כתבה שעשו עלינו היום באתר אומן שלום
מוזמנים לקרוא, לשתף ולהגיע !
http://www.umanshalom.co.il/html/news/breslov_news/breslov_news2/breslov_news4319.html
סבא נ נחמעניין..
אז השאלה של סבא יכולה להיענות באותה תשובה...
לרוב האוכלוסיה זה לא קיים.
את ההוספה של "ונתכוון להינות" אין בגמ' זה הרמב"ם הוסיף.
בפשט הגמ' גם אם לא נתכוון להינות כאילו הסתכל במקום התורף.

יש ספר שבסוף שלו מובא שו"ת עם כמה רבנים, ביניהם הרב קאפח והרב נבנצל.
אז הייתה שם בדיוק את השאלה הזאת, ושניהם ענו שתי תשובות שונות אבל דומות.
הרב קאפח ענה: "יעשה כפי שימצא לנכון וכמו שאמרו חז"ל "לעולם יהיה אדם ערום ביראה"
(להבנתי הכוונה היא שצריך לבחון לפי העניין, אם יש חשש שתיגרם מצורת הישיבה פגיעה בצניעות אז צריך לשנות אותה לצורה שבה לא תהיה. זה מאד תלוי בסיטואציה ובאנשים המדוברים).
הרב נבנצל ענה שהעיקר שלא יהיה הרהור ולכן שלא תשב אשה בין שני גברים.
בקיצור: העניין הוא שצריך להיזהר דבר ראשון שלא תהיה אווירה של פתיחות יתירה וקלות ראש, בעיקר בשיחה. וגם להשתדל שלא לשבת בצורה שגורמת להרהור (לא ליד או מול מישהו שהוא לא בעלך).
ולענ"ד אם מישהו צוחק איתך או בוהה בך אז ממש לא צריך לזרום עם זה אלא להיפך - להבהיר שאת לא מעוניינת = לא להגיב לצחוק בייבוש מופגן ולהחזיר לבוהה מבט נוקב (או להתעלם בהפגנתיות אם זה לא נעים לך = להראות ששמת לב למבט ולסובב ראש באי נוחות מופגנת).
לכתחילה , אם האוכל לא מיועד רק לגויים.
בפרק שני (כ"ב ע"ב), בת"ש לשונות של ארגמן, מקשים על אביי, שאע"פ שהבעלים לא יודעים שזה נפל להם, זה שלו. ויאוש שלא מדעת- הוי יאוש.
והתירוץ של הגמ': אגב דחשיבי, משמושי ממשמש בהו. ומתוך שחשובים הם, יודע מיד שנפלו, ומתייאש.
ולא הבנתי! אם באמת לשונות של ארגמן כ"כ חשובים, למה שהוא יתייאש? מילא בכסף, זה נפוץ וללא סימן. אבל ארגמן, אני מאמין שזה לא נפוץ, וגם בלי סימן, למה שיתייאש?
בקיצור, דרוש תירוץ: שיוכיח שארגמן (בדים) בזמנם היה נפוץ או תירוץ אחר. תודה רבה!
אגב, גם אם תתרצו את זה, זה מקשה על הקהילות יעקב, מי שמעוניין, אני אפרט לו.
אני בעד. ממש ממש
מחר?![]()
(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)
אבל מה עם לכבס? וע"פ ר"ע מברטנורא: ,,צמר (צבוע) ארגמן, ומשוך כמין לשון". האמת, שעד עכשיו לא באמת בדקתי מה זה.
אגב, הקושיה על הקהילות יעקב היא רק אם לא מתייאש מהלשונות הנ"ל (או שאני כבר לא זוכר)הקהילות יעקב: הוא מברר מה אביי סובר שהוא אומר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. הוא לבסוף מכריע ומוכיח, שדעת אביי היא, שבאמת, איך שהאבידה נפלה- זה הפקר, אבל חוששים שהבעלים לא התייאש. ואם פה אצלנו, הבעלים לא התייאש, מחמת שהארגמן יקר, זה מוסיף עליו עוד קושיה. ואז זה לא יכול להסתדר (למה הגמ' לא הקשתה), וקושיה על הקהילות יעקב (מלבד העובדה ששרידי אש גם חולק עליו, אבל זה עולם אחר)
הערה: הכל פה משיעור עיון בישיבה.
מקבע הוא חומר כימי שמתרכב (מתחבר) עם הצבע וגורם לכך שהצבע נתפס על הבד. בעזרתו הצבע הופך להיות יציב ועמיד נגד אור ורחצה. חלק מהמקבעים גורמים לשינוי הצבע. הקדמונים השתמשו במעט מאוד צבעים, בעיקר באינדיגו, פואה, קרמז (כנימות) וחלזונות ארגמן.
"ולשון של ארגמן-צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן"
אני כותב את זה כי אני מתלבט איך יותר נכון לכוון בקריאת שמע
1) "תשמע(תקשיב) (עם)ישראל, ה׳ הוא האל שלנו והוא אחד"
או
2)"(ה׳) שמע לישראל,(כי אתה) ה׳ האל שלנו ואתה (ה)אחד"
בעיקרון בשניהם יש קבלת עול שמים ובשניהם אומרים שא-דני זה בלשון יחיד ולא רבים וההבדל הוא שב:
1)יש קביעת עובדה
2)יש בקשה (פניה)
תמיכה ב1) הפסוק הבא (בתורה) הוא ואהבת... כלומר בגלל העובדה אתה צריך לאהוב אותו...
דחייה: מוסיפים את ברוך שם כבוד מלכותו... ולכן אתה אוהב אותו (כי אתה חלק ממלכותו שקיבלת על עצמך/כי כדאי לאהוב משהוא שהוא לעולם ועד)
דחייה נוספת: "ואהבת את ה׳ אלוקיך" מצב טבעי של מישהו שממליך את ה׳ על עצמו הוא שהאדם אוהב אותו
תמיכה ב2)הברכה שלפני שמע מסתיימת בבקשה ושמע היא עוד בקשה
דחייה: הברכה מסיימת את שלב הבקשות (סיום העניין)
טעמי המקרא לא כל כך עוזרים כי לכל סוג מתאים קשר לוגי (ככה קוראים לזה נכון?) כלשהו:
1)פניה ודיבור
2)טענה ונימוק
עוד תמיכה ב1) יש את המדרש שישראל זה יעקב שלא בטוח באמונת האחים והם עונים לא בשמע ישראל...=עובדה
דחייה: זה משל
יעקב=ה׳
לא בטוח באמונה של האחים =חוסר אמונה בעמ"י (וכתוצאה מכך יש צרות)
שמע ישראל...=ה׳ תקשיב לנו ולצרותינו כי אין לנו אחר חוץ ממך (חזרה של האמונה)
עוד תמיכה ב2) שמע=פניה למישהו שיקשיב לך (לדוג׳: שמע קטע...)
דחייה: שמע יכול להיות גם דרישה(ציווי) לא רק פניה
תמיכה ב1): ישראל (העם) בא לייחד את שם ה׳ בעולם והוא צריך לקבוע לו את זה כעובדה
דחייה: אני אישית חושב שכשאתה מבקש משהו ומתרץ את הבקשה בתירוץ כלשהו אז אתה מקבל את התירוץ כעובדה ולכן גם בדרך השנייה יש קביעת עובדה
תמיכה ב2) מהדחייה קודם רואים שהדרך הזאת מכילה הכי הרבה
דחייה: לא מספיק ברור שזה עובדה וחייב לדעת את העובדה
המסקנה שלי היא שצריך לכוון לפי הפסוק
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"
בבוקר(זמן או הרגשת קרבה) דרך 2) לבקש
בלילה (זמן או הרגשה) דרך 1) לקבוע
זה מתאים לפסוקים שלפניו ואחריו בתורה שפונים לעם ישראל.
זו גם משמעות הביטוי "שמע ישראל" שמופיע בפרק הקודם (דברים ה', א).
ותפילה היא הקשר של עמ"י עם הקב"ה
וגם הפסוקים שכן מובלעים בתפילות לא משתנה הפירוש שלהם, אם הקב"ה התכווין לדבר מסוים בתורה אז זו משמעות דבריו - אין שום סברא להוציא אותם ממשמעותם והקשרם. כך נלענ"ד פשוט.
אבל בגלל שזו מצווה (בניגוד לשאר הפסוקים) וחז"ל החליטו לקבוע אותה דווקא במהלך התפילה לענ"ד זה כן אומר משהוא וזה מה שגרם לי לחשוב על הפרוש השני
באופן כללי: לקיים מצוות עשה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, ומצוות עשה לייחד את ה'.
פשט המילים: שמע והבן ישראל שה' הוא אלקינו והוא אחד ויחיד בעולמו.
ברובד היותר עמוק: ה' - י-ה-ו-ה (כתיב) הוה-פעם, הווה-היום, יהיה-בעתיד. במילה אחת-נצחיות.
א-ד-נ-י (קרי) - אדון הכל. שם שמבטא את אדנותו ובעלותו על כל עולמו.
לפי הסוד טוב לצייר בראש את שם אדנות בתוך שם ה-"ה" השניה של שם הויה.
ולאחר מכן השילוב של שניהם - י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י - פשוט לכוון למילה הזאת ולשילוב המשמעות של שניהם.
וזה בשני שמות ה'.
ו-אלוקינו - כפי ש'אנונימי' אמר-שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. בקיצור-יש לו את כל הכוח לעשות את רצונו בעולם. זה השם שמבטא את מידת הדין ואת התקיפות של הקדוש-ברוך-הוא.
ואחד: יחיד בעולמו ושולט בשמים ובארץ. יש מכוונים כפי שכתב 'אנונימי' לעיל.
ולפי הרובד הזה, אז ה' שהוא נצחי והעולם הוא שלו-הוא אלוקינו, דהיינו תקיף ובעל כל הכוחות בעולם.
וה', שהוא נצחי והעולם כולו שלו הוא-הוא האלוק היחיד בעולם והוא שולט בו בלי מצרים.
בנוסף, טוב לכוון בפסוקים מסויימים בקריאת שמע לעשרת הדיברות.
בפסוק הראשון טוב לכוון לשתי הדיברות הראשונות-'אנכי ה' אלוקיך' ו'לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי'.
"שמע ישראל - הפנם
ה' א-לוקינו - ה' נמצא בתוכינו ואנחנו שליחיו בעולם
ה' אחד - אבל בסוף בעצם הכל זה ה' "
משהו בסגנון של כלל ופרט
שלהם שומעות אותך) ואומר לו שה' הוא האלוקים שלנו ושהוא אחד זאת אומרת שאין עוד אל מלבדו
מאוד פשוט
ואם לא כיוונת אפילו במילה אחת לא יצאת ידי חובה מהתורה
הפורום הוא לא מקור לפסיקה הלכתית מכמה סיבות שהעיקריות שבהן הן:
א. אנחנו לא יודעים לפי מי אתה הולך בהלכה.
ב. אנחנו לא יודעים בדיוק מה המקרה ועל מה מדובר.
ג. העונים הם לא רבנים שמוסמכים לפסוק (אלא אם כן מביאים מקור הלכתי מוסמך ואז אפשר להסתמך עליו).
יש אתרים שאפשר לשאול בהם רבנים שאלות הלכתיות כמו כיפה או ישיבה.
רק אומר שלהבנתי זה יהיה אסור במידה ולא רואים אתכם בבירור מהכביש או שלא עוברות בו מכוניות בתדירות מספיקה (כל 3 דקות לפי הרב עובדיה). וכל זה רק כשנמצאים במקום שרואים אבל אם יש מקומות חבויים אז כמובן שקיים שם דין ייחוד. אבל שוב - זה לא פסק הלכתי.
מקום ציבורי, אפשר להכנס ואפשר לצאת , אי אפשר לנעול , אנשים יכולים לעבור.
בהתחשב ביכולת הכתיבה שלך, ספק רב אם יש לך דין יחוד בכלל.
מספיק להכנס לקישור שבחתימתך כדי לדעת שאין קשר.
את הקישור הנדון , או עניינים דומים
אני בעד. ממש ממש
מחר?![]()
(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)
ונראה שזה איסור דאורייתא וזהו לאו שבכללות (שכלולים בו כמה איסורים) כמובא בחז"ל וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות: "ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה".
הגדרים שלו הוא:
- או לעשות את העבירה עצמה כמו לטמא כהן או נזיר או להלביש על אחר כלאים.
- או לסייע לו סייוע כזה שבלעדיו לא היה יכול לעבור את העבירה (כמו להגיש לנזיר יין מהעבר השני של הנהר, ראה למשל בע"ז דף ו ע"א).
- או לגרום לנסיבות שיעודדו אחרים לעבור עבירה, כמו להלוות בלא עדים / משכון או להכות בנו הגדול או למכור נשק ללסטים או לקנות דבר גזול (כל אלו הם מהגמרא, אם חשוב לך המקורות אז אפרט בע"ה).
אם לא קונים בשבת אז לא עוברים ב"לפני עור", איסור סיוע בידי עוברי עבירה הוא רק בהקשר של העבירה עצמה.
(אבל חשוב לדעת שבמקומות שפתוחים בשבת אין כשרות ויכולות להיות בעיות של הנאה ממלאכת שבת)
אבל מבחינה לא הלכתית - לצרכנים יש יכולת להפעיל לחץ כלכלי, אם אנחנו רוצים שמקום מסוים לא יפתח בשבת אז זכותנו להעמיד את זה כתנאי. מקום שמחלל שבת - הוא לא ראוי לזכות שנקנה בו.
דבר נוסף - באופן כללי צריך להעדיף קנייה מיהודי שומר תורה ומצוות על קנייה מגוי או 'חילוני' כמו שכתוב בספרא: "ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל 'או קנה מיד עמיתך'".
על מי שמסייע סיוע לעבירה, גם אם היה אפשר לעבור אותה בלעדיו.
[אני לא בטוח שאני מדייק, אבל כמעט בטוח שיש משהו כזה].
הסוגיה העיקרית לגבי סיוע היא בשבת צ"ג לגבי שניים שעשו מלאכה שרק אחד מהם יכול לבצע לבד: "הי מנייהו מיחייב? אמר רב חסדא: זה שיכול. דאי זה, שאינו יכול - מאי קא עביד? - אמר ליה רב המנונא: דקא מסייע בהדיה! - אמר ליה: מסייע אין בו ממש... לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש? שמע מינה".
וברמב"ם: "זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה".
ובגמרא בע"ז שהזכרתי לעייל ועוד הגדר ללפני עור הוא שלא היה יכול לעבור בעצמו כנ"ל.
אם יש לך מקור על איסור דרבנן כזה אשמח לשמוע, וכן איך הוא מסתדר עם "מסייע אין בו ממש".
זה האם גוף המעשה נחשב מעשה שלו. האיסור כאן הוא מצד אחר.
בעקבות דבריך נזכרתי בדיון קשור ומצאתי-
"ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו
דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור" (תוס' שבת ג ד"ה בבא דרישא).
אפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. (רא"ש שבת סי' א).
וכמו שציטטתי מהרמב"ם אין בו גם איסור דרבנן מפורש (הלשון "אינו חייב כלום" בהלכות שבת אינו איסור דרבנן כמובא בפ"א שם).
לגבי האיסור דרבנן המופיע בתוס' - זה לא איסור של מסייע אלא חיוב של הפרשה מאיסור, באותה מידה אפשר לומר שעובר על מצוות עשה דאורייתא של "הוכח תוכיח". לא מדובר במקרה שאפשר להפריש או להוכיח אלא לגבי הסיוע עצמו - אלו שתי סוגיות שונות.
"וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת:"
ומהנידון של התוס' והרא"ש נראה שהם נקטו שגם במקרה שלא שייך להפריש אסור לסייע, עיי"ש, וכנראה מהחובה להפריש הם הסיקו שפשוט שאסור לסייע.
א. מדובר רק בסיוע במעשה עצמו.
ב. הרא"ש (שמפרש את התוס') אומר זאת מסברא בלבד, לענ"ד כדי לחדש גזירה דרבנן צריך מקור מפורש יותר.
ג. לכאורה 'סיוע' כזה כלול בגדר השלישי שהבאתי לעייל, ולכן אולי יהיה בזה אף איסור דאורייתא (למרות שהנידון שהתוס' והרא"ש עוסקים בו הוא סיוע באיסור שהוא עצמו מדרבנן, אבל זה כבר דיון בפני עצמו).
התוספות בעבודה זרה ו: ד"ה מניין כותבים שאסור לתת למומרים דברי איסור לצורכי עבודה זרה. גם אם הדבר שייך לגוי אסור להביא לו את החפץ ששיך לו מכיוון שאנו יודעים בוודאות שהם ישתמשו בו לצורך עבודה זרה. ומוסיפים התוספות ואומרים:
ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה, וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא
תוספות עבודה זרה ו. "מניין שכותבים
התוספות מסייגים את מה שאמרו לגבי נתינת חפץ של עבודה זרה השייך לגוי ונמצא אצל יהודי לגוי רק במקרה של "תרי עברא" ומזה נשמע שכשהמומר יכול להגיע לבד לאיסור מותר לתת לו את החפץ ל מרות שברור לנו שהוא ישתמש בו לעבודה זרה.[1]
לעומת זאת, המשנה הראשונה במסכת שבת אומרת שכשהעני מכניס את ידו לתוך היד של בעל הבית שבא לתרום לו אוכל העני חייב משום מלאכת הוצאה ובעל הבית התורם פטור. והגמרא טורחת לציין בדף ג. שמדובר ב"פטור אבל מותר" ולא רק ב"פטור אבל אסור" כמו שבד"כ אנחנו אומרים בשבת כשהמשנה אומרת פטור.
התוספות מקשים למה אין כאן איסור של "לפני עיוור" . ואפילו אם נאמר שמדובר במקרה של "חד עברא" כי העני יכול להניח גם ללא עזרת בעל הבית אומרים התוספות:
איסורא דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור
תוספות שבת ג.
מהתוספות בשבת נשמע שגם כשאין דין של "לפני עיוור". עדיין יש איסור דרבנן.( בגלל זה תוספות מעמידים את המשנה במצב של נתינה לעני גוי. והתוספות הביאו דוגמה שהיהודי יהיה חייב בכך)
יש מספר אפשרויות להסביר את האיסור דרבנן שיש במשנה:
הרמ"א מביא את שתי הדעות של התוספות בעניין מסייע, גם את הגמרא בשבת וגם את הגמרא בע"ז:
י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו... אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.ויש מחמירין ונהגו להקל
רמ"א יו"ד קנ"א א
כלומר, מהרמ"א נראה שהוא הבין את הגמרא שמדובר אפילו שהעני יהודי ולפי זה נוהגים להקל במסייע ואפילו אם המסייע הוא מישראל (כמו שנראה מהתוספות בעבודה זרה)
לסתירה בין התוספות בעבודה זרה שממנו נשמע שבזמן שהמומר יכול להגיע בעצמו לחפץ של העבודה זרה מותר לתת לו. לבין התוספות בשבת שאומרים שגם במצב זה שניתן לקחת לבד אי אפשר לתת לו יש מספר תירוצים:
אבל, כשה"עיוור" אומר בבירור ובפירוש שרוצה את ה"מכשול" לצורך עבירה ואיסור,
אסור לתת לו בגלל שיש דין של מסייע לעוברי עבירה.
בתרי עברא בשני המקרים המכשיל עובר על לפני עיוור.
ההבדל טמון בכך שב"תרי עברי" האיסור הוא "לפני עיוור" כך שעצם העובדה שבגללנו הוא נכשל היא האיסור בפני עצמה.
לעומת זאת, ב"חד עברא" אין איסור מצד "לפני עיוור" והאיסור הוא מצד "מסייע עוברי עבירה" וכדי להיחשב כמסייע לעבירה צריך לדעת בבירור שהעיוור יעשה את העבירה[2]
לעומת זאת הגמרא בשבת מדברת על מצב של הושטה לתוך היד של העני כלומר שהסיוע נעשה מיד ברגע העבירה ולכן גם אם לא שייך "לפני עיוור" עדיין יש איסור מסייע. וראייה לכך מביא הכתב סופר מהמשנה בגיטין סא. שאומרת:
משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה... אבל לא תבור ולא תטחן עמה... וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום
גיטין סא.
המשנה אומרת שאשה יכולה לסייע כל ידי נתינת כלים לאשה שיש סיכוי שתכין בהם אוכל שיהיה אסור באכילה כי הוא שביעית אבל אסור לה לעזור להכין ממש את האוכל מפרות שביעית. כלומר רואים מהמשנה שמותר לסייע לפני המעשה אבל האיסור לסייע הוא רק בשעת המעשה עצמו
ורש"י שם כותב:
לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.
גיטין סא. רש"י ד"ה לא תבור ולא תטחון עמה
מהגמרא ורש"י רואים בבירור שאיסור "מסייע" הוא רק בשעת העבירה[4]
הגמרא בבא מציעא ה.-ה: אומרת שרועה חשוב כגזלן מכיוון שכנראה הוא רואה את העדר שלו בשדות שכנראה הם לא שלו ולכן רועה מוחזק כגזלן. בהמשך, הגמרא אומרת שהרועה החשוד הוא רק רועה בהמות שלו אבל רועה בהמות של אחרים לא מוחזק כגזלן משום שיש חזקה "שאין אדם חוטא ולא לו".
הגמרא מסבירה שיש חובה לומר ככה כי בפועל, במציאות, רואים שאנשים נותנים את הצאן שלהם לרועה ואם לא היינו אומרים ש"אין אדם חוטא ולא לו" איך אנשים יכולים להביא את הצאן שלהם לרועה? הרי הם יעברו על "לפני עיוור לא תתן מכשול".
הריטב"א על אתר כותב שהנותן לרועה לא עובר על 'לפני עיוור' גם אם היה הרועה חשוד על גזל, כיוון שלרועה יש בהמות משלו ושבכל מקרה ירעה את הבהמות שלו בשדות זרים ולכן ניתן יהיה להוסיף לו עוד צאן.
והריטב"א אומר שכשהגמרא אמרה שהרועה עובר על איסור לפני עיוור היא התכוונה לאיסור מסייע, שהוא רק מדרבנן. או שמדובר ברועה שאין לו בהמות משלו.
ואם מדובר על מסייע, יוצא מכאן שלא כמו החילוק של הכתב סופר. שהרי כאן מדובר על הנתינה לפני שעת האיסור ובכל זאת יש עדיין איסור מסייע לפי הריטב"א לעומת זאת על פי הכתב סופר אין כאן איסור מסייע.
[1]כך גם הובא בר"ן בשם הרמב"ן בסוף ע"ז פרק א והובא גם בסמ"ג (לאווין קס"ח) ומשו"ת הרדב"ז חלק ג סימן תקל"ה
[2] גם בשו"ת "אגרות משה" (יורה דעה סימן ע"ב) אפשר לראות שאיסור מסייע הוא רק כשמדובר בדבר שמיועד בעיקרו לאיסור אבל אם הדבר מיועד בעיקרו להיתר למרות שישנו סיכוי שמאן דהו יעשה בו מעשים אסורים הדבר מותר
[3] ראיה נוספת מביא הכתב סופר מהמשנה בעבודה זרה נה: "ישראל שהוא עושה בטומאה, לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת" שמזה נראה שבשעת העבירה עצמה, כשדורך בטומאה בגת, אסור לסייע לו אבל קודם לכך מותר.
[4] ניתן לדחות ראייה זו מכיוון שהמשנה עוסקת בדיני היתר "מפני דרכי שלום" ששייך גם כשיש איסור מסייע, בתנאי שלא ניכר שהסיוע הוא לצורך עבירה (כלומר לא בשעת מעשה העבירה) ולפי זה, ייתכן שללא דרכי שלום אסור לסייע גם לפני העבירה גם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר כתב לדחות את הראיה מפירוש רש"י. אולם בהמשך דבריו ומוכיח הנצי"ב את החילוק של ה"כתב סופר" מדברי תוספות (ד"ה משאלת)באותו עמוד
הלכות עירובין סימן שמו או שמז בסופו, שניהם מאוד קצרים...
שבוע טוב,
אינני יודע אם יש כאן חבר'ה שלמדו או לומדים להסמכה לרבנות,
במידה ויש אז אשמח להתייעץ בדילמה שמלווה אותי כבר חודש-
מה ללמוד בזמן קיץ הקרוב?
הנתונים הם כדלהלן-
ברבנות שכונה נשאר לי רק מבחן באיסור והיתר, ברבנות עיר נשאר תפילה וברכות, פסח ויו"ט, וחגי תשרי,
הסברה אומרת להתחיל ללמוד איסור והיתר, אולם הבעיה היא שהכולל מתחיל ללמוד זאת רק בשנה הבאה כאשר היא תהיה השנה האחרונה שלי בו ככל הנראה, הכולל אמור ללמוד את איסור והיתר במשך שנה ולגשת באב (במידה ויהיה מועד כזה), זה סיכון מבחינתי משום שזה כבר לקראת הסוף ואינני בטוח שיהיה לי פנאי לשבת על זה כדבעי,
מצד שני יהיה קשה ללמוד לבד, מה שעלול לקרות אם אחליט ללמוד מהקיץ הקרוב עד ניסן הבא,
חלק ממי שלמד איסור והיתר אמר לי שאפשר ללמוד לבד ולהצליח וחלק אמר לי שזה בלתי אפשרי,
כמובן שזה אינדיבידואלי אבל רציתי לשמוע מה דעתכם? והאם יש למישהו עצה טובה שלא חשבתי עליה או דרך שתקל בלימוד איסור והיתר לבד?
תודה רבה...

אני בעד. ממש ממש
מחר?![]()
(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)
שניתנו המועדות ולעסוק בתורה ולשמוח באכילה ושתיה. נשים יכולות גם ללמוד (לא חובה ) וגם לשמוח בהכנת ארוחות וללבוש בגדים חדשים (" נשים במה משמחם? בבגדים ותכשיטים").
.. או שאולי כן?הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה (פרק ה אות צז):
"חובהומצווה על הנשים להתפלל בימי נידתן כמו בימי טהרתן. ומתר להם גם ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל. ויש הנוהגות להחמיר שלא ללכת לבית הכנסת בזמן שדמים מצויים בהן, אך גם הנוהגות כן אינן מחמירות במקרים הבאים:
א. בימים הנוראים.
ב. כשמתאספים הרבה לשמחה...
ג. בימים שאינה רואה דם, אע"פ שלא טבלה.
ד. אם חוששת שבביתה לא תתפלל כראוי, או לא תתפלל כלל.
כשזב דם ממש - יש להפסיק בדברי תורה ותפילה, אא"כ זה עגמת נפש גדולה (כמו מלמדת תורה בציבור). [שם אות ק].
החילוק היחיד הרלוונטי בין הכותל לבית כנסת סתם הוא מצד קדושה ואיסור כניסה בטומאה,
שלא שייך לרוב ככל הפוסקים. מקסימום אל תגעי בכותל.
[זה אסור לך בדיוק כמו שזה אסור לי, כטמא מת, ואני נוהג לגעת בכותל].
אם עשית את זה כי חשבת שזו ההלכה - לא צריך להתיר.
אם עשית את זה כי רצית להחמיר - צריך התרה, ומותר להתיר אפילו בשבת (וכמובן גם בחוה"מ).
קטנתי, אבל כך נראה לי בפשטות החשבון.
עדיף לשאול תלמיד חכם, ובכלל להתרגל להיות בקשר עם ת"ח...
לא מוקפת חומה בימינו].
בית הקברות בהר הזיתים ודאי מבחוץ.
אבל יש לדון לגבי בית הקברות סמבוסקי בהר ציון. נראה לי, שבכל מקרה לא קוברים שם כבר מאז מלחמת השחרור.
אבל רק בירושלים שקודשה על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים וע"י קרבן.
ולא רק לקבור מתים, אלא הרבה דברים נאסרו בירושלים:
"ואלו דברים שנאמרו בירושלים:
אין מלינין בה את המת,
ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם,
ואין משכירין בתוכה בתים,
ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב,
ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה שהיו בה מימות נביאים הראשונים,
ואין נוטעין בה גנות ופרדסים,
ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח,
ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים שהיתה שם מימות נביאים הראשונים,
ואין מקיימין בה אשפה מפני השרצים,
ואין מוציאין הימנה זיזין וגזוזטראות לר"ה מפני אהל הטומאה,
ואין עושין בה כבשונות מפני העשן,
ואין מגדלין בה תרנגולות מפני הקדשים, וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א"י מפני הטהרות,
ואין הבית נחלט בה, ואינו מטמא בנגעים,
ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים"
לא כל פנייה לה' צריכה לכלול את כל המרכיבים. 'תפילה' = בקשת צרכים (למעשה משמעות השורש פל"ל היא משפט, דין, כאשר התפילה היא בקשה שנקבל את מה שמגיע לנו - ואם לא מגיע לנו, אז שנקבל בחסד), ובקשת צרכים צריכה להיעשות כאשר קודם לה שבח ולאחריה הודאה (ויש על זה משל של העבד שבא לבקש משהו מרבו וכו').
לעומת זאת, ה'יום' איננו תפילה. הוא פשוט יום. ובתחילתו ראוי להודות, ובסופו ראוי לשבח, ואין צורך בכל מרכיבי הטקס בכל שלב שלו.

למשל שני הלוחות
במקום אחד כתוב לוחות ראשונות
במקום אחר לוחות ראשונים
עברית זה סתם עיוות של לה"ק
כי בשמות עצם זה בערך חצי חצי. יש שמות עצם בצורת זכר ויש בצורת נקבה.
שאלתי היא לגבי ביטויים מהתנ"ך עצמו.
לדוגמא בספר תהילים:
"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"
"... לראות היש משכיל דֹרש את אלהים"
לי די ברור שלא הכוונה רק לגברים, אלא לכלל המין האנושי.
ולמשל - צורת הרבים שמתייחסת גם לזכר וגם לנקבה היא זכר.
כתר הרימוןאני בעד. ממש ממש
מחר?![]()
(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

עברית היא שפה שמית-מערבית, אכדית היא שפה שמית-מזרחית. העברית היא ממשפחת השפות הכנעניות, ואילו האכדית ממש לא. יש ביניהן הרבה משותף, אבל לדובר עברית לקרוא אכדית זה ממש לא כמו לקרוא כתובות כנעניות.
מלבד זאת, צורת הסתמי באכדית היא בכלל ברבים (זכר).
*בננית*לא נורא, להבא.
(לפחות החכמתי מתגובתו
)
גם טרולים עשויים לשכנע כל מני קוראים אקראיים, ובסוגיות מסוימות (בעיקר כשהם כותבים עובדות לא נכונות, כשהן אינן מוכרות לציבור הרחב) כדאי לפחות להציג את המצב לאשורו (בניגוד למקרים שבהם הם כותבים דעות אישיות, ואז כל אחד רשאי לשפוט על פי מידת התבונה הביקורתית שלו את דעתם).
קיבלתיצריך עיוןגוף שלישי (יחיד) באכדית משותף גם לזכר וגם לנקבה, כך שזה בטח לא קשור לאכדית... מלבד העובדה שהסתמי שם הוא בצורת הרבים (זכר), כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת.
את המידע הזה אני דווקא יודע מלימודי אכדית בשל הצד של לימודי התנ"ך... (בארכאולוגיה כבר אין חובת שפה זרה עתיקה בימינו)
נראה לי שיותר הגון ויעיל לפנות למנהלים ולדווח (במקרה הזה לי). כל עוד לא השתכנעתי שאכן מדובר בטרול (אחרי דיבור עם משה) אני נעתר לבקשתו למחוק תגובות כאלו שפוגעת בו (אגב, גם מאחורי טרול עומד אדם אמיתי שסה"כ מחפש תשומת לב ויחס, גם אם הוא מעצבן. גם בטרול אין צורך לפגוע. ואני לא אומר שזה המקרה).
אתה יכול לחלוק עליו בצורה עניינית או לפחות לא פוגענית כמו שעשה @עוד סתם אחד, אודה לך אם לא תעשה זאת שוב ע"מ שלא להטריח אותי (אשמח לשמוע את טענותיך בפרטי).
מהיסטוריית עבר חשבתי שהוא טרול.
שפיפול - קבל את התנצלותי. ניתן למחוק.
הוא לא אמר שכן, רק שהוא לא יודע שזה כך.
מספיק מבחינתי כדי להשאיר ניק בחזקת כשרות כל עוד לא הוכח אחרת.
*בננית*אשמח שתגובתי תיערך ל - "החכמתי".
קצת מוגזם.
הניק שפיפול הוא פוגעני הרבה הרבה הרבה יותר מזה.
התגובה שנכתבה כאן היא הולמת לגמרי.
זה לא אומר שהאכדיץ לא קדמה לשתיהן.
יש גם ציר זמן , לא רק אורך ורוחב.
מה זה 'אכדית', ומה זה 'קדמה' לעברית ולכנענית?
כמעט אין לנו תיעוד כתוב של אכדית קדומה, רק דברים ששרדו ממנה בטקסטים הספרותיים של הבבלית הקדומה. אז אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה היתה בה צורת הסתמי. מה שיש בידינו זה בעיקר התפתחויות מאוחרות יותר של האכדית - הבבלית והאשורית (קדומות, תיכונות וחדשות). וכולן התפתחו במזרח באופן נפרד לגמרי.
באותה מידה, אנחנו לא יודעים מה היה ב'עברית' / 'כנענית' הקדומה, פשוט כי אין לנו תיעוד. אין תיעוד = אי אפשר לדעת. כל מה שאפשר לדעת זה מאיזה ענף השפות האלה התפצלו במשפחת השפות הפרוטו-שמיות, וכאן בבירור יש הבחנה בין אכדית לכנענית ולעברית, וממילא הניסיון לטעון שאכדית 'קדמה לשתיהן' הוא בעייתי.
אז אתה יכול לבוא ולטעון: כיוון שיש לי באכדית צורת סתמי של רבים זכר, ובעברית צורת סתמי של יחיד זכר - כנראה הצורה המקורית היתה של זכר; אבל אז זה לא קשור לאמירה 'כך זה היה באכדית', אלא שתי השפות התפתחו משורש משותף (וזה ברור); וחוץ מזה - אני חושב שעדיין תצטרך להסביר למה באכדית דאגו לשמור על צורת הזכר, למרות שיש צורה משותפת לזכר ולנקבה - ואז עדיין תצטרך לומר שבאותה שפה קדומה זה היה מאד מהותי שהסתמי הוא זכר, ואז תצטרך להסביר את זה (הווה אומר: אל תשאל את השאלה של פותחת השרשור על העברית, אלא על הפרוטו שמית).
זו התייחסות רצינית.
השאלה שאני ממשיך לשאול היא מתי האכדית "התפצלה" ולדעתי ברור שהיא התפצלה לפני הכנענית.
מרגע שהיא התפצלה מוגדר בכלל הענף הכנעני, אז אין כאן 'קדום' לענף הכנעני.
בכל אופן, כיוון שאין לנו מידע על ה'סתמי' בשלב הפיצול, אז לא ניתן לומר בוודאות שהסיבה לסתמי הזכר בהופעות המאוחרות (באכדית - מעט אחרי הפיצול, ובעברית - הרבה אחרי הפיצול) נעוצה באותו גורם משותף קדמוני שממנו התפצלה האכדית מהענף המערבי.
מישהו באמת יודע?
לכן המסקנה מה שאמרתי ועזוב כרגע את הדיכוטומיה בין המערבי למזרחי.
ישנה שפה קדומה שבה משתמשים בזכר.
ברור שאף אחד לא יודע מה היה בפרוטו-שמית, כיוון שבהגדרה הפרוטו-שמית היא לפני שיש לנו תיעוד.
אבל אני חושב שההבדלים בין הסתמי באכדית לסתמי בעברית הם קשים להסבר כהתפתחות ליניארית, ואני לא חושב שזה קשור לשאלה כמה קדום התיעוד שיש לנו לעניין (קדמות לא אומרת השפעה! וכאמור, גם שאלת ה'קדמות' היא בעייתית, כיוון שאין לנו תיעוד של הענף המערבי מהתקופה הזאת - וברור שדיברו באיזושהי שפה גם במערב בתקופה הזאת...). כך שהטענה הזאת היא אפשרית, אבל רחוקה מלהיות מוכחת, ודורשת הסברים שטרם סיפקת (איך זה התפתח מזה מצורת הרבים לצורת היחיד, כאשר דווקא האספקט של זכר השתמר בשתי השפות, וכל זה כהתפתחות טבעית ומקרית, ולא מתוך בחירה מודעת בכך שהסתמי יהיה זכר).
כגון "כזאת וכזאת"
שמואל ב יז טו , מלכים ב ה ד , מלכים ב ט יב
ותמיד אפשר לתת הסבר בכיוון שרוצים , כגון שלנשים יש צורה מיוחדת לכבודן.
"וילדה זכר וטמאה שבעת ימים (י"ב, ב')
הטומאה הינה תוצר ישירה של הסתלקות השכינה. כאשר הקדושה מסתלקת מגיעה הטומאה ותופסת את מקומה, בדומה לטומאת המת שנובעת מהסתלקות הנשמה מהגוף.
על זה אמרו חכמינו בקשר ליולדת כי מפתח הלידה נתון בידיו של הקב"ה ואינו נתון לא, שליח כפי שנאמר "ויפתח אלוהים את רחמה". יוצא מכאן שבכל לידה יש השראה של קדושת ה' יתברך וממלא כאשר מסתלקת קדושה העליונה מיד תופסת את מקומה טומאה. (הה"ק מקוצק זצ"ל)
"וראה הכהן את הנגע...וראהו הכהן וטימא אותו" (י"ג, ג')
לכאורה תמוהה כפילות הלשון בפרשת השבוע, מדוע הכתוב חוזר ומדגיש את נושא הראייה של הכהן את הנגע? משיב על כך הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו "משך חוכמה", לפי ההלכה אם אדם לקה בצרעת באחד מימי ה"רגל" (בפסח, בשבועת ובסוכות) – מניחים אותו לנפשו כל ימי הרגל ואין משביתים את שמחת החג שלו. כיוצא בכך חתן שנשא אישה, מניחים אותו לביתו כל שבעת ימי המשתה, כי התורה "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג', י"ז) על מקרים מסוג זה אומר רבי מאיר שמחה באה הכפילות בכתוב:
תחילה "וראה הכהן את הנגע" – שלב בו הכהן בודק אם יש סימני טומאה בנגע, אבל רגע לפני שיוציא גזר דין של "טמא" – עליו לקיים "וראהו הכהן". על הכהן לבדוק את האיש ואת הסיטואציה, את מצבו המשפחתי ואת המועד בשנה שמצויים בו ורק לאחר מכן עליו לפסוק טמא או טהור.
שבת שלום!
איפה אפשר להשיג אותה?