פורום בית המדרש (עמוד 12)

סנהדרין כו:

(לפי הלישנא השניה ברשי, ובהמשך הגמרא מסייגת את זה)

רציתי להשוות עם זה

ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', מלת לאמר לכאורה מיותר כאן, ונראה שירמז על מה שמבואר (בזוה"ק בלק קפ"ו בענין כוס של ברכת המזון שצריך המברך שיאמר הב ונברך וכו' בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה וכו' עד דהא כסא דא לקדושא בריך הוא הוי וכו' ובגין כן בעי הזמנה דפומא וכו'. ואפשר לזה ירמז הכתוב (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית. פירוש שקודם תשמור שתוציא בשפתיך לזמן הדבר בפה מלא כדי שיחול הקדושה על הדבר ההוא ואז ועשית שתזכה לעשייה ממש, כי לא יחול כל כך כח המקטרג על הדבר ההוא מאחר שכבר הוכן והוזמן לקדושה. והוא אומרו כאן, זה הדבר אשר צוה וגו' לאמר קחו וגו', כלומר תחילה לאמר בפה ואחר כך קחו כדבר האמור. (באר מים חיים בפרשתן)

פשוט שההבדל הוא באמת החילוק של הגמרא בהמשך

ישר כח!

ישראל (ראה מהר"ל ועולת ראיה). כי המן רצה להשמיד את הגוף היהודי וניצלנו בזה (לעומת חנוכה שניסו להשמיד את הרוח). ובפורים התברר שה' תמיד עם עם ישראל ונצחיות ישראל וקדושתו מתבטאות גם בגוף היהודי.   לכן יש מצווה לשתות יין (שמסלק את השכל ומתברר שגם אינטואיציות הגוף של היהודי הם קדושות) ולאכול סעודה.  משלוח מנות קשור למימד הגשמי החברתי בישראל של שליחת אוכל איש לרעהו, ומתנות לאביונים למימד המוסרי-סוציאלי-כלכלי  שמתבטא בקדושה הגשמית של ישראל שמתבטאת גם בצדק ובחסד כלכלי לעניים, ולא נשארת רק במימד המופשט.

אני חושב שיש במצוות פורים מימד של מעגלים,

המשתה זה המעגל המשפחתי, מעבר לכך משלוח מנות שזה מעגל החברים, מעבר לכך קריאת מגילה בבית הכנסת, וכנראה מתנות לאביונים איפשהו שם או מעבר לכך, שמחה הולכת ומתרחבת

אפשר להסביר את זה גם כארבע מדרגות רוחניות, הגשמית ביותר היא אכילה ושתייה, למעלה מכך היא נתינה לחבר, למעלה מכך נתינה לעני, וקריאת המגילה רוחנית לגמרי

אני חושב שזה גם קשור לפסוק מנחמיה

"ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו"

וייתכן שבמשלוח מנות יש גם מימד של מתנות לאביונים כמו בט"ו באב שהבנות היו שואלות אחת מהשנייה כדי לא לבייש את מי שאין לה בגדים יפים

השאלות שלך הן מאוד בסיסיות, אז הייתי ממליץ לך לעבור קצת על פניני הלכה קודם. שפה פשוטה ובהירה, מקיף בהחלט, מעמיק בהערות (למי שמעוניין), ומקובל על רוב הציבור. תחפש בגוגל.

...המלבי"ם כתב:

"הבדל בין דל ואביון עני ורש–

אביון גרוע מדל שאין לו מאומה, עז"א שפטו דל ויתום, פלטו דל ואביון, [אביון הוא גרוע מדל ומכל הלשונות המורים על העוני,והוא מלשון אבה, ומציין העני התאב והמתאוה לכל דבר, ואין לו מאומה. שם עני נבדל מיתר נרדפיו במה שעני מציין עוני הנפש ושפלת הרוח וההכנעה, ואינו רודף אחר תאוה וכבוד, בין שיש לו ממון ובין שאין לו, הכל לפי המקום שנזכר תואר זה.

וצד זה יבא לרוב על צדיקים שהם נמוכי רוח, וכן דוד קרא עצמו עני, ולא דל, כי לא היה חסר לו לא ממון ולא בריאות רק קרא עצמו כן על שפלות רוחו והכנעת נפשו נגד ה', ומפני שימצא גם כניעה רצונית לזה במקום שהכניעה והשפלות הוא מחמת סבה אחרת חוצה לו, סמך לו לרוב שם אביון, שאינו מעונה ברצון, אדרבה תאב לכל דבר ואין לו. וכן סומך לעני שם דל ורש, להורות שהוא עני ונכנע מהיותו דל ורש ואין ידו משגת, ובכלל העני הוא יותר מדל, שעני מציין שפלותו לגמרי ויכניע עצמו גם לקבל צדקה מאחרים.

שדל הסמוך אל אביון הוא שנתדלדל לגמרי, ואין לו משפט לתבוע דבר רק צריך לפלטו ולהצילו בגופו מיד רשעים,

ויש הבדל בין דל ורש, רש מציין שהתרושש מירושתו, שהוא הפך של ירש,

ועני מציין הנכנע, ובא [הביטוי הזה] על צדיקים לרוב. [תהלים פב-ג] רש"ר הירש כתב:

עני – התלוי באחרים, רש – שאין לו רכוש, אביון – כפוף למַרוּת אחרים. (תהלים פב ד) עני – התלוי באחרים בקיומו, ואביון תלוי באחרים ברצונו (תהלים י ב)

אביון – אבה היא כניעה לרצון אחרים, ומזה באה המלה אביון. (בראשית כד ח)

אביון –מציין את התלות בדעת אחרים. (דברים טו ד) אביון –בלי כח, ונכנע לרצון כל (שם קיג ז)"

לא פשוט להגדיר כיום מי אביון באמת.

הוא כותב בפורומים כבר כמה שבועות והכל שאלות ותשובות ענייניות. הוא שאל בתחילת השרשור שאלה אמונית ולא הלכתית.

אז חברים, לא לריב (:

...שכל מעשיהם הם לשם שמיים בלבד.

התפילה היתה הכוונה. לכן גם לא היה נוסח קבוע וכל אחד היה מתפלל בנוסח הספונטני שלו, או שהחזן היה מתפלל ספונטנית וכל הקהל היו עונים אמן (כמו תפילת שלמה הספונטנית בחנוכת בית המקדש).

משבטלו הקרבנות אז התפילה הפכה להיות לא רק מצוות תפילה אלא גם תחליף לקרבנות. הקרבנות ובמיוחד קרבן התמיד הם דבר קבוע ומדויק שחוזר על עצמו כל יום בדיוק אותו דבר, עם כוונה או בלי, כמו ארוחה קבועה. לכן התפילה כיום היא עם נוסח קבוע והכוונה היא לא הדבר היחיד, וזה נוסח שכל הציבור אומר במדויק. לכן עדיפה צפילת ציבור לא בכוונה מאשר יחיד עם כוונה.

התפילה היא במקום הקרבת הקרבנות, ולכן צריך להיזהר שהתפילה תהיה בדוגמת הקורבן - שלא יהיו מעורבות בה מחשבות זרות, כמו בעת הקרבת הקורבן שמחשבה זרה פוסלת אותו.

אמנם הכשירו את הכהנים כדי למנוע מחשבות זרות לעבוד כמו רובוטים כמדומני המושג בגמרא סטמא

כדי למנוע מחשבות זרות אבל לנו ילודי אשה אין חסינות מזה גם ביחיד וגם בציבור.

שלא תבין אותי לא נכון, אני גר ליד בית כנסת ותמיד מוכן להשלים מניין אבל רק אחרי שהתפללתי ביחיד

פרט לשבת כמובן.

המתפלל בציבור שגם אם יש לו מחשבה זרה זה לא ישפיע כל כך על התפילה. חוץ מזה שבקרבנות מדובר רק על מחשבה הפוסלת בפיגול ולא על כל מחשבה זרה. גם בתפילה תנאי ליציאת ידי חובה (שנידון האם בדיעבד גם אותו לא צריך) הוא כוונה בברכת אבות.

כוונה זרה הפוסלת בקרבן היא שאדם התכוון לאכול חוץ מזמנו, או שאולי במקרה ששחט חטאת לשם שלמים וכו, לא זוכר בדיוק.  בתפילה אדם תמיד יודע שהוא מקיים מצוות תפילה, ויודע אם הוא בשחרית או מוסף למשל.  אבל גם בקרבנות גם אדם שריחף לגמרי במהלך ההקרבה, אם יודע לשם מה הקריב ואיך, כשר.

בכל מקרה התפילה היא תחליף לקרבנות ובעיקר תחליף לקרבן התמיד, שהוא הקרבן העיקרי והבסיסי (בין השאר יז בתמוז הוא כי בטל התמיד). קרבן התמיד מצטייר כקרבן קבוע שפחות עניינו כוונת האדם, (לעומת קרבן תודה למשל "לך אזבח זבח תודה ובשם ה אקרא) ועיקרו המנה הקבועה בכל יום.

נראה לי מוטב שקודם תתפלל במניין, ואחר כך תתפלל תפילה ספונטנית בנוסח שלך (כמובן בלי לחתום בשם ומלכות) ביחיד, כמו הברסלברים ביער. זו גם נחשבת תפילה למרות שלא יוצאים בה ידי חובה אבל גם היא מגיעה לפני כסא הכבוד ונחשבת תפילה וה שומע לה. אפשר גם להוסיף תפילה אישית בברכת שומע תפילה או בתוך אלוקי נצור. 

כך נראה לי נפסק להלכה. וגם בעבודת ה בעם ישראל תמיד עובדים את ה' כחלק מהציבור וכלל ישראל, וגם העבודה הפרטית שלנו לא מנותקת לעולם מהציבור, כי התורה נתנה לכלל ישראל ורק משם היא מתפשטת לכל אינדיבדואל בעם

...מסכת זבחים.

אגב בהשגחה עליונה קראו לי היום להשלים מניין (הם מתחילים בשעה 10 בבוקר)

עם כל הכבוד ויש לי הרבה כבוד לא אוכל להתפלל במהירות שהם מתפללים.

שבת שלום

תתפלל בנחת, תגיע איתם ל18, ותאריך ב18 כמה שאתה צריך. לא נורא לפספס קדושה, אדם באמצע 18 יכול להפסיק ולהקשיב לחזן לקדושה ונחשב לו שומע כעונה

והוא ציפה שאברהם יעמוד בניסיון, מכיוון שאחרת הוא לא היה מנסה אותו.

יכול להיות שבאמת אם הוא היה פועל ככה הוא לא היה טועה, והיה פה וין וין.

אבל בתכלס, ההשגה שלנו במצוות הש"י היא מוגבלת מאוד. האם יכול להיות שהמוסר שלנו גבוה יותר מהמוסר של בורא העולמות? או שהקב"ה מצווה אותנו משהו כדי שנסרב? הרי גם ככה אין לנו ממש אחיזה ברצונו יתברך. מתי כן נצטרך לשמוע לו?

איפה תשימי את הגבול? בהקרבת קורבנות? במחיית עמלק ו7 עממים? במצוות ברית מילה? בכריתת יערות לבניין המקדש?

האם את מצפה להבין את הנהגת הבורא לפני שתתחילי לפעול? 

אין מה להשוות את ההשגה שלנו ברצון הקב"ה, להשגתו של אברהם אבינו, שהקב"ה אפילו אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" [רש"י: "היה שלם בכל נסיונותי"].

מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לא — לא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".

(שבת פח עם שטיינזלץ)

לא יצווה אותנו משהו שנוגד את המוסר הטבעי, חוץ מפעם יוצאת דופן אחת בהיסטוריה, בעקדת יצחק (ומחיית עמלק לא נוגדת את המוסר הטבעי. אם אדם באמת היה יודע מה ההשלכות האיומות של אי מחיית עמלק, היה מבין שהמצווה הזאת תואמת למוסר הטבעי). 

כמובן תמיד תמיד מי שמסרב לציווי ה' הוא חוטא (נביא יכול להתווכח עם ה' או להתפלל לשנות את הציווי, אבל בסוף יהיה חייב לעשות מה שה' יצווה אותו בשורה התחתונה, כמו שהיה עם יחזקאל).

אגב, יש סרט יפה מאוד בשם "המאמין"

המאמין (סרט, 2001) – ויקיפדיה

הסרט מספר על יהודי אמריקאי שגדל בתור חרדי/דתי, שהפך בבגרותו לאנטישמי נאו נאצי.

הסיפור עצמו אמיתי, אבל אני לא יודע אם כל פרט פרט נכון במציאות.

בתחילת הסרט, רואים שאת השאלה הזאת בדיוק הילד (גיבור הסרט) שואל את הרב שלו - וכשהרב מוציא אותו החוצה מהכיתה בזעם, התלמיד מחליט שהוא לא מוכן להיות חלק מהעם החלש הזה שמוכן לעקוד את בניו רק כי מישהו אחר...

מסקנה - מותר לשאול הכל! לא לכעוס על עצם השאלה ולא להוציא מהכיתה בגלל שאלה קשה באמונה.

היום כשנפגשים בעלילה כזאת זה נראה תלוש מהמציאות ולא אמין.

אם החלק הזה של השאלה לרב בכלל אמיתי...

"כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"

לא נאמר: "כי עתה ידעתי כי אב אוהב אתה וחמלת על בנך"

אפשר לא להסכים עם המסר של התורה אבל אין צורך לשנות אותו.

גם המוסר הטבעי שלנו קיים כי ה' נטע אותו בנפש שלנו. ולכן פעם אחת בהיסטוריה באופן חריג, כדי להראות מי יצר את המוסר הטבעי שלנו ומה מקורו, אז באופן חד פעמי ה' ציווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי, כדי להראות שבאופן תיאורטי רצון ה' גובר על המוסר הטבעי כי הוא מקורו, כמובן זה רק תיאורטי, כי בפועל ה' לעולם לא יצווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי. כמובן ה' אף פעם לא יצווה באמת לעשות משהו בניגוד למוסר, ולכן בסוף הוא אמר לאברהם לא להקריב את יצחק 

צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן, אבל האם היתה כאן צייתנות עיוורת? כשמדברים על אלוקים... הצייתנות היא לא בדיוק עיוורת. אגב, התמיהה היא על יצחק. שלא ערער על דברי אביו, הרי לפי הרבה מפרשים הוא היה בן 37. למה שילך לקיים ציווי הזוי שלא הוא קיבל? הוא יכל להגיד לאבא שלו שעם כל הכבוד אולי הוא דמיין? אבל יש כאן מסירות נפש של שניהם וכשה' ראה שהלכו שניהם בלב אחד "ראה שמשורש קדוש יצאו קדושים" (חת"ס) והם הורישו לנו את תכונת מסירות הנפש שניכרת לאורך כל ההיסטוריה. 

ורמב"ם במורה נבוכים עונה יותר טוב, ואומר שמעקידת יצחק לומדים 2 עניינים גדולים: 

1- "הודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". והוא כותב שאברהם אבינו קיים ציווי ה' הקשה הזה לא לשם קבלת שכר ולא מיראת העונש, ותכלית הנסיון שלו היתה ללמד את כל בני האדם גבול יראת ה' מהו. "אלא לעצם מה שמוטל על בנ"א מאהבתו יתעלה ויראתו...כי תכלית כל התורה כולה... אינו אלא דבר אחד, והוא לירוא ממנו יתעלה"...

2-"להודענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון"- כי אם היה לא"א אפילו ספק קל בוודאי שלא היה הולך לעקוד את בנו.

הארה

יש הנחות יסוד שהכרחי לדעת לפני שלומדים תורה. כמו: שתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מפי הגבורה, שהתורה היא אלוקית, ונצחית ולא תשתנה, שאין אות מיותרת בתורה, ששבעים פנים לתורה ועוד. וצריך לדעת שכשלומדים תורה אפשר ורצוי להעלות קושיות, אבל אי אפשר ללמוד בלי פרשנים שכתבו את הפירושים שלהם ברוח הקודש, בעיקר בימינו שאנחנו די רחוקים מההשקפות הישרות וערכי התורה השלמים. חז"ל לא כתבו את דעתם לפי מה שנראה להם, אלא עפ"י י"ג מידות (בחלק ההלכתי) ול"ב מידות (בחלק הסיפורי) שהתורה נדרשת בהן. אז כשיש לך שאלה וגם כשלא, כדאי לפתוח מקראות גדולות

ומהברכות שהוא מקבל, יען אשר עשית את הדבר הזה

..מתי יש לנו באמת בחירה חופשית אם בכלל.

אמונה והתחזקות

"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך ממני". אם לא היתה לו בחירה חפשית אז לא שייך כאן ירא אלוקים. 

ואם משתמע מכבודו שהוא מפקפק בקיומה של בחירה חפשית, יואיל כבודו להגדיר מבחינה פילוסופית מה זה בכלל בחירה חפשית לפני שמפקפקים בה (כמובן ברור שיש בחירה חפשית)

מכוון "כי ירא אלוקים אתה" אז ברור שלאברהם אבינו היתה בחירה חופשית.

בגלל זה הראה לו השם "אייל נאחז בסבך בקרניו" כדי שמעשיהו לא יהיה לשווה.

כשכתבתי "אם בכלל" כוונתי למציאות שלרובנו אין יראת שמיים בפעולותינו היום יומיות.

כולנו ילודי אשה.

שאלה מעניינת.

לא ייתכן מה שאת אומרת שה' ציפה מאברהם לסרב כאשר למעשה זהו מעשה שעולה על נס כפי שאמרת, זה מעשה שאנחנו זוכרים אותו כל יום ומבקשים מה' בזכות אותו מעשה לרחמים וכו' וכו'.

מנסה להבין למה זה כואב לך... מה הנקודה שמכאיבה לך כאן? אשמח אם תפרטי.

אגיד לך מהמקום שלי למה אני לא רואה בזה כמשהו עצוב או משהו,

העולם שייך לה', הכל שייך לה', ה' ברא הכל, כל נשימה ונשימה זה מה', כל דבר בעולם מהדומם עד למדבר הכל של ה', אם ככה כאשר ה' מבקש מאיתנו משהו אז בעצם אנחנו נותנים לו משלו, ככה שאם נסרב יש בזה אפילו מקום של חוצפה, וכי x שייך לך שאתה לא מוכן לתת אותו? ככה גם בסיפור הזה, ה' ביקש מאברהם את הבן היקר שלו את יצחק שנולד לו אחרי עשרות שנים של ציפייה, יש כאן מוטיב של קושי,של מסירות נפש ועוד אבל בסוף אותו הבן שהגיע אחרי המון שנים, מי הביא אותו? מי נתן אותו לאברהם? ה', ה' מבקש את שלו. זה קשה ממיליון סיבות אבל בעיני זה הדבר ההגיוני לעשות, מעשה אצילי ונשגב מבחינתנו להבין מאיפה הכוחות נפש אבל אני חושבת שזה גם מתבקש, בסוף יש כאן אחד שקובע, אחד שהכל שייך לו, אחד שהוא מלך ואליו מתבטלים.

אני חושבת שהנקודה של ההתבטלות לה' זה גם נקודה שצריך לחדד אותה כאן, שהרבה פעמים אדם צריך ללמוד לסרב ולא לציית וזה חלק בריא באדם אבל, מול הבורא שברא אותנו זה לא שייך, אין דבר כזה לסרב למלך בשר ודם ק"ו לסרב למלך מלכי המלכים.(חוץ מזה שגם ניתן להרחיב כאן על כך שכל מה שה' עושה זה לטובה)

חס וחלילה

זה היה נסיון של הקבה לאברהם, דווקא זה שהקשיב על עיוור זה מה שגרם לכל הברכות.

וכן מה שכתבו פה שמה שהקב"ה אומר זו אמת לחלוטין ללא עוררין..

תסתכלי בפיוט של עוקד והנעקד, ובפרושים...

וחוץ מזה, אברהם היה במדרגה כל כך גבוהה שביטל מחשבתו מול הקב"ה,

להבדיל כמו שמצופה מכל בן תורה שכל דעותיו יהיו כתורה ולא יהיה לו דעה עצמית, יותר נכון שכולו בטל לתורה הקדושה ברמה שכל מחשבתו בהתנהגותו האוטומטית זה כמו שהתורה מצווה

ונדמה לי שזה יספיק בשביל בדיקה ותיקון עצמי בלבד.

כדאי גם ללמוד בלפחות אחד מהספרים בדורנו כדי להיות ער למציאות הנוכחית.

 (גילוי נאות אני לא סופר)

ספרים שאני מכיר היכרות לא מעמיקה מספיק:

ספר קול יעקב|קול יעקב ספר הלכות סת"ם|קול יעקב ספר ר' יעקב חיים סופר זצוק"ל 

הלכה ברורה ג

פרק א' הסופר • אתר הרב מרדכי אליהו 

אני מחפש בעיקר משהו שמסביר בבירור מה פסול ומה כשר - אפילו עם תמונות להמחשה אם יש..

לא שצריך להבין מתוך הפוסקים לבד. זה טיפ'לה קשה מידי 😅

כשתהיה באיזה בית מדרש תעיין בו

זכור לי שזה מוסבר יפה, ומתייחס לסוגיות עדכניות

זה נראה כזה לילדים

אבל השאלה אם זה עושה את הכל מובן יותר

הבן שלי (בן 14) רוצה ללמוד סת"ם.

הפרסומים שאנחנו ראינו היו בעיקר לקורסים מקצועיים שמותאמים למבוגרים.

ערכת לימוד יכולה אולי להתאים לו.

אשמח לשמוע עוד פרטים.

תראי כאן בתוצאות

לימוד כתיבת סת"ם מגיל 10 - חיפוש ב-Google

זה נראה ממש נחמד בשביל להיכנס לעניינים

ממליץ בעיקר על פרטי ולא קורס, אם תרצה שאלות הלכות או כל דבר אחר מוזמן באהבה ובשמחה

לגבי ספר, יריעות שלמה, מקיף מאוד אבל הייתי ממליץ שוב, בנוסף לספר, לשבת עם סופר מומחה ובקי וללמוד ממנו, במקרה הזה עדיף סופר ולא תלמיד חכם(בלי זלזול חלילה באף אחד) עי מהכירות אישית שלי, הרבה תלמידי חכמים לא מתעמקים בהלכות, הם לא נפגשים איתן באופן יומיומי, מה שסופר כן(למרות שלמען האמת סופר מומחה, גם בקושי יוצא לו להיפגש עם הבעיות ההלכתיות כי כאמור הוא כבר מומחה ואין לו בעיות דיבוקים וכו' , מה שכן חק תוכות וכסדרן הוא עלול להיפגש לא מעט ולכן עדיף סופר לעניות דעתי)

ומחילה מהשאלה שלך עולה שאתה רוצה לבדוק מזוזות וכו' לעצמך, אז רק להבהיר, בספר יריעות שלמה יש ד' כרכים, סופר שרוצה לכתוב צריך להיבחן רק על חלק א' , אדם שרוצה להיות מגיה לסת"ם צריך להיבחן על כל הארבעה חלקים אצל הרב מועלם, מגיה צריך להיות בקי יותר מהסופר בצורת האותיות לדעת מה פוסל ומה לא, כי בעצם הסופר כותב, הוא צריך להיות בקי בעיקר בכסדרן ובחק תוכות, ותמיד הוא שולח את הסת"ם שלו למגיה, ולכן המגיה הוא זה שבודק את הסופר, צריך להיות בקי יותר בצורת האותיות וכו'

(וכו')

לא "אהבת?" עם קמץ מתחת ל- ת' אלא כשם עצם, כמו אהבת אחים, אהבת התורה, אהבת דוד, זה שיר בדיוואן התימני

וכו'

מדהים כמעט כמו mongolian throat singing

ואני עוד חשבתי שאני מֵייבין שהבאתי את יריעות שלמה (וכו') 

אתה בחינת ידיו רב לו בהרבה מאוד תחומים וכו'

והבוחר יבחר, והמשכיל ישכיל 

זכור לי שאני רציתי ללמוד ולא ידעתי בכלל איפה להתחיל ומה לעשות, מניסיון אישי, תפילות עובדות כמו קסם, אתה פשוט זוכה לראות איך השם מדבר איתך

מעולם לא התעמקתי כל־כך בשו"תים ובפלפולים האלה כי הדברים האלה נראים כל־כך מובנים מאליהם...

הדוגמה שלנו לגרים היא "באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות עמך עמי א־להיך א־להי", למסור נפש כדי להצטרף לאומה בזויה ורדופה, להתעקש למרות הדחיות והקשיים, לבוא מתוך התלהבות, כמו עקילס הגר שהתלהב שקטן שבהם יודע איך נברא העולם, או יתרו ששומע ניסים ונפלאות ומחליט לשנות את אורח החיים שלו, או לכל הפחות הגיורת של ר' חייא שמתאהבת בתעצומות הנפש של אותו תלמיד והכוח של מצוות ציצית

"גם מי שמתחייב לשמור את כל המצוות, לעתים לא יעשה כן"

איזו אמירה מוזרה, יש הבדל בין מי שקשה לו ונופל לבין מומר לדבר אחד שהוא מומר לכל התורה כל־שכן מומר לכל התורה

וגם מה היתרון בלגייר אישה גויה שלא תשמור מצוות, ממילא על נידה אינה נאמנת, ונניח שהיא באמת תהפוך ליהודיה, זה גרוע יותר כי זה כרת לעומת גויה + אינספור כריתות ולאווים ועשים

הוא מדבר על זה שיש חצי מיליון גויים ששותפים באומנות ובמדע כו', מה הקשר בין זה לבין יהדות? זה לכל היותר מעמד של גר תושב, תמיד היו גרים תושבים, תושב ושכיר, הרש"ר הירש אומר שאין בעיה שיגורו במדינת ישראל גרים תושבים, והם מוזמנים להשתתף בכלכלה ובצבא, גם לקבל תושבות, לא הבנתי איך זו בעיה שלי? ואיך זו בעיה שלי שהם מזהים את עצמם כ"יהודים" למרות שאינם יודעים מה זה אומר בכלל? ומה זה קשור ל"שסע"? יש במדינה גם דרוזים שמשתלבים יפה בצבא ובשאר עניינים, עם ישראל מעריך אותם וגם רובם מעריכים את עם ישראל

ולגבי זה שהם מזדהים כיהודים וזה קרע בין יהודים אורתודוקסים לבינם, אז אוקיי, אפשר להסביר בעדינות שזה שסבא של האלמנה של הדוד שלך היה יהודי, לא הופך אותך ליהודי, גם אם למדת בגן ישראלי ששרו בו שירי חנוכה, ואפילו אם היית אבא של שבת פעם אחת

///

"שחת עמך" - שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו

"לא מרובכם [...] כי אתם המעט מכל העמים"

"ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בה זרע קודש מצבתם" – ביעור אחר ביעור

או שלמה שגייר את הנשים ההן וחזרו לסורן

///

אולי יש מקרים ספציפיים נקודתיים מאוד שאפשר לראות מה אפשר לעשות, או שאולי זה היה רלוונטי יותר בדורות קודמים שהאישה פשוט הייתה עושה את מה שהבעל אומר, או שהזהות היהודית הייתה מובנת כיהודי שומר מצוות ולא לאומיות יהודית אמורפית חסרת משמעות

השתגענו??

שאל אותו

פעם שאל תלמידו הרב הנזיר את הרב קוק מה ההבדל בין תורתו לבין תורת חב"ד, הרב קוק ענה לו: אני בונה את האומה

אהרהר בזה.

ועד אז נראה לי שהרב קוק מקדש מאוד את הכלל (ישראל, וגם כלל הבריאה, וכלל העולמות) שהפרטים הם עצם מעצמיו, ניזונים ממנו וצריכים להתקשר בו.

לעומת חב"ד (לפחות בדור האחרון) ששמים את הדגש על כל התעלות של כל פרט ופרט, ונראה שמתייחסים לכלל ישראל כאוסף כמעט טכני של כל הפרטים האלה.

@תות"ח! זאת שאלה שתעניין אותך

..

עד הרבי מלובביטש לא נראה לי היה כזה דגש על משיח בחבד.

וגם הרבי מלובביטש דיבר על המשיח כהמשך לתורת חב"ד הקדומה. וגם לשיטתם המשיח ימלוך עם עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל.

(אמנם ייתכן שהנהיה של חבד אחרי המשיח זה סוג של החלפת קדושת הכלל באדמו"ר הכי גדול שיכול להיות, שזה המשיח. במקום לשים דגש במשיח כמייצג את מלכות כלל ישראל, רואים בו את הצדיק הכי גדול שצריך לדבוק בו, כמו שתורת החסידות אומרת על דבקות בצדיקים. אבל זה תאוריה שלי)

חב"ד היום זה הרבי, עם כל הכבוד לששת אדמורי חב"ד הקודמים, הרבי כתב הכי הרבה והיום החסידים הכי עסוקים בדבריו. גם משיחסטים וגם מתנגדים.

ברור שהמשיח ימלוך על עם ישראל לפי תורת ישראל, אבל המושגים האלה נכללים במשיח.

וברור שהרב קוק גם האמין בביאת משיח, אבל המושג הזה נכלל אצלו בתורת ישראל.

לפני הרבי. התניא זה הספר החשוב ולא האגרות קודש. זה לפי מה שאני יודע, אבל זה מידיעה חיצונית, אף פעם לא הייתי בתוך חבד

ההבדל העיקרי הוא כמו שכתבו פה, שהרב קוק זצ"ל מעסיק אותו מאוד ענייני הכלל, ועל כן זה מה שהוא מדבר עליו רוב הזמן, ודואג כל הזמן בעד הכלל, ומתוך הכלל הפרט מגיע אל שלימותו, הוא תובע את שלימות הכלל והתפתחותו (ואגב, זה גם נפק"מ עצומה בחיי המעשה, מה עושים, וזה הבדל ענק בין הציונות הדתית ובין התפיסה החרדית, ואכמ"ל). על אף שגם בעל התניא מודה שהכלל הוא העיקר, רוב עיסוקו בסופו של דבר בתכל'ס הוא בבניית הפרט (ואולי גם יש שוני בכך שהתניא מדבר רק על כנסת ישראל, הנשמה, והרב גם "מוריד את זה לארץ" ודואג בעד עם ישראל בפועל, ויותר מחדד שעם ישראל פה בארץ מגלה ומופיע את כנסת ישראל).

עוד הבדל הוא לגבי היחס לגאולה. האם הגאולה היא שמיימית-רוחנית (זו תפיסה של כל הציבור החרדי, אבל היא אפילו יותר מוקצנת בחב"ד נראה לי), או שהיא מגיעה בדרך הטבע, ואנחנו שותפים אינטגרליים בתהליך הגאולה. ממילא גם מה צריך לפתח, האם להשקיע רק בפיתוח הרוח או גם בביסוס החומרי של האומה.

עוד הבדל הוא בעניין אהבת ישראל. האם אהבתינו היא רק מצד הנשמה, או לא.

לגבי המשיח, אכן ההבדל הוא האם להחזיק מאוד מדמות המשיח כדמות עצמאית, או לשים דגש יותר על כנסת ישראל.

להגיע בדרך שמיימית, ולפי מיטב ידיעתי לא שוללים אפשרות של גאולה גשמית בידי עם ישראל.

הם כן שוללים גאולה שמגיעה מהציונות החילונית, בגלל חילוניותה, ושם עיקר המחלוקת.

איפה ראית חרדי שמזכיר שהגאולה תגיע על ידינו?

מה פתאום? הם אומרים שהגאולה תגיע בצורה ניסית. ולא רק ברמת התפיסה הפילוסופית, גם בפועל, מתנהגים כך שאנחנו מחכים למשיח והמקסימום שיש לנו לעשות זה להתפלל שה' ישלח לנו את המשיח.

יכולה לבוא בצורה טבעית בתנאי שהאנשים והתנועה שבשמה הם באים שומרי תורה ומצוות. לשיטתם הציונות הוקמה כדי להוות אלטרנטיבה לתורה ולכן פסולה מיסודה, גם אם דתיים משתתפים בה.

מה שאתה כתבת זה חושב החרדי הפשוט, כי "במילא המדינה ציוינית והחרדים באיום מחילון וכרגע אין איך לקדם את הגאולה בדרך הטבע, אז מה יעזור לדבר איתם על גאולה בדרך הטבע או לא"

אני מכיר אחרת

על בן כוזבא המלך שרבי עקיבא היה נושא כליו ולא בקשו ממנו החכמים אות או מופת. זה היה ניסיון לגאולה בדרך הטבע. ומכירים את זה שכותב שהמשיח לא עושה ניבים כמו שחושבים הסכלים.

ומכירים את הדעות על משיח בן יוסף שיקדים לבן דוד.

ואומרים שהרב אליישיב אמר שכל דבריו של הרב קוק נכונים, אבל הם נכונים לעתיד לבוא, והרב קוק טעה וחשב שזה נכון לדורות שלנו. (וכבר הרב קוק ענה לטענות מהסוג הזה).

אם המדינה היתה מראש מוקמת על ידי תנועה תורנית של חכמים אז החרדים היו מתייחסים אליה אחרת לגמרי.

עיין בדבריו של רבי אלחנן ווסרמן, שנראה לי מהווה סוג של בסיס להתנגדות הליטאית לציונות.

נובעת מזה שזו תנועה חילונית.

ואם היא העתה מראש תורנית אולי סה לא היה גאולה, אבל גם לא היה מתנגד לזה (ואני לא מדבר על סטמר)

החרדים נגד דברי הרמב"ם בלקיחת כסף על תורה וזה לא מפריע להם (לא שבהכרח חובה ללכת ע"פ הרמב"ם בזה, אבל לפחות שיהיו עקביים ולא יצטטו אותו כדי להיפטר מהצבא.....). החרדים לא הולכים ע"פ הרמב"ם, הם הולכים ע"פ "גדולי הדור".

חידשת לי לגבי הרב אלישיב, אבל הרב אלישיב עצמו איננו באמת חרדי, ולא משקף את הדעה החרדית הרווחת (וכאן אני לא רוצה להיכנס לדיון, אז אל תנסה.....).

הסיבה שהם מתנגדים לציונות כי היא ביד החילונים שחושבים שהכל יעבוד ע"י הטבע ומעשיהם ישנו נגד התכנית הא-לוהית. יש פה התנגדות עמוקה. בעומק יכול להיות שעצם זה שהחילונים תפסו את הרעיון הזה, זה גרם לחרדים לברוח מזה לקיצון השני, אבל בכל מקרה החרדים עשו מזה גם אידיאולוגיה, גם אם יש כאן רובד נסתר שגרם להם מסיבות אחרות לפרוש מהציונות.

לא אכפת לי שהוא לא יתנגד, אני רוצה שיגיד שזו הגאולה. בעומק (כך אומר הרב שרקי) האפתיות לתהליך הגאולה גרועה הרבה יותר מההתנגדות לגאולה.

אני לא מכיר אדם שהולך לפי הרמב"ם בכל הלכה אולי רק תימנים

אפשר גם להתלונן שהחרדים לא עושים חליטה

///

לגבי גאולה ניסית חלק מאמינים בגאולה ניסית דווקא ונראה לי שזאת גם השקפת חב"ד והרבה חסידויות

יש כאלה שסוברים שאפשר להביא את זה בידיים אם להקים כאן ממלכה של תורה אבל זה הפוך ממה שעושים שהציונים (יש בזה כל־מיני מקורות מעניינים בהזדמנות אשלח)

סורי אחי מדינה שמקיימת מצעדי להט"ב כפופה לארה"ב וכל נכד של גיס של אלמנה של אח של יהודי יכול לעלות לארץ לא ממש גאולה

לגבי "עדיף התנגדות מאשר אפתיה" דרוש מקור חוץ מפסיכולוגיית "מי שרב מאוהב"

עריכה נוספת:

כבר הזכרתי בפורום כמה פעמים את המלבי"ם ההוא על ירמיה

לציבור החרדי יש ציפיות אחרות מגאולה

אם העניין זה שעם ישראל ישב בארץ ישראל, זה היה גם בתקופת השופטים, ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה

ואם זה מצד ריבוי תורה, זה היה גם בתקופות שונות בגלות, וגם היה שלטון יותר דתי תחת האוטונומיות היהודיות

תביא משיח ובית המקדש או לפחות שלטון תורני כמו שצריך (המפלגות החרדיות אינן תורניות) אח"כ נדבר

למרות שזה לא הלכה אלא דברי אמונה.

דברתי בעיקר על הליטאים ובעיקר על תלמידי תלמידי הגרא.

גאולה זו יציאה משעבוד מלכויות בארץ ישראל, זו אמנם עדיין לא גאולה שלימה. גם אחאב והמלך מנשה עבדו עבודה זרה וזו עדיין היתה מלכות ישראל.

גם אם יש חוק השבות על גויים, כל עוד רוב המדינה יהודים אז המדינה יהודית. 

התקופה שלנו מקבילה בערך לתקופת השופטים בבית ראשון, כלומר התחלת הגאולה, רק שאנחנו לא נגלה מהארץ והם כן גלו.

אין צורך בשלטון תורני כדי שזה יהיה גאולה, העיקר יציאה משעבוד מלכויות. יש צורך במשיח ושלטון תורני ומקדש כדי שזו תהיה גאולה שלימה

פשוט אומרים שבימינו אם לא ייקחו כסף על התורה אז לא יהיה לימוד וזה עת לעשות לה' (ונראה לי הבית יוסף כבר אמר את זה על פסק הרמבם הנל).

וודאי שרבני החרדים מכירים את הרמבם, וזה לא רק הרמבם אלא כל מפאשיו על הלכות משיח אמרו ככה (רק חלקו האם לבר כוכבא היה צריך להיות רוח הקודש כדי להחשב משיח).

זה נכון שחוץ מההתנגדות לציונות החילונית יש גם התאהבות בגלות, אבל אני מבטיח לך שאם המדינה היתה מוקמת על ידי תחמידי חכמים וכן התנועה הציונית היתה מובלת כך, אז הגעגועים ליהדות הגלות היו מתמסמסים מהר מאוד וכל החרדים היו הופכים לציונים מהר.

העיכוב העיקרי להפיכת החרדים לציונים זו החילונות של הציונות.

הסיבה שהם מתנגדים לציונות זה כי היא חילונית ומנסה להוות אלטרנטיבה לזהות היהודית העתיקה, לשיטתם.

הרב שרקי תלמיד של הרב קוק שזיהה את התנגדות החרדים לציונות בגלל חילוניותה. כאשר הרב שרקי עצמו מתמודד בשיעוריו עם טענות חרדיות אלו. האפתיות מתהליך הגאולה היא תופעת לוואי של ההתנגדות לחילונות, כאשר אין ברירה אלא לעמוד מול תופעות היסטוריות אז מפתחים אליהם אפתיה. אם הציונות היתה תורנית מיסודה אז מן הסתם מהר מאוד גדולי הדור החרדים היו אומרים שהיא אתחלתא דגאולה.

כמובן הרב קוק כבר ענה לכל הטענות החרדיות נגד זה שהציונות היא חילונית. כך שטענת החרדים במילא לא נכונה.

א. לגבי רמב"ם־ראב"ד בענייני משיח אני לא יודע אבל לא כל השקפותיהם התקבלו בכל עניין במיוחד לאור התפשטות ספר הזוהר והקבלה כו' כו' בדיוק כמו שפסקיו לא התקבלו במלואם. אבל זה ממש לא מוזר לקבל את דעת הרמב"ם בנושא אחד ולא בנושא אחר, זה בדיוק איך הלכה (וגם השקפה) עובדת.

ב. אוקיי אחאב ומנשה היו גאולה? או שלטון עריץ ומושחת שמהותו חילול ה'? למיטב ידיעתי גם תקופת השופטים אינה "גאולה". אין לי בעיה להשוות את תקופתנו לתקופת השופטים, מכאן ועד לקרוא לזה גאולה, רחוק. מצד זה שזה תהליך – בסדר, הכל זה תהליך, ברור שהכל זה תהליך שבסוף חותר לגאולה השלמה. יציאה משעבוד מלכויות זה נחמד כמו שזכייה בלוטו זה נחמד אבל מבחינת מהות הגאולה = הקמת מלכות תורנית ובניין בית המקדש, רחוק.

ג. לגבי זה שלא נגלה מהארץ למיטב ידיעתי אין מקור חוץ מ"מקובלנו". בשביל מה קוראים קריאת שמע "השמרו לכם פן יפתה לבבכם [...] ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" אם זה כבר גם ככה לא הולך להתקיים?

ד. לגבי קבלת כסף על לימוד סוגיה בפני עצמה אבל יש דעות חוץ מהרמב"ם ויש מי שפוסק לא כמוהו

ה. חלק מההתנגדות החרדית הוא מצד אמונה בגאולה ניסית חלק הוא מצד החילוניות אתה צודק שבימינו זה יותר מצד החילוניות אבל נראה לי שבשורשם של דברים עדיין ניכרת האמונה בגאולה ניסית דווקא

ו. הרב קוק הוא לא סוף הוראה, חלק מחכמי דורו לא קיבלו את טענותיו וגם בדורות הבאים (כשם שגם הוא לא קיבל את דעתם למרות גדולתם)

א. הקבלה והזוהר מעולם לא אמרו שהגאולה חייבת לבוא בדרך שמעל הטבע או דווקא על ידי המשיח. דווקא הזוהר מדבר על משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד וכן האר"י אמר לכוון עליו בשמונה עשרה. דווקא רוב המקובלים היו ציונים במידה כזאת או אחרת, וכן אצל הספרדים לא היתה כזו התנגדות לציונות כי למדו הרבה קבלה.

אגב האר"י אמר שהראבד היה מגדולי המקובלים ויש רמזים רבים לזה בראבד עצמו. בכל מקרה זה כתוב בגמרא שר עקיבא תמך בבר כוזבא שעשה מרד בדרך הטבע ברומאים. וכן משיח בן יוסף כתוב בגמרא.

ב. במהלך הגאולה יכול להיות הרבה חילול ה'. גם 40 שנה אקוט בדור וזו עדיין היתה גאולת מצרים. זו עדיין לא גאולה שלימה. עצם היותם של ישראל בעצמאות זה קידוש ה' "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ןלעמך ישראל עשית תשועה ופורקן" ועיין ביחזקאל "עם ה אלה ומארצו יצאו".

בתקופת השופטים אכן היינו גאולים. היינו אחרי יציאת מצרים. נכון שלא הגענו למנוחה ולנחלה וגם היום אנחנו רק בדרך. אולי אתה מערבב בין גאולה לבין אחרית הימים (שאנחנו בדרך אליה, כי לא תהיה יותר גלות).

ג. כתוב במפורש בנביאים שה' יבטיח

 לנו לעתיד לבוא שלא יגלה אותנו עוד. האם זה סותר את והיה אם שמוע? לא. כנ"ל המצב היום. עם ישראל כבר הזדכך ב2000 שנות גלות ולכן לא יתדרדר למצב שמחייב גלות. נסיגה מחלקי ארץ כן תתכן באופן זמני. לא כל חטא מביא לגלות. רק חטאים חמורים שמטמאים את הכלל עד שאין לו תקנה אלא בגלות, ולכן בתקופת השופטים לא גלינו למרות שהחטאים היו כבדים יוצר מבית ראשון

ד. נכון, אבל כמדומני החרדים אומרים שהרמבם היום היה מתיר כסף משום עת לעשות לה.

ה. החרדים (יותר הליטאים) יאמרו לך שדווקא הנצי"ב תמך בציונות בעליה הראשונה משום שהיו דתיים ורק מיעוט היו חילונים, אבל אם היה רואה מה שיש היום היה מתנגד. (כמובן סו טענה לא נכונה שהיה מתנגד היום, אבל אין הוכחה חד משמעית לזה).

ו. נכון, ולכן רב גדול שיאמר דברים חריפים על הרב קוק לא ינודה, ואילו מי שיאמר על הבעשט כן ינודה. 

לפני 200 שנה גדולים אמרו על הבעשט דברים חריפים. אבל ברגע שגדולי ישראל כולם מקבלים משנה רוחנית כלשהי אז זה הופך להיות לחלק מבסיס התורה. גם הרב קוק מן הסתם יהפוך להיות מקובל על כל גדולי ישראל עוד 100 שנה.

כיום אני יודע שהרב קוק צודק לא מקבלת כל גדולי ישראל את שיטתו, אלא מהסתכלות אובייקטיבית על האמת. בסוף אני לא בטוח בדברי הרב קוק ב100 אחוז אלא ב95 אחוז. ואילו לגבי דברי הגרא אני בטוח ב100 אחוז.

(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])

עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש

לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס. 

ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.

קראתי. הדקדוק בלשון הגמ' בסוף דבריך נראה אמיתי. יש לציין שהגמ' אומרת על מרדכי, או ליתר דיוק - בדרישה סביב שמו, שהוא 'ראש לכל בשמים', "מור דרור". יש בחינה שההדס הוא ראש לכל בשמים במה שהוא האחד שנבחר לייצג את 'ריח בלא טעם' בארבעת המינים של חג סוכות (והריח הוא ההנאה הישירה לנשמה, כמו שנדרש מן הפס' "כל הנשמה תהלל יה").

פרק כט בתהלים

א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד    הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ    הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃

ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה    עַל־הַ֫מָּ֥יִם

אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים    יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃

ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ    ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃

ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים    וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃

ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל    לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃

ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב    לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃

ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר    יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃

ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮    וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת

וּבְהֵֽיכָל֑וֹ    כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃

י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב    וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃

יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן    יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃

שמואל ב פרק ו

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)

1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)

המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).  

2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.

3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)

4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום! 

5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.

עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:

״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!

פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)   

@אני הנני כאינני  לבקשתך. 

כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!

הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:

״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.

את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.

הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !

שלענ"ד הרבה דרשות אינן מפרשות את הפסוק, אלא מעמיקות בו.

כלומר - אני לא חושב שצריך לראות את הדברים כאילו הדרשן בא לומר שזה הפירוש של הפסוק, אלא שהדרשן בא להעביר מסר שלדעתו טמון בפסוק הזה, והוא עושה את זה דרך כל מיני דקדוקים ולפעמים גם משחקי מילים שאינם פשט הפסוק. 

אבל קשה לי עם מה שאתה אומר, ולמעשה המטרה שלי היתה להראות בדיוק להיפך.

ניסיתי להוכיח שגם כאשר הדרשן לא מכוון לפרש את פשט הפסוק, המסר שהוא מנסה להעביר, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להיות מוברג בכוח בכתוב באמצעות משחקי מילים וכדומה (כמו שאוהבים לעשות בכל מיני דרשות חסידיות וכדומה), אלא שהוא חושף עומק שנמצא מלכתחילה בכתוב ומעוגן בו היטב. וזה דיוק חשוב.

באופן אישי, תחושה שחוזרת אצלי הרבה במהלך הלימוד שלי זאת התפעמות והתפעלות מחז״ל ומהעומק שהם חושפים בכתוב. ושדברים שנראים לכאורה במבט שטחי כאיזה פעלול דרשני חסידי פשוט נמצאים שם מתחת אחרי שמקלפים כמה שכבות. לחז״ל היתה נטייה לתת הרבה פעמים רק את הניסוח של המשפט ״המתמטי״ בלי ההוכחה הלוגית שלו, את ההוכחה הם פשוט השאירו לקורא, מה שיצר תופעות עצובות כגון זאת של אנשים שמסתייגים מחז״ל ומהצורה שבעל פה כי נראה להםשחז״ל עשו בתורה כבתוך שלהם. חלילה.

x.com

גם בהודעה הקודמת (שהקישור אליה לא עובד כמדומני) חז״ל קוראים את האות ׳ה׳ בתור האות ׳ח׳ והתחושה הראשונית היא שזה אכן סוג של משחק מילים, אבל גם שם ניסיתי להראות שההצדקה האמיתית למהלך הזה היא דמיון חזק מאוד בין הכתוב ביחזקאל לכתוב בפרשת נח, דמיון שאחרי שמודעים לו החילוף הזה נראה טבעי ואפילו מתבקש.

לעצם העניין - חז״ל אכן דורשים בהרבה דרשות חילוף של ׳ה׳ ו- ׳ח׳. זה לא משחק מילים. אלא מבוסס על תופעה פונטית ידועה שקיימת גם היום, לפיה יש נטיה טבעית להחליף בהגיה בין ה ל-ח. הפרסית למשל שאלה הרבה מילים מהערבית, ובפרסית כל אות ח (ح) נהגית כאות ה. גם חז״ל בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד מציינים ש

תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר

כלומר כאשר חז״ל קוראים את המילה נה כמילה נח, זה לא משחק מילים אלא מבוסס על הגיה מקובלת של קבוצות מסוימות. 

אני מסכים שיש משהו מאחורי הדברים, ושהמסר שהם מביאים טמון בעומק של הפשט.

אבל אני חושב שההנגשה של הדברים היתה הרבה פעמים כזו שמלבישה את זה על משחקי מילים, שברור שיש בהם "היגיון" מסוים, ולא עיוותים חסרי הקשר. אבל בסופו של דבר - מה שהם אמרו משקף את הפשט, אבל לא מפרש אותו. כלומר, למשל בדוגמא שאתה מביא עם "נה", אין הכוונה שלפי חז"ל צריך לקרוא בפסוק כאילו כתוב "נח". אלא באמת המילה "נה" עומדת בפני עצמה, אלא שיש קשר הדוק בין הפסוק והפרשה האלה לבין סיפורו של נח

שיש אכן הרובד ה"וורטי", משחק מילים או דרך דרשנית אחרת שבה חז"ל מקשרים את הדברים

אבל בעומקם של דברים יש קשר עמוק מאוד בין דרשת חז"ל לבין עומקם של הכתובים

(כמו למשל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם, שהדרשה היא מעין אולטרה־פשט, אבל אם להתעמק בקונטקסט של הפסוק כו' יש בזה עומק נוסף)

....בסידור התפילה

הספרדים אומרים:"....שנשמור חוקך ומצוותך בעולם הזה ונזכה ונחייה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא..."

האשכנזים אומרים:"...שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁ֒נֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."

התימנים אומרים: "....שֶׁנִּחְיֶה לִשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה וְנִירַשׁ טוֹב לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."

תובנות בבקשה

מהם?

....כופר חלילה בתחיית המתים כאשר הוא בעצמו מנה את תחיית המתים בשלוש עשרה העקרים להרמבם

אז הייתי אומר שזה לא עניין של חכמה.

אבל במקרה שלך זה כבר אבוד

@אוויל מחריש 

אתה אפילו לא יודע מה זה המשפט שכתבתי בארמית.

רמזתי ששני הניקים, גם @אלישעבעלכנפיים וגם @אוהב העם וא"י 3 הם אותו אדם.

הוּא מוֹתֵיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ טעות \ הערה

(על יסוד עירובין צא.) (מילולית: הוא מַקשה והוא מתָרץ) תשובה שנותן אדם לשאלה רטורית

מלהיות תלוי בלא נודע. (כנראה שזו הסיבה שרוב העולם הם שכירים)

הם יכולים גם לטעון שרק בגלל ה"משיחיים" הורעו התנאים שלהם

רק צריך לצמצם שאיפות ויהיה סבבה

שוחטים להם את הילדים, דוחפים אותם ללבנים

הם עצמם עובדים תחת סבל ממש קיצוני.   וזה היה לפני הרעת תנאים בגלל "המשיחיים" (אהבתי את הרמז)

תכלס אנשים מתאבדים על פחות מזה