פורום בית המדרש (עמוד 17)

העולם קיים ששת אלפים שנה, הקב"ה הראה ליעקב ד' מלאכים (ב' עולים ב' יורדים) שכל אחד הוא שליש עולם, דהיינו עולם ושליש - פירוש, ששת אלפי השנים הנ"ל פלוס אלפיים שנה קודם שנברא העולם. 

אם יש שליש לפני - יתכן שיש שליש אחרי. מה יש בהם? "עין לא ראתה אלקים זולתך", עובדה שהקב"ה לא מראה אותם ליעקב אלא רק את השליש של קודם שנברא העולם.

שאלתי אותו את השאלה - הוא אמר לי שהזוהר מדבר בעיקר על מה שהיה אבל לא מציין כלום על מה שיהיה. זה הצעתי לאחר לפניו את התשובה שלי. בכל מקרה, היה נשמע ממנו שהוא מסכים שמה שיהיה אחרי זה 'עין לא ראתה אלקים זולתך'

מעבר לזה, פשט עברית

בבקשה בבקשה

כרך ב' - ימים נוראים - פירוש על חטא

כרך ג' ח"א - תפילה

כרך ד' - ח"א - תפילה + תשובה (חלקים מזה)

יש ספר בשם "ואני תפילה" שהוא משהו בין פירוש לבין דרשות קצרות על התפילה בסגנון מוסר-נובהרדוק

מי מרום חלק יג (על סידור התפילה).

יסוד ושורש העבודה.

בית תפילה (למהר"א פאפו, מחבר הפלא יועץ).

נפש דוד (לאדר"ת כמדומני, יותר הלכתי).

בכללי, סידור כוונת הלב מלא בפירושים על בסיס הראשונים והאחרונים. כדי להסתכל שם במיוחד על ההערות ועל הסברת היסודות שבסוף הסידור.

(עולת ראיה, דא).

(הספר שלי, שעדיין לא פורסם).

אעבור על הדברים.
להבנתי יסוד ושורש העבודה הוא יותר קבלי, נכון?

ומעניין, על מה הספר שלך? אמור להתפרסם בקרוב? 

אבל בעיקר פשטי מאוד ובעל הכוונות לכוונות השוות לכל נפש. 

הספר שלי... יש עוד הרבה זמן.

תודה רבה

יש ספר שליקטו מלקוטי תורה ותורה אור על התפילה (חסידות מבוארת).

ספר של הרב שרקי, נראה לי קוראים לו ואני תפילה.

יש ספרונים כאלה שמחלקים בחופש בממדי"ם, יש כמה כאלו בנושא התפילה.

אם מחפש גם קטעים קצרים שמזכירים את נושא התפילה, אוכל להפנות אותך.

זה מה שעלה לי...

ואני, כמו @אני הנני כאינני מתכנן מתישהו ספר על זה (או יותר נכון סידור עם פירוש). וגם לי ייקח זמן עד שזה יצא לאור.

"אם מחפש גם קטעים קצרים שמזכירים את נושא התפילה, אוכל להפנות אותך." - אשמח אם תוכל להפנות אותי.

"יש ספר שליקטו מלקוטי תורה ותורה אור על התפילה (חסידות מבוארת)" - איך קוראים לספר? חסידות מבוארת (זאת לא סדרת ספרים?)?

@תות"ח!  @אני הנני כאינני  יש ספרים מסוימים שהשתמשתם בהם לספרים שלכם - מקורות מעניינים כלשהם? 

ותודה רבה

ע"פ ההלכה אם בנאדם מוכר קרקע אז זכות קדימה ל"בן המצר" דהיינו לאדם ששייכת לו הקרקע הסמוכה לקרקע שלו. דהיינו יש להם גבול משותף שלו קוראים "מיצר".

סעיף ב' אומר שאם הקרקע כבר שכורה לאדם מסויים האדם יכול למכור אותו לאותו אדם שהשכיר ולא לבן המצר.

סעיף ג' קובע שיש זכות להפקיע את הקרקע לשוכר הקרקע אם בעל הקרקע מכר אותה לסתם מישהו. לא הבנתי למה השו"ע משתמש בלשון אפילו.

כל זה לא הבנתי מידע מוקדם בנושא אלא מחיפוש בגוגל שבו הגעתי לדף הזה - בר מצרא – ויקיפדיה הוא מסביר יותר את ההגיון של העניין. 

כאשר לאדם יש שדה (או בית, לא משנה) יכולים להיות לו מן־הסתם שכנים שגובלים באותו שדה. אם הוא רוצה למכור את השדה, יש עדיפות למכור דווקא להם, מכיוון שככה הם יכולים להרחיב את השדה שלהם באופן רציף וזה הרבה יותר נוח, לעומת קונה רגיל. הדין הזה נובע מהפסוק "ועשית הישר והטוב".

כך שיש הלכה כזאת:

המוכר קרקעו לאחר בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו ואפי' הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר המצרן קודם ומסלק את הלוקח:

אז כמו שאמרנו הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שלבן המצר תהיה הנאה הרבה יותר גדולה מהקרקע לכן אפילו אם כבר מכרו את הקרקע הוא יכול לקנות אותה בעצמו (תמורת אותו סכום כמובן).

אלא, שיש עוד אדם שדומה לאותו "בן מצר", שהוא השוכר. כשמשכיר רוצה למכור את הדירה, אם הוא ימכור למישהו אחר במקום לשוכר, השוכר צריך לצאת מהבית, לצבוע, לשלם הובלה, לחפש דירה אחרת... בקיצור באסה. לכן גם הוא נחשב לבעל קדימוּת. אם הבית נמכר לו, בן המצר לא יכול לבוא ולומר, כמו בהלכה לעיל, שהוא ישלם את עלות הדירה ויוציא אותו.

אבל אם המוכר כבר מכר אותו למישהו אחר, אפילו מישהו שהוא לא בן מצר (כלומר אפילו מישהו בלי שום זכות קדימה), השוכר כבר לא יכול לשלם את מחיר הדירה ולקבל אותה בחזרה.

איך הבנת את זה אם כתוב "השוכר יכול להוציאו מידו"?

צ"ל "השכיר ביתו לאחד ואחר כך מכרה לאחר אפילו אינו בן המצר --- אין השוכר יכול להוציאו מידו"

התפספס רווח

או שפותח השרשור ציטט באופן חלקי?

אין כזה דבר "בן המצראין"

וככה זה בפנים

שוכר שרוצה לקנות נכס שהוא מחזיק בו, עלול להחשף לתחרות טקטית ולא ריאלית. למשל, נכס ששווי השוק שלו מיליון שקל, יכול בעל הנכס שידרוש מחיר כפול... וממילא יאלץ השוכר להכנע ולוותר על הזכות השמורה לו בדין, מחמת אי כדאיות כלכלית.

וכאן עולה השאלה אם יכול השוכר לכפות מחיר עסקה לפי שמאות מטעם בית דין, אחרת מה הועיל המחבר בדבריו.

אם בעל הנכס רוצה למכור במחיר שהשוכר לא יכול לעמוד בו, לבריאות, רק שימצא קונה

לכאורה מקריאה שטחית, העדיפות של השוכר באה לידי ביטוי בכך שאם כבר מכרו לו, אף־אחד לא יכול להוציא אותו כולל בר מצרא, אבל לא שאי־אפשר למכור למישהו אחר מלכתחילה

אלא שמעשית, אם בעל הבית רוצה למכור למישהו, ועדיין לא הסתיימה העסקה, השוכר יכול לפנות לבית דין שיחייבו את המוכר למכור דווקא לשוכר, תמורת אותו סכום שתכנן למכור לצד ג'

יש כאן פסק דין מפורט בנושא דין בר מצרא בדירה שכורה 70015

בני ישראל לא עברו בבוץ אלא ''בחרבה'' - קרקע יבשה. כך מפורש גם בחז''ל.

לגבי עצם הרעיון - הקב''ה אכן הומניסט, אבל יש לזכור שזה נאמר למלאכים, בעוד שישראל דווקא כן אמרו שירה. בעולם הארצי המעורב טוב ורע, צריך לומר שירה על אובדן הרע. בעולם המלאכים האידיאלי, אומרים שירה רק על משהו אידיאלי.

בלי קשר, יש מדרשים שאפשר להבין מהם שהכוונה היא לכך שבני ישראל היו בסכנת טביעה, שהיה עליהם קטרוג וכו' כידוע. במדרשים אחרים מפורש שהכוונה היא למצרים.

מסקנה- לא לקנות כל מה שאומר דרשן בבית כנסת, בלי בדיקה יסודית.

הוא לא היה משמיד אוכלוסיות שלמות (דור המבול, סדום ועמורה, שלא לדבר כוונותיו להמית את יוצאי מצרים במדבר ולהתחיל עם חדש ממשה רבנו)

חוץ מזה, מדרש ודרשנות באים מאותה שורש. אף אחד משני המושגים לא בא לשקף מציאות היסטורית, אלא לירות חץ ולצייר מטרה מסביבו תוך הבאת סימוכין משכנעים ומשכנעים פחות.

ולא הבנתי את האקרובוטיקה המילולית שבסוף דבריך. צריך לפרש את דברי חז''ל לפי מה שהם התכוונו ולא להמציא פירושים לא נכונים

לייחס את "מעשה ידיי" לצבא מצרים זה בערך כמו לדמיין רב חרדי שיכתוב מאמר המבכה את מחבלי הנוח'בה שחוסלו בהתקרבם אל אחד הקיבוצים.

צריך לבחון את הדברים במקורם. האם עשית זאת?

צריך להתקשר לקו החם של התנאים (כל יום שלישי בין תשע לשלוש), כדי שיבהירו אם זה משהו שהם המציאו, או שזה באמת מדרש ברוח הקודש. ורק אם זה באמת נשמע מאחורי הפרגוד - אז להתקשר לקו החם של הקדוש ברוך הוא, לשאול אותו למה באמת התכוון (אבל זה טריקי, כי הקו פתוח רק בערב שבת בין השמשות בכניסת שבת כמלוא הנימה). להבנתי שתי האפשרויות לגיטימיות, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

לגביי ההומוניסטיות - אני זוכר שבחנתי את הדברים ובמדרשים אחרים יותר מפורש שאכן זה קאי על בני ישראל ולא על המצרים (כמדומני שכתבו ש'טובעים בים' הכוונה שהם ראויים לכך, מצד הקטרוג הידוע של "הללו והללו").

שיש בפוסקים שלא אומרים הלל שלם בפסח בגלל הסיבה הזאת.

אמנם, אפשר לפרש פירוש נחמד, גם אם נניח שמדובר במצרים. אין בכי מצד עצם איבוד המצרים, אלא מצד חוסר הופעת הדין. על עם ישראל היה קטרוג: "הללו עובדי ע"ז, והללו עובדי ע"ז", "מפני מה אאבד אלו מפני אלו?", ואז כשבסופו של דבר ה' כן איבד אלו מפני אלו, זה היה מפאת האילוץ, מפאת הרחמים על ישראל, אך מצד הדין, לא יכול היה להיות שהמצרים קיבלו את מידת הדין המגיעה להם, ומנגד, ממש ליד, עם ישראל שהיה במ"ט שערי טומאה לא קיבל את מידת הדין. וזה היה הצער: "מעשי ידם טובעים בים ואתם אומרים שירה?". כפי שהתברר אצל ישראל שלמרות שהם חוטאים ועובדי ע"ז, הם יצירי כפיו, ולכן הוא חס עליהם, מדוע אצל המצרים זה לא כך? זה לא כ"כ פשט, אבל זה הסבר אפשרי.

ואכמ"ל

זה סתם התחכמות לפרש כך.

שהוא יותר מסתבר - שטובעים בים, היינו עומדים לטבוע בים. וזה לפני שנכנסו ישראל לים.

ולזה יש גם מקבילות במדרשים.

אז בסופו של דבר החכמתי בזכות ההצעה המעניינת שעלתה פה בראש השרשור.

אשמח

סבבה, אז ים זה ככה, עם ישראל לא טבעו כי זה חרבה..

לא כמו המדרשים ש-ה' עשה שלא יהיה בוץ.

אני לא אומר שזה הפירוש היחיד, רק מציין שזה פירוש אמתי שיכול להסתדר.

אם יש במקורות חז"ל שאכן הלכו בבוץ - אז יש לגיטימציה.

נראה הפשט הנידון, אבל זה יכול להיות פשט נכון.

לכאורה, בפרשת נח רואים הבדל בין "חרבה" ל"יבשה":

...בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה: 

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:

ניתן לטעון ש"חרבו המים" = אין יותר מים על הפני הקרקע, אבל האדמה עדיין בוצית, זאת לעומת "יבשה הארץ" = האדמה הופכת ליבשה ממש.

שסתם 'קרע לנו את הים'?

הביטוי "מעשה ידי" מופיע בתנך שלוש פעמיים, אחת מהן, כמו שאמרת, לא מתייחסת לעם ישראל, אי אפשר לטעון לפי זה שכל מקום שכתוב בו "מעשה ידי" זה ישראל.

על ישראל בקריעת ים סוף כתוב "אמר לו הקב''ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני".

מצד שני, "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" נלמד מ"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" אז יותר הגיוני לומר שזה מתייחס לישראל. בכל מקרה זה אומר שזה קרה לפני קריעת ים סוף. למרות זה, קשה להתעלם מזה שהמימרות שלפני ואחרי המימרא הזאת מתייחסים לשמחה על מפלת הרשעים.

במסכת סנהדרין לט עמוד ב' ששם זה נאמר

מבואר בפירוש מההקשר שעליו הובא המאמר הנ"ל שזה נאמר כי הקב"ה לא שמח במפלתם של גוים רשעים

(מה גם, שמהלשון "מעשה ידי" משמע לא מדובר על העם שלו אלא הרחמים הם רק מצד שהם מעשה ידיו)

חנוכת התורה ע״א

איתא בגמרא ובמדרש ביקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה. לכך לא קרב זה אל זה וכו' עיין שם. ויש לדקדק הא המצריים נטבעו סמוך ליום כמו שכתב רש"י ז"ל באשמורת הבוקר. והנה המלאכים ביקשו לומר שירה בלילה אם כן קשה מה הלשון טבעו דמשמע דכבר טבעו. ועוד קשה מפני מה חם הקב"ה על המצריים אדרבה הלא באבוד רשעים רנה. ויש לומר דה"פ על פי מה דאיתא שם בגמרא בפרק חלק מאי דכתיב ויך ה' מחנה אשור במה הכם בשירה הכם שגלה ה' אזנם ושמעו השירה של המלאכים ומחמת זה מתו וכו' עיין שם. והנה איתא דטביעת מצריים בים היה מדה בנגד מדה בדבר אשר זדו עליהם לפי שהיו משליכים ילדי ישראל לים לפיכך נטבעו בים וכו'. והשתא יובן הגמרא הנזכר לעיל כמין חומר בקשו מלאכי השרת לומר שירה פירוש שרצו להמית את המצריים בשירה שלהם כמו בסנחרב כנזכר לעיל. לזה השיב להם הקב"ה מעשה ידי טבעו בים רצה לומר דהא המצריים טבעו את מעשה ידי דהיינו את הישראל בים כנזכר לעיל (וישראל נקראו מעשה ידיו של הקב"ה דכתיב מעשה ידיו מגיד הרקיע כדאיתא במסכת כתובות) אם כן מהראוי הוא להמיתם במדה שמדדו הם שהם יטבעו גם כן בים. ואתם רוצים לומר שירה ולהמיתם בזה ולא יהיה מדה כנגד מדה:

ככל שדבר קדוש יותר ככה הוא שקוע בקליפות.

ודוד המלך תיקן את הזהב הנ"ל. 

וכידוע בחסידות, שעם ביטול יצר עבודה זרה נחלש גם הלהט בעבודת ה'.

אוקיי נאמר שהיה פה תיקון לזהב שהיה על עבודה זרה, 

אז שיעשו ממנו כתר מתאים לראש של אדם רגיל לא?  אולי זה רק מקרה שהתאים לדוד המלך?

מאיפה הגיעה המסקנה שדווקא הצורה המוזרה של הכתר היא הצורה שצריכה להתאים למלך בישראל..?

ה' יאיר עינינו

שפס איימס

אפילו הרב זוננפלד אמר שהרבנות הראשית זה דבר מעולה.

הרבנות היום עוברת על המון דברים.

במבחני רבנות עוברים על גזל דעת, שקר, הכנסת ספרי קודש לשירותים- ואלו הרבנים.

מסע בחירות שבו כל מתמודד מסביר למה הוא יותר חכם מאחרים, רבנים ראשיים שלא מוכנים לקבל דעה של רב מבוגר מהם(ראה תגובת הרב דוד לאו למו"ר הרב אליקים לבנון על פריכיות אורז בפסח).

רבנים שלוקחים שוחד ומטים משפט, רבנים אנטי ציוניים, ועוד

הייתי כותב באקטואליה וחדשות...

אבל לא זו היתה מטרתי

מה לעשות ככה זה בכל עניין פוליטי־דמוקרטי. מי שרוצה לברוח מהשררה פשוט נשאר ללמוד בכולל בשקט.

זהו אני לא בטוח שזה תמיד היה עניין פוליטי-דמוקרטי.

מי שבאמת רצה ללמוד, בטח הפריע לו העול של הציבור.

יותר כמו זה בדקה 1:14

למשל הרב עובדיה יוסף זצ"ל אהב מאוד את ההתעסקות הפוליטית־ציבורית והוא עשה את זה באמת לשם שמיים (עם כל המגבלות כו')

יש כאלה שפחות מתאים להם

אבל גם אלה שכבר מתעסקים בזה יש הבדל בין אלה שנשאבים לתוך הפוליטיקה הפנימית של הדברים לבין אלה שחושבים שהם עושים משהו טוב

הרבנות היה הרע במיעוטו.

לא הייתה אפשרות לשבת וללמוד בכולל, והיה צריך להתפרנס ממה שהוא.

נשמע פחות עול שמפריע ללימוד..

לרבנות אתה מחויב בכל שעה ביממה, ומביאה לך טרדות חדשות כל הזמן.

'כי בנסיעתי לדרך – דעתי עליה

ובישיבתי בחנות – דעתי עליה

אפלו בשעת משא ומתן – דעתי עליה

על התורה הקדושה – דעתי עליה'

אכן, ה'חיי אדם' היה סוחר, אבל המהר"ל, הט"ז, רבי עקיבא איגר והערוך השלחן למשל, היו רבני ערים.

כנראה שזה לא היה כ"כ פשוט להתפרנס מדברים אחרים, ועדיין ללמוד תורה.

היו כנראה גם גדולי תורה ששימשו כראשי ישיבות ולא כרבנים. [אם כי, נדמה לי שהפיתרון הזמן נפוץ בזמננו יותר מאשר בזמנם].

הרמב"ם היה רופא

הראב"ע היה מוכר את השירים שלו

ועוד ועוד

מה היו השיקולים של כל רב ורב בקבלת התפקיד [מן הסתם, חלק מפורש בדבריהם מה הייתה הסיבה. ראה למשל כאן חוט המשולש - חלק ב - סופר, שלמה בן אברהם שמואל בנימין, 1853-1930 (page 1 of 115) לגבי רבי עקיבא איגר]. כמדומני ששמעתי על תלמידי חכמים חשובים שכל עוד לא היו להם אילוצי פרנסה, הם נמנעו מלקבל משרה רבנית.

עוד לא היה מקובל למנות רבנים רשמיים שמקבלים שכר, והנוהג הזה התחיל מאוחר יותר.

חוט המשולש - חלק ב - סופר, שלמה בן אברהם שמואל בנימין, 1853-1930 (page 1 of 115)

(באמצע העמוד בערך), שבו הוא כותב על מחשבות שהיו לו לעזוב את הרבנות ולהיות שמש בית כנסת או שומר לילה.

אבל עושה רושם שם וגם במכתב נוסף שלו חוט המשולש - חלק ב - סופר, שלמה בן אברהם שמואל בנימין, 1853-1930 (page 1 of 115) שזה דרש הקרה משמעותית מבחינת פרנסה.

יפה מאוד. וקשה לפספס את שנאת הרבנות בדבריו. וכמה שהוא 'נקלע' לזה..

כ"ש שאם היה מישהו אחר במקומו, זה היה מעודד אותו למשוך ידיו מהתפקיד.

לא יודע מה היה נהוג בזמנם, אבל גם אם זה ועד כזה או אחר כמו טובי העיר, עדיין יהיו פוליטיקות.

פוליטיקות של ועד קטן של עסקני הקהילה מתנהלות אחרת מפוליטיקות של גוף בוחר גדול ומגוון כמו הגוף שבוחר היום את הרב הראשי, אבל זה לא אומר שהן נראות טוב.

בימי הרמב"ם, תפקיד הרב היה נקבע ע"י החכם הגדול של הקהילה.

החכם הגדול היה עובד אצל המלך 

ומה המקור שלך לזה?

והרב של פרס נחשב לרב הגדול בכל עם ישראל?  מוכר לך מישהו מהראשונים המפורסמים ביותר או מהאחרונים המפורסמים ביותר שהיה רב של פרס?

הרב של פרס פשוט היה הרב הכי קרוב למנהגים של יהודי מצרים.

כאשר התבססה הרבנות בארץ,כיבדו את רבני ארץ ישראל בהחלטה.

ותסתכל:רבני ארם צובה הם ענקי תורה.

ולא הבנתי מה שאתה כותב לגבי רבני ארם צובא, מה הקשר שלהם למינוי רב במצרים?

(וגם במקומות שרב נבחר על ידי הקהל היו במקרים רבים רבנים גדולי תורה).

שהיה בועדה של הבחירה לרב הראשי האשכנזי מטעם הציונות הדתית והוא אמר שזה בושה ובאמת לא דבר תקין. הרב לא אמור לבחור את עצמו בציבור צריך לדחוף אותו לשם. ככה גם היה עם הרב מרדכי אליהו ורב אברום שפירא שהתחננו אליהם שיקחו את התפקיד.

אבל במציאות שנוצרה, שהיא בדיעבד מאוד, אם הרב פועל לשם שמיים מתוך כך עושה את 'מסע הבחירות' זה עדיף מאשר שיבחר מועמד שפחות מתאים.

בעוד הספרדים שיכנעו את הרב עובדיה שיסכים להיות רבה של מפלגת ש"ס, הרב צבי יהודה היה רבה של הציונות הדתית כי הוא הבין שצריך אותו.

הרב צבי יהודה הריץ את הרב דרוקמן שיהיה חבר כנסת, כי העם היה צריך אותו.

ואפילו רבנים

אבל עצם זה שרב וסביבתו צריכים לנהל קמפיין יש בזה טעם נפגם

אגב נזכרתי בסיפור 

'לאחר פטירת הרב קוק גברו הלחצים על הרב חרל"פ להתמודד על משרת הרב הראשי. הרב חרל"פ לא ראה את עצמו מתאים לעמוד במקום רבו הגדול, אך לאחר הפצרות רבות גם מצד הוועדה הממונה הסכים להציג את מועמדותו. לבסוף נבחר בפער קטן הרב הרצוג, שהקפיד כל השנים לחלוק לו כבוד עצום, ואף הושיב אותו לידו בראש הכינוסים של תלמידי החכמים בירושלים. בני שערי חסד מספרים כי שני הרבנים היו נראים כשהם פוסעים מדי פעם בשדות הסמוכים לשכונה ומשוחחים על עניינים שונים תוך שהם נותנים יד זה לזה. העובדה שהרב חרל"פ לא זכה בבחירות רק שימחה אותו, ובני משפחתו מספרים כי בעת שהיה עובר ליד משכן הרבנות הראשית היה אומר "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". החזון אי"ש שלח לרב חרל"פ איגרת ברכה: "מזל טוב! מזל טוב! שלא נבחרת".' 

הרב חרל"פ לא רצה להבחר והיה כבוד הדדי גדול בינו לבין הרב הרצוג, כנראה בפועל היו אנשים שניהלו מערכת בחירות די סוערת בבחירות האלה לרבנות, ופרסמו פאשקווילים כולל התייחסות לא מכבדת לכך שהרב הרצוג הוא רב ד"ר ובחירה בו היא בגידה בדרכו של הרב קוק וכו'.

 גם בעבר היו מחלוקות סוערות על מינוי רבנים, ולפעמים הרבנים עצמם היו מעורבים במחלוקת, באיזו שהיא מידה. אין לי עניין להציף מחלוקות מן העבר, אבל אם חושבים שבעבר הכל התנהל על מי מנוחות והמחלוקות בין תלמידי חכמים זו המצאה של דורנו, אז יש טעם להזכיר את זה. 

חשבתי בעצמי על כך שפעמיים שם הוי"ה וא-לוקים יוצא גימטריא חמץ. צריך לחשוב אם יש בזה עומק (אולי א-לוקים זה הביטול, שקשור למצה, והוי"ה זו השכינה ששוכנת בעולם, שיש משמעות לעולם בפני עצמו, וזה החמץ. ובפסח אנחנו מתחברים לשם א-לוקים, ובשבועות שמקריבים שתי הלחם זה שם הוי"ה). לצערי לא מכיר משהו מפורסם.

גם לי היתה מחשבה. חמ"ץ בגימ' לקח, ומצאנו חמץ בביהמ"ק בשבועות - יום מתן תורה, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

חשבתי גם על ר"ת - חימה, מריבה (מצותא), צעקה.

אתה מכיר את המהר"ל על שתי הלחם, נכון?

"...אמנם ממצות הספירה נראה שלא היה אפשר להנתן התורה עד אותו היום, וזה שכאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו שנולד בגופו, כמו שהתבאר בחבור גבורת ה' באריכות עיין שם, ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף רק הוא נבדל מן הגוף, ולפיכך צריך הספירה עד חמשים, כי אז בא הוא למדרגת התורה שהיא שכל נבדל, כי התורה היא משער החמשים שהוא נבדל מן האדם, ולפיכך מספר החמשים ראוי אל המעלה הנבדלת השכלית, כי מספר זה שהוא חמשים נבדל מן המספר הקודם, וראוי לקבל אז התורה השכלית שהוא נבדל מן הגוף, ודבר זה ברור אין ספק למי שמבין דברים אלו. ולפיכך צריך לספור עד החמשים ואין החמשים בכלל הספירה, כי אם היה גם כן בכלל הספירה היה משותף עם התשע והארבעים, ודבר זה אינו כי לא היה בכלל תשע וארבעים רק הוא נבדל לעצמו כמו השכל שהוא נבדל. לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה, וקרבן זה ביום ראשון של ספירה, כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל, וכמו שהתבאר לפני זה כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי, ומעלת השכל שא"א שלא יהיה בלא מקבל כלל רק צריך לו מקבל גשמי, ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה שהוא התחלה לתורה, וביום חמשים שהוא עצרת ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט, כמו שאמרו במסכת הוריות (י"ג ע"ב) חמשה דברים יפים לתלמוד, האוכל פת חטין, ואין צריך לומר חטים עצמם. ושתי הלחם היו של חמץ, ודבר זה להורות על מעלת ומדרגת התורה, שהכל תחת מדרגת ה' ומסודר ממנה, אף החמץ הוא היצר הרע, וכבר בארנו זה למעלה בפרק שלפני זה במה שאמרנו אף מלאך המות מציאתו מסודר מן התורה, והשטן מלאך המות הוא יצר הרע, וזה שיש להקריב שתי הלחם מן החמץ...".

זוכר מלימוד עם הגר"ח כ"ץ....😜😊

א-לקים בגימטריא 86, שם הוי"ה זה 26, פעמיים זה 52, בסה"כ 138. חמץ זה גם 138.

זה משהו מוכר? (נשמע מקורי שלך..)

לפי איך שהוא אמר את זה, היה נשמע שזה מוכר

@חסדי הים  @תות"ח! @רץ-הולך 

@מישהו? 

לא כתוב בו מה קורה אם ה' כן שומר.

אני לא בהכרח אומר שאני לא מסכים עם הטענה שלך אבל הראיה לא נכונה.

כמו מה שכתוב באותו פסוק:אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו.

אין בית שנבנה בלי שאנשים בונים אותו, אפילו בית ה'.

אותו דבר אצלנו:אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר.

העיר חייבת שומרים

הכוונה של הפסוק היא להעביר מסר מסוים. והמסר הוא כמו שאומר המלבי"ם:

השיר הזה ושאחריו נסמכו בכונה, שבראשון יבאר שהשתדלות האדם אין מועיל כל מאומה רק הכל נעשה ונגמר בעצת ההשגחה העליונה, ובסימן שאח"ז יבאר מתי ההשתדלות מועיל, ואופנים אשר יובילוהו אל המטרה הנכונה - "אם לא ה' יבנה בית" אם לא ילוה אל הבנין עזר אלוה, "אך שוא עמלו בוניו בו", ואין ההשתדלות מועיל מאומה, ולא לבד בהוצאת כלל הדבר אל הפועל, שאין האדם לבדו יכול עליה בעמל בלא עזר ממרום, כי בשמירת הדברים שכבר הם עשוים כמו בשמירת העיר הבנויה, גם בזה "אם לא ה' ישמר עיר שוא שקד שומר" והשתדלות האדם בשמירתה לא יועיל מאומה - ולא לבד בפעולות כלליות כי גם בפרטים:

או אינו אלא כדבריך? ת"ל "לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה, רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו"

"ויקרא אסא אל יי א־להיו ויאמר יי אין עמך לעזור בין רב לאין כח עזרנו יי א־להינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה יי א־להינו אתה אל יעצר עמך אנוש"

ובהמשך... "ובעת ההיא בא חנני הראה אל אסא מלך יהודה ויאמר אליו בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על יי א־להיך על כן נמלט חיל מלך ארם מידך: הלא הכושים והלובים היו לחיל לרב לרכב ולפרשים להרבה מאד ובהשענך על יי נתנם בידך: כי יי עיניו משטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו נסכלת על זאת כי מעתה יש עמך מלחמות:"

"ויאמר יהונתן אל הנער נשא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה אולי יעשה יהוה לנו כי אין ליי מעצור להושיע ברב או במעט"

מלב"ים שם:

והגם שא"א שננצחם בדרך הטבע, "אולי יעשה ה' לנו", בדרך נס: "כי אין לה' מעצור". ר"ל כי בכחות הטבעיים צריך שכח המתגבר יגדל מן הכח השני המנוצח, שאם לא כן יעצר הכח המתפעל בעד הכח הפועל וינגד אליו, ולכן לפי גודל כח המתפעל צריך שיגדל ביתר שאת כח הפועל המנצח. לא כן אצל ה', שאין שום כח טבעי יעצור בעדו וינגד אליו עד שיצטרך הוא כח גדול כנגד כח העוצר, וז"ש כי אין לה' מעצור, וא"כ אין הבדל "שיושיע ברב או במעט":

///

בקיצור, לא שלא צריך השתדלות, אבל כל הדרשות האלה על כמה שהשתדלות חשובה געוואלד געוואלד ואם לא נשקיע מאמצים כבירים אז שום דבר לא יזוז, אינן המסר העולה מהכתובים

שהרי אם ה' לא יבנה בית- שוא עמלו בוניו בו. משמע שצריך בונים.

זה יכול להיות זכר לדבר, אבל לא ראיה לדבר.

הפסוק דווקא בא לתת את הדגש על ההתבטלות לה'.

שאם שלמה המלך יסור מאחרי ה', אז כל מה שטרח ויגע בבניית הבית, היה לשווא,

וכנ"ל לעניין בטחון העיר.

דווקא זה בא לומר כמה ההשתדלות שווה לקליפת השום, אם בתכלס לא עושים את רצון ה'.

והם הם דברי @125690 

גם אם הפסוק לא בא להדגיש את זה, בסופו של דבר ניתן לדייק את זה מהפסוק, שבאופן נסתר-אגבי התבסס על כך שיש שומרים, ואמר שהשמירה הרגילה לא תעזור. אבל חבל לעצור בדבריך. נראה לי יש כאן משהו יותר עמוק. השמירה הא-לוקית היא לא שמירה על-טבעית, היא עוברת דרך השומר. זה לא שיש את השמירה של השומר, ויש את השמירה הא-לוקית. אם ה' לא רוצה שהעיר תישמר- העיר לא תישמר גם כשיש שומר. אבל אם ה' כן רוצה לשמור, אז השמירה של השומר כן תועיל.אולי זה מה שאתה בעצמך התכוונת....

והרמב"ם בהל' מלכים פוסק "הירא ורך הלבב - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה".

ב. יש יהודים צדיקים שאינם תלמידי חכמים.

דבר ראשון מחלוקת תנאים בסוגיה האם הירא ורך הלבב זה כפשוטו (ר"ע), ירא מעבירות שבידו ואפילו סח בין תפילה לתפילה (ר"י הגלילי), רק בעברות דאורייתא (ר"י) והלכה כר"ע

אם כי בהמשך הסוגיה בסוטה גם מי שעשה תשובה כבר לא נכלל בזה (רק עבירות שבידו ממש)

עכ"פ צריך להבדיל בין צדיק, ת"ח, ותורתו אומנותו

צדיק (לפחות לפי ההגדרה הנ"ל) הוא כל מי שלא עובר על דאורייתא / דרבנן או אם עבר אז עשה תשובה

הוא יכול גם לעבוד במכולת וללמוד תורה 5 דקות ביום.

ת"ח נניח נגדיר מי שהגיע להוראה או בדרך לשם, היו הרבה ת"ח מופלגים שלא הייתה תורתם אומנותם.

"אמר רבי יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה"

לקריאת שמע אני מתאר לעצמי שנדרשת רמה גבוהה במיוחד אבל לצרכי ציבור ההגדרה היא כדלהלן:

שו"ע יו"ד רמ"ג ב

ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו:

כלומר ההגדרה היא לאו דווקא באיכות או במדרגה הרוחנית אלא מעשית האם רוב ככל עיסוקו הוא בתורה. לכן גם לא מפליא שגיבורי דוד / יהושע / כיו"ב יצאו למלחמה כי עם אמנם שתורתם הייתה פי מיליון משלנו מבחינת העיסוק שלהם זה לא היה תורתם אומנותם אלא בהגדרה הם היו אנשי צבא / מנהיגים / כו'.

///

מבלי להיכנס לשאלה האם ולמה מלחמת מצווה כבר נגמר לי החשק לדון כאן על זה.

"כתנות אור" אוסף מאמרים בעניינים של צניעות