פורום בית המדרש (עמוד 16)

האם יש עוד מקומות  שבהם יש מאמרים?

בהוצאה של חב"ד 

שם יש על פי סדר מסויים פסקאות של הרבי האחרון על תפילה באופן כללי ועל הסדר הכללי של הסידור

משה לימד את בנ"י לקרוא את שמע.

אבל האם הוא עשה זאת כי ה' ציווה, או שהוא תיקן זאת כתקנת-חכמים מפי עצמו (כמו קריאת התורה ג פעמים בשבוע שמשה תיקן אותה) - זוהי המחלוקת.

בסגנון דומה מפרש הרמב"ם מחלוקות נוספות בענינים שעברו במסורת.

שהרמב"ם לא מתכוון לומר שאין הלכות שנשתכחו [חז"ל מדברים על ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה]. אלא גם כשיש מחלוקת כזו, זה לא שאחד מהצדדים אומר שיש לו מסורת אחת, והצד השני מביא מסורת מנוגדת או סתם לא מוכן לקבל את המסורת, אלא ששני הצדדים יודעים שאין בידם כבר מסורת וחולקים מסברא.

(אני בהנחה שאתה מתכוון בעיקר לנ"ך)

רש"י על הנביאים, מביא דרשות חז"ל על נקודות ספציפיות וכמעט לא מבאר פשט. לכן הגיוני שאתה נשאר עם הנקודות שרש"י מביא ולא עם המכלול.

המלצצי שקודם כל תלמד עניין שלם, תקרא פרשיה /פרק /הקשר ברצף ותשתדל להבין. אי אפשר להבין פסוק, פסוק לבד. אחר כך, אם צריך תלמד שוב את הפסוקים עם מצודת דוד המבאר את הפשט.

כשיש מילים קשות, מומלץ להעזר במצודת ציון, אבל בשלב ראשון חשוב להבין מכלול, גם אם לא מבינים כל מילה ומילה.

בהצלחה רבה

אז כדאי לקרוא את הפסוקים בקול, אפילו במנגינה (אפשר טעמים), כדי לזכור. ואפשר גם לשמוע הקלטות של התנ"ך תוך כדי הקריאה.

אם זיכרון חזותי -

לדבוק בתנ"ך אחד שרק ממנו אתה לומד (או ספר בודד כל פעם).

כמובן, תמיד חשוב לעשות חזרות...

ועוד רעיון - לשמוע שיעורים על התנ"ך, שמתעמקים בכל פסוק הרבה זמן, וכך הפסוקים נכנסים לראש אחרי הרבה חזרה עליהם בשיעור.

ומוסיף שכדאי ללמוד מתנ"ך ממש. העימוד המקורי עם הפרשות הפתוחות והסגורות, והאריחים על גבי לבנה וכו' עוזר להבנה וזיכרון.

לא כדאי לוותר על רש"י, רק להפריד בינו ובין לימוד פשט המקרא, שלא יפגע ברצף.

וכמובן להתמיד בלימוד כדי לזכור טוב. עם התמדה של זמן מועט כל יום אפשר לסיים כל שנה את התנ"ך בעז"ה.

(יש תנ"ך שמחולק ללימוד של עמוד ליום. כמדומני שעכשיו הם בסביבות שופטים)

אממ מה שעוזר לזכור זה ללמוד בריכוז, בראש נקי וצלול (לפנות זמן ולבטל מסיחים) ובכוונה (דורש הכנה קטנה ותפילה)

ולחזור כמו ש@מתואמת כתבה

וכל הכבוד.. מחזקת 

(איפה הימים של הילדות שלומדים וזה נחרט בזיכרון... מעלה געגועים)

כשלמדתי בישיבה (מישיבות הקו שליט"א).

התורות של הרב מוצגות כאילו הן גם הפשט, ואז אף אחד לא עוזר לך ולא טורח לגלות לך על ספרים אחרים ורבדים קודמים בכל נושא. הרב נהפך להיות המשפך היחידי דרכו כל התורה כולה עוברת. חבל שהבנתי את זה רק כשסיימתי את התקופה בישיבות.

קצת מזכיר לי את חב"ד האמת מהבחינה הזאת, רייד מאוד ספציפי

בכל־מקרה אני חושב שהכי טוב זה כמה שיותר לשחרר דעות קדומות וחוויות קודמות וליהנות מהדברים כפי שהם 

והפילובופיה היהודית שהיו לפניו, אז ברור שהתורות שלו הן הפשט. אם אתה מתכוון לדרשות על התפילה בעולת ראיה, אז נראה לי די ברור מתי הוא מתכוון לכתוב את פשט הכתוב ומתי רומז לעומק הפשט ומתי מתכוון לנושא אחר שרק רמוז בעקיפין בפשט.

אבל מבחינת תפיסת עולמו של הרב קוק, תראה לי רעיון אחד (לא דרשה) אלא רעיון אמוני שהוא לא הפשט

אם אתה סובר שקבלה = פשט אז אני מבין את מה שאתה אומר.

וברור שגם אם הדברים של הרב נכונים האמיתיים (שזה בודאי נכון) אז יכולים להתחדש עוד פירושים אמיתיים ובפשט. והפשט נראה לי שיש לו מימד מסויים אינסופי כמו שסובר הרשב"ם בעניין "פשטות המתחדשות בכל יום"

בדיונים שלי ושל [@170253|אחו] עם [@163554|תות"ח!]

א' מה ההגדרה שלך לפשט

ב' יש לא מעט נקודות שנויות במחלוקת בתורת הראי"ה לכן קשה לומר שהכל זה פשט

א' בבקשה שלא נפתח את זה פה חח יש עוד שרשור שעוסק בזה

ב' זה שיש מחלוקת זה לא אומר בהכרח אם זה הפשט או לא הפשט. גם בפשט יש מחלוקות.

אלא יחס לתנועה לאומית יהודית שהאידאולוגיה שלה רשעה.

ברור שמקריאה פשוטה של התורה עולה שהיחס לתנועה לאומית יהודית, למרות שהאידאולוגיה שלה רשעה, צריכה להיות יחס של קדושה וחיובי.

....עצם הדלקת החנוכיה בזמנה היא פרסום הנס.

מצד שני יש חשיבות גדולה מבחינת פרסום הנס בהדלקת החנוכיה בציבור לפני הזמן בניגוד להלכה.

השאלה היא האם יש שוני הלכתי בין שני ההדלקות?

לדוגמא האם מותר להדליק מחדש נר שנכבה בזמן ההדלקה לפני הזמן?

ומדלקים נרות. לזכר נס הצלת התורה מכליון, העצמאות המדינית, טיהור המקדש וחנוכתו, מציאת פח השמן היחיד והדלקת המנורה אחרי 3 שנים שהיוונים דאגו שתהיה כבויה, אומרים בתפילה "והדליקו נרות בחצרות קדשך".

בעוד שאם רק נס פח השמן היה קורה אבל לא שאר הדברים, אז לא היו קובעים חג (בסוף היו ניסים גדולים יותר במקדש ולא קבעו עליהם חג, למשל האש שירדה מהשמים בחנוכת בית ראשון)

... של מלכות החשמונאים שלקחו גם כהונה וגם מלכות  "המאיסו את עצמם בפני העם, ונציגי העם שבאו לפני פומפיוס וביקשו ממנו לבטל את המלוכה החשמונאית, הציגו את שני השליטים האחרונים כעריצים, ששעבדו את האזרחים, ביטלו את חוקי האבות, וביצעו מעשי רצח."ׁ(ויקיפדיה)

בכך הם קרבו את החורבן.

נס ההצלה לא תלוי במה שקרה אחר כך, ובפרט שהחג נקבע כבר בדור הראשון.

מבהיר לגבי "כמות חומר הנפץ שטעונה השאלה".

הרי ברור לך "שלקורא הדורות" הכל שייך.

אין קשר בין השאלה הראשונה שלך, למה שענית לבחור מעלי, למה שענית לי.

זה כל מה שהתכוונתי

בישראל.

כמו היינו עושים פדיון בן גם אם ה' ביציאת מצרים לא היה עושה מכת בכורות

....במסכת סופרים פרק כ

"ח. ואומרים בהודייה "וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כן עשה עמנו יי׳ אלהינו ואלהי אבותינו נסים ופלאות ונודה לשמך לנצח. ברוך א"י הטוב וכו'".

וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה; ושניהם נזכרין בברכת "הארץ" (בברכת המזון)."

שם לא מוזכר נס פך השמן ולכן בפשטות אנו לא מזכירים אותו היום.

הדלקת החנוכיה שיש לה 8 קנים לעומת המנורה בבית המקדש שיש בה 7 קנים מסמלת את נס פך השמן.

ברור שהדלקת הנרות היא זכר להדלקת המנורה בחנוכת המקדש של החשמונאים.

8 נרות בחנוכה זה כנגד 8 הימים , לא קשור ל7 הקנים. חנוכיה היא המצאה מאוחרת 

הניסים היו הנצחונות.

הגמרא במסכת שבת שואלת על נר חנוכה ואז יש הסבר על נס פח השמן שהנר תוקן בגללו אבל זה היה נס יחסית שולי ולא נכלל בהודאה להקב"ה בשום מקום אחר מלבד הגמרא במסכת שבת.

.... נס רגעי שגורם להתעלותא דלעילא.

הנצחונות מסמלים נס מתמשך שאמור לגרום להתעוררותא דלמטא.

"נס הצלת התורה מכליון, העצמאות המדינית,"

יכול בקלות להגיע למצב של "אני ועוצם ידי" 

לפיכך, אין מטוסים?!

הרי הרמב"ם כתב משו שלא יכול להיות שספינה תשוט באוויר, משו כזה

שיכול לדמיין דברים שלא קורים במציאות, לדוגמא ספינת ברזל עפה באוויר.   הוא לא שלל אפשרות שיום אחד ימציאו כזה דבר, זה היה דוגמא על דבר אחר בכלל.

אבל מה זה בכלל קשור?

שעולם התורה ניצל מכיליון למרות שהמדינה ניסתה לעשות "כור היתוך" וכו'.

ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיני הציונים...

טבוח טבח והכן - 'ח' של טבח יחד עם 'והכן' יוצא חנוכה...  

פה מתחיל הביסוס החומרי של המשפחה. רקימת המבנה המשפחתי באופן הכי בסיסי (האחדות), שעל גבי הבניין הזה יכולה לחול שכינה ואפשר להתחיל לרקום את הבניין הרוחני של משפחת ישראל.

אצל יצחק ורבקה היו גמלים

אולי בעלי־חיים עוזרים לרקימת מבנים משפחתיים?

בכל מקרה הכל פה לא על דרך הפשט....😉

לא מכיר ממש, יותר יצא לי לשמוע על חכמי ג'רבה. אולי מהרב מאזוז אתה יכול לשמוע יותר ולהכיר את המסורת שלכם, שלפי דבריו אביו זצ"ל הי"ד היה מאוד משמעותי בקרב יהדות תוניסיה.

אבל אם כבר עשית את כל הדרך הזאת, ממליץ לך להמשיך לחקור ולגלות את החכמה, הצדיקים והמסורת של יהודי תוניסיה. 

ראה פה שיש בישיבת כסא רחמים ספריה מיוחדת מרבני תוניסיה אוצר ספרי רבני תונס - ישיבת כסא רחמים . אתה יכול לבקר שם

אבקר שם בהחלט.

מעניין האם יש דרך לשלוח שאלה וירטואלית לרב מאזוז

תראה משהו מצחיק (האמת ששיט, אולי זה לא יצחיק אותך)

צריך לייבא את זה לערוץ 7

אחי היקר והאהוב! אם סיימת עם מבוקשך כאן באתר בבקשה סגור את מכשירך המשוקץ, שהוא כשרץ לכל דבר ועניין, ורטש אותו עם גרזן אם יש ביכולתך. מכשיר זה מסכן אותך בכל רגע נתון, גם בשעת קריאת שורות אלה. אנא הגן על עצמך ועל משפחתך, ואם יועיל הדבר - אולי עדיף שתברח בכל המהירות ותסתלק! ויפה שעה אחת קודם! אני מתחנן אליך אהובי! הינצל כצבי מפח יקוש!

אבל באמת יש משהו שפוי מאוד בחיים בלי אינטרנט שלא לצורך.

לא רק רוחנית.

אבל אי אפשר לעשות return to monke על מלא. צריך טכנולוגיה, moovit, ווצאפ... ספוטיפיי, ושאר מרעין בישין

אין ספק שהמוצ"ש שלי היה נראה אחרת בלי הסמארטפון. לא נורא

יש לך הכל אבל בלי דפדפן

ואפילו יותר מהכל אם אתה יודע איך לשחק עם ההגנה

הלכה אחת לכולם. אם אתה מחפש משהו ליום יום בסגנון מה מברכים על תפוח, למרות שאני אשכנזי שולחן ערוך הוא אחלה ספר.

ואם אתה רוצה לדעת מה ההלכה לגבי תרנגולת שנמצאה לא חלקה, תלמד ותכריע כמי הלכה, כך היא דרכה של תורה. לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא.

אבל ההלכה לא מתחלקת לאשכנזים ספרדים תוניסאים, אין חיה כזאת, יש כמה מחלוקות ספציפיות שיצא שהפוסקים הספרדים והאשכנזים חלוקים בהם, זה לא שאי אפשר לפסוק כמו הצד השני.

פעמים שפוסקי אשכנז פוסקים כמו הרמב"ם ופוסקי ספרד כהרא"ש. לא הרבה, אבל יש. פוסקים כמו ההלכה ולא כמו המוצא.

לא מעשה אבותינו בידינו, אלא ציווי אלוקינו בידינו.

לא אכפת לי ממנה כל כך. יש שזה עושה להם טריגר, פגשת אותי ואתה יודע שאני בקושי ראוי להיקרא דתי. אני לא מעוניין בהשקפה הייחודית שלך אלא בהשקפה המקובלת כיום בציבור הדתי הקלאסי בישראל, זה הכל

אבל תמשיך להיות רשע בעל דעות בתורה, זה דווקא חביב בעיניי. פשוט לא כרגע כי זה מלאה

– ברוב המוחלט של ההלכות, התוניסאים נוהגים כמו הספרדים

– יש מנהגים מקומיים של תונס וגם מנהגים מיוחדים לג'רבה למשל, יש ספרי מנהגים שעוסקים בזה, בינתיים ראיתי את הספר "עלי הדס" אבל צריך לקחת בחשבון שלא כל מה שמובא שם אכן נהוג למעשה. זה קצת דומה למצב עם המרוקאים, יש ספרי מנהגים מרוקאיים כמו "עטרת אבות" (אם איני טועה) אבל לא כל מנהג שמובא שם אכן נוהגים אותו בכל קהילה גם אם כתוב שם "נהגו מדורי דורות". יש מנהגים שעברו מן העולם, בכללי גם הרבה קהילות מצפון אפריקה (וגם מהמזרח, כמו פרסים, גיאורגים כו') "יישרו קו" עם הספרדים בכל־מיני נושאים

– הרב מצליח מאזוז הי"ד (בעל השו"ת "איש מצליח") היה מבין הפוסקים הבולטים ביותר בתונס

– ברוב ככל ההלכות הבסיסיות (כשרות, שבת, כו') אין למיטב ידיעתי הבדל בין תוניסאים לבין ספרדים

– לגבי היותך איטלקי במקור, לא נראה שזה כזה פקטור, מכמה סיבות,

א' כרגע משפחתך אינם נוהגים במנהגים איטליאניים מובהקים אלא אני מתאר לעצמי שהם ספרדים שאולי שמרו גם על כמה ממנהגי תונס, עיקר הבעיה היא "לא תטוש תורת אמך" שאבא וסבא שלך עושים משהו א' ואתה עושה משהו ב', מה שנקרא "להמציא את התורה מחדש", אבל אין הכוונה לרסטורציוניזם שכל־אחד יחזור למנהגים אולטרה־קדומים, כמו שאף־אחד לא חוזר למנהגי פרובנס / צרפת / מוראביה קדומים. למשל בסליחות, בעבר היו נהוגים המון נוסחים אצל האשכנזים, אבל בסוף נשארנו עם ליטא ופולין (אולי אנגליה אם זה נחשב), ולא כל־אחד מחפש מה אמרו בקהילה שבה גר סבא של סבא־רבא שלו לפני השואה.

ב' מסתמא כאשר אדם גולה מקהילה מסוימת בייחוד בתור אדם יחיד או משפחה לא גדולה הוא מצטרף לקהילה החדשה. נתאר לעצמנו ציור של אשכנזי מוראבי שמגיע להתיישב בסלוניקי, או שהוא מצטרף לקהילה האשכנזית שם, אם יש, ואם אין אז או שהוא מצטרף לקהילה הספרדית, או שהוא מתעקש כל החיים לומר ברוך שאמר לפני הודו בבית הכנסת הספרדי, ואז או שהילדים שלו "נשברים" בשלב מסוים ומסתפרדים, או שהם ממשיכים כמשפחה אשכנזית בודדה בתוך קהילה ספרדית ואז ממילא אין שאלה מה המנהג שלהם.

עריכה נוספת: למיטב ידיעתי רוב התוניסאים שפגשתי פשוט נוהגים כמו הספרדים / רב עובדיה,

יש כאלה שיותר "מחוברים לשורשים" נוהגים כמו הרב מאזוז בכל־מיני דברים

דוגמה למחלוקת ביניהם היא הברכה על לחמניות מתוקות, הרב עובדיה סובר שזה מזונות והרב מאזוז סובר שזה המוציא כיוון שרגילים לקבוע על זה סעודה ואין שום הבדל מעשי בימינו בין חלה מתוקה לחלה רגילה גם אם היה הבדל כזה בעבר (סוכר בעבר לא היה מצרך כה זול או נפוץ), אולי חוץ מחלות ממש מתוקות שהן יותר דומות לעוגה, בערך כמו ארנ'גלושקה הונגרית (אם כי, היא נילושת בחלב... אז היא מזונות בכל־מקרה)

עוד עריכה: מצורף מתכון לארנגלושקה פעם הכנתי וזה ממש טעים

עד כמה שזכור לי, הצטרפות של משפחה בודדת למנהגי הקהילה שהיא הגיעה אליה על מנת להשתקע שם, איננה רק תהליך טבעי, אלא גם מה שהיא אמורה לעשות מבחינה הלכתית.

[ראה בפסחים נא, א וביורה דעה סי' ריד סע' ב].

לא בקי בסוגיה,

אם כי במצב של גירוש לפעמים היו באות קהילות שלמות או שהייתה קיימת כבר קהילה כזאת ואם כן לרוב זה ידוע

(או שלאט־לאט היא נטמעת בקהילה המרכזית שזאת גם אפשרות)

בכל סוגיה סבוכה.

דינה. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ, אִם זֶה זָכָר לֹא תְהֵא רָחֵל אֲחוֹתִי כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, וְהִתְפַּלְּלָה עָלָיו וְנֶהְפַּךְ לִנְקֵבָה

אבל הגמרא יישבה במקום

אין מה להתפלל שהכוס השבורה לא תישבר, כי אין מה לבקש על היפוך ציר הזמן. הקב"ה לא מאפשר את זה.

או שאתה מנסה לשאול בכלל שאלה אחרת: מה לעשות במקרה שאתה לא יודע אם נקבעה מציאות, האם עדיין להתפלל או לא.

לכאורה זה תלוי בשאלה האם תפילה על צרכיך היא דאורייתא או דרבנן, ואת זה איני יודע לומר.

אם הבקשה היא "שאני אגלה שהיה לי ראיון שנחשב יחסית טוב" - תפילת שווא

אם הבקשה "שהראיין יחשוב עלי בהמשך לטובה גם אם היחס שלו בזמן הראיון היה פושר" - תפילה ראויה

הגמ' אומרת שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. כל עוד יש אפשרות כל שהיא, אפילו הכי קטנה, קטנה שבקטנות, ברור שאפשר להתפלל ולא לומר:  מה הסיכוי שהמציאות תשתנה?

וגם מציאות שנקבעה כבר ע"י ה', אפשר להתפלל שתשתנה לטובה מכאן ולהבא (לא לשנות את העבר, לשנות את ההווה שיהיה יותר טוב).

לא יודע על זה מקורות

*נפק"מ יהא לכך:

א. באם אין לאדם בית, אם נחשב שאנוס מלקיים מצוותו שחייב בה, או שאין לו חיוב כלל ואינו מוגדר כאנוס. 

ב. אדם זר הדליק את חנוכיית ונרות הבית שלא מדעת הבעלים, האם נפטרין בני הבית מחיוב הדלקת נר הבית כשם שהיה קובע מזוזה בפתחו, מאחר שבבית קבועה כבר מזוזה ונר חנוכה. או שישנו חסרון בכך שאין זה נר שהודלק מכוח בני הבית המחוייבין בו. 

ג. השפת אמת שם הביא נפק"מ נוספת, אם החובה על הבית, אז שני בעלי בתים יסתפקו בנר אחד שמאיר ומפרסם בביתם, והחיוב על אורח להשתתף בפריטי הוא כדי לעשות המצווה בממונו. 

ד. נפק"מ נוספת הביא שם, אם צריך כוונה בהדלקתו להוציא את יתר בני ביתו, או שהמצווה על הבית ובהדלקתו מוציא את כל דיירי הבית וא"צ כוונה להוציאם יד"ח, וממילא לא יוכלו המהדרין לברך מאחר שיצאו יד"ח. 

מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/51083 

חשבתי לומר שההגדרה הזאת יכולה להיות חלק מהמחלוקת אם כל אחד מדליק או חנוכיה אחת לכולם, אבל כנראה שזה לא מוכרח.

*ואם אתה שואל מה מהות החיוב על החפצא: אתה לא חייב ללבוש ציצית, לא חייב לשחוט בשר, ולא חייב לאכול מיבול הארץ. אם ברצונך ללבוש בגד בעל ארבע כנפות, לאכול בשר ולאכול מיבול הארץ, תצטרך לתקן אותם- להטיל ציצית, לשחוט כהלכה, ולקיים מצוות התלויות בארץ. 

זאת לעומת מצוות מילה, אכילת קרבן פסח, תפילין, פרו ורבו, לולב, שבת וכו' שאתה מחויב בהם מצד הגברא. ולא תלויות בשום דבר חיצוני.

2. נשים מחויבות בנר חנוכה מפני שאף הן היו באותו הנס, ומוציאות את הגברים כיוון שמחויבות כמותם.

(מקווה שהבנתי את כוונתך)

1. המחלוקת היא לאו דווקא לגבי הבית אלא על הממון של האדם באופן כללי (על פי הנצי"ב בהעמק שאלה וישלח).

נפק"מ מרכזית היא האם אדם צריך לברך על ראיית נר חנוכה אם כבר הדליקו עליו בביתו.

הרעיון הוא, איך שהבנתי אותו, שעל האדם לא מוטלת מצווה להדליק נר חנוכה אלא שהנס יתפרסם על ידי הממון שלו, לכן אכסנאי משתתף בפרוטות. כמו השיטה שסוברת שציצית היא חובת מנא.

2. אני די בטוח שלפי זה, הומלס הוא כמו מי שנמצא בספינה שמברך על הראיה (לפי רש"י) כי הוא לא יכול להדליק (לפי השיטה שנפסקה להלכה). בכל מקרה - אני די בטוח שזה שאין לו בית לא פוטר אותו, ראיתי את הסברא הזאת רק בתירוץ של המגן אברהם לזה שקטן שהגיע לגיל חינוך מדליק בברכה (מאוד סביר להניח שזה מופיע בעוד מקום, לא ראיתי הרבה).

קח את כל זה בערבון מוגבל, לא עיינתי מספיק בסוגיה.

ראה רש"י על הפסוק "זכר לעולם בריתו דבר ציוה לאלף דור"

בתכנון המקורי התורה הייתה צריכה להינתן אחרי 1000 דורות, והעולם יכל להתקיים עד אז רק ע"י שאנשים יקשיבו לצדיקים שבכל דור.

אבל הקב"ה הקדים כי ראה שזה לא עובד ויש תתקע"ד (974) דורות של מרדנים שזה לא יעבוד איתם אז הוא הקדים ל26 דורות מבריאת העולם ופיזר את הנשמות המרדניות בכל דור.  

בזמנו של יעקב כנראה עדיין היה הכל מספיק טוב בשביל להתקיים בלי תורה.

אפשר בעברית?

אלא לשפוט את תוכנם של הדברים מתוך עצמם

לשאלה הראשונה,

לדעת יותר מאשר סתירות פנימיות שוליות (שקיימות גם בתנ"ך ויש דרכים פרשניות להתמודד איתן), הבעיה היא ה־premise העיקרי של הדת הזאת,

בסופו־של־דבר מדובר במנהיג כת לא־גדולה של שלהי בית שני (כמוהו היו עוד כמה עשרות לפחות, כל אחד נהיה לך גורו אפוקליפטי),

כאשר עיקר הדת מתבססת בכלל לא עליו, או על תלמידיו (שלא נשאר מהם הרבה לאחר חורבן ירושלם),

אלא על אדם שכלל לא ראה אותו, והמציא דת חדשה שנראה שסותרת באופן די מהותי את השאריות של מה שתלמידי ישו דאז האמינו בו,

אם להשוות את הבשורה על פי יעקב (James) לבין האיגרת אל העברית (או הרומים) התיאולוגיות שונות לחלוטין,

בעוד פאולוס דוחף לכיוון של sola fide, השאריות הארצישראליות של תלמידי השליחים (בעיקר כנסיית ירושלם, האביונים, כו') ממש לא שם, ולמי אמורים להאמין?

הנצרות מחד מקבלת ללא־עוררין את התורה (בדרשה על ההר), אז בסדר, היינו מצפים שיעשו מקסימום קצת התאמות, קצת פרשנות חדשה, או רסטורציוניזם או משהו בסגנון כדרך כל הכתות הדומות, אבל מה שאנחנו מקבלים זאת סתירה חזיתית לעקרונות מאוד מפורשים גם בתורה גם בנביאים, כמו גם קריאה מגמתית מאוד של הכתובים כדי להתאים למסר מסוים, במקום להתייחס לטוטליות של הטקסט,

למשל פאולוס מתלונן באגרת אל הרומים פ"ז שהתורה לא ניתנת לביצוע כו' כו' במקום להיצמד לעקרונות המפורשים בתורה "בפיך ובלבבך לעשותו",

או (אם אני לא טועה באגרת אל העברים) מדבר על זה שהברית עם אברהם היא בזכות האמונה בלבד (sola fide) מה שאינו נכון "למען ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו"

הדרך שהוא מציע היא א' deviation מאוד רציני מהדת המקורית כפי שהיא ניתנה במיוחד אם להבין אותה מתוך הקונטקסט המקורי שלה (אפשר להיעזר בקאסוטו)

ב' הפרשנות שלו מאוד רחוקה, גובלת באזוטריקה, מגמתית, לא מתייחסת לכלל הכתובים, משמיטה את כל מה שלא מוצא חן בעיניה,

למשל הוא מדבר על איך שישו החליף את הקרבנות כו' אבל מה קורה עם נבואת יחזקאל לגבי חנוכת המזבח השלישי??? תעלומה גדולה.

ואשר על כן, אין סיבה – גם ביחס לנצרות עצמה – לא לאמץ גישה פרשנית "ליברלית" כמו הכתות הגנוסטיות שהרחיקו לכת עוד יותר אבל לפחות מציעות הסבר כלשהו לברדק של הברית החדשה

התנ"ך והברית החדשה הם ספרים מנוגדים במהות שלהם, המסרים הם שונים עד־כדי הפכים גמורים, התורה מדגישה את הנצחיות שלה (שאגב גם הוזכרה בבשורה על פי מתי, ויש באגרות פאולוס סתירה חזיתית לזה), שהיא לא תשתנה, לזכור את תורת משה עבד ה', את חג הסוכות הנצחי (כל הגויים אשר לא יחוגו את חג הסוכות), וכן הלאה, אם התורה היא ממקור א־לוהי אז פשוט אין מקום לאותו מבנה שהנצרות מנסה לבנות, הנצרות נוטה להתייחס לברית הישנה כפרמיטיבית, נמוכה, כו', אבל לא כך התורה מדברת על עצמה ("ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"), וכיוון שניתנה על־ידי ה', איך אפשר בכלל לדבר ככה, אז בסדר הגנוסטים פשוט תירצו שבעצם התורה ניתנה על־ידי דמיורגוס כו' כו' שזה כיוון מאוד מוזר אבל לפחות יש בזה יותר יושרה אינטלקטואלית מאשר הנצרות הקלאסית,

וגם אם ללכת עם הנצרות הקלאסית, הרי שאין להם מושג במה הם מאמינים, אם תשאל כל נוצרי שיסביר לך מהו השילוש הקדוש (אשר האמונה בו זאת דוגמה אולטרה־חשובה ואם אתה לא מאמין בהגדרה הכנסייתית המדויקת אז אתה כופר), אף־אחד לא יודע להסביר את זה במילים שלו מבלי לחטוא בכפירה חמורה (לרוב זה מודליזם שספק אם נחשב לעבודה זרה), ההגדרות האלה מגוחכות להחריד (ראה ערכים: מונופיזיטיזם, מונותליטיזם, מיאפיזיטיזם), או לחילופין דווקא מתיישבות אחד לאחד עם פשט הכתובים בברית החדשה אבל הוכחדו מסיבות פוליטיות (אריאניזם), לכן במה בדיוק אמורים להאמין?

לשאלה השנייה,

בן יהוידע שבת ל"א ע"א

מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת?. מהרש"א ז"ל פירשה שרמז על העשירים שנעשה בהם תנועת הגלגל ויורדים מנכסיהם בר מינן. אך תשובת דבריו פירש כדוחק. ונראה לי דאיתא במציעא דעין הרע איכא בבבל טפי משאר מקומות, וידוע דאין דבר מזיק לעושר כמו עין הרע, וכל זה דוקא אם אין שם לב על דבר זה להצניע עשרו ולהסתירו מעיני בני אדם, ולכך שאלו על בַּבְלִיִּים דוקא והשיב שאין להם חיות פקחות שאין להם לבבות פקחות לעשות שמירה לעושרם שיהיה מוצנע.

נהניתי מכל הקריאה, גם חידשת לי דברים רבים. הטיעון הכי חזק הוא באמת על הפער בין השליחים לבין פאולוס. מזכיר גם את הגמרא (המוזרה) בשבת קטז, על האופי ההפכפך של ההגות הנוצרית ואיפה מונח מרכז הכובד של הטיעונים שלהם.

מה שכתבת למטה על החובה להאמין אמונה מדוייקת בשילוש - מרתק. בזמנו כשלמדתי על פילוסופים וקראתי על שליירמאכר קראתי גם על קארל בארת ועל היישום שלו את המונחים של קאנט בתפיסת השילוש.

גם ההקבלה וההשוואה הישירה לגנוסטים זה מהלך הוגן.

נפלא, נהניתי מאוד.

רצון העם, כמו כל יחיד ויחיד, צריך להלום את רצון הא־ל

לעיתים קרובות (מדי) בהיסטוריה היהודית רצון העם לא תאם את התוכנית האלוקית לכן נענשו על זה.

לא מבין מה הסברה שתהיה קדושה ב"רצון העם", זה בסך־הכל צירוף רצונות של סך יחידים שאולי צודקים ואולי טועים.

אם אנחנו מתעקשים ללכת בדרך של רצון רוב העם 
ובכל זאת אנחנו ביסורים אולי זה הסימן  שרצון העם לא חופף את רצון  האל

 ואני מתכוון באמת ובתמים מראיה אמונית טהורה בלי שום נגיעה פוליטית 

א' ברור שכרגע לא כל עם ישראל "בעניינים" מה שנקרא מאיזו בחינה שתרצה, מבחינת שבת, בין אדם לחברו, אמונה, כו', לא במטרה לקטרג אלא לומר שיש הרבה מה לתקן בהרבה מישורים.

ב' ייסורים לפעמים באים בתור עונש לפעמים בתור ניסיון לפעמים כחלק מתכנית גדולה. גם כאשר הם באים בתור עונש קשה לומר בוודאות על מה העונש מגיע ברמת הכלל והפרט אבל המטרה היא שעל־ידי הייסורים נתעורר לחשבון נפש ונתחיל לפשפש במעשים בכל מישור שנראה לנו קשור או הגיוני.

ג' אין להסיק אוטומטית מכך שיש ייסורים, שהדרך שצועדים בה אינה נכונה. יכול להיות שהייסורים קשורים לבעיה אחרת. למשל בן־אדם חוזר בתשובה ועכשיו מקבל ייסורים, יכול להיות שעד כה בכלל רצו לתת לו את כל השכר בעולם הזה אבל כיוון שהתחיל בתהליך התשובה הייסורים מכפרים לו על עוונותיו.

ד' הדרך לדעת האם אנחנו עושים רצון ה' היא לימוד תורה בלבד, לא ניחושים והשערות ואינטואיציה. הייסורים צריכים להביא אותנו להתבוננות וללימוד.

ה' המטרה הסופית אינה התחמקות אלגנטית מייסורים או חתירה להסרתם אלא להפנים את לקחיהם ולהפוך אותם למנוע צמיחה. "ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל"

בטח לא בדבר הספיציפי שאדם בחר לשים עליו את הדגש.

את הבחירות שלנו צריך לבחור לפי האמת השכלית ולא לפי הרגשות.

....מלמדני שכנראה  כשכל העם היהודי בארץ ובגלות ביסורים אז צריך לשנות כוון לולא מעשיו היהדות לא היתה שורדת . אפשר לתלות את המצב בכל מיני סיבות אבל לא לפסול סיבה   שרצון העם לא חופף את רצון  האל. וגם לאף אחד אין מונופול על האמת ואגב כל המחשבות הללו באים לי כתוצאה מלימוד התורה ממש

אבל מה שאתה מגדיר ייסורים זה לא ערובה לומר שרצון העם לא חופף את רצון הא-ל.

"שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה)

...שעם ישראל עובר יסורים. ההבדל הוא אם זה יסורים של אהבה והלואי שזה יסורים של אהבה ושהגאולה תבוא ממש בקרוב או חלילה זה  יסורים כתוצאה מכך שרצון העם לא תאם את התוכנית האלוקית. עדיף תמיד לקחת את האופציה החמורה ביותר כשעוסקים ביראת השם.

אבל מה לא תאם את רצון ה' נתון לפרשנות של כאו"א

...... צריך לדעת שלכולנו יש אותה מטרה ולמרות שהדרך שלנו שונה להשגת מטרה זאת אנחנו צריכים לכבד את הצד השני ולקחת בחשבון שאנחנו טועים והצד  השני צודק.

באופן כללי דרכו של הרמבם שהיא דרך האמצע היא הדרך המועדפת עלי בכל מצב.

יש אמת ויש שקר, והרמבם לא הלך באמצע. הוא עשה הכל כדי להגיע לחקר האמת, ובעקבות כך כתב את הי"ד החזקה כפסיקה סגורה שלא ניתנת לדיון (מבחינת כוונתו המקורית).

אין שום תועלת בספק המנקר. זו מחשבת עמלק, שהיהדות דוחה בשתי ידיים.

לקחת בחשבון שאנחנו טועים והצד השני צודק.

אלא זה לכבד אותו מצד שהוא אדם, למרות שאני סבור שהוא טועה.

ודרך האמצע מדברת על מידות, לא על שאלות שכליות.

חבלי משיח והגאולה בקרוב. רק שלא נטעה כמו שרבי עקיבא טעה עם בר כוכבא שבעקבות המרד קושר שמה של ארץ ישראל עם השם המקולל פלסטינה

עובדה שחכמי ישראל הלכו להתבונן בו אם הוא מורח ודאין.

אכן צריכים להתחזק בכל אופן..

.... 40 שנה לפני חורבן הבית שהיסורים של עם ישראל לא בדיוק יסורים של אהבה.

עד מתי אנחנו צריכים להתחזק ומתי אנחנו צריכים לשנות מסלול ולפשפש במעשינו?

"וְהִנְנִי רוֹאֶה צֹרֶךְ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה מְדַקְדֵּק וְשׁוֹקֵל דְּרָכָיו דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּסּוֹחֲרִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר יְפַלְּסוּ תָּמִיד כָּל עִסְקֵיהֶם לְמַעַן לֹא יִתְקַלְקְלוּ, וְיִקְבַּע עִתִּים וְשָׁעוֹת לָזֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִשְׁקָלוֹ עֲרַאי, אֶלָּא בִּקְבִיעוּת גָּדוֹל, כִּי רַב הַתּוֹלָדָה הוּא"

וגם בגזרה הלאומית זה חשוב. לכן האופוזיציה היא חשובה, ומבקר המדינה, ויועצת משפטית, ועיתונות וכו'. (כגוף כמובן) 

והאמת היא שחלק מהייסורים באים כתוצאה מההתנהגות של העם, שאינה מושלמת אבל גם אינה כולה חטא,

וחלק באים מחבלי משיח, וכפי דברי הנביאים ומאמרי חזל לרוב.

אבל מה הנפק"מ? לקטרג על עמ"י?

לא בשמיים היא. הביטוי של התורה והייעוד של העולם מורכב גם מרצון העם, לכן סנהדרין יכולה להפוך על פניו דין תורה מאסור למותר, ומטמא לטהור, וכו. כפי שכותב הרמבם בהלכות ממרים.

הביטוי של רצון העם, כאשר הוא משתקף דרך המקומות הנכונים (למשל, סנהדרין), אז אפשר להגיד עליו קדוש. הוא עצמו גופי תורה.

ואין חשיבות גדולה לשאלה האם צודקים או טועים בהקשר הזה. ועשית ככל אשר יורוך.

1. ראשית יש להקדים שיש סוגים שונים של מדרש: מדרש רבה, אגדתות בגמרא, ילקוט שמעוני, ספר הישר, זוהר. לכל מדרש יש סגנון שונה ומתודולוגיה קצת (או הרבה שונה) וגם הרבה מן המשותף כי בסוף הכל ניתנו מרועה אחד.

באופן כללי הרוב המוחלט של המדרשים נשענים על רמזים, קרובים או רחוקים, בפסוקים, דרך אימוץ של "מידות שהתורה נדרשת בהן" (לאו דווקא י"ג המידות של ר' ישמעאל), למשל "אתין גמין אכין רקין", סמיכויות (גם הרחוקות ביותר: למשל, הסמיכות של אברהם לנמרוד, כבסיס למדרש על כך שאברהם התחבא מפני נמרוד במערה כו'), אולטרה־פשט (למשל: "מי העיר ממזרח צדק", שכשנולד אברהם זרח כוכב וראו האמגושים שהכוכב עתיד לבלוע ארבע מלכויות כו' כו', או האבנים שהתאחדו לאבן אחת).

לפעמים המדרש מתבסס על פסוק אבל הפרשנות שהוא מציע חורגת מהמידע שאפשר לדלות באופן ישיר (או עקיף) מהסיפור, דוגמה לכך היא המדרש על הסיבה למריבת קין והבל (בגלל מקום המקדש, בגלל רכוש, בגלל זוגיות), בדרך של "הלבשת" רעיון כללי על סיפור.

כאמור, יש מדרשים שנצמדים יותר לפשט, יש מדרשים יותר "פנטסטיים", למשל המדרש עם האבן המיוחדת של אברהם שכל מי שהיה מסתכל בה היה נרפא, אבל לדעתי קשה מאוד למצוא מדרש שאינו מוכל בתוך הפסוקים עצמם, לי אישית לא עולה כרגע לראש. המדרש עם האבן המרפאת, לדעתי, עולה מתוך קריאת הסיפור דרך מוטיבים אלכימיים, למשל מה שאברהם היה כבד בכסף ובזהב, כלומר הייתה לו היכולת ליצור זהב, הסימן לכך שעם ישראל יירש את ארץ ישראל הוא הירידה למצרים, מצרים היא ארץ חם ובכך מסמלת את הניגרדו, ה"שחור", מלאה בכשפים ובזימה כו' כלומר זה סמל ללא־מודע, לשכבות האפלות של הנפש, היא גם נקראת כור הברזל, והסימן הוא שעם ישראל ייכנס לשם ויצא ברכוש גדול, מה הקשר בין הרכוש לבין ירושת ארץ ישראל, גם איך אפשר לתת סימן למאורע עתידי בכך שיקרה מאורע עתידי נוסף, סימנך סימנא צריך, אלא הרעיון הוא שמי שרוצה לירש את ארץ ישראל, השלמות, עליו לרדת להתמודד עם הצדדים האפלים של עצמו, לעשות את העבודה הקשה הזאת, ולהוציא משם בסוף אוצרות "ונתתי לך אוצרות חשך ומטמני מסתרים", הסימן הוא שמי שמוכן לרדת לתהליך הזה בסוף יגיע לשלמות, בניגוד לעשו שנשאר על הר שעיר (סימן לגאווה, לא מוכן לרדת מההר שלו), לכן גם מן־הסתם הייתה לאברהם אבן הפילוסופים שיכולה לרפא את כל המסתכל בה כו' כו' כו'.

3. ברור שהמדרש לא בא ללמד היסטוריה כשם שהתורה לא באה ללמד היסטוריה. המדרש הוא קריאה מעמיקה של התורה שמסתייעת במסורות פרשניות, מתודולוגיות מסורתיות, לפעמים פנטזיה וסימבוליקה, כדי להעביר איזשהו מסר. למיטב ידיעתי ספרות המדרש קשורה לדרשות הנאמרות בציבור (סרמון), כלומר סיפור עם מוסר השכל, אם כי, יש גם מדרשי פליאה אזוטריים, או כאלה שמצריכים הרבה מאמץ כדי להבין למה הם מתכוונים באמת.

ניקח למשל את המדרש שעם כל שבט ושבט נולדה תאומתו. כעובדה היסטורית, זה חסר־משמעות, מכיוון שאנחנו לא יודעים את השמות שלהן, ולא ניתקל עוד בעלילותיהן בהמשך התורה או המדרש. אלא שאם להיכנס לסימבוליקה, אפשר לתפוס את השבטים כסמלים (יששכר מסמל את המדע, אשר את העבודה החלקאית, זבולון את המסחר, וכן הלאה), והמסר הוא שלכל תכונה (יצירתיות, שלטון, דת) יש פן גברי ופן נשי. השלמות של יעקב הולידה את ב' הפנים של התכונות האלה.

לכן יש המון מה ללמוד מהמדרש, גם ממדרשים שלא נראים כל־כך מעניינים, או מדרשים מאוד פנטסטיים. בסופו־של־דבר זה קורפוס שמגלם בתוכו את החכמה המוסרית של עם ישראל, את דרכי הלימוד העתיקות, את הסיפורים המכוננים, מיתוסים אוראליים, יש לזה ערך עצום בדיוק כמו הספרים משלי או קהלת רק בסגנון אחר.

לגבי הקאנוניות של המדרש ובכן תלוי מה זה קאנוניות. אם הכוונה שנצמדים באופן דוגמטי לכל מה שכתוב במדרש אז לאו דווקא, יש הרבה מדרשים סותרים, המדרש לא נכתב ולא נערך (וגם לא תוכנן) להיות קורפוס הלכתי מחייב כמו הגמרא למשל. יש ראשונים וגם אחרונים שהתייחסו לסוגיה, עם המסקנה שאין צורך לקבל את המדרש באופן מוחלט ודוגמטי אלא בעיקר להסתכל מה אפשר ללמוד ממנו, לאמץ דרכי חשיבה, כו'. כך למשל בפרשנות המקרא ראשונים יכולים לחלוק על המדרש לטובת היצמדות לפשט, וגם אחרונים יכולים לחלוק על ראשונים. אבל המחלוקת אין מהותה לסתור את המדרש אלא לתת לצורך העניין קריאה קוהרנטית של פשט המקרא. המדרש נשאר במקומו בתור סיפור עם מוסר השכל או קובץ סיפורים שאם ללמוד את כולו אפשר להוציא ממנו עקרונות מנחים.

צריך גם להבין שהמדרש נלמד בתור תורה שבעל־פה. זאת אומרת שהרב היה יושב ומרצה לתלמידים, או לחילופין, רבנים היו מתדיינים ביניהם, או שרב היה מספר לתלמיד. זאת אומרת שהתוכן, במקורו, היה תלוי בקונטקסט: קונטקסט תרבותי, פוליטי, כמובן גם קונטקסט חברתי וכן הלאה. יש מדרשים מאוד "מוזרים" או אזוטריים שאמנם מצאו את דרכם לקורפוסים השונים כמו מדרש רבה אבל לא בהכרח הייתה הכוונה שתלמיד צעיר יקרא אותם, או שיקרא אותם בלי הקדמות נדרשות. כשהייתי צעיר, תמהתי מאוד על המדרש שיעקב נעל את דינה בתיבה כו'. אבל כשבגרתי והבנתי את הסימבוליקה השונה והמשונה הכרוכה בזה, המדרש לא כל־כך קשה, ועדיף היה אם הייתי נחשף אליו בשלב מאוחר יותר, אלא שאין לנו הפילטר של התורה שבעל־פה.

האם לכל מדרש יש רמז בפסוקים? ההשערה שלו טובה כמו של כל אחד אחר.

האם מדרשי האגדה מחייבים? כבר הגאונים כתבו שלא, ונתנו מספר סיבות: המדרשים הם רק הצעות פרשניות של הדורשים; לפעמים הם רק נועדו להעביר נקודה רעיונית, בלי ניסיון להתאים את הקצוות למקורות אחרים; וכן הלאה.

מצד שני, לאורך הדורות היו חכמים שהתחייסו אחרת לאגדות, וסברו שחלקן או כולן עברו במסורת וכדומה, או שהן יותר מחייבות (אפשר להוסיף כאן שיש מחלוקת גדולה האם ומתי אפשר ללמוד הלכות מאגדות)
 

כך או כך, היהדות הייתה חסרה בלי המדרשים. לכן אנחנו לומדים אותם ומחפשים את הרעיון שבהם, וזה מה שחשוב לנו

1. ברור שחלק מהמדרשים מתבססים על דברים שעברו ב"תורה שבע"פ". לאו דווקא שניתנו מסיני, אלא כל מיני מסורות שהשתמרו באומה ועברו מדור לדור, וחלקן נכנסו למדרשים (אומר את הדברים מדעתי ומסברתי).
3. אף פעם לא לבוא לזלזל במדרשי חז"ל. עדיף להשאיר בצ"ע מאשר לחשוב שזה שטויות. ללמוד פירושים של המהר"ל (באר הגולה בעיקר) על דברי חז"ל, ועוד פירושים שנכתבו על מדרשי חז"ל. ודבר חשוב: יש הבדל גדול בין מדרש קדמוני ומוסמך לבין מדרשים מאוחרים שלא בטוח כמה הם מיהמנים. לדוגמא, מדרש רבה, מכילתא ומדרש פסיקתא הם מדרשים קדמונים ומיהמנים. אוצר מדרשים אייזנשטיין לא בטוח עד כמה הוא מיהמן (ככה הבנתי), ולכן יש לקחת אותו בעירבון מוגבל.

... צמוד יותר לפסוקים בפרשה. הוא פשוט מרחיב את הרעיון בפסוק למוסר השכל נרחב יותר.

לדוגמא:

"ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום, א"ר אבהו בשם ר"ש בן לקיש כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקדוש ברוך הוא נמחו כלם ונעשו אבן אחת, מנין שעד שלא ישן כתיב ויקח מאבני המקום אבנים הרבה כיון שננער כתיב ויקח את האבן אבן אחת:"

אתה יכול להוסיף לרשימה שלך, ולאחר פרק זמן קובע להוריד משם את החולים שאין לך מושג לגביהם. כך הרבה עושים.

זה כן דבר טוב, לפעמים אנשים מחכים לרגע האחרון בשביל להתחזק ולחזור בתשובה וזה שמלחיצים איתם זה טוב.

וגם המשיח יכול באמת להגיע כל רגע וצריך לקחת את זה בחשבון.

התרגלתי לסנן "שכוייח" ולהמשיך בחיי.

ומצד שני טוֹב יוֹתֵר לִהְיוֹת פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, דְּהַיְנוּ לְהַאֲמִין אֲפִלּוּ בִּשְׁטוּתִים וּשְׁקָרִים, כְּדֵי לְהַאֲמִין גַּם בְּהָאֱמֶת. מִלִּהְיוֹת חָכָם וְלִכְפֹּר בַּכֹּל ח"ו.

דְּהַיְנוּ לִכְפֹּר בִּשְׁטוּתִים וּשְׁקָרִים, וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה הַכֹּל לֵיצָנוּת אֶצְלוֹ וְכוֹפֵר גַּם בְּהָאֱמֶת ח"ו.

"וּמוּטָב שֶׁאֶקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי וְאַל אֶהְיֶה רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם" (עֵדֻיּוֹת ה).  (וכיאה לשמך)

אגב, מה שמשותף בדר"כ לאותם מפרסמים, זה 1. שהם מאמינים שאנחנו בעומק הגלות, בשיא הסתר הפנים, ואנחנו בערך הדור הכי מעפאן בהיסטוריה היהודית. 2. שהם מצפים למשיח שינחת משמיים ויפתיע אותנו, וברגע או כמה רגעים נעשה סוייץ' מגלות לגאולה. הרשעים יעלמו, המדינה תיפול וכו'. הם פחות מסתכלים על שלבים, ובכלל הגישה היא פסיבית מאוד.

לא שאני שולל גישה כזאת, אבל אני מאמין וחונכתי הפוך משתי הגישות הנ"ל.

ועוד נקודה. לפעמים אומרים את זה כתפילה, ואתרי החדשות הופכים את זה לסקופ.