ראיתי תמונה ממוזאון של ממצאים ממצרים העתיקה, פסל בצורה של עגל
וכתוב שזה היה אצל המצרים "אלת האהבה וההגנה"
ודווקא במצב שמחפשים תחליף למשה רבינו שילך לפניהם וכו' הם עושים דווקא צורה של עגל

ראיתי תמונה ממוזאון של ממצאים ממצרים העתיקה, פסל בצורה של עגל
וכתוב שזה היה אצל המצרים "אלת האהבה וההגנה"
ודווקא במצב שמחפשים תחליף למשה רבינו שילך לפניהם וכו' הם עושים דווקא צורה של עגל

"ורב תבואות בכח שור" השור אחראי לחרישה, דישה, טחינה, עצירת שמן, ומשיכת עגלות. כל מה שאנו משתמשים בו במנוע של היום. כלומר השור מייצג את הכוח החייתי של בניית המציאות. וגם יוסף כשבט שמהווה עמוד השדרה הלאומי של עם ישראל נמשל לשור. עם ישראל בחטא העגל לא התאמץ לצאת מהגדרות אנושיות לה', אלא עבד אותו כמי שכל תפקידו הוא להיות דמות אפקטיבית ללאומיות הישראלית "אלה *אלוקיך ישראל*" ותו לא, בניגוד ל"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מאחר שהשור הוא המייצג של אפיקטיביות במציאות, עשו פסל של שור ועבדו דרכו את ה'.
לא שאני פוסל מה שאתה אומר... אבל מה שכתבתי יכול להיות מאד נכון
שוב, אלא אם כן אתה מהתקופה ההיא ויכול להכחיש בוודאות
תאר לך חברה חקלאית שהשור הוא המנוע שלה. תחשוב שללא שור אין חיים, אין חרישה ואין דישה. שור הוא הבהמה המבוייתת הכי חזקה שיש שניתנת לאילוף כך שתבצע פקודות של הנעת דברים. זה לא רעיון שלי, אלא של הקבלה והרב קוק. יוסף עצמו נמשל לשור בתורה בברכת משה. באופן כללי העריכו חיות לפי עצמתם, אריה אמנם יותר חזק, אבל בלתי ניתן לאילוף ולמשיכת מחרשה.
ואפילו יותר. כי מצרים היא בעיקר ארץ רק חקלאית, בעוד שאצלינו היו גם עדרים של שוורים של דוד שסתם רעו ביערות השרון לצורך אכילת בשר (דברי הימים)
היו להם כל מיני אלים מוזרים עם כל מיני צורות של בעלי חיים...
הבונה והיוצר במציאות. לא סתם פר מלשון פוריות
או שסתם התעלמת וניצלת את הבמה לכתוב את דעתך.. מה קשור שור (או עגל) לאהבה לדוגמא?
שבגלל שלמצרים היו כמה אלילים חקלאיים כי מצרים היא ארץ שהחקלאות היא הבסיס שלה, אז לא היה להם סמל שור. בעוד שאלת האהבה שקשורה גם לפוריות קשורה לחיה שמייצגת אפיקטיביות יצירה ופוריות. ולהבדיל אלף הבדלות בין הטהור לטמא, יוסף שקשור לשור קשור לכוח ההולדה והפוריות של קדושת הברית
מה זה בלבלת אותי 😑
קעלעברימבארתן סימן שקראת והאם אתה חולק או מסכים או רוצה להוסיף.
אם אתה פשוט כותב ישר את דעתך בלי שום התייחסות לנאמר זה מרגיש כמו התעלמות.
לפעם הבאה...
תראה בויקיפדיה על אלים של מצרים,קשה מאד עד בלתי אפשרי למצוא קשר בין הבעל חיים למה שהוא מייצג אצלם כאל
הנחת מוצא ראשונה מבחינתי היא שביקורת המקרא היא אסכולה פסודו-מדעית ואולטרה מגמתית שהאקסיומות שלה תמיד יובילו אותה להנחות מראש שלה.
הנחת מוצא שניה היא שהתורה לא שמה בראש התיעדוף את האמינות ההיסטורית. מכיוון שהתורה היא נשמת ישראל ולא ספר היסטוריה היא לא טורחת לבסס אמינות כרונולוגית היסטורית לפרטי פרטים. (התורה = החומש, אבל גם הגמרא ומדרשי חז"ל)
-
אני חושב ש*צריך* להסתמך על מידע מביקורת המקרא בשביל לפתח הבנה נרטיבית מפותחת יותר של הרעיונות הרוחניים בתורה. כלומר כשאני אלמד על מעשה העגל - קודם כל אסתמך על הפגם המהותי במעשה: מה מגלם מהותית עגל, למה דווקא עגל, מה זה "עלה שור עלה" ביחס ליוסף, ובכללי כמו שקעלעברימבאר כיוון - מה חז"ל, והראשוהים והאחרונים חשבו על העגל.
אחר כך אתחשב במימד ההיסטורי אותנטי מציאותי. עם ישראל שעמד במעמד הר סיני הכיר ריטואלים של עבודות זרות כמו שאני עומד בתפילת 18 אבל גם יודע בנפרד להסביר מה זה "סקיבידי טוילט". כלומר אותו עם נשגב ופנימי עמד בעולם שבו בפועל עבדו ע"ז, וכידוע הוא גם בעצמו נפל לסקיבידיטוילט בעצמו.
יש עמדה מרכזית ידועה בביקורת המקרא שגורסת שהיהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום שה' הוא האל היחיד שבחר בעם ישראל - זו המצאה, ושלמעשה היתה "דת ישראלית קדומה" של העם היושב בציון לפני דורו של דוד המלך שדגל בפוליתאיזם, ריבוי אלים. אחת ההוכחות החזקות של ביקורת המקרא היא כד עתיק שנמצא בחורבות תימן ובו כתוב "ליקוק ולאשרתו", ולידם רואים עגל.
כלומר סימבול העגל היה נוכח מבחינת האלילויות בסמיכות תרבותית סימבולית כלשהי לה'.
הדת הישראלית הקדומה – ויקיפדיה
אבל זה עושה בלאגן. יש גם פרשנות ביקורתית *מאוד* מרשימה על מגילת הסתר שמציגה את הדמויות על פי הפנתאון העילמי והבבלי. חייב להודות שזה לא עשה לי טוב ללמוד על זה, והגם שאני עדיין סבור שמרדכי ואסתר הם דמויות אותנטיות היסטורית - המהלך שם הציג פרשנות ביקורתית ברמה גבוהה
על ה' ואשרתו זה הוכחה למונתאיזם.
אשרה היא אשתו של בורא העולם לפי הכנענים. אם ישראל סגדו לה כאשתו של ה', מכאן מוכח שהם הרמינו שאלוקי ישראל הוא בורא העולם, תפיסה שלא היתה בשום מיתולוגיה שהאל הלאומי הוא בורא העולם.
כתוב במפורש שישראל בדורות חוטאים סגדו לעוד אלילים חוץ מה' ועדיין האמינו שהוא הבורא ויצר אלים אחרים, עבדו את הבעל אשרה ועוד.
וכתוב שמנשה המלך שם את פסל האשרה בתוך ההיכל לצד ארון הברית, ואת שאר האלילים בעזרה. אם הוא שם את מי שנתפסת כאשתו של בורא העולם (בטעות) לצד הארון שמייצג את השראת השכינה של ה', משמע מנשה האמין שה' הוא בורא העולם. כך שהכתובת על אשרתו לא מחדשת כלןם ממה שכתוב בתנך ודווקא מוכיחה את המונותאיזם
את הפנתיאון זה משחק סטטיסטי נחמד.
תכנס לפורום שר הטבעות שם "הוכחתי" (בצחוק כמובן) לפני כמה ימים כביכול שטולקין היה נביא כי חזה את מאבקי הציונות והערבים ושההוביט שנכתב בשנות ה20 זה משל לציונות מבלפור עד הקמת המדינה אחד לאחד.
סטטיסטית אפשר לטעון על כל סיפור חמישי שהוא מקביל לכל מיני דברים שתרצה. ולהקביל את שלגיה למעשה בבת מלך של רבי נחמן ולטעון ששלגיה זה סודות קבליים עליונים
לא שאני שש לגונן על ביקורת המקרא, כמו שאמרתי אני חושב שלהם חסרה יותר הגינות מאשר לשמרנים + הם לא פגשו קודש ולכן לא יודעים שהתנ"ך עמוק.
תקרא
חוץ מזה שאלילות מבוססת על תכנים נשפיים אוניברסליים, למשל היחס הקמאי בנפש לנחש יצר בכל התרבויות נחשים מעופפים טובים. חוץ מזה שהיו קוסמים אצל עובדי האלילים שאכן ראו תכנים רוחניים אמיתיים אך באופן מעוות, והאלילות הושפעה מנביאים שקדמו לאברהם כמו שם ועבר
כמו ב"כותנות אור". ועל כך נאמר "תורת רבי מאיר", כביכול היא תורה אחרת. אבל באמת, רבי מאיר לקח את מידת הדרש למקום שממנו מעזים להוציא חידוש להנהגה ולמעשה. אז המילה "עד" הופכת ל"עוד": שובו ממעשיכם, בזמן שעוד השכינה מיושבת בשם אדנות הרחום ("ע[ו]ד השם"). אבל אין לדבר הזה אינסופיות (וזו אולי התעוזה המהממת ממש בדרש כאן), וזה מתחלף - בשכל עליון שלמעלה מהבנתנו או תפיסתנו - לכלל שם אלוקות הקפדני ר"ל ה"י ("אלוקיך"), מקום אש להבת שלהבת. משהו בסגנון היפוך הקטבים הפנימי של ליבת הארץ המגנטית, שזו כמובן תופעה חובקת פלנטה, לא צפויה ורבת עוצמה מעבר לכל כוח אנושי. והאדם עומד ונתבע תמיד. אכן, דרשה כבדה ומרצינת פנים מאוד.
אפילו זה נשמע אפשרי, אם כי כמובן בכל היבט גם רבי מאיר יחשוב שאין שום ייאוש מתשובה, בטח הוא כאמור אל מול מורו ורבו אחר
גם אז אפשר לבטל, אבל קשה יותר
שהכוונה שצריך להפך את המידה של ה', ממידת הדין למידת הרחמים, כדי שהתשובה תתקבל.
מידת דין או רחמים זה לא מצב מוחלט, הגמרא בסוכה אומרת שתפילתם של צדיקים הופכת את מידותיו של ה' כעתר.
אז כם כאן, כשאדם עושה תשובה קודם הוא מביא קורבן שלמים, שיהיה דורון שתתבפך המידה למידת רחמים, ואז הוא מביא חטאת (זה בגדול רשי בפרשת ויקרא כמדומני).
אם השאלה היא מה זה אומר שיש כאילו כמה פרסונות של ה' וכל אחת מתפקדת אחרת. זה כבר סיפור פילוסופי מסובך, אבל אתה לא הראשון שדן בשאלה הזו. רק כדי להכיר את הקטע דל מידות שונות וכוונות לפי מידות, עיין בזמנך הפנוי בפירוש הרקנאטי על התורה, תחילת פרשת תולדות.
על דרך משל, אדם פגע בחבירו ויודע את זה, ולא מבקש סליחה.. ההוא בלע את העלבון וכבר שכח ממנו
פתאום לקראת יום כיפור הוא מתקשר לבקש סליחה - בשביל שיהיה לו שנה טובה.
זה אפילו יותר מעצבן מאשר אם לא היה מבקש סליחה לעולם.
כך גם פה, אדם צריך לחזור בתשובה כמה שיותר מוקדם - או קרוב לחטא הספציפי שעשה, או בימי תשובה שאז יש מידת הרחמים.
אבל אם אדם מחכה, ואז נזכר להואיל בטובו לבקש סליחה מתי שבא לו , בקשת הסליחה (בצורה חצופה כזאת) שאמורה להיות סנגוריא הופכת לקטגוריא
אבל זה הפשט
אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שרבי מאיר היה נועז ולכן חותרים למשהו עסיסי יותר(;
מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול?
שנאמר:" אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
כהנים ולוים וישראל לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול
ויש גם את גדולה תשובה שבישביל יחיד שעשאה מוחלין לכל העולם כולו
אני מביא לך את קטע הגמרא: תלמוד בבלי סנהדרין נט, א (כמדומני זה מופיע גם בב"ק דף לח אך אין לי זמן לחפש):
ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה" - לנו מורשה ולא להם. - וליחשבה גבי שבע מצות! מאן דאמר מורשה - מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה - דינו כנערה המאורסה, דבסקילה. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול - שנאמר "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם", כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! - התם בשבע מצות דידהו.
התשובה של הגמרא מובנת לי, וזה די מוציא את הרוח מהמפרשים למי שציפה לאיזו פריצת דרך. זה גם לא ממש מתיר ללמד הכל לגוי, אפילו בשבע מצוות דידהו. ראה מותר לבן נח ללמוד הלכות שבע מצוות? וגם פורטל הדף היומי: לימוד תורה לנכרים (חגיגה יג ע"א)
אגב יש גם מימרא דומה בתנא דבי אליהו (רבה ט) "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה הכל לפי מעשה שהוא עושה - כך רוח הקודש שורה עליו". אז זה די קלאסי השיח התנאי וסליחה אם זה הרס למישהו אעזו תזה.
אם אתה שואל מאיפה רבי מאיר לקח את הביטוי "ככהן גדול", זו שאלה פרשנית מעניינת, לצערי בשעה כזו קשה לי לחפש אבל מניח שאם תחפש קצת תמצא תשובה באחד המפרשים. קשה לי להאמין שבדיוק הרעיון הזה יפיל אותך מהכסא.
(ואני מאמין שעל זה התכוון "כקדם" כשאמר שזה תמוה)
למה אתה חושב שאני מחפש פירוש שמפיל מהכסא?
דעתי היא דווקא כמוך, שלא להלביש בדווקא על מימרא של צדיק דברים עסיסיים
דווקא תראה למעלה שהצעתי פירוש פשטני דבר דבור על אופניו
ברפרוף באינטרנט ראיתי שמנחם הירשמן עומד על השאלה מנין שהוא ככהן גדול, בספרו "תורה לכל באי עולם", פרק ג. הספר נמצא באתר כותר אבל אין כח להיכנס אליו עכשיו ולראות את תשובתו.
אבל יתכן שהתשובה יותר פשוטה משציפינו. ראה את הציטוט ממדרש רבה, בפורטל הדף היומי שציינתי לעיל. יתכן שזה מקור המשפט ופשוט מדברים שם על כהנים ולויים ואז כותבים הרי הוא ככהן גדול, שזה כאילו על בסיס הדרשה לפני כן שנאמרה על כהנים וכו'
התוספות במסכת בבא קמא לח. ועבודה זרה ג., שניהם בד"ה הרי הוא ככהן גדול. הם עונים שזה בקונוטציה של "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", כלומר זה נובע מהקשר מילולי או יותר מזה, בין תלמיד חכם לכהן גדול.
ראיתי שמביאים בשם ספר אבי עזרי (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה א), שיש כאן אמירה, שגוי גם אם הוא לומד תורה הוא רק כמו כהן גדול, אבל יהודי יכול להיות יותר (כי ממזר ת"ח קודם לכהן גדול..). יש גם משמעות כזו בתוס' בעבודה זרה שציינתי.
בגלל שהספר לא לפניי אני מעדיף לא להסביר אותו בלי לראות, אבל הנה זו כבר שאלה מאוד קדומה ויש עליה דיון (ואכן, ההר הוליד עכבר...)
התעוזה היא בהקשר למידות הדרש וההבנות. זה לא מוציא מסקנא אליבא דהילכתא מידי פסיקת ההלכה בתלמוד, אלא רק הוסיף חיות מסוימת לתורה. עובדה היא שעל חידוש נקראה הבנתו "תורת רבי מאיר", ולפניו לא ההין איש לחדש בדבר.
שובה ישראל עד ה' אלקיך
בעוד ה
כמו שכתבו כבר בתגובה הראשונה רש"י מבאר עד ה' - בעוד ה' מתנהג עמך במידת הרחמים - שם הוי"ה, ולפני שמגיעה מידת הדין - של אלקי"ם
ונראה לי שההסבר הפשוט הוא שכשאדם חוטא יש זמן\כמות חטאים שעוד ממתינים לו במידת הרחמים כמו שהיה עד כה ולא ממהרים לשנות כלפיו את ההנהגה, וזה נמשך זמן, אולי כל עוד לא נגזר עליו הדין להיענש, ואז הכי טוב לשוב, כי יש לו סנגור שזה המצב הקבוע והקודם שלו.
ואם לא שב, אז הסנגור הופך להיות קטגור, דהיינו שההנהגה הופכת להיות דין בגלל מעשיו, והחטא הופך להיות חלק משמעותי מהמצב הקבוע והקודם.
אם בכלל יש את כולם ממוחשבים...
משהו כמו פרויקט השו"ת.
עדיף בחינם כמובן, אבל מוכנה גם לשלם...
אולי כמו פרויקט השות באספקלירא או ספריא?
יש גם את אתר ספריא שמאפשר עיון וחיפוש
כמו כן יש וויקיטקסט
מחשבת ישראל, ספרות מודרנית, כתבי הרב קוק | ספריא
קטגוריה:אברהם יצחק הכהן קוק – ויקיטקסט
או ממש בקונספט של פרויקט השו"ת, היה את זה במחשבים במרכז הרב, ככה זכור מהימים שלמדתי שם לפני כ20 שנה.
ממה שזכור לי זה היה די מושקע, והיה שם גם מ"תלמידיו" שזה יכל לכלול ספרים ודמויות לא צפויים.
אגב אני לא יודע אם יש או אין, ואולי אפילו באותה תוכנה יש...
בעיקרון היה ממש כדאי אם היה אינדקס של כתבי הראי"ה בכל מיני נושאים, כי יש הרבה מפוזרים בכתבי עת מחיי הראי"ה (כמו "הפלס", שי"ל ע"י איזה בן דוד שלו, וזה ממש מצחיק לראות את הראיה שם יחד עם כל הקנאים הקיצוניים...) - אז זה נחשב תורת חו"ל אבל עדיין נראה לי שיש הרבה שלא אוגד וחבל (ולדעתי יש גם תרומה משמעותית מתורת חו"ל של הראיה אבל זה עוד עניין).
ויש גם כל מיני מכתבים וקטעים קטנים שפורסמו בכתבי עת חדשים... הלוואי שמישהו היה טורח לאגד או לפחות לקטלג הכל.
א. פה יש את התיקייה באחת הגרסאות שלה, מעבירים בין תלמידים בישיבות אז את יכולה לשאול גם יכול להיות שיש להם גרסה אחרת.
ספרי קודש להעלות לדרייב – Google Drive
ב. אשים פה על הדרך, מאמרים אקדמיים על תורת הרב:
הרב קוק - מחקרים אקדמיים (בעיקר) – Google Drive
ג. השוואת כתבי הראיה הערוכים ומקורותיהם:
כתבי הראי"ה הערוכים ומקורותיהם – Google Drive
עשי חיל!
ובכלל,מה עם ההנאה שלנו, הקוראים?!
ולעיקר העניין, אם כתבי הרב הם לא תחום עיסוקך, אז שימי לב להשתמש בתיקייה "הרב קוק" בקישור הראשון ששלח אלרנ, זה נראה הכי הרבה ספרים בסיסיים של הרב. הקישור השלישי נראה סתם פסקאות מפה ומשם...
ולכן כתבתי להנאתי במירכאות, כי ספר הוא באמת להנאה ולא לשם לימוד בפני עצמו... (אבל זו הדרך שלי ללמוד בדרך כלל, לכתוב בעקבות הלימוד. אם כי פה הלכתי הפוך - קודם כתבתי, ועכשיו אני מחפשת מקורות...)
בכל אופן, אני מתכננת לתת לבעלי לעבור על הספר לפני פרסומו...
אין לי ספק
גם בלי להכיר אותך ו/או את הספר
מתואמתיש גם את אתר ספריא שמאפשר עיון וחיפוש
כמו כן יש וויקיטקסט
מחשבת ישראל, ספרות מודרנית, כתבי הרב קוק | ספריא
קטגוריה:אברהם יצחק הכהן קוק – ויקיטקסט
הרבה מאוד מאוד מכתבי הרב קוק במחשבה, כולל פנקסים שיצאו בשנים האחרונות. עם אפשרות חיפוש
מצד שני מראה שהכותים ביקשו שותפות של ממש בבניה, ולא רק להיות פועלי בניין
סוס שיש לתפוס ולרתום אותו ללימוד התורה ולמצוות.
זוכרת שיש משל כזה ששמעתי לפני שנים, אבל לא מצליחה כעת למצוא את המקור לו...
ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה נ'
הַמַּחֲשָׁבָה בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ כִּרְצוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים מַחֲשַׁבְתּוֹ פּוֹרַחַת וּמְשׁוֹטֶטֶת בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְזָרִים הִיא בְּיַד הָאָדָם לְהַטּוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לַחֲשׁב מַה שֶּׁרָאוּי. וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ סוּס שֶׁפּוֹנֶה מִן הַדֶּרֶךְ וְסָר לְדֶרֶךְ אַחֵר שֶׁתּוֹפְסִין אוֹתוֹ בְּרִסְנוֹ וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. כְּמוֹ כֵן יְכוֹלִים לִתְפּס אֶת הַמַּחֲשָׁבָה בְּעַל כָּרְחוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַדֶּרֶךְ הָרָאוּי
מתואמתאחרונהבעקבות דיון תיאורטי בפורום אחר אשמח אם מישהו יוכל לעשות לי סדר לגבי הנושא בכלל והנושא היום.
א- האם יש דעה שאוסרת נישואים של גבר עם יותר מאישה אחת חוץ מחדר"ג?
ב- האם כולם קיבלו את חדר''ג?
ג- האם מי שמתיר היום לישא יותר מאישה אחת כמו הרב עובדיה בתשובה וכדו' נקרא קראי כי הוא לא ממשיך את שושלת התושב''ע?
תודה
המקובלים אומרים שהנבואה היתה לנשמת הכלל ולכן זה יוצא דופן.
נכון שנבואה זה רק מרצון ה ולא רדיו , אבל זה לא שרצון ה יעשה נבואה על מי שלא ראוי לה (דעת הכת הראשונה הטועה, כדברי הרמבם שם) ולא נכון גם שזה רדיו ללא רצון (דעת הכת השניה הטועה) אלא שזה שילוב של רצון ה ויכולת האדם לקבל נבואה.
בקיצור כולם סוברים שנביא יקבל נבואה רק שיהיה צדיק וחכם אדיר.
לעניין הר סיני זה לא רלוונטי לדיון על שלמה
מה הולך בפרק הזה עם היחוס של אהליבמה ענה וצבעון
וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃
עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת־נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת־עָדָ֗ה בַּת־אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת־אׇהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת־עֲנָ֔ה בַּת־צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי׃
וְאֶת־בָּשְׂמַ֥ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת׃
וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת־אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת־רְעוּאֵֽל׃
וְאׇהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת־[יְע֥וּשׁ] (יעיש) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ־ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת־נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת־בָּנָ֣יו וְאֶת־בְּנֹתָיו֮ וְאֶת־כׇּל־נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת־מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת־כׇּל־בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כׇּל־קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו׃
כִּֽי־הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם׃
וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם׃
וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר׃
אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי־עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן־עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן־בָּשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וַיִּהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז׃
וְתִמְנַ֣ע ׀ הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אׇהֳלִיבָמָ֧ה בַת־עֲנָ֛ה בַּת־צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת־[יְע֥וּשׁ] (יעיש) וְאֶת־יַעְלָ֖ם וְאֶת־קֹֽרַח׃
אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי־עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז׃
אַלּֽוּף־קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה׃
וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֙חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אׇהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אׇהֳלִֽיבָמָ֛ה בַּת־עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו׃
אֵ֧לֶּה בְנֵי־עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם׃ {ס}
אֵ֤לֶּה בְנֵֽי־שֵׂעִיר֙ הַחֹרִ֔י יֹשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַעֲנָֽה׃
וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם׃
וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע׃
וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם׃
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃
וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאׇהֳלִיבָמָ֖ה בַּת־עֲנָֽה׃
וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן׃
אֵ֖לֶּה בְּנֵי־אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַעֲוָ֖ן וַעֲקָֽן׃
אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַאֲרָֽן׃
אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה׃
אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י לְאַלֻּפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר׃ {פ}
וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלׇךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן־בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה׃
וַיָּ֖מׇת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן־זֶ֖רַח מִבׇּצְרָֽה׃
וַיָּ֖מׇת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּימָנִֽי׃
וַיָּ֖מׇת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן־בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת־מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית׃
וַיָּ֖מׇת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה׃
וַיָּ֖מׇת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר׃
וַיָּ֖מׇת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן־עַכְבּֽוֹר׃
וַיָּ֘מׇת֮ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן־עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת־מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב׃
וְ֠אֵ֠לֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַֽלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת׃
אַלּ֧וּף אׇהֳלִיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן׃
אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר׃
אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה ׀ אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֹֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם׃ {פ}
(כשהאחרונים נקראו על שם קרוביהם הראשונים), או שהיה שם הרבה גילויי עריות בסיפור (ולפעמים הכתוב מתייחס לאב הביולוגי ולפעמים לא)
הרמבן מביא את שתי האפשרויות, וכותב על האפשרות השניה: "וזה מדרשם של דורשי חומרות כמו שמוזכר במסכת פסחים, ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל"
חזל אומרים שהיו שמה גלויי עריות ומפרשים אחרים אומרים שהיו שני ענה ויש עוד דעות אבל זה עדיין לא ממש מסתדר
הוא ענה. הָאָמוּר לְמַעְלָה שֶׁהוּא אָחִיו שֶׁל צִבְעוֹן וְכָאן הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד אֶת עֲנָה:
והרשי הזה
בת ענה בת צבעון. אִם בַּת עֲנָה לֹא בַּת צִבְעוֹן? עֲנָה בְּנוֹ שֶׁל צִבְעוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת עֲנָה, וְיָצְאָה אָהֳלִיבָמָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, וְהוֹדִיעֲךָ הַכָּתוּב שֶׁכֻּלָּן בְּנֵי מַמְזֵרוּת הָיוּ:
פעם כתוב שהוא אח של צבעון, ופעם בן שלו. ובהמשך כתוב שאהליבמה היא בת ענה בת צבעון
לכן רשי מסביר שצבעון בא על אימו, ולכן ענה הוא גם אח שלו וגם בן שלו. ואחרי זה צבעון בא גם על אשת ענה, ואהליבמה נולדה מאחד מהם. והיא מיוחסת גם לאביה האמיתי וגם לאביה החורג. (או על פי תפיסה שאולי הייתה פעם, שאישה יכולה להוליד בן אחד שחצי מה'גנים' שלו באים מאיש אחד וחצי מה'גנים' שלו מאיש שני)
(ערכתי את ההודעה)
במקרה 2 אהליבמות שלאבא שלהם ולסבא שלהם אותו שם? פשוט עשיו התחתן עם חורית מבני שעיר החורי כחלק מהברית ביניהם. בסוף הוא היגר להר שעיר ואליפז התחתן עם תמנע ואדום ובני שעיר התחתנו אחד עם השני. בסוף האדומים הרגו את בני שעיר אבל אמצו את התרבות והאליל הלאומי שלהם "אלוהי שעיר" הוא נקרא בדברי הימים אצל אמציה.
אציין אגב רעיון שבני שעיר זה כנגד רומא, ומשפחת עשיו זה כנגד הנצרות שיצאה מהיהדות והשתלטה על רומא
רמבן פסוק כה: "ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה" - דרך הכתוב לאמר בבנות כן, כמו 'ואת דינה בתו'. וזה ענה הוא הבן הרביעי לשעיר החורי, אחי צבעון הנמנה אחריו למעלה. כי הפרשה תמנה שבעה בני שעיר החורי כתולדותם. והיה לזה ענה בן אחד, יקרא גם כן דישון, כשם דודו. ולו בת תקרא אהליבמה כשם קרובתה בת ענה בן צבעון. ולכך יאמר הכתוב באשת עשו 'אהליבמה בת ענה בת צבעון', להגיד כי היא בת ענה שמצא הימים, נכדת צבעון, לא אהליבמה בת ענה בן שעיר החורי אחי צבעון.
בארכיאולוגיה יש הרבה אזכור של החורים שהיו עם גדול ואין כלום על החיווים, למרות שערים מרכזיות הם מוזכרות חיוויות כמו שכם של חמור וגבעון של הגבעונים. כבר הרמבן אומר שחיווים זה כינוי לחורים. ייתכן גם שזה מילת שיבוש , שבה נקראו החורים שגרו בעבר הירדן המערבי. גם אצל הגבעונים וגם אצל בני שעיר אין מלכים אלא אלופים וזקנים, וגם חמור נקרא נשיא ולא מלך.
בע"ה.
מעניין אותי ממש מה דעתכם בנושא..
מבחני רבנות לנשים? מה בכלל המבחנים האלה בודקים | ערוץ 7
האמת הכותרת קצת מטעה כי הדיון שרציתי לפתוח אינו על מבחני רבנות לנשים.. אלא על הביקורת של הרב על המבחנים במתכונתם הנוכחית, וכן על הרף שהציב..
אתם מזדהים עם דבריו? או שלדעתכם הרף שהציב גבוה מידי? כמה ניגשים כיום למבחנים וכמה לדעתכם ייגשו אליהם אם ייושמו הקריטריונים שהרב כתב עליהם..?
מצטט את עיקר דבריו שרציתי שתגיבו עליהם: [אפשר כמובן להכנס לכתבה/לקישור..]
אם מסורת־הרבנות יקרה לנו, צריך לבנות מערך אחר, שישקף באמת את השתלשלות השמועה מדור לדור, את הגדלות התורנית האמתית של המוסמכים, ויסנן את מי שמתיימר לקבל תעודת סמיכה על ידי מבחן זיכרון.
המערך צריך להיות מושתת על שלושה עוגנים:
א. שנים רבות של לימוד בישיבה, סדרים מלאים ברצף וברצינות, מתוך עמל ויגיעה. דבר זה יכול לקבל מענה חלקי, על ידי מבחנים בסוגיות הש"ס, עם ראשונים ואחרונים. המבחן צריך לכלול יכולת הבנה וניתוח המקורות, גם כאלה שמן הסתם הלומדים לא נפגשו איתם קודם, כך שרק מי שעמל שנים רבות בלימוד עיוני יוכל להצליח לעבור.
ב. המלצות מרבנים, שמכירים את התלמיד וליוו אותו במשך השנים, עם תיאור מדויק כמה זמן הוא למד במוסדותיהם, ומה טיב ההיכרות שיש ביניהם. ההמלצות חייבות לציין גם את דמותו הרוחנית של התלמיד, ההשקעה והיגיעה שלו בתורה, והתאמתו להיות רב בישראל. לעניות דעתי צריך להיות גם מאמר תורני משמעותי שכתב התלמיד, והרב המלווה מעיד שהתלמיד כתב אותו בכוחות עצמו, והוא משקף נאמנה את יכולותיו.
ג. בנוסף לבחינה בכתב על החומר הנלמד (אפשר גם להציע כלים אחרים להוכיח שליטה בחומר, כגון כתיבת ספר בנושא הבחינה), יש להוסיף מספר מבחנים משמעותיים בעל פה, על ידי מספר רבנים, שעניינם התרשמות בלתי אמצעית ביכולת שיקול הדעת של הלומד בסוגיות הלכתיות, וכן התרשמות כללית משיעור הקומה הרוחני והתורני שלו.
בו.
(עד לפני כמה עשרות שנים המבחן עדיין היה בעל פה, וכלל רק את איסור והיתר. אבל כן למדו כבר גמרא טור בית יוסף שולחן ערוך טז שך פתחי תשובה)
האמת שגם היום, לפחות בשלבים מסויימים צריך להביא המלצה, אבל איני יודע מי בודק אותה.
(היתה גם וועדת חריגים לצעירים שרצו להבחן, באיזה שהוא שלב פשוט אפשרו לכולם...)
יש רמות שונות של רבנים.
יש מי שרואה עצמו כרב עיר, יש מי שרואה את עצמו על כסא הדיין, ויש מי שרואה את עצמו מחנך בישיבה תיכונית או מכינה קדם צבאית למשל.
ברור שלא לכל סוג של רבנות יש צורך בידע עצום וביכולות פנומנליות של זיכרון, שינון, הבנה וניתוח.
אי אפשר שרף הכניסה (כלומר תעודת הרבנות הנמוכה ביותר) תצריך יכולות של פסיכומטרי 750.
מיכה ו' ה'
avid;font-size:21.7px;">עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'
רשי:
"ומה ענה אותו בלעם בן בעור" - מה אזעום לא זעם ה' (במדבר כג) שלא כעסתי כל אותן הימים "מן השטים" - שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ.
זה הרי אחד מעשר זכירות שצריך לזכור בכל יום.
אמנם אין לי תשובה מוחלטת מחז"ל
אבל אני חושב שרעיונית זה בא ללמד מוסר כמה אדם שרוצה משהו (רע במקרה הזה) יכול להתעלם מסימני אזהרה - אפילו מעל הטבע כמו בעל חיים שמדבר איתו
וכל הפרשה נועדה להראות שה' מעל המאגיה של קללות וכו
'בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב'
באופן כללי נדמה לי שיש הרבה סיפורים בתנך בהם הקב"ה מעביר אנשים או נביאים סדרת חינוך (פרעה, אליהו, יונה)
(זו אולי לא תשובה מלאה או לגמרי מספקת, ובכל זאת זו נראית לי תשובה טובה)
...."וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא"
ואז בלילה השני השם אמר:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."
"ואך – על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואף על פי כן, 'וילך בלעם'. אמר, שמא אפתינו בדברים ויתרצה" (רשי)
...שצריך אומץ ובטחון בשם כדי להשמיע באוזני מלך מואב ושריו ארבע פעמים ברכות מופלאות במקום הקללות
שהם ציפו ממנו לקלל
אבל נשמע לי שיש לך פרשנות משלך לפרשה. תרצה לחלוק אותה בתגובה להודעה הראשונה או בשרשור חדש? 
...."וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, הִנֵּה-בָאתִי אֵלֶיךָ--עַתָּה, הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי--אֹתוֹ אֲדַבֵּר."
"וַיַּעַן, וַיֹּאמַר: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר."
"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה."
"וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּלָק: הֲלֹא, דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה. אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר. וְעַתָּה, הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי; לְכָה, אִיעָצְךָ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים."
ממש קידוש השם. שלא לדבר על זה שהשם זיכהו להוציא מפיו ברכות מופלאות על עם ישראל .
זה עובדה פשוטה.
אני מתכוון לזה:
מצד אחד : " וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה."
מצד שני: "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא,"
הרב שרקי השווה זאת לפילוסוף ניטשה, שמצד אחד היו לו דעות אנטישמיות מסויימות ומצד שני היה נאמן לאמת והיה חייב להודות שעם ישראל הוא העם הנפלא בעולם
בסוף ה' מראה לו שבפנימיות עם ישראל אין שום חסרון כי האתוס של ישראל מבוסס רק על אלוקים, ואלוקים הוא מושלם "מה אקוב לא קבה אל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".
אין שום כוח טומאה הנובע מהטבע, בישראל "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"
האתוס היחיד של האומה זה ה', ומכיוון שה' מטדלם אז גם האומה באתוס שלה מושלמת. כאשר מצד האתוס עצמו נאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" ומצד הופעת האתוס בחיי הכלל בעולם הזה, יש דורות שנאמר על האומה "כי זנתה אמם הובישה הורתם".
וכמו שאומר הרב קוק "אהבתינו את האומה לא תפריע לנו מלבקר את מומיה, אבל כשמסתכלים בפנימיותה, רואים שאין שם מום כלל אלא כולך יפה רעייתי ומום אין בך"
...ולכן שלמות נמדדת כך.
אתה באח מכיר את הסיפור על נוסע בספינה שרצה לקדוח חור בחדר שלו.
חוץ מזה עם כלל הדור לא רשע, אז גם עוונות היחיד לא מחייבים גלות, למשל בדור השופטים בפלגש בגבעה עם ישראל היה רשע יותר מדורו של מנשה מלך יהודה אהל לא התחייב גלות כי לא היה מלך וזה היה אוסף של פרטים חוטאים והחטא לא מוסד בסדרי הציבור הקולקטיביים או הפוליטיים
כי עלון מכון ויצמן לילדים היה נקרא פי האטום וד"ל ואכמ"ל וזה
רק מפאת כבודו של בלעם כביכול.
לע"ד
האתון היא מעין משל לעם ישראל
ודי לחכימא
רק הכלים הפוליטיים והגשמים בישראל נמשלו לחמור כמו חמורו של משיח. אפילו יוסף נמשל לשור ולא חמור. חמור זה חומרי מדיי.
נראה שדווקא האתון זה משל לאומות העולם.
ר' אפרים מלונטשיץ כתב:
"ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב"
רבנו בחיי:
ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא
בלעם רצה לקלל. ושיחק עם הקב"ה חתול ועכבר. האתון הבינה שזה לא בסדר. הוא התעקש לא להבין.
תחשוב על ההר הבודד=ארץ החוילה
אפילו יש לך נהר
לר' יוחנן היו עשרה בנים שמתו. בנו העשירי נפל ליורה רותחת, סיפור מחריד. שאלתי - מה קרה לשאר בניו? האם מצאנו יחס למיתתם בתלמוד או במדרשות?
כי הצדק היה אתם שנאמר:
"וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע."
כנראה הרצון האלוהי יותר גבוה מהצדק.
ומונוגמיה היא דבר בסיסי במערב ב1000 שנה האחרונות (ונראה לי גם ביוון ורומא)
תראה איך בלעם מדבר עם בלק.... - בית המדרש
@אוהב העם וא"י 3, כשהייתי קטן שמתי לב לפסוקים האלו וחשבתי שבלעם נשמע ממש צדיק. והיה קשה לי עם רשי בסוף הפרשה שאמר שבלעם יעץ לבלק להחטיא את ישראל, ועם זה שבסוף הורגים את בלעם. ואז הגעתי לפרשת מטות וראיתי שכתוב בפסוקים במפורש "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"
~~
כשגדלתי עוד קראתי הסבר שמאוד אהבתי, שזה ההבדל בין משה לבלעם. משה מתווכח עם הקב"ה, אומר לו 'למה ה' יחרה אפך בעמך' 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך' 'ושמעו מצרים' וכו וכו. בלעם לא מתווכח, 'אם רע בעיניך אשובה לי', 'לא אוכל לעבור את פי ה' '
וזה בדיוק ההבדל בין עבד לבן, או בין שירות לזוגיות. משה מקשיב לסאבטקסט, לרמיזה, לרצון האמיתי. החיכוך הזה מבטא את עומק הקשר, כמו בזוגיות אמיתית
בלעם הוא העובד שנראה צייתן, אבל לא נרמז ומנסה לקדם את מה *שהוא* רוצה, בלי לעבור על שום פקודה מפורשת. 'אני רק אמרתי לשרי בלק השניים להישאר ללילה' 'אם רע בעיניך אשובה לי'. אבל אתה יודע שה' לא רוצה!
טיפות של אור… בניגוד למשה שהוא שליח של השם.
לשם יש תוכנית על שהיא נשגבה מבינתי אבל בפשטות אני חושב שאף אחד לא זכה להוציא ברכות כאלה על עם ישראל כמו בלעם ועובדה שהם מצותתות בסידורים , ובדרשות לאורך כל ההסטוריה.
טיפות של אור… לא יכול להיות שהשם ישים ברכות כאלה בתוך כלי פחות ערך. כנראה בלעם ידע את תוכנית השם שנאמרה לאברהם בברית בן הבתרים "יידוע תדע….."
ולפי הגמרא יעץ לפרעה את אשר יעץ כדי להגשים את התוכנית הזאת עד "ואחרי כן יצא ברכוש גדול". לכן כאשר הוא הלך אל בלק הוא הבין שהוא לא הולך לקלל אלה לברך.
שהברכות של בלעם יותר גרועות מהקללות דל אחיה השילוני (מס' תענית).
אז הברכות שלו כשלעצמן לא כאלה...
…
"ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך…"
אצל משה הקשר חי, וגם אצל איוב הגוי המוסרי
הרי יחזקאל קורה למלאכים חיות כי הם דומים בפניהם ובכף רגלם לחיות. לאחרים הוא קורה אופנים כי הוא אומר שהם נראים כמו אופן גלגל. האם ישעיהו ראה מלאכים בדמות נחשים עם ידים ורגלים וכנפיים? הרי שרף בתנך זה נחש ארסי, "אפעה ושרף מעופף" "כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף" "הנחשים השרפים".
יכול להיות שכשם שפסלי הכרובים מרמזים על השראת השכינה, כי אומרים ברוך כבוד ה כלומר מקור הברכות והמשכת שפע מלמעחה למטה, כך פסל מלאך השרף (נחש עם כנפיים ידים ורגלים) שעשה משה מרמז על זה שה' מרומם ונבדל כי השרפים אומרים "קדוש קגטש קדוש" כלומר מרומם. וזה מתקשר לכך שישראל מרימים את עניהם לשמים ונזכרים שה' מרומם ונבדל.
כי יש נחש זוחל על הארץ ושורף - גשמיות שמעלימה כל דבר כמו תלונות ישראל ומאיסתם במן הרוחני. ויש נחש מעופף שמיימי ששורף את המציאות ומחזירה למצב אין, כי בעצם ה' מרומם על הכל, וכך מכפר על החטאים. ולכן השרף שרף את חטאי וטומאת שפתיו של ישעיהו. ולכן התיקון של ישראל הוא באותה מידה - לשרוף את ה"יש" ולהתרומם אל הקודש הנבדל השמיימי.
מעניין שבדורו של ישעיהן שראה את השרפים אומרים קדוש קדוש, חזקיהו הרס את נחש הנחושת של משה
אבל עצם זה שהמלאכים תוארו כשרפים משמע שהם נדמו לנביא כדמות נחשים מעופפים, כשם שיחזקאל קורא למלאכים אחרים חיות ואופנים על שם מראיהם.
עצם זה שבני ישראל בטעות הקטירו לנחש של משה בימי אחז, מרמז על זה שהיה בדמות נחש עם כנפיים כדמות מלאך שרף אולי
אז תדע שיש לך רעיונות מקוריים ממש. תמשיך)
אני חשבתי שלשרפים קוראים שרפים כי הם עשויים מאש (במראה הנבואה כמובן). כמו שבמרכבה של יחזקאל הכל אש
אז הסתכלתי עכשיו במפרשים, וראיתי שהרדק והריד מפרשים ככה. והרדק מציע שזה מסמל שהדור של ישעיהו חייב כליה
אבל רבי אליעזר מבלגנצי חשב על הרעיון שלך: שהשרפים של ישעיהו הם נחשים עם כנפיים (והוא מביא את הפסוק 'ופריו שרף מעופף'). והוא מציע שהם מסמלים את אשור ובבל, האויבים של עם ישראל, ומביא כמה ראיות
קעלעברימבאראם השרפים מייצגים את אשור ובבבל, אז למה הם אומרים קדוש קדוש קדוש, למה ה' מתייעץ איתם, ולמה הם מכפרים על חטאי ישעיהו? והאם זה לא מקרה שגם הם בדמות חיות וגם האופנים והחיות של יחזקאל חלקית נראים כחיות או יצורים משונים? באופן כללי התיאור של השרפים בישעיהו הוא כפמלית מלאכים המלווה את ה', וכן חז"ל כך פירשו.
גם להשוות אותם לשרי האומות בדניאל קשה, כי שרי האומות נראים כאנשים ולא כחיות, והמלאכים העושים שליחויות נראים אחרת מאשר פמלית המרכבה של ה', גם יחזקאל מבדיל בפרק ט בין האופנים והחיות, לבין האיש לבוש הבדים המשמש כמלאך שליח
מעניין שברוב תרבויות העולם, כולל סין ואינדיאנים, יש נחשים עם כנפים ובדרך כלל קשורים ליצורים טובים (למעט הדרקון האירופי) זה מראה אולי על סמל בסיסי בנפש האדם ואולי מתקשר ל"ואיבה אשית בין זרע האשה לזרעך" על הנחש, שמתהפך לטוב כשהוא מעופף, או אולי בגלל היראה ממנו
אני אהיה עמוס כנראה בחודש וחצי הקרובים.
נא לשמור על שיח מכבד.
מי שרוצה להביא לפתוח שרשורים סטייל רב צדוק, מי השילוח, אורות הקודש או אבן עזרא שלא משתלבים כל כך עם רש"י, צאינה וראינה וכה עשו חכמינו שיביא בחשבון שזה יהיה טריגר לזה שיתקפו אותו ואין לי מה לעשות בנידון.
ראיתם משהו חריג או נפגעתם ממישהו אנא דווחו לי.
אני ממש לא רוצה להחגרר לחסימות ועריכות ונעילות אבל לפעמים אין ברירה ועדיף לעצור את ההשתלחות כשהיא עוד קטנה מאשר לתת לה להתפתח למשהו שקשה להשתתלט עליה.
ארי"ק
חמדה"?
"וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדבריו" תהילים. ולא רק תוצאה אחת של השני
(כמו 'כי מאסת את דבר ה' ' שנאמר לשאול)
אבל לכאורה למאוס בחפץ או מקום זה למאוס בו עצמו, ואילו במרגלים בתורה נשמע שלא מאסו אלא פחדו.
מצד שני אולי אתה צודק. מאיסה לעיתים היא פשוט דחית הדבר כמו "וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר"
חיפוש מקורות - עזרה - בית המדרש
יש לכם עוד מקורות שלא הוזכרו בשרשור?
(מאז קראתי את 'הרימו מכשול מדרך עמי'. לזכרוני זה ביאור לשלוש פיסקאות בעין איה, שמסבירות מי מתי ואיך צריכים למחות גם כשיודעים שהתוכחה לא תתקבל, ומדוע)
לא זוכר בדיוק, יש את התקיפה החריפה של הרב את ש"י הורוביץ (נראה לי זה שמו) על כך שטען שהעם היהודי סיים את תפקידו ויכול להכחד. בעקבות מאמרו הרב כותב טת למהלך האידאות.
יש את התוכחה של הרב את החרדים על כך שלא לומדים אמונה, "לא מפני שיש בי כוח לזעוק אלא מפני שאין בי כוח לידום".
יש את הביטויים החריפים כלפי החילונות הציונית במאמר נשמת הלאומיןת וגופה באורות בעיקר לקראת סוף המאמר. ולא זוכר איפה הוא מכנה אותה "חרס מצופה בסיגי כסף".
שמעתי בשיעור של הרב לונדין שהרב קוק פרסם פשקווילים "איתמר בן אב"י, בלום פיך!"
ולא זוכר כרגע עוד מחאות ותוכחות.
מישהו יכול לתת עומק למשפט הזה?
כיום אם איני טועה יש שבעים ושתיים שמות.
האם "והיה" הכוונה לימות המשיח, לעולם הבא?
תודה מראש.
קעלעברימבארמבטא את ההנהגה כלפינו, שאנחנו קוראים לו בשם לפי השגתנו. וכעת כשהשגתנו מוגבלת נראה שהשם שלו אינו אחד עם הטוב והשלמות אלא פועל דברים שונים ואף סותרים את הטוב והשלמות שלו.
אבל ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד - שיתגלה לכל שכל הפעולות שנראו לנו הפך מהטוב והשלמות - הכל אחד
דומה לרעיון שהביאו בשרשור אחר בעניין השעשוע בגילוי שהכל היה טוב.
ומבואר יותר בתחילת ספר תלמוד עשר הספירות ובעוד
למה בעבר (בתורה) וקצת לאחר מכן הגברים הם היו האלה השולטים בעם, בבית ובכל מיני מקומות אחרים..
וכיום הנשים הם אלה ששולטות...
ממה נובע השינוי הזה?
בצבא, משטרה, שירותי הכבאות וכו' הגברים עדיין שולטים בכיפה.
בכל אופן, ברור שמעמדן של הנשים השתנה לבלי הכר בזכות המדע והמהפכה התעשייתית. פחת עד כדי נעלם הצורך בעקרות בית שנשארות עם הילדים, מכבסות, מנקות ומבשלות. הנשים קיבלו אפשרות לרכוש השכלה ולהתפתח.