פורום בית המדרש (עמוד 15)

אציין שאת המאמר "דעת א-להים" יהיה לי קשה יותר לסכם.

ייסורים ממרקים צריך לעבור עליו שוב כדי לרענן, אבל בגדול כן.

@נעים להכיר 100 

יש מאמר בעקבות דעת אלהים, ששם כותב הרב "אנכי..רגיל להבליט את החסרון העצום הנמצא בהקטנת הרעיון האלהי כשהוא פונה רק אל העצמיות בלא האידיאליות".

מישהו יכול לבאר לי מה זו "התופעה" הזאת? של לפנות רק לעצמיות?

מה רע בזה?

מי חי ככה? סתם אדם היום חי ככה?

אולי על גבי זה יהיו עוד שאלות מדויקות יותר..

אז כוונתו היא שאם עוסקים רק בזה שא-להים הוא אינסוף והוא הכל, ו"אין עוד מלבדו", וכדומה - זה היחס אל העצמיות.

לעומת היחס אל האידאליות שהוא היחס למידותיו ולדרכיו, ולהופעות שלו בעולם.

הדרך הראשונה מביאה לביטול של הכל, ובמקום להוסיף אהבה לחיים היא דורסת ומוחקת אותם.

אז נכון שצריך להיות גם יחס אל העצמיות, אבל לא טוב שהוא יעמוד לבדו.

יש חלקים בתורת הרב שיש ללמוד בהדרכה אישית מרב קרוב שמכיר אותך ואפילו מומלץ ישירות ממנו. מדובר במאמרים שהבנה לא נכונה בהם מסוגלת להביא לע"ז חס וחלילה

אולי זה "וישמרך" ומשהו חסר אצלי בהבנה על מה הקפידו עליו

(חוץ מזה מקרין אותו), אם כבר "ישמלך", שיותר דומה לצורה המקורית של ר.

ולא היו מעלים את אנשי בית שאן לברכת כהנים כי היו מחליפים א בע.

אולי מדובר דוקא שהכהן השמיט את האות ו, ועל זה אכן היתה קפידא על אותו חכם.

כדאי להסתכל בנוסחאות בספרי אוצר החכמה, שזה ממש צילום.

מקווה שיפתח לכבוד ביהז"מ הקרוב.

אשריך!!

אגב, תראה פה:

כהן המבטא את ברכת הכהנים בשונה מהציבור - עולמות 

נשמע שאם אמר "ישמדך" לכולי עלמא אסור לו לישא את כפיו.

לעומת זה, אם השמיט אותיות חיבור, מרש"י משמע שעדיין אין קפידא שישא כפיו.

וצריך לראות בדפוסים אחרים אם גם מופיע כך.

יכול להיות שהבעיה שלו היתה בניקוד האותיות

אולי אותו כהן ביטא ר' כמו במבטא של הודים, ואז זה בקלות יכול להתחלף בד'

מה גם שלמעלה אחד מהדוגמאות של המגמגמים היא "שקורין לריש דלת" ומשמע שלזה בא הסיפור

(אם כי מה שכתב לקו"ף טי"ת לא הבנתי איך זה יכול להיות)

יש ויש; וכי לא קראת את שלום עליכם, כשקופעלע קוקוריקו מתבקש להכריז את שמו וכינויו בפני חבריו, מבטא אותם כ"טופעלע טוטוריטו" ומעורר צחוק, והוא אף מבטא את "מקל לדגל" [של שמחת תורה] כ"מטל לדדל"? בעיניי, יצירה זו היתה ממש ביטוי מהדהד ומסמר שיער, על הדלות הרוחנית והחולשה הקהילתית האיומה של יהדות הגולה ערב ההתעוררות הלאומית.

זה קורה לאדם שנולד כבד שמיעה?

אגב, הכרתי ילד קטן שהחליף גימ"ל בדל"ת, וכידוע רי"ש וגימ"ל הן גרוניות מתחלפות (בוודאי בשפות השמיות). כך שאולי זה עוד הסבר לתחלופת רי"ש ודל"ת. כל הפגמים בתחלופת עיצורים בעברית הם די נזילים סביב קבוצות עיצורים, ולעתים במקרא מופיעים מקרים כאלו שדרוש מעט מחשבה להבינם (למשל "אלמנות" במקום ארמנות-ארמונות, בישעיהו י"ג פסוק כ"ב).

אני לא יודע אם זו גרסא מדוייקת אבל בהחלט יש לה מקור.

בספריא יש הרבה טעויות, אי אפשר לסמוך עליהם בענייני נוסח.

הרי העניין מדבר על מי שמחליף אותיות בתום לב ובטעות ויוצא מחרף במקום מברך, שהקב"ה סולח וכו' ואז בא הסיפור הזה - כנראה כהוכחה.

ועוד כתוב בסיפור שהעבירו אותו מפני שלא יודע לחתוך האותיות, משמע בעיית דיקציה

ולפי הגירסא הזאת זה לא נכון, הוא פשוט השמיט אותיות. ומכל מקום אין כאן חירוף 🤷‍♂️

זה יהיה קשה עליו יותר..

חוסר הצלחה לבטא ו בתחילת משפט זו לא בעיה בחיתוך האותיות?

הרי אם הבעיה היתה השמטה גרידא אין סיבה שיעבירו מלפני התיבה.

כיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שהסתפקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו"ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).

מקור שכותב מפורש:

כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים קל״א:צ״ה:א׳

צה) שם. נהגו. שלא ליפול וכו' כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנ"א רשות ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"ה. ברכ"י או' י"ג. ש"ץ דקנ"ג ע"א. זכ"ל ח"א או' ו' בי"ע או' ט"ו. שע"ת או' י"ד. חס"ל או' י"ד. רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' ג"ן:

מתי בכלל קבעו להגיד תחנון כל יום?

ומתי החריגו במקור ימים מסויימים בשנה כמו ראש חודש ומנחה של יום לפני.?

הוא מאוד עתיק, למשל ר' אליעזר היה נוהג לנפול על פניו אחרי התפילה.

הטור מביא בשם רב נטרונאי גאון שנפילת אפיים היא רשות, ומציע כמה נוסחים שונים לנפילת אפיים, שאף־אחד מהם לא המשיך לימינו,

כמו שזה נראה זה לא חלק מהותי מהתפילה כמו תוספות רבות אחרות שבכל־זאת אומרים אותן בכל יום (למשל יהי רצון אחרי עושה שלום, פיטום הקטורת אחרי שיר של יום למי שנוהג)

ימים שאסורים במספד ובתענית הם ימי שמחה לכן לא שייך בהם כל־כך נפילת אפיים

יש מחלוקת אילו ימים לא נופלים על פניהם גם במנחה שלפניהם, אצל הספרדים זה בערך כל הימים חוץ מערב ר"ה וערב יוה"כ אם איני טועה

אצל האשכנזים נראה לי שהחילוק הוא האם היום נקרא "מועד" (ראש חודש, חול המועד) ואז לא אומרים, כמו שלא אומרים יענך, ובימים כמו ט"ו בשבט כן (אם כי גם בזה יש מחלוקת)

… לקבוע לגבי הקהילה שלו אם לאמר תחנון או לא?

אף פאם לא הבנתי את חוסר העקביות בדבר לגבי קהילות מסויימות . מצד אחד כל יום שמח שקשור לקהילה שלהם הם מבטלים תחנון ולעומת זאת דווקא בימי נצחונות כמו ששת הימים ויום ירושלים הם אומרים תחנון. מצד שני כמו בדוגמא שציינתי יש רבנים שמבטלים תחנון בגלל  איזה נצחון טקטי רגעי.

בתשובה של ציץ אליעזר על הלל ביום העצמאות / ששת הימים, (ח"י ס"י) מובאים כמה שיקולים דווקא הפוכים.

– קל יותר לקבוע יום שמחה לקהילה מסוימת (יחידים) מאשר תקנה כללית לכלל ישראל

– ובהמשך לזה, קל יותר לקבוע תקנה לשעה מאשר תקנה לדורות, ניצחון ששת הימים היה לפני 60 שנה בערך, אם ניקח כל ניצחון מלפני עשרות שנים ונהפוך אותו ליום קבוע, זה ממש קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין, מה גם שהישגים רבים מאז התמסמסו, והניצחון היה מעורב גם באובדן גדול כו' כו' לעומת מקרה ספציפי של שמחה גדולה.

בנדון שלנו אני חושב שחוץ מהדיון ההלכתי (שלפחות לגבי תחנון, שלא כמו הלל, מכיל את שתי הדעות) יש שתי השקפות שונות,

יש גישה שמרנית שמאוד לא רוצה לשנות את נוסח התפילה כמעט בשום מצב, להשאיר את ה"יהדות" כמה שיותר מונוליתית ובלתי־מושפעת ממאורעות הזמן

לעומתה יש גישה שסוברת שהיהדות וההלכה צריכות להיות ממש בקשר אמיץ עם כל מה שמתרחש ב"חיי המעשה" אם לקרוא לזה ככה אז גם מאורע נקודתי גדול (פיצוצם של הרבה ביפרים למשל) מקבל ביטוי הלכתי בכך שלא אומרים תחנון למשל

אמירת תחנון שלפי הרמבם זה חלק מהתפילה אבל לא מעכב לבן נצחון רגעי שאיננו יודעים מה ההשלכות העתידיות שלו.

עוד מעט ויגידו הלל במקום תחנון בגלל נצחונות כאלה.

אישית תחנון בשבילי זה הזדמנות לשפוך את נפשי לפני השם באופן אישי ללא קשר למאורעות חיצוניים.

אפשר לבטל אותו גם מסיבות משמחות אחרות כמו למשל סיום מסכת (שאפשר לדון עד כמה הוא אירוע בעל משמעות "אסטרטגית" מעבר לקונטקסט המקומי־פרטי שלו).

על כל־מיני הצלות וגם ניסים קטנים קבעו ימים אסורים במספד ובתענית במגילת תענית, ואמנם יש בזה עניין של קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין, אבל ייתכן שלא נאמר כן אלא לתקנה תמידית, ולא לשמחה חד־פעמית.

בכל־מקרה במקרי הצלה או נס של כל־מיני קהילות אכן לא אמרו תחנון ובמקרים מסוימים גם קבעו הלל לפעמים אף בברכה (לפי הגדרים) ואין בזה שום בעיה אדרבה.

דעתי האישית היא, כמו שאמרת, שלא כל ניצחון טקטי נקודתי, "מגניב" ככל שיהיה, אוטומטית מצדיק שינויים בתפילה, וזה כי אני משתייך כאמור לצד השמרני, אבל אני מבין גם את הרעיון מאחורי "יהדות ריאקטיבית" שרגישה מאוד למתרחש סביבה. פשוט לא ממש מזדהה. במקרה שלנו אין ממש בעיה הלכתית לכאן או לכאן לכן לבריאות לכולם.

שקבעו ימים בלי תחנון (או אפילו הלל) על ניסים או הצלה כזאת או אחרת, מרשימים יותר או פחות

אני אישית לא חושב שצריך למהר להשמיט תחנון זה לא שאין לנו חטאים. וכמה שיותר חשבון נפש במיוחד בימים טרופים אלו, מוטב. כמו עם מות ראיסי, הנייה, כו', אלה מבצעים מרשימים אבל לא משהו מספיק אסטרטגי כשלעצמו (אולי במצטבר, אם באמת למנף את ההישגים) כדי שיצדיק לדעתי אי־אמירת תחנון, יותר מאשר ניצחון טקטי גדול בקרב ספציפי בעזה, אי־אפשר לבטל תחנון כל פעם שמפוצצים כמה מנהרות או מת איזה מנהיג חמאס שמחר יוחלף גם ככה במישהו אחר

אין נוסחת קסם. זה תלוי בבן-אדם. אני לדוגמא פשוט פותח את הפרשה (רוב הפעמים עם רש"י, אבל לא בהכרח), ולבד יוצאים לי מהלכים וחידושים. אם אתה רוצה משהו יותר ממוקד, אז נגיד לדוגמא אתה יכול לבחור לנסות לראות מה הקשר בין כל חלקי הפרשה, או מה הקשר של הפרשה לזמן שבו קוראים אותה. כיוון שמשה בספר דברים חזר על חלק מהפרשיות, אז חלק מהדברים "כפולים", ואפשר לדבר על היחס בין הפסוקים בדברים לפסוקים שמופיעים בחומש אחר. לקחת עניין מסויים ולהעמיק בו: בסברה, בדברי חז"ל, ולראות אם מתחברים לך דברים ונשזרים לך לכדי מהלך. אם יותר קשה לך בדרכים האלו, אתה יכול גם לפתוח פרשנים ולראות במה הם חולקים, ואז לנסות לברר מה נקודת המחלוקת ביניהם (ולנסות לראות למי אתה יותר מתחבר ומי אתה חושב שיותר צודק בדיון, אבל לא חייב).

@זית שמן ודבש 

מנסים להבין

מתקשים להבין

מחפשים בפרשנים תירוצים (לפעמים פרשנים כמו רש"ר הירש או העמק דבר יותר קלים בשביל להביא אותם)

מנסים לחשוב על התירוץ

רואים אם יש קשר בין התירוצים השונים

מה בכל זאת שונה בין התירוצים

מסר קצר וקולע

זה למי שרוצה לבנות בעצמו ;)

העניינים בהם עלינו לעסוק בדברי התורה שלנו בדורנו - הנחיית הרב חרל"פ במי-מרום ח"ו פרק ט: ההתרחקות מע"ז על כל סעיפיה (למעשה בזה ראה בשיחת הגר"מ שפירא זצ"ל 
לפרשת בהעלותך, תשנ"ה [ולשונו בחלק ז' בעניין זה (לעומק עניינה של ע"ז): "גם עון ע"ז, לולא החברה האנושית אשר דרכה ללכת בעינים סגורות אחר כל הסכמה ציבורית, לא היה 
שום ציון לפיתוי נכזב כזה לקרוא ללא אלהים אמת" וכו']), התדבקות בקב"ה בהתלהטות גדולה לאהבתו ויראתו, להתרחק מכל מיני מדות הרעות (כגון שקר וחנופה וכד') ולהיות ישרים 
במשפט שבין אדם לחבירו.

אגב, 

"בקשת" הרב חרל"פ מן המשוררים (מ"מ ח"ו ש"ב פ"ו) - לכתוב על התשובה, שהכל תלוי בה (פחד יום הדין, ביטול הולכת השולל בהתברכות הלב כי "שלום יהיה לי").

(מאמר קול השופר) עוד לא נשמע מאחרינו הקול שקיווינו אליו קול יוצא מן המחנה, מן הדור וסופריו, דור ודורשיו, לאמר: "לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו" ומבלעדי התשובה הכל משענת קנה רצוץ. כו'.
איה איפה המה הסופרים והמשוררים בעם, מדוע לא ילמדו קשתם סופר לשוב ולהשיב, לידע ולהודיע, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, ועד אנה יוליכו את הען שולל אחריהם, בהתברכות הלב לאמר: "שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט, יח), ועד מתי לא יפחדו מיום הדין הגדול והנורא, עת יביא במשפט את כל המאשרים התועים והמתעים. כו'.
בשעת הרת עולם זו, עינה ולבה של כנסת ישראל למוריה ולמדריכיה, לבל יוליכו אתה שולל, יקומו גאוני רוח אבירי אמונה אישי קודש, ויכרו לה אוזנים לשמוע ויצצרו לה חוש הקשבה, להקשיב על דבר אמת לשמוע קול שופר, לשוב אל ד' ולשמוע בקולו, לשמור כל מצותיו לאהבה אותו ולדבקה בו.

אבל לרוב מה שאני עושה זה לקחת פסקה לא גדולה על הנושא (פרשת שבוע, נושא כללי), לצרף לה קצת מקורות דומים / מרחיבים, ולהעביר את זה בצורה מעניינת ככל האפשר, מבלי להשקיע יותר מדי מחשבה בניסוח / מהלך ספציפי

תודה

האם לימוד כזה יכול להיות מספק? תלוי בך, לדעתי כן. עיוני? - פחות, אפילו הכי יש הבדל בין זה ללימוד פניני הלכה וילקוט יוסף (הם מביעים דעת הלכתית עצמית, בשונה מספרי סיכומים, והיא מאוד מעורבת במינהגים ושיטות לימוד ופסיקה. אם אחד מהם הוא הרב שקבלת את פסיקותיו אז כדאי גם ללמוד אותו, אבל בכללי כדאי להכיר, לפחות בקיצור ובתמצות, את יסודי ההלכה).

[לא בדקתי בשיטתיות את כל אפשרויות הלימוד..].

ספרי סיכומים נותנים תמונה די טובה של הבסיס. 

אבל זה לא עיון. עיון בנוי על העמקה עצמית, שזה לא משהו שאפשר לעשות שלומדים רק אותם.

אז יש להם יתרון מבחינת ההכרה של היסודות על ספרי הלכה למעשה לציבור הרחב.

מצד שני, כנראה שמבחינת פירוט מעשי של הלכות מצויות, בספרי הסיכומים יש פחות.

[אגב, אם אתה לומד מספרי סיכומים, אתה יכול מדי פעם שיש נקודה שמעניינת אותך במיוחד, או שלא מספיק ברורה לך לעיין במקורות]

לגבי פוסטמודרניזם דבר ראשון צריך לדעת על־מה בדיוק אנחנו מדברים.

הפוסטמודרניזם ביסודו הוא ביקורת, לא השקפת עולם. כמו קושיה בגמרא. "איך אנחנו יודעים שזה באמת ככה? אולי זה הפוך?"

בבסיס המודרנה / תנועת הנאורות יש המון הנחות יסוד, חלקן על גבול האקסיומטיות וכל מה שהפוסטמודרניזם עושה, הוא לבקר אותן, לתהות על קנקנן, להציע חלופות אפשריות, למתוח גבולות מסוימים, ובאופן כללי, לצאת מהריגידיות של מסגרת המחשבה המודרנית, למשהו יותר מעורפל, רך, או משחקִי. יש דיון מעניין ביוטיוב בין דוד גורביץ', אפשר לקרוא לו "מומחה" ישראלי לפוסטמודרנה (הוא באמת טוב), לבין גלי בת־חורין. אמנם גלי מצליחה "לתפוס" אותו, אבל אם להקשיב ממש בסבלנות למה שהוא אומר, אפשר ללמוד הרבה.

אחת הבעיות (שגם עולות באותו דיון) הוא ש"הדור הישן" של הפוסטמודרנים שמר על ערכים ומוסר, פשוט אהב להעלות תהיות פילוסופיות ולבקר ספרות בדרכים חדשות, אבל בגללו, "הדור החדש", אימץ כל־מיני סיסמאות של "אין אמת אחת" "שכל־אחד יעשה מה שטוב לו" "הכל זה נרטיבים" "אם גבר אומר שהוא אישה, אז הוא אישה" ודברים בסגנון. אז בסדר, לא בשופטני עסקינן. אני באמת לא רואה את הטעם להילחם מול "טמטום המונים" אם לקרוא לזה ככה, או להעמיק יותר מדי בפילוסופיה של הטמטום, או איך הוא עובד, לשכנע את עצמי אין לי צורך, לשכנע אחרים אין לי יכולת, אני לא רטוריקן או משהו.

ובכן, בחזרה לפוסטמודרניזם "דור ישן". תחילה צריך להבין קצת קונטקסט, מהי מודרנה. אנחנו זוכרים את "מאפייני הנאורות" מהבגרות בהיסטוריה (האמת לא יודע מה מלמדים עכשיו), אבל בגדול, הרעיון שהקידמה מוליכה את העולם קדימה לעבר אוטופיה, העולם צועד בהדרגה למקום חיובי, אפשר להבין את העולם בעזרת ההיגיון והשכל, אפשר להבין את המוסר במונחים של פילוסופיה קנטיאנית – אמת אבסולוטית מוחלטת שתקפה תמיד לכל אחד, ועוד ועוד.

אז באים ההוגים, ושואלים, האם העולם באמת צועד לעבר אוטופיה, ולא לעבר גיהנם? לא לעבר מלחמה גרעינית? משבר אקלים? האם המאה ה־20 לא הייתה מאת הג'נוסייד (לא זוכר מספרים אבל בערך 200 מיליון אנשים מתו רק בג'נוסייד, חוץ ממלחמות). האם הטכנולוגיה מוליכה אותנו קדימה ולא אחורה? האם אפשר להיות בטוח כל־כך בשכל האנושי ביכולת להבין את העולם, או את המוסר? האם ערכים מוחלטים פונדמנטליסטיים באמת עדיפים על גישה יותר רכה ומכילה? האם יש רק דרך אחת להבין טקסט?

///

כמובן, היהדות לא "התחתנה" עם המודרנה, כשם שהיא לא התחתנה עם פילוסופיה אפלטונית (שעומדת בעצם בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית, אגב, מי שקרא את "המדינה" לאפלטון, רואה שכל מה שהוא כתב, יושם אחד לאחד בגרמניה הנאצית), או עם הבודהיזם, או עם פילוסופיות אפריקניות, או עם הנצרות. אם קמה תנועה פילוסופית שמתנגדת בנחרצות לנצרות, למשל, לא צריך לראות את זה בתור מתקפה על היהדות ipso facto.

אפשר גם לנקוט בגישה בדלנית לחלוטין: לא מעניינת אותנו לא מודרנה, לא פוסטמודרנה, היהדות היא לא דת ריאקציונרית שלובשת ופושטת צורה לפי ההתנגדות שלה לתופעות בארה"ב, אירופה, יוון הקלאסית, או אוגרית.

בכל־אופן, ביהדות יש גם מחשבה מודרנית וגם מחשבה פוסטמודרנית. מחשבה מודרנית ברור, במובן שהעולם נוצר עם מגמה, שיש אמת מוסרית מחייבת, הלכה מחייבת, ועוד.

מחשבה פוסטמודרנית, בכך שהיהדות לא מפחדת להעלות תהיות, יש המון מקום לפלורליזם, ברמה כזאת, שאומרת ששתי סברות הפוכות יכולות להיות אמת מוחלטת ברמה הרוחנית, אלא שהלכה למעשה, אנחנו פוסקים א' או ב',

המדרש והחסידות לפעמים משתמשים בצורות פרשנות שאינן שכל אנליטי קר, אלא סיפורים, גוזמאות, סירוס המקרא, הפיכת משמעויות, כו' (למשל הפירוש החסידי על "ויחזו את הא־להים ויאכלו וישתו", שכשראו את מידת הדין, ישבו לעשות "התוועדות" כדי להמתיק אותה, או משהו כזה). גם כשאנחנו לומדים חסידות, לעיתים קרובות אנחנו מרשים לעצמנו לקרוא פסקאות בלי קונטקסט רחב, בלי מחקר מדעי מקיף, ובלי לקרוא אינסוף מקורות מאוחרים יותר שיגלו לנו אולי מה הדרך הנכונה ללמוד (למשל, כשלומדים תניא, אפשר ללמוד את זה בדרך המסורתית של חב"ד, ואפשר ללמוד את זה גם בדרכים אחרות), וב"חסידות למעשה", לשלב בין גישות, במקום להיצמד לדרך אחת.

בתורת גור למשל, יש דגש על כך שההתקדמות הרוחנית היא לא לינארית, אלא בכל־יום צריך למצוא דרך אחרת, פירוש אחר, שיש דרכים שונות שמתאימות לדורות שונים ולאנשים שונים, שזאת גם יציאה חלקית מהרעיון של "אמת אבסולוטית" (כמו נגיד "הדרך האולטימטיבית" שמציע בעל התניא).

גם בעבודת ה' כללית, ובייחוד עם התחזקות המודעות לכל הנושא של בריאות הנפש, יש בהחלט מקום לשאלה "האם זה עושה לך טוב", מתוך הבנה עמוקה של נפש האדם, שהיא משלבת בתוכה גם יסודות שכליים וגם יסודות הדוניסטיים, ובדורנו קשה לכפות שיטתיות בלתי־מתפשרת כמו תנועת המוסר של קלם או חסידות אשכנז עם תשובת המשקל, גלגולי שלג כו'.

///

בקיצור, אני חושב שלא צריך להיות כאלה ריאקציונרים כבדים. אם רוצים ללמוד את הנושא, מה היחס בין יהדות לפוסטמודרנה, צריך לעשות את זה ברצינות (גם להבין מה זה יהדות וגם להבין מה זה פוסטמודרנה) ולא לנפול לסיסמאות שטחיות.

בהקשר הדתי - הדת היא מבנה חברתי והפוסט מודרניזם הוא אנרכיסטי מטבעו. כדי לנהל קבוצה בצורה אפקטיבית יש צורך בהנחות בסיס מוסכמות על חברי הקבוצה ולכן אני לא רואה מקום לפוסט מודרניות בדת.  

אני לא מכירה את תורתו של הרב שג"ר אך אני מאמינה שגם הוא אינו מטיל ספק בהנחות מסוימות ולכן אינו פוסט מודרניסט אמיתי. 

למרות שעוד לא יצא לי כ"כ להתעסק בו..

ויכול להיות שהגישה הזאת היא לא רחוקה מאוד מהגישה של הרב קוק ביחס לתקופה אחרת.

למעשה, הפסוק שהתכוונת אליו הוא: "כי תצא מחנה על אויבך, ונשמרת מכל דבר רע". כי בפסוק הזה משמש במשמעות אם (רש"י בכמה מקומות מביא דברי חז"ל שכי משמש בארבעה לשונות, ואחד מהם הוא אם). לא תעמוד על דם רעך החרדים סוברים שהם מקיימים לא תעמוד על דם רעך בכך שהם לומדים תורה. וכן ואהבת לרעך כמוך. לגבי הדוגמאות מדוד המלך ובניהו בן יהוידע, זו לא סברה באמת, כיוון שזה שהם יכלו להיות אנשי אשכולות ולהיות גם וגם, לא אומר שאנחנו יכולים. גם בדורם הם היו אנשים יחידי סגולה ומיוחדים, וכ"ש בדורינו שאי אפשר להיות דוד המלך או בניהו בן יהוידע. כשתישן שישים נשימות ויהיה לך זמן גם לנהל ממלכה וגם להיות בסנהדרין, דבר איתי.

אינני סובר כמו החרדים, אבל אני לא מסכים עם האופן שבו הצגת את הדברים. יש הוכחות אחרות נגד דבריהם, אבל מה שאתה אומר זו לא הוכחה. עיקר הדיון הוא לגבי הלווים, האם מותר לאדם להיות כלוי, וגם הדיון לגבי מצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, מלחמת מצווה, מי יוצא למלחמת מצווה, האם גם ת"ח מצווה וכו'....אלו הדיונים. בגדול, הרב צבי יהודה אמר שאין כזה דבר פטור מצבא, כי זו מצווה, אבל מותר לדחות אותה.

הרבנים הפחדנים המכונים חרדים אינם רש"י ואין להם את היכולת לקבוע מתי כי מתפרש כאם ומתי לא.

במציאות רואים שהלימוד תורה של אותם אלה לא עזר, ולכן הם עברו על לא תעמוד על דם רעך

כנ"ל ואהבת לרעך כמוך

התירוץ של אנחנו לא בדרגה של דוד המלך ובניהו בן יהוידע לא עובדת, האלו(החדרים) האי חתמו שהם בדרגת רשב"י וחבריו(המכונה תורתם אומנותם)

כשהיה צריך למחות את המדינים, יצא אלעזר הכהן בראש הצבא.

שאול היה מוציא איתו את הכהן הגדול ואת האורים והתומים.

וזו מצווה שאינה יכולה להעשות רק ע״י אחרים, מה שאי אפשר להגיד על לימוד תורה.

שתגיד לרבנים שהם יודעים יותר ממך תורה, והם גדולי עולם מה נכון מצד התורה?!

באמת לא מצליח להבין את החוצפה לפתוח את הפה כאילו אתה איזה גדול הדור שיודע הכל בתורה...

חוצפה גדולה ומוחה על ביזוי תלמדי חכמים!

לא הבנתי מי שלא מסתדר בדיוק בדעתך הוא לא דעת תורה?!

פשוט בושה וחרפה!

וד"א אני מכיר בכירים ביותר בצבא, דיברתי איתם, לא צריך את החרדים בצבא, זה סתם עניין פוליטי נטו...

כל הכועס כל חכמתו מסתלקת ממנו

אז הרבנים שנוטים לכעוס אינם כשירים לפסוק הלכה

אם אתה רוצה אתה יכול לנסות לשמוע שיעור שעזר לי בזה...

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.youtube.com/watch%3Fv%3DcAgiYV4aq64&ved=2ahUKEwiOiJGRldKHAxUhgP0HHZaMOcMQwqsBegQIDxAE&usg=AOvVaw2HD__nFJ4X9LSyuJnouFdF

– "כי תצא – במלחמת רשות הכתוב מדבר" (כי משמש בתורה בלשון אם). "הרבנים הפחדנים המכונים חרדים אינם רש"י ואין להם את היכולת לקבוע מתי כי מתפרש כאם ומתי לא." רק שבניגוד אליך הם קראו רש"י (או אם אתה מדבר על הפסוק של אלה השבים מעורכי המלחמה – ספורנו, כי במלחמת במצווה הדין הזה לא שייך)

– "לא תעמוד על דם רעך" זה דין בפני עצמו שאסור להתעלם מסכנת חיים של מישהו אחר. נחלקו בזה האם חייב לעשות כן במקום של סכנה / ספק סכנה, ואף האם רשאי לעשות כן. מקרה שהובא לדוגמה, אם עומדת אפשרות שתוכל להציל מישהו, בתנאי שיכרתו לך איבר שאין בו סכנה, האם אתה מחויב לעשות כן? ואם יכרתו איבר שיש בו ספק סכנה? בקיצור, זה נושא בפני עצמו שלא קשור באופן ישיר לנושא של מלחמה. גם, וכי יעלה על הדעת, שמצד "לא תעמוד על דם רעך", כולנו חייבים להתנדב באיחוד הצלה? או חייבים ללמוד רפואה לצורך הצלת חיים פוטנציאלית בעתיד?

– לגבי הדמויות בתנ"ך השאלה היא לאו דווקא שאלה של חיוב. בן־אדם יכול להחליט שהוא 100% איש קבע וזה מצוין. הוא יכול גם להחליט שהוא 100% תורתו אומנותו וזה גם מצוין. הוא יכול להחליט שהוא 50%-50%, הכל לפי נטיית נפשו כשרונותיו כו'. אבל זה לא נוגע לחיוב האדם הפרטי דווקא לסדר את החיים שלו להיות באופן כזה או אחר.

– ואהבת לרעך כמוך

כמו שאמרו עיקר הדיון נסוב סביב נקודות אחרות ואם זה היה כל־כך פשוט ומובן מאליו, "זיל קרי בי רב" או משהו כזה, לא הייתה מחלוקת כזאת גדולה. בכל־מקרה, חשוב להבין את מהות העניין, אנחנו חיים בדור של הרבה סיסמאות ואמירות עוצרות מחשבה, לכן כל סוגיה כדאי ללמוד עם הכבוד הראוי גם לה גם לגדולי ישראל מכל המגזרים

מצווה שאפילו רבי עקיבא מודה שמצווה למסור עליה את הנפש, למרות שחייך קודמים לחיי חברך.

אבל אין קשר בין מלחמת מצווה לבין "לא תעמוד על דם רעך", "ואהבת לרעך כמוך", או כמות האומץ או היעדרו. הבעיה שלי עם הדיונים האלה, שהם כל הזמן נגררים לספיחים שלא שייכים, במקום לדבר על המהות העיקרית.

זאת אומרת, מה הפירוש של המילים עצמן שיהיה אחיד בכל מקום.

אשמח לעזרה.

כך זכור לי

ניסיתי קצר יותר אבל זה בסדר נראה לי

אבל 

מיניה=ממנו

כל כמיניה=(רואים) הכל כממנו?

דהיינו, רואים הכל כפי ההסתכלות שלו?

האם הוא יכול לומר כל דבר ונחזיק מדבריו?

או בשפתינו:

מי הוא בכלל?

אז הפירוש המילולי הוא "הכל כממנו" (בתמיה כמובן)

יפה, תודה.  

יש הבדל בין דברים שלא גלויים לפניו, לבין לזהות שקר. ברור היה לבלעם שה' יזהה אם הוא ישקר, זו יכולת שישנה גם לאנשים רגילים (אלא שהיא לא מאה אחוז) אלא שלא כל הפרטים גלויים לפניו מראש.

אולי תדע..

כשבלעם מנסח את הבקשה של בלק, הוא מנסח אותה בצורה של שנאה לעם ישראל יותר מבלק

"קבה" במקום "ארה", "וגרשתיו" במקום "ואגרשנו מן הארץ"  כמובן מרש"י ההבדלים..

מילא בלעם מספר לקב"ה כדי לא להיתפס שקרן, אבל למה להמחיש לו כמה הוא שונא אותם?

כאן התשובה די פשוטה, מקווה שתאהב אותה. בלעם לא מנסה להמחיש את שנאתו לעם ישראל, אלא מתוך דבריו שומעים את שנאתו. זה: "משיח לפי תומו", זה לא עיקר תוכן המשפט, אלא כדרך אגב שומעים מהניואנסים ובחירת ניסוחי המשפט מה מחשבת האדם.

אני תמיד הבנתי שזה בכוונה תחילה  

(אגב, כך מפרש האור החיים הקדוש, אבל לשיטתו אדרבא בלעם ניסה להסתיר במילים את השנאה. אני כותב רק מזיכרון כדאי לעיין שם)

לי זה נשמע כמו שאלה רטורית, הרי ברור שהקב"ה יודע

כמו שהוא שואל את האדם הראשון אייכה

התשובה בשביל בלעם לא בשבילו

המדרש כותב (ומובא ברש"י) שהקב"ה שאל את בלעם כדי להטעותו שיחשוב שלא הכל הוא יודע, ובאמת זה מה שהוא הסיק מהשאלה

ואז אמר לעצמו אם כך אוכל לקלל את ישראל והוא לא ירגיש. 

ומה שהוא ענה זה להגיד לקב"ה "בשבילך אני לא חשוב לפרסם אותי בעולם, אז הנה מלכים פונים אלי גם בלעדיך" זה העיקרון

זה מראה שהוא חשב שהקב"ה לא שולט בהכל ממש

(אגב, מעבר לכך, המדרש כותב שאם היה יודע הוא היה צריך לענות "ריבונו של עולם! הכל גלוי לפניך, ואין כל דבר נעלם ממך, ולי אתה שואל?!"   ככה שבכל מקרה הוא יצא חצוף)

לבלעם יש תחושת חוסר ערך עצמי. זה ניכר לדעתי ברש"י בתחילת הפרשה, שכותב ככה:

בלק בן צפור וגו'. אע"פ שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים (שם):

גם אם זה לא בדיוק ההגדרה המדוייקת של פגם האופי שמתגלה כאן, לדעתי זה כל העניין.

אתה מתכוון שיותר עניין אותו להרים לעצמו מאשר תכלס לקלל?

חשוב לו לקלל, אבל כיוון שהתפיסה שלו היא שהקב"ה לא יודע הכל (ולכן אפשר להטעות אותו) הוא מוצא הזדמנות גם להרים לעצמו.

שמח שהתחברת

חיה מושקא

וזה ידוע שזה על שם אותו ריח טוב.

עכשיו שאני חושבת על זה לעומק אז ההוספה של השם חיה אולי מגיעה מזה שהריח מופק מחיה 

כלומר המשמעות של השם היא לא רק חיים אלא גם על מקור אותו מושק.

מעניין

כלומר, הקונה המפסיד רשאי לבקש שיחזירו לו את הכסף והקניה תישאר.

אין בידי מקורות אבל אם תחפש כנראה תמצא

בדרך כלל ההלכה אומרת:

עד שתות - מחילה.

יותר משתות - בטל המקח לגמרי (ואין לאחד מהצדדים את הזכות לדרוש קיום המקח והחזרת ההונאה).

רק כאשר ההונאה היתה בשתות בדיוק - אז "קנה ומחזיר אונאה".

קודם כל, התירוץ שאמרת בשם הרצי"ה, אם אני לא טועה זה כבר הראי"ה, וגם "אם הבנים שמחה" כך תירץ.

יש עוד כמה תירוצים:

תירוץ אחד שזה נכלל במצווה של מלחמת שבעת עממין, או במילים אחרות: ירושת הארץ נכללת במצוות הורשת הארץ (שמעתי את זה מהרב יעקב לבנון, נראה לי כך הרמב"ן בעצמו מציע בדעת הרמב"ם).

תירוץ אחר שזו לא מצווה, אלא הבטחה, והפסוקים שמדברים על ירושת הארץ אינם מדברים על ציווי, אלא על הבטחה (ואע"פ שזו הבטחה, אין זה אומר שזה לא רצון ה', פשוט זה לא נמנה כאחת מן המצוות).

התירוץ שהכי אהבתי הוא שזה דין שקודם לכל התורה ולא שייך למנות אותו, כמו האמונה בתורה מן השמים, שאף שהוא עיקר גדול וכל המצוות תלויות בו, לא נמנה (ונגיד גם דיני גיור שלא נמנו, והרמב"ם הכניס דיני גיור במשנה תורה כחלק מהלכות איסורי ביאה), כך גם מצוות א"י, זו מצווה שעומדת בבסיס כל המצוות, אך לא בהכרח נמנית כמצווה פרטית.

יש כמובן את התירוץ של המגילת אסתר שנדחה בהרבה קושיות, אותו אתה בטח מכיר....

הרמב"ם מונה תרי"ג מצוות.

למשל את מצוות ביקור חולים או נר חנוכה הוא לא מונה.

זה לא אומר שהוא לא סובר שצריך לעשות, זה אומר שאין "מצוה" כזאת.

עכשיו אתה יכול לחפש מה ההגדרה של מצוה לפי הרמב,ם ולמה יישוב ארץ ישראל לא כלול

ואז לבדוק את כל המקורות שהרמב,ם מחויב להם ומה שהם כותבים על יישוב ארץ ישראל ולבדוק  אם זה מתאים לתיאוריה שלך

לגבי ביקור חולים ונר חנוכה - הרמב"ם הבהיר מאוד ברור את הסיבה מדוע הוא לא מונה אותם.

ביקור חולים - כי זה פרט בתוך אהבת ישראל.

נר חנוכה - כי זה מדרבנן.

להגיד ש"זה לא מצוה" נשמע כאילו אומרים שאין בזה שום ענין.

וזה ברור שלפי הרמב"ם אי אפשר לומר כך, כי הוא פוסק עשרות הלכות "משום ישוב ארץ ישראל", לדוגמא:

1. מותר לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך קנין קרקע בארץ הקודש. מה שלא התירו אפילו לצורך ברית מילה.

2. בני זוג שאחד רוצה לעלות לארץ ישראל והשני לא - יכול להכריח את השני להתגרש, כשהוא שומר לעצמו את מלוא הזכויות (אם הגבר רוצה לעלות והאשה מסרבת - היא מפסידה את הכתובה, ואם להיפך - הוא חייב לגרש ולתת את מלוא סכום הכתובה).

3. הרמב"ם מבהיר לגבי ההלכה הקודמת, שזה אפילו "בזמן הזה שהארץ בידי גויים", ואפילו מעיר יהודית בחו"ל לעיר של גויים בארה"ק.

כך שמי שאומר שלפי הרמב"ם "אין מצוה ביישוב ארץ ישראל" - טועה בגדול.

ולכן מוכרחים להתמודד עם השאלה: מדוע הוא לא מנה זאת במנין המצוות, וכמה מן התירוצים - כבר נכתבו לעיל.

אבל קח לדוגמה אכילת קדשים קלים או פירות שביעית, שבדומה ליישוב ארץ ישראל, הרמב"ן מונה והרמב"ם לא, למיטב זכרוני.

אפשר לשאול "מנין ידע הרמב"ם שלא למנות את יישוב ארץ ישראל" או "איך נדחית שבת מפני יישוב ארץ ישראל אם איננה נמנית במנין המצוות". אגב, שבת נדחית גם מפני "צורך גדול", במקום צער, מפני כבוד הבריות או צעב"ח - לא יודע איזו מטריית מצוות תמצא לזה

בשר בחלב לאבות ובנים - בשר בחלב לאבות ובנים למכירה  

אני אוהבת את "לאבות ובנים" מזה למדתי הלכות שבת

לגבי השאלה

אני חושבת שכן

לא מכירה ולא יודעת בוודאות

אל תדאגי, אני לא אפסוק לפי זה...

פשוט התעניינתי והבנתי שיש בזה מחלוקת (כמו בכל דבר) חיפשתי בגוגל חיפוש די שטחי ולא מצאתי כ"כ תוצאות אז רציתי הפניות לאיפה ללמוד את זה כי הבורות שלי בנושא ממש מבישה

הצדדים ועל איזה הלכה מסתמכים במקרה הזה...

(יש תבנית עגולה שעליה יש פיצה ואי אפשר להכניס תבנית עגולה לתנור אז שמים אותה על תבנית התנור המרובעת)

ממה שאני יודעת במקרה של תבנית תנור שהפכה להיות חלבית זה לא כזה פשוט להכשיר (לפעמים צריך ליבון חמור וגם אז לא בטוח שזה עוזר)

ורשת זה יותר קל. 

נכון אני יודעת

אבל הרב אליהו עצמו מעדות המזרח.

בשאר ספרי ההלכה שלו, ויודע שגם בדרכי טהרה,

הרב אליהו מביא את מנהג הספרדים ומנהג האשכנזים.

הוא נוטה להחמיר ולהתחשב בקבלה, כפי שנהג הבן איש חי.

זיע"א.

לספרדים יש גם את 'תורת הטהרה', שנכתב על פי פסקי הרב עובדיה זצ"ל בספר 'טהרת הבית'.

אפשר להסיק שהתארסת?

מזל טוב ובנין עדי עד🥳

כן, התארסתי, תודה רבה.

אז להבנתי ההבדל בין הרב אליהו לרב עובדיה בסוגיה הזאת היא שהרב אליהו מחמיר בחלק מהפרטים כאשר הרב עובדיה מקל בהם. אבל שניהם נוגעים למנהג עדות המזרח.

תודה שוב

אגב, יש את כל הספרים של הרב אליהו באתר שלו אם זה עוזר

הקדמה ומדרשים • אתר הרב מרדכי אליהו 

אתה יכול לעלעל קצת..

מובאות השיטות של כל עדות ישראל העיקריות

(כלומר לא בהכרח תהיה התייחסות למנהגים של כפר נידח עם 15 יהודים בצפון הודו, אבל שיטות של קהילות גדולות - בוודאי יופיעו).

משל הרב עובדיה.

אז תלוי לפי מי אתם הולכים.

בכל אופן, נדמה לי שבדרכי טהרה מובאות גם הפסיקות של האשכנזים וגם אלה של שאר הספרדים. (אבל לא בטוחה שזוכרת נכון.)

אם אתם הולכים לפי הרב עובדיה, אז נדמה לי שלספר שלו בהלכות טהרת המשפחה קוראים טהרת הבית.

מזל טוב!

אז להבנתי ההבדל בין הרב אליהו לרב עובדיה בסוגיה הזאת היא שהרב אליהו מחמיר בחלק מהפרטים כאשר הרב עובדיה מקל בהם. אבל שניהם נוגעים למנהג עדות המזרח.

 תודה

למדתי נידה בעיון

הבחנתי ועברתי בהצטיינות את המבחן של הרה''ר במידה. אני לא סתם אומר.

הרב אליהו החמיר וכותב חומרות אשכנזיות רבות נגד מנהג עדות המזרח כאילו זה עיקר הדין ואין מחלוקת.

לא בקיאה לעומק, אבל נראה לי שבעניין הלכות טהרת המשפחה הוא די דבק בפסקים שלו. (יש לו כמובן גם פסקים משל עצמו, אבל נראה לי שבתחומים אחרים.)

לא מכירה עוד פוסקים ספרדים חוץ מהרב עובדיה (שהולך לפי השולחן ערוך), אבל אם פסקיו של הרב עובדיה התקבלו ברוב הציבור הספרדי בימינו, זה לא מבטל את פסקיו של הבן איש חי...

הוא כמעט בכל סוגיא לוקח את הידיעה החמירה בין הרמ''א שו''ע הרב והבא''ח

אין קשר לרב עובדיה. גם נגד שו''ע

גם נגד אחרונים ספרדים אחרים...

הוא עצמו הרבה פעמים חושש לרמ"א\ שיטות אחרות.

לא זכור לי מקרה שהרב אליהו מחמיר על הבן איש חי משיטות אשכנזיות שונות..

(ענייני טהרה לא מכיר)

שבאמת מחמיר בהרבה דברים כמו האשכנזים.

אני צריכה לשאול את בעלי ליתר פירוט (גם עשה את המבחן בנידה ברבנות וקצת עסק בזה בפועל, ובפסיקה שלנו אנחנו הולכים לפי הבן איש חי/הרב אליהו), אבל זה מה שאני יודעת בעניות דעתי...

ובכל האזור. גם בצפון אפריקה היתה מסורת כזאת בחלק גדול מההלכות (כמו שהעיד הרב משאש וכמו שמעידים עד היום חכמי משפחת אבוחצירא).

אפשר להתווכח על פרט זה או אחר - אבל בגדול, שיטת הרב אליהו, היא שיטת הבן איש חי והיא שיטת הראשונים לציון מעל מאתיים שנה - שרובם ככמעט כולם היו מ'חסידי בית א-ל'.

חלק מרכזי מהשיטה, הוא השתדלות לצאת ידי כל הדעות.

החידוש הגדול של הרב עובדיה היה 'להחזיר עטרת מרן הבית יוסף ליושנה'. זו לא היתה סיסמא פוליטית, גם אם בהמשך השתמשו בה כך - זה היה עיקר משנתו - שקיבלנו הוראות מרן וממילא כל מי שהורה אחרת, טעה.

ח"ו איני מכניס ראשי בין ההרים. אבל להגיד שאין מסורת כזאת - זה חוסר ידע במקרה הטוב או נסיון לכפות שיטה הלכתית מסויימת, על הנוהגים אחרת במקרה המצוי (מחילה, אבל שמעתי כמה שהולכים בשיטת הרב עובדיה, שפשוט משכתבים את ההיסטוריה).

מתיאור דבריך נראה שאני לא בקיא כמוך, אבל רק מעיר שהרבה מההלכה הספרדית (לא מצד הספרים, דהיינו, פסיקת שו"ע, אלא מנהג בני ספרד) יש בה חומרות אשכנזיות, כיוון שהרא"ש עבר לספרד וקיבע חלק מההלכה האשכנזית אצל בני ספרד (ובמיוחד זה בא לידי ביטוי אצל המרוקאים).