אבל אני מאמינה בזה בכל ליבי
אשמח לדעותיכם
עקידת יצחק
לדעתי אלוקים ציפה מהאברהם לא להסכים לעקוד את יצחק. הוא בחן את גבול הצייתנות שלו. האם הוא צייתן עיוור שזו סכנה. האם הוא מוכן גם לוותר על ילד קטן אחר שלא חטא בשם הצייתנות?
כואב לי שזה עולה על נס זה שאברהם ציית ולמען זה אנחנו מבקשים זכויות…
והוא ציפה שאברהם יעמוד בניסיון, מכיוון שאחרת הוא לא היה מנסה אותו.
יכול להיות שבאמת אם הוא היה פועל ככה הוא לא היה טועה, והיה פה וין וין.
אבל בתכלס, ההשגה שלנו במצוות הש"י היא מוגבלת מאוד. האם יכול להיות שהמוסר שלנו גבוה יותר מהמוסר של בורא העולמות? או שהקב"ה מצווה אותנו משהו כדי שנסרב? הרי גם ככה אין לנו ממש אחיזה ברצונו יתברך. מתי כן נצטרך לשמוע לו?
איפה תשימי את הגבול? בהקרבת קורבנות? במחיית עמלק ו7 עממים? במצוות ברית מילה? בכריתת יערות לבניין המקדש?
האם את מצפה להבין את הנהגת הבורא לפני שתתחילי לפעול?
אין מה להשוות את ההשגה שלנו ברצון הקב"ה, להשגתו של אברהם אבינו, שהקב"ה אפילו אמר לו "התהלך לפני והיה תמים" [רש"י: "היה שלם בכל נסיונותי"].
מסופר: ההוא מינא דחזייה [מין אחד שראה] את רבא דקא [שהוא] מעיין בשמעתא [בהלכה], ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו [וישבו, היו אצבעותיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן], וקא מבען אצבעתיה דמא [והיו מזילות אצבעותיו דם], ורבא לא הבחין בכך מתוך התעמקותו. אמר ליה [לו]: עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו [עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים], שאתם עושים דברים בלא לחשוב עליהם. ברישא איבעיא לכו למשמע [בתחילה הייתם צריכים לשמוע], אי מציתו [אם יכולים אתם] — קבליתו [קבלו אותם], ואי [ואם] לא — לא קבליתו [תקבלו]. אמר ליה [לו]: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".
(שבת פח עם שטיינזלץ)
לא יצווה אותנו משהו שנוגד את המוסר הטבעי, חוץ מפעם יוצאת דופן אחת בהיסטוריה, בעקדת יצחק (ומחיית עמלק לא נוגדת את המוסר הטבעי. אם אדם באמת היה יודע מה ההשלכות האיומות של אי מחיית עמלק, היה מבין שהמצווה הזאת תואמת למוסר הטבעי).
כמובן תמיד תמיד מי שמסרב לציווי ה' הוא חוטא (נביא יכול להתווכח עם ה' או להתפלל לשנות את הציווי, אבל בסוף יהיה חייב לעשות מה שה' יצווה אותו בשורה התחתונה, כמו שהיה עם יחזקאל).
אגב, יש סרט יפה מאוד בשם "המאמין"
הסרט מספר על יהודי אמריקאי שגדל בתור חרדי/דתי, שהפך בבגרותו לאנטישמי נאו נאצי.
הסיפור עצמו אמיתי, אבל אני לא יודע אם כל פרט פרט נכון במציאות.
בתחילת הסרט, רואים שאת השאלה הזאת בדיוק הילד (גיבור הסרט) שואל את הרב שלו - וכשהרב מוציא אותו החוצה מהכיתה בזעם, התלמיד מחליט שהוא לא מוכן להיות חלק מהעם החלש הזה שמוכן לעקוד את בניו רק כי מישהו אחר...
מסקנה - מותר לשאול הכל! לא לכעוס על עצם השאלה ולא להוציא מהכיתה בגלל שאלה קשה באמונה.
היום כשנפגשים בעלילה כזאת זה נראה תלוש מהמציאות ולא אמין.
אם החלק הזה של השאלה לרב בכלל אמיתי...
"כי עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"
לא נאמר: "כי עתה ידעתי כי אב אוהב אתה וחמלת על בנך"
אפשר לא להסכים עם המסר של התורה אבל אין צורך לשנות אותו.
גם המוסר הטבעי שלנו קיים כי ה' נטע אותו בנפש שלנו. ולכן פעם אחת בהיסטוריה באופן חריג, כדי להראות מי יצר את המוסר הטבעי שלנו ומה מקורו, אז באופן חד פעמי ה' ציווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי, כדי להראות שבאופן תיאורטי רצון ה' גובר על המוסר הטבעי כי הוא מקורו, כמובן זה רק תיאורטי, כי בפועל ה' לעולם לא יצווה לעשות משהו בניגוד למוסר הטבעי. כמובן ה' אף פעם לא יצווה באמת לעשות משהו בניגוד למוסר, ולכן בסוף הוא אמר לאברהם לא להקריב את יצחק
צייתנות עיוורת היא דבר מסוכן, אבל האם היתה כאן צייתנות עיוורת? כשמדברים על אלוקים... הצייתנות היא לא בדיוק עיוורת. אגב, התמיהה היא על יצחק. שלא ערער על דברי אביו, הרי לפי הרבה מפרשים הוא היה בן 37. למה שילך לקיים ציווי הזוי שלא הוא קיבל? הוא יכל להגיד לאבא שלו שעם כל הכבוד אולי הוא דמיין? אבל יש כאן מסירות נפש של שניהם וכשה' ראה שהלכו שניהם בלב אחד "ראה שמשורש קדוש יצאו קדושים" (חת"ס) והם הורישו לנו את תכונת מסירות הנפש שניכרת לאורך כל ההיסטוריה.
ורמב"ם במורה נבוכים עונה יותר טוב, ואומר שמעקידת יצחק לומדים 2 עניינים גדולים:
1- "הודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". והוא כותב שאברהם אבינו קיים ציווי ה' הקשה הזה לא לשם קבלת שכר ולא מיראת העונש, ותכלית הנסיון שלו היתה ללמד את כל בני האדם גבול יראת ה' מהו. "אלא לעצם מה שמוטל על בנ"א מאהבתו יתעלה ויראתו...כי תכלית כל התורה כולה... אינו אלא דבר אחד, והוא לירוא ממנו יתעלה"...
2-"להודענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון"- כי אם היה לא"א אפילו ספק קל בוודאי שלא היה הולך לעקוד את בנו.
הארה
יש הנחות יסוד שהכרחי לדעת לפני שלומדים תורה. כמו: שתורה שבכתב ושבע"פ ניתנו מפי הגבורה, שהתורה היא אלוקית, ונצחית ולא תשתנה, שאין אות מיותרת בתורה, ששבעים פנים לתורה ועוד. וצריך לדעת שכשלומדים תורה אפשר ורצוי להעלות קושיות, אבל אי אפשר ללמוד בלי פרשנים שכתבו את הפירושים שלהם ברוח הקודש, בעיקר בימינו שאנחנו די רחוקים מההשקפות הישרות וערכי התורה השלמים. חז"ל לא כתבו את דעתם לפי מה שנראה להם, אלא עפ"י י"ג מידות (בחלק ההלכתי) ול"ב מידות (בחלק הסיפורי) שהתורה נדרשת בהן. אז כשיש לך שאלה וגם כשלא, כדאי לפתוח מקראות גדולות
ומהברכות שהוא מקבל, יען אשר עשית את הדבר הזה
..מתי יש לנו באמת בחירה חופשית אם בכלל.
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך ממני". אם לא היתה לו בחירה חפשית אז לא שייך כאן ירא אלוקים.
ואם משתמע מכבודו שהוא מפקפק בקיומה של בחירה חפשית, יואיל כבודו להגדיר מבחינה פילוסופית מה זה בכלל בחירה חפשית לפני שמפקפקים בה (כמובן ברור שיש בחירה חפשית)
מכוון "כי ירא אלוקים אתה" אז ברור שלאברהם אבינו היתה בחירה חופשית.
בגלל זה הראה לו השם "אייל נאחז בסבך בקרניו" כדי שמעשיהו לא יהיה לשווה.
כשכתבתי "אם בכלל" כוונתי למציאות שלרובנו אין יראת שמיים בפעולותינו היום יומיות.
כולנו ילודי אשה.
שאלה מעניינת.
לא ייתכן מה שאת אומרת שה' ציפה מאברהם לסרב כאשר למעשה זהו מעשה שעולה על נס כפי שאמרת, זה מעשה שאנחנו זוכרים אותו כל יום ומבקשים מה' בזכות אותו מעשה לרחמים וכו' וכו'.
מנסה להבין למה זה כואב לך... מה הנקודה שמכאיבה לך כאן? אשמח אם תפרטי.
אגיד לך מהמקום שלי למה אני לא רואה בזה כמשהו עצוב או משהו,
העולם שייך לה', הכל שייך לה', ה' ברא הכל, כל נשימה ונשימה זה מה', כל דבר בעולם מהדומם עד למדבר הכל של ה', אם ככה כאשר ה' מבקש מאיתנו משהו אז בעצם אנחנו נותנים לו משלו, ככה שאם נסרב יש בזה אפילו מקום של חוצפה, וכי x שייך לך שאתה לא מוכן לתת אותו? ככה גם בסיפור הזה, ה' ביקש מאברהם את הבן היקר שלו את יצחק שנולד לו אחרי עשרות שנים של ציפייה, יש כאן מוטיב של קושי,של מסירות נפש ועוד אבל בסוף אותו הבן שהגיע אחרי המון שנים, מי הביא אותו? מי נתן אותו לאברהם? ה', ה' מבקש את שלו. זה קשה ממיליון סיבות אבל בעיני זה הדבר ההגיוני לעשות, מעשה אצילי ונשגב מבחינתנו להבין מאיפה הכוחות נפש אבל אני חושבת שזה גם מתבקש, בסוף יש כאן אחד שקובע, אחד שהכל שייך לו, אחד שהוא מלך ואליו מתבטלים.
אני חושבת שהנקודה של ההתבטלות לה' זה גם נקודה שצריך לחדד אותה כאן, שהרבה פעמים אדם צריך ללמוד לסרב ולא לציית וזה חלק בריא באדם אבל, מול הבורא שברא אותנו זה לא שייך, אין דבר כזה לסרב למלך בשר ודם ק"ו לסרב למלך מלכי המלכים.(חוץ מזה שגם ניתן להרחיב כאן על כך שכל מה שה' עושה זה לטובה)
זיויקחס וחלילה
זה היה נסיון של הקבה לאברהם, דווקא זה שהקשיב על עיוור זה מה שגרם לכל הברכות.
וכן מה שכתבו פה שמה שהקב"ה אומר זו אמת לחלוטין ללא עוררין..
תסתכלי בפיוט של עוקד והנעקד, ובפרושים...
וחוץ מזה, אברהם היה במדרגה כל כך גבוהה שביטל מחשבתו מול הקב"ה,
להבדיל כמו שמצופה מכל בן תורה שכל דעותיו יהיו כתורה ולא יהיה לו דעה עצמית, יותר נכון שכולו בטל לתורה הקדושה ברמה שכל מחשבתו בהתנהגותו האוטומטית זה כמו שהתורה מצווה
לא בשביל לכתוב לאחרים (אולי לעצמו אם יצטרך)
אלא בעיקר בשביל לבדוק מזוזות לעצמו ולתקן אם צריך.
איך ניתן וכדאי ללמוד?
מעריך שזה לא אמור להיות קורס יקר כמו לסופרים
ונדמה לי שזה יספיק בשביל בדיקה ותיקון עצמי בלבד.
כדאי גם ללמוד בלפחות אחד מהספרים בדורנו כדי להיות ער למציאות הנוכחית.
(גילוי נאות אני לא סופר)
ספרים שאני מכיר היכרות לא מעמיקה מספיק:
ספר קול יעקב|קול יעקב ספר הלכות סת"ם|קול יעקב ספר ר' יעקב חיים סופר זצוק"ל
הלכה ברורה ג
אני מחפש בעיקר משהו שמסביר בבירור מה פסול ומה כשר - אפילו עם תמונות להמחשה אם יש..
לא שצריך להבין מתוך הפוסקים לבד. זה טיפ'לה קשה מידי 😅
כשתהיה באיזה בית מדרש תעיין בו
זכור לי שזה מוסבר יפה, ומתייחס לסוגיות עדכניות
זה נראה כזה לילדים
אבל השאלה אם זה עושה את הכל מובן יותר
הבן שלי (בן 14) רוצה ללמוד סת"ם.
הפרסומים שאנחנו ראינו היו בעיקר לקורסים מקצועיים שמותאמים למבוגרים.
ערכת לימוד יכולה אולי להתאים לו.
אשמח לשמוע עוד פרטים.
ממליץ בעיקר על פרטי ולא קורס, אם תרצה שאלות הלכות או כל דבר אחר מוזמן באהבה ובשמחה
לגבי ספר, יריעות שלמה, מקיף מאוד אבל הייתי ממליץ שוב, בנוסף לספר, לשבת עם סופר מומחה ובקי וללמוד ממנו, במקרה הזה עדיף סופר ולא תלמיד חכם(בלי זלזול חלילה באף אחד) עי מהכירות אישית שלי, הרבה תלמידי חכמים לא מתעמקים בהלכות, הם לא נפגשים איתן באופן יומיומי, מה שסופר כן(למרות שלמען האמת סופר מומחה, גם בקושי יוצא לו להיפגש עם הבעיות ההלכתיות כי כאמור הוא כבר מומחה ואין לו בעיות דיבוקים וכו' , מה שכן חק תוכות וכסדרן הוא עלול להיפגש לא מעט ולכן עדיף סופר לעניות דעתי)
ומחילה מהשאלה שלך עולה שאתה רוצה לבדוק מזוזות וכו' לעצמך, אז רק להבהיר, בספר יריעות שלמה יש ד' כרכים, סופר שרוצה לכתוב צריך להיבחן רק על חלק א' , אדם שרוצה להיות מגיה לסת"ם צריך להיבחן על כל הארבעה חלקים אצל הרב מועלם, מגיה צריך להיות בקי יותר מהסופר בצורת האותיות לדעת מה פוסל ומה לא, כי בעצם הסופר כותב, הוא צריך להיות בקי בעיקר בכסדרן ובחק תוכות, ותמיד הוא שולח את הסת"ם שלו למגיה, ולכן המגיה הוא זה שבודק את הסופר, צריך להיות בקי יותר בצורת האותיות וכו'
(וכו')
לא "אהבת?" עם קמץ מתחת ל- ת' אלא כשם עצם, כמו אהבת אחים, אהבת התורה, אהבת דוד, זה שיר בדיוואן התימני
וכו'
מדהים כמעט כמו mongolian throat singing
ואני עוד חשבתי שאני מֵייבין שהבאתי את יריעות שלמה (וכו')
אתה בחינת ידיו רב לו בהרבה מאוד תחומים וכו'
והבוחר יבחר, והמשכיל ישכיל
זכור לי שאני רציתי ללמוד ולא ידעתי בכלל איפה להתחיל ומה לעשות, מניסיון אישי, תפילות עובדות כמו קסם, אתה פשוט זוכה לראות איך השם מדבר איתך
"פיקוח נפש לאומי".
מהם תנאי הבסיס? האם לא ניכנס לפיקוח נפש חדש, כשיהיה אפשר להצטרף לעם היהודי בלי להיות נאמן ליהדות, ומן הסתם גם להיות חייב סקילה? האם מישהו מציב מכסה או שיכול להיות שהיהדות תהפוך למיעוט בתוך כל "גרי צדק" שהיא הביאה עליה? האם לא נגזור בזה על העם היהודי להתחלק למיוחסי "רבנות", ומיוחסי "מהדרין"?
לפי הבנתי רוב המקורות בנושא הם מתקופות שבהן לא הומצא המושג "חילוני", וגם אם מישהו לא הצטרף ליהדות לשם שמים, ברור ששמירת שבת וכשרות ועוד היו בסיסיים.
מעולם לא התעמקתי כל־כך בשו"תים ובפלפולים האלה כי הדברים האלה נראים כל־כך מובנים מאליהם...
הדוגמה שלנו לגרים היא "באשר תלכי אלך ובאשר תמותי אמות עמך עמי א־להיך א־להי", למסור נפש כדי להצטרף לאומה בזויה ורדופה, להתעקש למרות הדחיות והקשיים, לבוא מתוך התלהבות, כמו עקילס הגר שהתלהב שקטן שבהם יודע איך נברא העולם, או יתרו ששומע ניסים ונפלאות ומחליט לשנות את אורח החיים שלו, או לכל הפחות הגיורת של ר' חייא שמתאהבת בתעצומות הנפש של אותו תלמיד והכוח של מצוות ציצית
"גם מי שמתחייב לשמור את כל המצוות, לעתים לא יעשה כן"
איזו אמירה מוזרה, יש הבדל בין מי שקשה לו ונופל לבין מומר לדבר אחד שהוא מומר לכל התורה כל־שכן מומר לכל התורה
וגם מה היתרון בלגייר אישה גויה שלא תשמור מצוות, ממילא על נידה אינה נאמנת, ונניח שהיא באמת תהפוך ליהודיה, זה גרוע יותר כי זה כרת לעומת גויה + אינספור כריתות ולאווים ועשים
הוא מדבר על זה שיש חצי מיליון גויים ששותפים באומנות ובמדע כו', מה הקשר בין זה לבין יהדות? זה לכל היותר מעמד של גר תושב, תמיד היו גרים תושבים, תושב ושכיר, הרש"ר הירש אומר שאין בעיה שיגורו במדינת ישראל גרים תושבים, והם מוזמנים להשתתף בכלכלה ובצבא, גם לקבל תושבות, לא הבנתי איך זו בעיה שלי? ואיך זו בעיה שלי שהם מזהים את עצמם כ"יהודים" למרות שאינם יודעים מה זה אומר בכלל? ומה זה קשור ל"שסע"? יש במדינה גם דרוזים שמשתלבים יפה בצבא ובשאר עניינים, עם ישראל מעריך אותם וגם רובם מעריכים את עם ישראל
ולגבי זה שהם מזדהים כיהודים וזה קרע בין יהודים אורתודוקסים לבינם, אז אוקיי, אפשר להסביר בעדינות שזה שסבא של האלמנה של הדוד שלך היה יהודי, לא הופך אותך ליהודי, גם אם למדת בגן ישראלי ששרו בו שירי חנוכה, ואפילו אם היית אבא של שבת פעם אחת
///
"שחת עמך" - שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו
"לא מרובכם [...] כי אתם המעט מכל העמים"
"ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בה זרע קודש מצבתם" – ביעור אחר ביעור
או שלמה שגייר את הנשים ההן וחזרו לסורן
///
אולי יש מקרים ספציפיים נקודתיים מאוד שאפשר לראות מה אפשר לעשות, או שאולי זה היה רלוונטי יותר בדורות קודמים שהאישה פשוט הייתה עושה את מה שהבעל אומר, או שהזהות היהודית הייתה מובנת כיהודי שומר מצוות ולא לאומיות יהודית אמורפית חסרת משמעות
השתגענו??
בס"ד.
בשעה טובה בן דוד שלי שהוא צדיק אמיתי ויש לי הרבה מה ללמוד ממנו מקבל תעודת הסמכה (בסיסית).
אבל משהו קצת מוזר לי.. נפגשנו לפני חודשיים והוא אמר לי שהוא נבחן בהצלחה ב"ה על
איסור והיתר
נידה
מצוות התלויות בארץ
ומקוואות או אבילות. (עוד יש מבחן על אבילות?)
אבל על שבת עוד לא..
וזכור לי שהרף המינימלי (והמוגזם! מילא אם זה היה מסנן .. עדיין חסר הרבה משרות גם למי שעובר 6 מבחנים) הוא 5,6 מבחנים שחובה ששלוש מתוכם יהיו איסור והיתר נידה ושבת...
אז קצת הופתעתי..
שאל אותו
היי(: מחפשת בית חב"ד שמחפש שליחה לתקופת פסח, עדיף מקום דובר אנגלית אבל לא חובה.
יודעים איך אפשר לאתר? (אני בלי ווצאפ אז לא יכולה להיכנס לקבוצה..)
תודה גדולה מראש לעוזרים!
פעם שאל תלמידו הרב הנזיר את הרב קוק מה ההבדל בין תורתו לבין תורת חב"ד, הרב קוק ענה לו: אני בונה את האומה
אהרהר בזה.
ועד אז נראה לי שהרב קוק מקדש מאוד את הכלל (ישראל, וגם כלל הבריאה, וכלל העולמות) שהפרטים הם עצם מעצמיו, ניזונים ממנו וצריכים להתקשר בו.
לעומת חב"ד (לפחות בדור האחרון) ששמים את הדגש על כל התעלות של כל פרט ופרט, ונראה שמתייחסים לכלל ישראל כאוסף כמעט טכני של כל הפרטים האלה.
@תות"ח! זאת שאלה שתעניין אותך
..
עד הרבי מלובביטש לא נראה לי היה כזה דגש על משיח בחבד.
וגם הרבי מלובביטש דיבר על המשיח כהמשך לתורת חב"ד הקדומה. וגם לשיטתם המשיח ימלוך עם עם ישראל בארץ ישראל לפי תורת ישראל.
(אמנם ייתכן שהנהיה של חבד אחרי המשיח זה סוג של החלפת קדושת הכלל באדמו"ר הכי גדול שיכול להיות, שזה המשיח. במקום לשים דגש במשיח כמייצג את מלכות כלל ישראל, רואים בו את הצדיק הכי גדול שצריך לדבוק בו, כמו שתורת החסידות אומרת על דבקות בצדיקים. אבל זה תאוריה שלי)
חב"ד היום זה הרבי, עם כל הכבוד לששת אדמורי חב"ד הקודמים, הרבי כתב הכי הרבה והיום החסידים הכי עסוקים בדבריו. גם משיחסטים וגם מתנגדים.
ברור שהמשיח ימלוך על עם ישראל לפי תורת ישראל, אבל המושגים האלה נכללים במשיח.
וברור שהרב קוק גם האמין בביאת משיח, אבל המושג הזה נכלל אצלו בתורת ישראל.
לפני הרבי. התניא זה הספר החשוב ולא האגרות קודש. זה לפי מה שאני יודע, אבל זה מידיעה חיצונית, אף פעם לא הייתי בתוך חבד
ההבדל העיקרי הוא כמו שכתבו פה, שהרב קוק זצ"ל מעסיק אותו מאוד ענייני הכלל, ועל כן זה מה שהוא מדבר עליו רוב הזמן, ודואג כל הזמן בעד הכלל, ומתוך הכלל הפרט מגיע אל שלימותו, הוא תובע את שלימות הכלל והתפתחותו (ואגב, זה גם נפק"מ עצומה בחיי המעשה, מה עושים, וזה הבדל ענק בין הציונות הדתית ובין התפיסה החרדית, ואכמ"ל). על אף שגם בעל התניא מודה שהכלל הוא העיקר, רוב עיסוקו בסופו של דבר בתכל'ס הוא בבניית הפרט (ואולי גם יש שוני בכך שהתניא מדבר רק על כנסת ישראל, הנשמה, והרב גם "מוריד את זה לארץ" ודואג בעד עם ישראל בפועל, ויותר מחדד שעם ישראל פה בארץ מגלה ומופיע את כנסת ישראל).
עוד הבדל הוא לגבי היחס לגאולה. האם הגאולה היא שמיימית-רוחנית (זו תפיסה של כל הציבור החרדי, אבל היא אפילו יותר מוקצנת בחב"ד נראה לי), או שהיא מגיעה בדרך הטבע, ואנחנו שותפים אינטגרליים בתהליך הגאולה. ממילא גם מה צריך לפתח, האם להשקיע רק בפיתוח הרוח או גם בביסוס החומרי של האומה.
עוד הבדל הוא בעניין אהבת ישראל. האם אהבתינו היא רק מצד הנשמה, או לא.
לגבי המשיח, אכן ההבדל הוא האם להחזיק מאוד מדמות המשיח כדמות עצמאית, או לשים דגש יותר על כנסת ישראל.
להגיע בדרך שמיימית, ולפי מיטב ידיעתי לא שוללים אפשרות של גאולה גשמית בידי עם ישראל.
הם כן שוללים גאולה שמגיעה מהציונות החילונית, בגלל חילוניותה, ושם עיקר המחלוקת.
איפה ראית חרדי שמזכיר שהגאולה תגיע על ידינו?
מה פתאום? הם אומרים שהגאולה תגיע בצורה ניסית. ולא רק ברמת התפיסה הפילוסופית, גם בפועל, מתנהגים כך שאנחנו מחכים למשיח והמקסימום שיש לנו לעשות זה להתפלל שה' ישלח לנו את המשיח.
יכולה לבוא בצורה טבעית בתנאי שהאנשים והתנועה שבשמה הם באים שומרי תורה ומצוות. לשיטתם הציונות הוקמה כדי להוות אלטרנטיבה לתורה ולכן פסולה מיסודה, גם אם דתיים משתתפים בה.
מה שאתה כתבת זה חושב החרדי הפשוט, כי "במילא המדינה ציוינית והחרדים באיום מחילון וכרגע אין איך לקדם את הגאולה בדרך הטבע, אז מה יעזור לדבר איתם על גאולה בדרך הטבע או לא"
אני מכיר אחרת
על בן כוזבא המלך שרבי עקיבא היה נושא כליו ולא בקשו ממנו החכמים אות או מופת. זה היה ניסיון לגאולה בדרך הטבע. ומכירים את זה שכותב שהמשיח לא עושה ניבים כמו שחושבים הסכלים.
ומכירים את הדעות על משיח בן יוסף שיקדים לבן דוד.
ואומרים שהרב אליישיב אמר שכל דבריו של הרב קוק נכונים, אבל הם נכונים לעתיד לבוא, והרב קוק טעה וחשב שזה נכון לדורות שלנו. (וכבר הרב קוק ענה לטענות מהסוג הזה).
אם המדינה היתה מראש מוקמת על ידי תנועה תורנית של חכמים אז החרדים היו מתייחסים אליה אחרת לגמרי.
עיין בדבריו של רבי אלחנן ווסרמן, שנראה לי מהווה סוג של בסיס להתנגדות הליטאית לציונות.
נובעת מזה שזו תנועה חילונית.
ואם היא העתה מראש תורנית אולי סה לא היה גאולה, אבל גם לא היה מתנגד לזה (ואני לא מדבר על סטמר)
החרדים נגד דברי הרמב"ם בלקיחת כסף על תורה וזה לא מפריע להם (לא שבהכרח חובה ללכת ע"פ הרמב"ם בזה, אבל לפחות שיהיו עקביים ולא יצטטו אותו כדי להיפטר מהצבא.....). החרדים לא הולכים ע"פ הרמב"ם, הם הולכים ע"פ "גדולי הדור".
חידשת לי לגבי הרב אלישיב, אבל הרב אלישיב עצמו איננו באמת חרדי, ולא משקף את הדעה החרדית הרווחת (וכאן אני לא רוצה להיכנס לדיון, אז אל תנסה.....).
הסיבה שהם מתנגדים לציונות כי היא ביד החילונים שחושבים שהכל יעבוד ע"י הטבע ומעשיהם ישנו נגד התכנית הא-לוהית. יש פה התנגדות עמוקה. בעומק יכול להיות שעצם זה שהחילונים תפסו את הרעיון הזה, זה גרם לחרדים לברוח מזה לקיצון השני, אבל בכל מקרה החרדים עשו מזה גם אידיאולוגיה, גם אם יש כאן רובד נסתר שגרם להם מסיבות אחרות לפרוש מהציונות.
לא אכפת לי שהוא לא יתנגד, אני רוצה שיגיד שזו הגאולה. בעומק (כך אומר הרב שרקי) האפתיות לתהליך הגאולה גרועה הרבה יותר מההתנגדות לגאולה.
אני לא מכיר אדם שהולך לפי הרמב"ם בכל הלכה אולי רק תימנים
אפשר גם להתלונן שהחרדים לא עושים חליטה
///
לגבי גאולה ניסית חלק מאמינים בגאולה ניסית דווקא ונראה לי שזאת גם השקפת חב"ד והרבה חסידויות
יש כאלה שסוברים שאפשר להביא את זה בידיים אם להקים כאן ממלכה של תורה אבל זה הפוך ממה שעושים שהציונים (יש בזה כל־מיני מקורות מעניינים בהזדמנות אשלח)
סורי אחי מדינה שמקיימת מצעדי להט"ב כפופה לארה"ב וכל נכד של גיס של אלמנה של אח של יהודי יכול לעלות לארץ לא ממש גאולה
לגבי "עדיף התנגדות מאשר אפתיה" דרוש מקור חוץ מפסיכולוגיית "מי שרב מאוהב"
עריכה נוספת:
כבר הזכרתי בפורום כמה פעמים את המלבי"ם ההוא על ירמיה
לציבור החרדי יש ציפיות אחרות מגאולה
אם העניין זה שעם ישראל ישב בארץ ישראל, זה היה גם בתקופת השופטים, ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה
ואם זה מצד ריבוי תורה, זה היה גם בתקופות שונות בגלות, וגם היה שלטון יותר דתי תחת האוטונומיות היהודיות
תביא משיח ובית המקדש או לפחות שלטון תורני כמו שצריך (המפלגות החרדיות אינן תורניות) אח"כ נדבר
למרות שזה לא הלכה אלא דברי אמונה.
דברתי בעיקר על הליטאים ובעיקר על תלמידי תלמידי הגרא.
גאולה זו יציאה משעבוד מלכויות בארץ ישראל, זו אמנם עדיין לא גאולה שלימה. גם אחאב והמלך מנשה עבדו עבודה זרה וזו עדיין היתה מלכות ישראל.
גם אם יש חוק השבות על גויים, כל עוד רוב המדינה יהודים אז המדינה יהודית.
התקופה שלנו מקבילה בערך לתקופת השופטים בבית ראשון, כלומר התחלת הגאולה, רק שאנחנו לא נגלה מהארץ והם כן גלו.
אין צורך בשלטון תורני כדי שזה יהיה גאולה, העיקר יציאה משעבוד מלכויות. יש צורך במשיח ושלטון תורני ומקדש כדי שזו תהיה גאולה שלימה
פשוט אומרים שבימינו אם לא ייקחו כסף על התורה אז לא יהיה לימוד וזה עת לעשות לה' (ונראה לי הבית יוסף כבר אמר את זה על פסק הרמבם הנל).
וודאי שרבני החרדים מכירים את הרמבם, וזה לא רק הרמבם אלא כל מפאשיו על הלכות משיח אמרו ככה (רק חלקו האם לבר כוכבא היה צריך להיות רוח הקודש כדי להחשב משיח).
זה נכון שחוץ מההתנגדות לציונות החילונית יש גם התאהבות בגלות, אבל אני מבטיח לך שאם המדינה היתה מוקמת על ידי תחמידי חכמים וכן התנועה הציונית היתה מובלת כך, אז הגעגועים ליהדות הגלות היו מתמסמסים מהר מאוד וכל החרדים היו הופכים לציונים מהר.
העיכוב העיקרי להפיכת החרדים לציונים זו החילונות של הציונות.
הסיבה שהם מתנגדים לציונות זה כי היא חילונית ומנסה להוות אלטרנטיבה לזהות היהודית העתיקה, לשיטתם.
הרב שרקי תלמיד של הרב קוק שזיהה את התנגדות החרדים לציונות בגלל חילוניותה. כאשר הרב שרקי עצמו מתמודד בשיעוריו עם טענות חרדיות אלו. האפתיות מתהליך הגאולה היא תופעת לוואי של ההתנגדות לחילונות, כאשר אין ברירה אלא לעמוד מול תופעות היסטוריות אז מפתחים אליהם אפתיה. אם הציונות היתה תורנית מיסודה אז מן הסתם מהר מאוד גדולי הדור החרדים היו אומרים שהיא אתחלתא דגאולה.
כמובן הרב קוק כבר ענה לכל הטענות החרדיות נגד זה שהציונות היא חילונית. כך שטענת החרדים במילא לא נכונה.
א. לגבי רמב"ם־ראב"ד בענייני משיח אני לא יודע אבל לא כל השקפותיהם התקבלו בכל עניין במיוחד לאור התפשטות ספר הזוהר והקבלה כו' כו' בדיוק כמו שפסקיו לא התקבלו במלואם. אבל זה ממש לא מוזר לקבל את דעת הרמב"ם בנושא אחד ולא בנושא אחר, זה בדיוק איך הלכה (וגם השקפה) עובדת.
ב. אוקיי אחאב ומנשה היו גאולה? או שלטון עריץ ומושחת שמהותו חילול ה'? למיטב ידיעתי גם תקופת השופטים אינה "גאולה". אין לי בעיה להשוות את תקופתנו לתקופת השופטים, מכאן ועד לקרוא לזה גאולה, רחוק. מצד זה שזה תהליך – בסדר, הכל זה תהליך, ברור שהכל זה תהליך שבסוף חותר לגאולה השלמה. יציאה משעבוד מלכויות זה נחמד כמו שזכייה בלוטו זה נחמד אבל מבחינת מהות הגאולה = הקמת מלכות תורנית ובניין בית המקדש, רחוק.
ג. לגבי זה שלא נגלה מהארץ למיטב ידיעתי אין מקור חוץ מ"מקובלנו". בשביל מה קוראים קריאת שמע "השמרו לכם פן יפתה לבבכם [...] ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" אם זה כבר גם ככה לא הולך להתקיים?
ד. לגבי קבלת כסף על לימוד סוגיה בפני עצמה אבל יש דעות חוץ מהרמב"ם ויש מי שפוסק לא כמוהו
ה. חלק מההתנגדות החרדית הוא מצד אמונה בגאולה ניסית חלק הוא מצד החילוניות אתה צודק שבימינו זה יותר מצד החילוניות אבל נראה לי שבשורשם של דברים עדיין ניכרת האמונה בגאולה ניסית דווקא
ו. הרב קוק הוא לא סוף הוראה, חלק מחכמי דורו לא קיבלו את טענותיו וגם בדורות הבאים (כשם שגם הוא לא קיבל את דעתם למרות גדולתם)
א. הקבלה והזוהר מעולם לא אמרו שהגאולה חייבת לבוא בדרך שמעל הטבע או דווקא על ידי המשיח. דווקא הזוהר מדבר על משיח בן יוסף שיקדים את משיח בן דוד וכן האר"י אמר לכוון עליו בשמונה עשרה. דווקא רוב המקובלים היו ציונים במידה כזאת או אחרת, וכן אצל הספרדים לא היתה כזו התנגדות לציונות כי למדו הרבה קבלה.
אגב האר"י אמר שהראבד היה מגדולי המקובלים ויש רמזים רבים לזה בראבד עצמו. בכל מקרה זה כתוב בגמרא שר עקיבא תמך בבר כוזבא שעשה מרד בדרך הטבע ברומאים. וכן משיח בן יוסף כתוב בגמרא.
ב. במהלך הגאולה יכול להיות הרבה חילול ה'. גם 40 שנה אקוט בדור וזו עדיין היתה גאולת מצרים. זו עדיין לא גאולה שלימה. עצם היותם של ישראל בעצמאות זה קידוש ה' "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ןלעמך ישראל עשית תשועה ופורקן" ועיין ביחזקאל "עם ה אלה ומארצו יצאו".
בתקופת השופטים אכן היינו גאולים. היינו אחרי יציאת מצרים. נכון שלא הגענו למנוחה ולנחלה וגם היום אנחנו רק בדרך. אולי אתה מערבב בין גאולה לבין אחרית הימים (שאנחנו בדרך אליה, כי לא תהיה יותר גלות).
ג. כתוב במפורש בנביאים שה' יבטיח
לנו לעתיד לבוא שלא יגלה אותנו עוד. האם זה סותר את והיה אם שמוע? לא. כנ"ל המצב היום. עם ישראל כבר הזדכך ב2000 שנות גלות ולכן לא יתדרדר למצב שמחייב גלות. נסיגה מחלקי ארץ כן תתכן באופן זמני. לא כל חטא מביא לגלות. רק חטאים חמורים שמטמאים את הכלל עד שאין לו תקנה אלא בגלות, ולכן בתקופת השופטים לא גלינו למרות שהחטאים היו כבדים יוצר מבית ראשון
ד. נכון, אבל כמדומני החרדים אומרים שהרמבם היום היה מתיר כסף משום עת לעשות לה.
ה. החרדים (יותר הליטאים) יאמרו לך שדווקא הנצי"ב תמך בציונות בעליה הראשונה משום שהיו דתיים ורק מיעוט היו חילונים, אבל אם היה רואה מה שיש היום היה מתנגד. (כמובן סו טענה לא נכונה שהיה מתנגד היום, אבל אין הוכחה חד משמעית לזה).
ו. נכון, ולכן רב גדול שיאמר דברים חריפים על הרב קוק לא ינודה, ואילו מי שיאמר על הבעשט כן ינודה.
לפני 200 שנה גדולים אמרו על הבעשט דברים חריפים. אבל ברגע שגדולי ישראל כולם מקבלים משנה רוחנית כלשהי אז זה הופך להיות לחלק מבסיס התורה. גם הרב קוק מן הסתם יהפוך להיות מקובל על כל גדולי ישראל עוד 100 שנה.
כיום אני יודע שהרב קוק צודק לא מקבלת כל גדולי ישראל את שיטתו, אלא מהסתכלות אובייקטיבית על האמת. בסוף אני לא בטוח בדברי הרב קוק ב100 אחוז אלא ב95 אחוז. ואילו לגבי דברי הגרא אני בטוח ב100 אחוז.
הנושא החרוש.. סליחה
קראתי את התשובה הזאת ועלו לי עליה תהיות... אני אשמח לשמוע מחשבות או תגובות שלכם עליה אולי זה יעזור לי תודה רבה!
אבל שהוא מגובה בשקרים. או בלשוני להסתתר מאחורי ארון הקודש. אז יש פה משהו שלא עובד טוב. אם כל אלה שמסתתרים מאחורי הלימוד. היו מתפללים לשלום החיילים. ובהחלט אומרים תפילה לשלום המדינה. (בלי ראשית צמיחת גאולתינו....) היה אפשר לדון באופן ענייני ומכבד. אבל כאשר קוראים לחיילי צה"ל עובדי זבל. אז על מה יש בדיוק לדבר. בני ברק לא שייכת כנראה למדינת ישראל. כמו שתל אביב לא בדיוק שייכת.
הבבלי במסכת מגילה יג ע״א דן בשאלה מה היה השם המקורי ומה היה הכינוי של אסתר, ובפרט מביאה שם הגמרא את דעתו של רבי מאיר: ״ויהי אומן את הדסה קרי לה הדסה וקרי לה אסתר תניא ר"מ אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״.
כלומר, מהפסוק בזכריה לומדים בשביל הפסוק באסתר שהדס הוא כינוי לצדיקים.
אממה, שהבבלי במסכת סנהדרין צג ע״א עושה לימוד הפוך:
״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (זכריה א) ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה [וגו'] מאי ראיתי הלילה ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב אין איש אלא הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה ה' שמו על סוס אדום ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״.
כלומר, הלימוד שהדס הוא כינוי לצדיקים נעשה מהפסוק באסתר לצורך הפסוק בזכריה.
ובסה״כ קיבלנו כאן הוכחה מעגלית. התוס׳ במסכת ברכות מציינים לכך, אבל בלי לפתור את הקושי שבדבר.
אני רוצה להציע **השערה** שאולי תפתור את הקושי.
مورد בפרסית ובתעתיק לעברית מוּרד (או murd באנגלית) זה הדס! קשור ליוונית עתיקה שם הדס נקרא múrtos ומכאן באנגלית של ימינו myrtle אפשר לראות את זה כאן μύρτος - Wiktionary, the free dictionary
כלומר, ייתכן שמשמעות השם של מרדכי היא בעצם הדס או שהשם שלו נדרש באופן הזה. ואם זה אכן כך אז כנראה כאשר רבי מאיר אומר שאסתר נקראת על שם הצדיקים שנקראו הדסים הוא מכוון בפרט ובמיוחד למרדכי שנקרא הדס.
כעת נשים לב שהגמרא במסכת מגילה משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר (זכריה א) והוא עומד בין ההדסים״ ולעומת זאת במסכת סנהדרין היא משתמשת בלשון ״ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב) ויהי אומן את הדסה״, כלומר הגמרא במסכת מגילה לא לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק בזכריה אלא רק מביאה אותו לחיזוק העניין ולכן היא משתמשת בלשון ״וכן הוא אומר״. לעומת זאת הגמרא בסנהדרין לומדת את הלימוד שהצדיקים נקראים הדסים מהפסוק באסתר ולכן היא משתמשת בלשון ״שנאמר״.
(אפשר כמובן להזכיר שהשמות מרדכי ואסתר הם על פני השטח הופכיים לחלוטין לרעיון, ומקורם ביראת העכו"ם, מורדוך ואישתאר; והנה למרות זאת, אולי דווקא בענייננו, אפילו מהעז הזה יצא מתוק וכו', ושהגויים בטפשותם [אחשורוש הטיפש וכדו'], אף אינם יודעים את גרעין האור שבתוך חשכת שמותיהם וגילוליהם, ויש בזה הרבה מעניין פורים שאכתי עבדים אנן ובכ"ז שמחים ד"פור המן נהפך לפורנו" [הרי גם שמו נדרש "המן העץ הזה" וד"ל] וש"יהודי והדסה הקמת מושיעים" [שימוש דווקא בכינויים שמגלים את טבעם האמיתי, ולא בשמות ה"בראשיתיים" הגולמיים, שמות התוהו שאינם עוד])
עיון במשמעות השם ״אסתר״ - ליום השואה. - בית המדרש
לא יודע אם הקישור עובד, מצאתי את זה בחיפוש בגוגל אבל לא הצלחתי להיכנס.
ענייני היה מהבחינה הפונטית (או פונולוגית), שסביר שרעיון הסיפור בנגלה (שאין איזכור שם במגילה וכיו"ב), הוא שהיהודי בחו"ל דומה כמי שאין לו [אלא אולי רק אחר עקב ההיטמעות], ועד כדי שימוש בשמות נוכריים כאמור. ושיהודים באמת נקראו שם בשמות כאלו בשפת היום יום והדיבור הממלכתי (כביכול בתעודת הזהות והלידה שם), בדומה שכיום דווקא שם כמו סטיב או סטיבן באמריקה הוא מאוד "יהודי", על אף שמקורו סטפנוס זה ביוונית ובכנסייה ובמורשת תעותם.
קראתי. הדקדוק בלשון הגמ' בסוף דבריך נראה אמיתי. יש לציין שהגמ' אומרת על מרדכי, או ליתר דיוק - בדרישה סביב שמו, שהוא 'ראש לכל בשמים', "מור דרור". יש בחינה שההדס הוא ראש לכל בשמים במה שהוא האחד שנבחר לייצג את 'ריח בלא טעם' בארבעת המינים של חג סוכות (והריח הוא ההנאה הישירה לנשמה, כמו שנדרש מן הפס' "כל הנשמה תהלל יה").
בעבר ניסיתי לבאר את ההגיון של הגמרא בדרשה מסוימת שבה היא דרשה את האות ׳ה׳ כאילו כתוב במקומה ׳ח׳
2 הערות בעקבות יחזקאל פרק ז - בית המדרש (לא יודע אם הקישור עובד)
בימים אלו אנו לומדים בבית הכנסת בערב מסכת ברכות. והשבוע באחד הימים עסקנו בקטע הבא:
דף ל,ב משנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
דף ל,ב גמרא מנא ה"מ א"ר אלעזר דאמר קרא (שמואל א א) והיא מרת נפש ממאי דילמא חנה שאני דהות מרירא לבא טובא אלא א"ר יוסי בר' חנינא מהכא (תהילים ה) ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא (תהילים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה
אני רוצה להתעכב על הקטע הבא: ״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״.
בקטע הזה הרגשתי אי נוחות קלה, כזאת שמנסים להדחיק, כי לא באמת מבינים את המהלך הלוגי של הגמרא, אז לוחצים חזק כדי שאי ההבנה לא תציק יותר מדי. אבל בסייעתא דשמיא זכיתי ב״ה להבין, אז רציתי לשתף.
באופן פרטי עם עצמי למדתי השבוע את פרק ו בשמואל ב. הפרק עוסק בהעלאת ארון ה׳ על ידי דוד, כאשר בניסיון הראשון עוזה מנסה למנוע מהארון ליפול וכתוצאה מכך מת, ובתיקון של דוד בניסיון השני של העליה. הפרק שם עוסק בדיוק בסוגיה הזאת שגם הגמרא לעיל עוסקת בה של היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳.
הרב שמעיה כרמל בשיעור שלו ביוטיוב על פרק זה מביא בשם הרב מרגליות שפרק כט בתהילים ״מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים״ מתייחס לפרק ו בשמואל ב שעוסק בעניין העלאת ארון ה׳ על ידי דוד. הוא לא ממש מפרט אז אני כן אנסה בע״ה לפרט ואחרי שנוכיח את הנקודה הזאת אפשר יהיה לסגור את המעגל.
פרק כט בתהלים
א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃
ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃
ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם
אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃
ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃
ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃
ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃
ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃
ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃
ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת
וּבְהֵֽיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃
י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃
יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃
שמואל ב פרק ו
א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃ ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃ יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}
א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ (שני הפסוקים האחרונים הם מפרק ז הסמוך)
1. הקישור בין מזמור כט שחוזר 4 פעמים על המילה כבוד לבין ארון האלוקים שבו עוסק פרק ו בשמואל ב הוא על סמך הפסוק הבא: וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים (ספר שמואל א פרק ד פסוק כב)
המילה כבוד נזכרת בשמואל גם בויכוח בין מיכל לדוד (נכבד ו- אכבדה).
2. המילה ״עז״ בתהלים שנזכרת לשבח וברכה מהווה תיקון לשם של עוזה שנדרש בשמואל לגנאי ״וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה״.
3. את הביטוי ״וירקידם כמו עגל״ אפשר לראות אולי כרומז למה שכתוב ״כי שמטו הבקר״ (הם התנועעו וכתוצאה מכך היה נראה כי הארון עומד ליפול)
4. ״יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם״ מקביל לנאמר בשמואל ״וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת״. בנוסף, בפרק ז פס׳ א נאמר ״וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו״ היינו שה׳ בירך אותו בשלום!
5. עוד מילים משותפות בין שני הפרקים (אני מתייחס כאן גם לשני הפסוקים הראשונים מפרק ז) הם: קול, ארזים, והמילה יושב.
עכשיו. אם אנחנו מקבלים את הקישור הזה בין מזמור כט בתהלים לבין פרק ו בשמואל ב הדרשה של רבי יהושע בן לוי:
״אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא (תהילים כט) השתחוו לה' בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ מובנת בהחלט!
פרק כט בתהלים הוא הפרק שמתאים לשמואל ב פרק ו שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של הגמרא על היחס בין היראה לשמחה בעבודת ה׳, הגמרא מביאה רק את הדרשה של ״אל תקרי בהדרת אלא בחרדת״ אבל הביסוס לדרשה הזאת, הוא הקישור בין מזמור כט בתהלים לבין שמואל ב פרק ו. (ואת הקישור הזה הגמרא לא מציינת ובגלל זה מי שלומד את הגמרא בלי הרקע הדרוש הזה הדרשה נראית לו לא מובנת!)
@אני הנני כאינני לבקשתך.
כנראה הקישור הזה היה גם הסיבה לבחירה לומר בתפילה את מזמור כט בתהלים כאשר מכניסים בשבת את התורה בחזרה להיכל!
הבבלי במסכת ברכות כט ע״א לומד את מניין הברכות בעמידה של שבת ממזמור כט בתהלים:
״הני שבע דשבתא כנגד מי א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים״.
את המספר 7 אפשר למצוא בשמואל ב פרק ו אולי בכך שכתוב ״וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא״. אבל אני מצאתי מופע יותר מעניין שלו בפרק.
הארון נקרא בשמואל ב פרק ו בדיוק 7 פעמים אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים ובדיוק 7 פעמים אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה !
שלענ"ד הרבה דרשות אינן מפרשות את הפסוק, אלא מעמיקות בו.
כלומר - אני לא חושב שצריך לראות את הדברים כאילו הדרשן בא לומר שזה הפירוש של הפסוק, אלא שהדרשן בא להעביר מסר שלדעתו טמון בפסוק הזה, והוא עושה את זה דרך כל מיני דקדוקים ולפעמים גם משחקי מילים שאינם פשט הפסוק.
בן מערבא
אבל קשה לי עם מה שאתה אומר, ולמעשה המטרה שלי היתה להראות בדיוק להיפך.
ניסיתי להוכיח שגם כאשר הדרשן לא מכוון לפרש את פשט הפסוק, המסר שהוא מנסה להעביר, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להיות מוברג בכוח בכתוב באמצעות משחקי מילים וכדומה (כמו שאוהבים לעשות בכל מיני דרשות חסידיות וכדומה), אלא שהוא חושף עומק שנמצא מלכתחילה בכתוב ומעוגן בו היטב. וזה דיוק חשוב.
באופן אישי, תחושה שחוזרת אצלי הרבה במהלך הלימוד שלי זאת התפעמות והתפעלות מחז״ל ומהעומק שהם חושפים בכתוב. ושדברים שנראים לכאורה במבט שטחי כאיזה פעלול דרשני חסידי פשוט נמצאים שם מתחת אחרי שמקלפים כמה שכבות. לחז״ל היתה נטייה לתת הרבה פעמים רק את הניסוח של המשפט ״המתמטי״ בלי ההוכחה הלוגית שלו, את ההוכחה הם פשוט השאירו לקורא, מה שיצר תופעות עצובות כגון זאת של אנשים שמסתייגים מחז״ל ומהצורה שבעל פה כי נראה להםשחז״ל עשו בתורה כבתוך שלהם. חלילה.
גם בהודעה הקודמת (שהקישור אליה לא עובד כמדומני) חז״ל קוראים את האות ׳ה׳ בתור האות ׳ח׳ והתחושה הראשונית היא שזה אכן סוג של משחק מילים, אבל גם שם ניסיתי להראות שההצדקה האמיתית למהלך הזה היא דמיון חזק מאוד בין הכתוב ביחזקאל לכתוב בפרשת נח, דמיון שאחרי שמודעים לו החילוף הזה נראה טבעי ואפילו מתבקש.
לעצם העניין - חז״ל אכן דורשים בהרבה דרשות חילוף של ׳ה׳ ו- ׳ח׳. זה לא משחק מילים. אלא מבוסס על תופעה פונטית ידועה שקיימת גם היום, לפיה יש נטיה טבעית להחליף בהגיה בין ה ל-ח. הפרסית למשל שאלה הרבה מילים מהערבית, ובפרסית כל אות ח (ح) נהגית כאות ה. גם חז״ל בירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד מציינים ש
תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר
כלומר כאשר חז״ל קוראים את המילה נה כמילה נח, זה לא משחק מילים אלא מבוסס על הגיה מקובלת של קבוצות מסוימות.
אני מסכים שיש משהו מאחורי הדברים, ושהמסר שהם מביאים טמון בעומק של הפשט.
אבל אני חושב שההנגשה של הדברים היתה הרבה פעמים כזו שמלבישה את זה על משחקי מילים, שברור שיש בהם "היגיון" מסוים, ולא עיוותים חסרי הקשר. אבל בסופו של דבר - מה שהם אמרו משקף את הפשט, אבל לא מפרש אותו. כלומר, למשל בדוגמא שאתה מביא עם "נה", אין הכוונה שלפי חז"ל צריך לקרוא בפסוק כאילו כתוב "נח". אלא באמת המילה "נה" עומדת בפני עצמה, אלא שיש קשר הדוק בין הפסוק והפרשה האלה לבין סיפורו של נח
שיש אכן הרובד ה"וורטי", משחק מילים או דרך דרשנית אחרת שבה חז"ל מקשרים את הדברים
אבל בעומקם של דברים יש קשר עמוק מאוד בין דרשת חז"ל לבין עומקם של הכתובים
(כמו למשל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – המושלים ביצרם בואו נחשב חשבונו של עולם, שהדרשה היא מעין אולטרה־פשט, אבל אם להתעמק בקונטקסט של הפסוק כו' יש בזה עומק נוסף)
…. שהוא כתב את האיגרת על תחית המתים?
....בסידור התפילה
הספרדים אומרים:"....שנשמור חוקך ומצוותך בעולם הזה ונזכה ונחייה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא..."
האשכנזים אומרים:"...שֶׁנִּשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה וְנִירַשׁ טוֹבָה וּבְרָכָה לִשְׁ֒נֵי יְמוֹת הַמָּשִֽׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."
התימנים אומרים: "....שֶׁנִּחְיֶה לִשְׁמוֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה וְנִירַשׁ טוֹב לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא..."
תובנות בבקשה
מהם?
....כופר חלילה בתחיית המתים כאשר הוא בעצמו מנה את תחיית המתים בשלוש עשרה העקרים להרמבם
אז הייתי אומר שזה לא עניין של חכמה.
אבל במקרה שלך זה כבר אבוד
ימח שם עראפתאחרונהאתה אפילו לא יודע מה זה המשפט שכתבתי בארמית.
רמזתי ששני הניקים, גם @אלישעבעלכנפיים וגם @אוהב העם וא"י 3 הם אותו אדם.
הוּא מוֹתֵיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ טעות \ הערה
(על יסוד עירובין צא.) (מילולית: הוא מַקשה והוא מתָרץ) תשובה שנותן אדם לשאלה רטורית
חייב להודות שקשה לי להזדהות עם הטענה..
עם מה שמצרים עשו לבני ישראל וכנראה התכוונו להמשיך עם זה, נשמע שעדיף למות במדבר
מלהיות תלוי בלא נודע. (כנראה שזו הסיבה שרוב העולם הם שכירים)
הם יכולים גם לטעון שרק בגלל ה"משיחיים" הורעו התנאים שלהם
רק צריך לצמצם שאיפות ויהיה סבבה
שוחטים להם את הילדים, דוחפים אותם ללבנים
הם עצמם עובדים תחת סבל ממש קיצוני. וזה היה לפני הרעת תנאים בגלל "המשיחיים" (אהבתי את הרמז)
תכלס אנשים מתאבדים על פחות מזה
יציאת מצרים או מסאטר שף?! התבוננות על קורבן פסח ברוח תיקון האכילה של חודש שבט
בפרשתינו אנו נפגשים עם מצוות קורבן הפסח, ובעיון בפסוקים המדברים על הקורבן, אנו מוצאים נקודה מאוד מעניינת :בניגוד לשאר הקורבנות שבמקדש, דווקא לקורבן פסח יש הוראות מאוד מאוד מדויקות. בעצם ,הקב"ה נותן לנו ממש מעין 'מתכון' לבישול ואכילת קורבן פסח:
ישנה התייחסות למידת העשייה של הבשר: צריך לצלות את כולו באש, ואסור לאכול ממנו נע או מבושל במים. ישנה התייחסות למרכיבים האחרים של ה 'ארוחה': חייבים לאוכלו ביחד עם מצות ומרורים, ואפילו ישנה התייחסות ל'קוד הלבוש' בעת האכילה: עלינו לאכול אותו בשעה שמותנינו חגורים ונעלינו ברגלינו.
ונשאלת השאלה- מה אכפת לקב"ה איך אנו אוכלים את הבשר שלנו? האם אנו ביציאת מצרים או בתוכנית 'מסאטר-שף'? הרי העיקר שנאכל אותו בקדושה ובטהרה, מה זה משנה איך?
עוד שאלה שעולה מקריאת הפסוקים – הרי עניין קורבן פסח הוא להראות את חירותינו ושאין אנו מתייראים יותר מן המצרים .אנו שוחטים את הכבש ,שהוא אליל המצרים ומפיצים את ריחו לכל עבר. אנחנו כעת כבר בני חורין! (ע' טור או"ח תל, ועוד). אם אכן העניין בשחיטת קורבן הפסח הוא החירות והחופש- הרי כל ההגבלות הרבות שאנו מוצאים בדיני קורבן הפסח , לכאורה מגבילות וסותרות את אותה חירות שאנו מבקשים להביע?
רגע לפני שעם ישראל יוצא ממצרים, רגע לפני שהוא נהפך לעם באופן 'רשמי'- הקב"ה יוצק לתוך אופיו של העם שזה עתה נולד, כמה תכונות חשובות:
ראשית, הקב"ה מלמדנו שדווקא ההגבלות -הם אלו שיוצרות את החירות האמיתית והעמוקה. משל למה הדבר דומה? לאדם שמשחק כדורגל על גג של גורד שחקים גבוה. כמו שאותו אדם ירגיש הרבה יותר חופשיות ונוחות לשחק כאשר הגג מוקף בקירות בטון חזקות- כך הגבולות שאנו יוצרים לעצמנו, הם אלו שיוצרים אצלינו את החירות והנוחות. דברים אלו אמורים גם לגבי גבולות שאדם מציב לעצמו באופן אישי, וכמובן,ועל אחת כמה וכמה ,בשעה שההגבלות הללו באות מפיו של מי שאמר והיה העולם.
עוד תכונה והבנה חשובה שהקב"ה יוצק באומתינו היא שליצור גבולות- אין פירושו התנזרות מוחלטת .ההיפך הוא הנכון.
בליל היציאה ממצרים הקב"ה אינו מצווה אותנו לשבת בתענית ולקרוא כל הלילה תהילים, אלא הוא מצווה אותנו לאכול. הקב"ה מבקש לטבוע בנו את ההבנה שהמטרה של האומה שלנו, שזה עתה יצאה לדרך היא 'ללמוד איך לאכול', ללמוד איך להשתמש בטבע ובעולם החול בכלים הנכונים -כדי להוביל אותם לקדושה.
על הפסוק (במדבר יא,ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" מתאר הרמב"ן את הרגלי האכילה של ישראל בעת השיעבוד:
"..וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה, היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים.."
שעם ישראל היו בגלות מצרים- אכילתם הייתה לא מסודרת: פעם היו זורקים להם ירקות, פעם דגים קטנים, ופעם לחם צר.. כעת, שעם ישראל עומד לצאת לדרך חדשה- הקב"ה מלמד אותנו איך לאכול: על פי כללים מסודרים- שיקדשו את האוכל ויהפכו אותו מדבר סתמי-לדבר בעל חשיבות.
בעומק העניין, פעולת האכילה מבטאת נקודה הרבה יותר רחבה מאכילת מאכל כזה או אחר: פעולת האכילה מבטאת את הקשר והיחס של האדם עם המציאות. כאשר האדם,נזר הבריאה, מכניס אל תוכו מאכל ששייך לעולם הצומח או החי-הוא תוחב אל פיו מאכל שבא מרבדים נמוכים במציאות. וכאן טמונה בשורה גדולה וטובה, ומאידך גם סכנה גדולה.
הזוהר אומר ש'שעת אכילה כשעת מלחמה' (זוהר רעיא מהימנא פרשת עקב דף רעב ע"ב),
דווקא משום מעלתה הגדולה של האכילה, טמונה בה סכנה גדולה. במקום שהאדם 'יאכל' את המציאות וירוממה למדרגתו, יכול להתרחש תרחיש הפוך: הוא יכול 'להאכל' ע"י המציאות ובמקום לרומם אותה- לרדת עמוק אל תוך תוכה.
בשעת האכילה האדם צריך לבחור: לאכול או להיאכל – האם לרומם את החומר השפל למדרגת האדם, או שמא ליפול ממדרגת האדם אל עבר מדרגת החומר הנמוכה.
בזכות אותו שיעור בגבולות ואכילה נכונה, האומה החדשה שממש בעוד רגע תצא ממצרים, תדע איך 'לאכול' נכון את המציאות, דהיינו,איך לגשת לכל המציאויות השונות בעולם, ולרתום אותם למטרה נעלה ולצורך גבוה.
אנו נכנסים לחודש שבט.בספר יצירה, ספר קבלי שמיוחס לאברהם אבינו, מופיעים הקבלות בין כל אחד מהחודשים לבין חוש המצוי באדם,אות באלף בית, ועוד. וכך נאמר על חודש שבט:
"המליך אות צ' בלעיטה… וצר בהם דלי בעולם ושבט בשנה".
לא נאריך במשמעותם של ההקבלות השונות, אך בחודש שבט,אנו מוזמנים להיכנס לעבודת האכילה, וכמו בני ישראל האוחזים בקורבן הפסח-להמליך את ה'לעיטה' ,את האכילה, את הקשר שלנו עם כלל המציאות בעולמו של הקב"ה-ולרומם אותה אל מדרגת האדם, ולא להיפך ח"ו.
זהו גם עניינו של טו בשבט הקרב ובא. מדוע אנו חוגגים ראש השנה לאילנות? מדוע ראה עם ישראל לחגוג ולציין חג שכולו מוקדש לפירות? אלא, הטבע שהקב"ה טבע בנו כבר מתחילת דרכנו , כבר מקורבן הפסח הראשון, הולך איתנו הלאה: אנו מצווים לקדש את החומר- וגם מהפירות החומריים לעשות חג לה'.
אמנם, בניכר אין יכולנו כ'כ לקיים את קידוש החומר והפירות. אך לאורך הדורות יהודים קיימו סדר טו בשבט בהיותם בניכר עם פירות מיובשים שהגיעו מארץ ישראל, ובכך הצליחו להיקשר גם כן לקדושת הארץ, כמו שאומר הרב קוק ":
"המאכל של ארץ ישראל מקֻדש בפנימיותו ואינו מגֻשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להיזהר. ולפי רוב הציפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן"
(אורות הקודש ח"ג, דרך הקודש, פרישות לב, עמ' רצה)
ברוך ה' זכינו אנו בדורינו לאכול מפריה של ארץ ישראל ולשבוע מטובה, והתקיים בנו הפסוק מהפטרת הפרשה:"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד". יהי רצון שנמשיך להושיע ולרומם גם את אותם מקרים ומציאויות שנראות לכאורה רחוקות ונמוכות. שנזכה לאכול נכון.
אחרי הסיפור הידוע בבבלי גיטין נו ע״ב על המפגש המוצלח של רבן יוחנן בן זכאי עם הקיסר מופיעה ביקורת ידועה וחריפה של חז״ל על רבן יוחנן בן זכאי שהיה לו לבקש שלפחות הפעם יניח לירושלים ולא היה לו להסתפק בשלוש הבקשות הצנועות שביקש.
הם קוראים עליו את הפסוק מישעיהו פרק מד פסוק כה ״[מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים, וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל]; מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״.
תמיד הבנתי את זה בתור שימוש טכני בפסוק שנועד להעביר על רבן יוחנן בן זכאי ביקורת.
אולם אחרי עיון בכתוב עצמו נראה שיש בו אולי יותר עומק וכוונה ממה שהוא נראה, ושחז״ל לא השתמשו סתם בפסוק הזה, אלא אולי בגלל ההמשך שלו בפסוק שבא מיד לאחריו: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים; הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב, וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה, וְחָרְבוֹתֶיהָ, אֲקוֹמֵם.
אגב. פעם שמעתי פירוש יפה מאוד על למה דווקא ריב״ז כל כך חשש לפני מותו באיזה דרך יוליכו אותו ולמה אמר לפני מותו ״הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה״ וזאת כיוון שגם הוא עצמו עד יום מותו היו לו ספקות והרהורים לגבי הבחירה שבחר והאם היא היתה נכונה, ומה מיוחד בחזקיהו מלך יהודה ? כיוון שהוא היה בסיטואציה מאוד דומה אבל הפוכה! והיה בזה אישור משמיים על הבחירה של ריב״ז.
"על הכל הקב״ה פורע מידה כנגד מידה. בשביל מעשיהם הרעים של בני עלי שהיו מקולקלים, יצאו ישראל למלחמה ונהרגו מהם ארבעת אלפים. ואמרו בני ישראל: למה נגפנו ה׳ היום לפני פלישתים (שם ד-ג). באותה שעה אמר הקב״ה: כשהיו בני עלי מכעיסים אותי בעזרת ישראל ובעזרת נשים, לא אמרתם להם כלום. ועכשיו שיצאתם במלחמה אמרתם למה נגפנו ה׳ היום.
ואמרו ישראל: נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה׳ - וכן עשו שלחו והביאו את ארון הברית, שנאמר: וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאו-ת יושב הכרובים ושם שני בני עלי עם ארון ברית אלוקים וגו׳ ויהי כבוא ארון ברית ה׳ אל המחנה ויריעו כל ישראל תרועה גדולה וגו׳ (שם שם ד-ו).
באותה השעה הריעו כל ישראל תרועה גדולה שאין בה ממש (מפני שהמלחמה הזו באה להם מפני חטא בני עלי), על אותה שעה הוא אומר: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב-ח)."
ראשית ראוי לציין את המקור והוא תנא דבי אליהו רבה י"א.
הפסקה מזכירה את הקינה "אם תאכלנה", "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים, אללי לי [...] ורוח הקדש למולם מרעים, הוי על כל שכניי הרעים, מה שהוקראם מודיעים, ואת אשר עשו לא מודיעים, אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, לא משמיעים."
כלומר, הקלות שבה העם מטיח דברים כלפי מעלה, לעומת הקושי למצוא בעצמו חסרונות ולתקנם.
"תרועה שאין בה ממש" אפשר להבין מכמה כיוונים,
הא' שאין ראוי לחוטא לבטוח בה' ולהעמיד פנים שא־לוהיו בקרבו (הגם שיש מקורות שגנב הבוטח מצליח ונענש על־כך).
הב' שעיקר המלחמה הייתה תלויה בחטאי בני עלי, אם כן, מה שמחה יש בכך שהם הגיעו למחנה? יש בכך משום חנופה לרשעים.
הג' שהבינו את ארון ברית ה' ואת מוסד הכהונה כגורמים מאגיים שעוזרים לנצח במלחמה או לשכנע את הקב"ה להיות לצדם, ולא שינוי המעשים, וזה מתחבר ל"תרועה גדולה" (סמל לתשובה, אך במקרה הזה, תשובה קולנית חסרת תוכן פנימי).
אז ממליץ לך ללמוד הבנת הנקרא. בני עלי הכעעסו בעזרת ישראל - כשאכלו את הבשר לפני החלב, ובעזרת הנשים - ששכבו את הנשים, או ששיהו קיניהן.
אין לזה קשר לדיזינגוף, אם במקרה חשבת
… על תרועה שאין בה ממש בימינו.
...לחטאים שהוא עושה. אפילו חכמים שבניהם טועים.
אין יוץר נבואה. כולנו בלי יוצא מהכלל ילודי אשה.
… את מרד בר כוכבא והדרוש ״דרך כוכב מיעקב״. יש דוגמאות עכשביות אבל אני שומר אותם לעצמי.
אני דווקא אזכיר דוגמא אחת שלא שמענו לדברי חכמים והיא הצעקה של הרבי לא להחזיר שטחים בזמן המשא ומתן עם מצריים. כאן באמת חבל שלא שמענו בקולו.
כתוב בגמרא שעשרות אלפי תלמידי ר עקיבא מתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. כלומר מתואר כשלון מרד בר כוכבא. גם באיגרת רב שרירא גאון כתוב שתלמידי ר עקיבא מתו בשמד. אולי גם המגפה שבגמרא היא המגפות שבאו כתוצאה מהוות והרעב שאחרי הטבח שעשו הרומאים.
כלומר בר כוכבא נכשל בגלל שנאת חינם.
המרד עצמו היה אמור להצליח אסטרטגית, כי לרומאים היתה אימפריה אויבת אדירה שכבר עזרה ליהודים בעבר- האימפריה הפרתית, שבדיוק נלחמה מול הרומאים באותם זמנים. התכנון היה להסתייע בעזרה פרתית במרד, שמשום מה, (באופן עמוק בגלל שנאת חינם שלנו) לא עזרה ברגע האמת.
רוב הרבנים התנגדו להחזרת סיני
שהרומאים שלטו. כיום אנו עצמאיים.
בעצם יש דוגמאות לחשיבה הזויה - המחשבה שאפשר לעשות שלום עם אשף, לדוגמא
אני לוקח משדה התעופה יותר מדי שלוחים מארץ ישראל שבאים לכאן לאסוף תרומות.
זה ברמה האישית. ברמה הלאומית בלי ארצות הברית אין לנו קיום. לא פלא שראשי ההתישבות כרגע נמצאים באמריקה שתדלנים ואוספי תרומות.
א. עצמאות לא מחייבת עצמאות מלאה, גם עצמאות ברובה היא עצמאות. גם חזקיהו שהעלה מס לסנחריב, או צדקיהו שהעלה מס לנבוכדנצר, או תקופת השופטים או שאול המלך בתחילת דרכו שהעלה מס לפלישתים נחשבים עצמאיים. ויש לזה ראיות הלכתיות ובגמרא רבות
ב. גם ללא התרומות מדינת ישראל עומדת. ללא תמיכת האמריקאים אמנם יהיה קשה יותר, אבל אפשרי, וחוץ מזה תמיד אפשר לפנות למעצמה אחרת לעזרה. בסוף לא כל תכתיב שהאמריקאים נותנים אנו עושים, וארהב צריכה אותנו כמו שאנו צריכים אותם. כנל אדם שעובד אצל בוס לא נחשב עבד. זה דרך העולם שיש יחסי חוץ בין מדינות, וגם שלמה היה צריך עזרה מפרעה, עצמאות אינה אאוטרקיה.
ג. כל התכתיבים שאנו מקבלים מארהב זה רק מחוץ לקו הירוק או במלחמות שלנו מחוץ לגבולות המדינה. גם כשארהב נלחמת בחול אז מעצמות אחרות הגבילו אותה. בתוך הקו הירוק אנו עצמאיים במאה אחוז, ומעולם לא קיבלנו תכתיבים מארהב לדברים שבתוך הקו הירוק, גם לא בדיכוי פרעות שומר חומות, או בממשל הצבאי על ערביי ישראל בעשור הראשון למדינה. אנו זקוקים לארהב בלבנון או עזה, כי מבחינת העולם זה מחוץ לגבולות המדינה, שם אנו לא שולטים באמת מבחינתם.
ואם אתה חושב שאין שם שתדלנים ממדינות אחרות, אתה חי בסרט. זו המעצמה הגדולה והחזקה ולכן כל מי שבגוש שלה יעשה הכל כדי להפיק את המיטב.
בגמה הלאומית, אם ארהב תצא מהתמונה אז רוסיה או סין יכנסו, כי אנחנו המדינה הכי משגשגת, הכי יצרנית, הכי מתקדמת, והכי אסטרטגית באזור. מי עדיף לרוסיה? אנחנו או סוריה? ברור שאנחנו, אבל הם צריכים דריסת רגל במזרח התיכון וזו האופציה שהסתדרה להם. אם ארהב תלך, רוסיה תמהר לדרוש את הידידות שלנו.
.... מגיע לאוסטרליה לבקש תרומות כדי לחתן את הבת שלו לדוגמא.
על המשפט
ואל אישך תשוקתך והיא ימשול בך
בעידן המודרני זה נשמע משפט הזוי ותלותי🫢
כלומר התורה אומרת שבעקבות החטא המציאות נפלה ולכן נוצר מצב שבאנושות במשך ההיסטוריה הגברים שלטו על הנשים. זה קשור גם לקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" שבגלל שנשים היו תלויות בפרנסה של הגברים אז הם שלטו עליהן, כי לגבר יש כוח פיסי ויכול לעבוד בשדה יותר טוב.
אבל זה לא ציווי, אלא קללה שצריך לתקן. עם ישראל תפקידו לתקן את חטא האדם הראשון.
הרי גם "בזעת אפך תאכל לחם" או "ואל עפר תשוב" זו קללה ולא ציווי, ולכן פרעה חטא שהעביד בפרך את ישראל, או שהרג את בניהם, למרות ש"קיים" את הקללות מחטא האדם הראשון.
או כשם שה' אומר שאם נחטא אז המקדש יחרב. זו קללה. זה לא ציווי להחריב את המקדש
לגבי "ואל אישך תשוקתך" יש הרבה פרשנים שכותבים על זה
..
בתור התחלה, כמו שאנחנו יודעים, זאת אחת מהקללות שחווה נענשה בהן, גם אדם נענש "בזעת אפיך תאכל לחם" וגם האדמה "ארורה בעבורך".
כמעט מיד אחרי הסיפור עם הקללות, אנחנו קוראים על הבל, שמצא דרך "לעקוף" את הקללה: במקום לעבוד את האדמה, הוא רועה צאן, ובצאן יש ברכה.
הקללות הן מצב של ברירת מחדל, אבל אינן מחויבות המציאות: יש כאלה שמבינים "בזעת אפיך תאכל לחם" כמצווה, אבל יש שפירשו שעל־ידי ביטחון אפשר לחמוק מהקללה הזאת לגמרי, "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שינה".
///
גם במהלך ההיסטורי, האנושות בהדרגה מתרחקת מהקללות האלה, בעבר זה היה מאוד קשה לחרוש שדה, בתקופה הנאוליתית היו לכל היותר כלי אבן גרועים, אחר־כך התקדמו לנחושת מחלידה, והכל בעמל גופני עצום, עכשיו יש לנו טרקטורים, ולא רק שיש לנו טרקטורים, את כל ה"עבודה השחורה" עושים פועלים זרים במקומנו, ואפשר לאכול בשפע גם בלי להזיע כמו בעבר,
גם ביחס ללידה, בעבר לידה הייתה מאוד מסוכנת, גם ההיריון עצמו היה הרבה יותר מסובך, עכשיו עם ליווי רפואי אפשר לפתור הרבה בעיות, רוב רובן של הלידות עוברות בשלום,
וכך גם ביחס ל"והוא ימשול בך", חלק מהראשונים מסבירים את זה בתור marital rape, שאמנם היה מציאות איומה ללא עוררין במשך אלפי שנים עד הדורות האחרונים, אבל ההלכה אסרה את זה במפורש כבר לפני מיליון שנה בערך, התורה היא תיקון לקללות האלה, כמו שאומר הרש"ר הירש:
"כשנשתנה היחס שבין האדם לאדמה כך שהאדם אוכל לחמו רק בזיעת אפו, הפכה האשה להיות תלויה בבעלה – המפרנס העיקרי. כך התבטל השוויון המקורי שהיה בין האיש לאשה, וכך הדברים מתנהלים בדרך כלל. רק התורה תביא גאולה ותפרוס את סוכת השלום. האיש והאשה ישובו לכהונתם, ויעבדו את בוראם כשווים. והאשה תחזור להיות ״עטרת בעלה״ ו״פנינת״ חייו".
אלא אם כן אתה מתכוון לוורט שמשבח עבודה בעמל כפיים, ורואה את הייתרון בהשקעה במאמץ.
אבל אם זה היה מצווה, אז פרעה היה צדיק, כי גרם להרבה זעה כשישראל עבדו בפרך.
הפרשנות שהקללות הן מצווה זו פרשנות נוצרית למיטב ידיעתי, לפיהם האדם חוטא מיסודו ולכן יש מצווה להעניש אותו על זה.
אני חושב שבזעת אפיך כוון גם על רעיית צאן, בסוף חלק ממאמץ הרועה הוא לשמור שהכבשים לא יאכלו בשדות זרים. זו קללה בעקבות "הלשמרה" של האדם הראשון, שבגן עדן הוא יכל בקלות ובלא טורח לנווט את בעלי החיים לעשב ולא לפירות העצים ובכך לשמור על הגן , לכן ה אמר לו "הנה נתתי לכם את כל פרי עץ לאכלה, ולכל חית הארץ את כל ירק עשב" כל שכבר בגן עדן האדם היה גם חקלאי וגם רועה צאן. אבל בקלות וללא טורח.
רש"ר הירש מפורש שזה לא כוון על רעיית צאן
ה' אומר לאדם וחווה שבגלל שהם חטאו יקרה כך וכך, האם זה נשמע כמו ציווי או עונש?
האם בעצבון תאכלנה או עד ואל עפר תדוב זה ציווי? האם יש מצווה להעציב אנשים או להרוג אותם? האם העונש "ואכלת בשר בניך ובנותיך" הוא ציווי? ברור שהפשט היחיד זה שזה קללה ולא ציווי.
הפרשנות הנוצרית שזה ציווי, שמה דגש על ההבדל בין עם ישראל לנצרות. הנצרות חושבת שהעולם הזה טמא ביסודו ולכן אי אפשר לתקנו אלא ניתן לתקן רק את הנשמה. עם ישראל סובר שיש אפשרות לתקן את העולם הזה.
פירוש הרשר הירש מעניין, לגבי זה שהבל ניסה להסתלק מהקללה. אבל אז לא ברור מה זה "לשמרה" בגן עדן, ולמה ה אומר לאדם שלחיות ניתנו רק העשבים ולא פירות העץ.
וזאת הבנה לא־נכונה בפסוק.
לגבי הרש"ר התבלבלתי, הייתי בטוח שהייתה לו פסקה על זה (יכול להיות שבאמת יש רק במקום אחר), אבל לאחר בדיקה נוספת זה פירוש רש"י! "לפי שנתקללה האדמה פירש לו מעבודתה", לענ"ד לפני זה לא התעסקו ברעיית צאן וזה היה חידוש, אם כי זה גם אפשרי.
"עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא יי חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" [ירמיה ל"א כ"א]
רש"י "תתחמקין" - תסתרי ממני שאת בושה לשוב אלי מפני דרכך הנה חדשה נבראת בארץ שהנקבה תחזור אחר הזכר לבקשו שישאנה לשון ואסובבה בעיר אבקשה וגו'
מצודות "כי ברא" - כי אז יברא ה' דבר חדש שעם היות שעתה נמשלת לנקבה שימשול בה בעלה לפי שבעלוך אדונים קשים הנה אז תסובב להיות גבר למשול עוד על הכשדים כגבר על אשה
יש ספר בשם "אליהו" של הר' יצחק ברויאר שבו הוא דן בסוגיה הזאת לעומק תורגם ממש ממש לא מזמן
שכחתי את פירוש רשי על הבל.
אבל גם רועה צאן תלוי באדמה, והקללה שלה משפיעה גם עליו. ואם לא היתה רעיית חיות בגן עדן, מה זה "לשמרה"? לשמור מגנבים? אין. לשמור ממחלות לצמחים? גם לא היה
ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו.
יכול להיות שהסתובבו שם חמוסים, ארנבים וג'ירפות והיה צריך לשים לב שהם לא עושים בעיות, לאו דווקא מצד רעיית הצאן
כמו שחקלאי שומר על שדהו מפני ארנבים
לא רעיית צאן כדי לצרוך בשר (שהיה אסור), או חלב (שהיה מיותר) או צמר (שלא נצרך בגן עדן).
אלא רעיית צאן בשביל לשמור על העצים ולגמול חסד עם הצאן, כי ה מינה את האדם לשליט על החיות "ורדו בכל חית הארץ - אין הכוונה רדיה של שליט עריץ. אלא שלטון של מלך החפץ בטובת עמו" (ציטוט לא מדויק מתוך חזון הצמחונות של הרב קוק). לכן ה נתן הנחיות לאדם מה האדם יכול לאכול ומה החיות "הנה נתתי לכם את כל עץ אשר בו פרי העץ לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ את כל ירק עשב לאכלה". כלומר האדם מנווט את החיות לעשבים ולא לעצים, כך גם רועה את החיות וגם שומר על עצי הגן.
מה גם שהאדמה לא התקללה עד אז, אז לא היו חיות המוגדרות "מזיקים" לחלקלאות
ואל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרונך (כלומר) בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך, והוא (הריונך) ימשול בך - דהיינו שמשא האם את הולד והתינוק הוא זה שיעצב את צורת חייך. הנשיות שבאישה והמשמעות הגופנית היא המושלת.
יצא לי פרשנות פרוגרסיבית למדי 🙈🙈
שמעתי סיפור על אחד שהתלונן בפני רב (אולי אדמו"ר הצמח צדק מחב"ד) שאשתו שולטת עליו, אז הרב אמר לו:
"ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך", אבל אם אצלך החצי הראשון הפוך - אל תתפלא שגם החצי השני מתהפך...
האיש מסמל את השכל, האשה מסמלת את הלב, צריך שיהיה מוח שליט על הלב (ומה שמעשה בראשית משל כבר הרמב"ם אמר, והמשיך בדרכו הרב קוק זצ"ל בספרו "לנבוכי הדור"). פירוש זה כמדומני שאמר אותו מורי ורבי הרב אוּרי שרקי שליט"א.
שזה קרה בעולמות רוחניים, הגן עדן והחטא. אדם וחווה היו נשמות עד שירדו לגוף בפסוק "ויעש ה לאדם ולאשתו כתנות עור (גוף) וילבישם". בכל מקרה בכל הדורות קראו את החטא כפשוטו. לכן גם אם זה מדל או רוחני, זה נוגע לפשוטו של משל. הרי באמת עובדים בזעה ויולדים בעצב, לא רק במשל.
שזה נכון גם כיום.
נשים רומזות ומחכות שהגבר יפעל
על המשפט
ואל אישך תשוקתך והיא ימשול בך
בעידן המודרני זה נשמע משפט הזוי ותלותי🫢
דרשה חמודה לכבוד ימי השובבי"ם.
כידוע אחת הסגולות לתיקון העניין היא ק"ש שעל המיטה כמבואר באריכות באריז"ל,
מלבד הרובד הקבלי אפשר גם להתבונן ברמזים בעניין:
מאירי ברכות ד' ע"ב
אע"פ שקרא אדם את שמע בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו, ולא על המטה ממש אלא סמוך לשכיבתו כמו ועליו מטה מנשה ולא על מטתו כאילו שקורין אותו דרך הדיוטות ובגלוי הראש אלא באימה וביראה, וטעם קריאה זו פרשו בתלמוד המערב להבריח את המזיקים וביאורו אצלי המזיקים הידועים והם הדעות הכוזבים, והזקיקוהו בעתות הפנאי ליחד את השם שלא יטעה באמונות השניות וכשיקרא על הכונה הראויה תהא מטתו בטוחה מהם:
בבלי חגיגה ט"ו ע"א
אחר קיצץ בנטיעות עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך מאי היא חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל אמר גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי שמא חס ושלום ב' רשויות [...]
///
הסיפור כמובן ידוע, הגמ' גם כאן וגם בירושלמי דנה בהשקפות שהיו לאחר לפני שיצא לתרבות רעה, מה היה "זרע ההתעבות" השלילי שנבט וגרם לו להבין לא נכון, וגם למה לא שב בתשובה, אחד העניינים המרכזיים הוא "טוב אחרית דבר מראשיתו" => אחר פירש שדבר הוא טוב רק אם הוא היה טוב מתחילת ברייתו, זה מתחבר לכך שהחינוך של אחר לא היה לשם שמיים, או שאמו הוצרכה לאכול אוכל לא כשר במהלך ההיריון, כלומר אין שום אפשרות תיקון ושינוי, ולכך מצטרפת גם השקפה מאוד דיכוטומית על המציאות (שבאה לידי ביטוי בב' רשויות):
שאל אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבות רעה א"ל מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה הא־להים אמר לו כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו ברא הרים ברא גבעות ברא ימים ברא נהרות אמר לו ר"ע רבך לא אמר כך אלא ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. [...]
אחר מבין את העולם בתור צדיקים ורשעים, משמע "בראת צדיקים בראת רשעים" מתחילת ברייתן, יש אנשים שהנשמה שלהם לא 100%, הם לא מסוגלים לגבור על יצר הרע, זה מתחבר להשקפת הדטרמיניזם,
וגם השקפת הדואליות: צדיקים מול רשעים, גן עדן מול גיהנם, אם הרשע חוטא הוא מאבד הכל, לא נשאר בו חלק טוב, אין בו נקודה של גן־עדן, ומאידך הצדיק צריך להיות נקי לחלוטין,
אין כאן כל־כך מקום למורכבות, לרשע אין תקווה לתקן כי אין בו טיפת טוב, ולהיות צדיק גם אי־אפשר כי הדרישה בלתי־אפשרית,
מעניינת האימרה של ר' מאיר,
א' מסתמא ידע את דברי ר"ע רבו,
ב' מה בדיוק בא לומר בכך שהקב"ה ברא הרים וגבעות,
ג' מה הכוונה "זה לעומת זה" ואיך זה מתחבר לצדיקים ולרשעים,
"ראשך עליך ככרמל אמר הקב"ה לישראל: ראשך עליך ככרמל הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל [...] ודלת ראשך כארגמן אמר הקב"ה: הדלים והרשים שבישראל חביבין עלי כדוד, שנאמר: והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ויש אומרים כדניאל" (שיר השירים רבה ז')
ההבדל בין הרים לגבעות הוא רק בגודל, קצת מול הרבה, לא במהות (כמו בראת גן עדן בראת גיהנם), במהות הם עשויים מאותו החומר, "ועמך כולם צדיקים", גם הרשע עשוי מאותו חומר, אותה נשמה אלוקית, גם לו יש הרבה טוב (גבעה, נהר), אולי הוא לא מגיע למדרגה של הצדיק (הר, ים) אבל יש בו נקודה טובה, זה לא שהוא רשע, הוא "קצת" צדיק (לעומת צדיק הרבה), כדעת ר' מאיר שאף שחוטאים עדיין קרויים בנים, העיקר להרבות ולחזק את הטוב הזה,
לכן ק"ש שבאה לשלול את אמונת השניוּת – או שאדם צדיק או שאדם רשע, אין באמצע – מחזקת את האמונה שעם כל הבעייתיות שבחטא אפשר לתקן, אפשר לעורר את הטוב הגנוז אם רק להאמין בו.
כתוב 3 סיבות שאחר כפר:
א. בחגיגה - הוא הסתכל בעניינים רוחניים בשמיים, וחשב בטעות שמטטרון ("שרו של עולם" , המלאך שנשלח על ידי ה' להשגיח על העולם) הוא אל בפני עצמו. כלומר חשב שמטטרון לא מבצע את שליחות ה', אלא פועל מדעת עצמו כאל הרע שמשגיח על העולם. כך סבר אחר בטעות.
ב. הוא ראה שאדם מקיים שילוח הקן ונופל ומת. שאלת ההשגחה הטובה וצדיק ורע לו.
ג. היו ספרי מינים נושרים מכיסו ולא פסק זמר יווני מפיו. הגנוסטיקה היתה נפוצה בעולם ההלינסטי-רומאי באותם ימים.
אף־פעם לא חשבתי על־זה, לרוב מדברים על האמונה הזורואסטרית
אבל זה בהחלט ממש מסתדר שזה גנוסטיקה, מרתק, אין לי מושג למה חשבתי על־זה
ביניהם.
הגנוסטיקה כמדומני אמנם הושפעה מזרתוסטרא מבחינת הדואליות, אבל גם הושפעה מעם ישראל ומהפילוסופיה היוונית. ולכן סברה ש2 האלים לא נלחמים ביניהם, אלא אחד בורא ואחד משגיח.
הנצרות הושפעה מהגנוסטיקה וסוברת שאמנם יש אל אחד (בלי להכנס לשילוש) אבל עולם החומר שייך לשטן ולכן האדם שרוי בחטא תמידי ומכאן תורת הדואליות הנוצרית בהפכים המנותקים זה מזה: החומר מול הרוח, הדת מול האומה, המשיח מול המלך, מעשי ההלכה הגשמיים מול עקרונותיהם המטפוריים. ולכן הנצרות מתוך ייאושה לגבי תיקון העולם הזה, ברחה לרוחניות והזניחה את התיקון המוסרי של בגוף, מאסה בהלכה המעשית וברחה למטפורה שבמצוות, הפכה את ישראל מאומה לדת, ואת המשיח ממלך-נביא פוליטי לגואל נשמות ותו לא
לא ברור מתי בדיוק התחיל המנהג לומר "אלוקים" והיכן התחיל,
אבל כן ראינו כתבים ישנים שכך כתוב בהם כנראה כדי למנוע בעיות עם מחיקת שם ה' / ביזויו ואולי משם זה התפתח.
הרעיון הוא לא לומר את שם ה' כדי לא לשאת אותו לשווא או באופן לא ראוי, אכן זה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים (הוי"ה, אדנ"י, א"ל ועוד)
אם כי לא ברור עד כמה זה מוסיף או גורע
בשלב מסוים זה נהפך לנורמה בערך כמו שכותבים בס"ד
וגם כשכותבים...
כנראה זה נחשב רק אם זאת מילה בפני עצמה
), ולכן אין בכך בעיה.שו"ע יו"ד רע"ו ס"י
"כתב א־ל מא־להים. י־ה מהשם. או שכתב שם י־ה אינו נמחק אבל שד מש־די וצב מצ־באות נמחקים:"
כמובן לא רלוונטי כשכותבים מילה שאין לה קשר לשם ה' כמו "צבאות האויב" או "בוא נילס בוא נעוף אל האור ואל התכלת"
זה לא אותו דבר. במקרה שהבאת מדובר שהוא רצה לכתוב א-לוהים, ובסוף הספיק לכתוב רק חלק ולא כתב את ההמשך (כגון שנגמר לו הדיו וכו'.....). אבל אני מדבר על אדם שהמשיך לכתוב שם א-לוהים ולא עצר באמצע, ולכן ברור שהוא לא כיוון שהא-ל יהיה שם, וממילא זה כמו שאמרתי. ברור לדוגמא שאם אדם כתב אלו מתוך המילה א-לוהים, זה לא מקבל קדושה, ורק אם זה שם בפני עצמו יש פה חידוש מיוחד שזה מקבל קדושה (צריך לעיין בזה יותר באמת....תסתכל לדוגמא ט"ז על אתר: "וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אף על גב דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש" וכן פתחי תשובה: "(טו) וצב מצבאות כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין").
אם הוא כתב את כל השם ולא עצר באמצע אז ממילא השם קדוש מצד עצמו
אם הוא עצר באמצע זה איך שהבנתי את מה שכתבת "לכן, כשאני כותב את המילה א-ל כחלק מהשם א-לוהים, אני לא מתכוון באותיות האל לשם ה'"
לגבי "אלו" מ"א־להים" הסברה הראשונה שלי היא שמיגו שהתקדש כבר "א־ל" אז גם האות הנוספת קדושה
כי אם זה מצד הכוונה אז גם כאן וגם כאן הוא התכוון לכתוב שם קדוש אחר
אז כבר בשתי האותיות הראשונות המעשה נעשה וזה שהוא מוסיף לא אמור לגרוע את הראשונות
אלא־אם־כן כיוון בכלל למילה אחרת כמו אלו ואלו נשרפין
לא, הוא המשיך לכתוב, אבל כתב עם ק': "אלוקים".
ראה ציטטתי פה פוסק (פתחי תשובה) שכתב שזה רק אם נשאר שם בפני עצמו, אך אם המשיך, אין הדין כך, בבחינת: "כל המוסיף גורע". הסיבה שהשם קדוש היא רק משום שמצינו שם כזה, לעומת אם אין שם כזה, אז אין קדושה (אין מיגו כי זה תלוי מתי הוא עצר לכתוב, האם נגמר לו הדיו בא-ל, או באלו, וגם אם עצר והשם הראשון התקדש, אין סיבה שאות נוספת שאינה חלק משם ה' תתקדש). נכון, יש פה משהו קצת לא מובן, יש פה דין שעל אף שברוב המקרים הולכים אחרי הכוונה, כאן לא הולכים אחרי הכוונה. אולי אפשר לומר סברה קצת להסביר שיש בדעת אדם שאם ייגמר לו הדיו אז הוא יתרצה כבר בשם האחר שיצא לו. המעשה לא נעשה כי הוא לא סיים לכתוב. זה כמו ההבדל בין אכילת חלב בהעלם אחד לאכילת חלב בשני העלמות.
צריך לומר א-לקים או א-להים?
ואיפה שם ה' נמצא, בא-ל כמו שחשבתי, נכון?
זה רק לגבי כתיבה, יש שתי אפשרויות, או לכתוב עם ה"א ולהפריד: "א-לוהים", או לכתוב "אלוקים" בלי מקף. אפשר להחמיר ולהגיד אלוקים כדי שגם בכתיבה לא יעברו על זה, או כי לא רוצים להזכיר את שם ה' (ויש בזה גם צד של קולא, כתבתי על זה מאמר, אם תרצי אשלח לך. המאמר בעיקר בא לתת כיוון ומראה מקורות, לא ממש באתי להכריע הלכתית שם).
לא, השם לא נמצא בא-ל. כשאדם כותב את המילה א-לוהים, אז המילה אל לבדה אינה קודש, ויש דין מיוחד (שניסיתי לתת לו טעם, עייני בשרשור) שאם כתב והפסיק בדיוק במילה א-ל (ולא המשיך וכתב את כל המילה), אז זה כן מתקדש, אבל אם המשיך וכתב את כל המילה, כגון שכתב אלוקים, אין בכך בעיה, ולא צריך להפריד כשכותבים אלוקים.
תודה🙏
בחצי שנה האחרונה יצא לי ללמוד את הנושא הזה ומתברר שנוצר עיוות שלא לקרוא בשם א-לוהים.
המקורות שלמדתי מהם זה "זרע שמשון" ו"שער החצר" (גם ברמבם מובא העניין של שינוי שמו של הקב"ה שרבים טועים בו ואינם אלא שוטים)
))) השרשור הזה בשבילך.קלאסית, לא?
אני נזהר מלומר עבודה זרה...
ציור של יהודי זקן מחזיק ספר תורה
אבל אולי אתה צודק...
זה לא נובע מא-ל אלא א-להים זה שם בפני עצמו כמו שכתוב ברמב"ם
החכם יעבץ כותב בשו"ת יעבץ שהעניין הזה של א-ל קים התחיל ממלמדי תינוקות ביהדות אשכנז ש"הצתדקו".
ולימדו את הילדים לברך ולהגיד א-לוקנו במקום עם ה'.
וזה למעשה קילקול שהשתרש עם השנים.
אין באמת מקור בכל התורה כולה עד הדורות האחרונים שמותר להגיד א-לוקים. אלא להיפך. יש דרשות שאומרות שכל המשנה אות 1 בשם השם זה כמחרף ומגדף.
אז נכון.. אסור להגיד שם השם לשווא. אז לא חייב להגיד א-לוקים יש עוד הרבה וריאציות להגיד. למשל כמו השם והקב"ה.
לסיכום- להגיד א-לוקים נובע מטעות שהשתרשה.
הבן איש חי רושם בשו"ת תורה לשמה בשאלה תצ"ו- שכל מילה שיש בחול?אפשר להגיד בקודש. כמו שלום.. שהוא שם השם אבל יש מילה בחול. אז אפשר להגיד. אז גם דיינים נקראים א-להים. כך שאין בעיה להגיד את זה אך לא לשווא ולא לריק. זה צריך להיות בפסוק או בלימוד.
כדי לצאת מכל הספקות אפשר להגיד פשוט. השם, הקב"ה, ריבונו של עולם.. וזה פותר הכל.
אני))
אני)))
אני))))
האני הראשון זאת לא אני
האני השני נחסם לי ולכן פתחתי את האני השלישי.
אז אני היה תפוס כבר, ונדמה לי (זה היה מזמן, אני לא באמת זוכר) שגם אני1, אני2 היו תפוסים. אז בחרתי לי מספר
היום הזה ממש אני שואל את אלקים. כך מקובל. אחד השמות שאינם נמחקים. אז אומרים אלקים.
בעה.
יש מי שאדישים ביחס למושגים גלות וגאולה. לא אליהם אני פונה.
שאלה למי שמפריע לו לשמוע *שאנו כיום(עם או בלי בלי קשר למלחמה ולמצב) בגלות*:
בהנחה, שכולם(כולל רבים מבני הציונות הדתית) מודים שהמצב רחוק מלהיות מושלם - אין משיח, אין בית מקדש והמדינה/הממשלה מוסכם על הכל שאינה אידיאלית..
מדוע בכל זאת יפריע לכם לשמוע משפט כמו למשל "אנו היום בגלות"?
שאלה למי שחושב שאנחנו היום בגלות.
עמי בארצו, נבואת קיבוץ גלויות התממשה לנגד עינינו.
מדוע בכל זאת חשוב לכם לומר אנו בגלות. או יפריע לכם אמירה כמו החלה הגאולה/אתחלתא דגאולה. (לומר שכיטם אנו בגאולה השלמה - אני לא מכיר מי שמתבטא כך..)
תודה.
לגבי א' זה באמת מפריע שמצד אחד רואים ניסים מטורפים, שיבת ציון אחרי 2000 שנה, פריחת עולם התורה, אפשר לקיים מצוות התלויות בארץ, בהסתכלות הכוללת אנחנו לא עוד ז'ידים מאוסים שהחיים שלהם שווים פחות מיתוש, לכן אמירה כמו "אנחנו היום בגלות" כאילו כלום לא קרה, שום דבר לא השתנה, לא הגענו בכלל לארץ ישראל, לא עשינו כאן כלום, זאת אמירה צינית שאין בה הכרת הטוב והסתכלות על הדברים החיוביים
לגבי ב' וזאת גם הדעה שאני מחזיק בה, אמנם בפן הגשמי ב"ה התרחשו המון דברים אבל לא זאת עיקר הגאולה, עיקר הגאולה היא רוחנית, שמירת התורה, לא העובדה שיש לנו ביטחון וכלכלה, גם לחרדים בקריית יואל באמריקה יש ביטחון וכלכלה, העיקר זה שתהיה ממשלה של תורה, שעם ישראל יחזור בתשובה, לא מצעדי להט"ב בכל הארץ למשל ולשנינה, מבחינת המהות העיקריתשל הגאולה (ומלאה הארץ דעה את ה' כים לים מכסים) אנחנו לא שם בכלל
וכל עוד אין תיקון רוחני גם ארץ ישראל הרוחנית לא יורדת ומתלבשת בארץ ישראל הגשמית (רעיון שמופיע הרבה בחסידות)
ולגבי אתחלתא דגאולה אני לא נביא ואני לא מבין בתהליכים, מה קורה קודם או אחר־כך ומעדיף להיצמד לפשט הכתובים אם נשמור את מצוות ה' נזכה לשפע גשמי ורוחני ואם לא אז ואבדתם מהרה, אין ביטוח
אני כן מקווה שעם ישראל נמצא בתהליך חיובי בסך־הכל ושאנחנו אכן מתקרבים לגאולה
לומר: "בגלל שראובן לא מתנהג יפה, אז אישיותו עדיין לא התלבשה בגוף שלו". זה משפט לא נכון. ראובן הוא נפשו שמתלבשת בגוף, אך עדיין מופיע עם סיגים ובעיות. כנל עם ישרטל וארץ ישראל ממש מופיעים בארץ ובמדינה, אלא שאור וחושך משמשים בעירבוביה, ויש בעיות, אבל סה ממש קדושת ארץ ועם ישראל, ורואים את זה בכל מרחבי החיים, גם שנואי התורה, קשורים בעל כרחם אליה, עובדה שהם כל הזמן עסוקים בלפחד מפני השתלטות הדת, אבל הם לא אדישים. ברור שנוכחות הקודש מורגשת ברמה הלאומית, לטוב או לרע. ההפך מלאהוב זה לא לשנוא, אלא להיות אדיש.
בסוף כמסתכלים על המגמה הכוללת בעשרות השנים האחרונות, כן המדינה נהיית והופכת להיות יותר מסורתית עם חיבור למסורת,ויש התאחדות דל המגמה הדתית והלאומית בעם, כאשר עדיין יש פירוד בין המגמה הדתית לליברלית-אוניברסלית (השמאל). אנחנו לא דורכים במקום ולא באותו מצב שלפני 20 שנה. בתקופת השופטים זה לקח 400שנה.
לגבי אתחלתא דגאולה - לא צריך להיות נביא אלא סוציולוג פשוט, עם שהקיץ מתרדמת הגלות אחרי 2000 שנה, לא יוכל לחזור לתרדמה מחדש. לכן גם אם תאורטית מחר מדינת ישראל תחרב וכולנו נגלה, אז הצפי הטבעי הוא שתוך כמה עשרות שנים נחזור לכאן מחדש, כי לא נוכל להרדם בתרדמת הגלות עוד פעם. ברור שלא לנצחנגדיר עצמינו כאן כעם אוכלי הפלאפל , ובמוקדם או במאוחר עם ישראל יחזור למסורתו העתיקה, כי זה נטיית כל עם לחזור לאתוס הלאומי שלו גם אם יש כמה דורות שעזבו אותו. לכן הכיוון הסוציולוגי ברור כשמש לאן הולכים בסוף - למלכות בית דוד ומקדש. ברור כמו שברור שהציפורים ינדדו באביב.
עבר עריכה על ידי אחו בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ה 18:57
לא מאמין כזה גדול ב"מי שרב מאוהב"
אין לי בעיה עם ההסתכלות המיסטית של החסידות גם הציונות הדתית מתעסקת במיסטיקה וגם היא יודעת להשתמש בסיסמאות
אני לא חושב ש"לאומיות פלאפל" עדיפה מכלום
לגבי ראובן ידוע שכשאדם כועס נשמתו מסתלקת ממנו וה"ה לגבי שאר חטאים ברמה כזאת או אחרת
אולי הוא עדיין ראובן אבל צדיק הוא לא וזה מה שנחשב בעיניי בסופו של יום
מלבי"ם ירמיהו ל"א ו'
"רנו ליעקב שמחה" תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה "וצהלו בראש הגוים" שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום "והללו" את ה' ע"י מה "שתאמרו הושע ה' את עמך" הצדיקים "את שארית ישראל", שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:
אז מה התשובה, תראה, לא, עצם העובדה שתל־אביב מקיימת מצעדי גאווה ומשסה כלבים במתפללים, זה סימן לשיבת השכינה, כי הם צדיקים בלי לדעת את זה, מרוב משיכה לקדושה הם עושים מצעדי שפחות, זה קידוש ה' עצום, בעיניי סתם copium
ולא מרחפת באוויר.
זה לא העניין ש"לאומיות פלאפל" עדיפה או לא, אלא זה עניין שהיא לא ברת קיימא לאורך זמן. אתה באמת יכול לדמיין ריאלית את עם ישראל במדינה עוד 300 שנה ממשיך להגדיר את עצמו כאוכלי פלאפל או כל "ישראליות" נבובה אחרת? זה יכול לשרוד בדורות הראשונים, אבל זהות ריקה לא תצליח להמשיך , נרצה או לא. ומכיוון שהמדינה תמשיך להיות קיימת, במילא זה וודאי שהאתוס המקורי של העם יחזור במקודם או במאוחר, כי אין חלל ריק בזהות לאומית, וכשאחת נופלת אז המקורית חוזרת.
- אני מסכים שעיקר תפקידו של עם ישראל הוא קידוש ה'. והוא קודם כל מקדש את ה' בעצם קיומו- בעצם היותו עם שהרגש הלאומי שלו מבוסס על אלוקים, ירצה העם או לא ירצה. ואומות העולם רואות את זה יותר טוב מאיתנו לעיתים, הם יודעות שבסוף העם היהודי ההיסטורי, אותו אחד שהאנושות רואה בו זה שיצא ממצרים, הוא זה שהקים מדינה, ולא "הישראלי החדש" המדומה(רואים את זה למשל באוונגליסטים, שלמרות שזה נובע מאינטרס נוצרי, אי אפשר להתכחש לסיבוב פרסה שהם עשו בנצרות).
-לאחר מכן תוספת קידוש ה' זה מימוש הרגש הלאומי האותנטי של ישראל בחיי התרבות בפועל - קיום תורה ומצוות. כמובן תוספת הכרחית, אבל גם בלעדיה יש קידוש ה'.
- אם להכנס למונחים בנסתר, אולי הנשמה מסתלקת אצל ראובן שכעס, אבל לא החיה. כלומר גם כשכועסים עדיין האדם הוא צלם אלוקים ויהודי ואהוב. הוא לא נחשב בעל חיים.
נכון שראובן לא צדיק, אבל הוא יהודי צלם אלוקים, ומבטא את זה גם ברשעותו (אנחנו לא נתייחס לרשע כאל בעל חיים, האם אתה מתייחס לרשעים ביום יום כאל בעלי חיים?).
כנ"ל ייתכן שהדור הוא רשע מרושע. אבל ישראל הוא כן, ומבטא את זה גם ברשעותו.
ערכתי קצת את ההודעה אני מתאר לעצמי שהתחלת לכתוב לפני שערכתי
לא חושב שבלי קיום מצוות יש קידוש ה' אלא להיפך
בהתחלה האשמת את החסידות במיסטיקה אבל נראה לי זה הרבה יותר מיסטי
אין לי בעיה עם זה שליהודים יש נשמה קדושה בפנימיות
אבל אם זה לא בא לידי ביטוי בפועל זאת המשמעות של גלות
שדברים אינם כפי שהם צריכים להיות
סותר שיחד עם זה יש קידוש ה' בעצם קיומו של עם ישראל, גם ללא שמירת תורה. ישראל יכולים לעשות קידוש ה' וחילול ה' בו זמנית. זה כמו בן מלך שהלך מהארמון לעיר ומתנהג לא ראוי, הוא מבזה את אביו בהתנהגותו, ומכבד את אביו בכך שהעם מרגיש שיש פה משהו מלכותי שמתהלך ביניהם, למרות התנהגותו הרעה.
לא האשמתי את החסידות , רק הראתי למה ההסברה שלה תמיד תהיה חלקית ולא מלאה - כי היא מתמקד בצורת הסברה חלקית - מיסטית.
- לא הבנתי, מה הרבה יותר מיסטי?
- לבני אדם, גם רשעים, יש צלם אלוקים בחיצוניות, זו עובדה שאנו רואים ביום יום. ליהודים רשעים יש נשמה יהודית קדושה גם בחיצוניות, אם מסתכלים עליהם כחלק מכלל האומה, ולא רק בתור יחידים מנותקים הקולקטיב. (זו הבעיה של חב"ד, שמסתכלים על כל יהודי כאינדבדואל ותו לא (מלבד קשר קולקטיבי מיסטי מנותק מהמציאות), ואז במילא על יהודי רשע ניתן לדבר רק על "פנימיותו" בצורה מיסטית ופחות ריאלית).
בציבור, בקולקטיב, תמיד התכונה היהודית תבוא בפועל בחיצוניות, לעיתים בצורה מעורפלת או שלילית, אבל תהיה ממש בפועל.
נכון שהדברים אינם כמו שצריכים להיות, וזה היה גם בדורו של אחאב כך, ועדיין זה לא היה נחשב גלות.
אמרתי שמהעובדה שהם יודעים איפה שהוא בלב, שירצו או לא ירצו, הלאומיות שלהם קשורה בעל כרחם לתורה ("סבא שלי היה רב"), לכן הם לא מסוגלים להפגין יחס אדיש לתורה. הם או יאהבו את התורה או ישנאו אותה. ובסופו של דבר הפך האהבה היא אדישות, לא שנאה. אם אני שונא מאוד משהו סימן שהוא משמעותי עבורי, אחרת פשוט לא היה לי אכפת ממנו. אני מעריך שבארהב אתאיסטים לא יזרקו צלבים על הרצפה בדוכן למכירת צלבים כמו שחילוני זרק תפילין בדוכן תפילין בתל אביב, פשוט כי האתאיסטים בארהב הם מרגישים שהדת לא נוגעת אליהם לטוב או לרע, לכן יהיו יותר אדישים כלפיה, אין קשר בין הלאומיות שלהם לדת, ולכן הם יכולים להיות רגועים ולא לשנוא אותה אלא סתם לבוז לה ולהיות אידישים בלי כעס ופאניקה.
בסוף התורה נוכחת בחיי עם ישראל גם כיום באופן משמעותי, חיובי או שלילי. ולמרות שזה כואב, יחס שלילי עדיף על אדישות. בסוף יש בזה קשר והודאה בקשר המהותי הלאומי לתורה
מיסטיקה. במיוחד בענייני הקולקטיב והחברה.
מדברת בססמאות רוחניות מופשטות שלא קשורות לעולם הזה.
לדוגמא "כנסת ישראל" אצל חב"ד היא נשמה מופשות מיסטית שמהווה שורש לנשמות ישראל, אבל (בניגוד לקבלה ולחז"ל) אין לה קשר לקולקטיב היהודי ההיסטורי בעולם הזה , ולכן ברור שלא תהיה קשורה לשום תופעה חברתית-סוציולוגית של האומה היהודית כאן בעולם , ובטח לא לתנועה הציונית או למדינת ישראל(כמדומני חבדניקים אומרים שכנסת ישראל תשרה באומה, רק כשייבנה בית המקדש. זה כמו לומר שנפשו של ראובן תהיה בגופו רק שיניח תפילין, ועד אז הוא גוף חסר תודעה).
תהליכי הגאולה מתרחשים מול העיניים שלנו, ולכן אין כאן גלות. גם גאולה לא בדיוק, אבל גלות בוודאי שלא. אתחלתא היא.
המחשבה שיש גלות גורמת לציבורים למיניהם לחשוב שזה מחייב אותנו להתנהג כמו חיות מושפלות שצריכות ללקק רגלי כל פריץ.
זה מהווה כפיות טובה כלפי שמיא. זה גם מניח ביהירות ובגאווה שהקב"ה צריך לגאול לפי הדמיונות שלנו ולא לפי רצונו.
שקשה לומר כמה מהם רעות וכמה הם תגובת נגד ומגננה כנגד החילונות וייתכן שטובות בחלקן או מטיבות.
למשל המחשבה שחיי קודש אמורים להיות מנותקים מתחום החול, או מהמימד הלאומי של כלל ישראל, או מהמדינה (אצל החרדים) - ייתכן שיש בזה תועלת המגינה על עצמה מפני החילון.
או המחשבה שהיהדות היא רק דת ולא אומה (כאשר הלאומיות הישראלית לפי תפיסתם היא חילונית כולה) , או שזה בסדר שאדם חי בפיצול את חיי הקודש והחול שלו (אצל דתיים ליברלים) - טעות מזיקה (שלעיתים נובע ממנה משהו טוב בתור חידוד חלקים הומניסטים וקוסמופוליטים של התורה)
