פורום בית המדרש (עמוד 126)

בס"ד

 

בטלית בזמן התפילה.

 

אכן. זה בניגוד לדעת השו"ע, עפ"י האר"י.

רק מה? בארצות שחיו בהם יוצאי ספרד היה סכנה להראות עם ציציות בחוץ מפני הגוים ולכן נהגו להחביא את הציציות מפני הסכנה והמשיכו עם זה...אבל צריך להחזיר עטרה ליושנה ולקיים דין תורה, כי בלי לראות את הציציות מה הקטע?

לפי רוב כשאנשים שוללים משהו שנאמר הם מנמקים את עצמם....

בס"ד

 

המצב בכל ארצות האסלם היה כזה שלא אפשר אילו בכל אשכנז היה שפיר ואפשר? אפילו אם לא היית סתם זורק את הטענה הזו אלא מביא ראיות היה קשה לי להאמין שהיתה מציאות מוחלטת כזו שגרמה לזה להישכח לגמרי פה ולהישאר פה.

 

ולרוב אנשים נוהגים לברר קצת ולא לזרוק סיפורי סבתא לא הגיוניים לפני שהם תוקפים ככה מנהגי ישראל קדושים.

אבל אענה בכל זאת כי ככה זה, אני לא באתי לחנך אותך, חס ושלום.

יכול להיות באמת שלא היה אפשר, וגם בארצות אשכנז אני מניח שאי אפשר, ויש עוד חתיכה לפאזל (או כמה חתיכות), אבל רק הצגתי דבר מסויים שיש לשים עין עליו, ויכול להיות ואולי שמעתי שבזוהר מופיע משהו, אבל שוב, לא פסוקים כמו הזוהר, וקשה לראות את הציצית ואת התכלת ולהיזכר בכסא הכבוד כשהם תחובים בתוך המכנסיים....

בס"ד

 

אם כבר אתה מדבר על בוטות, לתקוף מנהג ולומר עליו "זה חמור מאוד" ו"צריך לקיים דין תורה" בלי לברר אותו לעומקו רק כדי "להציג דבר מסויים שיש לשים עליו עין" זה הדבר הבלתי ראוי.

 

ותעשה לי טובה, אני עם ציצית בחוץ, אתה לא תעבוד עליי שכשהציצית בחוץ רואים אותה כל הזמן, רוב הזמן אתה בכלל לא שם לב אליה, ובשביל הזמנים שכן- אז גם לספרדים יש טלית בזמן התפילה והם גם פוגשים את הציצית שעליהם מדי בוקר ומדי ערב.

אבל תודה שלהגיד "חרטה" ו"סיפורי סבתא" זה לא ענייני בכלל, אבל האמירה של זה מאוד חמור וצריך לקיים דין תורה ואין מה לעשות, זה מה שכתוב בתורה והנמנהג הזה לא מופיע בחז"ל) אולי קשה ולא הייתי צריך לכתוב ככה, אבל זה ענייני.

והטלית זה כמו להגיד שהאדם יכול להיות יהודי בבית הכנסת ושאר היום התנהג כמו גוי ומספיק בבית הכנסת שלוש פעמים ביום...

אני כן רואה את הציצית כל הזמן...

כנסת?

רוצה לדעת למה? כי אנשים לא רגילים לזה ולכן זה עלול לעורר שנאה וקטטה ושאר מרעין בישין, לכן רק בבית ובסוכה ובישיבה ובקהילה של הישיבה שלי אני מניח כל היום כפי הגדר ההלכתי האמיתי.

אבל זה לא פייר, אתה התכוונת למשהו יותר רחב ולאו דווקא לזה ספציפי, או אולי כן...כי בעצם, אני מתכוון שמה שצריך לפי התורה תמיד זה מה שצריך תמיד בלי כל מיני חשבונות של פחד מהגוים, ובאמת אין עוד משהו שעולה לי לבד מציצית ותפילין, אבל ודאי שיש מה לשפר כמובן.

ודי לחכימא

איפה אתה לומד?

ובציצית לא

אתה לא מהרהר אף פעם ביום? אף פעם אין לך מקרה לילה? אף פעם אתה לא מחלל שבת בטעות? אתה מתכוון בברכת אבות ובכל מה שחובה להתכוון פיקס? אתה עושה כיבוד אב ואם בשיא השלמות ללא נפילות? אתה באמת אוהב את רעך כמוך תמיד? אתה אף פעם לא עובר על אבק גזל? אתה ענו מכל אדם? (אם התשובה היא כן אין לך יוהרא גדול מזה...)

אז כמו כן, צריך לשמור על גוף נקי, אבל אם בטעות יצא הפחה פעם פה ופעם שם וזה לא משהו ככה קבוע אז זה כמו כל מצווה שמשתדלים, וברור שאם יש למישהו בעיה והוא כל הזמן לא נקי בגופו ולא יכול לשמור על עצמו אז צריך, כמו בכל מצווה, לשגשת לרב שלו ולשאול מה יעשה ואולי הוא רק יניח בתפילה, אבל אם קורה ופעם ביום או ביומיים או בשלושה או בארעה בטעות יצא לי חצי הפחה (ותאורתית מותר להפיח אם אין בזה ריח אך בגלל שזה אובייקטיבי אז בפועל אי פאשר לסמוך על זה, אבל לפי רוב אם כבר, וזה רחוק, אני מפיח עם תפילין, זה קטן כל כך שלכאורה לא עברתי שום איסור) אז לא נורא, עושים תשובה, כמו בחטא שעושים, שגגות לא אמורות למנוע מאיתנו לקיים מצוות (עיין תגובות של גדולי הרבנים על התוספות הזה שאומר שאין לעלות לארץ כי אנחנו לא בקיאים במצוות התלויות בארץ...אומרים שזה לא היה תוספות אלא תלמיד תועה שהכניס את זה).

ומה הבעיה? אז כשבאים לאכול סעודת קבע מורידים תפילין, וכן בלאו הכי אסור להרהר בכללי, וגם קלות ראש זה דבר נורא ואיום, כאילו מה באמת מונע? אני לא ארחיב יותר שלא לפגוע באנשים אבל פשוט זה לא קשה, ועל כן אין בזה יוהרא כי אני לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד או דבר כזה, אלא פשוט ככה כתוב בתורה וזהו, אז מניחים, וזה לא מצווה בלתי אפשרי לקיים

אני גם משתדל להניח כמה שיותר פשוט הוא שאל למה עם ציצית כן ותפילין לא אז עניתי לו

וגם אם כן, נראה אתכם שומרים על גוף נקי בלי להסיח את הדעת מהתפילין ובלי להכנס ליהורא

ואיזה יוהרא יש בזה (עיין בבתוגבה הקודמת שלי)? ובנוסף, היסח הדעת זה לא דבר קשה, זה לא להסתובב כל היום ולהגיד "תפילין, תפילין, תפילין...", צריך ללמוד את ההגדרות ואז רואים שזה לא כל כך קשה או מסובך

"נהגו שלא להניחם כל היום...מהראוי לישא אותם כל היום וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא ורבנן סבוראי והגאונים ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעת ומ"מ לא יניחם כל היום [עמג"א סק"ב] ולענ"ד לא נראה כן וכן שמענו שיש יחידי סגולה ומה גם בדורות שלפנינו שהיו נושאים כל היום ועכשיו נהגו ג"כ היחידים השרידים ללמוד מעט בהם אחר התפלה [ע"ש במג"א שהביא מתשו' רמ"ע מפאנו שתיקן להניחן שנית במנחה ואשרי חלקם]", ולכן לא משמע שהוא אוסר אלא אף אומר שיש בחינה שזה טוב להניח כל היום, כמו גיסו חתנו הנצי"ב זצ"ל

הבאתי אותו, כמי שסובר שמעיקר הדין אין חובה כל היום. (מקור למה שסמיילי כתב שלא לכל הדיעות צריך כל היום).

 

אבל לדעתי, מה שאתה כתבת קודם, הוא נגד השו"ע שכתב-

"מצותן להיות עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה":

אם היית כותב, שאתה אישית, ועוד אנשים רבים יכולים להיזהר ולכן מניחים, זה לא היה נגד השו"ע. אבל המשמעות של מה שאמרת, שצריך להניח, ואם נכשלים נכשלים.

[וזכור לי ששמעתי שיש מחלוקת ראשונים האם המצווה כל היום, לא ראיתי את הדיעות בפנים].

 

[נקודה חשובה נוספת בנושא, היא המחלוקת מהו היסח הדעת בתפילין. כי לפי הדיעות המחמירות אולי באמת יהיה איסור עבור רוב מוחלט של האנשים להניח כל היום].

קודם כל, אני הבנתי שהכוונה למי שאוסר להניח תפילין, הרי השולחן ערוך אומר שזה חובה רק נהגו שלא, וכן רבים אמרו שנהגו שלא, אבל לא פוסקים כשולחן עוך רק בגלל שהוא השולחן ערוך, רואים את הסוגיה בכללותה ופוסקים, ואני למדתי את הסוגיה שלמדנו אותה בישיבה בעיון, וגם היסח הדעת וזה, והעניין הוא מאוד פשוט, כשמסתכלים בראשונים (חוץ מהריטב"א וגם המאירי או הר"ן כמדומני) אז ודאי שיש בזה מצווה להניח כל היום, אז ספק דאורייתא לחומרא וזה חובה ולא רק מצווה, וכן בהיסח הדעת זה קשה מאוד לעשות כדעת אותם יחידים מכמה וכמה וקושיות חזקות שאין לי זמן לפורטם עכשיו, ולכן בהסתכלות פשוטה בסוגיה נראה שיש חובה להניח כל היום (אין מי שאוסר לבד משתי דעות יחדניות שלא להלכה) וגם מי שאומר שנהגו שלא ועדיף שלא אומרים בדיעבד כי לכתחילה ודאי שמצווה, ולכן כשמעיינים ומבינים מה זה היסח הדעת וזה אפשר להגיע למסקנה כי פשוט מאוד שאם נכשלים נכשלים עדיין זה לא מבטל את החובה, ואכן, קשה על השו"ע אם כן, לפי הבנתך את השולחן ערוך, אבל אני הבנתי אחרת, שהוא אומר שבגלל שרוב האנשים קשה להם לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (וגם שים לב שהוא חי בזמן אחר לחלוטין כמו שאר הראשונים גם כן) אז נהגו שלא להניח, אבל אין הוא רשאי להפקיע את מצוות תפילין בגלל זה וגם הרמב"ם לא רשאי כי יש כללים, והוא לא מפקיע, ולכן כשמסתכלים ואומרים שזה הגיוני להניח תפילין לי רוב כי אפשר לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (אתה מפיח כל צעד שלישי או משהו כזה??) אז למה שלא להניח והרי זה חובה דאורייתא! וספק דאורייתא לחומרא, ולא מבין איך אפשר בכלל להקל בזה (אבל אל תבין אותי לא נכון, אני לא מקטרג במי שלא מניח בגלל שנהגו לא להניח וכו', רק להגיד שאסור או נהגו שלא ולכן אסור זה מקומם וממש חורבן שלוקחים כלה וגונבים ממנה את תכשיטיה).

שבת שלום!

במס' שבת על הסיפור של אלישע בעל כנפיים כמדומה לי, וכן פרי מגדים שלדעתו זו מצווה מן המובחר.

אבל כל אחד בדעתו ושניהם דעת יחיד ולא להלכה ששאר הפוסקים או אומרים שחובה להניח כל היום או שלפחות יש מצווה ואין בזה איסור, אז ודאי שיש להכריע שודאי חובה להניח כל היום ולהשתדל בזה כמה שאפשר

"ודאי שיש להכריע שודאי חובה" לדבריך, רוב גדול של גדולי ישראל בדורות האחרונים, מדי יום, בטלו מצווה זו.

גם מבין אלה שכן השתדלו להניח תפילין כל היום, לפחות חלקם לא הורו לאחרים שחובה לנהוג כן. [אף לאנשים שוודאי היו נשמעים להם].

גם אם נניח שזו דעת יחיד בראשונים [איני יודע], זה עדיין לא פשוט לומר שאין לפסוק כמוה, אם זה מה שהיה מקובל למעשה על רוב גדול של האחרונים.

כתבת קודם "איך אתה פוצה פה נגד החפץ חיים", על מישהו שנקט כדעת אחרונים ספרדים נגד דעת הח"ח, האם אתה יכול לפצות פה נגד מספר עצום של גדולי ישראל, מזה דורות, שמדי יום ביומו נהגו אחרת?

אז לאט לאט, קודם כל זה באמת דעת יחיד כי אני למדתי את הסוגיה, ואין מי שאוחז ככה להלכה, כי כל אלה שמורים לא להניח זה מחמת המנהג לא להניח ומחמת חולשת הדורות ולא מצד איסור. קודם כל. שני כל, מתוך הסוגיה ודאי שיש להכריע לחייב, רק מה? יש מחלוקת גדולה איך לפסוק הלכה, האם ללכת אחר מנהג כל ישראל (כמו שמחזיק הרב קוק ומקובלים ספרדיים וכו') או לעיין בסוגיה ולפסוק כפי שמוכרע מהסוגיה, דהיינו מה יותר חזק- הלכה או מנהג? ואם תעיין, כמו השו"ע וערוך השולחן ועוד, גם אלה שאומרים שנהגו לא להניח ולכן אין להניח, מסכימים שזה חובה להניח כל היום מתוך הסוגיה, רק משיקולים אחרים (או מנהג או בגלל הקושי) מקילים ובצדק (לדעתי זה לא בצדק, אבל מי אני? לדעתם זה כן וחלילה לי להוציא לעז ולפתוח פי ככה לזלזל בתלמידי חכמים), לכן יש להבדיל בין לזלזל בדעה השנייה להגיד שהוא פסול לבין להגיד מה דעתי (או דעת רבותי יותר נכון) בצורה נוקבת, כי זה האמת כפי שאנחנו מבינים אותה, ועל הצד השני נגיד שככה הם מבינים שזה האמת, וזה מחלוקת, ולא קרה כלום. 

ורוב גדולי הדורות שהזכרת ודאי שלא בטלו את המצווה הזאת כי לבטל אותה צריך לא להניח תפילין בכלל כל היום, וזה לא עשו, אז נכון שלא הניחו כל היום, וגם אלה שכן הניחו אך לא הורו להניח כל היום, כאמור שהיו להם שיקולים אחרים על אף שזה אולי מה שהיה צריך לעשות, ודרכם שלהם לא פסולה אף שאני אוחז כמו רבותי שלא מחזיק מזה אלא חושב אחרת, אבל אין צורך לפסול את הצד השני בשביל להגיד את האמת שלך.

ולגבי מה שאמרתי איך אפשר לפצוע פה כנגד החפץ חיים זה ודאי לא היה נכון כשאני מסתכל על זה עכשיו, והנה, טעיתי, אבל מה היה הסברא מאחורי זה (כי גם בטעויות יש סברות מאחוריהן כמו בחטא אדם הראשון ועד ימינו)? שכולם אומרים חד וחלק שזה לא חמור ואין אפשר להגיד את זה שזה חמור מזלזל בת"ח ואומר שהם חוטאים ולא יודע מה, לכן רציתי רק להביא שאף שאני אומר שזה חמור זה על סמך דעות אחרות, ואיני בא לפסול את מי שנוהג על פי הקבלה ומכניס את ציציותיו, רק שיש גם דעה הפוכה שזה מאוד חמור ויש לדעת את זה ולא לחשוב שאין שום בעיה להכניס את הציציות, זו בעיה חמורה מאוד כפי שכותב החפץ חיים, רק מי שנוהג על פי הקבלה לא סתם מכניס את הציציות אלא בגלל שהוא נוהג על פי הקבלה ולכן על אף החומרא הוא רואה את זה לנכון כן להכניס, רק לא אהבתי את הפשיטות שזה בסדר, אלא זה מחלוקת, ומי שנוהג כמו הקבלה לא צריך להרגיש לא בסדר, רק רציתי לעורר לזה שיבחין בכך שלא מקיים "וראיתם אותו", אבל גם הקבלה ידעה את זה ואם ככה היא הנהיגה אז מי שאני שאגיד שזה פסול, אבל עדיין, כמו שמי שיש לו היתר לצאת לחוץ לארץ לא אמור לצאת בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא ולחשוב שזה בסדר ואין בעיה, יש בעיה, רק שהוא ודאי לא צריך להרגיש שהוא עושה משהו לא נכון כי יש לו היתר, אבל עדיין ידע כי זה מאוד חמור לצאת לחוץ לארץ, בלי קשר אם צריך או לא, כמו שמי שצריך לחלל שבת אז הוא מחוייב ואם יימנע הוא עובר על איסור, אבל את החילול שבת שהוא חייב לעשות הוא לא יעשה בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא מתוך ידיעה שזה מה שצריך לעשות, אבל כמובן שכאן זה פחות אבל הרעיון לפחות בכללי.

שבוע טוב!

בין ההלכה למנהג.

זה לא שמה שהראשונים כתבו זו הלכה, ומה שעשו בפועל זה מנהג.

אם הרב עובדיה יוסף לא הניח תפילין כל היום, אז הוא סבר שמותר לו לא להניח תפילין כל היום, בין אם הוא כתב על זה תשובה, ובין אם לא.

יכול להיות שבין השיקולים שלו להכרעה הזו תפס המנהג מקום כזה או אחר. אבל גם כאשר פוסק, ראשון או אחרון, כותב פירוש יכול להיות שמסתבר לו יותר להסביר את הסוגיא באופן תואם למנהג, ולפעמים זה מפורש בדבריו. [וגם בגמרא, מצאנו התייחסויות מפורשות למנהג בהכרעת ההלכה].

 

נכון שיש יתרון למקרה שהפוסק גם נימק את דבריו, וברור לנו שהוא עסק בסוגיא הזו לעומק, אבל ברור שבין הפוסקים הרבים שנהגו כך, רבים עסקו לעומק בסוגיא הזו, גם אם לא כתבו על כך.

 

השאלה היא לא "הלכה או מנהג", אלא  עד כמה לשקול את המנהג בהכרעת ההלכה אל מול שיקולים אחרים [נניח, מספר הפוסקים שמצדדים בשיטה זו, או קשיים מסויימים בה].

ובשאלה הזו יש גישות שונות בין הפוסקים, באופן כללי ובכל מקרה לגופו. 

עד כמה המנהג מכריעה את ההלכה...

כי זה מה שהאר''י אומר

ומה הייתה הסכנה? ממה שזכור לי מלימודי ההסטוריה בנושא. [לא זכור לי הרבה], יהודי ארצות ערב חוייבו ללכת בלבוש שהבדיל אותם מהערבים, כך שגם בלעדי הציצית הם זוהו כיהודים. האם יש לך מקור שהיתה סכנה מיוחדת בלבישת ציצית דווקא?

מה אתם הולכים עם חוטים תלויים מהבגדים? ולא, אין לי, זה דבר שזכור לי ששמעתי, אבל סוף כל סוף זה רק רעיון שהועלה מהזכור לי שבא לבטא את הכאב מזה שיש יהודים שלא רואים להם את הציציות ובכך גם זה נותן כביכול מחסה לאלה שלא שמים ציציות כי לא יודעים מזה....

אבל, אין מה לעשות, חיפשתי ולא מצאתי מקור לדברי כלל, אבל כן מצאתי ב' תשובות מעניינות בעניין וראוי להסתכל: http://www.kipa.co.il/ask/show/107200-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D, http://www.kipa.co.il/ask/show/237268-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

אחרי כל זה, אני עדיין בדעתי שזה חשוב מאוד שיהיו בחוץ, אבל זה דעתי, לא שאני פוסל אף אחד, כמו שאני לא פוסל את מי שנוסע לחו"ל אף שאני חושב שכל ההיתרים הם תירוצים, זה דעתי הענייה על פי התוכן הפנימי מהותי מאחורי זה שיש להבין לפני שמיד נכנסים בי שאני אומר שזה חמור מאוד, אבל ודאי גם אני אשם בתקיפות...

אמנם, אף שלגבי הספרדים ספציפי אין לי מקור, עדיין היו שפחדו מלהוציא את הציציות בכלל הגלויות (כמובא בחפץ חיים שאביא להלן), ועוד אם אני חריף, מי לנו כחפץ חיים שלא יוציא לעג על אחד מישראל, ואלו דבריו: "ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז ומה שאומרין שהולכים בין הנכרים לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף ואלו היה להם איזה דורון ממלך ב"ו שחקוק עליו שם המלך כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד וק"ו בציצית שמרמז על שם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וכדלקמן בסימן כ"ד ס"ה כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו" (משנה ברורה ח':כ"ו), אני רק אומר...

לא תמיד פוסקים לפי מרן השו"ע

ואם החפץ חיים אומר שזה חמור איך אתה פוצע פה כנגדו?

וזה לא כ''כ פשוט לספרדים ללכת עם ציציות בחוץ

[לפחות באוצר המקוון, לא בדקתי האם יש בגרסאות אחרות].

בס"ד

 

ובעיקרון יש הפצות דרך נציגים בכל הארץ.

 

אם אצלך אין- אתה מוזמן להיות נציג.

1. אין למכירה בחנויות ?
2. אם אין , יש מפיצים באיזור כפר סבא , ראש העין , אלעד ?
ולא חושב שיהיה לי למי להפיץ
וד"א ממש חוברות מחזקות מאד

'שכינה' ביהדות היא לא חלק מהאלוהות,ביהדות האלוהים הוא אחד ולא מתחלק, אלא גילוי של יחס שלו ית' למקום / אומה וכדו' שמתבטא בדרכים שונות כמו השראת נבואה (בעמ"י), ניסים (בבית המקדש) וכדו'. בשום אופן לא חלק ממנו ית' שכביכול 'מתחלק' ושורה במקום פיזי כלשהו (בתפיסה כזו יש גם פגיעה באחדות שזה תת סעיף של הגשמה וגם הגשמה ממש).

 

בנצרות 'רוח הקודש' היא חלק מ'השילוש הקדוש', הם מאמינים שהאלוהות מחולקת לשלוש (שהם אחד, מן פרדוקס שכזה) - האב = אלוהים, הבן = יש"ו, ורוח הקודש = שחיברה ביניהם ובעלה את ה'בתולה' הפרוצה.

 

לכן ההבדל בין ההגדרות מהותי, לא רק בגלל ההבדל בין הדתות.

ישנם כמה סוגים של הגשמה למשל:

הבוטה ביותר היא אמונה שיש לאלוהים גוף (לצורך העניין גם ענן או רוח פיזית היא גוף), ישנה גם הגשמה שמדמה את ה' לצורה רוחנית בעלת תכונות רגשיות משתנות.

שלילת האחדות גם היא סוג של הגשמה, כביכול ה' מחולק לכמה חלקים שיש גבול ביניהם (=מוגבלים).

לפחות בכנסיות העיקריות.

השכינה אצל היהודים היא לא ישות עצמאית , אלא איזו התגלות מוגבלת של האלוהות הכללית.

 

חלק מהנוצרים , גם מאמינים ככה , אבל הם מיעוט.

נראלי זה בעיקר מכוון למי שאין לו ידע מוקדם...

אבל זה לא פירוש  קצר מידי? וקראתי באינטרנט שזה לא פירוש מדויק, זה נכון?

זה מאוד פשוט וקל... אני נהנה מאוד!!...

כי הוא כתוב בצורה ממש רהוטה, נהניתי מאוד ללמוד את לשון הרב

וממילא כשלא מבינים את השטף ו/או הרקע
קשה להבין את הכוונה של דבריו.

בגלל זה שאלתי

באמת בשאר הספרים קשה מאוד להבין

שהירידה הייתה רק אשליה והיא בעצמה גם עליה.

 

הוא בודאי לא מדבר על ירידה ח"ו שאדם עושה במזיד, אחרת נגיד שאין תורה ואין כלום.

 

הכוונה היא לירידות שנכפו על האדם למרות המלחמה שלו ביצר וכדומה, ואז, בתנאי שהוא לא מתייאש, זה מעיד עליו כאלף עדים שאותה "ירידה" בעצם הייתה עליה שה' הסווה בפניו.

ואח"כ כשמגיעים לדרגה העליונה, שהיא העליה שאחרי הירידה, [לפעמים] ה' מראה לנו איך הירידה בכלל לא הייתה ירידה.
זה מבואר בהרבה ספרי חסידות וגם בליקוטי מוהר"ן, לא זוכר את המקור.

 

עריכה: שגיאת כתיב כלשהי והגהונת.

היא שכל עלייה שלנו נועדה לו לעצמה אלא לירידה שתבוא אחריה.

אני אסביר ע"י משל-

התפיסה שלנו היא שכולנו נמצאים מתחת למים ותפקידנו לעלות לכיוון האוויר. לכן, נשמע לנו הגיוני שלפעמים יש לנו

ירידות שמלמדות אותנו כיצד לעלות טוב יותר למעלה. אבל למעשה תפקידנו הוא לא לצאת החוצה סתם, אלא ללקט

את הפנינים שנמצאות בתחתית. וככל שאנחנו מצליחים לעלות יותר ככה הקב"ה זורק אותנו במקומות קשים יותר

לעליה- ששם הפנינים נדירות וגדולות ויפות יותר(כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו). והעלייה היא לא מטרה בפני עצמה

אלא היא הדרך להצליח לרדת עמוק יותר ולמצוא פנינים ומרגליות מיוחדות ויפות וגדולת יותר.

זו דרך מסוכנת, כי יש בה כביכול צד של "עבירה לשמה" שהיא עניין קשה מאוד שהפיל רבים לתהומות חשוכים.

אבל למעשה כל אחד תמיד עובר תהליך כזה- התהליך הוא - הארה חיצונית, חשיכה חיצונית, הארה פנימית.

הקב"ה מאיר לנו- כדי שנגלה את עצמנו(התעוררותא דלעילא), ואז מחשיך, על מנת שנבוא להארה

פנימית(התעוררותא דלתתא). הקב"ה לא מעוניין שנתנק מהעולם הגשמי כדי למצוא אותו אלא שנמצא

אותו מתוך העולם הגשמי, זמני ההארה החיצוניים(העלייה) נועדו לתת כוחות וכיוון לזמני ההחשכה(ירידה) המביאים

להארה הפנימית.

אין הכוונה שמותר לאדם לחטוא. אלא שתכלית הזמנים שאדם מרגיש "מוחין דגדלות" היא כדי שיתמודד נכון

וטוב עם הזמנים שהוא מרגיש ב"מוחין דקטנות".

 

מבואר שם שכל מדרגה חדשה שהאדם עולה אליה, מפגישה אותו קודם עם הקליפה של אותה מדרגה ורק המעבר בשלום דרך כל הקשיים שהקליפה מציבה, מאפשר השגת אותה מדרגה.

לפי זה חיוני שאדם יגיע לסוג של נפילה אחרי כל עליה כדי להמשיך ולעלות עוד ואז מתברר שמה שנתן לו את הכוחות להתמודד עם אותה נפילה זה העליה שקדמה לה. או במילים אחרות הירידה היא התכלית של העליה.

על קצה המזלג ויש עוד הרבה להבין בסוגיא... 

זה פשט מקבלת האר"י.

ללא הירידה הנשמה לא יכולה להתחבר לחלקים הנפולים שלה .

זו הסיבה היחידה לקיום של נשמה, העכולת שלה לרדת ולשקוע.

 

כמובן שאדם רוצה לשמוע שהמטרה שלו היא לעלות , אבל זה בדיוק ההפך. החומר היסודי של האדם הוא הגבוה ביותר, אין לו שום צורך שיעלה. רק היכולת לרדת היא נותנת טעם לאדם.

המטרה היא להעלות את מה שלמטה, מה נעשה שכדי לעשות את זה צריך לרדת?

אבל אפשר גם לשלוח מקל ולהעלות, וזאת דרכם של הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מעולם.

 

זאת לא הברירה היחידה, ובתור ברסלבר שמכיר את המושג נשמות שהיו אצל אדם הראשון קודם החטא ופרשו וכו', אתה לא אמור להגיד שהירידה היא תכלית! וגם לא שהחלק הנמוך הוא הגבוה יותר, אם למדת קצת פנימיות, אתה יודע שלהכל יש בחינות והשורש והעלה הם לא אחד בתכלס.

יש כאלה שמשננים ולומדים וזוכרים וחושבים שהם לומדים 'פנימיות'. בתכל'ס, קליפות וניצוצות ושורש זו סינית עתיקה עבורה. מי שמנסה ללמוד חסידות בדרך של מושגים ומטרות ולימוד עיוני כמו בגמרא, ישיג קדחת ולא ישיג פנימיות.

 

חיים של רק עליה הם חיים משעממים וחסרי טעם. חיי נעימות בימינך נצח הם לא חיים של אושר חמים ונעים. אלה חיים של סבל וירידות, ורק מדי פעם, עולים לנשום אוויר.

 

חשבתי על זה, ואני מניח שהייתי יכול לחיות חיים מאושרים ונוחים למדי לו הייתי רוצה בכך באמת. אבל כנראה שאני לא באמת רוצה, ואני מעדיף לתת להכל להכות בי. כל משבריך וגליך עליי עברו. רק כך אני יכול להבין, רק כך אני יכול לחיות. וממילא, אני שמח, כי אני בחרתי בכך.

 

הצדיקים בהחלט מפילים את עצמם בכוונה. זאת אומרת, זה לא בדיוק בכוונה, אבל הם מכסים את עצמם ויורדים למטה. הם צריכים לחוות, הם צריכים לבדוק, הם צריכים לבחון את עצמם ולנסות את עצמם. קל מאד לחשוב שהשגת משהו כשאתה עוסק בעבודה רוחנית. הדרך היחידה היא לבחון את הדברים במצבים אמיתיים, ואזי תדע מה פעלת באמת.

 

יש תיעוד וסיפורים על צדיקים שהיו מכניסים את עצמם לכל מיני ניסיונות, בפרט בתחום המיני. המפורסם שבהם הוא כנראה רבי נחמן מברסלב.

 

אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם.

 

צדיק שהכניס את עצמו לנסיון ובטח לא בתחום המיני, רח"ל.

חז"ל אמרו, וזאת הלכה, שגם אם יש לך רחוב שתעבור בו וודאי שלא תכשל ב*ראיה*, ואפילו שהוא יותר קצר, רק שיש שם כובסות, ויש רחוב אחר גרוע יותר וארוך יותר, והלכת בקצר הלא צנוע גם בלי להכשל אתה נקרא רשע.

 

אין שום מקור בשום מקום לאף צדיק שהכניס את עצמו לנסיון בכוונה, חזור בך!

 

נ.ב,

אין לי מושג מאיפה הבאת את הדמיונות האלה, אני מקווה שלא מתוך לימוד תורה בחברותא עם היצר הרע בנסיון לכסות על עבירות, אבל אתה מוזמן לקרוא בנועם אלימלך על מה זה ה"עבירה לשמה" של שאול עם הריגת הגג שהוא היה אמור לעשות, כדי להבין בכלל מה המשמעות של עבירה לשמה, שהיא בכלל לא עבירה אלא מצווה שקשה מצד מידות הנפש העדינות לעשות.

שבתאי צבי 2 מישהו?

ואלו עקרונות ידועים ובנאליים ברסלב.
רק מה? אם אתה מצפה שכתבי רבי נחמן יתאימו למה שסיפרו לך בישיבה, אתה תמשיך לכתוב שאלו שטויות.

נ.ב,

לפי סגנון הכתיבה שלך נראה שאתה משתמש בשני כינויים לחזק את השטויות שאתה כותב.

אבל ייתכן וניחשתי לא נכון

שדוד המלך הביא עצמו לניסיון בכוונה.
אם אתה טוען כמו שטענת שזה לא כתוב בשום מקום, זה מסביר הרבה דברים.

בתור ראיה שלהביא את עצמך לנסיון ועוד הגמרא מצטטת שם את דוד המלך שנכשל....???????

 

חחחחחחחחחחחחחחחחחח אמא'לה, לא הבנתי על מה אתה מדבר מרוב שאין קשר. יא הזויייייייייי!!!!!!

אתה, כתבת את השטות הבאה " לא כתוב בשום מקום על אף צדיק שהכניס את עצמו לנסיון ובטח לא בתחום המיני, רח"ל."

 

זאת אומרת שהטענה שלך סותרת את מה שכתוב בגמרא.

אם אתה לא מסוגל להבין את ההבלים שאתה כותב בעצמך, ממילא לא יועילו עוד מקורות להוכיח את חוסר ההבנה שלך.

לנסיונות שעוברים צדיקים יש השפעות ישירות על הנפשות שכלולות בהם ותלויות בהם ועל העולם.

כידוע לפי תורה נ"ו בליקוטי מוהר"ן, לכל אחד יש בחינת מלכות, וכל הנשמות קשורות בצורה שיטתית. שורש כל הנשמות כמובן הוא הצדיק בחינת משה שבו כלולות כל הנשמות וכל הנקודות.

 

בבחינת המלכות שיש לכל אחד יש שתי בחינות - מלכות באתגלתיא ומלכות באתכסתיא. מה שרבי נחמן אומר לנו בתורה הזו, שהחלוקה קבועה מראש. לצדיק יסוד עולם קשורות כמה נשמות גדולות של צדיקים, ולנשמות האלה כמה נשמות פחות גדולות, ולנשמות בינוניות קשורות כמה נשמות וכן הלאה. אפשר לדמיין עץ שיטה מלבינה, זה בדיוק כך.

 

בקיצר, כל ישראל ערבים זה לזה. העניין הזה הוא חשוב מאד, כי ככל שהנשמה גדולה יותר יש לה יותר השפעה ויש יותר נשמות תחתיה.

 

כשהצדיקים או סתם נשמות גבוהות מפילים את עצמם לניסיונות ומבררים בירורים הם ממשיכים את הדברים האלה לנשמות שקשורות בהם. כשהם משברים תאווה כלשהי או מבררים דרך חדשה או עצות חדשות, המחשבות והעצות האלה נמשכות ומחלחלות למטה, לנשמות שמתחת.

 

לכן בנקל היום לשבור תאוות ניאוף, משום שהצדיקים בדורות שעברו עשו דרך כבושה והם כבר יגעו וטרחו ובררו ושברו את התאווה הזאת. הצדיקים הקדמונים שלטו במוחותיהם ולבבותיהם, הם טבעו טביעות ענק. אנחנו רק הולכים בעקבות העצומים האלה ומקווים להטביע את העקב הקטן שלנו.

 

כשנשמה גדולה עושה תשובה, נמשכים הרהורי תשובה בהעלם גם לנשמות שמתחת. זה דבר פשוט וידוע, שאפשר לראות אותו בחוש. ככל שהנשמה גבוהה יותר, כך היא תראה שהעולם נמשך על פי המחשבות שלה, והרגשות שלה, וכן הלאה. הרהורי תשובה, מחשבות, רעיונות, הכל מוליד דברים דומים במי שיש להם שייכות והתקשרות כלשהי לנפש הפועלת.

 

זה מנגנון רוחני, כך הדברים עובדים. כל הנשמות בכנסת ישראל קשורות אחת בשנייה, ולכל אחד יש ממשלה, זו מערכת אורגנית.

 

כמישהו מברר עצה חדשה, או דרך חדשה, או משבר תאווה, זה לא הולך לאיבוד. זה ממשיך הלאה, זה עושם רושם בעולם.

 

כשרבי נחמן אומר שתאוות ניאוף זה רוח שטות ושגעון גדול, הוא יודע על מה הוא מדבר, כי מה לעשות, הוא התקרב מספיק קרוב כדי לראות, וכידוע ראייה מקרוב זה בינה, ועליה נאמר הלב מבין. הלב מבין רק כשמתקרבים קרוב.

 

שמחנו לעזור.

 

=============================

וְכָל זֶה הוּא סוֹד נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁאָז מַפִּילִין אֶת עַצְמָן בְּכַוָּנָה לַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נַפְשׁוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה בִּבְחִינָה הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נוֹפְלִין אָז עַל פְּנֵיהֶם, זֶה בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת וְהַעֲלָמַת וְכִסּוּי בְּחִינַת הַפָּנִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת ( קֹהֶלֶת ח) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, שֶׁהוּא עִקַּר הַחִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שָׁם ז), הַחָכְמָה תְּחַיֶּה וְכוּ', כִּי בְּכָל הַמַּאֲמָרוֹת יֵשׁ חָכְמָה בְּכָל מַאֲמָר וּמַאֲמָר שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, כִּי כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתְהַוֶּה הַמַּאֲמָר, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בִּבְחִינַת כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ ( מִשְׁלֵי ג) וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁכָּבוֹד הוּא בְּחִינַת חָכְמָה, אֲבָל בְּהַמַּאֲמָר סָתוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּ"ה, בְּחִינַת בְּרֵאשִׁית, שָׁם הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַפָּנִים בְּהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר גָּדוֹל, כִּי שָׁם הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע וְזֶהוּ בְּחִינַת סוֹד נְפִילַת אַפַּיִם, בְּחִינַת ( בַּמִּדְבָּר כ) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁהַצַּדִּיקִים מַפִּילִין עַצְמָן וּמְכַסִּין וּמַעֲלִימִין וּמְסַלְּקִין פְּנֵיהֶם שֶׁהוּא חָכְמָתָן וּמוֹרִידִין עַצְמָן לִבְחִינַת סִטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם אֵין רוֹאִין כְּבוֹדוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת פָּנִים, אֲבָל הֵם גַּם שָׁם מְבַקְּשִׁין וּמְחַפְּשִׂין בִּבְחִינַת אַיֵּ"ה וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה עוֹלִין בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה וּמַעֲלִין הַנִּיצוֹצוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת מֵעִמְקֵי עִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת יְרִידָה עוֹלִים תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, כִּי עוֹלָם לִבְחִינַת אַיֵּ"ה בְּרֵאשִׁית, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה, שֹׁרֶשׁ כָּל הָעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה שֶׁכְּלוּלָה בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וְכַנַּ"ל, שֶׁעַל -יְדֵי זֶה עִקַּר גְּמַר הַיִּחוּד שֶׁל כָּל הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל:

 

 

20161027193007.pdf

היא חילקה את עולם העשייה לשני חלקים נפרדים עולם התיקון ועולם הגולם, שהוא מין עולם קליפות כזה, שרק המשיח מסוגל לתקן.

בגלל העיקרון הזה, אבל לא רק בגללו, הקבלה השבתאית מאומצת בחום על ידי כמה ממנהיגי החסידות ואצל רבנים רבים בימינו.

התפיסה שאתה מציג , היא מין שעטנז בין השבתאות לבין שברים ידועים יותר שלמהקבלה הלוריאנית, אבל צריך לזכור שהדבר החשוב אצל האר"י הוא אותו דבר שאתה לא מבין, שאצל האר"י הנשמה מאוד אינרטית, ואילו אני , שאני תומך בגישה של רבי נחמן, טוען אחרת.

השאלה המקורית התייחסה לטקסט ברסלבי, ואי אפשר באמת להבין את ברסלב, בלי לקחת בחשבון שרבי נחמן, ציפצף לגמרי על קבלת האר"י כשהתחשק לו.

עד שלא תביא ראיה ל"צפצופים" של רבי נחמן, אני אמחה בתוקף על ביזוי ת"ח!

לא זכור לי מעודי שלמדתי רבי נחמן והייתה סתירה לאריז"ל.

 

נראה לי שהצצת ונפגעת, חביבי היקר.

עדיין לא אומר כלום.

אם אתה לא רוצה שאהיה מנומס, לא אהיה מנומס.

קדוש זה דבר מובדל ומופרש, והנה ה' מובדל ומופרש מן המציאות של העולם הזה, וכן ישראל מופרשים ומובדלים מן העריות, שכל העולם שטוף בעריות וישראל צריכים להפריש את עצמם ולייחד את עצמם מהעריות, ולכן זה דוגמא לקדושה

מובא גם על פירות ובל וכו.
כי תקדש המליאה

ובהקשר של הקב"ה הכינוי בא לומר שאין לו שייכות לחומר ולהבדיל מכל הברואים כלומר שאין עוד כמותו = אחדות (בניגוד לכינוי הזה כלפי בן אדם שבא לומר שהוא שולט ומתגבר על היצר החומרי שלו או לגבי חפץ שנועד להבדיל אותו משאר החפצים).

ורגע שלו קדוש, יש חול, קודש, טומאה.. אדם שלא רק נוקה מכל טומאה+חול מיותרים אלא אף קידש את החול, מדרגה עצומה מוזמן לעיין שם..

לא דווקא לדברים חיוביים כמו :"קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו,ד) שמדבר על הבבלים שמתכוננים למלחמה בירושלים. אבל ברוב המקרים מדבר על מובדל משאר העולם (הגשמי, החול או האסור) ומזומן לחיבור לרוחניות ולה'.

כשאומרים שה' הוא קדוש, הכוונה שהוא מובדל מהגשמיות.

ך כאן - שכינה - אתה קדוש ושמך (גילוי בארץ, שכינה, תורה) קדוש.

הרי את מקודשת לי.

1. אסורה על כל העולם כהקדש.
2.מוכנה ומזומנה לי.

קדוש משמש כאחד בשתי אופנים משלימים.

מופרד,נבדל, פרוש.
ומאידך מוכן. מזומן.

מעשה קדוש.
למשל זה מעשה שהוא נבדל מהחומר ודבק בו הרוחניות.
משהו פרקטי?
ללבוש ציצית זה קדושה.
לברך על אוכל זה קדושה.
להאיר פנים ליהודי זה קדושה .
לשמור על נקיות הלשון זה קדושה.

קדוש משמש גם כתיאור של אדם שהלך חייו הם כאלה. כמתואר במסלש שכל מעשה שהוא עושה הוא כמו קרבן שעולה על המזבח ועושה נחת רוח לה'.

קדוש זה גם תיאור לקב"ה בספר יחזקאל אם אינני טועה.
קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו.
ועיין בתרגום שם.
למי שקשה זה מובא במזמור ובא לציון )

שאומרים ה קדוש מתכוונים לכך שהוא מובדל מגוף ומחומר בין השאר הוא גם פרוש מעריות. אך זה לדעתי כפירה לומר את זה. הקב"ה פרוש מחומר. אינו דמות הגוף ואינו גוף.

אשמח לתגובות

קדושה נבדלת - רמת הטהרה המובא במסלש, יש את העניין המובדל (תורה, מצוות וכו)
קדושה במציאות - רמת הקדושה במסלש שכל דבר גם בעולם הזה נהיה אלוקי לגמרי, וזה לא מוריד את הקדושה אלא צריך להעלות הכל למעלה, קשה מאוד לחיות בעולם כזה אבל מאוד קל לעבוד על עצמנו שאנחנו במדרגה הזאת.

בברכת אתה קדוש, ישאת כל השנה שזה הא-ל הקדוש, קל זה מובדל, לא מחובר ובעשית אומרים המלך הקדוש יש חיבור של הקדושה - המובדל גם למציאות שלנו.

הרש"י לד'. הרש"י דיבר על ישראל.

ד' קדוש: נבדל. שמך קדוש: שכינתך, תורתך, הפנים שלך בעולם הזה, הגילוי שלך הם גם נבדלים.

אנחנו (בלי קשר ישיר) מצווים להיות פרושים מעריות (הכוונה לדברים אסורים עפ"י התורה) 

אותה מילה. לא אותו הקשר.

 

 

 

 

למה יש לי תחושה שכבר ידעת את זה?

מישהי שאלה אותי, אז שאלתי פה.

 

האמת שחשבתי שתיקנו אותה בזמן הרבה יותר מאוחר.

משהו שקשור לגירוש ספרד או לאינקוויזיציה.

 

בכל אופן , ייתכן שהברכה תוקנה נגד הנוצרים , אבל בוודאי לא נגד ראשוני הנוצרים שנחשבו בעיני הכל ליהודים לכל עניין

התקופה היא התקופה בה פעלו ראשוני הנצרות, תקופת רבן גמליאל (בין אם מדובר ברבן גמליאל הזקן או רבן גמליאל דיבנה, מדובר בערך באותה תקופה). תיקנו אותה דווקא בגלל שהם נחשבו כחלק מהיהדות כדי להוציא אותם ממנה כמו שמסבירה הגמרא.

בכל אופן, הנצרות שהכירו האמוראים באה הרביעית והחמישית, ביא דת אחרת ממה שהיה קיים, אם היה קיים, בסוף המאה הראשונה.

זו הסיבה שהייתי יכול לנחש פעמיים.

א. שמואל הקטן חיבר את הברכה לא על הנוצרים, אלא על אמונה אחרת שהייתה קיימת בזמנו.

ב. הברכה לא חוברה במאה הראשונה, אלא במאה הרביעית, או בסוף המאה השלישית.

כלומר סוף המאה הראשונה לטעותם (דור אחרי החורבן)

אתה טוען שהכיר את הנצרות של אמצע המאה החמישית?

הברכה היא בקשה לטיפול של הקב"ה באויביו ובאויבינו.
הוא חיבר על הנוצרים בזמנו, אבל לתפילה יש משמעות לכל תקופה

כי הנוצרים של המאה הראשונה היו שונים מהנוצרים של המאה החמישית.

 

אז הברכה , אם התחברה במאה הראשונה , לא נתחברה על הנוצרים

 

כמו המשנה בברכות "כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים מן העולם.

משקלקלו המינין, ואמרו, אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים, מן העולם ועד העולם."

 

הנוצרים אף פעם לא טענו כזה דבר ולכן , לא ייתכן שבתקופת המשנה הברכה נתחברה על הנוצרים.

הברכה היא כנגד אויבי ה' ואויבי ישראל בכל דור.

משנה על מי ספציפית זה תוקן?
לא, כי אני מתפלל על מה שצריך עכשיו

https://he.wikipedia.org/wiki/יהודים-נוצרים

פגם המשפט, ותיקון המשפט וזה.

 

 

אפשר גם ספר אם יהיה לנו בבית

זה סיפורים שקשורים איכשהו לפ"ש עם שאלה הלכתית והתשובה של הרב זילברשטיין

"ישא מדברותיך" של הרב שמעי'ה אריה שנרב

יש עשרות דברי תורה על כל פרשה..

אז אם אתה לובש אותה בחוה"מ מותר.
אבל לדעתי, אם היא לא ממש נצרכת לך עדיף שתקשור אחרי סוכות.

אפשר לראות גם בפסקאות אחרות בעולת ראי"ה, בחלק של הקרבנות.

בפסקאות של מוסף ראש חודש אפשר לראות שהפר הוא "הכח המעשי, כח העבודה שבחיים ובמציאות"

והשעיר - "כח מהרס ומרעיש בעז".

 

למה מפעל החיים של הפר קשור לפירור, לא הבנתי. אבל כנראה בכל אופן זה משהו שנלווה לתהליך של עשייה ובניין, ולא כמו ההרס של השעיר.

בס"ד

 

"המפרר ומפריד כל מה שהוא מקושר ומאוחד לאחדים". ובכיוון השני ביחס להרס של השעיר זה במובהק "סותר על מנת לבנות".

השליליות שלהם.

ונראה לי ש'על מנת לבנות', זה בייעוד לשמו נוצר, אבל הכח עצמו עוסק בהרס, בניגוד לפר.

 

נראה לי, שבשאלות כאלה, של מושג שלא ברור מה המשמעותשלו אצל הראי"ה, הספר מילון הראי"ה הרבה פעמים יכול לעזור. [אין לי כרגע גישה לספר, אז לא בדקתי].

פירוד ופירור זה יכול להיות מכוון ומאורגן ולשם בנייה מחודשת מתוך הפירוק, כאשר הרס זה ללא תועלת וללא תכלית אלא סתם להשמיד לשם להשמיד ולא יצא מזה שום תיקון או בנייה.

בס"ד

 

ב. פשט שלא. מפורש ביחס להרס שהוא "עומד על כללות ההויה בכדי לשפר אותה יותר ויותר בהחלפת צורותיה, ע"י כח הסותר והמחריב".

א'. האם אתה באמת יכול להבין אותה כמו שצריך בסגנון אנונימי ו"שו"ת אסמס" כמו שיש בפורומים למשהו שצריך ישוב הדעת והבנה עמוקה ולא סתם מאיזה אנשים שאתה לא יודע מי הם בכלל? ושים לב שאני כן עונה ודן בעניינים, רק רציתי להבהיר את הנקודה הזאת, להאיר עיניים לעניין הזה ותו לא, לא באתי לשלול.

 

ב'. ודאי שגם ההרס יש לו תכלית לבניית העולם, אבל מהות ההרס איננו לשם כך אלא לשם הרס, רק התוכנית האלוהית כוללת בתוכה גם את ההרס, ומה ההבדל? זה ההבדל בין המקדש שם שמים למחלל שם שמים, כי שניהם מגלים את אור ה' בעולם, אבל המקדש שם שמים גם אם הוא מפורר ומפרד הוא עושה את זה למען גילוי שמו יתברך, אבל מי שמחלל שם שמים הוא הורס ומשמיד לשם השמדה ולכפור בה' רק שמעוצם קדושתו יתברך הוא יביא לכך שעל ידי מידת הדין שלו יהפוך ההרס והחורבן הזה לבנייה ותיקון כי בעל כרחו ושלא בכוונתו של ההורס מידת הדין יבוא ויהפוך אותו לתיקון וכו', אבל זה לא אומר שההרס הוא טוב, וברגע שמשתמשים בהרס כבנייה אז כלאורה זה כבר פירור ופירוד, אבל באמת צריך עיון.

בס"ד

 

אני יושב וקורא ולומד ומנסה להבין בריכוז רב ובהעמקה רבה, וכשיש לי שאלות אני כותב אותן כאן (נגיד). אח"כ מישהו אחר רואה את השאלה שלי, חושב עליה בעיון ובהעמקה (או שלא) ועונה לי את דעתו. אני שומע אותה ובוחן אותה בזהירות בלי להתחשב בשאלה כמה הוא חשב עליה, ואם היא מוצאת חן בעיני והגיונית, מה אכפת לי האם היא ניתנה פה או בבית-מדרש ומואבק ללא הסקה שמואר בעזרת נרות שעווה?

 

ב. מה אני אעשה שכל הפלפול הזה הוא להפך ממה שכתוב? הוא אומר "עומד על כללות ההוויה בכדי לשפר אותה" ולא רומז שום רמיזה לכך שזו רק התוצאה הרחוקה.

אבל די לפלפול המיותר הזה, לא לשם כך נועדנו כאן הערב.

ולענייננו, זה לא תוצאה רחוקה, שהרי הזרע מתרקב באדמה לפני שהוא צומח, זה בדיוק העניין, כאשר ה"שור" הולך ומפרד ומחלק ומפורר את הקיים בצמח כשהוא גדל בכדי שימשיך לגדול, אך צריך השמדה טוטאלית בשביל לצמוח משהו חדש באמת, ולא השמדה לא טוטאלית של "על מנת לבנות" (טוב, אולי הגזמתי עם ה"טוטאלי")

כלומר , מאוד מסובך , אבל יחסית לחומר הרגיל של הרב קוק מדובר בעניין קל.

הוא הגיע למסקנה שצריך שני כוחות כדי לבטל את מה שהוא מכנה רע.

כוח אחד זה כוח מפריד, שהוא הכוח היותר חזק.

מה עושה הכוח המפריד , הוא לוקח תערובות , וכשמו , מפריד אותן למרכיביהן.

הכוח השני הוא הכוח ההורס , שלא באמת הורס , אלא משנה משהו למשהו אחר.

אז הוא טוען שהפר מבטא את הכוח הראשון והשעיר את השני ויחד הם יכולים לבטל כל מציאות שלילית, על כל מרכיביה.

 

זהו.

מה זה הורס שלא באמת הורס?

אבל לכאורה יש אפשרות לומר כי הגבורה של השור זה כגבורת הארי שזה כוחות שיכולות לפעול ולעשות, כאשר הריסות השעיר זה כעזות הנמר שאין לו כח אבל יש לו את האומץ לעשות כל מה שהוא יכול וצריך בלי לוותר, והרי כוחות ללא אומץ ישבו מוזנחים, ואומץ בלי כוחות לא יגיע רחוק, לכן צריך את שניהם, אבל עכשיו צריך לעיין בזה שוב להבין אם בכלל החטאתי את המטרה או לא...

אני אעשה לך הפשטה, שאמנם לא תכלול את כל הדקויות של הרא"ה, אבל תבהיר את הכוונה הכללית.
נגיד השנה עשו ישראל שני דברים רעים.

דבר אחד קוראים לו שחר ודבר שני קוראים לו ארז.

עכשיו שחר הוא דבר רע אבל הוא מורכב מדברים טובים, אז יש שור שיודע לפרק והוא לוקח את שחר ומפרק אותו לשר ולשח שהם דברים טובים.

אבל ארז, לא רק שהוא רע אלא גם בנוי מרע לכן השור לא יסייע כאן.
אז אני צריך כאן את השעיר שהוא לוקח את ארז והופך אותו ליואב שהוא דבר טוב.

מכאן שהיו שני דברים רעים, שחר וארז אבל השור והשעיר הפכו אותם לשח לשר וליואב שכולם טובים.

ולכן באמת יכול להיות ואני לא בא להגיד שאתה טועה, אבל גם לא שאתה צודק, רק יכול להיות, לא עיינתי ואני לא מתכוון לעיין עד כדי כך כי כאמור אני לא חושב שזה מקום מתאים, אבל אז באמת כבר אין לי סיבה להגיב. לילה טוב וחג שמח!

לי אין מושג... לא כולם מכירים ניואנסים של חרדים. והאמת שרוב האנשים שעולים לי עכשיו לראש, לא נראה לי שידעו את התשובה.

אמ תודה בכל מקרה

תכל'ס באמת על לא דבר...

הליטאים והספרדים הולכים עם חליפות קצרות ומודרניות.
רוב החסידים לובשים מעיל ארוך וכובע קטיפה גבוה בעל שוליים צרים שנקרא גם "סופר".
חסידי חבד לובשים מעיל ארוך אבל כובע אחר, שנראה יותר מודרני ויש לו כיפוף בקצה.
הקנואים שבעיקרם הם חסידי אונגריה חובשים מעיל ארוך אבל הכובע שלהם שטוח בעל שוליים רחבות.
אותו כובע יש לחסידי סאטמר אבל המעיל שלהם קצר.

יש חסידויות שמקפידים על מכנסי שלושת רבעי וגרביים מעל הברך אבל יש לבנות ויש שחורות.

כל החסידים חוץ מחבד חובשים בשבת וחג שטריימל אחרי החתונה. לירושלים יש חלוק מיוחד מפוספס לשבת.
מיעוט קטן הולך עם חלוק מפוספס צהוב בשבת ועם חלוק מפוספס כחול בימי החול.

חסידי גור , אמשינוב ועוד כמה לובשים בשבת במקום שטריימל , כובע שנקרא ספודיק שהוא יותר צר וגבוה.

הגורים גם מכניסים את הפיאות מתחת לכיפה.

יש לך מושג אולי איך חסידי ברסלב מתלבשים??????

שכמובן לא חלם "להתלבש כמו חסיד ברסלב" אלא דבק בחלוק ובפונפון זכר לאבותיו הפרושים תלמידי הגר"א.
אין לי מושג למה בעלי התשובה אימצו דווקא את התחפושת הזו מכל סמרטוטי החרדים.

כנראה בגלל שהיא הכי טיפשיות.

או רוצים להיות. שמואל שפירא היה נשמה עצומה והוא משך וגרר אחריו כל מיני טרנדים שבעלי תשובה וסתם דתיים אימצו. הקפדות על שמירת עיניים למשל. אתה מבין, לפני ששמואל שפירא נכנס לברסלב הוא למד בישיבה ליטאית, ב'עץ החיים'. במסגרת הזאת היה לו את הצמצום הראוי והוא היה בפיקוח מסוים.

 

אחרי שהוא נכנס לברסלב נשמת התוהו שלו גררה אחריה לדורות אלפים של דתיים שלאט לאט הרגו את עצמם על שמירת עיניים ודברים כאלה.

 

זה כמו שרבי נחמן בכוונה הזהיר שעישון הוא מזיק ושבשום פנים ואופן שלא ינסו לחקות אותו, וזה שהוא מעשן זה עניין שלו. וטוב שאמר, וטוב שתועד. אחרת בנוסף לפונפונים ולחלוקים היית רואה אותם מסתובבים עם מקטרת.

 

בכל מקרה, גם פה העולם הפוך. אנשים שמים לב יותר מדי למלבושים חיצוניים כי אין להם את היכולת לראות את המלבושים הפנימיים. לפעמים היצר הרע תופס את האדם בבגדו. אני לא יודע כמו מחלוקות מפגרות קמו בעולם החסידי והכללי על עניינים של לבוש.

 

זו הבעיה בדת החברתית, בדת הפוליטית. בדתות החברתיות והפוליטיות אנשים מתלבשים כמו החלק שאליו הם רוצים להשתייך. עובדי ה' הם לגמרי לבד, הם לגמרי חופשיים.

 

הרב מלצר היה אז ראש ישיבת עץ החיים בירושלים.

כששמואל שפירא התקרב לברסלב הוא אמר משפט מיתולוגי "מי הכניס אותו לברסלב לא יצא מהגהנום"

 

אנשים , כמובן לא מבינים מה המשמעות של המשפט, הם חושבים שהרב מלצר קילל את חסידי ברסלב או אפילו את שמואל שפירא.

 

אבל זה לא נכון.

הרב מלצר תיאר מציאות פשוטה.

כל זמן ששמואל שפירא היה בעץ החיים , הוא לא היה בעיה.

ראו אותו, ראו את המנהגים שלו ועברו לסדר היום , כלומר בעץ החיים הבינו , שההנהגות של שמואל שפירא אולי טובות לשמואל שפירא , אבל בוודאי אינן טובות לאף אחד אחר ולא צריך לקחת את המעשים שלו , לו כהלכה ולא כהמלצה , אלא להגיד "מה רבו מעשיך " ולהמשיך הלאה.

 

זה כשהוא היה תחת הרב מלצר, אבל ברגע שמישהו כמו שמואל שפירא מגיע למקום כמו ברסלב , אז הוא יגרום אסונות ונזקים איומים כמו שאנחנו רואים אצל בעלי התשובה וכל העיוותים והסילופים.

 

זה מה שהרב מלצר הבין , שבברסלב לא יהיה אף אחד שיגיד "זה שמואל שפירא ויש לו קטעים ואל תקחו אותם ברצינות"

 

מכאן "לא יצא מהגהנום"

קיטל? ניראלי זה פשוט סוגי חסידויות ועדות שונות בתוך האשכנזים (לוקחת בחשבון שהחרדים במקורם=אשכנזים. לספרדים היה לבוש אחר..)

https://he.m.wikipedia.org/wiki/קיטל

ואם כן אז קיטל זה בימים נוראים ליל הסדר ובחתונה

בגלל שזה בגד מתים ומזכיר לאדם את יום הדין.
ובנתניה נמחלים עוונותיו אז זה יום דין אישי..
ואז החליפה היא ביומיום כי לדעתם זה הלבוש המכבד והראוי לבן מלך..
והמגבעת השחורה הפשוטה היא ליומיום ..

לגבי הנוצות : ישמצב שאתה מדבר על השטריימל (כובע מפרוות שועלים שחסידים יוצאי מזרח אירופה נוהגים ללבוש אחרי החתונה בשבתות חגים וחול המועד)
https://he.m.wikipedia.org/wiki/שטריימל

(אחרי שכתבתי את כל זה חשבתי לגגל אז תיקנתי כמה דברים.. אבל חרם על ההסבר שלי אז לא מחקתי :- E )

לב שאני בקיאה בחומר יחסית ליציאת עדות המזרח

למעיל הארוך קוראים קפוטה ולחגורה שלו גארטל. לכובע עם פרוות השועל קוראים שטריימל ולובשים אותו בארועים חגיגיים (שבתות וחגים, שמחה מקרבה ראשונה), וגם בין הכובעים ה'רגילים' יש הבדלים.
בגדול החסידים והירושלמים הולכים לפי ה'מסורת' עם קפוטה (וגארטל בתפילה) ושטריימל וליטאים הולכים עם חליפה וכובע רגילים, אבל הרבנים הליטאים הולכים גם הם עם מעיל ארוך וכובע מיוחד.
מי שמכיר יודע להבדיל בין החסידויות לפי הפרטים הקטנים של הלבוש, איזה כובע בדיוק ואיך מסדרים את המכנסיים והגרביים.

וואו עד כדי כך הבדלים??

אני מכיר מישהו שמכיר את כל הניואנסים האלה בקטע הזוי. ואני עוד בקושי מבדיל בין חליפה לפראק...

אבל זה יכול להגיע לרמות של איפה בדיוק הסרט שבכובע נמצא (צד ימין או שמאל)...

סבבה

באופן כללי- הכי בסיסי בעולם- יש ליטאים ויש חסידים!!!!

הירושלמי בראש השנה שואל את השאלה הזאת והתשובה שם היא שיש שלושה דינים - צדיקים נחתמים מיד לחיים בראש השנה, רשעים נחתמים מיד למיתה ובינוניים תולים להם כל עשרת ימי תשובה - אם עשו תשובה נחתמים עם הצדיקים ואם לא נחתמים עם הרשעים (כך גם הרמב"ם בהלכות תשובה).

 

כלומר התשובה היא שרק לבינוניים תולים את הדין בעשרת ימי תשובה, מי שמת לפני יום כיפור כנראה נחתם לפניו.

הפותחת..

באמת קשה לראות איך מבחינה ריאלית זה קורה בזמן הקרוב, אבל כמה נקודות:

 

א. בניגוד לדעה הרווחת אנחנו לא מחויבים להאמין שהמשיח יבוא כל יום (כלומר היום), אנשים חושבים ככה בגלל הנוסח בסידורים של 'י''ג עיקרים' - "אע"פ שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא" אבל זה לא מופיע במקור ברמב"ם ובאמת ישנם תקופות שזו אמונה לא ריאלית שאי אפשר ולא נכון לצוות עליה.

 

ב. כן צריך להאמין שזה אפשרי, כלומר המציאות יכולה להשתנות בין רגע (גם בדרך הטבע) אם הקב"ה רוצה ובדיוק על זה אמרו חז"ל בגמרא "היום אם בקולו תשמעו".

 

ג. אם אתה רוצה חיזוק באמונה שזה יכול לקרות תראה איזו התקדמות עצומה התקדמנו רק בעשרות השנים האחרונות. אלפיים שנה המצב היה נראה כאילו אין שום סיכוי שזה יקרה בכלל ותוך שנים בודדות הגענו למצב שזה תלוי בבחירה שלנו, בע"ה כשעם ישראל יחזור בתשובה זה יקרה מהר מאד. יה"ר שנזכה במהרה בימנו.

והנה

שאל את סבא שלך

ויש הרבה דברים שיכולים להפוך את העולם ולשנות את כל מה שאנחנו מכירים בתוך ימים מספר. (רק לדוג'-יש המון מעצמות צבאיות שנמצאות במתיחות גדולה, שלא לדבר על מלחמות שיש עכשיו בפועל ואם יחסי הכוחות ישתנו זה יכול להוביל מהפכות)

וכשדברים מזדעזעים גם אמונות ומשטרים משתנים.

מזה שבנ"י במצרים היו ללא מצוות " ערום ועריה " ותוך 9 חודשים ובעצם תוך מאית שניה  בחצות הלילה התהפך הכל מהקצה לקצה. 

כנ"ל יאשיהו שניקה את הארץ מע"ז (כנראה שהיה אז רק ס"ת אחד בכל הארץ!) תוך כמה חודשים.

כנ"ל עזרא ונחמיה שתוך מס' שבועות הצליחו לגרום לעם לגרש נשים נוכריות (! ) ולחזור בתשובה שלימה.

ממצב של חילול שבת ושמיעת תורה כנראה בפעם הראשונה.

 

 

מיום הכניסה לארץ עד לבנין בית המקדש הראשון ע"י שלמה המלך..

"כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת..."

אני ממש רוצה להאמין שהוא יכול לבוא עכשיו.

 

אבל לצערי, ממה שמשתמע ממנהיגינו הרוחניים והגשמיים גם יחדיו, זה נשמע רחוק (צריך רצון כללי, צריך קירוב לבבות), וזה אמנם גורם לי לתמיהה גדולה... אני לא יודע מה התשובה שלהם לזה שביהמ"ק יכול לבוא כל יום...

קודם כל צריך לפרט את המושג אמונה, במה אנו מאמינים?
האמונה הראשית היא שיש בורא לעולם
על בסיס זה עמ"י מאמין שיש מסר ודיבור="תורה" מאת ריבונו של עולם לאנושות.
הרמב"ם(יסודי התורה) וכוזרי והשכל הישר (כמובן) מבססים את האמונה בבורא העולם ואת האמונה בתורה על בסיס ההתגלות האלוקית של הקב"ה לעמ"י בהר סיני.
למה ההוכחה הזו כ"כ חזקה מדוע היא שונה מכל הסיפורים שמספרים לנו דתות אחרות כמו הנצרות והאיסלם?
משום שההוכחה הזו היא בעלת מרכיבים מבוססים מאוד מבחינה מציאותית עד כדי כך שהיא תקפה אף בכלים המכונים מדעיים שאליהם מתבססים מקצועות כמו הרכיאולוגיה. והמאפיינים הם:1. סיפור ההתגלות מתועד בלא גירסאות שונות אלא גירסא אחת ששומרה והוקפדה -מה שמחזק את עובדת היותו. 2.סיפור ההתגלות היה לעיני מיליוני בני אדם, המרכיב הזה מאוד חשוב שכן ככל שיש בני אדם רבים יותר הסיכוי ליצור קבוצה של בעלי אינטרס משותף לשקר אינה מתאפשרת( המכנה המשותף בין נגרים מדענים וטייסים נמוך ולכן הסיכוי שיהיה לכולם אינטרס אחד לשקר נמוך גם הוא). 3.המפגש בין אלוקים לעמ"י היה ניתן לבחינה לא היה פה משהוא הבזקי פתאומי ריגעי שנותרנו מסופקים מה היה שם.
שלושת הקריטריונים האלו תקפים מדעית וקיימים במלואם כלפי התורה.
ישנם עוד דרכים להוכיח, הרב צבי יהודה היה נוהג לדבר על קיום הנבואות הכתובות בסיפרי הנביאים "קיבוץ גלויות" שזו תופעה ניסית= יוצאת מגדר הטבע אין תקדים היסטורי לתופעה וכשנבואה כזו קוראת למרות שזה יוצא מגדר הטבע אין לנו אלא לאמר " משה אמת ותורתו אמת" ( זה "שקיבוץ גלויות " נראה לנו כתופעה טיבעית זו טעות אופטית בשום קריטריון היא לא יוצאת מגדר תופעה ניסית).
הוכחה מוסרית- המקום הזה בנפש שחושב שכל ההורים שלנו לדורותיהם שמעבירים לנו את התורה והאמונה פשוט עבדו עלינו בעינייים וזה לא באמת היה, הוא מקום שמסתכל רע על בני אדם מקום של חוסר אמון בטוב שבבני אדם, מתי לאחרונה יצא לך להתכל במישהוא שמשקר לך סתם בלי אינטרס, ועוד שההורים שלך אלה שאוהבים אותך יעשו לך ככה?? למה לחשוב ככה מאיפה זה בא?
רק שיסביר לך באופן פשוט למה הוא מאמין בנאפוליון כעובדה היסטורית, אבל לא מוכן להאמין ב"מתן תורה" כעובדה היסטורית, שום דבר לא מחזיק מים בטענות האלו, את יכולה להיות בטוחה באמונה שלך ישנם מספיק אנשים חכמים שחשבו על זה, כמובן שאם תרצי לילמוד יש גם מאיפה. מקווה שעזרתי!

כיוון שישנם שני פירושים שונים למילה אמונה.

 

הפירוש הראשון, נקרא לו הפירוש הרווח, הוא שיש איזו טענה ואת חושבת שהיא נכונה , בלי שתהיינה לך הוכחות.

לפי הפירוש הזה, כל האמונות זהות, אחד מאמין   שדרעי זכאי ואחד מאמין שהרבי מלובביץ' המשיח ושניהם טיפשים , כי אין להם הוכחות אז הם סתם מבלבלים במוח.

 

אבל הרב קוק באורות התשובה מתאר סוג אחר של אמונה, אמונה שהיא אמפתיה נרכשת לתורה או לאלוהות, וזה אומר שהרב קוק אינו מתייחס אל הדת כאל שרשרת של טענות , אלא כאל חלק במהות האנושית, או במילים אחרות , כאל רכיב בנפש שניתן ורצוי לטפח ולאמן.

 

כאן כמובן, אין מקום להוכחות, כמו שאין לך צורך להוכיח שאת אוהבת את אמא שלך, אלא שאת צריכה רק לדעת, שככל שאת קרובה יותר למושא האמונה ומטפחת את הקשר שלך אליו, כך אמונתך גדלה ומתחזקת.

חשוב מאוד. אנשים נוטים לבסס את האמונה שלהם על דבר שבעוד יום-יומיים יכול לבוא מישהו ולהפריך. אמונה לא יכולה להיות תלויה בגורמים חיצוניים. ואם היא תהיה תלויה במשהו היא גם לא תיחשב אמונה, כי אז היא תהיה הוכחה כמו כל ההוכחות שבעולם, ידע שכלי נרכש ותו לא. וזה לא מה שנצטווינו עליו במצוות "אנכי ה' אלקיך".

נגיד יש לך יכולת גופנית כזו אחרת, כמו הרמת משקולות, ואין לה קשר ליכולת הבנתית שיש לך או לשפות שאתה יודע , או לרמת המיומנות שלך באלגברה.

 

גם יכולת ריגשית , היא משהו שניתן לרכוש למרות שאינו שיכלי.

אלא שהאמונה אינה נרכשת, אלא היא טבע באדם, שצריך לפתח אותו.

ייתכן שהיא טיבעית ויתכן שהיא נילמדת , אבל זו אינה טענתו של הרב קוק באורות התשובה. הוא טוען שכאשר היא קיימת ניתן לחזק אותה ולשפר אותה

אבל במאמרי הראי"ה כן.
http://www.yeshiva.org.il/midrash/82

זה הרב מלמד

תקרא את ההתחלה

אבל לא בגלל זה האמונה קיימת

את לא צריכה לחקור דברים סתם רק כדי לדעת מה לענות

נראה לי שזו היתה הנקודה העיקרית.
גם תשובות מספקות יכולות להתערער כששומעים כל מיני טענות. וזה טוב, עכשיו יש לה הזדמנות לבנות את האמונה שלה על בסיס מוצק יותר.

נכנסת פה למחלוקת של גדולי ישראל האם אמונה זה שכל או רגש 

לדעתי רמב"ם - ר' יצחק עארמה אבל לא סגור על זה

מי שרוצה עוד חומר לקריאה יכול לקרוא את ספרו של הרב מיכאל אברהם אלוקים משחק הקוביות ולברר שבאמת הגיוני שקיים אלוקים.

גם אחרי ההוכחה הזאת לא יעזור כלום משום שקיום של ישות עליונה לא עושה לאדם שום דבר בנפש.

אפשר להשתמש בדרך שהחבר מציע למלך כוזרי במאמר ראשון של הכוזרי - כושר הראייה, משל מלך הודו עיין שם.

אפשר לפרש את המושג אמונה בכמה דרכים:

הרב צוקרמן נוהג להסביר שאמונה זה פשוט לחיות עפ מאמר במאמרי הראיה המפורסם (עמוד 70) האמונה לא שכל ולא רגש אלא הגילוי העצמי היותר יסודי של מהות הנשמה - שאדם מאמין את הקבה, הוא חי את מציאות הקבה ובכל צעד שהוא עושה בחיים הוא מגלה את הקבה.

יש גם את הפירוש של בעל התניא (נדמה לי ששלו, בטוח של אחד הרבנים משושלת חבד) - להתאמן - להתרגל שכל המציאות היא של הקבה - כמו שראינו בחיי מסביר בשער הבחינה וממילא לענד אפשר להגיע להגדרה הראשונה עפ ההגדרה הזאת כי העולם של האדם הוא כולו אלוקי שהוא מבחין נכון במציאות ואכ גם הוא ירצה להיות אלוקי.

למסקנה האמונה היא לא בשכל, אמנם הוכחות שכליות יעזרו לאדם להגיע אל האמונה הטבעית הנשמתית.

את מדברת על המושג של הכרת ה' - ומעוף ענה בצורה טובה, אולי מחר אם יהיה לי כח אני אעיין בפרטים ואוסיף דברים משלי.

ראש השנה זה הדיון.

יום כיפור חיתום הדין.

בראש השנה אנחנו ממליכים את ה׳ ולא מתעסקים בכלל בכלל בחטאים וכ׳ו
ביום כיפור מתנקים מכל החטאים ומבקשים סליחה על מה שעשינו

וביום כיפור ה׳ מביט בנו בעין של אהבה יתרה ושופט אותנו לפי הנקודה הפנימית שבנו שהיא יותר טובה.

בכלים אנושיים. אין לנו כרגע עולם מושגים אחר. 

אתה התכוונת שהוא משגיח. גם היא אומרת אותו דבר. 

 

סתם..

השימוש במונח כביכול נובע לעיתים
מהתפיסה של הפילוסופים אותנ קיבל הרמבם והיא אומרת שלא יתכן שה׳ באמת אוהב שמח מביט וכו כי זה מצביע על חסרון בו ולכן זה רק שיתוף השם ולא ממש אותו דבר.
יש פירכות לתפיסה הזאת ואכמ״ל.

זה נשמע מעניין.

אני אשמח אם תפרט.

אומר שלפני שהיה שמח הייתה חסרה לו שמחה ולכן האמירה שהוא באמת שמח פרושה שהיה בו חיסרון.
הרמב״ם קיבל את דבריהם ואמר שכל הביטויים בחז״ל ובתורה של אוהב/שמח/רוצה וכו
הכל זה בכלל משהו אחר לגמרי שלא קשור למשמעות שאנחנו מבינים.

הבעיה בגישה זו שהיא מוציאה את כל הפסוקים האלה ומאמרי חז״ל מפשוטם.

זו גם גישה קשה מאוד מבחינה נפשית כי היא אומרת שה׳ בכלל לא אוהב אותנו במובן שאנחנו תופסים אהבה ואצלו זה משהו אחר שאנחנו בכלל לא מבינים מה שדי מנתק את הקשר הריגשי אליו.

היו שחלקו על הגישה ותירצו את הקושיא בכך שאצל האינסוף, כשמוסיפים לא משהו זה לא מעיד שהוא היה חסר לפני כן (זה נכון גם מבחינה מתמטית).
ואצל ה׳ יכול להיות גם שהוא מרגיש ממש כפשוטו וגם שאין בו לסרון כי הוא לא כפוף לחוקים הלוגיים האנושיים.

נוטה לקבל את הדיעה שהבאת בפסקה האחרונה.

אם אני לא טועה הקושיא הזאת מוזכרת גם בכוזרי.

(יאי! אני ביינישית )

ואלו הם ימי שמחה (ואל תבלבלי מכל מיני מיוסרים למיניהם עם פנים מעונות) 

אנחנו, בני בריתו, מייחלים להופעתו השלמה עלינו ועל העולם. 

ז"א שאנחנו וכל העולם ידע מי כאן מחזיק את כל התפאורה ים, שמיים, גלקסיות, ויכול לכבות אותה במאית שניה. 

נניח כמו יום אחרי קריעת ים סוף שכל העממים געשו ורעשו על א-לוקי העברים הגדול. 

העניין בר"ה הוא כללי. ז"א לא מתעסקים בפרט ובעיותיו וחטאיו וצרכיו כ"כ. 

ברקע יש גם את עניין התשובה כי זכרונות זה גם זכרון המעשים הלא טובים. אבל זה לא העיקר בוודאי לא בר"ה - אין וידוי וכו'. י

אנחנו חוזרים ואומרים אתה הבעל בית שלנו היחיד לא אני והדמיונות לא הבוס לא האויבים לא אובמה 

רק אתה לבדך. ומזכירים את כל כל האירועים הגדולים בהסטוריה שבהם "אתה נגלית" וכו' וכתוצאה מזה שמחים כי כשאתה מקבל זימון למפגש עם ר"והמ אתה מסתובב בעננים אותו רעיון. 

אתה אמנם משתדל להגיע עם גליון הרשעות נקי ובגדים נקיים אחרי כל מה שעשית השנה אבל זה לא העניין העיקרי מצופה ממך שתגיע לארמון ושתשכנע את עצמך ואת אחרים שהמלך שלך הוא בורא ומקיים העולם 

ולא תתחיל להתפלש בעפר ותגיד אבל אני כזה מלוכלך איך אבוא אל המלך. 

תקראי בנחמיה ועזרא על הכינוס שנעשה בר"ה הם חזרו בתשובה והתחילו לבכות ואז אמרו להם 

אל תבכו היום יום שמח! לכו תחגגו בסעודה!

ביו"כ - כאן יש מקום לחרטה ולדין ועצב פרטיים אישיים במטרה לרפא ע"י ניתוח כואב את הדרוש תיקון 

סוכות - ימי שמחה על גמר  הדין ויוצאים כמו מנצחים עם הלולב (חרב) כדי להראות שאנו בטוחים באמונתנו שיהיה גזר דין

טוב. 

שמחת תורה - חג עצמי מאוחר שהתקבל ע"י כל העם מדעתו. 

זה דברים שניסחתי לפי חוברת לימים נוראים הרב אלחנן בן נון רב הישוב שילה וישיבת בית אורות (הם רשמו כאן מייל וטלפון להזמנות אם את רוצה)

והרב שטיינזלץ (כתב במקור ראשון ובקרוב אליך על ר'ה)

יש שתי מידות שאיתם הקבה מנהיג את העולם, הדין והרחמים.
הדין - אין פירושו של דין אנושי לא סלחני, אלא הציפייה שכל דבר יממש את המטרה שלו - כלומר יגלה את האלוקות בצורה שהוא הכי יכול.
רחמים - השפעת השפע מהקבה.
העולם לא יכול להיות רק דין בגלל שתמיד יש פער בין המציאות לאידיאל ולא יכול להיות רק רחמים כי אחרת אין שום מציאות אלא רק אלוקות.

בראש השנה אנו ממליכים את הקבה ומזכירים את העקדה כדי להזכיר את הפוטנציאל של האומה הישראלית - מסירת הנפש בחיים עצמם כדי להביא לתיקון עולם, אבל העיקר הוא המלכת ה' - אנו צריכים להגיע למצב של התבטלות ואז להוציא מההתבטלות את כוחות החיים שיהיו מוכנים רק לעבודת ה. (אפשר גם להגיד שזה מתחלק בין הימים, העיקר ביום הראשון זה ההמלכה עצמה ואז ביום השני לקחת את זה צעד קדימה ולהגיד שאנו כולנו אחוריים ואנו לא במקום שאנחנו כרגע).
וזה עניין המדרש בנוגע לראש השנה - וישראל בטוחים שיעשה להם נס - נס מלשון דגל, הקבה מרים את עמי למדרגה האברהמית שלו, למדרגה העליונה שלו, שזה גם עניין שהיום הזה הוא יום בריאת האדם - היום הרת עולם.
ביום השני זה כבר שבת בראשית שזה מדרגת עולם הבא בעולם הזה - מעין עולם הבא - עולמך תראה בחייך, ששם אין הפרש (מבחינת זה שלאדם אין יצר הרע בעולם הבא) בין האדם לגילוי האלוקי שלו.

בעשרת ימי תשובה בכלל וביום כיפור בפרט אנו מנסים באמת להתרומם למדרגה הזאת של ראש השנה, ובאמת להיות כל כולנו אלוקיים וזהו עניין הוידוי - אשמנו, בגדנו אנחנו לוקחים אחריות מלאה על המעשים שלנו ומבינים מתוך כך שאנו בחרנו את זה רק במדרגת הרצון אבל לא במדרגה הסגולית, הנשמתית והעבודה היא בעיקר להתרומם למקום הזה, ומתוך כך אפשר להתחיל שנה חדשה שאנחנו לגמרי אנשים שונים.

מקווה שעזרתי, אם יש שאלות, הערות או הארות אשמח לענות.

בים

היא לפתוח מחזור ולראות מה בעצם אנחנו אומרים בשני הימים האלה. בר"ה התפילות כמעט ולא נוגעות בתשובה ובמחילה, אלא כמעט ורק בהיות הקב"ה מלך, בהמלכתו ובהיותו שופט צדק ואמת (דבר שנובע מהיותו מלך). בתפילות יוה"כ אנו מבקשים מחילה על החטאים שלנו, מזכירים אותם ועושים עליהם חשבון-נפש.

קצת עצוב שבגלל שאנחנו לא קוראים את התפילות באמת, אלא את מה שאנחנו רוצים לקרוא בהן, אנחנו בכלל לא שמים לב למה הן, והיום כולו, אומרות.

ואידך זיל גמור

יום הכיפורים, יום סליחה וכפרה, ויום חיתום הדין.

הוא דינא קשיא.
היום השני הוא דינא רפייה.

יום כיפור הוא לא דין אלא חסד.

אבדה ששטף נהר

אם אינני טועה:
הרב ליאור- מותר, מדין אבדה ששטפה נהר.
הרב אבינר- מדובר בגזל, כי כן מנסים להציל.

תחפש באינטרנט תשובות, יש על כך.

אבל באופן כללי יו טיוב אמור להיות רק דברים חוקיים אם אני זוכר נכון

אבל באמת לאחרונה הם הכניסו מנגנונים אוטומטיים שמזהים הרבה מהמדיה שיש עליה זכויות יוצרים. והתלוננו על זה, כי הוא מזהה בטעות גם דברים לא קשורים...

יש תכנים שהיוצר העלה, וזה אומר שהוא עצמו לא מחפש זכיות על היצירה (אולי רק קרדיט)
ויש תכנים שלא מועלים על ידי היוצר, וכאן יש מחלוקת כמו שארץ השוקולד כתב.

הסכמתי איתך

שכחתי לציין זאת, לכן היה טוב שהוספת

עצם זה שיוצר מעלה לאינטרנט לא אומר  שהוא מוותר כהוא זה על זכויות היוצרים שלו.

אם תרצה, לדוגמה, לשלב את המוזיקה בסרט תצטרך  לשלם לו את מלוא המחיר.

גם חוקית והם עושים את זה הרבה פעמים בשביל פירסום.
ולגבי סרט, אם זה באישור היוצר ואין לסרט זכויות יוצרים אז גם לשיר (שבדכ זה שיר חתוך) אין זכויות יוצרים.

כמעט כל היוצרים שמעלים שירים ליוטיוב (או לאתרים דומים), לא מוכנים שיעלו את השירים האלה בשום מקום אחר גם לא ביוטיוב עצמו.

את השירים האלה הם מוכרים בדיסקים או ב-ITunes. ולא מוכנים שאנשים יורידו למחשב.

 

הדוגמה לגבי סרט הייתה - למי שיוצר את הסרט. אסור לך כיוצר סרט (או כל יצירה אחרת) לשלב שיר, גם אם הוא פורסם באינטרנט ללא הסכמת בעל הזכויות.

לגבי לחתוך שיר מסרט - לא נכון, זכויות היוצרים של השיר לא נגזרות מזכויות היוצרים של הסרט. גם אם בעל הזכויות בסרט ויתר על הזכויות בו, אין לו שום יכולת לוותר על הזכויות בשיר.

 

כל הדברים האלה קיימים בהלכה, וגם, להבדיל בין קודש לחול, בחוקי מדינת ישראל.

אבל ביוטיוב חוסמים סירטונים שהיוצרים מתלוננים עליהם, לי אישית יצא לצפות בסירטונים ואחרי כמה זמן היה כתוב שהסירטון נמחק בגלל זכויות יוצרים.

גם אם לא הלכתית. אתה יודע שהצד השני לא מבסוט מזה.

כך פוסקים בבתי דין של ארץ חמדה. (מקור)

זה שהיוצר מעלה לא אומר שההוא מוותר על זכויות היוצרים - זה רק אומר שהוא מתיר לשמוע באתר שאליו הועלתה המוזיקה. אפילו העלאת אותה יצירה לאתר אחר, יכולה לגרור תביעה בסכום של אלפי שקלים ללא הוכחת נזק.

 

 

קצת בביאור העניין. זכויות יוצרים על מוזיקה בנויה על כך שיש זכויות יוצרים על דבר רוחני (דבר המוסכם על רבים מהפוסקים בימינו, וכך פוסקים למעשה בבתי דין של ארץ חמדה [מקור]).

משמעות הדבר היא שהיצירה המופשטת שייכת לי, ולכן לא ניתן לגזול אותה ואין פה דין של "שטפה נהר".

הדבר דומה לקרקע שאינה נגזלת.

גם הרב ליאור סובר שיש זכות קניינית על זכויות יוצרים

 

רק טוען שזכות קניינית שאין דרך לממש אותה אינה נחשבת כזכות קניינית.

הרבה רבנים חולקים על היסוד הזה בסוגיא(היסוד של הרב ליאור נכון גם לדברים שאינם וירטואליים, בשני תנאים - הדרך לקבלתם היא פשוטה ופתוחה לכולם - לא מדובר במומחיות שאי אפשר לאכוף, וחוסר יכולת אכיפה וכמובן מחסור בנזק ממשי שאז כבר יש דין מזיק)

 

ההקשר לקרקע שאינה נגזלת אינה קשורה, שם מדובר בבעלות ממונית, אם אני אגנוב את הרכב שלך ואעשה שינוי שם ושינוי רשות אז הוא יהיה שלי, גם אם אעבור על גזל, קרקע לעולם לא תהיה שלי, אין לכך שום קשר לשאלה האם עברתי על גזל או לא.

[אם היסוד של הרב ליאור היה מתבסס על כך שהדבר נגזל היה שייך לדון, אבל הוא מדבר שאינו קיים פשוט]

מכיוון שהתפיסה המקובלת של זכויות יוצרים בדבר מופשט היא דומה הרבה יותר לקרקע.

לא ניתן לעשות שינוי שם ושינוי רשות ליצירה כי היא מופשטת.

כל פעולה שתעשה היא רק שימוש ביצירה ולא שינוי.

הדבר דומה למגורים בבית שעומד להשכרה. גם אם אין כח ביד הבעלים למחות, אסור להשתמש ללא רשותו ומי שמשתמש ללא רשותו חייב לשלם.

מצינו גם דבר דומה במטלטלין - קורות שנגזלו ונקבעו בגשר (לא זוכר כרגע את המקור).

הדין הוא שאם הם קיימות בעין, אפילו אם הבעלים לא יכול למחות, אסור לעבור על הגשר בלי לשלם.

 

 

לגבי חוסר יכולת אכיפה - זה לא נכון. בישראל יש אכיפה נגד מאחסני תוכן מפר זכויות יוצרים אבל לא נגד מעלי ומורידי התוכן.

בארצות הברית יש אכיפה גם נגד מעלי ומורידי תוכן שכזה. זה רק עניין של מודעות ממשלתית לעניין זכויות היוצרים.

למרבה הצער בישראל יש מעט מאוד מודעות ממשלתית לעניין זכויות היוצרים (מכל ההיבטים שלו). איילת שקד עושה כיום מהלך לשיפור המצב. מעניין מה יקרה עם זה.

אבל דין אבידה ששטפה נהר אינו ההיתר שלך לקנות אותו, אלא חוסר הבעלות של בעל הבית - הפקר

 

ממילא גם אם השימוש בעייתי, אין זה סותר את העובדה שהחפץ אינו שלו ולכן יהיה מותר להשתמש.

 

האם אסור לי להנות מקורות או מקרקע הפקר?

מה זה קשור לעובדה שאיני עושה בהם קניין?

 

ב.

באמת צריך לחשוב על הנקודה הזאת.

זה איננו הפקר - היוצר יכול בקלות להוכיח שהיצירה שלו לפי דין תורה ולהבדיל לפי דיני המדינה. הוא יכול למכור אותה או למכור זכויות בה. זה כבר מספיק כדי לא להגדיר את היצירה כהפקר.

 

דוגמאות לבעלות ממונית שאפשר לעשות עם יצירה - אפילו שהיא זמינה להורדה באינטרנט.

הוא יכול למכור דיסקים עם היצירה/ למכור ב-ITunes, הרשאות שימוש ביצירה בסרטים/ תיאטרון וכדו', למכור את זכויותיו ביצירה למישהו אחר.

הוא גם יכול לתבוע את מי שישתמש ביצירה ללא רשות ולקבל אלפי שקלים ללא הוכחת נזק (לדוגמה עיתון שמפרסם תמונה ללא קרדיט, אפילו אם התמונה אינה עומדת למכירה).

נכון שיש גם סוגי שימוש שיהיה לו מאוד קשה להילחם בהם (בגלל אזלת יד של השלטונות), אבל זה רחוק מאוד מלהגדיר את זה כהפקר.

 

אחרי שהוכחנו שזה לא הפקר ממילא ברור שאסור להשתמש ביצירה שימוש כלשהו ללא רשות היוצר.