מסייע
התוספות בעבודה זרה ו: ד"ה מניין כותבים שאסור לתת למומרים דברי איסור לצורכי עבודה זרה. גם אם הדבר שייך לגוי אסור להביא לו את החפץ ששיך לו מכיוון שאנו יודעים בוודאות שהם ישתמשו בו לצורך עבודה זרה. ומוסיפים התוספות ואומרים:
ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא
תוספות עבודה זרה ו. "מניין שכותבים
התוספות מסייגים את מה שאמרו לגבי נתינת חפץ של עבודה זרה השייך לגוי ונמצא אצל יהודי לגוי רק במקרה של "תרי עברא" ומזה נשמע שכשהמומר יכול להגיע לבד לאיסור מותר לתת לו את החפץ ל מרות שברור לנו שהוא ישתמש בו לעבודה זרה.[1]
לעומת זאת, המשנה הראשונה במסכת שבת אומרת שכשהעני מכניס את ידו לתוך היד של בעל הבית שבא לתרום לו אוכל העני חייב משום מלאכת הוצאה ובעל הבית התורם פטור. והגמרא טורחת לציין בדף ג. שמדובר ב"פטור אבל מותר" ולא רק ב"פטור אבל אסור" כמו שבד"כ אנחנו אומרים בשבת כשהמשנה אומרת פטור.
התוספות מקשים למה אין כאן איסור של "לפני עיוור" . ואפילו אם נאמר שמדובר במקרה של "חד עברא" כי העני יכול להניח גם ללא עזרת בעל הבית אומרים התוספות:
איסורא דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור
תוספות שבת ג.
מהתוספות בשבת נשמע שגם כשאין דין של "לפני עיוור". עדיין יש איסור דרבנן.( בגלל זה תוספות מעמידים את המשנה במצב של נתינה לעני גוי. והתוספות הביאו דוגמה שהיהודי יהיה חייב בכך)
יש מספר אפשרויות להסביר את האיסור דרבנן שיש במשנה:
- איסור דרבנן של לפני עיוור
- איסור דרבנן של "הוכח תוכיח"
- איסור דרבנן של מסייע לעוברי עבירה- וזו אכן ההבנה המקובלת
הרמ"א מביא את שתי הדעות של התוספות בעניין מסייע, גם את הגמרא בשבת וגם את הגמרא בע"ז:
י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.ויש מחמירין ונהגו להקל
רמ"א יו"ד קנ"א א
כלומר, מהרמ"א נראה שהוא הבין את הגמרא שמדובר אפילו שהעני יהודי ולפי זה נוהגים להקל במסייע ואפילו אם המסייע הוא מישראל (כמו שנראה מהתוספות בעבודה זרה)
לסתירה בין התוספות בעבודה זרה שממנו נשמע שבזמן שהמומר יכול להגיע בעצמו לחפץ של העבודה זרה מותר לתת לו. לבין התוספות בשבת שאומרים שגם במצב זה שניתן לקחת לבד אי אפשר לתת לו יש מספר תירוצים:
- ריטב"א- הריטב"א בעבודה זרה (ו.) מתרץ את שתי הסוגיות. לדעת הריטב"א ב"חד עברא" מותר לסייע רק בכך שה"עיוור" לא אומר בפירוש שיעשה איסור על ידי החפץ לעבודה זרה למרות שיש חשש שישתמש בזה לעשות איסור, מכיוון שיכול להגיע בעצמו אל הדבר איסור, מותר לכתחילה להביא לו.
אבל, כשה"עיוור" אומר בבירור ובפירוש שרוצה את ה"מכשול" לצורך עבירה ואיסור,
אסור לתת לו בגלל שיש דין של מסייע לעוברי עבירה.
בתרי עברא בשני המקרים המכשיל עובר על לפני עיוור.
ההבדל טמון בכך שב"תרי עברי" האיסור הוא "לפני עיוור" כך שעצם העובדה שבגללנו הוא נכשל היא האיסור בפני עצמה.
לעומת זאת, ב"חד עברא" אין איסור מצד "לפני עיוור" והאיסור הוא מצד "מסייע עוברי עבירה" וכדי להיחשב כמסייע לעבירה צריך לדעת בבירור שהעיוור יעשה את העבירה[2]
- 'הכתב סופר' (יורה דעה סימן פ"ג)- הכתב סופר מחלק בין סיוע לפני העבירה לבין סיוע בזמן העבירה. סיוע לפני העבירה מותר לכתחילה ב"חד עברא" ( מכירת בהמה לגוי כשלגוי כבר יש בהמה לצורך ע"ז). לעומת זאת סיוע בזמן העבירה (מקרה העני ובעל הבית בשבת) יש איסור של "מסייע". לעומת זאת, כשקיים איסור של לפני עיוור ב"תרי עברי" אז הוא קיים גם לפני העבירה.
החילוק הוא בכך שבמהות, האיסור "לפני עיוור" הוא שהמכשיל עומד בצד ונותן ל"עיוור" את האפשרות לעבור את העבירה. וזה ניתן לעשות גם לפני הביצוע בפועל של העבירה לעומת זאת ב"מסייע" יש השתתפות בעבירה והשתתפות בעבירה יכולה להיות רק בשעה בו העבירה מתבצעת.
ובעזרת חילוק זה אפשר גם ליישב את ההבדל בין התוספות בשבת לבין התוספות בעבודה זרה.
התוספות בעבודה זרה מדבר על מקרה של הושטת כוס של יין לנזיר או מכירת בהמה לגוי כלומר מדובר לפני שעת ביצוע העבירה בפועל. ולכן כל הדיון הוא רק מצד "לפני עיוור" . ובמצב של "חד עברא" ואין לפני עיוור מותר לגמרי כי לא שייך לומר איסור מסייע כי זה נעשה לפני ביצוע העבירה.[3]
לעומת זאת הגמרא בשבת מדברת על מצב של הושטה לתוך היד של העני כלומר שהסיוע נעשה מיד ברגע העבירה ולכן גם אם לא שייך "לפני עיוור" עדיין יש איסור מסייע. וראייה לכך מביא הכתב סופר מהמשנה בגיטין סא. שאומרת:
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור ולא תטחן עמה... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום
גיטין סא.
המשנה אומרת שאשה יכולה לסייע כל ידי נתינת כלים לאשה שיש סיכוי שתכין בהם אוכל שיהיה אסור באכילה כי הוא שביעית אבל אסור לה לעזור להכין ממש את האוכל מפרות שביעית. כלומר רואים מהמשנה שמותר לסייע לפני המעשה אבל האיסור לסייע הוא רק בשעת המעשה עצמו
ורש"י שם כותב:
לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.
גיטין סא. רש"י ד"ה לא תבור ולא תטחון עמה
מהגמרא ורש"י רואים בבירור שאיסור "מסייע" הוא רק בשעת העבירה[4]
הגמרא בבא מציעא ה.-ה: אומרת שרועה חשוב כגזלן מכיוון שכנראה הוא רואה את העדר שלו בשדות שכנראה הם לא שלו ולכן רועה מוחזק כגזלן. בהמשך, הגמרא אומרת שהרועה החשוד הוא רק רועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים לא מוחזק כגזלן משום שיש חזקה "שאין אדם חוטא ולא לו".
הגמרא מסבירה שיש חובה לומר ככה כי בפועל, במציאות, רואים שאנשים נותנים את הצאן שלהם לרועה ואם לא היינו אומרים ש"אין אדם חוטא ולא לו" איך אנשים יכולים להביא את הצאן שלהם לרועה? הרי הם יעברו על "לפני עיוור לא תתן מכשול".
הריטב"א על אתר כותב שהנותן לרועה לא עובר על 'לפני עיוור' גם אם היה הרועה חשוד על גזל, כיוון שלרועה יש בהמות משלו ושבכל מקרה ירעה את הבהמות שלו בשדות זרים ולכן ניתן יהיה להוסיף לו עוד צאן.
והריטב"א אומר שכשהגמרא אמרה שהרועה עובר על איסור לפני עיוור היא התכוונה לאיסור מסייע, שהוא רק מדרבנן. או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו.
ואם מדובר על מסייע, יוצא מכאן שלא כמו החילוק של הכתב סופר. שהרי כאן מדובר על הנתינה לפני שעת האיסור ובכל זאת יש עדיין איסור מסייע לפי הריטב"א לעומת זאת על פי הכתב סופר אין כאן איסור מסייע.
[1]כך גם הובא בר"ן בשם הרמב"ן בסוף ע"ז פרק א והובא גם בסמ"ג (לאווין קס"ח) ומשו"ת הרדב"ז חלק ג סימן תקל"ה
[2] גם בשו"ת "אגרות משה" (יורה דעה סימן ע"ב) אפשר לראות שאיסור מסייע הוא רק כשמדובר בדבר שמיועד בעיקרו לאיסור אבל אם הדבר מיועד בעיקרו להיתר למרות שישנו סיכוי שמאן דהו יעשה בו מעשים אסורים הדבר מותר
[3] ראיה נוספת מביא הכתב סופר מהמשנה בעבודה זרה נה: "ישראל שהוא עושה בטומאה, לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת" שמזה נראה שבשעת העבירה עצמה, כשדורך בטומאה בגת, אסור לסייע לו אבל קודם לכך מותר.
[4] ניתן לדחות ראייה זו מכיוון שהמשנה עוסקת בדיני היתר "מפני דרכי שלום" ששייך גם כשיש איסור מסייע, בתנאי שלא ניכר שהסיוע הוא לצורך עבירה (כלומר לא בשעת מעשה העבירה) ולפי זה, ייתכן שללא דרכי שלום אסור לסייע גם לפני העבירה גם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר כתב לדחות את הראיה מפירוש רש"י. אולם בהמשך דבריו ומוכיח הנצי"ב את החילוק של ה"כתב סופר" מדברי תוספות (ד"ה משאלת)באותו עמוד
דפים ג-ד - כו-כז אייר
....