פורום בית המדרש (עמוד 109)

ראיתי במשחק שהם לפעמים מחזקים את האום של המסמר (או בורג)

זו תקנת חכמים שנתקנה בגלל מקרה מצער.
עולה השאלה הכללית האם כיום כיוון שהתנאים השתנו יש עדיין מקום לתקנה הזו.

בקשר לנוי בסנדל, ופה זה לא סנדל, היו חכמים שהתירו חמישה מסמרים, היו כאלו שיותר והמקל ביותר התיר 13. ככה שלגבי התמונה הנ"ל אין בעיה.

האמת שאפשר לומר גם פנים חדשות באו לכאן.

ובכל אופן "בסנדל גזרו ביה רבנן במנעל לא גזרו ביה רבנן "

טוב אין לי ידע בנושא אז לא אוכל להקשות חח

לא למדתי את הנושא כדי שאוכל לשאול משהו רציני אבל בכל זאת..

 

אם הגזרה היה בגלל התאונה המצערת באותה מערה

אז למה לחלק בין סנדל לנעל? מה ההבדל?

 

והבנתי שהגזרה המשיכה למרות שהשתנה המצב.. אולי אני טועה.

 

תודה

כל תקנת חז"ל היא מדויקת.
חכמים לא מחפשים להחמיר ולאסור סתם. אז האיסור הוא רק על סנדל.

לגבי גזרות. השאלה הקלאסית היא האם כשבטלים הסיבות אז בטלה הגזרה.

השאלה בעצם לא מעשית?

מה גרם לך לשאול?

אתה יודע מה,

בוא נגיד שחבר שלי בשבת אומר לי ללכת איתם.. סתם בשביל הקטע

שהוא עושה איסור?
ואם כן, אין צורך להוסיף קטגוריה

אני לא בקי בנעל ובדיני גזירות בעקבות מעשים שהיו ודיני סנדל המסומר

אתה מתכוון שהם נותנים לו בחירה?

זה מאוד תלוי על מה הוא יעבור כ"חילוני".

רוב החילונים, ב"ה, לא עוברים על עבירות של יהרג ובל יעבור (אני מקווה לפחות חחח)

לא יודע על מה הוא יעבור. אבל גם את ה' אלקי ישראל הוא לא יזכור.

 

ימות או יהופנט?

גם לזה אין לי תשובה.

בכל אופן, אם דורשים ממנו לעבור על אחת מ3 העבירות הידועות (עבודה זרה, שפיכות דמים ועריות) הוא צריך למות.

ואם זה בשעת השמד, אז על כל עבירה הוא צריך למות.

 

אם זה על דברים אחרים, כנראה שלא...

לא בטוח שעבודה זרה שיש בה מעשה שווה לכפירה שאין בה מעשה

האם כפירה בלי מעשה מה גדרה

יחטא עכשיו וימשיך לחיות בהם' אבל אם לא יעשה כלוםצ' למה שיחיה?

זאת לא הסברה של פיקוח נפש?

ביהרג ואל יעבור נאמר שאפילו אם יעבור פעם אחת וימשיך אח"כ להיות שומר תורה ומצוות עדיין הוא חייב לההרג, ופה אין את הסברה הזאת

אבל סתם עבירה - לאכול חזיר לדוג'- מותר מפני פיקוח נפש כדי שיוכל להמשיך אח''כ לשמור תו'מ
אבל אם הוא יהופנט ולא ישמור אולי הדין ישתנה?

והוא יחזור? על ספק כזה ודאי שייך להציל את הנפש.

מה גם שאפשר להוסיף עוד סברה לגדר אנוס שאת העבירות שלו לא יחשבו לו בשמים כי הוא בגדר אנוס, ואת המצוות שהוא ודאי יעשה, גם אם בלי כוונה, יחשבו לו (מלאים מצוות כרימון)

על השאר לא אלא אם בפרהסיה ושעת השמד

עבירה לענ"ד זה דבר הרבה יותר קל מאורח חיים חילוני לגמרי. שזה כבר שינוי מוחלט בגברא.

 

דנים על המעשה

הרי גוי שמקיים מצווה ללא כוונה הוא כמדומני לא נקרא שקיים מצווה.

וכך גם לישראל מסתמ' יש כוונה אבל לחילוני מהיכי תיתי לומר שיש כוונה?!

 

כאשר קיים הניתוק בין הבן אדם לבוראו הוא כבר הופקע ממעשה.

ועל הנק' הזה אני שואל.

 

השאלה איך דנים כפירה... אפשר להסתכל בחושן משפט בסוגיה של מורידין ולא מעלין.

בכל מקרה כמו שכתבתי למעלה לא נראה לי ששייכת מציאות כזאת כי את הלב אי אפשר להכריח, ולו יצוייר שזה בהיפנוזה וכו' רחמנא אונס פטריה ונראה לי שהוא יהיה בגדר שוטה

כמו פעם, כל אחד בארץ מוצאו ולפני כן בתקופה היותר אחידה.

 

כל מה שאני כותב להלן הוא לא להלכה, כי נכתב מהזיכרון, אז לא לתפוס אותי בקטנות 

 

בדברים שהם ציבוריים ורואים אותם, אכן יש בזה בעיה, ותראה שאפילו גדולי ישראל הקפידו לכבד את המרא דאתרא במקום שבו היו גם אם לא הגיע לקרסוליים שלהם... לא יודע אם זאת חובה, אבל לכל הפחות משום כבוד התורה יש בעיה.

אבל בדברים שהם הנהגה פרטית ו/או קיום מסורת אבות, בוודאי שאין חובה להשמע למרא דאתרא.

הרעיון הוא שלפני המרא דאתרא לכל אדם יש את ה"מרא דאתרא" של העדה/מוצא/מנהג שלו...

 

אין לי כרגע מקורות, זוכר ככה בגדול מכמה וכמה מקרים וסיפורים על ת"ח וגדולי שנתקלתי בהם.

פעמים רבות ראינו שהבא למקום בו נוהגים כך-ילך כך ובצנעה יכול לעשות כהרגלו(לפעמים).

אם רוב הישוב הולך לפי פסיקות אלו בעניינים כליים ובפרהסיא-יש ללכת אחרי פסקיו בגלוי.

זה כל עוד הוא לא רבך שאתה למד ממנו.

זה נראה לי עניין של דינא דמלכותא ו"ונשמרתם"

וודאי שאין ונשמרתם.

לאו אל יבקשו תורה מפיהו" (חגיגה ט"ו ע"ב, מועד קטן י"ז ע"א).

בהלכה בשו"ע (רמ"ו סימן ח'*) נפסק שאם הרב ידוע בזה שהוא עושה דברים לא טובים ולא חזר בתשובה שלמה אז אסור ללמוד ממנו.

אבל זה סימן קצת בעייתי כי רוב הנוכלים מסתירים את עצמם.

אז נתנו בזה כמה סימנים לדעת מי הוא באמת ראוי ומי לא.

 

דוגמא אחת היא דעת אחד האדמו"רים, ושמעתי גם בשם הכתב סופר, שאם הוא מוותר על ההתקדמות האישית שלו בשביל אחרים, סימן שהוא כמו מלאך.

דעה אחרת שראיתי בדף על הדף על אתר בחגיגה, שאם הוא גם מצד אחד עושה מופתים ומצד שני גם פרוש מתאוות העולם, ראוי ללמוד ממנו.

 

* לשון השו"ע:

"ח הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִים לוֹ, אֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּחֲזֹר (ד) לְמוּטָב.

 

 באר היטב  (ד) למוטב. כתב הש''ך דבש''ס אמרינן ור''מ היאך למד תורה מאחר והאמר רבב''ח מאי דכתיב שפתי כהן וכו' ומחלק הש''ס בין גדול לקטן וא''כ ה''ל להרמב''ם וסייעתו ג''כ לחלק בענין זה וי''ל דס''ל כמ''ש התוס' שם וז''ל דבמ''ק דשמתוהו וכו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי דילמא ממשכי ע''כ א''כ חזינן דאף בימי הש''ס היו קטנים וכ''ש בזה''ז שכולם נחשבים קטנים כמ''ש אם ראשונים בני אדם וכו' וא''כ בזה''ז אין חילוק. והגאון אמ''ו ז''ל תירץ דס''ל מדקאמרי בש''ס ר''מ קרא אשכח ודרש משמע ר''מ ס''ל הכי ואנן לא קיי''ל כותיה וכה''ג כתבו הפוסקים גבי ר''מ לא אכיל בישרא וכו' ע''ש עכ''ל:"

יום ראשון - מי יעלה בהר ה'

יום שני - חובה לעלות להר ה'!

יום שלישי - הר ה' הר ה' - העיקר לשפוט צדק

יום רביעי - הקב"ה יודע היטב האם נעשה צדק או שמא לא, ויגיב בהתאם...

יום חמישי - אז למה עדיין הקב"ה לא דאג לעשוקים? תשובה: לו עמי שומע לי - כמעט אויביהם אכניע

יום שישי - בסופו של דבר איך שלא יהיה מוכרח להגיע יום ה', יום שבו "ה' מלך גאות לבש"

שבת - כשיגיע יום ה' - אז תהיה שמחה לעולם ועד לצדיקים "כי שמחתני ה' בפעלך... מה גדלו מעשיך ה'", ומאידך מי שלא שומע - תהיה ניכרת טעותו "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד" אבל הצדיקים "עוד ינובון בשיבה"

במסכת ראש השנה מבארת הגמרא את הטעם לאמרית אלו המזמורים ^[2]: "תניא, רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים? "לה' הארץ ומלואה" ^[3], על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו.

בשני מה היו אומרים? "גדול ה' ומהלל מאד" ^[4], על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן.

בשלישי היו אומרים: "אלהים נצב בעדת א-ל" ^[5], על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו,

ברביעי היו אומרים: "א-ל נקמות ה'" ^[6] על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן.

בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו ^[7] - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו.

בששי היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש" ^[8] על שם שגמר מלאכתו, ומלך עליהן.

בשביעי היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת" ^[9]- ליום שכולו שבת.

אמר רבי נחמיה: מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו? אלא: בראשון - שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני - שחילק מעשיו ומלך עליהם, בשלישי - שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ברביעי - שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן, בחמישי - שברא עופות ודגים לשבח לשמו, בששי - שגמר מלאכתו ומלך עליהם, בשביעי - על שם ששבת".

התפא'י על המשנה.

בכל אופן יש אפשרות לעשות את הריבוע של החיזוק בצבע לבן ואז הבעיה פחות חמורה

ציצית בצבע אדום | שאל את הרב

אני רוצה לקחת חולצה צבעונית ולעשות ממנה ציצית..  

זה כאילו יהיה רק בדיעבד?

בצבע לבן ואז זה יותר קל.

בכל אופן זה לא הכי לכתחילה.

אבל, אם תעשה חולצה צבעונית ויהיו לה ארבע כנפות היא תהיה חייבת בציצית.

לכן זה לא ממש בדיעבד... השאלה רק איזה צבע יהיה לפתילים.

בגלל זה אני חושב, שוב, שכדאי שהריבועים שהפתילים אחוזים בהם יהיו בצבע לבן

היו צובעים את הפתילות?  

כי מן הסתם לא היו מסתובבים כל הזמן עם לבן..

אבל לא חקרתי את זה מספיק... היסטורית אני חושב שזה ככה.

אם תרצה אוכל לבדוק עם מישהו שעוסק בארכאולוגיה.

 

(על דרך הפלפול, נראה לי שדעת השו"ע שם היא סוג-של חידוש והחמרה אבל אל תתפוס אותי במילה לא למדתי את הב"י שם)

רציתי לברר איתו עוד כמה סוגיות זה יועיל

למרות שאפשר להגיד שהמנהלים רשעים ומסתמא התלמידים לא קשורים לעניין אז אולי עדיף להתפלל בישיבה.

 

להתפלל עם הקונסרבטיבים בוודאי לא, הם מראש פויישיעיים גווייאלאללעד

קונסרבטיבים שהם רשעים מזדון או תינוקות שנישבו נניח,

או תלמידים לא רשעים שמנהל הישיבה רשע- אין ספק עם התלמידים.

ואם חלילה כולם רשעים שלא מצטרפים אז לבד כי אין מניין

הייתי נועל את השרשור, מאחר שאני יודע בך שאתה שואל בשביל לקבל תשובה ולא (רק ) כדי לעורר פרובוקציה אני משאיר פתוח (אני מעיר את זה כאן מראש לטובת אלו שמתכוונים לדווח...).

 

לשאלתך - הדוגמה היפותטית והמציאות בה לא ברורה דיה לכן אין לי תשובה מוחלטת (סביר שג') אבל:

 

א. ההתלבטות, אם היתה, היא בין המניין האורתודוכסי לתפילת יחיד.

ב. 'פושע מורשע' הכוונה בדיני תורה (או הערכים שלה לצורך העניין)? זה המדד בעיניי.

ג. המניין נשפט ע''פ מעשי המתפללים בו ולא ע''פ הרב שלהם, גם אם הם עצמם טועים בו (מסכים שיש צד של לא לחזק ידי עוברי עבירה בלא ללכת לישיבה של רשע, זו אכן שאלה חשובה אבל לא נוגעת לתפילה עצמה בניגוד למניין רפורמי).

כל היתר די בסדר

ה' שוכן איתם בתוך טומאתם.
ובמקום שיש 10 יהודים שורה שכינה.

בקשר לאפשרות א. כך או כך ה' לא שם,כי גם אם הוא שורה שם הם מגרשים אותו

זה לא נקרא דקדוק בהלכה, אם ההלכה אומרת שאתה לא מחוייב.

 

דוגמא יותר טובה היא אדם שמכין חלה שמשקלה הכולל נניח 2 ק"ג והוא בכוונה מכין במקום זה 2 חלות של קילו כל אחת רק כדי לחסוך הפרשת חלה.

 

אבל זה גם לא ממש דקדוק בהלכה, זה אולי קצת חוסר באהבת המצוות

בס"ד

 

אנחנו רוצים להפריש חלה, והקב"ה אומר לנו שאסור, כי לא הכנו מספיק בצק...

 

 

על זה עוד לא שמעתי.

פשוט בשביל לקיים את הברכה יש צורך בכמות קמח מסוימת..

בס"ד

 

אין חובה להפריש, אין ציווי, אז להגיד "ציוונו להפריש חלה" יהיה שקר. לא איזו מערכת מטאפיזית עמוקה שתלויה במילירגמים.

אבל לא תיהיה לו נחת רוח מזה.

ה' ציווה שדווקא מהשיעור הנ"ל צריך להפריש-לא פחות מכן-כל דבר אחר הוא לא דרוש או רצוי(ומתוך כן,אין לברך עליו).

העיקרון הוא קודם כל שאנחנו מקיימים את המצוות כי ככה ה' ציוה.

על 1.6 קילו יש מצווה ועל 1.45 אין.

אם מתחילים לחשוב למה ה' ציוה אותנו את המצווה אז אפשר להגיע למחשבות כאלה

(אז התפללתי שחרית אחרי חצות, מה הבעייה?)

 

 

כמובן שאפשר ללמוד את טעמי המצוות, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו מקיימים כי ככה ה' ציוה.

שכמה שכלל יותר משמעותי ומציאותי הוא יורד יותר לקצוות, כמו הדם בגוף, שבמצב התקין מגיע עד הציפורן של הרגל. הדם שמחיה את הציפורן של הרגל, זה הדם שיצא מהלב, צריך לזכור את זה.

 

אנחנו יכולים לראות בדקדוקי ההלכה כמה אמון יש לנו בחיים לכל פרטיהם. אנחנו מאמינים שאפשר לרומם את החיים כולם.

 

אנחנו רואים את קדושת הבית הישראלי במצוות הפרשת חלה, וזה נוכח כ"כ במציאות הריאלית עד כדי כך שזה מדוייק מאד. כמו תרופה מדוייקת, שצריכה להיות בדיוק בדיוק דווקא כי היא כל כך מציאותית.

חלק גדול מהעניין בקיום ההלכה הוא עצם הדקדוק בה, לה' לא באמת משנה אם הפרשנו חלה או לא או אם שמרנו שבת או לא - מה שכן חשוב זה הרצון לעשות מה שהוא אמר, וזה העניין בדקדוק בהלכה - הרצון לעשות  ב ד י ו ק   מה שהוא אמר.

 

 

אם להתייחס ספציפית לדוגמה שהבאת אז:

 

הערה א: באמת הדקדוק בשיעורים הוא פחות משמעותי, לא כי בתחום הזה ההלכה פחות חשובה אלא כי מלכתחילה שיעורים כשמם כן הם - נמדדים בהשערה (הכמויות המדיוקות שמנסים לתת להם היום הם כדי להתאים את הערך לכמויות שלנו).

 

הערה ב: זה נראה שהחברות שלך כביכול החמירו ואמרו שמה יקרה אם נפריש למרות שאנחנו לא חייבות, אבל צריך לשים לב לזה שלפעמים חומרה נעשית קולה - למשל לברך על הפרשה כשלא חייבים בה זה איסור חמור של ברכה לבטלה...

 

הערה ג: כל העניין של הפרשת חלה יצא לגמרי מפרופורציה, גם לדעות שאין בעיה בלעשות הפרשת חלה.

יש הלכה, אבל לא על כולם היא משפיעה באותו הצורה, ולא כולם צריכים לשמור הלכות מסוימות, פשוט כי אין בזה שום תועלת עבורם.

 

הלכה זה עניין של רגישות ושל הבנה, האדם צריך להבין ולראות מה פוגם בו מבחינה רוחנית ומה מוציא אותו מאיזון נפשי, ולהתרחק מזה.

 

זה ידוע שכל דבר שיש בו רצון ה' הוא נקרא 'מצוה'. והרצון של אלוהים מכל אחד הוא שונה , לכל אחד יש תפקיד וייעוד מסוים, ואלוהים לא רוצה ולא מצפה מכולם לאותם הדברים.

 

יש כל מיני עניינים בחסידות ובקבלה על אדם שדבוק ב'נועם העליון' ואז כבר אין לו צורך בתפילה וכאלה.

בפשטות, אדם בעל הבנה יכול להיות קרוב וקשור לאלוהים, ואז פולחן דתי זה כבר עניין של טעם. אחד שם אוזניות ושומע מוזיקה ומטייל בשמש, אחד מעלה קטורת לבודהה, אחד אומר תהילים. זה עניין של טעם, כל אחד והדרך שלו להתחבר לאלוהים.

 

תפילה, פולחן דתי, זה בסך הכל מוסיף עניין לעבודת האלוהים, אפשר להתקיים גם בלי זה. אלוהים לא צריך את התפילות שלנו.

 

אלוהים הוא אוניברסלי, וכולם יכולים להיות קרובים וקשורים אליו, זה עניין של עבודות, וגם של מזל.

 

שכל אחד צריך לשמור מה שנוגע אליו.

 

הבעיה מתחילה בזה שאנשים לא יודעים מה נוגע אליהם או מה זו הלכה בכלל.

 

לנוצרים יש הלכה משלהם, ולמוסלמים הלכה משלהם, ואם היית נולד בתור מוסלמי או נוצרי היית טוען שכל אחד צריך לשמור את ההלכה שלהם, כי האמת היא שאין לזה קשר לאלוהים, אלו סתם התניות חברתיות וסביבתיות.

 

אז עכשיו תבוא ותגיד 'אבל התורה היא אמת ואיך זה יכול להיות , ומשה עמד על הר סיני וקיבל תורה והיא עברה מאב לבן ומרב לרב וכו' ו'בלה בלה בלה, אבל האמת היא שאפילו בתוך היהדות היו כאלו שהיו מעלים אותך על המוקד על אורח החיים הדתי שלך, והיו אומרים שאתה לא מקיים את ההלכה כמו שצריך.

 

הלכה זה עניין של מודעות, של הגינות, של לעשות את הדבר הנכון.

 

ועד דבר, אנשים צריכים להבין שלחז"ל הייתה אחריות חברתית ומה שהם עשו ותיקנו היה גם כדי לחזק ולגבש קהילה יהודית ולבנות חברה דתית עם טכסים דתיים ופולחן דתי משלה. וכן, היו לזה גם סיבות פוליטיות, מטבע הדברים.

 

אלוהים משתנה , החיים ממשיכים ומשתנים ללא הרף, ואדם פשוט צריך להיות זמין ומוכן לאלוהים ולחיים , זה הכל. אין נכון ולא נכון, אין מותר ואסור, אין שום גבולות וכללים. יש רק זמינות ופתיחות לאלוהים.

 

הבעיה היא שאנשים לא רוצים לחיות, הם מעדיפים שיתנו להם משהו מוכן מראש. אני עובד כרגע במכירות, ואני רואה את התופעה הזאת כמעט בכל יום. אנשים כמעט רוצים שישקרו להם ויוליכו אותם שולל. אם אתה קצת מהוסס או שזה נראה להם שאתה קצת לא בטוח בעצמך, הם מאד כועסים.  זה לא משנה אם אתה צודק או אומר דברים נכונים.

 

אתה יכול לדבר שטויות , וכל עד אתה אומר את זה בבטחון ובסמכותיות, הם מאמינים לך. ככה זה , אנשים לא רוצים להיות צרכנים חכמים, הם לא רוצים לבדוק, לחפש, לשאול. הם רוצים להסיר מעצמם אחריות, הם מחפשים משהו מוכן מראש.

 

אותו הדבר בדת. אין שום הבטחות, אין שום דבר בטוח. אבל אנשים רוצים משהו בטוח, משהו מוכן, משהו שלפיו הם יכולים לחיות את החיים שלהם בצורה מכנית וקבועה. ככה זה קל יותר ונוח יותר, ככה הם מסירים מעצמם אחריות.

לכל הפחות מעיקר הדין

שהעובדה שלנוצרים ולמוסלמים ולכל קהילת ברית אחרת יש הווי דתי מחייב שונה לא צריכה להשפיע על מידת המחוייבות שלי להלכה במצבה הנוכחי.
עוד בעיה היא לדעתי, שהפסקנו להאמין בהתגלות - התוקף המוחלט של הופעתה של התורה, התפתחותה וגילויה עד היום.

ברור שכשחז"ל מיסדו וגיבשו את ההלכה, תהליך שקורה עד היום, היו להם הרבה שיקולים. אתה חושב שהשיקולים החברתיים והכלכליים שוללים או פוסלים את אמיתות ההלכה וההצדקה שלה. לי ברור שזה חלק מהמהות שלה ושזו התפתחות הכרחית ונכונה. ופה חשובה המשנה "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה..." - עד ימינו. לחז"ל ולתלמידי חכמים ניתנה סמכות מהקב"ה ללמוד, ללמד ולדון בכל דור ע"פ כל השיקולים. מה שהם מורים לנו, זהו דבר ה'. לכן גם אין בעיה בפוליטיקה שהייתה חלק משמעותי בזמן חז"ל והשפיעה על העיצוב והגיבוש.

אולי לפני שמונה מאות או אלף ארבע מאות שנים לא היו אוהבים את ההלכה כפי שנראית היום, אבל גם בתקופת בתי המקדש לא בטוח שהיו אוהבים את ההלכה שבזמן הגאונים. זה חלק מתהליך שקיים עד היום.

השאלה היא בסוף איך אנחנו מקבלים את זה.

אתה ככה מבטל במחי יד את כל הרעיון של המחוייבות ההלכתית? זהו? אין ציווים שחלים על כל איש ישראל?

"...ואלוהים לא רוצה ולא מצפה מכולם לאותם הדברים". אפשר מקור לזה?

"תפילה, פולחן דתי, זה בסך הכל מוסיף עניין לעבודת האלוהים, אפשר להתקיים גם בלי זה. אלוהים לא צריך את התפילות שלנו". גם לזה יש לך מקור? הקב"ה לא צריך את התפילות? בטח שהוא צריך. הוא גרם לזה שהוא יהיה צריך. אתה הופך את הקב"ה, א-ל חי, לאל מת, אלוהים של פילוסופים.
כך כתב על זה הלל צייטלין:

"ואלהי הפילוסופים? – ריקים הם אלהים אלה. מילים הם, מושגים הם, חזון-לב הם ולא כּל-יכוֹל. אלהיהם מתים או שבויים. אם יאמרו הפילוסופים אלהים ל"שכל העולם", ל"רצון העולם", ל"אני", ל"טוב העולמי", ל"מוסר העולמי" – פרי-רוח הם, הפשטות, הכללות, מקומם במוח ולא מחוץ למוח, בלב ולא מחוץ ללב. קשורים הם בנצח במידה שהאדם עצמו הוא פרי הנצח. אבל אם כן, גם הרע והכעור והטומאה והעוון וההשחתה והכיליון גם הם אלהים הם, שהרי גם הם מושגי האדם – והאדם הוא פרי הנצח. ואולם האדם הוא רק הופעה אחת קטנה של האין-סוף.  האדם הוא עלה אחד קל על אילן הנצח וכל מושגיו הם צבע אחד זְמַנִי של העלה ההוא. איזה צבע ארעי של איזה עלה קל איננו עוד האילן עצמו…" (הצמאון - חזון לב).

האמירה "אלוהים הוא אוניברסלי" ע"פ הקונטקסט נשמעת לי כאמירה שלא הכי מסתדרת עם הקשר שאנחנו מאמינים שיש לא-לוהים לעם ישראל ולתורה.
אצטט את ה'העמק דבר' על פרשת עקב. "ונבא לפי סדר הכתוב, ראשיכם שבטיכם, שהם הראשים מנהיגי הדור, והם הנקראים עוסקים בצרכי ציבור, שהם אינם רשאים להבטל מזה לא לעסוק באהבה ודביקות, שהרי הזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה, ואמרו בשבת פ' מפנין (קכ"ז א') גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנא' אל נא תעבור מעל עבדך, ואין הפי' שמי זכה להקביל פני שכינה אינו דומה לזה המעלה של המכניס אורח, אלא שזו המצווה גדולה מזו, והיא נדחית ממנו כמו שעשה אברהם אבינו בשעה שעמד לפני ה' כדכתיב "וירא אליו ה' וגו', וכאשר ראה האורחים ביקש מה' שיסור ממנו ולא יעבר לגמרי אלא ימתין עליו עד שיעשה עם האורחים כראוי להם... שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצות מעשיות". (העמק דבר, דברים י, יב, ד"ה "כי אם ליראה").
זה קטע חד ומדוייק של הנצי"ב על המחוייבות (כנראה שבמקור יש פה איזושהי התקפה על החסידים).
בקשר למה שאומרים בחסידות. על פי הבנתי הבעש"ט אמר ההפך. הוא דיבר על הרתיעה מהמחשבה שהקב"ה רוצה את התפילות או מקשיב להן וניסה להפיץ את הרעיון שיש משמעות לעבודה ולתפילה.

אם הייתי צריך מדי, אני מתנצל

על אפיקורסות מגיבים בדיוק ככה. אשריך

אולי נשים חצי כף אבקת כביסה ולא שלמה?
(הכביסה תצא לא נקיה)

אולי בעוגה נשים פחות ביצים?
(העוגה לא תצא טוב).

וכו'.
אותו דבר הלכה.
יש יצרן - והוא נתן הוראות . פועלים לפי מה שהוא אמר ולא לפי השכל שלנו.

אורח חיים ה' אמר שזה הדרך הנכונה לחיות וזה רצונו לא כי אם לא אז משהוא יתקלקל

 

לא נראה שכל עם ישראל מתקרבים להגדרה הזאת, לוואי ויהיה!

אבל אם אני ישיג בשכל שלי עמידה על הראש 5 דק' ביום זה חלק מההלכה- ברור שזו שטות.

הדוגמא הכי טובה לזה היא הכרובים- זו העבודת ה' הקדושה ביותר והמסמלת על האהבה בין ה' לעמו
אבל אם אני אעשה כרובים עכשיו - זה ע'ז.
למה?
כי זה מה שה ציווה.

בס"ד

 

מצד שני אפשר לבטל את זה כי זה לא מספיק רציני.

1. יש קובץ מסויים של טקסטים שנקרא הלכה.
2. אני רואה את עצמי מחוייבת לקובץ הזה.

אני כופר במושג "דקדוק בהלכה".
או שאני מקיים אותה..
או שאני כופר בה..
ואני אסביר

כדי לקיים את ההלכה - צריך לדעת את הקובץ טקסטים ההלכתי בצורה טובה. ולראות את עצמי מחוייב לו.

אין בור ירא חטא - "עמארצות" בלשון הישיבות איננה נובעת רק מכך שאני לא יודע את הטקסטים ההלכתיים ובגלל זה אני מיקל. אלא גם אם אני לא יודע את הטקסטיים ההלכתיים ובגלל זה אני מחמיר.

באותה מידה יש "עמארצות" סמויה, אני יכול לדעת את כל הטקסטים ההלכתיים שיש, ועדין להשאר עם הארץ! - עם הארץ סמוי...

איך זה קורה?

זה קורה כשאת רואה את עצמך מחוייבת לטקסטים הקנונים ההלכתיים, אבל המניעים למחוייבות הם מניעים על "עמהארץ" של "בור" - לעשות כי כולם עושים בלי להבין את המשמעות שמאחורי זה, או לתת למצוות משמעות סגולית או אטופית, (אם אני אשים מזוזה קמע ציצית וכ'ו אני אקבל שמירה מאלוהים ואם אעשה כך אקבל יולם הבא) או מניעים של פחד (פחד מעונש, מהחברה).

המניעים האמיתיים הם מניעים שמגיעים מהמצוות עצמם.

(בהנחה שעברנו את השלב שהבנו שהם בעלי מימד אלוהי ותוצאה של נבואה, ובהנחה שהבנו שאלוהים לא זקוק לקיום המצוות שלך "כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק (האדם) מה יתן לך" (איזה תועלת תקבל מזה) -תפילת נעילה יום כיפור) ),

מה הפירוש מהמצוות עצמן?
לראות מחוייבות בגלל ה"נכון" "והצדק" והמוסרי והתועלת הרוחנית של המצוות. צריך להתבונן על היופי והחכמה שיש במצוות, ולא רק ללמוד אותן ולעשות כמו תוכי..
יש אימרה של ניטשה - מי שיש לו את ה"למה" שלמענו יחיה יוכל לשאת כל איך" מי שיש לו מניעים נכונים שום דבר לא יזיז אותו.

בס"ד

 

לכן ההבדל בגרם בין כמות אחת לשניה ככ משנה.
אתה צריך לחיות בעולם, ולכן אתה הופך את רצון ה' לספר חוקים.
לא רואה ערך במשמעות בין כזית לבין כזית וגרם, לא מבחינתי ולא מבחינת אלוהים, אבל אנחנו בני אדם וצריך למסגר דברים בשביל לחיות.

השאלה הייתה האם מתר לשאול שאלה, לא האם מתר לענות תשובה.

 

אתה "אסור" לך לשאול כשאתה לא יודע מיהו העונה, אך אם יש מאן דהו שחושב כי הוא יודע את התשובה בבחינת "אמור לחכמה אחותי את" לא רואה כל בעיה.

 

נ.ב. אני לכשעצמי לא יודע מהו מקורו של איסור זה.

אם יש לאדם שאלה בהלכה עליו לשאול את הוריו מה נהגו במשפחה או את הרב המקומי שלו.
שאלת הלכה באינטרנט או דרך מדיה היא מאוד בעייתית, לא ברור אם יש לה תוקף בכלל או אם מותר לשאול רבנים דרך תוכניות רדיו, אינטרנט או אסמס.

נטילת ידים בחדר בית המרחץ : הלכה יומית על פי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

זה עונה על שאלה אם מותר בפנים ידיים
אני שואלת אם ביציאה משירותים צריך, גם כשנכנסים רק לקחת משהו ולא להתפנות.

(רק עכשיו אני רואה את התגובה משום מה. תודה!)

כשיש שם רוח טומאה צריך נ"י בחוץ ואי אפשר ליטול בפנים

בהם צריך לשטוף ידיים (בכל מידי דמנקי לפחות), לאו דווקא נטילה.

לגבי מה שכתבו למטה יש חילוק בין מי שמדבר על רוח טומאה ומי שמדבר על נקיות, כמדומני.

 

מעיקר הדין בכלל אפשר גם לשפשף את הידיים בכל דבר שמנקה, אבל לא נוהגים ככה אלא אם אין ברירה.

 

עד כמה שאני יודע ועד כמה שלמדתי מגיל קטן ועד כמה שלמדתי בעצמי בגיל גדול, שוטפים לכל הפחות את הידיים, ויש שמחמירים ליטול, גם בסתם נטילה.

לא אמרתי שאני חולק עליך

לכאורה ע"פ השולחן ערוך והסבר המשנה ברורה בסימן ג' או ד'(לא זוכר) צריך ליטול מפני שזה חדר עם טינופת ושיש בו רוח רעה  אמנם ראיתי רב  שנכנס לכבות את האור בשירותים ולא שטף ידיים אחרי כן שאלתי אותו למה והוא אמר שכיום שהשירותים נקיים לא צריך לפי זה אולי אפשר להקל

אמנם בשירותים מלוכלכים יכול להיות שצריך ליטול

אבל יש סברה להקל כי השירותים היום זה לא השירותים של פעם אין כאן בעיה של נקיות כי לא נגעת בכלום אלא רק מצד רוח טומאה לפי מה שאני יודע. 

אפשר נראה לי להקל אם השירותים עצמו סגור.

שאלתי אותו בע"פ ואמר שלא צריך משני סיבות:

 

הסיבה העיקרית - 1. בתי הכסא שלנו נקיים

הסיבה השנייה -   2. גם בבית כסא מטונף זה לא מוסכם על כל השיטות שאם נכנס על מנת שלא לעשות צרכיו שצריך ליטול.                            

השו"ע (או"ח ד,יח) כותב

אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו.

 

אבל מובא בשם הרב אויערבך (נראה לי בהליכות שלמה תפילה ) שכיום בתי הכסא נקיים ולא צריך לטול על עצם השהייה בהם

בלשון הגמ' נקראים השירותים שלנו "פרסאי" כלומר שירותים פרסיים ולפי ההלכה אלו פתורים מנטילת ידיים בכניסה.

בית כסא פרסיי, בגלל שהצרכים נשארים שם זמן מסוים ולא ישר עפים החוצה כמו בבתי הכסא הנ"ל שמוזכרים בגמרא. זכור לי שגם הגרב"צ אבא שאול סובר כך, ועוד פוסקים.

והמחמיר תע"ב

יש אומרים, שאם החדר נקי - אין צורך ליטול אם לא נכנס להיפנות.

ויש אומרים, שבכל מקרה כיוון ששורה שם רוח רעה, צריך ליטול גם אם לא נכנס להיפנות.

 

נראלי שדעת רוב הפוסקים כמו דעה ראשונה , שאין צורך ליטול

 

מקווה שעזרתי

 

באופן כללי יש המון דעות, אנסה לסקור את הדעות הסטנדרטיות:

1. רב עמרם גאון 7/13 חוליות של 3 כריכות (כל כריכה אותו צבע) מתחיל בלבן וגומר בלבן, בלי קשירות בין החוליות אבל קשר בהתחלה ובסוף.
2. ספר החינוך- אותו עיקרון כמו רב עמרם גאון (13 חוליות), אבל קשר כפול בין החוליה השלישית לרביעית, ששית לשביעית ותשיעית לעשירית ובסוף החוליה ה13.
3. גר"א- כמו ספר החינוך (13 חוליות), אבל קשירה בין החוליה הרביעית לחמישית, השמינית לתשיעית, השנים עשר לשלושה עשר ובסוף השלושה עשר.
4. תוספות- כמו ספר החינוך (7 חוליות), אבל קשירה בין החוליה השניה לשלישית, הרביעית לחמישית, ששית לשביעית ובסוף השביעית.
5. הרמב"ם- (7/13 חוליות), כאן מתחיל עם סיבוב אחד לבן תוספת שני תכלת, ובכל חמשת או אחת עשרה הכריכות האצעיות רק 3 סיבובי תכלת, בכריכה האחרונה 2 תכלת ובסוף לבן ואז קשר. (כמובן שגם קשירה בהתחלה)
6. הראב"ד- ארבע חוליות עם קשר בין כל חוליה לחוליה, בתחילה ובסוף, בחוליה הראשונה, השלישית והרביעית עושים 7/13 סיבובים של לבן ותכלת מתחלף, העיקר שיתחיל ויסיים בלבן. בחוליה השניה לא משנה.

יש עוד שיטות שאיני מכיר/זוכר, כמו ראדזין לדוגמא שאיני יודע איך קושרים.

להדגיש, בכל השיטות שהזכרתי יש קשר בהתחלה ובסוף, וגם מתחיל את כל הכריכות בלבן וגם מסיים בלבן.
בנוסף, לכל השיטות שהזכרתי יש את המספרים 7/13, כי הגמרא אומרת שלא יפחות משבע ולא יוסיף על 13)

אני לובש חינוך, ראב"ד, תוספות, רמב"ם ורב עמרם גאון.

אבא אמר לי שאף אחת מהשיטות לא מעכבות ולכן גיוונו בבגדים

קשירה זה לא מעכב, מספר הפתילים כן.
לדעת מי שאומר אחד מארבע אם אתה הולך כרמב"ם לא יצאת ידי חובת תכלת וכנ"ל מי שהולך עם אחד לדעת התוספות.

בחוטים אני עם ראב"ד בכולם.

(לפני כמה שנים אבא שלי שאל את החברה והם אמרו שהרוב המוחלט קונים חוטי ראב"ד)

עדיין קצת מוזר, אבל סבבה

כמו שבבגדים שלי יש לי בגדים עם צבעים שונים ואני מחליף אותם מיום ליום, אז גם בציצית יש להם יופי שונה.

ככל שיש לך יותר חוטים אתה יוצא ידי חובת יותר דעות.

 

אמנם התוספות 'דורשים' הכי הרבה חוטים, 2 מ-4 ,4 מ-8 וזה כנראה יקר משמעותית [480 שח מול 270 ש"ח לפתיל ראב"ד מחיר קטלוגי, למרות שזה משתנה מזמן לזמן...] 

 

אבל הראב"ד, מבחינת הפתיל, "הגיוני" לשים פתיל שלם בניגוד לרמב"ם שאומר צביעה חלקית של הפתיל.

 

אם אתה שם פתיל שלם יצאת גם לדעת רמב"ם וגם לדעות אחרות בעוד שאם אתה שם רק חצי פתיל אתה יוצא רק דעת רמב"ם ושיטתו.

אמנם פוסקים שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת אבל זה לא לכתחילה

אך לא להפך.

 

אם אתה מטיל תוספות יצאת ידי חובת כולם ולאו דווקא בדיעבד. לא מעכב הכונה שהפתיל התכלת לדעת רמב"ם ייחשב כלבן ולא יעכב.

כשאומרים שהתכלת אינו מעכב את הלבן הכוונה היא שגם אם אין לך תכלת אז תקשור ציצית רק עם לבן וזה בסדר, ואותו דבר שאם אין לך לבן תקשור רק עם תכלת.

לא נכון להציג את זה כשיטה מחמירה, זאת פשוט שיטה אחרת.

זו הבנתם בסוגיה.

 

ולגבי מה שאמרת על ה'מעכב' זו הייתה כונתי וזה מחזק את הטענה. התכלת ייחשב כלבן לרמב"ם ולא יעכב לשיטתו אך לא להפך.

 

אם זה לא התכלת לא הפסדנו כלום [חוץ מכסף] כי זה לא מעכב, להפך קיימנו מצווה מדאורייתא אם זה כן התכלת וזה לא דבר פשוט!

הבנתי שיוצאים ידי חובת ציצית אבל לא בשלמות (כמו ציצית בלי תכלת אלא רק עם פתילים לבנים, אתה תגיד שהלבן יחשב תכלת?)

הלכתית?...

אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה האמיתי, במקרה כזה אם אתה מוסיף עוד למה שיחשב לבן?

שמופיע במנחות זה שמדובר בשתי מצוות שונות.

1- ציצת פתילות לבנות.

2- תכלת.

 

מאחר ולא יכול להיות שלא יהיה לנו לבן השאלה היא רק על התכלת. במצב שבו אין תכלת יטיל לבן ויקיים לפחות מצווה אחת.

 

הן לא מעכבות אחת את השנייה.

 

אם תטיל תכלת בלבד גם תקיים רק מצווה אחת [בהנחה שזה התכלת].

ברגע שהטלת גם וגם קיימת את שתי המצות ומצות ציצת בשלמותה מהתורה [בהנחה שזה התכלת].

 

מכאן שהרמב"ם מבקש חצי פתציל והתוספות 2. אם הטלת 2 כמו התוספות זה טוב גם לרמב"ם ולהפך לא. האם התכלת העודף ייחשב כלבן? לאו דווקא אך הוא לא ייעכב, ויצאת ידי חובה גם של הלבן וגם של התכלת.

 

 

אבא אמר לי שההגיון הוא "גדלים" (לשון רבים מצד אחד,ומצד שני "פתיל" לשון יחיד ולכן אחד שהוא שניים.

ופוסקים כבית שמאי כאן שצריך ארבע פתילות מקופלות ויוצא 8

גדיל= 2

גדילים=4

והתוספות אומרים גדיל לבן וגדיל תכלת.

הקשירה שאני מכיר לרמב"ם (לא בתכלת) היא בלי קשר בסוף

לכן לא ניתן להקיש מזה לזה

בתכלת.

ישר כח

שיטות הקשירה השונות – Ptil Tekhelet

זה יכול להיות מגניב.

על הכשרון!

את אלה דווקא לא אני קשרתי...
אפשר להכין כאלו לסתם כדי להציג (וכבר קניתי לעצמי פתילים בשביל להתחיל כזה לעצמי) אבל זה עולה מלא כסף...
אם אתה מדבר על קשירות עצמם, אני כבר קושר לאנשים (אני גם מפרסם בנסיו"פ קושר ציציות! - נסיונות פעילים )

זה לא שלך?

אבל יש לי רעיון לעשות כזה...

תודה, שאפו

הנכון זה:

ק"כ (קשר כפול)

לבן

תכלת

לבן

תכלת

ק"כ

לבן

תכלת

לבן

תכלת

ק"כ

לבן

תכלת

לבן

תכלת

ק"כ

לבן

ק"כ

 

כל צבע מורכב מ3 כריכות

 

ראבד בקשירת רמבם אינו נכון.
הקשירה בתכלת בלבד- ז'א שהכל לבן. ורק חצי חוט צבוע- עבור הליפוף.
אינו מחוייב
אך בהיפך- קשירה לסירוגין עם חצי חוט צבוע- משונה.

כי זה נכון לגבי כל עבד. זה גם מסתדר עם העניין של הפה רך

בפרשיות של  יציאת מצרים

תחפש במקורות הרפורמים.

על חניית ישראל בפי החירות מול בעל צפון...

 

@חליל הרועים, אם גם לזה ביקשת מקור, אז כנ"ל (לא שמתי לב)

לא יכול לחפש כרגע

נראה לך? זו המצאה מהגדולות ששמעתי אי פעם.

וזה מוזכר כבר במדרשים

לכישוף, בתאוריה, לא אמור להיות כח על יהודי.

זה לכל היותר משפיע לו על כח הדמיון (ע"י שדים וכל זה, שהנגיעה שלהם היא אך ורק במדמה), ולכן עם ישראל סברו שהם לא יכולים לצאת ממצרים כשבפועל כל יהודי יכל לקום ולקחת את הרגליים.

תזכור שמצרים היו האימפריה "הנאורה" של אז (עם כל ההשלכות של חתונות גייז וכו'), הם לא היו עושים טבח עם.

וגם חז"ל מלמדים אותנו שהשיעבוד התחיל ב"פה רך", בשיקולים כלכליים, ולא בכפיה.

למה לכם ללמוד תורה? שבו תעבדו תעשו כסף (נשמע מוכר?).

אחרי זה, כבר נוצרה תודעת עבדות, ולכן עם ישראל המשיך בדרך הזאת.

אך ורק דמיון.

אם תסתכל במסכת פסחים מדף קי מה שכתוב שם לגבי שתיית יין בזוגות וכשפים, תראה שמדובר בנזק גופני ולא תודעתי. 

 

דוגמא" (דף קיא) ההוא גברא דרכיב חמרא וסיים מסני וגמוד מסאניה וצוו כרעיה

גמוד מסאני - נתכווץ המנעלין:

וצוו כרעיה - ויבשו רגליו:

 

וגם בכללי, שמעתי עדויות מאנשים שחיו מחוץ לארץ על כשפים שהזיקו יהודים וחלק מהם נגמרו במוות

 

 

ושדים יכולים להשפיע אך ורק עליו, כך קיבלתי מאחר מרבותי (שהוא מקובל וראש ישיבה).

בוודאי שאדם יכול למות ע"י הדמיון, אין בכך סתירה.

 

לגבי ההשפעה על מנעלים וכדומה שהם דברים שהם לא חלק מהאדם, יתכן שההשפעה שלהם בצד הגופני גדולה יותר, לא שמעתי בזה משהו מרב כלשהו.

 

אגב, לי אישית יש שיטה אחרת בעניין, אבל לא עסקתי בזה מספיק מסיבות כאלה ואחרות לכן אני אומר רק מה ששמעתי מהרב הנ"ל.

אם זה היה רק מוות, ניחא.    אבל זה יש עוד דברים

זכור לי מקרה מהגמרא שאמורא אחד הסתובב לו הראש לאחורה.. שכחתי איפה זה

 

הוא אמר לך מה המקור למסקנה הזאת?

 

 

 

והמקור לזה זה קבלה, איפה שיש אחיזה לס"א וכאלה עניין של סוד הנחש שיצר הרע רכב עליו וכו'

האם חוץ מהכשפים היה גם שיעבוד פיזי או לא.

פיל שמאלפים אותו, בוודאי יכול למחוץ בקלות את המאלף, אבל אחרי שהרגילו אותו שהמאלף קובע, הוא כבר לא ינסה להתקומם. זאת החומה ה"וירטואלית" שעליה דובר...

אך אני הבנתי את דבריו כך: לא היה דבר כזה שיעבוד מצריים אלא הכול תאורייה ודמיון-זו אמירה שמתאימה לרפורמים וכו'.

 

נ.ב. לכישוף יש כוחות על כולם בין אם הוא גוי בין אם הוא יהודי,אם הוא לומד תורה אולי הכישוף ישפיע פחות או שהלומד ידע איך להתמודד איתו.

אני לא יודע אם תודעת העבדות נוצרה ע"י כשפים ולא נראה לי שזה פעל כך אלא כפי המדרש שציינת בדיבורי סרק וכו'.  

ולקרוא לרב ככה בשלוף רפורמי, לא יודע! לא נוח לי לראות את זה.

 

בכל אופן, הדברים שאמרתי הם דברי חז"ל על בעל צפון (אם זכרוני אינו מטעני).

לא מוצא כרגע את המקור בחז"ל אבל הנה דברי האבן עזרא שמות יד ב: "'בעל צפון', אמרו: כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת, וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה, ובעבור זה כתוב 'כי ברח העם'".

"יש אומרים כי בעל צפון – צורה היתה, עשויה בשעות, שלא יוכל עבד לברוח. על כן אמר 'סגר עליהם' (שמות יד ג), כי חשב פרעה שסגר עליהם".

 

הנ.ב לא רלוונטי כל-כך לדברי. כתבתי שכח הכישוף הוא ירוד ביחס ליהודי, איפה ראית שכתבתי שהוא לא משפיע על יהודי?

מה איתך?

אולי הכוונה שהשעבוד היה באמת, אבל הקושי להשתחרר היה בגלל הדמיון... משהו כמו דימוי עצמי

קודם "ונהי בעינינו כחגבים" ואח"כ "ןכן היינו בעיניהם"