ארחיב קצת יותר על מהות המנהג לחכות:
הגמרא מביאה את העניין לחכות כמנהגו של מר עוקבא המקל יותר מאביו, אבל נראה שלא כל האמוראים הלכו אפילו כמר עוקבא.
שערי דורא מביא בשם רבינו תם, שזה חומרא של מר עוקבא ולכן זה מידת חסידות.
מנהגו של מר עוקבא היה לחכות לסעודה הבאה.
נחלקו הראשונים האם זה לחכות עד הסעודה הבאה, או שפשוט לסיים את הסעודה הזו ולנקות את הפה והידיים (בעלי התוספות).
הרמב"ם פסק לחכות שש, אבל עוד פוסקים (אשכנזים) כתבו לחכות לשעה הבאה או עוד שעה (אם אינני טועה, מדובר במהרי"ל ועוד). לכן, הרמ"א פוסק לחכות שעה ויש נוהגים להחמיר שש. רבינו ירוחם באיסור והיתר שלו (אינני זוכר כעת הפניה מדויקת, אבל מופיע ב"ואכלת ושבעת" של הרב קנוהל מקור מדויק. בדרך אגב, אציין שהספר של הרב קנוהל מומלץ בחום, כתוב בצורה מעולה והוא מציג את דרך פסיקתו והוא חינם בפליי סטור) פוסק לחכות שלוש שעות ומביא זאת בשם רש"י (שלא היה גרמני).
יש מאחרוני אשכנז שהחמירו ופסקו שש, אבל לא כולם ויש עדיין מנהג נרחב אצל הרבה מהאשכנזים של שלוש שעות ואצל ההולנדים שעה.
יצויין ביחס לחומרת האיסור, שמדאורייתא נאסר רק אם בשר בחלב בושלו יחד. ממילא לאכול באותו ארוחה אחד אחרי השני זה כבר דרבנן ולחכות הלאה משם זה עוד גדר. (עם זאת, הט"ז סובר שאין אומרים "תרי דרבנן" [שאם יש שתי גזרות אחד על גבי השני, אז מתירים] בבשר בחלב) אבל בוא נזכור את הפרורציות והלוואי שנחמיר ככה בדיני ממונות לדוגמא.
בנ.ב אעיר שאתמול קיבלתי את הדף קשר של וורט מהירושלמי של הרב אברהם בלס, והוא הביא שם את דעת הירושלמי שחטאי בית שני היו חמורים יותר, כי הם אהבו את הממון והיו שונאין אלו לאלו. לכן, נראה לי שכדאי לנסות להשתפר בתחומים הללו ושנזכה
