שרשור חדש
להקליל את מוסד הנישואיםפתית שלג

(אל תסקלו אותי.

אני מחפש בניין עדי עד בעז"ה, וזוגיות לא פחות מאשר צאצאים...)

 

אבל ראיתי המון אנשים שמסתבכים עם ענייני הנישואין.

או שמראש הם לא מחפשים זוגיות, או שהם פוחדים להחליט החלטה 'גורלית' כל כך.

והגיל עולה, והרצון לגדל ילדים גובר, והסיכויים הולכים ופוחתים,

ואז לפעמים בוחרים באפשרויות מוזרות, עד שלפעמים זה יכול לפגוע במעמד ההלכתי של הילד,

ויכול להשפיע עליו רגשית וטכנית במהלך החיים.

ומה היה קורה אילו אנשים היו מתחתנים תחת הרבנות בשביל להקים משפחה ויפרדו לדרכם?

סוג של משמורת משותפת או אפילו תרומת זרע, פשוט בגבולות ההלכה.

כל זה מדובר הלכתית.

בתכלס אפילו רעיונית אני לא בטוח שיש עם זה בעיה. אולי הם אפילו יחליטו שטוב להם ביחד..

חוץ מהפיתרון למתוסבכ\ות, זה יכול גם לתת רוגע ומפלט למי שכבר חשבה לוותר על החלום הזה.

 

מזכיר פה גם את "מעשה בר' טרפון שקדש ג' מאות נשים להאכילן בתרומה שהיו שני בצורת"

[= שזה יענו קידושין 'פיקטיביים' בשביל מטרה של צדקה

פירוק מוסד המשפחה! געוואלד!]

 

אז בשביל מטרה כ"כ חשובה של הבאת חיים, למה לא בעצם?

זה נחמד שמחזיקים מאוד ממציאות של 'שכינה ביניהם' ותא משפחתי מסורתי,

אבל האם כל האידיאליזם הזה לא פוגע בנו לפעמים?

אולי כדאי להקים מיזם שידוכים לשם הבאת ילד בלבד?

 

(התפתיתי להעלות בלנ"ו, אבל נראה שיותר נכון פה)

....תות"ח!

לא עונה לגופו של עניין, אבל רק מעיר שאין הוכחה מר' טרפון, שכן הוא לא הוליד ילדים מאותן נשים, ויש בעיה גם מצד גידול הילדים, שזו לא צורת גדילה בריאה לילד, וזה יכול להשפיע עליו רגשית לכל החיים. הצורה הבסיסית של בית היא שאבא ואמא חיים ביחד. והאדם צריך לחשוב לשם מה הוא מביא ילדים (יכול להיות שהתשובה תהיה חיובית, והוא יגיד שהעיקר זה להרבות חיים ולהוסיף ליישובו של עולם, ועדיף חיים מאשר כלום, ואפילו במצב של רעבון לחשוכי ילדים מותר לשמש כדי להביא ילד לעולם. אמנם בפשט קצת קשה כי ליוסף לא היו עוד ילדים וזה נלמד מיוסף, וצ"ע, אבל זו ההלכה).

בכל אופן, לא באתי להכריע בשאלה זו, רק אומר שזה לא פשוט בכלל מה שאתה אומר.

יוצא מנקודת הנחה שבמציאות של היום זה לא פשוטפתית שלג

למרות שפעם זה היה יכול להיות פשוט מאוד..

מן הסתם יש בדורנו יותר משפחות חד הוריות מאשר פעם.

כמה זה משפיע על הילד וכמה אין איך לפצות על זה, צ"ע.

אגב, קידושי אישה הם בעלי משמעויות חמורות מאוד, והמעשה דר' טרפון די נועז.

(וחוץ מזה, על פי דין תורה, וכמנהג חלק מהקהילות, מותר לשאת יותר מאישה אחת

שגם זה אגב צריך עיון, כמה תורם חדר"ג, מול כמה זה גורע)

.....תות"ח!

לא הבנתי, מה לא פשוט היום?

מה זאת אומרת קידושי אשה הם בעלי משמעויות חמורות מאוד? הוא קידש אשה, ואז מיד גירש אותה, לא מבין מה הבעיה. אני לא רואה בזה מעשה נועז. כמובן, זה היה לפני חדר"ג. ברור שחדר"ג יותר תורם, אני לא מבין איך יש הו"א לא לנהוג לפי חדר"ג. (המדרש אומר שהיה ליעקב חסרון בזה שהוא קידש יותר מאשה אחת, ולכן הוא לא יזמן לעתיד לבוא- עיין במדרש מה הכוונה, והמהר"ל מסביר שרק משום שמצד רוח הקודש היה צריך לשאת שתי נשים כדי להקים את האומה, לכן נשא את שתיהן ולא נשא רק אחת, שזה וודאי יותר מעולה. ולו הייתה את האפשרות בכלל לשאת, היום זה אסור משום חדר"ג, ורוח הקודש לא תעזור, כמובן).

"כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", ולכן גם ספרדים לא יכולים לשאת יותר מאשה אחת, אא"כ זה מאושר ע"י הרבנות (כמו שולי רנד ודומיו), והם פשוט לא יצטרכו היתר של מאה רבנים אולי (וגם זה אולי, כי הגיוני לומר שכיום גם הקהילות הספרדיות קיבלו את חדר"ג על עצמם).

מן הסתם גירש אותה לאחר שנות הבצורתפתית שלג

וגם אם לא, ההשלכות ההלכתיות חמורות גם לאותה השעה. זה יכול להגיע אפילו לסקילה..

 

תורה לא ניתנה למלאכי השרת, וזאת כנראה הסיבה שמותר לשאת שתי נשים, שמותר לאכול בשר ועוד.

לא פשוט לבוא ולאסור את המותר, ולחייב בזה את כל עם ישראל כאילו זה דין.

מה שמונע מקהילות מסוימות לישא שתי נשים, זה הרצון שלהם בעיקר, וגם חוקי המדינה.

שום עניין הלכתי. הם לא קיבלו חרם דרבינו גרשום. איך אפשר לכפות ולהפוך את זה לקונצנזוס?

לכן אני אומר שזה לא פשוט וצ"ע.

לפעמים נראה שגם ביחס לזה קיבלנו מתרבות המערב.. צריך להתייחס הלכתית-רעיונית-יהודית, ולא להתפתות למוסכמויות מערביות.

יש מגדולי הדורות (עד הדור האחרון) שהיו נשואים ליותר מאישה אחת..

....תות"ח!

אני פשוט לא מצליח להבין מה אתה כותב בתחילת תגובתך. למה מן הסתם יוסף גירש את אשתו לאחר שנות הבצורת? ולמה התכוונת במשפט אחרי כן?

 

קודם כל, לגבי אכילת בשר, אתה בשיטת הרב קוק זצ"ל, אבל הרמב"ן טוען שזה בגלל עילוי האנושות ולא בגלל ירידת האנושות (אם כי גם הוא מודה שלעתיד לבוא לא נאכל בשר, ואכמ"ל). לגבי נשיאת שתי נשים, להגיד משפט ש: "תורה לא ניתנה למלאכי השרת" כסיבה לכך, זה לא באמת פותר את הבעיה. מה עם רצח? האם נגיד שיש מקום לזה כי תורה לא ניתנה למלאכי השרת? נכון, זה לא פשוט, ולכן מזל שלא אני עשיתי את זה אלא רבינו גרשום. דבריך יכולים להישמע פעם, שהנורמה המוסרית הייתה לשאת שתי נשים, אבל היום שהנורמה המוסרית שונה, בוודאי שלא ייתכן שהדין יהיה שמותר. הרבה מפרשים שואלים את זה על אשת יפת תואר, איך ייתכן שבימינו התורה תתיר דבר כזה, ועונים תשובות שונות בעניין (הרב שילת אם אני לא טועה רצה להתאחד עם הרבה רבנים ולהוציא פסק לאסור את זה. אולי זה רב אחר, ככה זכור לי). חוץ מזה, ברור שלאשכנזי זה אסור, שהרי "מנהג ישראל דינא הוא", וכמו שמנהג קטניות מחייב מן הדין, כך גם זה, ולו מצד שזה מנהג.

בתרבות המערב יש גם דברים טובים.

איזה גדול דור היה נשוי לשתי נשים? על מה אתה מדבר?

התייחסתי לנשות רבי טרפון.פתית שלג

יכולתי להביא גם את הדוגמה של אשת יפת תואר.

התורה התירה לנו משהו, כי זה מה שמתאים לבני אנוש.

לבוא ולאסור משהו שהתורה התירה זה ממש לא פשוט.

אז האשכנזים קיבלו את חדר"ג (אגב כמנהג ולא כאיסור), השאר אין סיבה שיהיו מחויבים לזה, אלא אם קיבלו גם.

איך הגעת להתיר רצח, שהתורה אסרה? דיברתי על משהו שהתורה התירה, ויש שרצו לחדש לאסור, למרות שלא מוזכר נדנוד עבירה בעניין.

התורה לא משתנה. אולי משתנה דעת האשה במעמד הקידושין, וזה יכול להשפיע, אבל גם זה לא מוכרח, וצ"ע.

גם לאסור אשת יפת תואר זה מעשה נועז מאוד. וצע"ג כשבאים לאסור את המותר עפ"י דין תורה.

(בקשר לתרבות המערב רק באתי להזהיר שהאבן השואבת לא תהיה משם, שאין בה שום שיקול הלכתי-רעיוני, אלא תהיה מתוך מקורות היהדות.)

 

האור החיים הקדוש, הבבא סאלי בדור האחרון ממש, ועוד מגדולי יהדות תימן.

ועוד היו שלא נישאו לכמה נשים, אבל התנגדו לעצם החרם, כהגר"א, ועוד מחכמי הספרדים, ויהדות תימן..

 

......תות"ח!

מאיפה הבאת את זה? לא נכון. הוא גירש אותן מיד, וככה נתן להן כתובה ועזר להן מבחינה כלכלית. אין לכך אף השלכה הלכתית. ואני מניח שהנשים שרבי טרפון נשא לא היו מזנות....

הרמב"ם כותב שהתורה ציוותה על הקרבנות כי לא יכלה להימנע מעבודה מעשית לגמרי, אחרי שיש את כל העבודות זרות עם הקרבנות וכו'. מה תגיד, האם זה כך יהיה לנצח? לא, אומר הרב קוק זצ"ל שלעתיד לבוא יקריבו רק מן הצומח (או שיקריבו גם מן החי, אבל רק מרצונם החופשי של החיות). אמנם בהתחלה יהיו קרבנות, אבל זה לא יהיה תמיד כך. הרב קוק מביא לדבריו סימוכין ממדרשים ומפסוקים. נכון, זה לא פשוט, אבל זו עבודה נצרכת (וגם אם ההוכחה מהתורה מסובכת, אין זה אומר שעצם הדבר לא פשוט). התורה לא משתנה, אבל הסנהדרין יכולים למצוא בתורה עצמה מקור לדבריהם ולראות איך בתורה יוצאים דינים חדשים שמתאימים למציאות החדשה, בבחינת תינוק ששמשמש וכו'....לאסור אשת יפת תואר זה ממש לא נועז, זה הדבר הכי בסיסי שצריך להיות, אני חושב. לא צריך אף עיון, יש בסמכות חכמים לאסור דברים, "ושמרתם את משמרתי", "על פי התורה אשר יורוך וכו'", זוה תפקיד חכמים, וזה דבר פשוט. השתנות המוסר של העולם אכן מעידה על רצון ה' במובן מסויים, "קול המון כקול ש-ד-י", אם כי אין זה שיקול הלכתי, מסכים, ובשביל להתיר/לאסור משהו צריך להתבסס על מקורות מהיהדות. זו לא יכולה להיות סיבה, אבל זה יכול להיות סימן.

הבבא סאלי הוא יחיד. כל השאר, כולם קיבלו את חדר"ג. מהדורות הקודמים אין הוכחה, כמובן, כמו שאין הוכחה מהדורות שלפני רבינו גרשום.

יפה מאוד אמרת- הסנהדרין..פתית שלג

כמו שחז"ל צמצמו את הייבום. 

היום אין לנו סמכות לעשות דברים כאלה. זה יפה שהעולם מתקדם, אבל אנחנו לא כופים עליו להגיע לאן שיגיע.

מה זה אומר שהבבא סאלי הוא יחיד? שאין תוקף לזה? או טכנית שאין עוד צדיקים שנשואים ליותר מאישה אחת? גם זה לא נכון וגם זה לא.

לא לגמרי כמו סנהדריןתות"ח!

אבל יש דברים שיש לנו סמכות לעשות היום. ולתקן תקנה לאסור אפשר.

מי אמר כופים?

אכן, זו דעת יחיד, ויש לנו רוב מוחלט שאומר אחרת. מי עוד יש? גם אם יש, מידי דעת מיעוט שאינו מצוי זה לא יצא

יש לנו סמכות בימינו לאסור את המותר?פתית שלג

אולי אם כל חכמי ישראל יחליטו פה אחד.

מה דעת יחיד? לא כל מי שהתחתן עם אישה אחת בלבד, זה היה כי החזיק לאסור..

כבר הזכרנו שבעדות המזרח ויהדות תימן לא התפשטה התקנה הזאת,

אולי בקושי השתמשו בזה, אבל זה היה קיים ואפשרי.

המיעוט שאינו מצוי נוגע ביחס אליך, לא למי שיש לו מסורת ומנהג אחר.

מכיר תלמידי חכמים עד הדור האחרון מיהדות תימן שהיו נשואים לשתי נשים.

והרב עובדיה זצ"ל ניסה לבטל את הכפיה של בתי הדין על הספרדים שלא ישאו שתי נשים. (יבי"א ח אהע"ז- לא פתחתי שם)

לגבי נשיאת שתי נשים..אדם כל שהוא

השו"ע כותב - "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו." (אהע"ז סי' יא).

וכך עשתה הרבנות הראשית בשנת תש"י ותיקנה "אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.".

 

תודה!תות"ח!
ואשמח למקור של המדרשפתית שלג
פסחים קי"ט עמ' ב'תות"ח!

המהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ט מדבר על זה.

מדובר שם על הנישואים לשתי אחיותפתית שלג

לא לשתי נשים..

אה, נכוןתות"ח!

בטעות ערבבתי. צודק.

מסכימהאני:))))

עם הרעיון להקליל את מוסד הנישואים אבל פחות התחברתי לאופן שהצגת.

אבל ברעיון יש בזה הרבה אמת.

מה את מגדירה להקליל בצד שלך?משה
מה את היית משנה, בעצם?
הייתי משנה כמו שהוא אמראני:))))
את התסבוכת הזאת של הלחפש את המושלם ואת הלחץ לעשות טעות בבחירה ולהבין שגם ה הוא זה מזווג ולכן יותר תמימות וגם להבין שיכול להיות אחלה גם מישהו שהוא חא במשבצת של המושלם וכזה.. ושאפשר לזרום ולהסתדר ושקשיים זה לא דבר מפחיד.


לזה התכוונתי..

אני חושב שכולנו בוחרים על בסיס הידע שהיה בידינומשה

בנקודת הבחירה.

 

אל תשכחי שהצד השני הוא בן אדם. אם היה מלאך היה מושלם אבל אי אפשר היה להתחתן איתו. בדרך כלל כשלא מתחתנים זה קורה בגלל לולאה בנפש בצד שלנו ולא בגלל שהצד השני נוראי הוא לא מתאים?

הלא נודע זה מה שמפחידאני:))))
ואת הדבר הזה אני חושבת שכדאי להקליל
הולכים אל הלא נודע...משהאחרונה
זה לא קליל בכלל, לא לילד ולא להורים.אדם כל שהוא

השאלה המוסרית הגדולה היא כלפי הילד, אבל אני מעדיף לכתוב כרגע על הצד של ההורים.

זה לקחת הרבה מאוד מהעול של חיי משפחה, ולקחת הרבה פחות מהיתרונות של חיי משפחה.

זה לקחת המון אחריות של גידול וחינוך ילדים, ולוותר על הגמישות והקלילות של חיי רווקות, אבל לעשות את זה הרבה יותר לבד.

זה עדיין דורש לקבל החלטות משמעותיות לגבי הילדים ביחד עם אדם נוסף, אבל אותו אדם הוא לא מישהו שיש איתו קשר רגשי עמוק.

זה דורש עול כלכלי גדול יותר מהעול הכלכלי של נישואין. כיוון שבנישואין שני בני אדם מחזיקים דירה אחת, בעוד גידול ילדים במשמורת משותפת מצריך שתי דירות.

מצד ההורים-פתית שלג

עובדה שיש כ"כ הרבה רווקים שמשתוקקים לזה..

אולי לא לכתחילה, אבל בנסיבות הקייימות, לפני שיהיה מאוחר מידי..

מכירים סקירה על תלמוד תורה לנשים/הוראת הלכה על ידןדג כחול
..טיפות של אוראחרונה
כל הסקירות מזכירות בערך את אותן מקורות, וכל אחד מושך קצת לכיוון שלו. הנה סקירה ישנה וטובה


https://www.daat.ac.il/daat/mishpach/maamad/talmud-2.htm

מה המקורשמיניסט באמ"ש

לשם המשפחה קרואני?

מאיפה בתימן הם הגיעו?

אולי הם גרו בקרוואנים מבקש אמונה

בעבר היה לי חבר בשם הזה, זה מעניין חבל לא שאלתי אותו.

 

(אבל מה זה קשור לבית המדרש?)

משפחה של ענקי עולםשמיניסט באמ"ש
מעל 100 רבניים תימנים ב100 שנים האחרונות הם קרואני
👍מבקש אמונהאחרונה
שבוע הספר במוסד הרב קוקבן מערבא

מחפש מהדורה של פירוש רבינו חננאל על הש״ס, אני חושב שראיתי את זה שם פעם. הסתובבתי כמלא חנויות בבני ברק ולא מצאתי. אם יש מישהו שיודע על זה אשמח שישתף. ואם מישהו מתכוון להיות שם ולהגיע לאזור המרכז, אודה על העזרה. (אבל לא קריטי. ההנחה לא משמעותית לי. ככל שאדע שיש אלך בהזדמנות אחרת). 

רגע, יש מבצעים גם על ספרי ראשונים?אני הנני כאינני

רשב"א על הש"ס נניח?

לפני שנים כשהייתי שם היה זכור לי שכן.בן מערבא
וואלה. איפה זה מתרחש?אני הנני כאינני
שוב. העדות שלי היא ישנה.בזמנו זה היה במוסד הרב קוקבן מערבא
(בירושלים כמובן)


אין לי שום מושג מה קורה היום. אם יש ואם כן אז איפה ומתי. אני רק זוכר שהיו שם מציאות מעניינות.  

בד"כ המציאות הם ביריד שלהם בשבוע שאחרי פסחהסטורי
אוקיי. תודה. הגיוני לי שהייתי שם באותה תקופה.בן מערבא
כן יש דבר כזהultracrepidam
תודה רבה!! עזרת לי.בן מערבא
בזכותך השגתי את זה. תודהבן מערבאאחרונה
כמה דפים יש בתלמוד הירושלמי?שמיניסט באמ"ש
מדוע בשבת נוסח התפילה שונהאני:))))

השחקנית מנחה לערבית ואילו ביו"ט הנוסח בשלושת התפילות אחיד??

תודה!

.....תות"ח!

לא יודע להגיד לך מקורות, אגיד מה אני חושב מסברתי. בשבת יש שלוש בחינות שונות.

יש לעיין מה ההבדל ביניהן, אגיד בקצרה מה שנראה לי כל בחינה. בערב שבת מדברים יותר על כך ששבת זה היום שהוא "תכלית מעשה שמים וארץ", הוא מבורך מכל הזמנים, ועומד בתשתית כל המציאות של העולם. גם התורה שעומדת עליה העולם ניתנה בשבת, כך שיש קשר בין הדברים. ביום שבת מדברים על תורת משה, שמשה הוא שורש נשמות ישראל, וזו התורה שכבר מיוחדת לישראל, שעליה נאמר שגוי שלמד תורה חייב מיתה, וגם גוי ששבת חייב מיתה. זה מדבר יותר על ייחודיות ישראל מצד מה שהם קדושים ומקיימים את התורה והמצוות, ולא רק שחשיבותם מצד שהם מקיימים את העולם (השבת נשמרת ע"י עם ישראל, אז גם בערב כשדיברנו על השבת, דיברנו בעצם על ישראל). אחרי כן (במנחה): "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ....יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם....". פה זה מבטא את קדושת ישראל מצד עצמם, מצד חיי החול שלהם, שגם הם חיים א-לוהיים, וזה הדגש על הארץ ועל המנוחה. אפשר להקביל את זה לשלוש הבחינות שנאמרו במסכת אבות: תורה, עבודה וגמילות חסדים. המדרגה הראשונה היא גמילות חסדים. המדרגה השנייה היא התורה, והמדרגה השלישית היא העבודה. אפשר גם להקביל את זה לאלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, אלפיים שנות משיח. מה שהעולם נברא בשבת, זה אלפיים שנות תוהו. קידוש היום השביעי ע"י ה' היה בבריאת העולם, וזה גם הפשט של "תכלית מעשה שמים וארץ". מעשה שמים וארץ הכוונה היא לששת ימי הבריאה, והשבת, המנוחה שבאה לאחר ששת ימי המעשה זו התכלית (וגם אפשר על דרך הפשט לבאר שה' עד סוף היום השישי ממש עדיין פעל בבריאת העולם, כך רש"י מביא על "ויכל א-לוהים ביום השביעי", שבן-אדם לא יודע להבחין בדיוק, אך ה' הבחין בדיוק. לפי זה, לא היה רגע ביום השישי שבו נגמרה מלאכת הבריאה ואז היה אפשר לשאול: אז למה פה לא הגיעה המנוחה? המנוחה והשביתה מהעשייה הגיעה רק ביום השביעי. כמובן, בדרך האגדה אפשר לומר שביום השביעי התחדשה המנוחה וכו'.....). מעמד הר סיני, שכתוב עליו: "קול גדול ולא יסף"- ולא פסק, וכן כתוב בפסוק: "...ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", וכן כל לימוד של האדם צריך להיות כאילו הוא מקבל תורה מסיני וכו' זה האלפיים שנות תורה. המדרגה השלישית, שהיא המדרגה העתידית, זה אלפיים שנות משיח.

ביום-טוב כנראה יש רק בחינה אחת (ובכל יו"ט צריך לבאר מה הבחינה שמתחדשת בו). אולי אפשר לומר גם עוד יותר: יו"ט עקרונית הוא ביום חול (וגם אם הוא יוצא בשבת, קדושת היו"ט אינה מצד השבת, אלא מצד עצמו, ויש באותו היום שתי קדושות- שבת ויו"ט), והוא מגלה יותר קדושה מבחינה מיוחדת בימי החול, לכן אותן בחינות של השלוש תפילות שיש בכל יום, מתבטאות ביו"ט. לעומת זאת, שבת זה יום אחר, אז אפילו שיש שלוש תפילות כמו בכל יום, בכל תפילה צריך לראות איך הבחינה המיוחדת של כל תפילה קשורה לקדושת השבת. ויש לעיין הרבה בדברים האלו, יישר כוח על השאלה הנפלאה.

תשובה שמצאתיmkbn

מקור: לינק

 

על שאלה זו עמדו באבודרהם ובס' מטה משה, וכתבו, שבשבת יש ענין מיוחד, שכן השבת נקראת כלה והקדוש ברוך הוא חתן, ועל זה תיקנו אתה קדשת בלילה על שם הקידושין הנעשים תחילה, ואחר כך ישמח משה בשחרית על שם שמחת החתן בכלה, ואחר כך אתה אחד במנחה על שם התייחדות החתן עם הכלה. באופן אחר הובא בשם רבי קלונימוס אחד מהראשונים, שיש שלוש בחינות ביום השבת, "שבת בראשית" שכנגדה אומרים אתה קדשת, "שבת מתן תורה" שכנגדה ישמח משה במתנת חלקו – זו התורה והלוחות, "שבת לעתיד לבוא" שכנגדה אומרים אתה אחד, על שם הכתוב "ביום ההוא [לעתיד לבוא] יהיה ה' אחד ושמו אחד". והובאו הדברים בס' ליקוטי מהרי"ח.

חזק!תות"ח!

תודה רבה

תודה לכל העוניםאני:))))

בעיקרון השאלה היתה למטלה שהייתה לי ממה שהרב לימד בשיעורים אז חיפשתי תשובה אחת ספציפית שב"ה כבר קבלתי.

וזה כמו שרשמת עם זה שכל תפילה בשבת היא כנגד שבת אחרת לכן נוסח התפילות בשבת שונה  וביום טוב שכל עניינו דבר אחד ומהות אחת הנוסח אחיד בכל התפילות.

שניכם דיברתם על הבחינות השונות בתפילות בשבת וגם מה שכתבת @תות"ח! זה גם חלק ממה שלמדנו.

יפה, שמח לשמועתות"ח!
תשובה פשוטה: כי לא היו סידורים מודפסיםגבר יהודי

אילו היו עושים נוסח מיוחד לכל חג, ולכל תפילת מתפילות החג - היו האנשים מתבלבלים ולא מצליחים לזכור את התפילה.

אבל תפילת מוסף כן שונה מחג לחג בהתאם לקורבנותmkbn
הפסוקים - אינם חובה!גבר יהודיאחרונה

אין שום חובה לומר את פסוקי המוספים.

מספיק לומר "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו ככתוב בתורתך" וכדו'.

ומסתבר שלפני שהתירו לכתוב את הברכות (או כלשון חז"ל במסכת שבת "כותבי ברכות כשורפי תורה") - רוב-ככל הציבור לא היה אומר את הפסוקים.

ושוב בעניין פרשנות לתורה על סמך הגמראבן מערבא
עבר עריכה על ידי בן מערבא בתאריך א' בתמוז תשפ"ד 11:29

השבת עיינתי בגמרא הבאה:


 

אמר ריש לקיש מאי דכתיב (דברים יא) ועצר את השמים בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד <טל ומטר> [מטר] דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה נאמרה עצירה באשה שנאמר (בראשית כ) כי עצר עצר ה' בעד כל רחם ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב (דברים יא) ועצר את השמים נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים נאמר לידה באשה דכתיב (בראשית ל) ותהר ותלד בן ונאמר לידה בגשמים דכתיב (ישעיהו נה) והולידה והצמיחה נאמר פקידה באשה ונאמר פקידה בגשמים נאמר פקידה באשה דכתיב (בראשית כא) וה' פקד את שרה ונאמר פקידה בגשמים דכתיב (תהילים סה) פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים (בבלי תענית ח ע״א - ע״ב)


 

והאנלוגיה הזאת בין אשה לשמים החזירה אותי לאנלוגיה אחרת שעסקתי בה פעם בהרחבה בין אשה אשה לארץ / אדמה :

אשה קרקע עולם - בית המדרש


 

ואז חשבתי לעצמי שאם מרחיבים את האנלוגיה של אשה - ארץ / אדמה לאנלוגיה של:
 

גבר - שמים

אשה - ארץ
 

מקבלים אנלוגיה יותר כללית וממש יפהפיה.

 

בשלב הבא חשבתי לעצמי שאם ניקח את האנלוגיה הכללית הזאת ונרצה ליישם אותה כאן אז ה״פירוש״ ל- ״שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר״ הוא בעצם גבר ״שלא מתפקד״.


 

ובשלב הבא והאחרון חשבתי לעצמי לנסות ליישם את זה בתור פרשנות עבור פרשת אבימלך ושרה בבראשית פרק כ משם לקוח הפסוק ״כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם״.

ואז גיליתי שבאופן הזה, דהיינו, בהבנה שכשהכתוב אומר ״כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם״ זאת דרך

מכובדת לומר שאבימלך בעצם לקה באימפוטנציה, מתקבלת פרשנות ממש חזקה לפרק שגם

פותרת כמה וכמה קשיים בפרק:


 

1. כיצד בדיוק התקיים מה שאומר ה׳ לאבימלך ״וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ״.

2. מונע מאיתנו להיכנס לכל מיני דחוקים כגון הצורך להניח שבדיוק באותו זמן היו כמה וכמה נשים שכולן היו ״על המשבר״ ואף אחת לא הצליחה ללדת.

3. שומר על כבודה של שרה אמנו. כי כל הנשים שהוא ניסה להתקרב אליהן ראו שהוא לא הצליח אז היה ברור לכולם באותה תקופה שגם בשרה אמנו הוא לא הצליח לגעת. כי הוא פשוט לא היה מסוגל.

4. הרבה יותר משמעותי. עונה על השאלה במה בדיוק לקה אבימלך כאשר הכתוב אומר: ״וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ״ ואין שום זכר בכתוב ממה בדיוק הוא נרפא.

5. עונה על שאלה מוסרית שלצערי לא ראיתי אף אחד שמתייחס אליה ובעיני היא מציקה ממש: אבימלך חוטא, בסדר. למה אשתו ואמהותיו צריכות להיענש ? טוביה חטא וזיגוד מינגד?!


 

ניסיתי לחפש בין הפרשנים תנא דמסייע לי ואז גיליתי שגם הרמב״ן מפרש ככה:


 

״…והנכון בעיני כי מיום אשר נלקחה שרה לקה אבימלך באברי התשמיש ולא יוכל לשמש וזהו לא נתתיך לנגוע אליה כי הנגיעה והקריבה בנשים הוא על התשמיש כענין אל תגשו אל אשה (שמות יט טו) ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח ג) ואשתו ואמהותיו שהן מעוברות עצר בעד רחמן ולא יכלו להמליט כי "עצירת רחם" הוא שלא תהר כדרך וה' סגר רחמה (שמואל א א ה) אבל "עצירה בעד הרחם" הוא שלא תלד כלשון גדר בעדי ולא אצא (איכה ג ז) ועמדה שרה בביתו ימים ולא שב אבימלך מדרכו הרעה כי לא הבין עד שבא אליו האלהים בחלום והודיעו ולא פירש הכתוב חולי אבימלך והזכירו ברמז דרך מוסר וכבוד לשרה ואחרי תפלת אברהם נרפא אבימלך ואשתו ואמהותיו וילדו הנשים״.


 

אמנם הוא בניגוד אלי פירש כי ״ואשתו ואמהותיו שהן מעוברות עצר בעד רחמן ולא יכלו להמליט״ ואז שוב מתעוררת השאלה המוסרית על מה ולמה הן נענשו ? אבל ברוך שכיוונתי לדעת גדולים


 

 

לסיום אני רוצה לטעון שייתכן שריש לקיש עצמו בדרך רמז מכוון לפרשנות הזאת לכתוב, וזה לא רק אני שהפלגתי במחשבות בזמן התפילה…


 

על מנת לראות זאת נצטרך לעשות משהו שאני ככלל מאוד מתנגד לו, והוא לבצע הגהה (קטנה!)

מסברא בגמרא בלי ראיה לכך מכתב יד, אבל במקרה הזה אני חושב שזה די הגיוני ומתבקש:


 

על מנת להוכיח שגם באשה נאמר לשון לידה מביאה הגמרא לפי הנוסח שלנו והתורה אור את הפסוק מבראשית פרק ל: ״ותהר ותלד בן״ בעניין רחל ויוסף. אני טוען שאולי במקור הפסוק שהגמרא כיוונה אליו היה בעניין שרה ויצחק ״וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן״. ולמה זה עוזר לנו בחיים ?


 

כי אז אם נשים לב טוב טוב נראה שכל הפסוקים שהגמרא מביאה בדרשה הם מאזור חיוג מאוד מצומצם של שלושה פסוקים *עוקבים*

 יח כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם.  {ס}

 א וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.  

 ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים


 

גילוי נאות: הפירוש הזה לא חף מקשיים כגון זה שמהבבלי בבבא קמא צ״ב ע״א נראה שאכן היתה חסימת נקבים כללית ונרחבת בארמון באותה תקופה כעונש. 

היי חברים אני צריכה עזרהShandy

יותר נכון הוכחה

אני  למדתי אבל לא זוכרת מאיזה ספר או פירוש

שלאדם הראשון וחווה לפני החטא היה עור מיוחד כמו הציפורניים שלנו ואחרי החטא  הוא השתנה ונהיה כמו שלנו כיום

וכזכר לחטא אנחנו מסתכלים בהבדלה בברכת מאורי האש בציפורניים

כי אחרי שאדם גורש מגן עדן הוא הצית אש לראשונה וזה היה במוצאי שבת אם אני זוכרת נכון


 

אשמח לביאורים והוכחות

על העור המיוחד

ועל המנהג להסתכל בציפורניים בהבדלה

 

 

@ימח שם עראפת 

מה אומר לך...מבקש אמונה

"למד לשונך לומר - איני יודע"

באמת שאין לי מושג למה הדברים האלה נכתבו.  ויתכן שזה באמת משל...

רק רציתי להגיד שזה לא בהכרח כך רק כי זה הזוי.  זאת דעתי לפחות

מדוע ליל פסח וליל תשעה באב חלים תמידאני:))))

באותו יום בשבוע?

תודה!

אני משערבינייש פתוח
שזה מסמל את זה שתשעה באב יהפוך לחג בעתיד 
בגלל הלוח העברי125690

פסח חל בטו ניסן, באייר-תמוז יש 88 ימים. 15+88+9=112

112/7=16

מספר הימים ביניהם מתחלק בשבע אז הם תמיד חלים באותו יום.

זה אותו עיקרון עם שאר לוח אתב"ש

תודהאני:))))
אני מתכוונת לסיבה הרעיונית של הקשר בינהם
אין סיבה רעיונית, רק סיבה טכניתפשוט אני..

אחרי שזה כבר קרה, אפשר לתרץ זאת באלף ואחד וורטים יפים.

אבל אף מהם הוא לא הסיבה לכך.

 

מתוך מילוג:

האם בגלל כל הוורטים והחידושים וכו', הלל השני (האמורא שקבע את לוח השנה העברי שאנחנו משתמשים בו היום) החליט לסדר את החודשים ניסן+אייר+סיוון+תמוז בצורה כזאת שבה יו"ט ראשון של פסח יהיה באותו היום כמו תשעה באב?

 

מן הסתם לא, הוא סידר את כל החודשים האלה מתוך מטרה אחרת לגמרי (שיום כיפור לא יהיה בשישי או ראשון והושענא רבה לא תהיה בשבת - מה שיצר את הכלל "לא אדו ראש"), והעובדה שהסידור שלו גרם לכך שתשעה באב יהיה כמו פסח - לא הייתה חשובה לו כלל.

 

בקיצור, זה לא היה "גורם מחולל ומניע לפעולה".

 

(אלא אם כן נתגמש עם ההגדרות של המילה "סיבה" ונגיד ש"סיבה" זה לא מה שהוביל ל"תוצאה")

אלא אם כן ה'סיבה' פה מתייחסת אל מסבב כל הסיבות..פתית שלג
ואז למעשה כל דבר הוא הסיבה לכל דברפשוט אני..

למה הלכתי למכולת?

 

לא כי רציתי חלב, אלא כי הייתה השגחה עליונה שרצתה שבדקה מסוימת אהיה במקום מסוים בשביל שאחרי 2,000 שנים יהיה אפשר לספר על זה וורט...

בדיוק. ובדר"כ אנחנו לא יודעים את ההקשר...פתית שלג
תשעה באב ופסח באותו היוםבינייש פתוחאחרונה

זה משהו הרבה יותר מהותי מהליכה שלך לסופר.

למרות שיש משהו מסוים בדבריך כי יש הבדל בין השפעה ישירה להשפעה עקיפה.

לפני שלוקחים בחשבון שאולי היו להלל שיקולים שאתה לא מכיר (אפשר לשחק לכאן ולכאן בכל מיני דרכים)

לא יודעפתית שלג

יכול להיות קשור ליציאה לגלות- הכניסה לגאולה.

אבל טוב לדעת שבמצב מתוקן, שבו בית דין מקדש את החודש,

ההקבלות האלה לא מוכרחות..

אגב,פתית שלג

ר' צדוק הכהן מקביל בין תשעה באב לשמחת תורה.

הוא אומר משהו בסגנון שהשורש של הימים האלה הוא אותו הדבר,

רק שבתשעה באב קלקלו, ולכן כל ההשפעות העצומות של שמחת תורה השתלשלו לרעה..

למדתי את זה לפני איזה שנתיים.

בשמחת תורה האחרון נזכרתי בזה, אבל עדיין לא חיזרתי אחרי המקור..

בעז"ה

.....תות"ח!

פסח זו ההתחלה: ההתחלה של השנה, הכל מתחיל לפרוח וכו', ההתחלה של העולם לפי אחת מהדעות, ההתחלה של הגאולה לכו"ע (בניסן עתידין להיגאל). גם תשעה באב היה אמור להיות חג (ואכן יהיה בעתיד), כיוון שבאותו יום אם עם ישראל לא היה בוכה, זה היה היום שבו עם ישראל מקבל את הבשורה על טוּב הארץ והתחלת הצעידה לקראת כיבוש א"י. זו ההתחלה של הגאולה.

תודהאני:))))

נראלי זאת התשובה שחיפשתי.

חיפשתי תשובה ספציפית. 

בשמחהתות"ח!

יישר כוח על השאלות היפות

תודה רבהאני:))))
לרב שחיבר לנו את השאלות האלה ולימד אותנו דברים כ"כ יפים!
תודה לכל העוניםאני:))))
הרחבתם את ידיעותי 
עזרה במקורותאנונימי 221

מכירים הפניות לשות שעסקו בהיתר שמיעת שירים בזמן הזה אחרי החורבן?


מכירים מקור שבירר באופן יסודי את קול באשה ערווה?

לגבי השאלה השניהירושלמית:)
חפש באתר "דרכיה", יש שם את כל המקורות מסודרים
קישור עם מקורות מפורטים לשאלה הראשונהmkbnאחרונה
מקור מהתפילהאני:))))
שיש לחזור ולקבל בשבועות עול תורה מחדש כל שנה?
הסתדרתיאני:))))אחרונה
ספרי סיכומים לרבנותפיטר קראוץ

א. אני לא ניגש.. סתם נראלי יכול להיות לי לעזר ספרים כאלו.

ב. אני מכיר הכרות שטחית אולי 5,6 ספרים שונים שמסמכמים.

עיקרי השולחן.

שירת הים.

בן שמואל.

מכון יגדיל תורה.

ספרים של הרב ברוכיאן. (כריכה כחולה)

מן הסתם יש עוד...


יש משהו יותר מומלץ? או יש הבדלים ביניהם?


תודה..

הראש והראשון, גם היסטורית - שו"ת היכל שלמההסטורי
לענ"ד הוא הכי מועיל, גם למבחן (כי הוא בנוי כך), אבל קודם כל - כי הוא מלמד לסכם ולתמצת. מבחינתי הוא עזר משמעותי בלימוד עצמו, בלי קשר למבחן.


לרב שמואל קידר זצ"ל היה כשרון סיכום והכוונה לסיכום מדהים (מלבד שקדנותו המופלאה). ב"ה זכה לבן יבדל"א, תלמיד חכם ושקדן גם הוא, שממש ממשיך דרכו בנושא הזה בכשרון רב.

איך לומדים ממנו לסכם ולתמצת? ותודה שעניתפיטר קראוץ
ואגב זה סיכום או שות ממבחני הרבנות? או שיש גם וגם?פיטר קראוץ
זה שאלות שנשאלו במבחני הרבנותהסטוריאחרונה

עם תשובות עליהן. לענ"ד אחת הדרכים הטובות ביותר לסכם. בייחוד אחרי שנים שיש מסה של שאלות.

יש גם את הלכה שנונה, שזה סיכום תמציתי.


אגב, ממליץ מאוד גם על הספרים האחרים של הרב קידר זצ"ל, אבל הם יותר למיטיבי שבת.

ספר מומלץ לילדה (בת 9) השואלת שאלות עמוקות באמונהאופטימיות?

אחה"צ טובים.

מכירים ספר מומלץ ללימוד עם ילדה בת 9 השואלת שאלות עמוקות באמונה, כמו בנושא הרוע בעולם והניסיונות וכיו"ב?

קניתי לה את הספר של הרב יוני לביא אבל טוענת שהוא עוסק בנושאים פשוטים מדי, וספרים "קלאסיים" למבוגרים גם עדיין לא מתאים לא.

שאלה טובההסטורי
בגדול - ספר דעת תבונות של הרמח"ל עוסק בשאלות הללו. אך לא חושב שהוא קריא לילדה בת תשע.
תודה, נכון וזאת הבעיהאופטימיות?

צריך משהו כמו "דעת תבונות" שמותאם יותר לילדים...

באמת לא יודע, אולי לנסות לתווך לה בעצמךהסטורי
עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך י"ח בסיוון תשפ"ד 9:16

הופעמתי מהעומק של ילדה שהספר של הרב יוני לביא (שגם הוא מיועד בעיקר לשלוש שנים יותר ומעלה) עוסק מבחינתה בנושאים פשוטים מידי.

אני מדבר על הספר שאלות מהלב שליאופטימיות?

להבנתי כן מיועד לגילה...

אתה מציע לי לקנות לה את הספרים לגיל ההתבגרות?

גם נראה לי מוקדם מדי...

אה, לא מכיר את הספרהסטוריאחרונה
הספרים שהכרתי הם לגיל ההתבגרות.


כמדומני שיש דרכים ליצור קשר עם הרב יוני. אולי אפשר להתייעץ איתו. בהצלחה רבה

יש דעה צלולה של הרב שרקיתות"ח!

או קדושה וטבע. תסתכלי בנושאים שם, יש שם נושאים מאוד מעניינים והם די מונגשים. לא זוכר אם יש שם עיסוק בסוגיות הספיציפיות שאת מדברת עליהן.

אולי ספרים של הרב אבינרפתית שלג

וספציפית בענייני הרוע ותיקון העולם הרב זקס ז"ל מתעסק הרבה

 

יפה מאוד לשמוע על הרצון שלה להבין וללמוד

אם אתה לומד איתה אז אתה יכול להנגיש להרץ-הולך

גם ספרים מורכבים יותר

תודה רבה על הרעיונותאופטימיות?

-

..זית שמן ודבש

חזקה על בת מכוערת שהמידות שלה מתוקנות יותר מבת יפה.

הערה (או שתיים) באיוב פרק כח פס׳ הבן מערבא

 

אֶ֗רֶץ מִמֶּ֥נָּה יֵֽצֵא־לָ֑חֶם וְ֝תַחְתֶּ֗יהָ נֶהְפַּ֥ךְ כְּמוֹ־אֵֽשׁ: (איוב פרק כח פסוק ה)


 

1. אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא־לָחֶם - ייתכן שמכאן לקחו חז״ל את הנוסח לברכת ״המוציא לחם מן הארץ״  


 

2. ואם זה אכן כך, ייתכן שאת החלק השני של הפס׳ וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ־אֵשׁ אפשר לקשר לגמרא הבאה:


 

״רב אשי אוקי אשלשה מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא אמר ליה לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן א"ל אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא א"ל מהיכא דקרים בישולא…״  והיכן הוא המקום שבו קרים בישולא ? היכן שהאש אוחזת בו מתחתיו היטב. 

חזק!תות"ח!

יפה מאוד

ברוך תהיהבן מערבא
לא סביר למקור הברכה.מי האיש? הח"ח!

מכל הטעמים זה מתהלים ק"ד י"ד בברכי נפשי. אבל כן חידוש יפה לעניין צד בציעת הלחם.

מקבל. נעלם ממני הפסוק הזהבן מערבא

 

אם כי יש עדיין חשיבות למקור הזה מאיוב כי הוא מקשר בין הלחם לבין החכמה (דהיינו התורה),

וגם חז״ל עושים את הקישור בין הברכות עליהם


 

״ אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר…״ (בבלי ברכות כ״א ע״א)

עיון קל בפרק כו בתהליםבן מערבאאחרונה

השבת עיינתי בפרק כו בתהלים.


 

א  לְדָוִד:  שָׁפְטֵנִי יְהוָה--    כִּי-אֲנִי, בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי;

וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי,    לֹא אֶמְעָד.

ב  בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי;    צרופה צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי.

ג  כִּי-חַסְדְּךָ, לְנֶגֶד עֵינָי;    וְהִתְהַלַּכְתִּי, בַּאֲמִתֶּךָ.

ד  לֹא-יָשַׁבְתִּי, עִם-מְתֵי-שָׁוְא;    וְעִם נַעֲלָמִים, לֹא אָבוֹא.

ה  שָׂנֵאתִי, קְהַל מְרֵעִים;    וְעִם-רְשָׁעִים, לֹא אֵשֵׁב.

ו  אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי;    וַאֲסֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ יְהוָה.

ז  לַשְׁמִעַ, בְּקוֹל תּוֹדָה;    וּלְסַפֵּר, כָּל-נִפְלְאוֹתֶיךָ.

ח  יְהוָה--אָהַבְתִּי, מְעוֹן בֵּיתֶךָ;    וּמְקוֹם, מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.

ט  אַל-תֶּאֱסֹף עִם-חַטָּאִים נַפְשִׁי;    וְעִם-אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי.

י  אֲשֶׁר-בִּידֵיהֶם זִמָּה;    וִימִינָם, מָלְאָה שֹּׁחַד.

יא  וַאֲנִי, בְּתֻמִּי אֵלֵךְ;    פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי.

יב  רַגְלִי, עָמְדָה בְמִישׁוֹר;    בְּמַקְהֵלִים, אֲבָרֵךְ יְהוָה.


 

ישנו בפרק הזה קושי שלא ראיתי אף אחד מהמפרשים שהתייחס אליו.

ואני רוצה להראות שייתכן ואפשר לפתור אותו בעזרת דרשת חז״ל בגמרא.


 

הקושי הוא שפסוקים ט-י פשוט לא מתאימים לרוח הפרק.

אם בפסוקים א-ח בטחונו של דוד המלך בעצמו ובמידותיו כל כך גדול עד שהוא מזמין את הקב״ה לבחון אותו אז מה ההווה אמינא שלו לומר את הפסוקים ט-י ?

הניגוד הקיצוני הזה נותן תחושה של מי ששנה זו לא שנה זו!


 

עכשיו. אפשר לכאורה לתרץ בפשטות שמדובר בסך הכל בביטוי של ענווה.

משהו מעין הצוואה הידועה של רבי ינאי בבבלי שבת קיד ע״א:


 

״והאמר להו רבי ינאי לבניו בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים אלא בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים״.


 

אבל הגישה הזאת לא מוכרחת, וכדאי להשוות למקבילה בירושלמי כתובות פרק יב הלכה ג:


 

״ ר' יוחנן מפקד אלבשוני בורדיקא לא חיורין ולא אוכמין אין קמית ביני צדיקיא לא נבהית ואין קמית ביני רשיעייא לא נבהית ר' יאשיה פקיד אלבשוני חיוורין חפותין אמרו ליה מה את טב מן רבך אמר לון ומה אנא בהית בעובדיי״.


 

וגם בנידון דידן. אחרי כל הפסוקים א-ח דוד המלך נהיה פתאום בבחינת ״בהית בעובדיו״ ? למה ?


 

אני חושב שהתשובה טמונה בדרשת הגמרא על המילים ״בחנני ה׳ ונסני״:


 

״אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני שנאמר (תהילים כו) בחנני ה' ונסני וגו' אמר מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה…״ (בבלי סנהדרין קז ע״א)


 

עכשיו אפשר לומר שפסוקים ט-י נאמרו לאחר החטא והתשובה על מעשה בת שבע והם בבחינת ״שמא יגרום החטא״.

זה גם יכול להסביר את שינוי הלשון מ- ״כִּי-אֲנִי, בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי״ בתחילת הפרק ל- ״וַאֲנִי, בְּתֻמִּי אֵלֵךְ״ בסוף הפרק, וגם את שינוי הלשון מ- ״בְּחָנֵנִי״ מלשון בחינה בתחילת הפרק ל- ״וְחָנֵּנִי״ בסוף הפרק מלשון חנינה.


 

לבסוף. זה גם מתקשר לדרשת הגמרא על המילים ״לולא האמנתי לראות״ שבפרק הסמוך פרק כז:

 

״ ודוד מי קרי לנפשיה חסיד והכתיב (תהילים כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא״ (בבלי ברכות ד ע״א)


 

וגם שם ״שמא יגרום החטא״ זה לא חשש ערטילאי מפני נפילה בעתיד, אלא חשש האם תתקבל תשובתו במלואה על מעשה בת שבע.

״כרם זלות לבני אדם״ - מה הכוונה ?בן מערבא

יה״ר שיהיו הדברים לזכות לרפואת יוסי בן ז׳נט ואמנון בן אסתר וכן לחיילי צה״ל שנפצעו במלחמה.


 

השבת עיינתי בפרק יב בתהלים. בפרק זה ישנם מספר ביטויים קשים וסתומים, ואני רוצה להתמקד

באחרון שבהם שחותם את הפרק והוא ״כרם זלות לבני אדם״.


 

מהבבלי ברכות ו ע״ב נראה שגם לחז״ל היה קושי בהבנת הדברים:


 

״א"ל ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי ואמרי לה רב ביבי לרב נחמן בר יצחק מאי (תהילים יב) כרום זלות לבני אדם?״.


 

ועל זה באה התשובה:


 

״אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן״.


 

את הביטוי ״דברים שעומדים ברומו של עולם״ רש״י מפרש ״כגון תפילה שעולה למעלה״.


 

הפירוש הזה אכן מתאים להקשר המקומי בסוגיית הגמרא שעוסקת בעניינה של תפילה, אבל מאידך הוא כלל לא הולם את ההקשר של הפרק בתהלים, והפירוש המתקבל ממנו לפסוק נראה כרחוק מאוד מפשוטו של מקרא.


 

בניגוד לרש״י, מפרש בעל הערוך את הביטוי ״דברים שעומדים ברומו של עולם״ כך:


 

״התורה והמצוות ***שהמקיימים אותן עומדין ברומו של עולם*** ובני אדם מזלזלין בהן״.


 

זהו לכאורה הבדל קטן, אך אם נשתמש בהבדל הקטן הזה נוכל לקבל פירוש נהיר והולם לפסוק הקשה שלנו באופן הבא:


 

״סביב רשעים יתהלכון״ - בדומה לחיות טרף, שמייצרים מעגל מסביב לקורבן שלהם על מנת לפגוע בו ולהקשות עליו מלהימלט, גם הרשעים הולכים מסביב לצדיקים על מנת לנסות לפגוע בהם.

וכחתימה לכל הפרק שעוסק בנושא זה נותן לנו דוד המלך את השורש והסיבה להתנהגות הזאת של הרשעים.  

והסיבה לכך שהרשעים נוהגים באופן זה היא ״כרם זלות לבני אדם״ שאין הם מכירים בערכם ובמעלתם של הצדיקים שהם עומדים ברומו של עולם, ומתוך כך שאין הם מכירים בערכם ובמעלתם של הצדיקים

״בני אדם מזלזלין בהן״, ובהקשר של הפרק שלנו בני אדם הוא כינוי לרשעים, כמו שנאמר בראש הפרק ״כי פסו אמונים מבני אדם״.


 

הפירוש באופן הזה מתקשר גם לגמרא אחרת בבבלי במסכת שבת קנא ע״ב:


 

״דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר (תהילים מט) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״.


 

מה הסיבה והשורש לכך שחיה מנסה לפגוע באדם ? כי הוא ירד בערכו ובמעלתו הרוחנית.


 

כלומר, הרשעים מנסים לפגוע בצדיקים כי אין הם מודעים לערכם ומעלתם הרוחנית, שאילו היו מודעים לה לא היו נוהגים באופן שבו הם נוהגים בצדיקים. ואילו החיות מנסות לפגוע ברשעים כי הם מודעים

לערכם ולמעלתם הרוחנית של הרשעים שהרי הם נדמים בעיניהם כבהמה.

[ובפרט נובע מכאן שבמובן הזה הרשעים גרועים מחיות]

כמה טיפות של מים מפרק צג בתהליםבן מערבא

א  יְהוָה מָלָךְ,    גֵּאוּת לָבֵשׁ: לָבֵשׁ יְהוָה, עֹז הִתְאַזָּר;    אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל-תִּמּוֹט.

ב  נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז;    מֵעוֹלָם אָתָּה.

ג  נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, יְהוָה--נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם;    יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם.

ד  מִקֹּלוֹת, מַיִם רַבִּים--אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי-יָם;    אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה.

ה  עֵדֹתֶיךָ, נֶאֶמְנוּ מְאֹד--לְבֵיתְךָ נַאֲוָה-קֹדֶשׁ:    יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים.


 

באופן אישי זה הפרק האהוב עלי בתהלים, כמובן בניגון המופלא של קרליבך.


 

יש בפרק הזה כמה אפקטים יפים של מים.  

 

1. סיומות של מילים ב- *ים*

 

2. התחלת המזמור: ״גֵּאוּת לָבֵשׁ״ - המשמעות הפשוטה היא גאות במובן של גאווה. 

אבל יש כאן גם משמעות נוספת של גאות הים כמו בתהלים פרק פט פסוק י ״אַתָּה מוֹשֵׁל, בְּגֵאוּת הַיָּם״.

 

3. סיום המזמור: ״יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים״ - המשמעות הפשוטה היא של ימים במובן של Days, 

אבל יש כאן גם משמעות נוספת [ברוח המזמור] של ימים במובן של Seas כמו בבראשית א פסוק ב ״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״.


 

כלומר יש במזמור הזה קישור למעשה בראשית! וכן משמע מהמדרש בראשית רבה ה,ד:


 

״מתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקדוש ברוך הוא עולה אלא מן המים הדא הוא דכתיב (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים ומה היו אומרין אדיר במרום ה'״.


 

אבל! יש במזמור הזה קישור גם למעשה מרכבה: ״מִקֹּלוֹת, מַיִם רַבִּים״ מפנה אותנו לאמור במעשה מרכבה של יחזקאל בפרק א פס׳ כד שם: ״ וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל-שַׁדַּי, בְּלֶכְתָּם--קוֹל הֲמֻלָּה, כְּקוֹל מַחֲנֶה; בְּעָמְדָם, תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן״.


 

ואנחנו נעצור כאן בגלל אזהרתו המפורסמת של רבי עקיבא!

ועוד טיפה אחת אחרונהבן מערבא

כדאי לשים לב לכך שהפרק הזה הוא שיר של יום שישי, היום האחרון במעשה בראשית…

בהחלט.מי האיש? הח"ח!

מאפשר תובנה נאה לגבי הידרשות החיים למים ככל הידוע לנו, מבחינה ביוכימית. שהרי אפילו צורות חיים מבוססות חום פלנטרי (גיאותרמיות, כמו בפתחי הסעת החום ברכסי האוקיינוסים) צורכות מולקולות מים.

לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. אבל קיבלתי. יפהבן מערבא
טיפה אחרונה (של רחל ויוסף) - השוואה לשירת היםבן מערבא

בדיעבד, אני שם לב שיש דמיון חזק מאוד בין מזמור צג בתהלים לבין שירת הים. נראה אותו בע״ה:


א  יְהוָה מָלָךְ,    גֵּאוּת לָבֵשׁ:

לָבֵשׁ יְהוָה, עֹז הִתְאַזָּר;    אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל-תִּמּוֹט.

ב  נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז;    מֵעוֹלָם אָתָּה.

ג  נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, יְהוָה--נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם;    יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם.

ד  מִקֹּלוֹת, מַיִם רַבִּים--אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי-יָם;    אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה.

ה  עֵדֹתֶיךָ, נֶאֶמְנוּ מְאֹד--לְבֵיתְךָ נַאֲוָה-קֹדֶשׁ:    יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים.


א אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ,  {ר}

לֵאמֹר:  {ס}  אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  {ס}  סוּס  {ר}

וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.  {ס}  ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי  {ר}

לִישׁוּעָה;  {ס}  זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,  {ס}  אֱלֹהֵי  {ר}

אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.  {ס}  ג יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה,  {ר}

שְׁמוֹ.  {ס}  ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם;  {ס}  וּמִבְחַר  {ר}

שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.  {ס}  ה תְּהֹמֹת, יְכַסְיֻמוּ; יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ-  {ר}

אָבֶן.  {ס}  ו יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ;  {ס}  יְמִינְךָ  {ר}

יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב.  {ס}  ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס  {ר}

קָמֶיךָ;  {ס}  תְּשַׁלַּח, חֲרֹנְךָ--יֹאכְלֵמוֹ, כַּקַּשׁ.  {ס}  ח וּבְרוּחַ  {ר}

אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,  {ס}  נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד  {ר}

נֹזְלִים;  {ס}  קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם.  {ס}  ט אָמַר  {ר}

אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג,  {ס}  אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ  {ר}

נַפְשִׁי--  {ס}  אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.  {ס}  י נָשַׁפְתָּ  {ר}

בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם;  {ס}  צָלְלוּ, כַּעוֹפֶרֶת, בְּמַיִם,  {ר}

אַדִּירִים.  {ס}  יא מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה,  {ס}  מִי  {ר}

כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ;  {ס}  נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה  {ר}

פֶלֶא.  {ס}  יב נָטִיתָ, יְמִינְךָ--תִּבְלָעֵמוֹ, אָרֶץ.  {ס}  יג נָחִיתָ  {ר}

בְחַסְדְּךָ, עַם-זוּ גָּאָלְתָּ;  {ס}  נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, אֶל-נְוֵה  {ר}

קָדְשֶׁךָ.  {ס}  יד שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן;  {ס}  חִיל  {ר}

אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.  {ס}  טו אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי  {ר}

אֱדוֹם--  {ס}  אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד;  {ס}  נָמֹגוּ,  {ר}

כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.  {ס}  טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה  {ר}

וָפַחַד,  {ס}  בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:  {ס}  עַד-  {ר}

יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה,  {ס}  עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ  {ר}

קָנִיתָ.  {ס}  יז תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ--  {ס}  מָכוֹן  {ר}

לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;  {ס}  מִקְּדָשׁ, אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ  {ר}

יָדֶיךָ.  {ס}  יח יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.  {ס}  יט כִּי  {ר}

בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, בַּיָּם,  {ס}  וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם,  {ר}

אֶת-מֵי הַיָּם;  {ס}  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם.  {ר}{ש}


*מזמור צג מתחיל במילים ״יְהוָה מָלָךְ״ ונגמר במילים ״יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים״ ואילו שירת הים נגמרת במילים ״יְהוָה יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד״.


*מזמור צג מתחיל במילים ״גֵּאוּת לָבֵשׁ״ וגם שירת הים מתחילה במילים ״כִּי-גָאֹה גָּאָה״.


* נָכוֹן כִּסְאֲךָ במזמור צג מקביל ל- מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ בשירת הים.

  מַיִם רַבִּים--אַדִּירִים במזמור צג מקביל ל- בְּמַיִם אַדִּירִים בשירת הים

  אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה במזמור צג מקביל ל- מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; בשירת הים

  נַאֲוָה-קֹדֶשׁ  במזמור צג מקביל ל- נְוֵה קָדְשֶׁךָ בשירת הים.

 

*עוד מילים משותפות: עֹז במזמור צג לעומת עָזִּי בשירת הים. תִּכּוֹן במזמור צג לעומת כּוֹנְנוּ בשירת הים.

מֵאָז במזמור צג מקביל ל- אָז (ישיר) בשירת הים. 

זה מעניין משמע ברש"י על פי המדרש שנה לבשחסדי הים

לבוש של גיבור:

"לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים."

זה יכול להיות כביכול הלבוש המזמור צג.

כמה הערות: כתוב ימים במשמעות sea וdays במעשהחסדי הים

בראשית.

המדרש תהלים כותב: "אף תכון תבל בל תמוט. אמר ר' אייבו למלך שמלך תחילה, עמד לגיון אחד אמר לו הימנון, נתן לו המלך פרוקפו שאינה זזה ממנו לעולם, כך כיון שמלך הקב"ה בעולמו, אמרו המים תחילה הימנון, שנאמר מקולות מים רבים, אמר להם הקב"ה חייך שאני נותן לך פרוקפי, שנאמר יסד ארץ על מכוניה בל תמוט (לעולם) [עולם] ועד (תהלים קד ה), הוי אף תכון תבל בל תמוט." שזה בעצם הרעיון שהבאת המדרש רבה שקלוסו עלה תחילה מהמים.


יש מדרש תהלים מעניין לגבי הקשר למעשה בראשית: "מקולות מים רבים. נקראו מים של מטה רבים, שנאמר חמר מים רבים (חבקוק ג טו), הוי של מטה, של מעלה מנין שנקראו רבים, שנאמר כקול מים רבים (יחזקאל א כד). משל למלך שהי' לו שתי לגיונות כשהי' המלך נכנס אצל זה נקרא גדול, היו אומרים גדול לגיון שהמלך נכנס בו, וכשהיה בא אצל זה היו אומרים גדול לגיון הזה שהמלך נכנס בו, כך כשהקב"ה היה למעלה נקראו מים העליונים רבים, שנאמר כקול מים רבים כקול שדי (יחזקאל שם /א'/), וכשירד למטה נקראו המים התחתונים רבים, שנאמר חמר מים רבים (חבקוק שם /ג'/)."

אבל מאיפה יש מכאן ראיה לכךבן מערבא
שכתוב ימים גם במשמעות days וגם במשמעות seas במעשה בראשית ?
זה מפורש. "ולמקוה המים קרא ימים", "ומלאו את המיםחסדי הים
בימים";  "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים".
הבנתי. יפה. תודהבן מערבא
(מלכתחילה חשבתי שגם בפרשת בראשית יש כפל משמעות כזה)
יפה מאוד!תות"ח!

לגבי הפירוש של רש"י, רש"י הוא ע"פ פשט הגמ' שם שאמרה אחת לפני כן הגמ' דנה בפירוש תחילת הפסוק: "סביב רשעים יתהלכון" ואומרת על בסיסו ש"כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע", והסביב זה מדבר על מסביב לבית הכנסת, הרשעים לא נכנסים פנימה, לתוך הקודש, אלא נשארים מסביב.

רש"י בעצמו על הפסוקים שם לא מפרש כפי פירוש הגמ', כי סובר שאכן הגמ' לא באה לפרש את פשט הפסוק, אלא באה להגיד רעיון, ולתלות אותו בפסוק (וכעין זה מסביר הרמב"ם חלק מדרשות הפסוקים הרחוקות, עיין הקדמה למשנה).

ואני חושב שיש כאן רעיון עמוק מאוד בדברי הגמרא. הרבה מהאנשים, אע"פ שיודעים במובן השכלי שהקודש הוא אמת, בכל אופן לא לגמרי מקיימים אותו, ובעצם לא נכנסים לגמרי לתוך הקודש. הם נשארים בחוץ. התפילה מאוד מבטאת את זה: התפילה זה המקום שבו האדם עומד באופן כנה מול ריבונו של עולם. ישנם אנשים שבכוונה מדחיקים את הרוחניות שלהם כי לא נוח להם להשקיע בזה, וזה דורש מאמץ ועבודה, והם מעדיפים להישאר בחוץ, להתפלל זריז ובלי להיות באמת בצורה אמיתית וכנה מול ה' (=לשבת בספסל מאחורה ורק לחכות לסוף התפילה כדי לברוח). זה נראה לי עומק הגמרא, והיא רואה את זה רמוז בפסוק: "סביב רשעים יתהלכון". זה ברובד הרמז, ואין זה אומר שזה פשט הפסוק. (יש פסקה יפה של הרב צבי יהודה שמסביר את העניין של הרמז- אם תרצה אשלח בלנ"ד).

תודהבן מערבא
״כי סובר שאכן הגמ' לא באה לפרש את פשט הפסוק, אלא באה להגיד רעיון, ולתלות אותו בפסוק (וכעין זה מסביר הרמב"ם חלק מדרשות הפסוקים הרחוקות, עיין הקדמה למשנה)״.


לא מקבל בכלל את הקישור שלך בנידון דידן לדברי הרמב״ם שהבאת בסוגריים, אין זה נכון ליישם אותם היכן שזה לא הכרחי (אולי לפירוש השני בגמרא על האדם הנצרך לבריות זה רלוונטי). ואפילו אם נקבל את דבריך לגבי רש״י שלא סבר ככה, עדיין נראה שבעל הערוך כן סבר ככה (שהרי הוא קצת דוחק בלשון של הגמרא, בשביל לקבל סברא יפה?) והפירוש שלו מוביל אותנו (לטעמי) לפשט נהיר והולם בפסוק בתהלים. אם הפירוש המתקבל לא נאה בעיניך אנא האר את עינינו מדוע. (ולהגיד שרש״י סובר שהגמרא לא באה לפרש את פשט הפסוק זה לא מספיק)


הסיפא שלך ראויה למחשבה ועיון. הסבר מעניין. חזק וברוך!

בשמחהתות"ח!

קודם כל, נראה לי פשוט שרש"י כך סבר, ולא המציא מעצמו סתם דוגמא לדברים ברומו של עולם, אלא נקט דווקא תפילה, משום שהגמ' בעצמה פירשה את תחילת הפסוק על תפילה, וקשה לומר שהגמרא תפרש שני חצאי פסוק באופנים שונים. לגבי הערוך, פירושו עומד בפני עצמו, אך נראה לי שהוא אינו פשט דברי הגמ', ולא מה שהגמ' התכוונה (אם כי הוא פירוש מצויין לפשט הפסוק, ורש"י בעצמו על התנ"ך מפרש בדומה למה שהצעת פה בפירושו האחרון). אם מסתכלים על החלק הספיציפי הזה של הגמ' והמילים של הפסוק, פירוש הערוך יכול להיות הגיוני, אך אם מסתכלים על מימרא אחת קודם לכן, מבינים שפירוש הערוך לענ"ד אינו פשט דברי הגמרא.

תודה, אשריך אתה!

יפה. ייש"כטיפות של אור
ברוך תהיהבן מערבא
נהנתי מההסבראני הנני כאינני

אשריך! 

אני כרגע עובד על סוג של פירוש לתהילים שנועד ליישב איך רש"י קרא את המזמורים, כשאגיע לשם אעדכן [לא סביר שאזכור, אני עכשיו רק במזמור יח.. אבל בכל מקרה]

ברוך תהיהבן מערבא

אבל זה פרק יב, אז היית אמור לעבור אותו אם אתה כבר בפרק יח.  

 


 

אגב. בשבת הרהרתי בכך שאם אני הייתי כותב פירוש כזה הייתי קורא לו ״באר היטב״, אפילו שהשם הזה כבר תפוס, רק כי התרגום שלו לאנגלית ממש נחמד Well Well

אופס. אצלי זה מופיע ככה (ואני מאוד רחוק מלתת שם)אני הנני כאינני

פרק יב

לביאור רש"י. (פתיחה כנ"ל בפרק ו'). הושיעני ה', כי כלו כל החסידים ואפסו האנשים הנאמנים[1], כך שרבים משקרים לי בדיבורם, בהראות לי שליבם שלם עימי ובאמת הם שונאים לי בליבם, ומגלים לשאול את מחבואיי. וציפייתם בזה [בדבריהם במרמה] לעלות לגדולה[2], ואינם חוששים ממשפט האדון ה'. אולם ה' רואה הכל, ויקום לעזור לנפגעים מהם [דוד וכהני נוב], והבטחתו ודבריו לשים עליהם [מלכות ו]ישועה, ואמרותיו אלו נאמנות [וברור שיֵּעשו[3]] שלעולם בכוחו לקיימם[4]. בעזרתך זו ובישועתך תשמור את הנפגעים (כלל, ואת כל פרט ופרט[5]) שלא יאבדו לגמרי[6] ע"י רודפיהם המלשינים[7], רק יהיו[8] הרשעים טומנים להם מוקשים מקנאתם בהם (על מעלתם[9]), ולא יעלה בידם.

לביאור המצו"ד. ה', הושיעני משאול, שאין מי שימחה בו על רדיפתו אותי וילמד לפניו חסד עלי[10] (חסיד), אלא אדרבא, מדברים עלי כזב בפניו (וא"כ, אין אנשים נאמנים, דוברי אמת). [ולא אוכל להשמר מהם שכן] הם מסבירים לי פנים, מדברים איתי רכות ודברים חשובים ויקרים, אולם זה שקר ומרמה, שבליבם ומחשבותיהם הם עוינים לי, ע"כ הכריתם. סבורים הם שע"י רמאות לשונם (בפרט באופן של אחד בפה ואחד בלב) הם יתעלו על כולם, שאין מי שיכול להכיר בה.

הלא גילית לנו[11] שמחמת שתי סיבות אתה קם להפרע מהרשעים, (א) שאתה רואה בפגיעתם באחרים (ב) ושומע צעקת הנפגעים מרמאותם הנ"ל, ו(דבר ג' גילית לנו, ש)כחלק מדרך פריעתך מהם אתה מושיע ועוזר לאדם הבא להכרית את הרשע, שיוכל לעשות זאת בקלות. ודבריך בזה נאמנים עלינו, ואנו בטוחים בהם שאתה מקיימם (ובפרט בנתינת כח לאדם כנ"ל). ועם זה, אנו בטוחים שתשמור את כלל האביונים ואת אישיהם הפרטיים, מאנשי הדור (בו כלה חסיד ואפסו אמונים) הרשעים שמנסים במרמה ללכוד לאביונים[12], כאותה חיה המכונה 'ראם' שאוכלת בני אדם[13], מבלעדי שמירתך – אין להם אחרית.


 

[1]האם פונה אל ה' אחר שלא מצא לו עוזר מבנ"א? צ"ב למה מדבר על 'חסיד' ולא עד 'צדיק' או 'ישר' וכדו'. (וכן אולי יש מקום לשאול למה לא כת' "ופסו אמונים", היינו למה חוזר על מילת 'כי' וחותם 'מבני אדם').

[2]ראה בפרק ה', ובפרט בסוף ביאור המצו"ד.

[3]ככסף נקי (כל ד' הלשונות שמפרש ל'בעליל' נוטות לשם).

[4]משא"כ בו"ד שכַּלים.

[5]ברש"י אינו מפורש אולם כ"כ מצו"ד ורד"ק, ההולכים בדרך פירושו הראשונה (בשונה ממלבי"ם וראב"ע שמסבירים שהשמירה היא על האמרות, ונראה שהוא מסיבת הקושי הנזכר בהערה הבאה).

[6]כך צריך לפרש, שהרי אם מקודם מבקש שה' יושיעם מצרת הרודפים אותם, הרי שהם כבר נתונים בצרה וא"כ מה פשר שמירה זו (שהיא בד"כ למנוע מן הצרות לבוא)? ע"כ צ"ל שכוונתו שהשמירה היא מאובדן גמור.

[7]לפס' זה והקודם לו (ז-ח) מביא רש"י ביאור ממדרש אגדה וטוען שהוא מתישב על סדר המקראות (ראה לעיל פרק יא הערה 10), ובו מתבארות באופן ספציפי גם התיבה 'שבעתיים'. עניינו – תפילת דוד על הדור הבא שלא ילמדו מאנשי הדור הזה להיות מלשינים (ובכך תפגם תורתם [או שמתפלל שיעשה זאת בעבור התורה הפלאית שבהם]).

[8]אפשר לפרש שהוא תיאור המציאות המבוקשת בה ה' שומר על הנפגעים (וכך פירשתי למעלה) ואפשר לומר שהוא תיאור המציאות ההוית, שדוד 'מציג' לפני ה' את דרכי רשעותם של הרודפים את הנפגעים.

[9]לדוד על שנלקח למלכות, [ולכהני נוב נ"ל שהוא על מדרגת צדיקותם, וכנזכר במזמור הקודם, שהם יסוד העולם (ואולי אף על כהונתם)].

[10]מה לעניין יהונתן?

[11]צ"ב היכן.

[12]ולא רק שאתה עתיד להפרע מהם, אלא שאתה שומר ומגן על האביונים גם בהווה, קודם הופעת הפרעון.

[13]כ"כ רש"י בשם מנחם.

חזק וברוךבן מערבאאחרונה

לא למדתי את הפרק עם פירוש רש״י אז אין לי הערות ספציפיות. חיילך לאורייתא 

מלבד מה שציינו בהקשר המאמר בגמרא נושא מרכזיחסדי הים

המזמור עצמו זה כח הדיבור ולזה מתקשר התפילה.

זה גם מבוסס על אמור רבה (לב, א):

"אימתי כרום זלות לכשירומם הקב"ה מצות בזויות בעולם"

שאול נהרג בראש השנההמאור הקטון

במגילת תענית כתוב ששמואל נפטר בכ"ח באייר. 

בתוס' תמורה טו ע"א כתוב ששאול נהרג במלחמת הגלבוע ארבעה חודשים ויומיים אחרי ששמואל נפטר.

מסקנה: שאול נהרג בראש השנה.

ואני שואל: מה המשמעות של הדבר הזה, והאם העובדה הזו כתובה איפשהו? לא יכול להיות שאף אחד לא שם לב לזה.

ועוד שאלה: מלחמת הגלבוע היתה מכה קשה וכואבת. גם ביום הכיפורים חטפנו מכה קשה, וגם בשמחת תורה. איך זה שדווקא בימי חג ידינו על התחתונה??

המהר"ל עונה על השאלה שלך בהקשר של חטא העגל125690

זה בתחילת אחד הספרים שלו, אני לא זוכר איזה.

זה מעניין, אני לא זוכר שראיתי את זה.

מעניין מאוד.. כדאי שיוקפץ לקראת ר"ה...אני הנני כאינני
אני לא מסכים איתך. אני חושב שהכוונה שהארבעהחסדי הים

חודשים ושני ימים שדוד היה בארץ פלשתים, כוללים את הימים אחרי המלחמה שדוד ישב עדיין בצקלג.

אז כך יוצא שהמלחמה היה לפני ראש השנה.

מעתיק את לשון תוספותהמאור הקטון

תוס' תמורה טו ע"א: "...שמואל לא מת אלא ארבעה חדשים קודם שאול, שכן מצינו מפורש בספר שמואל: ושמואל מת וגו' וכתיב ויאמר דוד [וגו'] אספה יום אחד ביד שאול, וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וארבעה חדשים".

אגב, יש מדרש מדהים שאומר ששאול שמח על מידת הדין שפוגעת בו. אם זה היה ביום הדין - זה מעניק למדרש הזה אור חדש

אבל מפורש בפסוקים שהיו כמה ימים אחרי זהחסדי הים

שדוד עדיין היה בצקלג לפני שעלה ליהודה.

הוא לא עלה מיד לאחר שמת שאול, אלא אחרי ששמע את הבשורה על מותו.

יכול להיות שהזמן הזה נכנס ב"ימים"125690
זה מה שאני טוען. לכן שאול נהרג כמה ימיםחסדי הים
לפני ראש השנה. יומיים או שלושה.
אם העמלקי לקח ממנו תפילין, זה לא היה בראש השנהultracrepidam

אלא אם שאול סבר שתפילין אינן מ"ע שהזמן גרמה, ולכן הבת שלו הניחה תפילין

אם הבנתי אותך נכון125690
זה לא הופך את זה למצוות עשה שלא הזמן גרמה, לילה זה לא זמן תפילין. הבעיה עם תפילין בראש השנה זה טלטול ואם אני לא טועה שלמה גזר על עירוב אז זה היה מותר אז
כן יש אופציה שמועדים זמן תפילין ולילה לאultracrepidam

בתוספות עירובין צו משמע בעיקר שבגלל מועדים.

לגבי טלטול - זאת הסוגיה בעירובין שם באיזה אופן מותר ובאיזה אופן אסור, אבל קשה לקבל שמלך ישראל צריך לסחוב בעצמו את התפילין שאיננו מניח (גם לשון העמלקי משמע שהיו בראשו ובזרועו)

ולגבי עירוב - רח"ל זאת טעות מרה, הרי הגלבוע הן לא מבוי וחצר אלא כרמלית גמורה אם לא רשות הרבים, עירוב לא מועיל שם. עירוב זה רק להעביר בין רשויות יחיד ששייכות לאנשים שונים. ובכל זאת נהניתי מהדיוק בסדר הדורות.

כרמלית זה גם דרבנן125690
כן אבל יכול להיות שקדם לימי שלמהultracrepidamאחרונה
וואו מדהים. אף פעם לא שמתי לב לזה..כְּקֶדֶם
זה גם נשמע הגיוני כי שאול היה נשמה גבוהה מאד (אפילו יותר מדוד)
יכול להיות שרבי יוסף קארן הושפע מהקוראן?ימח שם עראפת
בקוראן ישנה פרשה, המכונה סורת אל מאאידה, או בעברית סורת השולחן הערוך.


יכול להיות שיש קשר בין בחירת השם לספרו לבין היכרותו את הקוראן?

כנראה שלא125690
סביר להניח שזה מבוסס על הפסוק ביחזקאל "וישבת על־מטה כבודה ושלחן ערוך לפניה וקטרתי ושמני שמת עליה" או על פסוק אחר שמדבר על עריכת שולחן, יש כמה כאלה
מה? תקרא רש"י לפני..פתית שלג

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא)

רש"י: אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נא' אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

ובהקדמת השו"ע: 'בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים'

 

יותר הגיוני שקוראים לזה סורת השולחן כי היא מדברת על הלכות המאכלים..

לא, הסחורה מדברת על הלכות בכללי,ימח שם עראפת
מעין קיצוש"ע
מגגלים ומקבלים תשובה הרבה יותר הגיוניתshaulreznik

הרב יוסף קארו קרא לספרו "שולחן ערוך" ”כי בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים”[3] הדמיון לשולחן, לקוח ממאמר במכילתא דרבי ישמעאל[4] לפיו הקב"ה אמר למשה שיש לפרש את משפטי התורה לעם ישראל בצורה ברורה ביותר ”ערכם לפניהם כשולחן הערוך”[5].

שולחן ערוך – ויקיפדיה

👍ימח שם עראפתאחרונה
להפך, הקוראן כולו, הוא עיבוד (לא מוצלח במיוחד) שלהסטורי
מקורות יהודיים, נוצריים ואחרים שהסתובבו במרחב הזה.


כפי שהמגיבים שלפני הראו לך, הביטוי בנוי על פסוקים ומדרשי חז"ל שקדמו לקוראן.

יפה מאד, שכוייחימח שם עראפת
משנה דמאי א, א- לחוס על ממון והפקרחסדי הים

הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי:

הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין, וְהָעֻזְרָדִין,

וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה,

וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה;

וּבִיהוּדָה:

הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין,

חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה;

כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין,

חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה;

כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


 

השנות אליהו מסכם את הדעות בירושלמי:

"ירושלמי חד אמר משום שהמינים שהקילו אינם חשובין ובודאי עישר עם הארץ. וחד אמר מחמת שרובם באין מן ההפקר ופטורים ולא גזרו רבנן"


 

הרמב"ם אומר בדעה השנייה שזה ספק ספיקא: " וכבר ביארנו, שהפקר אינו מחוייב במעשרות. ונקבצו בהם שתי ספיקות: האחד – אם הם הפקר, אם לאו; ואם הם מן השמור שהוציאו ממנו המתנות, אם לאו. והעיקר אשר בידינו: 'תרי ספיקי, להקל'."


 

נראה מהדעה הראשונה שהגר"א מסכם בירושלמי שעמי הארץ נחשדו לא לעשר כשיש להם הפסד ממון, אבל כאן אין כל כך הפסד ממון. אולי לפי הדעה השנייה עמי הארץ חסים על כל סכום ממון ולכן לא אמר טעם זה.


 

נראה ששני הטעמים נחלקו בדין הפקר. לפי הטעם הראשון שלא אמר מדין הפקר, זה נקרא שמור מכיוון שבעל הבית רוצה להפיק תועלת מהפירות, גם אם הוא לא מקפיד שאחרים יקחו. לפי הטעם שזה הפקר, מכיוון שבעל הבית לא מקפיד שאחרים יקחו זה לא נקרא שמור וזה נקרא הפקר.


 

יכול להיות שהדמיון בין מסכת פאה לדמאי שכמו ש"ספק לקט לקט" וספר מתנות עניים לעניים, אז כך גם בספק נתינה ללוייה ולמעשר שני תיקנו דמאי, אפילו כשרוב עמי הארץ מעשרים.

תהלות הים- פרק צבחסדי הים

א. אצפה לאל עליון שיוצאני ממצרי, שיפתח את מוסרות חרדותיי ופחדיי.

ב. לאור באור החיים, לצעוד ברחבת פעמים.

ג. לשמוח ולגל באל הנותן תורה, להודות לפניו על שפעת אורה.

ד. משה רעיא מהימנא מלמדנו תורה, ישעיהו הנביא מבשר נחמה.

ה. נתת בי עוצמה וכח כביר, שאזכה להשתמש בו באופן תדיר.

ו. ללכת בדרכיך להסיר מוטות עשוקים, לצאת משעבוד וכפייה למנוחת עולמים.

משנה דמאי א, ב- מעשר שני של דמאי מחיצות קולטותחסדי הים

הַדְּמַאי —

אֵין לוֹ חֹמֶשׁ,

וְאֵין לוֹ בִּעוּר,

וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן,

וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא,

וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים,

וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ;

וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף,

נְחֹשֶׁת עַל נְחֹשֶׁת,

כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת,

וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יֵעָלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הר"ש כותב: "ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלים מה שאין כן בודאי כדתנן דמעשר שני מדרבנן הוא כדאיתא בפרק הזהב (דף נג דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי." זאת אומרת שבמעשר שני של דמאי לא גזרו מדרבנן שמחיצות ירושלים יקלטו.


אבל ברמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי ב, ט הוא כותב שאסור להוציא מעשר שני של דמאי: "מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות". הוא מפרש את המשנה שמדובר כאן בטבל של דמאי.

דברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי מעשר שני ג, ג: "אמר רבי זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה".


יש לעיין בר"ש שמפרש במשנה במעשר שני (ג, ג) כדברי הירושלמי והרמב"ם. אולי כי הוא הולך שם לפי הירושלמי על המשנה שם.


הסברא של הרמב"ם על פי הירושלמי שכל שם מעשר שני, גם אם זה של דמאי, המחיצות קולטות. ברגע שקראת לזה שם מעשר שני אתה חייב להביאו ולהשאירו לפני ה'.


התנחומא בפרשת ראה (יח) דורש: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך, אם תעשר דגנך, ואם לאו דגני שנאמר (הושע ב) לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו".

זאת אומרת שהמעשר שני ל-ה' הוא שיחול שם ה' על חלק מהתבואה, כי אם לא ה' ידרוש את כל התבואה.

הרמב"ם סובר ששם ה' חל על התבואה גם במעשר שני של דמאי.

תהלות הים- פרק צגחסדי הים

א. אשא עיני אל אל במרום, מתי תתן לי הרחבה ומקום.

ב. תרחיב צעדיי תחתני, תגל את לבי תשמחני.

ג. אשיר לפניך בלב שלם, אשבח שמך אפאר ארומם.

ד. ה' תתן לי לב נכון לעבודתך, להיות בצורה מכוונת לתורתך.

ה. אודה עלי גשם ישועות, תשים בלבי ששון ודיצות.

משנה דמאי א, ג- שמן ערבחסדי הים

הַלּוֹקֵחַ לַזֶּרַע וְלַבְּהֵמָה,

קֶמַח לָעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר,

שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים —

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

מִכְּזִיב וּלְהַלָּן—

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע,

וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,

וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת —

פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.

שֶׁמֶן עָרֵב —

בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין;

וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרע"ב מביא שתי אפשרויות לפרש 'שמן ערב': "שמן ערב - שמן אפרסמון. וי"מ שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:"


הר"ש מסביר שבית הלל פטרו שמן ערב בגלל שזה תערובת:

"שמן ערב. שיש עמו בשמים כגון פלייטון דאמרינן בפרק במה אשה (דף סב וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו) זה פלייטון ומשום דנתערב עם בשמים ואינו בעין כל כך פטרי בית הלל."


התפארת ישראל מסביר אחרת: "ובית הלל פוטרין: דאף דסיכה כשתיה עכ"פ מדלא שכיח לא גזרינן בדמאי:"

רואים מהתפארת ישראל שהוא מבין השמן ערב עשוי למשיחה. כך גם אומר הר"ש.

הר"ש כנראה סובר שגם לבית הלל משיחה כאכילה, רק פה פטרו בגלל תערובת.


לענין עשוי למשיחה, אם כוונת המשנה שמן אפרסמון אז זה עשוי למשיחה, כמו שמשחו מלכים מסויימים כמבואר במסכת הוריות.

אבל מה שהר"ש אומר שהפלייטון עשוי למשיחה זה חידוש, כי זה בעיקר לריח ולא ידוע לי שמצינו את זה כמשמש כדבר שמושח.

התפארת ישראל עצמו כותב: "שמן ערב- באלזאם". אני לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון אבל מהקצת שהבנתי באינטרנט זה כן שמן שעשוי במיוחד למשחות, אז זה מסתדר שהוא מסביר את הפטור של בית הלל כי זה עשוי למשיחה.


הגר"א ב'שנות אליהו' מסביר את הפטור של בית הלל: "שמן ערב. שעשוי להריח לבד ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין".

זאת אומרת שבית הלל פוטרין כי זה עשוי לריח בלבד. שמן אפרסמון עיקר השימוש שלו היה הריח המיוחד במינו שלו כפי שנכתוב בהמשך, ולכן ההסבר הזה יכול להסתדר טוב עם שיטת הגר"א. גם "שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים", זה עשוי לריח.

החידוש בשיטת הגר"א שבית שמאי פוטרין בזה, על אף שזה בעיקר עשוי לריח. כנראה הם מחמירים בגלל שיש אפשרות למשוח איתו. לפי זה יותר יסתדר להגיד שזה שמן אפרסמון שיש יותר אפשרות למשוח, אם כי עיקרו עשוי לריח.


רבו של הגר"א ה'פני משה' הסביר כבר את המחלוקת כגר"א, ואולי הגר"א למד את זה ממנו.

על פי זה ה'פני משה' מסביר את המקרה בירושלמי שבית הלל מחייבים: "מחייבין היו ב"ה בשמן ורד ורדינון. ורדינון ג"כ מיני ורדי קטנים וטעמא דהני לסיכה עבידי".

כנראה הר"ש יסביר שהשמן בירושלמי שהוא גורס 'וורדיטן', אין בו תערובת ולכן בית הלל מחייבים.

אינני יודע איך התפארת ישראל יסביר את הירושלמי.


המקור בבלי ש'שמן ערב' הוא שמן אפרסמון זה ברכות מג ע"א שמברכים על ריחו 'בורא שמן ערב' וכך נפסק בשו"ע או"ח רט"ז, ד. הט"ז מסביר שם: "על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה".

יש להאריך מאוד על סגולתו הנפלא של שמן אפרסמון בריחו המבואר בחז"ל אבל אין כאן מקומו להאריך.

משנה דמאי א, ד- ברכה וזימון על דמאיחסדי הים

הַדְּמַאי —

מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ,

וּמְבָרְכִים עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו,

וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרֹם,

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

וְאִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן —

אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו —

חַיָּב בַּדְּמַאי;

וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר —

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הגמרא בברכות מז ע"א מסבירה למה מותר להזמין: "הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי".


לכאורה ההוא אמינא שלא ניתן לזמן זה, כי "בוצע ברך ניאץ ה' ", לכן הגמרא צריכה לחדש שכן מזמנים, בגלל שאדם יכול להפקיר נכסיו.


הר"ש מביא פירוש על 'מברכים' במשנה: "ועוד י"ל דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה כגון ברכת המוציא". הרמב"ם כותב: "ומברכין עליו הוא שיברכו עליו ברכת המזון". השאלה גם אם זה איסור דרבנן איך אפשר לברך, הרי "בוצע ברך ניאץ"?

בזימון אז זה רק מדבר להצטרף, אבל מה עם עצם הברכה.


נראה שדמאי זה לא איסור חפצא, אלא יש דין שצריך להפריש. האיסור לא נובע ממשהו עצמאי כמו טבל, אלא רק יש איסור כדי לעודד שתפריש, לכן לא שייך בזה 'בוצע ברך ניאץ', כי הוא לא אוכל חפץ אסור.

החשש בזימון שאתה עושה דבר קבע בלי שהפרשת.


דמאי אולי רמוז בדברי רבן גמליאל אבות א, טז: "והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות". זאת אומרת שהדמאי זה כדי להסתלק מהספק, אבל לא איסור מהותי בחפצא.

תהלות הים- פרק צדחסדי הים

א. אלוהי תעזור לי להתענג על שמך, בשמחת לימוד עומק תורתך.

ב. להתעלס לרנן לאהוב ולשמוח, את שמך הגדול שלו אתן כח.

ג. תנו עוז לאל אלהים נורא עליון, שיתקדש שמו הגדול בגלוי ובחביון.

ד. רוח ה' עלי ומלתו על לשוני, מתי יצא המילה לבחוץ להאיר מרחבי.

ה. ביטוי מצמצם, ביטוי מרומם.

ו. שפתיים ישק ויומתק, לשוננו יגביר ויבהק.

ז. שבח רינה הילול זמר ושירה, פה ממלל גבורות מעללי יה.

משנה דמאי ב, א- הפרשת תרומה בחו"לחסדי הים

 וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם:

הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים,

הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן.

הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ —

כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם בפיהמ"ש כותב: "ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו, אלא לחלק ידוע מאותו המין, שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד, ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבילת תאנים — ידועה בתכלית המתיקות. אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים, אלא בארץ ישראל. ומה שאמר והתמרים — רוצה לומר, מין מהתמרים הגסים, לא ימצא כמותן בשום פנים, אלא בארץ ישראל. והחרובין — מין ממיני החרוב, שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא בהם, אלא בארץ ישראל."

נראה ממנו שזה דין בכל העולם. נגיד אם הפירות האלו ימצאו במקום רחוק, עדיין חזקתם מארץ ישראל.


אמנם הרמב"ם בהלכות מעשרות יג, ד פוסק: "פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אף על פי שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו."

השאלה למה לא יתעשרו בכל העולם? למה משמע מהרמב"ם שרק מעשרים בארץ ישראל המורחבת כלול סוריא?


אפשר להגיד שהם יכולים להתקלקל אם מביאים למקום רחוק, ואם הם לא התקלקלו זה גורע בחזקה שזה מארץ ישראל, אבל זה דחוק כי יש מקומות קרובים שלא יתקלקל.


הרדב"ז מתרץ: "וי"ל דשאר א"י וסוריא שנוהג בהם מעשר גזרו שם על הפירות של א"י דמאי אבל שאר ארצות שאין מעשר נוהג בהן לא גזרו על הפירות של א"י דמילתא דלא שכיחא היא להוציא פירות מארץ ישראל אלא למקומות הסמוכים לא"י ולפיכך לא גזרו דמאי במקומות הרחוקים דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומיהו במשנה משמע בכל מקום".

הרדב"ז אומר שלא שכיחא, כי לפי דעתו מותר להוציא פירות לחוץ לארץ אם זה לא נמרח והגיע לשעת חיוב.


פשטות הספרי(במדבר  קי) שלפי רבי עקיבא אם מוציאים פירות לחו"ל הם נפטרו לגמרי מתרו"מ, גם אם הוציאם לפני מירוח:

"אשר אני מביא אתכם שמה, מיכן אתה אומר פירות ח"ל שנכנסו בארץ חייבים בחלה ובמעשר יצאו מיכן לשם ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר".

זאת אומרת שגם פעולת הפרשת התרומה ומעשרות צריכה להעשות בארץ ישראל.

לכן לפי הרמב"ם בחוץ לארץ האדם יהיה פטור מלהפריש.

זה מה שכותב כאן הכס"מ: "ומ"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח"ל לא כמ"ש בפ"א מהלכות תרומות שפירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים".


הגר"א ב'שנות אליהו' לשיטתו שלא גורס בספרי את המילה 'מעשר' ואומר שהמחלוקת תנאים לגבי חלה שזה דין מיוחד בארץ, אבל לגבי תרומה: "ואלו דברים וכו'. פי' אפילו בחוץ לארץ. מחמת שמינים הללו רובן מובאים מא"י רק מיעוט גדילין בח"ל ועשו חכמים לא פלוג."


זה ברור שחלה יש לו יותר קשר לעצם הארץ מאשר תרומות ומעשרות. חלה נתחייבו מיד בכניסה לארץ, ואילו תרומות ומעשרות זה דין בנחלה. גם חלה זה דין מיוחד בדבר שבארץ שהוא מזין שנקרא בפרשת חלה: "לחם הארץ".

מבחינה השקפתית חלת הארץ היא במקום המן שהיה במדבר. זה אותה קדושה, לכן מיד שבאו לארץ נפסק המן.


תהלות הים- פרק צהחסדי הים

א. לא ישן בלילות לא מצליח להירדם, לבי ער על עמי הקדוש לבי פועם.

ב. המלאכה מרובה ביום ובליל, אולי זה להשקיט את קול המילל.

ג. קול מילל על צרת בת עמי, הנתון למרמס בחוצות הנמצא בשבי.

ד. מתי משה יקום בעזרת האל ויושיע, אהרון יעלה על המזבח אור אש יופיע.

ה. כותב ברמזים על בשר מבשרי, השוכב בתרדמה מפצצת אויבי.

ו. אויבי המר השנוא המתועב, שטובח בעמינו כן זאת ערב.

ז. ישמעאל היורה חיצים עם רעל, פוגע בנו במארב כמלאכת שועל.

ח. האם הם חושבים שה' לא רואה דמעתינו, כאבנו העצום הפולח את כל מעמקי לבבינו.

ט. עמינו הגיבור נלחם ונוקם, אבל עוד מתעתד ארי נוהם.

י. האל יקום כגיבור וישכיר חיציו מדם, מדם התעלולים הפחדנים הנסים על נפשם.

יא. הלא הוא כמוס עמדו מיום השביעי, לכרות לכם כל ענף הנושא עוד פרי.

יב. למחוץ אתכם עד עפר תחתית, לשים אתכם כטיט חוצות ולריק.

יג. לא תקומו עוד להרשיע, קולכם ישפל מארץ מלהשמיע.

יד. כי יום נקם ושילם דמעות העשוקים, המלאים צער ותוגה מלוא מכאובים.

טו. האל ירטש אתכם עד כלה, לגדוע עם רשע מתנשא.

טז. מי אתם עם שפל ללא בינות, לקום כנגד עם הקודש להתחרות.

יג. יגיע השעה יגיע הרגע הנכון, כולכם תעלמו כעפר דק כליל אישון.

יד. לא תזכרו ליום אחרון, רק לעם הנבחר הניצחון.

משנה דמאי ב, ב- קבלת נאמנותחסדי הים

הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן—

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל,

וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ,

וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ — נֶאֱמָן;

אָמְרוּ לוֹ:

עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן,

כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם בהלכות מעשרות (י, א) כותב: "המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. ואינו מתארח אצל ע"ה. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן".


השאלה מה מקור דברי הרמב"ם לרבים ועדים.

הכסף משנה מציין: "המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב) . ומ"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס"פ עד כמה בכורות (דף ל' ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים:"

לכאורה זה תמוה כי מהרמב"ם משמע שלא צריך בית דין וגם שם בגמרא בבכורות מדובר לענין חברות לענין טהרות?

כנראה שהוא הבין שהעדים באים לבית דין אבל זה דחוק.


הרדב"ז כותב: "וצריך שיקבל עליו וכו'. ברייתא בבכורות פרק עד כמה (דף ל) ופסק כאבא שאול דאמר אף ת"ח אינו צריך לקבל בפני ג' חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו ותניא נמי התם חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי בחזקתן עד שיחשדו:"

גם על הרדב"ז קשה ששם זה חברות לטהרות ולפי אבא שאול לא צריך בית דין, אבל משמע לפי דעתו שצריך דיין אחד, והרמב"ם משמע שלא צריך דיינים כלל?


באמת הרמב"ם פוסק בפירוש בהלכות מטמאי משכב מושב (י, ה) שצריך ג דיינים לקבלת חבר כדעת תנא קמא בבבלי ברכות והוא לא כותב כך פה.


הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כותב: "מי שירצה להיות נאמן על המעשרות, ושנאמין בו כשיאמר: 'זה מעושר, וזה אינו מעושר'; ולא יהיו פירותיו דמאי - ירגיל עצמו במעשים אלו, עד שיהיה נודע בהם, ויצא לו שם, ואז יהיה נאמן."

נראה שהרמב"ם מחדש כאן דין מסברא, שכדי שיהיה נאמן הוא צריך להרגיל במעשים של הפרשת תרו"מ ושיהיה נודע ברבים.

הסיבה שצריך עדים, ולא רק מספיק עד אחד נאמן באיסורים שהאדם מפריש, כי הדין פה בא ליצור חזקת שם נאמן, וליצור חזקה באדם צריך עדים.

הרמב"ם לא מתכוון שצריכים שיבואו העדים האלו לבית דין, בדיוק כמו להעיד ששניים התחתנו לא צריך שהעדים יבואו לבית דין.

פשוט שואלים את העדים אם הוא נאמן.


הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ב) כשהוא מדבר על דרכי הנהגתו של החכם, הוא כותב: "ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה". השו"ע פוסק באו"ח (קע, כ): "מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה".

כל המידת חסידות לא לאכול עם עם הארץ, זה דווקא כשאין חשש תרומות ומעשרות, כגון בחוץ לארץ, אבל כשיש זה ממש איסור כפי שרואים מהמשנה.

 

תהלות הים- פרק צוחסדי הים

א. כל מטרת העולם זה להלל ולהודות, לאל אשר השפיע לנו טובות.

ב. לשיר לשמוח באל נורא עלילה, להתענג על טוב חסדו בבריאה.

ג. להתענג על אור ה' ורחמיו, שאדם יעבוד לפניו בכל כוחותיו.

ד. להתפלל למנוחת הראש והלב, להסיר מבני ישראל כאב.

ה. אב רחמן תשפיע לעמך ישועות, לחזקם ולשמחם בששון ודיצות.

משנה דמאי ב, ג- לשון 'חבר'חסדי הים

הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר—

אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ,

וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח,

וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ,

וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה,

וְלֹא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק,

וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

אָמְרוּ לוֹ:

לֹא בָּאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם מפרש: "חבר — נקרא תלמיד חכם. וכן יקראו לתלמידי חכמים 'חברים'. ואולם נקראו בזה השם, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.

ומה שאמר בכאן: להיות חבר — רוצה לומר שיהיה נאמן על הטומאה ועל הטהרה".

הרמב"ם כותב על חברות לשם שמים ב: "וקנה לך חבר" (אבות א, ו). "ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד, וזה האוהב אשר צווה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב."


לפי הרמב"ם תלמידי חכמים יותר מצויים לקבל עליהם זהירות בטומאה וטהרה, בגלל דקדוק בתורה.


המלאכת שלמה מביא שזה עצמו הפשט ל'חבר' שמדקדק במצוות: "המקבל עליו להיות חבר: כתב הרש"ש ז"ל וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך. וזה מקבל עליו חומרת המצות כדי שלא להכשיל את הרבים קרוי חבר כלומר זהו חבר האמור בתורה ע"כ."


זה מבוסס על הפסוק בתהלים (קיט, סג):

"חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ."


לפי הרמב"ם החברות מבוססת על יראה וכוונה לשם שמים, שמובילה לשמירת הפקודות. לפי המלאכת שלמה בשם הרש"ש זה יותר עצם הדקדוק במצוות.


ה'תפארת ישראל' מפרש: "המקבל עליו להיות חבר:  נ"ל דחבר נקרא אדם שרשאין הפרושים להתחבר אליו מדנזהר לענין טהרות. שלא יהיו בגדיו ומאכליו בחזקת טומאה".


הגמרא בחגיגה כו ע"א אומרת שבשעת הרגל כולם נאמנים: "ובשעת הרגל אף על התרומה, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים - הכתוב עשאן כולן חברים".

לפי ה'תוספות יום טוב' זה כפשוטו שכולם מתחברים לאכול טהרות.

לפי הרמב"ם והרש"ש העמי הארץ הם נידונים כחברים.


דמאי ב, ד- מכירת נחתום לעם הארץחסדי הים

הַנַּחְתּוֹמִים—

לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ,

אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה.

הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.

כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה—

רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.

אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה?

כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם כותב למה הקילו בנחתומים לא להפריש מעשר שני: "נחתומין - הן האופים. לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני, כדין הדמאי, על פי אשר בארנו. והקלו עליהם בדבר זה, מפני שהשוטרים הממונים עליהם, נוגשים אותם תמיד, ויתקנו משקליהם, וגזרו עליהם במכירתם קצב ידוע." זה על בסיס הגמרא ביומא ט ע"א.


הר"ש כותב: "לא חייבו אותם בנחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהוא דמאי ודוקא במוכר לחבר אבל במוכר לעם הארץ חייב להפריש".

ה'תוספת יום טוב' שואל שלכאורה אסור למכור לעם הארץ 'לח ויבש'. הוא עונה: "ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן."

יכול להיות שכל הדין של לא למכור טהרות לעם הארץ, זה דווקא באדם פרטי, אבל נחתום לא יכול למנוע מלמכור לעם הארץ.


ה'תפארת ישראל' אומר שעדיין צריך לקרוא שם למעשר שני: "אבל עכ"פ צריך לקרוא שם למעשר ראשון ולמעשר עני בשנתו"


בשיר השירים רבה (א, יא) מופיע: "ר' אלעזר בן עזריה עבד לה מתלא לא' שהוליך סאה של חטים אצל הנחתום א"ל הוצא לי ממנה קמח סלת הוצא לי ממנה קלוסקיא קמח וסלת א', כך כל חכמתה דשלמה לא סולת אלא שיר השירים לישראל שיר השירים המשובח שבשירים המעולה שבשירים המסולסל שבשירים".

תהלות הים- פרק צזחסדי הים

א. אשיר ארונן מתוך מבוכה, שהנפש עמוק מתוכה.

ב. האם עבודה אומר להיות שעבוד, או אפשר למצוא בה גילה ותענוג.

ג. כסף חייבים לי מלינים לי שכר, אבל אבטח בך ללא הרף בלתי היות נמהר.

ד. אשים מבטחי בך בכל העניינים, אשליך עליך יהבי מתוך שמחה ועילוזים.

ה. תעניק לי סיוע ללכת בדרך ישרה ומכוונת, ללא מכשול והתעיה שנפשי מבלבלת.

משנה דמאי א, ה- אכסרהחסדי הים

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּגַסָּה, וּמְדָדוֹ בְּדַקָּה —

טְפֵלָה דַּקָּה לַגַּסָּה;

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּדַקָּה, וּמְדָדוֹ בְּגַסָּה—

טְפֵלָה גַּסָּה לַדַּקָּה.

אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַּסָּה?

בַּיָּבֵשׁ שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, וּבַלַּח דִּינָר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

סַלֵּי תְאֵנִים, וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק —

כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסָרָה, פָּטוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם מפרש: "מוכרן אכסרה - פירוש בלא שיעור ומידה, אלא כפי מה שיזדמן לו. רוצה לומר, שמוכר אכסרה, יהיה כמו המוכר בגסה." זאת אומרת באומד.

הר"ש מפרש: "אכסרה. לא במדה ולא במשקל ויש מפרשים שאין לו במכירתו לא הפסד ולא ריוח".


בערוך מובא פירוש המילה: "ובלשון ישמעאל קורין ההפסד כסאר"ה". זה יסתדר יותר טוב עם הפירוש השני.

ראיתי במילון שהכוונה 'אך' יותר. 'חסר'- פחות. זה יכול להיות באומד, או שהוא מוכר בלי 'אך' יותר רוח או פחות 'חסר' רווח.


אולי ניתן להגיד כערוך שהכוונה מלשון كسر, אבל בפירוש חדש מלשון התקלקל, זאת אומרת שהוא מוכר פירות מקולקלים קצת, כמו שאומרים היום סוג ב', ולכן פטרו אותו מדמאי.

לפי זה אפשר להבין את המשנה במעשר שני ד, ב, שלא פודים מעשר שני על דבר מקולקל או שבור.


השמות רבה (א, ו) דורשת ביציאת מצרים: "וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגיה". זאת אומרת שהתאנים האחרונות שמתבשלות, משולים לרשעים שצומחים באחרונה ומהרהרים בתשובה.

תהלות הים- פרק צחחסדי הים

א. רוכב על עב צח ומאיר, רוצה להלבין עוונתי מהיר.

ב. להיות ענו ושפל בעיני עצמי, לזרום במציאות והמצב האלוהי.

ג. לא להתגאות ולשאוף גבוה יותר מדי, לדעת את מקומי בצעדת פעמיי.

ד. לשמוח ולהתעלס ולהשתעשע, לגיל כל היום להתנענע.

ה. לא להילחץ ממשימות ארוכות, לדעת להירגע לשמוח ולהנות.

ו. ה' תטריפני לחם חקי, בצורה רגועה למדי.

ז. קשה לעבוד וש-ילינו משכורתך, כאילו לא שווה עבודתך.

ח. לריק כוחות וזמן אוזלים, כי לי לא משלמים.

ט. ה' תשפיע עלי שפע שכרי ללא תרמית, רק כדי שאדע שאינני עובד ללא תכלית.

י. תעזרני תמיד להתחדש בתחומי להעמיק לחקור, לדעת שאין שווא בעולמך לא ליסוג אחור.

יא. להאמין בהשגחה פרטית המדוייקת, לבטוח בידך החזקה המרוממת.

משנה דמאי ג, א- מאכילים את העניים דמאיחסדי הים

 מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי.

גַּבָּאֵי צְדָקָה —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר,

וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר לִמְעַשֵּׂר;

נִמְצְאוּ כָּל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם,

וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם מפרש את הסיבה לקולא להאכיל עניים דמאי: "מותר לעניים אכילת דמאי, כדי להקל עלינו הצדקה." בהלכות מעשרות י, יא הוא כותב: "מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי".

זאת אומרת שזה היתר מצד הבעל הבית הנותן להקל עליו את הנתינה.

הרמב"ם ממשיך וכותב: "וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין."


רש"י בברכות מז ע"ב מסביר: "מאכילים את העניים דמאי - דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא".


בפשטות שני הטעמים יכולים ללכת יחדיו. הסיבה המהותית להלכה זה כדי להקל על בעלי בתים את נתינת הצדקה, והסיבה שמקילים דווקא בדמאי, כי זה רק חומרא דרבנן בעלמא.


אבל רש"י בשבת קכז ע"ב מביא בפירוש טעם בכיוון אחר מהרמב"ם: "מאכילין לעניים דמאי - לא אסרוהו עליהם, מפני שצריכים לחזר על פתח עם הארץ, וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין." זאת אומרת שזה לא קולא בנותן, אלא זה קולא לעני המקבל, שהוא נצרך גם לתבואת עם הארץ, ולכן הקילו בשבילו. בפשטות הקולא היא שהעני לא צריך להפריש בכלל, כי אם הוא כן צריך להפריש אז מה הקולא.

קשה על רש"י הירושלמי אצלנו בדמאי, שצריך להודיעו כדי שיתקן. משמע שהעני צריך להפריש.

נראה לפי רש"י שזה רשות להפריש, כמו שמשמע גם ברמב"ם. בעל הבית מודיעו, אם יש לו יכולת להפריש הוא מפריש ואם לא, אז הוא לא חייב, והוא סומך על הקולא שמותר להאכיל לעני דמאי.


לשון המשנה משמע יותר כמו הרמב"ם 'מאכילין' שזה דין בנותן, אבל רש"י גם יכול להסתדר.


המדרש תהלים-שוחר טוב (יח, כג) מביא:

כי אתה עם עני תושיע . אלו ישראל שהם עניים בגלות. ועינים רמות תשפיל. אלו אדום וישמעאל, שהולכים בגסות הרוח בעולם.

כמו ש-ה' דואג לעם ישראל כשהם עניים בגלות, כך בארץ ישראל הוא מקל לתת לעניים דמאי, בלי להחמיר עליהם חובת הפרשה.

משנה דמאי ג, ב- הגבהה או משיכהחסדי הים

הָרוֹצֶה לַחֲזוֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ—

לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר —

לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר,

שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן.

הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ, וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ —

מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


ברע"ב הוא כותב: "דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן". "היה עומד ולוקח - ולא נטלם בידו ולא 'הגביהם' ". משמע ממנו שקנייה זה בהגבהה, כמו שדייק ה'תוספת יום טוב', וזה סותר את לשון המשנה: "מפני שלא משך".


הגמרא בבבאת בתרא פו ע"א כותבת: "אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא". משמע שאין אפשרות למשוך.


היה אפשר לפרש את המשנה שדווקא מדובר במשיכה וזה על פי הדין שם בבא בתרא ונפסק בהלכות מכירה (ג, ב): "אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו. הרי זה נקנה במשיכה. שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה".

אז כנראה מדובר כאן במשנה על ירקות קטנים שקשה להפרידם ולהגביהם, ולכן נקנים במשיכה.


ה' מושך אותנו בעבותות אהבה כדברי האמור רבה (כז, א): "אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה' אמרו ישראל רבש"ע כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנו נמשכין אחריך כבהמה הה"ד משכני אחריך נרוצה להיכן אנו נמשכין אחריך לג"ע- לגן עדן הה"ד ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם".


תהלות הים- פרק צטחסדי הים

א. החירות כבר התחילה משבת הגדול, לא לפחד לא ליפול לא לדאוג.

ב. אויבנו הממשיים ויצר הרע, האם כצל כנטותו הולך באפילה.

ג. פחד מ-ה' הוא הפחד האמתי, פחד שמתרחב לבבינו עד מיצוי.

ד. פחד שלא ממעט קומתינו ללכת שחוח, פחד שזוקף קומתנו ללכת באומץ וכוח.

ה. יציאה ממצרי החיים הכובלים, יציאה לחירות עולמי עולמים.

משנה דמאי ג, ג- אין מעבירין על האוכליןחסדי הים

הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן,

וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ —

לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ —

פָּטוּר.

כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי —

לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


 

מהמשנה נראה שהאדם אין לו אפשרות, אלא להרים את הפרות, והוא לא יכול להשאיר אותם. השאלה למה?

משמע שזה הפקר והאדם יכול לקחת לעצמו, אז למה הוא לא יכול לבחור להשאיר במקום.

הירושלמי שואל את השאלה ועונה שזה כי: "אין מעבירין על האוכלין".

הירושלמי אומר שכיום מותר להעביר על האוכלים 'מפני הכשפים'.


 

ככה גם מובא בבלי עירובין סד ע"ב: "ואין מעבירין על האוכלין אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין".


 

נדמה לי שהשולחן ערוך לא מביא את ההלכה ואולי כי עדיין יש חשש כשפים.

המגן אברהם כותב באו"ח קעא ע"א: "כשרואין אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם (עירובין דף ס"ד)".


 

לכאורה חמץ בטוח יהיה מותר להעביר עליו, גם אם אתה לא מתכוון לזכות בחמץ, כמו שכתוב בשו"ת הריב"ש ס' תא, ומובא בביאור הלכה ס' תמ"ו.

 

משנה דמאי ג, ד- טוחן נכרי דמאיחסדי הים

הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ —

בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;

לְטוֹחֵן נָכְרִי — דְּמַאי.

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ —

בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;

אֵצֶל הַנָּכְרִי — כְּפֵרוֹתָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דְּמַאי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם על המשנה מפרש: "ואם יוליכן לטוחן נכרי - הם דמאי. וזה לפי שהטוחן, יתקבצו אליו קופות של חיטה, ואפשר שיחליפם בפירות ישראל אחר, שהם מחויבות במעשרות, ועל כן יהיו דמאי".


הראב"ד (הלכות מעשר יא, יג) שואל על הטעם הזה שזה ספק ספיקא ומסביר הכסף משנה את הספק ספיקא: "טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת"ל החליפן בחטים של ע"ה שמא אותו ע"ה עישר ותרם פירותיו".


התירוץ של הכסף משנה לרמב"ם: "דקי"ל רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפי' למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא". זה חידוש גדול, כי פה זה רוב ביחד עם ספק ספיקא.


הראב"ד אומר בעצמו: "אלא שמא החליפן משלו ומירוח עכו"ם חייב מדרבנן".


באוצר מדרשים (אייזנשטיין) משיח עמוד 393 כתוב שמשיח יעשה כמה נסים:

"הנס הששי טוחן כל הרי ישראל כקמה שנאמר אחריב הרים וגבעות"

נראה שבגירסה צריך להיות 'קמח', כמו שטוחן טוחן קמח.

משנה דמאי ג, ה- פונדקיתחסדי הים

הַנּוֹתֵן לַפֻּנְדָּקִית—

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ,

וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לְחַלֵּף.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

אֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָרַמָּאִין!

אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה בִּלְבַד.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


בירושלמי מבואר שגם אם מקבלים את טעמו של רבי יוסי שאין אנו אחראים לרמאים, עדיין יש סברא לחלוק כי חבר לא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.


נראה שרבי יוסי לא חולק על העיקרון הזה שחבר לא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

אפשר להגיד שכאשר יש מצב כזה שהוא רק נותן לה כהחלפה, ולא בדרך מכירה או מתנה, אז לא אומרים את העיקרון שחבר לא מוציא מתחת ידו דבר לא מתוקן.

או מכיוון שהוא לא רוצה או לא מתכוון שתחליף, זה לא אחריותו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן.


חכמים יכולים לחלוק על שתי הסברות האלו, או לשיטתם אחראים לרמאים, או שהפונדקית מתכוונת לטובה לפי חכמים והיא לא רמאית. עיין במפרשים.


הרד"ק ביהושע פרק ב על 'רחב' שנקראת זונה: "זונה - כמשמעה או מוכרת מזון כמו שת"י פונדקיתא והוא בשקל טובה והאמת דעת יונתן זונה ממש כי כן דרכו במקומות לתרג' זונה פונדקית וכן שתים נשים זונות פונדקן ואף על פי שתרג' מקצתן נפקת ברא ודעתו לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל".

נראה שהפונדקית נוהגת בהפקר במזון, כי הרבה אנשים באים ומתארחים ואוכלים אצלה, כך שהיא מורה לעצמה היתר להחליף.

תהלות הים- פרק קחסדי הים

א. אשיר וארונן לבוקר חסדך, איחל ליום מלא רחמיך.

ב. נשא לבבינו אל אל בשמים, נכווין את מעשינו לשם שמים.

ג. זיקוק הכוונה וטוהר המחשבה, זכות הלב ואור הנשמה.

ד. עזרני להתעלות לפאר את שמך במרומים, תן בי כח להתפלל אליך הרבה פעמים.

ה. להתפלל להודות בהלל וזמרה, לשבח לאל את הכל ברא הוא יוצרה.

משנה דמאי ג, ו- הנותן לחמותוחסדי הים

הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ —

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְחַלֵּף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.

מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית,

שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף,

לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הירושלמי אומר שכל דברי המשנה הם דברי רבי יהודה. הרמב"ם פוסק בפיהמ"ש להלכה כדעת רבי יהודה. הסיבה, שרבי יהודה מובא כ'סתם' בהתחלה.

מה שקשה, שבירושלמי מובא ש'רבנן' חולקים ולכאורה יחיד ורבים הלכה הרבים. יכול להיות שהרמב"ם לא מבין את ה'רבנן' כחכמים שהם רבים.

אבל בהלכות מעשר (יא, יב) הרמב"ם חוזר בו ופוסק כחכמים. כנראה הוא אחר כך הבין ש'רבנן' זה כן רבים.


רבי יהודה טעמו עמו והשאלה מה יענו חכמים לטענתו, ונראה שחכמים הולכים אחרי רוב הפעמים שלא מתקלקל האוכל, וגם אם היא מחליפה זה יכול להיות מעושר.


זה מעניין שבתנ"ך הלשון 'חמיך' 'חמתך' מופיעים רק לגבי הכלה כלפי הורי בעלה ולא הפוך. חז"ל הרחיבו את הלשון גם לחתן מול הורי אשתו.

במקור בתורה המילה מסמלת את היחסים המתוחים בין כלה להורי בעלה, מלשון חימה, במיוחד כלה כלפי חמותה כבבלי שבת כו ע"א שכלה שרפה את חמותה: "ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה". אבל בספר רות רואים קשר אידיאלי בין חמות לכלתה, נעמי ורות.

משנה דמאי ד, א- נאמנות עם הארץ בשבתחסדי הים

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת,

וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְּשַׁבָּת —

יֹאכַל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

לֹא מְצָאוֹ,

אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת:

"מְעֻשָּׂרִין הֵן" —

אוֹכֵל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ,

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר:

אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


יש שני טעמים בירושלמי לרישא של המשנה: "חברייא בשם רבי יוחנן מפני כבוד שבת התירו... ר' ביבי בשם רבי חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת".


הטעם הראשון מתיר מפני עונג שבת. הטעם השני כי העם הארץ ירא לשקר בשבת.


הירושלמי מקשה על הטעם השני למה שיהיה אסור לאכול את הפירות במוצאי שבת, הרי העם הארץ נאמן בשבת, אז הוא לא שיקר שהפירות מעושרים, אז הם מותרים גם בחול? הירושלמי עונה: "מפני אחד/ר שאין אימת שבת עליו". השאלה מה התירוץ בזה?

מסביר ה'שנות אליהו': "פי' משום דחיישינן שמא הוא אינו ירא משבת. ודוקא משום כבוד שבת התירו לו נמצא למאן דאמר מפני אימת שבת. ס"ל ג"כ הטעם משום כבוד שבת אלא דכבוד שבת לבד לא מהני לדידיה." זאת אומרת שגם הטעם השני סובר כטעם הראשון רק שהוא לא מספיק.


ר' יוחנן מדגיש את הנקודה של עונג שבת שזה מדין המצוות העשה דרבנן, שנעשים בשבת מתוך עבודת ה' מאהבה, ולכן התירו לחבר לאכול. ר' חנינא מדגיש את ענין האימה שיש בשבת, שאז העם הארץ לא יעבור עבירה וישקר, שזה מצד עבודת ה' ביראה.

יכול להיות שהם חולקים מה יותר דומיננטי בשבת.


היה אפשר להגיד שאצל עם בארץ הפחד יותר דומיננטי, ואצל החבר האהבה יותר דומיננטי, ולכן לחבר מותר לאכול והעם הארץ נאמן. זה מחבר בין שני הטעמים כמו שהגר"א מסביר ברבי חנינא.

משנה דמאי ד, ב- איבה שבע ברכותחסדי הים

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ,

וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת —

אוֹכֵל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה,

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת;

וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: "מְעֻשָּׂרִין הֵן".

וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הר"ש מביא את הירושלמי שמדובר על סעודת שבע ברכות: "שבת הראשונה. מפרש בירושלמי (הל' ב) ר' ינאי ברבי ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטגמא התירו משום איבה לסעודות בחור שנשא בתולה קורין בלשון יון פרוטגמא בויקרא רבה פרוטגמא של צדיקים לעתיד לבא"

התפארת ישראל מוסיף לבאר: "אוכל עמו בשבת הראשונה:  של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה".


השאלה למה דווקא התירו משום איבה בסעודת נישואין?

אפשר להגיד שסעודת נישואין היה מקום שהיו מתכנסים הרבה אנשי העיר ביחד והיה מתרבה אהבה ורעות, ואם התלמיד חכם לא יבוא יהיה איבה.

לפי פירוש ה'פני משה' על הירושלמי, מותר לתלמיד חכם להשתתף בסעודה של מצוה, ולא בסעודה "שאין לה שם" שלפי פירושו זו סעודת הרשות.


הנפקא מינות: 1. לפי ההסבר הראשון התירו דווקא סעודת נישואין ולא שאר סעודת מצוה, ולפי ה'פני משה' התירו כל סעודת מצוה. 2. לפי הפירוש הראשון כל סעודה שמתאספים בו אנשי העיר מותר לאכול שם, ולפי ה'פני משה' יהיה אסור אם זה לא סעודת מצוה.


ה'פרקי דרבי אליעזר' פרק טז מביא את שכר הבא לשבע ברכות: "רבי יוסי אומר מנין אנו למדין שבעת ימי המשתה, מיעקב אבינו, כשנשא את לאה עשה שבעת ימי המשתה, שנאמר [בראשית כט, כז] מלא שבוע זאת. ונאספו כל אנשי המקום לגמל חסד עם יעקב, שנאמר [שם כב] ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אני אגמל ואתן שכרכם בעולם הזה, שלא יהא שכר לרשעים לעולם הבא, שנאמר [מ"ב ה, א] כי בו נתן ה' תשועה לארם, וקבל שכרו".


משנה דמאי ד, ג- מעשר עני של דמאיחסדי הים

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הגמרא במכות יז ע"א מביא את היסוד למחלוקת: "והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש ורבנן סברי כיון דטריחא ליה מילתא בלא מפריש".

השאלה איזה טורח יש כאן, לכאורה צריך רק לקרוא שם והוא יכול לסמוך על המוציא מחברו עליו הראיה?

נראה שעמי הארץ לא יודעים את ההלכה הזאת, והם חושבים שצריך להפריש ממש ולתת לעני.


זה מעניין שלא מצינו במתנות עניים בשדה שעמי הארץ נחשדו, רק כאשר הם צריכים באופן אקטיבי להביא לעני, וזה טורח עליהם.


בפרשה שלנו הקדש מסדר לעני שהעריך, כדי שיוכל לתרום באופן נאות ולא יתרושש כמבואר בערכין כג ע"ב-כד ע"א: "מאי טעמא דאמר קרא (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך".

משנה דמאי ד, ד- תרומה ומעשר בשבתחסדי הים

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי,

וּלְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי —

לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ —

יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הר"ש כותב: "לא יטלם. לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנן לכהן ולעני שבחצר ושבמבוי סתמא כב"ש דביצה בפ"ק (דף יב דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן כדמפרש בירושלמי (הלכה ב) ".

זאת אומרת שאם זה מופרש אסור לתת.

וככה משמע ברמב"ם בפיהמ"ש: "וביארו בתלמוד, שעניין מה שאמר לא יטלם - הוא לא יתנם, וכאילו אמר 'לא יטלם לנתינה', מפני שאסור לתת המתנות בשבת."


אבל ה'משנה ראשונה' טוען שלפי מסקנת הבבלי מותר להוליך להם רק אסור להפריש:

"למאי דמסקינן התם בגמ' דמתני' דחויה היא ומותר להוליך תרומה ומתנות וכמ"ש הר"ב שם, מתני' דהכא מתפרשת לענין הפרשה עצמה ולא מנתינה, וכן העתיקה הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת כלשונה דפשטא דלא יטלנה משמע הפרשה".


אפשר להסביר את המחלוקת מה עיקר מעשה מצוות התרומה והמעשר, לפי הר"ש העיקר זה הנתינה ולכן אסור בשבת, אבל מותר להפריש ואין בזה תיקון. לפי ה'משנה ראשונה' העיקר זאת ההפרשה ולכן היא אסורה בשבת כי זה מעשה תיקון, אבל הנתינה שהיא הוצאה לפועל של ההפרשה היא מותרת.


נראה שלפי ה'משנה ראשונה' שהעיקר היא הנתינה, קשה הדין "ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו", כי אין כאן נתינה, וקשה להגיד שרק ההודעה שזה תרומה ומעשר יש בזה קיום מצות הנתינה.


אפשר להגיד במשנה שהכהן והעני רגילים לאכול אצלו בשבת, ומכאן סמך למנהג להזמין אורחים בשבת. רואים את זה גם במשנה שבת יח, א.

משנה דמאי ד, ה- שליח נאמנותחסדי הים

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת:

"קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן" וּ"מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

"מֵאִישׁ פְּלוֹנִי" —

הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ: "לֹא מְצָאתִיו,

וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


בירושלמי מובא שרבי יוסי חולק על המשנה:

"תני אמר רבי יוסי אפי' אמר לו מפלוני אינו נאמן עד איתמר לו קח ואני נותן מעות מה טעמא דרבי יוסי אני אומר אחד קרוב מצא ולוקח ממנו".

נראה שסברת רבי יוסי שגם במקרה שהשולח מצביע על איש פלוני ויש חשש שיתבאר שהשליח משקר, "מצי לאשתמוטי (לומר) בעיני היה נאמן".


אפשר להסביר את המחלוקת בצורה אחרת, אם הנאמנות על הגברא. לפי חכמים כשהוא מצביע על איש פלוני הוא מגדיר את הגברא כאיש נאמן, והשליח לא יכול להשתמט. לפי רבי יוסי, גם במקרה שהשולח מצביע על איש פלוני, הוא רק מראה מקום לאיש מסויים, ולא שהוא דווקא נאמן על המעשרות, לכן השליח יכול להשמט ולהגיד לא דקדקתי שהוא נאמן.


"מנאמן לנאמן, מהקדוש ברוך הוא שנקרא אל מלך נאמן למשה שנקרא נאמן דכתיב (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא," (בראשית רבה א, יא)

משנה דמאי ד, ו- קניית אכסנאיחסדי הים

הַנִּכְנָס לָעִיר, וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם,

אָמַר: "מִי כָּאן נֶאֱמָן?", "מִי כָּאן מְעַשֵּׂר?",

אָמַר לוֹ אֶחָד: "אֲנִי" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

אָמַר לוֹ: "אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן" —

הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ,

אָמַר לוֹ: "מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן?"

אָמַר לוֹ: "מִי שֶׁשְּׁלָחָךְ אֶצְלִי",

אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה —

הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הירושלמי אומר: "אמר רבי יוחנן קל הקילו באכסנאי מפני חיי נפש", וזה מדוייק מלשון המשנה: "ואינו מכיר אדם שם".

הרמב"ם בפיהמ"ש מוסיף: "העיקר אצלנו: 'אין אדם חוטא ולא לו'. ולפיכך לא ישלחהו לאיש שאינו נאמן, מפני שאין לו הנאה בזה, הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו, מפני שהוא גר, ואינו מכיר אנשי המדינה:"


נראה שזה מדין המשנה הקודמת (ג, א) שמאכילים את האכסנאי דמאי. רק שם לפי הרמב"ם כשאנחנו מאכילים אותם, זה כדי להקל עלינו את הצדקה. פה החידוש שהאכסנאי יכול להאמין לעם הארץ שאדם אחר נאמן, כשהוא קונה אצלו.

רואים מהמשנה שאסור לאכסנאי עצמו ללכת מיוזמתו ולקנות דמאי, רק אם אדם אומר לו שאדם אחר נאמן.


הרמב"ם פוסק בהלכות מעשר (יב, ח) ש: "בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה."

זאת אומרת אם מכיר אדם, אז יש לו דרך למצוא מומחה, ואם שהה שלושים יום אז כבר אין לו את הקולא של אכסנאי.


על משה שנתן לנו התורה, כתוב "בכל ביתי נאמן הוא" אומר על זה הספרי זוטא:

"נהגתי עם עבדי משה אלא בכל ביתי נאמן הוא כל מה שבמעלה ושבמטה גליתי לו כל מה שבים וכל מה שבחרבה. ד"א בכל ביתי נאמן הוא אף על מלאכי השרת ועל בית המקדש הוא נאמן".

משנה דמאי ה, ז- חיות העיר דמאיחסדי היםאחרונה

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד:

"שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן",

"שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן" —

אֵינָן נֶאֱמָנִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הירושלמי מבאר את מחלוקת התנאים: "מה טעם דרבי יודה מפני חייהן של בני העיר מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת".

זה נראה שרבי יהודה מבודד כל עיר בפני עצמה לענין חיות ולכן מכיוון שהחיות שלה כעת תלויה ב'גומלין' מתירים, ואילו חכמים סוברים שמסתכלים על העיר ביחס למסחר בכלל באזור.


כל עיר הוא מקום מנהלי בפני עצמו כדרשת הספרי: "ומנין שממנים ב"ד לכל עיר ועיר? תלמוד לומר שופטים בכל שעריך . ומנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר? תלמוד לומר ושוטרים לשעריך?".

רק יש פה חידוש של רבי יהודה שלגבי חיות העיר מסתכלים עליה בפני עצמה, גם אם בפועל היא יכולה להחיות את עצמה מעיר אחרת.

תגידו.. מה זאת הבנה נכונה של תורה מן השמיים?צע
וגם שואל, מה זאת הבנה לא נכונה..


שואל בעקבות הפסקה המפורסמת


יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה.

מה שאני חושבאחואחרונה

בפסקה הוא מדבר על "שמיים המצטריים בצורות משונות", אבל לא מפרט אותן. מהי הסתכלות לא נכונה? ברוח הדברים, אני מתאר לעצמי הסתכלות שבה השמיימיות באה לידי ביטוי בחוסר היגיון או בהתנכרות לעולם האדם (גזרות מלך חסרות טעם). כיוון אחר הוא שמיים שהם מנגנון טכני־מיסטי והתורה מפעילה כל־מיני סגולות למעלה.

 

הכפירה שהיא התחלה של תהליך יותר בריא, לא מתחברת למושגים של "תורה" או "מן השמיים" בגלל שהיא רוצה להתחבר למשהו יותר פנימי ואנושי, ולאט־לאט דרך "רוח האדם" היא מתחילה למצוא תורה. המושג "תורה מן השמיים" בא להעיר את תשומת לבנו שהמקור והתמצית של מצוות היבשות כו' (איך שהתורה באה לידי ביטוי), אם שמיימי הוא, בהכרח נעלה הוא, מעבר לביטוי השטחי.

 

בגדול הרעיון זהה למאמר הדור: האמונה השטחית גרועה, הכפירה המודרנית ברוח הנאורות מחפשת אור אמיתי ועמוק דרך רעיונות הומניסטיים וכיו"ב וזה עדיף מאשר להישאר באמונה השטחית כיוון שהתהליך בסופו־של־דבר נכון יותר.

 

זה איך שהבנתי את הדברים על־כל־פנים.

 

///

 

אני לא ממש מתחבר. אני לא סבור שאמונה פשוטה במונחים פשוטים היא "כפירה" ביחס למיינדסט של נאורות, או שיש בעיה במסורות אמוניות כאלה ואחרות (יותר מיסטיות, יותר רציונליות, יותר פשטניות, כו' כו'). המבחן האולטימטיבי הוא הנאמנות לתורה, פחות האם הבנת נכון את המטפיזיקה. => זאת על־כל־פנים הגישה שלמדתי ואימצתי.

 

וביחס לדורנו אנו, נראה לי שאם ה"גיבור" בדור ההוא, היה אותו חלוץ כופר חדור באהבת ישראל ובאידיאלים, שזרק את התפילין מהאונייה כי קץ ביהדות שטחית ונמוכה, ודרך ההתחברות למוסר האנושי ולרעיונות המרכזיים של הנאורות, ימצא בהמשך תורה נעלה (לא נראה לי שקרה אגב...), הגיבור של דורנו הוא הבחור שגדל בבית דתי "פושר", ובתיכון הוריד את הציצית, ובצבא הוריד את הכיפה, ואחרי הצבא טס להודו ולבנגקוק וגידל רסטות וחיפש את עצמו באשרמים ובסמים, פתאום מוצא אותו איזה שליח חב"ד בג'ונגל ומשכנע אותו להניח תפילין לחצי דקה, ואחרי שנה שהחוויה הזאת לא עוזבת אותו, הוא מגיע להרצאה עממית של הידברות, ובעקבות שמחת תורה מקבל על עצמו נטילת ידיים כדי לחזק את החיילים בחזית או משהו כזה.