פורום בית המדרש (עמוד 17)

והוא אומר בגדול שהצדיקים הנסתרים יותר פועלים ומשפיעים על העולם (ככה זכור לי). אבל צריך את שני הסוגים, גם צדיקים משפיעים וגם צדיקים נסתרים.

אצל חב"ד ההפצה היא פחות בדגש על התורה ויותר על עשיית המצוות....

קידושין (כ"ט: ), שמה מבואר שרב חסדא, שיבח את רב המנונא בפניו של רב הונא שהוא אדם גדול.

אז אמר לו רב הונא כשיבוא אליך תשלח אותו אליי וכשהגיע אליו

"כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא אהדרינהו לאפיה מיניה א"ל חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת "

כשהגיע אליו רב המנונא, ראה רב הונא שהוא לא מכסה את ראשו בצעיף, שאל אותו למה אתה לא שם סודר(=צעיף) על ראשך? אמר לו רב המנונא, כי לא התחתנתי עדיין. רב המנונא החזיר את פניו ממנו(היינו הסתובב ממנו) ואמר לו, לא תראה את פניי עד שתתחתן.

ומכאן הביאו אחינו האשכנזים (אם אני לא טועה זה פסק של הרמ"א, אבל אני לא בטוח.) את המקור לאיסור להתעטף בטלית עד החתונה, למרות שהרב רצאבי מביא הוכחות וסימוכין לכך שהסודר שמדובר פה בגמרא הוא צעיף, ולא טלית, כי כל הפסק של האשכנזים, הוא שרוב היום היו התנאים עם תפילין וטלית עליהם, ומה זה "מאי טעמא לא פריסת סודרא?" היינו מה הסיבה שאתה לא מכסה את הראש? ופה המחלוקת בין האשכנזים לספרדים והתימנים, מה הוא אותו סודר ? אחינו האשכנזים סוברים שזו טלית(על פי פסק הרמ"א אם איני טועה שוב), ואנחנו לא חיישינן לזה וזהו סתם צעיף בעלמא.

כמו שכתוב בגמרא על רבי יהודה בר עילאי:

דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו

,ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין [ודומה למלאך ה' צבאות,

לגבי מה שכתבת על סדינין מצוייצין, גם אם, איך זה קשור לפסק של האשכנזים? את זה אתה צריך לשאול אותם לא אותי

זה לאו דווקא טלית אבל זה יכול להיות טלית.

נראה לי שהביסוס הגיוני הוא בעיקר מסורת. במידה ואכן יש מסורת כזאת אז הגיוני להסביר בגמרא שמדובר בטלית.

המהרי"ל תולה את המנהג במקור הזה.

זה הרעיון.

[הנקודה היא שלא בכל אשכנז היה ככה, בעצם היו קהילות שאפילו ילדים לבשו טלית גדול ובוודאי מגיל מצוות. אז אפילו כמנהג שדין הוא, זה לא בדיוק מנהג אשכנז באשר הוא אשכנז, אלא מנהג קהילות מסוימות מקרב המקורות המצומצמים של קהילות אלו במקור, ובוודאי היו לזה גלגולים רבים ברבות הימים והתרחבות התפוצה בארצות אירופה, כשרק שטחי פולין ואוקראינה - בגבולות ימינו - הם בערך כשטחי גרמניה וצרפת, וזה עוד לפני שאר מזרח אירופה, מרומניה ועד ביילורוסיה. ובקיצור, כנראה שידעו שלא חייבים להסב את המבוכה הזו בהכרח, אלא די בחרו לעשות כך.]

שבפרשת כי תצא כתוב "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" ומיד אחר כך "כי יקח איש אשה"

לא כל האשכנזים נוהגים כך, וחלק מהאחרונים גם ערערו על המנהג הזה. בכל אופן, מעיקר הדין אין חובה לשים טלית בכלל, והיעב"ץ הסביר שבגלל זה קנו טלית רק למי שהתחתן (קצת כמו שהיום קונים שטריימל רק למי שמתחתן)

טלית המיוחדת לתפילה זה משום הכון לקראת אלוהיך ישראל, ולא משום מצוות ציצית.

למרות שטלית בוודאי חייבת בציצית, ואילו הפונצ'ו שלנו ממש לא ברור שחייב בציצית.

כל עניינו הוא לקיים את המצווה, הוא לא נחשב בגד, והמצווה היא להטיל בבגד שלובשים ציצית, לא ללבוש בגד מוזר בשביל לקיים את המצווה.

שנית, בגדים תחתונים פטורים מציצית, מחלוקת האם זה בגלל שהם עשויים לזיעה או לא, כי אם זה בגלל שהם עשויים לזיעה (גופיה) אז ודאי שהפונצ'ו שלנו לא עשוי לזיעה, אלא רק לצורך קיום המצווה, ואז אולי כן חייב בציצית, אבל אם מכריע שזה מסיבה אחרת אז הבגד עשוי להיות פטור מציצית.

שלישית, הגודל של הציצית שחייבת הוא רק החל ממידה חמש בבגדי הצמר, והמידות הנמוכות יותר פטורות מציצית.

אני חושב שכדאי למצוא מקום שמוכר סוודרים מצמר אמיתי, ולהפוך אותם לציציות. באופן מכובד כזה, עם כפתורים בצדדים שסוגרים את הבגד, ופשוט לקיים מצוות ציצית בהידור ולפי כולם.

אם מישהו מכיר מקום כזה, אני אשמח. (שימו לב שלא כל מה שכתוב צמר זה באמת צמר, צריך צמר כבשים ולא צמר גפן)

הא' זאת סברה מחודשת.

ב' זכור לי משהו כזה אבל אם יש לך מקור להפנות אליו אשמח, בכל־מקרה כולנו פה עם טליתות צמר הרדקור אחי לא גופציצית ניילון כולל הבנות!

ד' אימא שלי סרגה פעם סוודר צמר ולא סגרה לו את הצדדים ואמרתי לה שבתכל'ס זה ה־בגד שחייב בציצית

ב' לא הבנתי למה אתה מתכוון

ג', האם זה סוודר מצמר כבשים, או מחיקוייו כגון פוליאסטר? סבתא שלי הייתה סורגת בחוטים שנראים כמו צמר אבל זה היה פוליאסטר

א' זה יכול לגבול בדרישת טעמא דקרא.

=> אם זה בגד שמתכסים בו ומתחממים על־ידיו מה גריעותא בזה שהוא מיועד למצווה? זה כמו שיהיה מיועד לדייט או לריצת בוקר או לפגישת עבודה.

=> אם עם ישראל לדורותיו נהג להתכסות בטלית וגם בטלית קטן יש סיכוי טוב מאוד שהמנהג הזה נכון ולא השערה מחודשת, לא צריך לבנות את היהדות מאפס בכל דור.

ב' הכוונה היא שאני לא זוכר מה המקור לסברא שבגד המיועד לזיעה פטור מציצית, ובכל־מקרה זה נוגע רק לגופיות ציצית זולות

ג' לא זוכר בדיוק. יכול להיות כותנה אבל יכול להיות גם סיב סינתטי או משהו, פשוט זה הזכיר לי.

ומי אמר שעם ישראל נהג כן לדורותיו? מתי התחיל המנהג הזה בכלל? חוץ מזה שבאירופה לבשו אותו מעל הבגדים. אבל גם אם נאמר שזה מנהג לדורות, זה לא ראיה לכלום, עם ישראל נהג הרבה טעויות, למשל ההישארות בגלות עד ביאת משיח.

ב' כבר אחפש את המקור, אבל למיטב זכרוני זו מחלוקת האם בגדים שתחת הבגדים פטורים מכיוון שהם עשויים לזיעה או לא, אבל רק אם זה בגלל שזה עשוי לזיעה אז הבגד שלנו חייב בציצית, כי אם זה משום שהוא בגד שלא רואים למשל, לא יעזור שהם לא עשויים לזיעה.

ג' מגניב. גיליתי ביום שישי שלאבא שלי יש סוודר קנוי 55 אחוז צמר. אני תוהה האם זה נחשב בגד צמר, אבל מכל מקום הוא לא בגד ארבע כנפות. אם אתה בקטע בוא איתי יום אחד לירושלים ונחפש בחנויות הבגדים סוודר שרובו המכריע צמר, ואז נפתח את התפרים שלו בצדדים, ונעשה ציצית לעילא ולעילא, ואפשר לתפור כפתורים בצדדים כדי לסגור אותו שלא יהיה קר. קיצור אם בא לך דבר איתי.

לא כל הבגדים מיועדים להתחממות גרידא. אם אני לובש חולצה מכופתרת זה לאו דווקא כי היא מחממת אלא כי נראית מכובדת, ואמנם היא מוסיפה קצת חום, ומכסה את הזרועות. יכול להיות שאם המטרה היחידה שלי בחיים הייתה להתחמם הייתי לובש סוודר.

איני יודע מתי בדיוק התחיל המנהג הזה אבל הוא עתיק ונפוץ מספיק כדי להיחשב, לפחות בעיניי, כמנהג קאנוני. באשר להישארות בגלות גם המתנגדים לציונות ראו ערך בעלייה אינדיבידואלית לארץ ישראל בגבולות האפשר. היו כל־מיני תנועות שונות ומשונות שניסו לעלות בחומה, מרידות במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירת השקצים, שנחלו כישלון חרוץ, או המוני אנשים שמכרו את כל רכושם כדי לעלות לא"י עם שבתאי צבי... לכן איני חושב שעם־ישראל טעה. בכל־מקרה, בהרבה סוגיות של "המצאת היהדות מחדש" (או "מציאת" אם תרצה), יכולה להתעורר בעיה של מוציא לעז על ראשונים. בחלק מהסוגיות לא, כמו למשל עלייה לארץ ישראל, שהייתה פשוט בלתי־אפשרית בימים עברו, או התכלת, שלא היה ניתן להפיק ברמה הטכנית עד דורנו, אבל אין בהם מחלוקת עקרונית על חכמי הדורות הקודמים.

במנהגים מאוד חשובים שהשתרשו, אני לא רואה איך הדעה שלי יותר רלוונטית מאשר מה שנוהגים כל עם ישראל, ואפילו אם תמצא ראשון או שניים או עשרה שדעתם שונה, כמו בתפילין דרבנו תם. ההבנה האינטואיטיבית שלי את הסוגיה במנחות היא בדיוק כמו רבנו תם אבל זה לא אומר שאתחיל להניח תפילין דרבנו תם במקום רש"י, או שאפסיק לברך על תפילין של רש"י מצד סב"ל.

ב' האריז"ל אומר שהטלית הקטן צריך להיות מתחת לבגדים (ציציות בחוץ או לא), זאת סמכות הלכתית מספקת בעיניי ויותר מחייב מאשר כל מסקנה שאגיע אליה במהלך חיי האומללים.

ג'. פשוט קח כדור צמר, אבל צמר wool, ותתחיל לסרוג אחי.

אבל בציצית אתה לא מרוויח לא להיראות מכובד, לא לכסות את הזרועות ולא כלום. אתה לובש אותה נטו למצווה. זה שהיא מוסיפה קצת חום לא נחשב.

לא הבנתי למה זה קושיה עליה עם שבתאי צבי, הוא היה המשיח שלהם. זה מנהג מוטעה שהשתרש בעם ישראל.

מוציא לעז על ראשונים? לא מכיר את הסברא הזו בפסיקת ההלכה. מי שהיה רבו אנוס ולא הקריב את הפסח, הוא לא יקריב?!

מה פתאום אתה קובע שברמה הטכנית לא היה ניתן להפיק תכלת? מה אתה חושב היו עושים האמוראים?

הרמב"ן כותב שיש גזירה שאסור לאף אחד להשתמש בצבע הזה מלבד המלכים ולכן לא צובעים בו.

יש הבדל בין הלכה שהפכה למנהג, לבין מנהג ללא הלכה. הלכה שהפכה למנהג יש לה תוקף, גם כדי להכריע נגד דעה הלכתית אחרת. מנהג לא יכול להכריע נגד הלכה אם אין הלכה מאחוריו. ולגבי תפילין זו לא קושייה, כי באמת כולם פוסקים כרש"י, וכרבנו תם רק לחומרא.

ב' זה שהאריז"ל אומר משהו לא אומר דבר, הרבה פעמים ההלכה מתנגשת עם הקבלה. מקובלנו שפוסקים כנגלה.

ג', נראה לך יש לי כוח? אני עצלן. חשבתי על זה כבר תקופה, אבל להסתובב לבד בחנויות בגדים בירושלים ולחפש סוודר זה יותר מדי מביך...

=> מניין לנו? מצוות שעטנז נסמכה לציצית למיטב ידיעתי שעטנז מוגדר כבגד שמתחממים בו, זה גדר האיסור, להתחמם בבגד (בניגוד להצגת הבגד כדרך המוכרים). זה לא משנה אם לובשים שעטנז מתחת לבגד, מעל הבגד, לצורך עבירה או לצורך אחר.

ברמה הטכנית לא היה אפשר להפיק תכלת מאז שפסק ייצור התכלת באזור ארץ־ישראל-לבנון-קפריסין בזמן הכיבוש הערבי. זאת הכוונה. כמו בתכלת, ובכמו בקורבן פסח, אנחנו לא חולקים על הראשונים בשום דבר. אנחנו לא סוברים משהו שהם לא סברו. כל הראשונים סברו שיש מצוות תכלת, שאלה ואלה הם הגדרים שלה, כך וכך מקיימים אותה, אלא שלא הייתה להם גישה לחילזון התכלת, כמו שהיו קהילות בלי גישה לאתרוג כו'. אבל אם נגיד אני אלמד עכשיו את הסוגיה של תפילין, ואחליט שהמסקנה היחידה מהגמרא היא תפילין דרבנו תם, וכל מי שעושה הפוך הוא נגד דעת הגמרא, ואתחיל להניח רק תפילין דרבנו תם, זה יהיה שטות, כי זאת סוגיה הלכתית שכבר הכריעו בה הרבה לפניי.

מנהג שכל גדולי ישראל, בכל הקהילות, נהגו בו כבר לא יודע כמה זמן, אולי אלף ומעלה שנים, בעיניי חשוב מספיק. אתה יודע זה כמו שאני לא קם בבוקר וחושב לעצמי "למה אני צריך לאכול? האם למדתי לעומק את הסוגיה של אכילה? אולי יש צדדים של ספק בדבר?"

ולגבי הפסיקה של רבנו תם רק לחומרא... תגיד את זה לרבנו תם... נראה לי שבעיניו זאת לא הייתה רק חומרא...

וגם, מי הכריע? האחרונים? אבל כבר אמרנו שדעת האחרונים לא כזאת קריטית ומכריעה, אפשר פשוט ללמוד את הסוגיה מהגמרא ולהגיע לאילו מסקנות שרוצים, לא?

ב' גם אם אין פוסקים לפי הקבלה נגד הפשט, הדבר נכון כשהגמרא סותרת במפורש את הקבלה. כשיש ספק בראשונים או באחרונים, אין סיבה שלא לסמוך על המקובלים. אבל המקובלים אינם דעת יחידאה בכך.

הואבמסכת ציצית (אות ה'): "אפיקרסין פטור מן הציצית ור"ע מחייב"

נחלקו הראשונים מה זה אפיקרסין ולמה זה פטור

רש"י אומר שזה סודר ופטור כי זה כסות הראש, הערוך אומר שזה גופיה וקושרים אותה למטה כשלובשים אותה ולכן פטורה, והרא"ש אומר שבגלל שזה עשוי לזיעה בטל מזה שם בגד ולכן זה פטור.

אני מניח שיש עוד כמה ראשונים שמדברים על הנושא, העתקתי מתשובה באתר ישיבה.

לפי זה באמת נראה שהציצית שלנו תהיה חייבת בציצית, אבל זכור לי במפורש משהו על בגדים תחתונים שפטורים מציצית. אבל אין פוסקים הלכה מהזיכרון שבור

מכירה משהו שאמר פעם דבר תורה בבית כנסת.

אחד מהמתפללים פנה אליו ואמר שהוא מאוד מורשם והיה שמח להציע לו מישהי, אבל הוא רואה שהוא כבר נשוי כי הוא לובש טלית.

הבחור לא היה אז נשוי, סתם ייקי.

צריך לעשות את ציווי ה' גם אם אין עונש. לגבי מה שנראה שדבר ה' לא נכון, לפעמים הדברים לא כפי מבטם הראשון (ויש הרבה תירוצים מה הכוונה שביום אכלך ממנו מות תמות, יש לי פשט בזה, ואכמ"ל), הגמ' במגילה מדברת על כל החשבונות של גלות בבל שאפילו דניאל לא ידע להבין מה הכוונה בדיוק.

אני חושב שמה שהוא התכוון בפירוש של מר"ן החיד"א זה מה גרם לי לאכול מעץ הדעת? האישה אשר אכלה ונשארה בחיים, עצם הישארותה בחיים, ולא מוות כמו שאמרת("כי ביום אכולך ממנו מות תמות") זה מה שגרם לי לאכול, כי ראיתי שהשארת אותה בחיים והרגשתי בטוח לאכול. ואם לא היית נותן את האישה לחיות(כמו שהוא מפרש שם נותן היינו מניח, אז אם לא היית מניח לאישה לחיות אחרי שאכלה מעץ הדעת והיית הורג אותה כדבדריך "ביום אכולך ממנו מות תמות") לא הייתי אוכל, ועדיין יש פה האשמה כלפי קודשא בריך הוא. שכיבכול מפחיד להגיד אבל ככה יוצא - אתה(בורא עולם) זה שגרמת לי לחטוא בזה שהשארת את האישה בחיים. וזאת גם כפירה בטובה כמו שכותב רש"י

....שואלים "מי אמרה", בודקים אם היא תואמת דרך מחשבה של תנא זה או אחר ולפי זה מייחסים

את המשנה הנידונה.

מכוון שאני מנסה ללמוד את משנתו של הרב קוק , יחסו להתיישבות החילונית, יחסו לרבנים שונים

בהתיישבות . מכוון שהוא למד בישיבת וולוזין הליטאית

היה מעניין לדעת מה היה אומר לגבי דברים אקטואלים היום.

במיוחד באגרות הראיה שם מופיעות הדרכות מעשיות ליחיד ולציבור.

ציבור זה לא רק רעיון מופשט או דרך רוחנית. ציבור זה גם נורמות ולכן יש חסרונות ליתרונות בכל ציבור. 

"ליטאי", "חסידי", "ציוני דתי" בהבנה הפשוטה באים לרוב כעסקת חבילה (בין השאר כי רבות מההשקפות קשורות באופן סמוי או גלוי אחת לשנייה, לפעמים בגלל סיבות היסטוריות)

קשה לומר שהראי"ה זצ"ל שייך באופן מובהק לאחת מהקטגוריות – במקרה של ציונות דתית, כן, אבל זה תלוי איך מגדירים ציונות דתית, כי הוא לא היה הולך לבני עקיבא עם בלנדסטון...

לכן צריך לבחון כל סוגיה לגופה. יש פעמים שהוא מסתייג מהשקפות חסידיות מסוימות, לפעמים הוא הולך עם רעיונות של נפש החיים לפעמים לא, התוצאה היא דרך עצמאית שלא ממש מתאימה לשבלונה ספציפית.

...."תלוי איך מגדירים ציונות דתית"?

זה לא פשוטו כמשמעו?

או למד בישיבה תיכונית, או היה מדריך בבנ"ע, או שרת בצבא

הוא כן החזיק מרבות מההשקפות של הציונות הדתית העכשווית

מאמרי הראיה/מכתב לבני עקיבא – ויקיטקסט

רואים פה שיש לרב שותפות רעיונות עמוקה, כי אם חששות וציפיות ששזורות זו בזו. כמו שיש בכל תנועה שפועלת בקרב הציבור. בסוף עולם המעשה מסובך והוא נמדד בכיוון ההתקדמות ולא רק בתוצאה הסופית. 

כמו כן המהפכה של ישיבות בני עקיבא נעשה על ידי תלמידו הרב משה צבי נריה. 

אין פה תחרות הציבור הטוב ביותר...

השאלה העיקרית היא באיזה דרך צריך ללכת בה. 

....בהיסטוריה היהודית רבות המחלקות לשם שמיים בין רבנים גדולים שמהם אנו למדים.

לכן אם הרב קוק זצ"ל גדל והתחנך על פי זרם מסויים היה מעניין לדעת אם הוא דבק

באותה דרך עם בואו לארץ ישראל.

.... כל חיי גדלתי בשכונה שרובה ככולה אנשי ציונות דתית וחשבתי

שכמו חסידי חבד דבקים ברבי וחסידי ברסלב דבקים ברבי נחמן כלומר

יש הקבלה מדוייקת . לחבד יש את ליקוטי שיחות, כתבי קודש ועוד.

רוב ספרייתו הביתית של חסיד חבד מכילה את דברי הרבי.

אותו דבר לגבי חסידי ברסלב  בשבילם זה חלק חשוב בעבודת השם וחלילה אם אותם חסידויות יסטו מהדרך הזאת

אזי רבי ורבי נחמן יתהפכו בקברם.

כך חשבתי שאנשי הציונות הדתית דבקים ברב קוק ומשנתו העשירה.

כיום כשאני נחסף כל שבוע לתורתו אני רואה את הדברים אחרת

ושאלתי את השאלה כדי לדעת כיצד רואים אנשי הציונות הדתית כיום

את הרב קוק ולאיזה מסגרת הוא הכי קרוב. מה גם שהוא התחנך בילדותו

במסגרת הליטאית.

יש עוד הוגים ציוניים דתיים, חוץ מהרב קוק. הרב קוק לא המציא את הציונות הדתית, למרות שהוא הוגה דעות והיה פעיל מרכזי בתנועה.

המגזריות איננה דבר קדוש ואין עניין להצמד להוגה דעות אחד. 

מלכתחילה לא היה ציווי לבנות את בית המקדש במבנה שבו הוא הוקם.
מרגע שהוא הוקם זה בעצם מעין "לנצח".

ז"א בית המקדש הראשון הוא המודל ל"ציון" וממילא זה שורש ויסוד בתורה ובעם ישראל ולא בעולם הדתי.

משום מה יש אנשים שחושבים ומדמיינים שאין עניין בבניין הארץ בצורה פעילה וכנדבך על כך גם בניין בית המקדש.

נראהלי שבמידה מסויימת כל מי שאיננו ציוני הוא למעשה כופר ואפילו חילוני ברמה מסויימת.

זר כלומר כל יהודי שאינו מזרע אהרון.

תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - במדבר פרק יח פסוק ד

איננו מעוניין בעבודת הקודש.

אם הכל היה כתוב לא היה צריך שאנחנו נחיה.

חילוני באופן כללי לא מעוניין שציון תיבנה.

מסורתי מעוניין שציון תיבנה.

... אני לא חושב שהוא התכוון למה שאתה התכוונת.

אני לא כהן ולא לוי ולכן אני חילוני על פי אונקלוס.

 ואני מתפלל על זה שלוש פעמים ביום כך:

"עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו וחסדיו יעשה שלום עלינו ואל כל ישראל,

וינחמנו בציון ויבנה ברחמיו את ירושלים בחיינו ובימינו בקרוב אמן ואמן"

שנקראת "ציונות דתית" לא דיברתי לא על תורה ולא על שום דבר אחר.

התנועה הציונית היתה בחיתוליה והיו שותפים לה (במובנים שהיו שייכים אז) רבים מגדולי החסידים ורבים מהגדולים שאינם חסידים.

הרב גדל בעירה גריוה, עירה מעורבת ומשפחה מעורבת. לאבא 'מתנגד', שגם חינך לכך, אבל אשתו היתה ממשפחה חב"דניקית ומגיל קטן הרב היה הולך עם סבו לקלויז של חב"ד ושומע את ה'חוזר' חוזר על תורות האדמו"ר מהרי"ל מחב"ד-קאפוסט.

בשנות בחרותו הוא למד בעיקר במרכזי תורה 'מתנגדיים', אבל היה בקשר עם גדולים רבים ושונים. בהמשך היה במקביל בקשר עם גאוני הקבלה בעל 'הלשם' שהיה מתנגד מובהק והרב פנחס הכהן לינטופ שהיה מקובל-חסידי.

אחד מיסודות משנתו, זה 'איחוד כל השיטות'. הן בייחס לחסידות ותורות המתנגדים, הן בייחס לאיחוד הפילוסופיה והקבלה, הן בכך שהיתה לו זיקה מובהקת לתורת הרמח"ל והגר"א, ועסק גם בתורות גדולי החסידות ובתורת הרש"ש ותלמידיו.

במידה רבה הציבור הציוני דתי של היום (שבצורה המוכרת כיום לא היה קיים אז) - הוא תולדה בעיקר של תורת הרב קוק ובנו-תלמידו הרב צבי יהודה. אם כי כמובן, כטבעו של עולם, יש השפעות נוספות והתפחויות שאינן בצורה ישירה מתורתו.

שימי לב שגם שם, המדובר הוא בדברים שלא היה לרבי עקיבא שליטה בהם. אבל הוא לא עמד במקום, הוא עשה מה שבידו.

אוכל לא בא מעצמו אל הפה, אלא צריך לעבוד. חוכמה לא זוחלת לבד לתוך הראש, אלא צריך ללמוד. וכן הלאה.

אם מישהו צריך סיוע נפשי, אז טוב שילך כשם שהוא הולך לרופא רגיל. ואם חלילה לא תצא מזה תועלת, רק אז יהיה שייך לומר שכל מה שעושה ה' הכל לטובה. אבל זה לא משפט שבא לשלול מהאדם את העשייה שלו. אחרת, תצטרכי לעצור את כל החיים, כי על כל דבר אפשר לומר את זה.

הכי טוב פשוט ללמוד מהסיפור של רבי עקיבא עצמו. מתי הוא עצמו אמר את זה, וככה תביני למה הוא בעצם התכוון.

זו תכליתנו בעולם

אי אפשר להגיד הכל לטובה ולא לעשות כלום (אדם כעס ויצא מהכלים והרס משהו אומר על זה הכל לטובה.. נשמע לך הגיוני?)

טיפול פסיכולוגי אמור לעזור לנו לעשות את העבודה הזאת, כי לא תמיד אפשר לבד להצליח לעבוד על דברים מאתגרים במיוחד (אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים)

הכל לטובה אומרים על משהו שקרה למרות ההשתדלות, העבודה והמאמץ. כי המאמץ אצלנו (כמה שאפשר, אם אי אפשר זה אומר שזה מה שהקב"ה רוצה שנעשה, הרי הכל מה' אבל אנחנו צריכים לעשות השתדלות) והתוצאות אצל הקב"ה ועליהן אומרים הכל לטובה

(ללכת לרופא כשחולים, להדליק מזגן כשחם)

אם לא, יש סיבה שזה מפריע לך דווקא בהקשר הזה?

קודם צריך לבדוק עם המיועד\ת,

אם הוא רוצה ללכת לטיפול,

והאם זה נכון לו,

במידה שכן,

חובה עליו לעשות השתדלות בדברים שנראה שה' נתן לנו את האפשרות לשפר.

[ויכול להיות שלאחר ההליכה לפסיכולוג, הישועה תגיע מאיזה מכר = עיין חובת הלבבות]

ההבנה שהכל לטובה היא לא שאנחנו מפנים את זה בהכרח. זה דבר גדול.

לאנשים יש דברים שהם חוו בעבר שיצרו להם דפוסי חשיבה שליליים. לפעמים גם נוצר אצלם אנשים רושם בנפש שהעולם הזה הוא לא בטוח והם מפחדים ממכל מה שמתרחש בחייהם במקום לראות בו הזדמנות. הלימוד שם את העניין הזה בשכל כאשר לומדים למה כמה ואיך... אבל יש גם צורך בהפנמה. אדם שח"ו חווה טראומת ילדות (דוגמא קיצונית להבין עקרון) אז גם אם הוא ידע בשכל שהכל לטובה וה' יתברך אוהב אותו ורוצה שתמיד יהיה לו רק טוב (עוד יותר טוב) יהיה לו קשה להפנים את זה בגלל החוויות שלו ובכללי בגלל שהוא חושב שלילי.

זה עניין של דרך ארץ שקדמה לתורה. אדם צריך להאמין בחייו להיות עם נפש בריאה ועל בסיס זה עבודת ה' שלו תהיה הרבה יותר משמעותית וטובה.

וכמו שה' יתברך רוצה שנהיה בריאים בגוף וככה נעבוד אותו יותר טוב, ככה רוצה שנהיה כמה שיותר בריאים בנפש וככה נוכל יותר לעבוד אותו.

חשוב וחבל שלא ציינו את זה קודם: אם כבר פסיכולוג - אז כזה שהוא דתי.

בעיתון בשבע יש כל מיני קורסים למינהם להפוך למטפל או מאמן או כל דבר מוזר אחר בכמה חודשים ובקורס על פי היהדות והחסידות והקבלה וכיוצ"ב, מטפל באלה לא הייתי מתקרב אליהם אפילו בחינם, פסיכולוג שלמד באקדמיה שני תארים ועשה 4 שנות התמחות עדיף בהרבה על שרלטנים בוגרי קורסים גם אם הם דתיים.

שיודע את העבודה.

וסגולות.

בכל דבר בחיים אנחנו מצווים לדאוג לעצמינו באופן פעיל ולא לחכות שהדברים יסתדרו מאליהם בדרך ניסית - לבריאות (בריאות הגוף ובריאות הנפש), לידע והשכלה, לפרנסה, למציאת זיווג, לדיור….

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא...

ויש מי שלמדו רשות במשמעות של חובה.

כך או כך, שעה שניתנה רשות, פשיטא שהכל לטובה.

א. שאדם מאמין אמור לא לדאוג לעצמו, אלא פשוט לקוות שיהיה בסדר.

זה כמובן לא נכון, אדם מאמין צריך לרוץ כדי להיות בריא ולחגור בשביל לא למות במכונית ולעבוד בשביל שיהיה לו אוכל וכו' וכו'.

ב. טיפול פסיכולוגי מיועד לאנשים עצובים שלא מבינים את האמת הפשוטה ש"הכל לטובה".

גם ההנחה הזאת שגויה - טיפול פסיכולוגי הוא ממש לא לשבת מול בנאדם שאומר לך "אתה טוב, אתה בסדר, אל תדאג, תהיה חזק, אתה תצא מזה, הכל לטובה".

מה הוא כן? קצרה היריעה...

לעיתים טיפול פסיכולוגי נדרש לאדם לא פחות ממה שאנטיביוטיקה נדרשת לחולה (והרבה פעמים - הרבה יותר). 

זה הכי מסתדר .. את צריכה לבחור בחיים

ואם משהו פיזי/ רגשי גורם לך להרגיש בדכדוך את צריכה להבין שאת צריכה לעבור את זה .

אבל זה לא אומר שאת צריכה להתמודד לבד אלא ללמוד את הכלים...

באנו לעולם כדי לעבוד על המידות זה בדיוק זה..

אמונה חזקה היא מאנשים שעברו קושי אחד או שניים.

מי שלא עבר לא יכול לדמיין מזה באמת אמונה

ב"ה שזכית למרות שזה קשה וכואב

את זכית להרגיש בכל וריד בגוף שאת בוחרת בה' למרות הקושי והכאב.

אין גבוה מזה .

יכול להיות שיש עניין לעשות הבחנה בין סיבות שונות להגעה לטיפול פסיכולוגי, ואולי גם להכיר גישות שונות ביחס לטיפול..

אני לא מספיק מבינה כדי להרחיב בנושא הזה, אבל למשל, קחי בחשבון שאדם שהולך לטיפול בגלל התמודדות נפשית מאובחנת, לא דומה לאדם שהולך בגלל קושי רגשי או התמודדות ספציפיים, ולא דומה לאדם שהולך לטיפול התנהגותי וכו'..

אבל בגדול, אם להתייחס רגע לשאלה שלך -נראה לי שטיפול פסיכולוגי אמור להביא אותנו לנקודת פתיחה שווה לעבודה.

אדם שמתמודד עם משהו, יכול להיות שמבחינה שכלית הוא יודע שהכל לטובה. אבל היכולת להיאחז בזה, לחיות את זה או להרגיש את זה כרגע- מוחלשת אצלו.

אפשר להגיד על המשפט הקודם 'בסדר, אבל זה קיים גם אצל אנשים שלא מתמודדים עם כלום. אז שיעבוד על המידות'.

אבל פה בדיוק הנקודה.. זה לא כמו כולם. כולם עושים את העבודה הזאת מנקודת מוצא 0, אבל אדם שמתמודד בעצם נדרש לעשות את העבודה הזאת מנקודת מוצא 50-.. אגב, לפעמים זה גם לא רק רגשי, אלא פיזיולוגי ממש (הורמונאלי/נוירולוגי וכו').. לעשות ככה עבודה זה קשה עד בלתי אפשרי.

ופה מגיע הטיפול- כדי להביא את האדם לנקודת מוצא שתאפשר לו עבודה על המידות ועל האמונה..

על התבודדות

בהתבודדות אפשר ורצוי וצריך להגיד הכל להשם יתברך, הכל מהכל. גם אם בן אדם חלילה לא מאמין בו ח"ו, אז שיגיד לו בהתבודדות

"ה' אני לא מאמין בך תעזור לי שאני אצליח, תעזור לי להבין תפתח לי את השכל" וכו' וכל אחד כיד ה' הטובה עליו מה שה' פותח לו לדבר שידבר.

וגם יש עניין בהתבודדות לשתף את אבא במה שקשה, אבא חסר לי ככה, ה' הטוב זה וזה קשה לי כי ככה וככה, תעזור לי, אתה בעל הכוחות כולם אני צריך שתיתן לי כח להתמודד עם א' ב' ג'..

ובסוף זה גם סוג של "טיפול פסיכולוגי" רק עם השם ברוך הוא.

וגם פה אפשר לשאול, למה בן אדם צריך להתבודד? מה יש לו לשתף את בורא עולם שקשה לו כרגע עם הפרנסה? מה הוא משתף את ה' שכרגע כואב לו בגוף והוא צריך טיפול בב"ח ל"ע מה הוא לא יודע שהכל לטובה ? שיתחזק באמונה.

וכאן נכנס העניין שה' כל כך רוצה אותנו קרובים אליו וזאת הבקשה היחידה שלו מאיתנו כמו שאנחנו קוראים פעמיים ביום כל יום "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" *ואהבת* בורא עולם אומר לנו תאהבו אותי!! (יצא לכם פעם לחשוב על זה? אפשר ממש לבכות מהתרגשות מהציווי הזה)

אנשים הולכים ואומרים ח"ו , "ה' לא אוהב אותי" ואז ה' שואל אותם "למה? אתה אוהב אותי? אני מצווה אותך כל יום מחדש פעמיים ביום שתאהב אותי, ואתה מקיים?"

אז ה' ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו נותן נסיונות וקשיים שיגרמו לנו להידבק בו ולדבר איתו ולפתח איתו קשר כי זה כל מה שהוא מבקש, שנחיה אותו

אז טיפול פסיכולוגי אולי לא בדיוק דוחף לשם (ואולי יש פסיכולוגים עם יראת שמים שכן מנסים לדחוף לשם אני לא יודע) אבל אולי זה גם עוד סוג של ניסיון של ה' יתברך לקרב אליו את הילדים שלו בדרכים שיודע כל נסתרות מבין

והדור שלנו זה דור שעובר המון, אל תשכחו שאמר כבר רשב"י בזוהר

"רבי שמעון זקף ידוי, ובכה ואמר, ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא. ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, בגין דכד ייתי קב"ה לפקדא לאיילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה, בכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי, דכתיב (ישעיה סג ה) ואביט ואין עוזר, וכמה עקתין על עקתין לישראל, זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, בגין דההוא דיתקיים בההוא זמנא במהימנותא, יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא, ועל ההוא זמנא כתיב, (זכריה יג ט) וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו'. "

אז הדור שלנו הוא דור קשוח, שאפילו תנאים לא רצו להיות בו (סנהדרין צ"ח: ) "ייתי ולא איחמיניה" היינו יבוא המשיח ולא אראנו.

אז אפשר אולי להגיד שהפסיכולוגים עושים עבודת קודש בלהשאיר את האנשים על הרגליים עם כל הקושי והצרות.

יש לי מקום להצטרף. @תמימלה..? הרגשת שמישהו מהמגיבים הניח את דעתך? (אשמח לדעתי גם איזה כיוון, סתם סקרנות).

תאמת התלבטתי אם להגיב כי היו פה באמת מליוןן הודעות אבל זה בכללי מה שלקחתי לי:

הולכים לטיפול פסיכולוגי ולא סומכים רק על תפילה באותה מידה שלא סומכים רק על תפילה כשחולים במחלה ''אמיתית'' כאילו של הגוף(היו הרבה מאוד שכתבו את זה במילים כאלו או אחרות...)

לפעמים צריך אדם מבחוץ שיוכל לעזור לי להסתכל בצורה יותר נרחבת על מה שקורה('אין חבוש מתיר עצמו' @שוקולד לבן)

אני צריכה אולי בשביל להשתחרר מהתפיסה שרע (@advfb-הבהרת לי את זה טוב ממש!!)

הטיפול מוריד את האמונה לתוך החיים ( @מתנות קטנות ♥️) ומזה נובע שחשוב מטפלת דתיה ברמה כזו או אחרת כמו שהרבה כתבו לי פה...

צריך לבחור בחיים-@הפי-משפט מדוייק.

בכללי-די עניתם לי על השאלות, נתתם לי כווני חשיבה חשובים!

תודה רבה רבה לכל מי שכתב משהו, @נקדימון, @אריק מהדרום, @אדם כל שהוא, @קבלה, @זית שמן ודבש, @פ.א., @איתן גיל, @פשוט אני.., @kaparalay, @שפלות רוח.

קראתי הכל וחלק מהדברים גם כתבתי לעצמי כדי לשים לב אליהם, מעריכה ממש שטרחתם לכתוב לי❤

@אני הנני כאינני-די קיבלתי תשובות אבל אם יש לך משהו להוסיף-ברור שאני אשמח...

גם אני קצת. אם הייתי מגיב בהרחבה כנראה שהייתי מעלה את הרעיונות א, ב, וד (בו אני מאוד מאמין) שכתבת. הרעיון השלישי הוא בהחלט מעניין וכדאי להתבונן בו.

אם יש לך כיווני חשיבה, אז אני חושב שאניח את העט. בהצלחה!

אמונה היא מערכת שלמה של השקפות, סמלים, דרכי חשיבה, שמסדרת לנו את האישיות־נפש. לפיה אנחנו מבינים את גורלנו (מה שקורה לנו) ומכוונים את מעשינו (מה שתלוי בנו).

לא תמיד קל ואפשרי לפטור את מה שקורה סביבנו או בתוכנו במשפטים קצרים כמו "הכל לטובה" ו"יהיה בסדר". לפעמים כן, לפעמים לא.

לפעמים יש כל־מיני דפוסי חשיבה מאוד מורכבים לא־בריאים, וזה לא ממש פשוט להפוך אותם בעזרת סיסמה או "תחשוב טוב יהיה טוב".

לזה הצורך אפשר להיעזר בשירותי מי שמבין במבני הנפש כדי לעבוד על הדברים המפריעים ביחד, כמו שאמרו כאן בהרבה מקרים אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, לא תמיד קל להיות אובייקטיבי ביחס לעצמנו (למשל אם לקחת בעיה של דימוי עצמי נמוך), לפעמים יש דפוסי חשיבה מאוד מקובעים, אבל ברמת העיקרון האמונה שלי היא שכל מה שאפשר לעשות עם פסיכולוג קליני אפשר גם לעשות בבית עם ספרים, או עם חברים קרובים וחכמים, בלי יוצא מן־הכלל, בדיוק כמו שעשו במשך אלפי שנים, וגם עד לניסוחן של התיאוריות הפסיכולוגיות המרכזיות במאה האחרונה, שחלקן שטויות (פרויד), וחלקן פשוט התבוננות מאוד עמוקה במציאות שהייתה קיימת גם לפני כן (למשל יונג).

שיעורי הרב שרקי - לימוד שיטתי בחומש לדעתי ממש יפים - עונים בעיקר על 2 שהוא עובר על כל הפרקים. יש לו שיעורים על 5 חומשי תורה וחלק מהנביאים. 

אולי אפשר להתמקד ב2, ולהשתמש בנ"ך של הרב שטיינזלץ

הוא מעביר גם שיעורים של 8 דקות בערך לפרק על כל התנ"ך, ויש לו גם שיעורים ארוכים (חושב שרק על חלק מהתנ"ך)

הוא ביקש מישהו ש"מבאר כל מילה".

ובשיעורים הקצרים הוא לא עושה את זה.

הוא קורא לדרך הלימוד שלו "שיטת התמרורים" - כל מילה בפסוק יכולה להיות משמעותית להבנת הרעיון הכללי של הסיפור.

אז השיעור לא בנוי על ביאור כל מילה ומילה בפסוקים, אבל לפעמים זה פשוט נדרש בשביל להבין את הרעיון.

אם גם חומר כתוב, אז אולי האתר הזה יעניין אותך. מבאר כל מילה, וכל הפרקים ברצף

https://shlomo6963.wixsite.com/daatbereshit-1 

מבאר ממש כל מילה וכל דבר. חסרון- אין אותו על כל שמואל או מלכים לדוגמא עד כמה שידוע לי, כיוון שמדובר בהרבה שיעורים (זה נקרא "עיון והקשבה"). נמצא באתר ישיבה.

יודע שזה אולי נשמע מוזר מה לרב חרדי ולתנ"ך אבל תתפלאו. ובינתיים עוד לא הכרתי רב שהסביר טוב כמוהו

ואני לומד המון תנך.

יש לו שיעורים על פי הפשט בשמואל א-ב מלכים א ויחזקאל ופרקי אליהו הנביא.
Torat Har Etzion

מרתקים, יסודיים, זה בתשלום, אבל שווה ממש . השיעורים בזום כל יום ראשון בערב, ולמחרת, המנויים מקבלים את השיעור המוקלט. שיעורים עם הרבה המחשות, מפות והסברים. יש קבוצת ווצאפ, שבסוף כל שיעור אפשר לנהל שם דיונים על השיעור, ואנשים מוסיפים ושואלים. ממליצה בחום. סיימנו ספר שופטים, ואנחנו עכשיו באמצע ספר שמואל. מי שמצטרף כמובן יקבל גם את כל השיעורים המוקלטים שכבר התקיימו. 
מדי פעם מתקיימים שיעורים שלא "על הסדר" למשל, לקראת יום כיפור על ספר יונה ולקראת פורים על מגילת אסתר ועוד. וחלק מהשיעורים כנראה נמצאים ביוטיוב, שאפשר להתרשם מהם. 

בשיעורים תמיד עם כובע.
לא יודעת מה יש מתחת לכובע, בכל אופן מדובר באדם מאמין
מביא באופן קבוע את פירושי חז"ל וכו'

 

אשתו הולכת עם כיסוי ראש, בקיצור, כנראה אדם דתי ומאמין ושומר מצוות עם כיפה שקופה. 

אתה מתכוון לומר "שומר חלק מהמצוות"...

כלומר: מסתבר שהוא יכניס את בניו לברית מילה, ולא יאכל ביום כיפור.

יפה מאוד.

זה עדיין לא נראה שכדאי ללמוד ממנו תורה.

"אורניקי" כתב שהוא "שומר מצוות עם כיפה שקופה", ועל זה הגבתי בחריפות הולמת.

לגבי יראת השמיים שלו, הוא אדם דתי אבל מהאלה שלא נכנסים להגדרות המקובלות. אישתו הולכת עם כיסוי ראש, והילדים עם פאות וכיפה גדולה. הוא עצמו הולך עם קסקט.

הוא למד תנך במכללת הרצוג, והפירושים שלו הם תמיד ממסורת ישראל סבא, בשילוב הארכאולוגיה והגאוגרפיה. לימוד ברוח ישיבת גוש עציון. לא ביקורת המקרא מאף סוג ומין. והוא ממש מורה בחסד.

הוא תמיד מתחיל בקריאת הפרק כולו, ואז מדבר על מספר שאלות עיוניות בהבנת הפרק. זה במתכונת של פרק בשבוע. כך שהתוכנית כולה אמורה להימשך כ3 שנים (ותמיד אפשר לפרוש).

מה שכן, בשיעורים שלו (זה נקרא "תנך ישראלי" וזה שיעורים בתשלום חודשי מתחדש) הוא מתעסק הבנת הציר ההיסטורי שת התנך. הוא לא מתכוון ללמד נביאים אחרונים, לפחות לא כרגע. המטרה היא להבין את סיפורי התנך בתוך ההקשר הארץ ישראלי. כשמבינים את הגאוגרפיה אז פתאום התמונה הגדולה נהיית באמת ברורה, והוא ממש מצליח להחיות את התנך ולמזוג אותו לתוך הארץ ממש.

בעיניי זה מחשבה יפה ונכונה ללמוד את הציר ההיסטורי לפני הנבואות, והגעתי למסקנה הזו דווקא מתוך כמה שיעורים ששמעתי של הרב טוביה סינגר ביוטיוב. הנבואות של נביאים אחרונים ניתנו בתוך סיטואציות, ובלי להבין את הקונטקסט כולו ההבנה נשארת לקויה וחסירה. כך למשל, רק אם מכירים את התקופה של ימי חזקיה אז אפשר להבין מה ישעיהו הנביא אומר. כנל לגבי הנביא הושע, שצריך להבין מה קרה בממלכת ישראל באותה תקופה. וכן הלאה.

זה לא ממש מה שאתה מחפש, אבל לדעתי שווה לא פחות. ואולי אפילו יהיה מצע טוב יותר לקראת הלימוד שאתה מחפש.

* אני מבקש להדגיש שאין לי קשר לנתנאל אלינסון בכלל. אני נטו "תלמיד" שמשלם כדי להשתתף בשיעורים. אני לא מטעמו ולא מרוויח מזה כלום. פשוט אני כל כך נהנה מזה עד שאני ממליץ באמת בחום רב. אני כבר שנה שם, ונהנה מאוד מאוד.

ויש אפשרות לשיעורי ניסיון. או לפחות הייתה אופציה כזו.

גם אני חששתי ממה שאת מתארת לפני שהתחלתי ללמוד אצלו. שמעתי כמה שיעורי ניסיון והתלבטתי בדיוק בגלל העניין של היראת שמיים, ובעיקר החשש מביקורת המקרא.

אחכ הוא פרסם איזו תמונה שלו ושל אישתו, ואז מהמראה שלה למדתי הרבה עליו. ואחכ גם מצאתי תמונה של המשפחה שלו (יש לו דף בפייסבוק). אז נתתי לזה צ'אנס, וברוך ה' גיליתי שזה בסדר.

הוא לא דתי קלאסי, מה שנקרא, אבל בהחלט בתוך ישראל סבא.

השאיפה היא שבכל סיום ספר ייצאו סיורים. זה יצא לפועל בסוף ספר שופטים, היו סידרה של המון סיורים ברחבי הארץ, במקומות שנגענו בהם בספר שופטים. 

באתר קול הלשון..מומלץ מאוד

שיעורים מרתקים על התנ"ך.
זה שיעור שבועי בזום, ויש גם הקלטה. 
אני התחלתי לשמוע מתחילת ספר שמואל א'.
הגענו כעת לפרק כד'
שיעורים מרתקים!!!!!
ההשתתפות היא תמורת 97 ש"ח לחודש - וזה שווה את זה.
תוכל לצור קשר דרך האתר תנ"ך ישראלי ולברר איך מצטרפים.
נראה לי שיש שם כמה שיעורים לדוגמה, שאפשר להתרשם
בהצלחה!!

אני לא זוכר מי הפרשן שהזכיר את הרעיון הזה – "במה אדע" – היינו ייסורים, "ואז נתקררה דעתו", שאם הכל תלוי בזכויות, לא תמיד יש זכויות...

יש רעיון כללי שמופיע הרבה בחסידות, לפחות זאת שפחות בקטע הציוני, שאומר שיש ארץ ישראל שלמעלה וארץ ישראל שלמטה. לפני שעם ישראל נכנס לארץ ישראל, היא נקראה ארץ כנען (בתורה לא קיים הצירוף "ארץ ישראל". זה מופיע רק בנביאים), וכדי "להוריד" את קדושת ארץ־ישראל העליונה, עם ישראל היה צריך לשלוח את המרגלים, להילחם ביריחו (הגרעין הקשה של ז' האומות), להילחם בעמי כנען (שמסמלים את הקליפות), וככל שהם מצליחים בתיקון הרוחני הזה, כך מדרגת א"י מתגלית, ביחס ישר. אם קצת, אז קצת; אם הרבה, אז הרבה. "לשכנו תדרשו ובאת שמה" "מכאן שצריכה דרישה" וכפי הדרישה, כך הביאה... עשר קדושות הן, אם רוצים קצת, אז נכנסים קצת, אם רוצים הרבה, נכנסים אולי אפילו עד לקודש הקודשים... ומכאן אפשר לפרש איך שרוצים.

השאלה אפוא "למי זה שייך", אם לאמץ את קו המחשבה הזה, ועוד להרחיב אותו לכיוון של אלגוריה לנפש האדם... היא שאלה "נמוכה" של אביב העמים באירופה, ולאומיות אירופאית קלאסית, שאינה משקפת בדווקא את השקפת התורה. לפי זה רש"י המפורסם אין מטרתו לתת הצדקה "לוגית" למה א"י שייכת לעמ"י, הפוך, היא מוציאה את כל הלוגיקה שבדבר: זה לא סיפור היסטורי, אלא סיפור של רצון ה'. הארץ היא כלי ביד הקב"ה לקידום מטרתו הרוחנית, והוא מסדר את כל העמים, הארצות והאנשים הפרטיים במקומם הנכון כדרוש לתוכניתו, לא לפי השקפות רכושניות ילדותיות של "זה שלי" ו"זה שלי".

קודם כל, היחס בכללי לפרשנות של נבואה. דברים אלו יסודם ברמב"ם: הנבואה שניתנת בהתחלה איננה מוכרחת והיא אפשרית (כיוון שבהגדרה הידיעה האנושית היא מוגבלת ואינה יכולה לסתור באופן מוחלט את הבחירה לפי הרמב"ם, מה שאין כן הידיעה הא-לוהית שאין לנו השגה בה), ותמיד כל נבואה, אף שהיא תוחמת את העתיד לגבולות מסויימים, יש עדיין גבולות גזרה, לעיתים רחבים יותר מהמבט הראשוני, שיכולים להשתנות לפי בחירת האדם והשתנות מצבו. הדוגמא המובהקת לכך זו הנבואה על סוף גלות בבל, שהגמרא במגילה מביאה כמה אנשים שטעו בה, ואפילו דניאל לא הבין מה פשר הנבואה הזו. לאחר מעשה, בדיעבד, ניתן לראות איך הדברים שקרו נכנסו בדברי הנבואה, אך הנבואה כשלעצמה הייתה יכולה לצאת אל הפועל בצורה אחרת.

לכן, הגיוני שמראש ה' תכנן שעם ישראל יהיה 400 שנה במצרים. אלא שמצרים עינו את עם ישראל יותר מדי, וכן עם ישראל עצמו הגיע למצב של מ"ט שערי טומאה וזה לא היה פרקטי לתת להם לחכות עוד הרבה שנים במצרים, ולכן הגאולה הוקדמה. הדבר לא סתר את הנבואה, והנבואה התפרשה בסופו של דבר באופן אחר מהמחשבה הראשונית. אפשר לומר שה' "שיחק" בגבולות הגזרה של הנבואה כפי מה שיכל כדי לגאול את ישראל טרם זמנם.

בנוסף לכך, כפי שכבר אמרו פה, ה' נתן לנו את הארץ, פשוט בתנאי של זמן. במושגים תלמודיים: ה"גוף" נקנה לנו, וה"פירות" יגיעו לנו רק בגאולת מצרים. עיין ברמב"ן בסוף וירא שה' גם תלה את שמו (נצחיותו) בהבטחת הארץ, ועל כן גם אם נחטא או לא נהיה ראויים יותר, לא נאבד את המתנה הזו.

מקווה שעניתי....

אגב, עיין רש"י בפרשה שלנו (חיי-שרה) פרק כ"ג פס' ד'.

אתה צודק שעל השאלה "מדוע" אנו הנבחרים - אין תשובה לוגית, ולכן קוראים לזה העם "הנבחר".

בחירה אמיתית - היא רק בין דברים שאין הכרח לוגי/רגשי להעדיף את אחד מהם על פני זולתו.

אבל יפה פתחת (בטעות פרוידיאנית) בשאלה "למה" נבחרנו, ועליה יש תשובה מאוד ברורה: נבחרנו כדי למלאות את שליחותנו בעולם!

כמ"ש בפר' ואתחנן "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה ...ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם". וא"ת א"כ מה זה נוגע אלינו? דע לך, בני אהובי, שענין עם ישראל איננו דוקא צאצאי אברהם יצחק ויעקב, ומכל האבות לא היה אחד שנקרא בלידתו ישראל, אלא ישראל הוא ענין רוחני שבעבורו נברא העולם (בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית), דהיינו שהעולם נברא בשביל שיהיה עם אחד שיהיה סגולה מכל העמים לשמור את מצותיו חוקותיו ותורותיו של הקב"ה. ובשביל חסידותו של אברהם הוא נבחר שעם ישראל יצא מזרעו, ובשביל גבורתו של יצחק הוא נבחר שעם ישראל יצא מזרעו, ובשביל תפארתו של יעקב הוא נבחר להקרא ישראל ושכל זרעו יקרא ישראל. אך לא רק זרעו, אלא כל מי שיבחר להסתופף בצל כנפי השכינה ולהתגייר אף הוא בשם ישראל יכונה.

ואע"פ שבזה עניתי על שאלתך המפורשת, מ"מ רמזת בצחות לשונך לשאלה עמוקה יותר, והיא שיש לחקור האם עצם זה שעם ישראל נבחר להיות מחוייב בעבודת ה' כבר מכשיר אותו לתפקידו, או שהוא צריך להכשיר את עצמו. ובאמת שני הצדדים אמת, וקשה מאוד לעמוד על הגבול ביניהם, לדעת עד היכן מעלתם גוברתם על בחירתם ומהיכן הבחירה גוברת. ועל דבר זה סובבה המחלוקת בין הראי"ה למתנגדיו (עי' אגרת תקנ"ה), ובין החסידות למתנגדיה. הגישה הסלחנית של החסידות והראי"ה יסודה הוא בזה שהחלק של סגולת ישראל, הנקודה היהודית הפנימית, היא יותר גבוהה מהחלק של הבחירה, והגישה התובענית של שאר רבותינו היא הפוכה. ואם מצוקי ארץ לא עמדו על ההכרע, אנו מה כוחנו.

(בשולי הדברים אוסיף, למרות שלא התכוונת להכנס לזה, שיש היום גישות אינדיבידואליסטיות קיצוניות עד כדי כך שיש אנשים שנמענים אפילו מהולדת ילדים, כי הם תופסים את ילדיהם כזרים שמפריעים לחייהם. אך האמת היא שאדם לא חי לבד, והוא מושפע מאחרים ומשפיע על אחרים, עד שבבחינה מסויימת אנשים שונים הם מאוחדים לדבר אחד. וכך הוא עם - הוא קבוצה של אנשים שמשפיעים זה על זה, ולכן יש הלכי רוח שמשותפים לבני העם הזה. ולכן גם לולי העניין של סגולת ישראל - הבחירות הטובות של האבות הקדושים משפיעות עלינו לבחור בטוב בעצמנו. אולי בתת המודע השאלה שלך היתה מושפעת קלות מגישות אינדיבידואליסטיות כלשהן)

– הבחירות הטובות של האבות שלנו מכוננות את האתוס הלאומי, אלה גיבורי התרבות, הדבק שמחבר את העם, משם אנחנו שואבים את הקווים המנחים שלנו, לשם אנחנו פחות או יותר שואפים.

לצורך גיבור ההונגרים הוא המלך ארפד הכובש, שלמיטב ידיעתי לא כרוכה בו מסורת רוחנית־מוסרית שמשפיעה על ההונגרים עד היום הזה...

המכתב מאליהו מסביר את הרעיון של "זכות אבות", כמשל לשני עבריינים שנתפסו באותו שוד, האחד מגיע ממשפחת פשע כבדה, כולם שם סוחרי סמים ונשק כבדים, לו הוא מחליט לתת מאסר ממושך כי אין טעם לנסות לשקם אותו, אין לו ממי לקחת דוגמה, כו', לעומת זאת העבריין השני מקבל עונש קל יותר שמתרכז בשיקום, כי הוא מגיע ממשפחה ממש טובה ונורמטיבית וסתם הוא נפל בדרך מקרה לחברה רעה, אבל אם לשקם את היחסים שלו עם ההורים כו' אז יש לו בית טוב לחזור אליו, זה קוטב הדברים.

– באשר לבחירות טובות שלנו, כל מעשה טוב הוא זרע התעבות, גם אם עושים שטויות המעשים הטובים נשארים ויכולים לחזור ולהאיר. בכל־מקרה, המושג של עם ישראל תמיד נשאר וכולל בתוכו את אלה הראויים לו, מי שמחליט להתבולל או ללכת בשרירות לבו לעיתים קרובות אכן נידח מעם ישראל "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" ולא נשאר ממנו זכר, בין אם באופן רוחני כמו ההתבוללות בארה"ב בין אם בכילוי הגוף. בכל־מקרה, זה לא משפיע על המשך הקיום של עם ישראל כעם ישראל.

– כמו שאנחנו יודעים מפרשות השבוע עיקר האופי (מידות) עובר דרך האם. לכן ישמעאל בן אברהם והגר קיבל את רוח אברהם מחד ואת מידות בני חם מאידך, וכמובן מכיוון שלקח אישה מארץ מצרים, ילדיו כבר גודלו על ברכי החינוך המצרי... יש בזה מרכיב גנטי מסוים כמו שאנחנו יודעים, אבל גם החינוך בגיל הרך מאוד משפיע, ילדים נמשכים אחר האם. כך יצא שעם ישראל נולד מהרצף ה"מוצלח" ביותר, בני שם, עבר, אברהם – שדאג לכך שיצחק ייקח אישה דווקא מבנות משפחתו, ועל־כל־פנים מארץ ארם, ולא מארץ כנען... גם אם אמנם גרים יכולים להצטרף לעם ישראל, הלא כבר אמרו קשים גרים לישראל כספחת, ויש איסור על גרים לתפוס משרות ציבוריות, בדיוק מזאת הסיבה, לא להכניס הלכי־רוח זרים (גם אם כוונתם טובה), וכיוון שהם בטלים ברוב אין בכך בעיה.

– יש איזו שיחה של הרצי"ה שמדברת על־כך שהבחירה באברהם ובעם ישראל היא אכן שרירותית... ועדיין... נראה לי שזה יותר הגיוני שייבחר עם ישראל, צאצאי שם, עבר, אברהם, שנמצאים במרכז העולם בנקודת המעבר בין התרבויות האפריקאיות, האסייתיות והאירופאיות, כו' כו' מאשר איזה שבט נידח במיקרונזיה...

גדול

בציר מנהון=תפחית מהן(מה21)

שית מאה=600

תרין=שתי

שובעין=70

אתה אומר שהתרגום הוא "תפחית מהן: שש מאות שתים ושבעים" שזה - 672  אני מבין נכון? 

אז איך נכנס כאן מה שאמר: "פחות 740 חלקים"?

ועוד שאלה, איך יודעים לכמה מתחלקת שעה וכמה נשאר אחרי ההורדה?

שפתאום הוא יחלק מאה ארבעים לשני שבעים 

במקום להוסיף את זה למאות

אבל זה לא עברית

יכול להיות ששבעים היה נחשב מספר עגול במובן מסוים

כמו שהיו משתמשים בתריסר וחצי תריסר 

avid;font-size:21px;">"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְ-הוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא"

למקרה ששאלתי לא ברור, התכוונתי לשאול איך זה נכנס במילים שכתובות בתרגום

אשמח שתסביר

נראה שגם המתרגמים לא הבינו

ופה כמעט לגמרי הגיה שונה:

(אבל את כל אלו המפרשים והמגיהים לא הכרתי)

אשריך מבקש, שנזכה להעמיק ולהבין!

חשבּון תּקופות ומולדות / חיים יחיאל בורנשטיין - פרויקט בן־יהודה

תוך כדי כתיבה הרהרתי בכך שכאשר חז״ל שמים בפי מרדכי את המשפט ״אמר ליה רשע ולאו ספר של כפר קרצום היית״, הם מבצעים עוד השלמה של ההקבלה בין הסיפורים, בין יוסף להמן, המשך להקבלה שקיימת ביניהם ביחס למתן הטבעת על ידי המלך.

יוסף היה עבד שעלה לגדולה, וחז״ל משלימים את ההקבלה באמירה שגם המן היה אדם פשוט (ספר של כפר) שעלה לגדולה. ולגבי המספר 22 אצל המן אולי זה קשור להופעה שלה המספר הזה אצל יוסף

״אמר ר' לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה, מנלן? מיוסף, שנאמר: "יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו', וכתיב: "ויוסף בן שלושים שנה" וגו', משבע עשרה עד שלושים הוו תליסר, ושבע דשבעא ותרתין דכפנא הויין עשרין ותרתין״ (ילקוט שמעוני)

המדרש לעיל ממשיך אחרי הקטע שציטטתי בויכוח למדני בין המן למרדכי לפיו המן אומר למרדכי אחרי שזה האחרון בועט בו ״בנפול אויבך אל תשמח״ (כמו כל שמאלני מודרני) ומרדכי עונה לו בחילוק בין ישראל לגויים.

בכל אופן, קצת מוזר להניח משום מקום שהמן הכיר את הפסוק ״בנפול אויבך אל תשמח״, אבל אם אנחנו מניחים  שהמן היה מודע לדמיון בינו לבין יוסף (שניהם עלו משפלות לגדולה, שניהם זכו להסרת הטבעת) והבקשה שלו מאחשוורוש היתה על מנת להשלים את הדמיון בינו לבין יוסף, אז כבר פחות מוזר להניח שלהמן היה ידיעה ורקע בתורה ובמסורת ישראל. 

מעניין ומחכים. תודה!

(כאומרי בעבר, אשמח שתאזכר אותי

כבר התרגלתי לזה שלרוב אין תגובות אז שכחתי ממה שביקשת, אם בעתיד הקב״ה יזכה אותי שוב לכתוב אז אשתדל בל״נ לתייג אותך.

אבל כיוון שהגבת נקיים בך ״תן לחכם ויחכם עוד״. זוכר את הדיון הזה ואת ההערה שלך על העניין האישי שלך בשאלה מדוע עורכי הגמרא בחרו להצמיד אמרות מסוימות אלה לאלה ?

על הקשר בין מאמרים סמוכים בגמרא - בית המדרש

עכשיו. תסתכל כשיהיה לך פנאי בגמרא שם בפנים. יש שם לכאורה מהלך מוזר של הגמרא. בהמשך הסוגיה, באמצע הדיון, בלי שום קישור ברור ומובן פותחת הגמרא סוגריים ועוברת לדון בכל מיני אמרות בנוגע למכירת יוסף, מסיימת וחוזרת לסוגיות המגילה. בשוטנשטיין למשל מעירים משהו על זה שהעניין קשור אגב אורחא(!) לעניין המגילה. אין שם שום הסבר מניח את הדעת למה שנראה כעריכה די תמוהה.

אציע לך כיוון שבתפר התמוה הזה לכאורה מסתתר רעיון חשוב וקריאה עמוקה של חז״ל בכתובים.

בגדול: המן ניסה לתפוס ולהפיל את עם ישראל בעוון מכירת יוסף.

אני באופן אישי הגעתי לרעיון הזה בעיקר באמצעות העיון שעשיתי בהודעות למעלה, אבל אחרי שעיינתי בגמרא ראיתי שזה פשוט יושב שם באופן עמוק אבל נסתר בגמרא. וההבנה הזאת פשוט פותחת פתח להבין שם כמה וכמה נקודות בגמרא בעמוד שניים שם.

אם תרצה אוכל קצת להרחיב אבל חשבתי שאולי תעדיף בתור התחלה לנסות לפענח לבד.  

עיון מצידי בנושא יקרה כנראה רק באיזור פורים. אשמח אם תוכל להרחיב עכשיו (כשזה עוד איכשהו טרי אצלך) ואעתיק לעצמי את הקישור לחודשי הגאולה.

1. הגמרא בהמשך שם אומרת שחכמיו אמרו להמן שאם מרדכי הוא מאחד השבטים יהודה או בנימין או מנשה או אפרים הוא לא יוכל לגבור עליו ונימקו זאת באמצעות פסוקים מהתורה, אבל נראה שפס׳ אלה הם רק אסמכתאות וקשה להאמין שחכמיו בכלל הכירו אותם, אלא השיקול שלהם היה שאם המן רוצה להיתלות בחטא מכירת יוסף כדי לפגוע בעם ישראל הוא לא יכול לעשות זאת ביחס לשבט שלא חטא במכירה ואלו הם כמובן שבטי בנימין מנשה ואפרים, ויהודה אמנם חטא אבל כבר כיפר על כך במסירות נפשו למען בנימין.

2. מה פשר המצוות המיוחדות של משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים ? היות והעילה מצד המן היתה חטא מכירת יוסף, אז נתקנו המצוות האלה על מנת לחזק את האחווה והחיבור בעם ישראל שזה היה שורש חטא מכירת יוסף. 

1. ל"עם הארץ" יש כל־מיני הגדרות וכמו שזה נראה זה עניין של מדרגות,

"תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. "

רש"י "ולא שימש תלמידי חכמים" – הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים.

אז מצד אחד יש לנו דרישה מינימלית של קיום המצוות הכי בסיסיות (וכמובן לדעת את ההלכות הקשורות אליהן, לאו דווקא בעיון). ומצד שני יש גם רף גבוה יותר כדי לצאת לגמרי מגדר עם הארץ. בקריאה חד־פעמית של פניני הלכה אפשר, אני מתאר לעצמי, לדעת ברמה סבירה מה צריך לעשות, בסך־הכל הוא מסביר יפה ומתייחס לרוב הנושאים. אבל זה ממש לא לימוד של טור שולחן ערוך ונושאי כלים אף כי לימוד הסוגיה גמ' ראשונים.

2. בהחלט אפשר ללמוד מהמשנה ברורה (מי שפוסק כמותו), לגבי קושי אני חושב שזה סובייקטיבי, אבל מבחינת לימוד מסודר ושיטתי והלכות שמתאימות לימינו אני ממליץ ספרים יותר חדשים כמו שמירת שבת כהלכתה / חזון עובדיה / פניני הלכה, משנה ברורה זה יותר להעמקה ופחות משמש כקיצור הלכות

3. קל:

ציצית – אין הרבה הלכות, הכל מרוכז במקום אחד גם בגמרא אין הרבה סוגיות

נטילת ידיים – יותר הלכות אבל זה די straightforward

שבת זכור – הלכות פשוטות שמכירים מהיומיום

קריאת שמע – לא הרבה ולא מסובך

בינוני:

תפילה – הרבה הלכות אבל הן לא כאלה מסובכות

ברכת המזון – לא הרבה, אבל הלכות זימון זה קצת מורכב

קשה:

ברכות הנהנין – הגמרות הן קשות, בהלכה למעשה זה לא מסובך אבל אם רוצים ללמוד לעומק זה סוג־של קשה.

שבת שמור – המון הלכות, המון חילוקי דעות, חלקן מאוד מסובכות ומסועפות, וחובה ללמוד כדי לא להיכשל

4. לגבי קצר לא יודע אבל אני מאוד ממליץ על השיעורים של הרב עובדיה.

השאלה היא מה בדיוק המטרה, אם המטרה היא לדעת הלכה = לדעת מה אתה צריך לעשות ביום־יום אז אפשר פשוט ללמוד פניני הלכה אולי בתוספת עוד ספר כמו בן איש חי / חזון עובדיה / קיצור שולחן ערוך / מה שאתה נוהג. ואז פשוט לשים לב ביום־יום שלך איך אתה מיישם את ההלכות האלה.

אם זה לדעת יותר לעומק אז טור + בית יוסף + ב"ח (או שו"ע + משנה ברורה) ולהוסיף מקורות כיד ה' הטובה

1. לא יודע להגדיר עם הארץ, אבל זה חשוב מאוד. לימוד בפניני הלכה יכול לסייע לדעת את מה שמוטל עליך.

ממילא אתה תזכור דברים שאמורים להשפיע על חיי היומיום שלך, גם אם לא תזכור מה עושים בכל סיטואציה.

וכשתיתקל בסיטואציה אתה תדע איפה לפתוח.

2. בכל חלק יש דברים מורכבים יותר, ופחות. אולי חלק א' של המשנה ברורה יותר נוגע ליומיום שלך וממילא יהיה יותר נוח להתעסק בו.

אגב, יש משנה ברורה עם ביאור של עוז והדר.

3. המשנה ברורה מצטט מהמון מקורות, ומעיין יותר לעומק בביאור הלכה. אולי עדיף להתמקד על לימוד של המשנ"ב וביאור הלכה, ופתיחת מקורות שעוררו אותך. הוא כמעט תמיד כותב מה המקור שלו. אם לומדים משנ"ב ברצינות זה נותן המון.

4. אולי

יש גם שיעורים של הרב מלמד על פניני הלכה באינטרנט, ויש גם הקראה של פניני הלכה באתר של פניני הלכה אם אתה מעוניין

1. גם אם זוכרים זה לא מועיל, יש הרבה עבודה כדי לצאת מהגדר הזה (ונראה שהיא בלתי פוסקת במהותה). (אחו מן הסתם האריך, אז אני לא מתאמץ, אם יש צורך, אפשר לבקש

2. לא למדתי את כל חלקי המשנ"ב. זה נכון שביחס לכל מיני חידושים שבמציאות הנוכחית אין פסקים של המשנ"ב (ומצד זה אפשר לקרוא לו 'לא אקטואלי', בקונטקסט הנכון ואחר הקדמה כנ"ל), אבל מה שנתחדש מול מה ש'נשאר' הוא כטיפה בים, אז הוא רלוונטי בכל עת. מה שכן יכול להפריע בלימוד משנ"ב הוא שהוא פעמים רבות מביא מספר שיטות בלי הכרעה ברורה, לכן כדאי לכל אחד לקבל על עצמו פוסק בן זמננו, ללכת אחריו בהלכות שהוא עוד לא הספיק לברר לעומק בעצמו (או ללמוד [אם יש בכלל] את כללי הפסיקה של המשנ"ב, להבין מה כוונתו להכריע בכל אחד מהמקומות ה'סתומים').

3. 'קל ללמוד בעיון' - לענ"ד קל ללמוד את מה שמאוד מעניין אותך ותרצה יותר להעמיק בו. מה שלבך חפץ.

4. שיעורים של הרב אלקובי, של הרב ברין מישיבת בית אל. זה מה שאני מכיר ושמעתי עליו.

1. אדם פשוט מן המניין שלומדים הלכות מלאכת בישול בשבת, מתי מותר לשים אוכל על הפלטה, זה דבר גדול מאוד בערך ערך משמעותי ביותר, וכן בכל הלכה "קטנה" כמו תוספת שבת, הלכות שכחת אזכורים בתפילה ועוד מיליון פרטים ופרטי פרטים.

גם אם הוא לא יצא ת"ח, הוא ידע לשאול שאלות מתי שצריך והוא ידע לשמור על הרבה דברים שהוא לא ידע לפני שהוא למד.

2. כמו שאמרת יפה יש הרבה מקרים שונים ולכן במקרים שיש לגביהם שאלה ולא מוזכר בספרות צריך לפנות לת"ח.

3+ 4. ישר כוח!

1. לא יודע מה עם רבותיך אך רבותי אינם ששים ושמחים מלימוד פניני הלכה. האם אתה נחשב אחרי לימוד פניני הלכה כבר לא עם הארץ? מניח שכן אך עדיך ללמוד ספרי הלכה אחרים. (דרך אגב, זה ללמוד פניני הלכה, לא לקרוא. כמו שזה להתפלל ערבית לא לעשות).

2. לא כ"כ. בכל ההלכות מתחילת המשנ"ב עד סוף כרך ב. אולי חוץ מהלכות ברכות שקשה להוציא מהמשנ"ב כללים אלא רק פרטים. כרך ג מאוד רלוונטי אך מומלץ להשלים את החסר בדיני חשמל עם שמירת שבת או ארחות שבת. ד - את הלכות עירובין לא למדתי אבל הלכות ר"ח יחסית מותאמות מציאות. ה ו-ו נראלי גם ממש רלוונטים.

3. מה שבטוח לא שבת תפילה וברכות.

4. הרב אלגאזי בצורבא שבועי, מתיקות לשמה. אם יש גם את הספר מול העיניים אז בכלל.

אציין שאת המאמר "דעת א-להים" יהיה לי קשה יותר לסכם.

ייסורים ממרקים צריך לעבור עליו שוב כדי לרענן, אבל בגדול כן.

@נעים להכיר 100 

יש מאמר בעקבות דעת אלהים, ששם כותב הרב "אנכי..רגיל להבליט את החסרון העצום הנמצא בהקטנת הרעיון האלהי כשהוא פונה רק אל העצמיות בלא האידיאליות".

מישהו יכול לבאר לי מה זו "התופעה" הזאת? של לפנות רק לעצמיות?

מה רע בזה?

מי חי ככה? סתם אדם היום חי ככה?

אולי על גבי זה יהיו עוד שאלות מדויקות יותר..

אז כוונתו היא שאם עוסקים רק בזה שא-להים הוא אינסוף והוא הכל, ו"אין עוד מלבדו", וכדומה - זה היחס אל העצמיות.

לעומת היחס אל האידאליות שהוא היחס למידותיו ולדרכיו, ולהופעות שלו בעולם.

הדרך הראשונה מביאה לביטול של הכל, ובמקום להוסיף אהבה לחיים היא דורסת ומוחקת אותם.

אז נכון שצריך להיות גם יחס אל העצמיות, אבל לא טוב שהוא יעמוד לבדו.

יש חלקים בתורת הרב שיש ללמוד בהדרכה אישית מרב קרוב שמכיר אותך ואפילו מומלץ ישירות ממנו. מדובר במאמרים שהבנה לא נכונה בהם מסוגלת להביא לע"ז חס וחלילה

אולי זה "וישמרך" ומשהו חסר אצלי בהבנה על מה הקפידו עליו

(חוץ מזה מקרין אותו), אם כבר "ישמלך", שיותר דומה לצורה המקורית של ר.

ולא היו מעלים את אנשי בית שאן לברכת כהנים כי היו מחליפים א בע.

אולי מדובר דוקא שהכהן השמיט את האות ו, ועל זה אכן היתה קפידא על אותו חכם.

כדאי להסתכל בנוסחאות בספרי אוצר החכמה, שזה ממש צילום.

מקווה שיפתח לכבוד ביהז"מ הקרוב.

אשריך!!

אגב, תראה פה:

כהן המבטא את ברכת הכהנים בשונה מהציבור - עולמות 

נשמע שאם אמר "ישמדך" לכולי עלמא אסור לו לישא את כפיו.

לעומת זה, אם השמיט אותיות חיבור, מרש"י משמע שעדיין אין קפידא שישא כפיו.

וצריך לראות בדפוסים אחרים אם גם מופיע כך.

יכול להיות שהבעיה שלו היתה בניקוד האותיות

אולי אותו כהן ביטא ר' כמו במבטא של הודים, ואז זה בקלות יכול להתחלף בד'

מה גם שלמעלה אחד מהדוגמאות של המגמגמים היא "שקורין לריש דלת" ומשמע שלזה בא הסיפור

(אם כי מה שכתב לקו"ף טי"ת לא הבנתי איך זה יכול להיות)

יש ויש; וכי לא קראת את שלום עליכם, כשקופעלע קוקוריקו מתבקש להכריז את שמו וכינויו בפני חבריו, מבטא אותם כ"טופעלע טוטוריטו" ומעורר צחוק, והוא אף מבטא את "מקל לדגל" [של שמחת תורה] כ"מטל לדדל"? בעיניי, יצירה זו היתה ממש ביטוי מהדהד ומסמר שיער, על הדלות הרוחנית והחולשה הקהילתית האיומה של יהדות הגולה ערב ההתעוררות הלאומית.

זה קורה לאדם שנולד כבד שמיעה?

אגב, הכרתי ילד קטן שהחליף גימ"ל בדל"ת, וכידוע רי"ש וגימ"ל הן גרוניות מתחלפות (בוודאי בשפות השמיות). כך שאולי זה עוד הסבר לתחלופת רי"ש ודל"ת. כל הפגמים בתחלופת עיצורים בעברית הם די נזילים סביב קבוצות עיצורים, ולעתים במקרא מופיעים מקרים כאלו שדרוש מעט מחשבה להבינם (למשל "אלמנות" במקום ארמנות-ארמונות, בישעיהו י"ג פסוק כ"ב).

אני לא יודע אם זו גרסא מדוייקת אבל בהחלט יש לה מקור.

בספריא יש הרבה טעויות, אי אפשר לסמוך עליהם בענייני נוסח.

הרי העניין מדבר על מי שמחליף אותיות בתום לב ובטעות ויוצא מחרף במקום מברך, שהקב"ה סולח וכו' ואז בא הסיפור הזה - כנראה כהוכחה.

ועוד כתוב בסיפור שהעבירו אותו מפני שלא יודע לחתוך האותיות, משמע בעיית דיקציה

ולפי הגירסא הזאת זה לא נכון, הוא פשוט השמיט אותיות. ומכל מקום אין כאן חירוף 🤷‍♂️

זה יהיה קשה עליו יותר..

חוסר הצלחה לבטא ו בתחילת משפט זו לא בעיה בחיתוך האותיות?

הרי אם הבעיה היתה השמטה גרידא אין סיבה שיעבירו מלפני התיבה.

כיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שהסתפקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו"ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).

מקור שכותב מפורש:

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים קל״א:צ״ה:א׳

צה) שם. נהגו. שלא ליפול וכו' כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנ"א רשות ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"ה. ברכ"י או' י"ג. ש"ץ דקנ"ג ע"א. זכ"ל ח"א או' ו' בי"ע או' ט"ו. שע"ת או' י"ד. חס"ל או' י"ד. רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' ג"ן:

מתי בכלל קבעו להגיד תחנון כל יום?

ומתי החריגו במקור ימים מסויימים בשנה כמו ראש חודש ומנחה של יום לפני.?

הוא מאוד עתיק, למשל ר' אליעזר היה נוהג לנפול על פניו אחרי התפילה.

הטור מביא בשם רב נטרונאי גאון שנפילת אפיים היא רשות, ומציע כמה נוסחים שונים לנפילת אפיים, שאף־אחד מהם לא המשיך לימינו,

כמו שזה נראה זה לא חלק מהותי מהתפילה כמו תוספות רבות אחרות שבכל־זאת אומרים אותן בכל יום (למשל יהי רצון אחרי עושה שלום, פיטום הקטורת אחרי שיר של יום למי שנוהג)

ימים שאסורים במספד ובתענית הם ימי שמחה לכן לא שייך בהם כל־כך נפילת אפיים

יש מחלוקת אילו ימים לא נופלים על פניהם גם במנחה שלפניהם, אצל הספרדים זה בערך כל הימים חוץ מערב ר"ה וערב יוה"כ אם איני טועה

אצל האשכנזים נראה לי שהחילוק הוא האם היום נקרא "מועד" (ראש חודש, חול המועד) ואז לא אומרים, כמו שלא אומרים יענך, ובימים כמו ט"ו בשבט כן (אם כי גם בזה יש מחלוקת)

… לקבוע לגבי הקהילה שלו אם לאמר תחנון או לא?

אף פאם לא הבנתי את חוסר העקביות בדבר לגבי קהילות מסויימות . מצד אחד כל יום שמח שקשור לקהילה שלהם הם מבטלים תחנון ולעומת זאת דווקא בימי נצחונות כמו ששת הימים ויום ירושלים הם אומרים תחנון. מצד שני כמו בדוגמא שציינתי יש רבנים שמבטלים תחנון בגלל  איזה נצחון טקטי רגעי.

בתשובה של ציץ אליעזר על הלל ביום העצמאות / ששת הימים, (ח"י ס"י) מובאים כמה שיקולים דווקא הפוכים.

– קל יותר לקבוע יום שמחה לקהילה מסוימת (יחידים) מאשר תקנה כללית לכלל ישראל

– ובהמשך לזה, קל יותר לקבוע תקנה לשעה מאשר תקנה לדורות, ניצחון ששת הימים היה לפני 60 שנה בערך, אם ניקח כל ניצחון מלפני עשרות שנים ונהפוך אותו ליום קבוע, זה ממש קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין, מה גם שהישגים רבים מאז התמסמסו, והניצחון היה מעורב גם באובדן גדול כו' כו' לעומת מקרה ספציפי של שמחה גדולה.

בנדון שלנו אני חושב שחוץ מהדיון ההלכתי (שלפחות לגבי תחנון, שלא כמו הלל, מכיל את שתי הדעות) יש שתי השקפות שונות,

יש גישה שמרנית שמאוד לא רוצה לשנות את נוסח התפילה כמעט בשום מצב, להשאיר את ה"יהדות" כמה שיותר מונוליתית ובלתי־מושפעת ממאורעות הזמן

לעומתה יש גישה שסוברת שהיהדות וההלכה צריכות להיות ממש בקשר אמיץ עם כל מה שמתרחש ב"חיי המעשה" אם לקרוא לזה ככה אז גם מאורע נקודתי גדול (פיצוצם של הרבה ביפרים למשל) מקבל ביטוי הלכתי בכך שלא אומרים תחנון למשל

אמירת תחנון שלפי הרמבם זה חלק מהתפילה אבל לא מעכב לבן נצחון רגעי שאיננו יודעים מה ההשלכות העתידיות שלו.

עוד מעט ויגידו הלל במקום תחנון בגלל נצחונות כאלה.

אישית תחנון בשבילי זה הזדמנות לשפוך את נפשי לפני השם באופן אישי ללא קשר למאורעות חיצוניים.

אפשר לבטל אותו גם מסיבות משמחות אחרות כמו למשל סיום מסכת (שאפשר לדון עד כמה הוא אירוע בעל משמעות "אסטרטגית" מעבר לקונטקסט המקומי־פרטי שלו).

על כל־מיני הצלות וגם ניסים קטנים קבעו ימים אסורים במספד ובתענית במגילת תענית, ואמנם יש בזה עניין של קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין, אבל ייתכן שלא נאמר כן אלא לתקנה תמידית, ולא לשמחה חד־פעמית.

בכל־מקרה במקרי הצלה או נס של כל־מיני קהילות אכן לא אמרו תחנון ובמקרים מסוימים גם קבעו הלל לפעמים אף בברכה (לפי הגדרים) ואין בזה שום בעיה אדרבה.

דעתי האישית היא, כמו שאמרת, שלא כל ניצחון טקטי נקודתי, "מגניב" ככל שיהיה, אוטומטית מצדיק שינויים בתפילה, וזה כי אני משתייך כאמור לצד השמרני, אבל אני מבין גם את הרעיון מאחורי "יהדות ריאקטיבית" שרגישה מאוד למתרחש סביבה. פשוט לא ממש מזדהה. במקרה שלנו אין ממש בעיה הלכתית לכאן או לכאן לכן לבריאות לכולם.

שקבעו ימים בלי תחנון (או אפילו הלל) על ניסים או הצלה כזאת או אחרת, מרשימים יותר או פחות

אני אישית לא חושב שצריך למהר להשמיט תחנון זה לא שאין לנו חטאים. וכמה שיותר חשבון נפש במיוחד בימים טרופים אלו, מוטב. כמו עם מות ראיסי, הנייה, כו', אלה מבצעים מרשימים אבל לא משהו מספיק אסטרטגי כשלעצמו (אולי במצטבר, אם באמת למנף את ההישגים) כדי שיצדיק לדעתי אי־אמירת תחנון, יותר מאשר ניצחון טקטי גדול בקרב ספציפי בעזה, אי־אפשר לבטל תחנון כל פעם שמפוצצים כמה מנהרות או מת איזה מנהיג חמאס שמחר יוחלף גם ככה במישהו אחר

אין נוסחת קסם. זה תלוי בבן-אדם. אני לדוגמא פשוט פותח את הפרשה (רוב הפעמים עם רש"י, אבל לא בהכרח), ולבד יוצאים לי מהלכים וחידושים. אם אתה רוצה משהו יותר ממוקד, אז נגיד לדוגמא אתה יכול לבחור לנסות לראות מה הקשר בין כל חלקי הפרשה, או מה הקשר של הפרשה לזמן שבו קוראים אותה. כיוון שמשה בספר דברים חזר על חלק מהפרשיות, אז חלק מהדברים "כפולים", ואפשר לדבר על היחס בין הפסוקים בדברים לפסוקים שמופיעים בחומש אחר. לקחת עניין מסויים ולהעמיק בו: בסברה, בדברי חז"ל, ולראות אם מתחברים לך דברים ונשזרים לך לכדי מהלך. אם יותר קשה לך בדרכים האלו, אתה יכול גם לפתוח פרשנים ולראות במה הם חולקים, ואז לנסות לברר מה נקודת המחלוקת ביניהם (ולנסות לראות למי אתה יותר מתחבר ומי אתה חושב שיותר צודק בדיון, אבל לא חייב).

@זית שמן ודבש 

מנסים להבין

מתקשים להבין

מחפשים בפרשנים תירוצים (לפעמים פרשנים כמו רש"ר הירש או העמק דבר יותר קלים בשביל להביא אותם)

מנסים לחשוב על התירוץ

רואים אם יש קשר בין התירוצים השונים

מה בכל זאת שונה בין התירוצים

מסר קצר וקולע

זה למי שרוצה לבנות בעצמו ;)

העניינים בהם עלינו לעסוק בדברי התורה שלנו בדורנו - הנחיית הרב חרל"פ במי-מרום ח"ו פרק ט: ההתרחקות מע"ז על כל סעיפיה (למעשה בזה ראה בשיחת הגר"מ שפירא זצ"ל 
לפרשת בהעלותך, תשנ"ה [ולשונו בחלק ז' בעניין זה (לעומק עניינה של ע"ז): "גם עון ע"ז, לולא החברה האנושית אשר דרכה ללכת בעינים סגורות אחר כל הסכמה ציבורית, לא היה 
שום ציון לפיתוי נכזב כזה לקרוא ללא אלהים אמת" וכו']), התדבקות בקב"ה בהתלהטות גדולה לאהבתו ויראתו, להתרחק מכל מיני מדות הרעות (כגון שקר וחנופה וכד') ולהיות ישרים 
במשפט שבין אדם לחבירו.

אגב, 

"בקשת" הרב חרל"פ מן המשוררים (מ"מ ח"ו ש"ב פ"ו) - לכתוב על התשובה, שהכל תלוי בה (פחד יום הדין, ביטול הולכת השולל בהתברכות הלב כי "שלום יהיה לי").

(מאמר קול השופר) עוד לא נשמע מאחרינו הקול שקיווינו אליו קול יוצא מן המחנה, מן הדור וסופריו, דור ודורשיו, לאמר: "לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו" ומבלעדי התשובה הכל משענת קנה רצוץ. כו'.
איה איפה המה הסופרים והמשוררים בעם, מדוע לא ילמדו קשתם סופר לשוב ולהשיב, לידע ולהודיע, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, ועד אנה יוליכו את הען שולל אחריהם, בהתברכות הלב לאמר: "שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט, יח), ועד מתי לא יפחדו מיום הדין הגדול והנורא, עת יביא במשפט את כל המאשרים התועים והמתעים. כו'.
בשעת הרת עולם זו, עינה ולבה של כנסת ישראל למוריה ולמדריכיה, לבל יוליכו אתה שולל, יקומו גאוני רוח אבירי אמונה אישי קודש, ויכרו לה אוזנים לשמוע ויצצרו לה חוש הקשבה, להקשיב על דבר אמת לשמוע קול שופר, לשוב אל ד' ולשמוע בקולו, לשמור כל מצותיו לאהבה אותו ולדבקה בו.

אבל לרוב מה שאני עושה זה לקחת פסקה לא גדולה על הנושא (פרשת שבוע, נושא כללי), לצרף לה קצת מקורות דומים / מרחיבים, ולהעביר את זה בצורה מעניינת ככל האפשר, מבלי להשקיע יותר מדי מחשבה בניסוח / מהלך ספציפי

תודה

האם לימוד כזה יכול להיות מספק? תלוי בך, לדעתי כן. עיוני? - פחות, אפילו הכי יש הבדל בין זה ללימוד פניני הלכה וילקוט יוסף (הם מביעים דעת הלכתית עצמית, בשונה מספרי סיכומים, והיא מאוד מעורבת במינהגים ושיטות לימוד ופסיקה. אם אחד מהם הוא הרב שקבלת את פסיקותיו אז כדאי גם ללמוד אותו, אבל בכללי כדאי להכיר, לפחות בקיצור ובתמצות, את יסודי ההלכה).

[לא בדקתי בשיטתיות את כל אפשרויות הלימוד..].

ספרי סיכומים נותנים תמונה די טובה של הבסיס. 

אבל זה לא עיון. עיון בנוי על העמקה עצמית, שזה לא משהו שאפשר לעשות שלומדים רק אותם.

אז יש להם יתרון מבחינת ההכרה של היסודות על ספרי הלכה למעשה לציבור הרחב.

מצד שני, כנראה שמבחינת פירוט מעשי של הלכות מצויות, בספרי הסיכומים יש פחות.

[אגב, אם אתה לומד מספרי סיכומים, אתה יכול מדי פעם שיש נקודה שמעניינת אותך במיוחד, או שלא מספיק ברורה לך לעיין במקורות]

לגבי פוסטמודרניזם דבר ראשון צריך לדעת על־מה בדיוק אנחנו מדברים.

הפוסטמודרניזם ביסודו הוא ביקורת, לא השקפת עולם. כמו קושיה בגמרא. "איך אנחנו יודעים שזה באמת ככה? אולי זה הפוך?"

בבסיס המודרנה / תנועת הנאורות יש המון הנחות יסוד, חלקן על גבול האקסיומטיות וכל מה שהפוסטמודרניזם עושה, הוא לבקר אותן, לתהות על קנקנן, להציע חלופות אפשריות, למתוח גבולות מסוימים, ובאופן כללי, לצאת מהריגידיות של מסגרת המחשבה המודרנית, למשהו יותר מעורפל, רך, או משחקִי. יש דיון מעניין ביוטיוב בין דוד גורביץ', אפשר לקרוא לו "מומחה" ישראלי לפוסטמודרנה (הוא באמת טוב), לבין גלי בת־חורין. אמנם גלי מצליחה "לתפוס" אותו, אבל אם להקשיב ממש בסבלנות למה שהוא אומר, אפשר ללמוד הרבה.

אחת הבעיות (שגם עולות באותו דיון) הוא ש"הדור הישן" של הפוסטמודרנים שמר על ערכים ומוסר, פשוט אהב להעלות תהיות פילוסופיות ולבקר ספרות בדרכים חדשות, אבל בגללו, "הדור החדש", אימץ כל־מיני סיסמאות של "אין אמת אחת" "שכל־אחד יעשה מה שטוב לו" "הכל זה נרטיבים" "אם גבר אומר שהוא אישה, אז הוא אישה" ודברים בסגנון. אז בסדר, לא בשופטני עסקינן. אני באמת לא רואה את הטעם להילחם מול "טמטום המונים" אם לקרוא לזה ככה, או להעמיק יותר מדי בפילוסופיה של הטמטום, או איך הוא עובד, לשכנע את עצמי אין לי צורך, לשכנע אחרים אין לי יכולת, אני לא רטוריקן או משהו.

ובכן, בחזרה לפוסטמודרניזם "דור ישן". תחילה צריך להבין קצת קונטקסט, מהי מודרנה. אנחנו זוכרים את "מאפייני הנאורות" מהבגרות בהיסטוריה (האמת לא יודע מה מלמדים עכשיו), אבל בגדול, הרעיון שהקידמה מוליכה את העולם קדימה לעבר אוטופיה, העולם צועד בהדרגה למקום חיובי, אפשר להבין את העולם בעזרת ההיגיון והשכל, אפשר להבין את המוסר במונחים של פילוסופיה קנטיאנית – אמת אבסולוטית מוחלטת שתקפה תמיד לכל אחד, ועוד ועוד.

אז באים ההוגים, ושואלים, האם העולם באמת צועד לעבר אוטופיה, ולא לעבר גיהנם? לא לעבר מלחמה גרעינית? משבר אקלים? האם המאה ה־20 לא הייתה מאת הג'נוסייד (לא זוכר מספרים אבל בערך 200 מיליון אנשים מתו רק בג'נוסייד, חוץ ממלחמות). האם הטכנולוגיה מוליכה אותנו קדימה ולא אחורה? האם אפשר להיות בטוח כל־כך בשכל האנושי ביכולת להבין את העולם, או את המוסר? האם ערכים מוחלטים פונדמנטליסטיים באמת עדיפים על גישה יותר רכה ומכילה? האם יש רק דרך אחת להבין טקסט?

///

כמובן, היהדות לא "התחתנה" עם המודרנה, כשם שהיא לא התחתנה עם פילוסופיה אפלטונית (שעומדת בעצם בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית, אגב, מי שקרא את "המדינה" לאפלטון, רואה שכל מה שהוא כתב, יושם אחד לאחד בגרמניה הנאצית), או עם הבודהיזם, או עם פילוסופיות אפריקניות, או עם הנצרות. אם קמה תנועה פילוסופית שמתנגדת בנחרצות לנצרות, למשל, לא צריך לראות את זה בתור מתקפה על היהדות ipso facto.

אפשר גם לנקוט בגישה בדלנית לחלוטין: לא מעניינת אותנו לא מודרנה, לא פוסטמודרנה, היהדות היא לא דת ריאקציונרית שלובשת ופושטת צורה לפי ההתנגדות שלה לתופעות בארה"ב, אירופה, יוון הקלאסית, או אוגרית.

בכל־אופן, ביהדות יש גם מחשבה מודרנית וגם מחשבה פוסטמודרנית. מחשבה מודרנית ברור, במובן שהעולם נוצר עם מגמה, שיש אמת מוסרית מחייבת, הלכה מחייבת, ועוד.

מחשבה פוסטמודרנית, בכך שהיהדות לא מפחדת להעלות תהיות, יש המון מקום לפלורליזם, ברמה כזאת, שאומרת ששתי סברות הפוכות יכולות להיות אמת מוחלטת ברמה הרוחנית, אלא שהלכה למעשה, אנחנו פוסקים א' או ב',

המדרש והחסידות לפעמים משתמשים בצורות פרשנות שאינן שכל אנליטי קר, אלא סיפורים, גוזמאות, סירוס המקרא, הפיכת משמעויות, כו' (למשל הפירוש החסידי על "ויחזו את הא־להים ויאכלו וישתו", שכשראו את מידת הדין, ישבו לעשות "התוועדות" כדי להמתיק אותה, או משהו כזה). גם כשאנחנו לומדים חסידות, לעיתים קרובות אנחנו מרשים לעצמנו לקרוא פסקאות בלי קונטקסט רחב, בלי מחקר מדעי מקיף, ובלי לקרוא אינסוף מקורות מאוחרים יותר שיגלו לנו אולי מה הדרך הנכונה ללמוד (למשל, כשלומדים תניא, אפשר ללמוד את זה בדרך המסורתית של חב"ד, ואפשר ללמוד את זה גם בדרכים אחרות), וב"חסידות למעשה", לשלב בין גישות, במקום להיצמד לדרך אחת.

בתורת גור למשל, יש דגש על כך שההתקדמות הרוחנית היא לא לינארית, אלא בכל־יום צריך למצוא דרך אחרת, פירוש אחר, שיש דרכים שונות שמתאימות לדורות שונים ולאנשים שונים, שזאת גם יציאה חלקית מהרעיון של "אמת אבסולוטית" (כמו נגיד "הדרך האולטימטיבית" שמציע בעל התניא).

גם בעבודת ה' כללית, ובייחוד עם התחזקות המודעות לכל הנושא של בריאות הנפש, יש בהחלט מקום לשאלה "האם זה עושה לך טוב", מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם, שהיא משלבת בתוכה גם יסודות שכליים וגם יסודות הדוניסטיים, ובדורנו קשה לכפות שיטתיות בלתי־מתפשרת כמו תנועת המוסר של קלם או חסידות אשכנז עם תשובת המשקל, גלגולי שלג כו'.

///

בקיצור, אני חושב שלא צריך להיות כאלה ריאקציונרים כבדים. אם רוצים ללמוד את הנושא, מה היחס בין יהדות לפוסטמודרנה, צריך לעשות את זה ברצינות (גם להבין מה זה יהדות וגם להבין מה זה פוסטמודרנה) ולא לנפול לסיסמאות שטחיות.

בהקשר הדתי - הדת היא מבנה חברתי והפוסט מודרניזם הוא אנרכיסטי מטבעו. כדי לנהל קבוצה בצורה אפקטיבית יש צורך בהנחות בסיס מוסכמות על חברי הקבוצה ולכן אני לא רואה מקום לפוסט מודרניות בדת.  

אני לא מכירה את תורתו של הרב שג"ר אך אני מאמינה שגם הוא אינו מטיל ספק בהנחות מסוימות ולכן אינו פוסט מודרניסט אמיתי. 

למרות שעוד לא יצא לי כ"כ להתעסק בו..

ויכול להיות שהגישה הזאת היא לא רחוקה מאוד מהגישה של הרב קוק ביחס לתקופה אחרת.