פורום בית המדרש (עמוד 80)

תודה

שכוייח

ראב"ע:
ואהבת לרעך. על דעת רבים שהלמד נוסף כלמד לאבנר ועל דעתי שהוא כמשמעו שיאהב הטוב לחברו כמו לנפשו: וטעם אני ה׳. כי אני אלוה אחד בראתי אתכם.
הכתב והקבלה:
ואהבת לרעך כמוך. ר"ל כל אופני הטוב והחסד שאדם מסכים בדעתו וגומר בליבו שראוי לו לקבל מאהובו יעשה לרעהו שהוא כל אדם ...
רלב"ג:
רצה לומר שיאהבהו כגופוולזה יבחר לו כפי היכולת- הטובות האפשריות לו וירחיק ממנו המזיקים כמו שיעשה זה לעצמו
אור החיים:
ואהבת לרעך כמוך- אם רעך אם טוב הוא, אבל אם הוא רשע כדכתיב יראת יי שנאת רע ודקדק לומר, אחיך, עמך, לומר שאין מצוה על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה׳ כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם ואדרבה צריך לשנאותם.

אם היית שואל אותי הייתי אומר שככל הנראה לא, אבל לא ראיתי את התפילין ואני לא רב.

תדאג ללכת למניינים בשביל המסגרת וקבע לעצמך לימוד יומי מינימלי.

זכור, שאתה בא לתקן את העולם וזה חשוב להשקיע בזה.

הרחבות בהמשך בלי נדר

כמובן שלוש תפילות במניין ושיתהפך העולם. בנוסף זמן משמעותי ללימוד תורה מחייב מידי יום. וכמובן גם זמן להקדיש לאשתך.

בלי זה חבל ללמוד מקצוע ולהפסיד את המהות.

אני סטודנט שנה א' לאחר מספר שנות ישיבה.
ואני חושב שהחשש שלך הוא הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם.
יש לי מה להרחיב בנושא, בעז''ה בהמשך.
חילך לאורייתא.

החשש הזה שיש להרבה מאוד בחורי ישיבות תוקע אותם בישיבות שלא בצדק, הם לא יהיו דיינים או רבנים אבל ממשיכים להיות בישיבה כי הם חוששים שהרמה שלהם תיפול, אז תיפלו, מה יש? ואז תקומו, איך עשיתם צבא? עיקר מצוות ישוב הארץ הוא שיהיה לך מקצוע בארץ שתעבוד בו וכשם שלא אומרים לאדם לא להניח תפילין כי זה ביטול תורה כך לא אומרים לאדם אל תעבוד כי זה ביטול תורה, זהו, מצווה, אתה גם התחייבת לפרנס את אשתך בכתובה, היא לא חייבת למחול לנצח, בטח כשאתה לא מתעד את עצמך להיות רב או דיין, וזה גם לא בריא בכלל לשלום הבית שהיא מוחלת לך.

 

יש דרכים לגרום לנחיתות רכות, קביעת עיתים, תפילות במניין, קשר מתמיד עם רב מקומי (לרוב חב"דניקים תותחים בזה) מסגרת בית מדרש עם מילגה של תורה אחרי צבא (נעשים נסיונות רבים, אני לא חושב שמצליחים יותר מידי כי תמיד הציונים יהיו חשובים מהמילגה, לא משנה מה הגובה שלה) אתה גם לא חייב ללמוד מקצוע תובעני אבל זה תלוי בך, ובכלל מקצוע תובעני, באופן פרדוקסלי, זה גם יעזור לך לא ליפול כי יהיה לך פחות זמן לשטויות, (זה שאתה גם נשוי גם ישמור עליך.

 

בקיצור, אל דאגה, הרמה שלך תיפול גם תיפול, ואתה תקום, בעז"ה.

אתה גם כנראה לא תיפול חזק מידי.

רציתי לערוך ..נמחק..כותב שוב כי חושב שזה דיון חשוב.

שיעור ז בישיבה.שנה הבאה בע"ה מתחיל לימודים.

חושב שכדאי להקדים הקדמה- באופן עקרוני כל מפגש עם עולם החומר יוצר 'כובד' מסוים עלינו,דוגמא פשוטה-אדם אוכל ארוחה,מרגיש אחריה 'כבדות' מסוימת,הנפש 'מתגשמת',נעשה יותר אגואיסטי וכו'(זה הרגשה קצת עדינה,צריכים לשים לב אליה..).מפגש עם 'שכל'-תורה בנידון דידן(בלשון המהרל) מביא עמו שאר רוח,שאיפות,הנפש יוצאת ממיצריה המוגבלים ..עד למפגש הבא עם החומר,זה רצוא ושוב,תכלס כל החיים הם ככה. גם בישיבה יש מפגשים עם עולם החומר,רק במסות פחותות בהרבה ממה שיש בחוץ(מה יש לך בישיבה?ארוחות,עונג שבת,הפקר בפינת קפה..חח וכו').הקב"ה שם אותנו בעולם הזה כדי להתמודד,צריכים לראות בזה אתגר,כשרואים ככה את המציאות כ'אתגרית',ושזה הלכתחילה יש יותר חשק לעבוד.

באופן כללי אני חושב שמי שהיה רציני,מתמיד,מעמיק בישיבה ובנה כהוגן את עולמו הרוחני,וגם כשחזר לבית שמר על קימה למניינים,קביעת עיתים מסודרת וכו'-מסתבר שלא יירד בצורה משמעותית .

קיבלתי מרבותיי 3 נק' שחשוב לקיים כדי לשמור על 'רמה רוחנית'(רמה רוחנית כוונתי באופן כללי שהשאיפות שלך יהיו למעלה,כלומר להתקדם ביראת שמיים ותורה ולהוסיף טוב בעולם וכו'.אלו השאיפות בישיבה ועם השאיפות הללו אנחנו צריכים ורוצים להמשיך,תבניות החיים משתנות מישיבה ללימודים -עבודה וכו' אבל המטרות,המגמות צריכות להשאר אותו הדבר.לא אוהב כ"כ שזה משתמע כניסוח של מלחמה..קצת שטייטלי-גלותי.אבל הכוונה מובנת)-1)לימוד תורה משמעותי-לא 10 דק..כמובן שיש זמנים לחוצים,אבל שבאופן כללי יהיה זמן משמעותי,לפחות שעה.הצעת לימוד -חצי שעה הלכה,חצי שעה אמונה.ללמוד מה שאתה נמשך ומזין אותך ביראת שמיים(לענ"ד גמ' לא מזינה את רוב האנשים ביראת שמיים ושאר רוח ושאיפות כאשר לומדים אותה במתכונת דף יומי..).כדאי מדי פעם אולי לעשות איזו סוגיה בעיון.לענ"ד משהו שיכול לחזק(חושב שזה די חובה) זה גם לקבוע מטרות בלימוד.להגדיר ספרים מסויימים שאתה רוצה ללמוד(הלכה,.אמונה,מוסר וכו') ולהתקדם אט-אט,להקיף.להמשיך את ההתקדמות מהישיבה(אע"פ שמן הסתם זו התקדמות יותר איטית,זה קו רציף,תמיד יש לך 'לאיפה לחזור',אתה לא 'תלוש',מחפש מה ללמוד,כדאי אפילו אולי לעשות את זה בגמ'.בקיצור כיד ד' הטובה עליך.אבל העקרון חשוב לפי דעתי).2)קשר לת"ח ובית מדרש.3)קהילה תומכת שבאופן כללי המגמה שלה היא גם להתקדם בתורה ויראת שמיים.בהצלחה אחי!

מי שהיה רציני ומתמיד ומעמיק יפול מגבוה יותר.

אבל עם השאר אני מסכים איתך.

מי שלומד שלושה סדרים גמרא ותוך זמן קצר עובר לדף יומי+שמו"ת+חפץ חיים+הלכה יומית+חוק לישראל (במקרה הטוב, בדרך כלל זה הרבה פחות מזה) לא יכול לצפות שיתנהג אותו הדבר, הוא עובר מחברה שבה שיחת היום היא אידאלים ותורה לשיחה שבה שיחת היום היא שיעורי בית, מין וסדרות, ואדם חייב להיות מעורב בחברה, הוא רוצה להצליח אז הוא חייב לשמור על שפיות.

 

אז מה עושים, עוברים, מחזיקים את הראש מעל המים, האקדמיה היא לא מקום קל מבחינה רוחנית (לא חייבים גם ללמוד באקדמיה אגב), אבל בדרך כלל מוצאים אחים לצרה, חבר'ה דוסים שגם באותו הלם תרבות כמו שלך, ומשם לעבודה, בדרך כלל בעבודה יותר קל מבחינה רוחנית.

 

אבל הישיבה, חשוב לציין, היא מקום סטרילי, תיבת נוח רוחנית, לא תגיע לרמה הספיריטואלית הזו כנראה אף פעם, עכשיו לעבודה.

התרחק משכן רע..איך שאמרת שמוצאים חבר'ה דוסים בנוסף ללימוד ולכל מה שאני חושב שיכול לעזור(וכתבתי לעיל) .סתם לדוגמא הייתי בצבא,עם הרבה חילונים,התחברתי אליהם אחלה.אבל היו הרבה גבולות ברורים ובדכ כיבדו אותך(אני יודע שזה די לא אותו דבר אבל רוצה להראות עקרון..),הנק' שאני רוצה להבהיר היא שכיוון שהייתי גם עם חבר'ה דוסים הייתה גם אווירה של 'אוויר פסגות'..אגב רוב המשפחה שלי המורחבת לא דוסים.מקס מסורתיים.מיעוטם דתיים.לא מישיבות.אולי אצלי זה קצת שונה כי לא הייתי בסביבה סטרילית-דוסית מינקות..אז קצת יותר יודע מה כן ומה לא..

...

אני מאמין שהיהדות לא נמצאת בבית המדרש בלבד. אולי אפילו להפך.

אני מאמין שיהדות לא שווה לתורה ושיראת שמים לא נמדדת בכמות הידע התורני.

ממילא, אם אדם הוא עובד ה', אין שום סיבה בעולם שיעבוד את ה' יתברך בישיבה יותר מבחוץ. ושוב, אולי להפך.

זה הדברים שראיתי במוחש שמשפיעים הכי הרבה על יראת שמים של אנשים מחוץ למסגרת הישיבה.

זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע מתוך הישיבה...

שצאצאיו יהיו חסידים

 

סתם לידע כללי..

יש ספר שנקרא מעשה רב בו מובאים מנהגיו ההלכתיים של הגרא. נכתב ביד תלמידיו. אבל ר חיים מוולוזין (התלמיד של הגרא) כותב במכתב שמובא כהסכמה לספר שיש שם מנהגים שהוא לא ראה.
ממליץ על המהדורה הזו של הספר שם גם יש הרחבה על הספר באופן כללי. מעשה רב - הנהגות הגר"א מהדורה חדשה עם הוספות זול ספר ספרי קודש

יש מנהגים שם של הגרא שבכל מקרה לא תלויים בך אלא בציבור שאתה נמצא בו. כגון ברכה על מגילת רות וקריאתה מקלף בשבועות.
ובאופן כללי אני לא יודע עד כמה צאצאי הגרא נוהגים בכל דבר שכתוב בספר הזה.
אם תצליח למצוא מישהו שהולך בדרך הזו יעזור לך מאוד. בירושלים יש. תברר אצל החרדים באשדוד הם בטוח מכירים גם אצלם.
לגבי מה לעשות בפועל- האם מותר לך וכו' תתייעץ עם רב פוסק.

אבל ממליץ לך בחום לקרוא ספרים על דמותו של הגרא. להתוודע אליו יותר.

קישור לסדרת מאמרים ממש טובה וממצה על הגרא
גר"א - סדרה ראשונה | vbm haretzion

גר"א - סדרה שנייה | vbm haretzion

חנות ספרי קודש - זול ספר ספרי קודש - פסקי הגר"א על ארבעה חלקי שלחן ערוך/ מכון הגר"א

?

יש גם סידור הגרא כמובן

אבל אתה לא חייב.

מותר לך לבחור לבד את דרכך בעבודת ה'. אבל לא כדאי להחליף כל הזמן דרך. עדיף שתמצא דרך אחת ותלך בה.

שהרי מותר להתייחד עם אשתו נידה

לא ראיה.

א. כמו שמותר עם זכר, או עם א"א שבעלה בעיר.

ב. יכול להיות שלומדים מאשת חיקך.

"ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים יג, ז) כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה ייחוד דאורייתא דאשת איש ואתא דוד וגזר אפי' אייחוד דפנויה" (תלמוד בבלי, עבודה זרה דף לו עמוד ב)

לפי הידוע לי החלוקה בין נשואה לפנויה אינה השאלה האם היא נידה אי פעם.
ואם דוד ובית דינו תיקנו משהו זה לא דאורייתא.

ממש נוגד את ההבנה הפשוטה ולא מופיע ברש"י ותוספות.

דוד גזר על יחוד 'פנויה' לא כתוב על ייחוד 'נדה'. מה לא פשוט כאן?

בין טהורה ובין נדה.

יכלו לכתוב שגזרו על פנויה טהורה, אבל לא כתבו זאת - כתבו פנויה סתם.

כל אישה שהיחסים עמה אסורים מן התורה, גם הייחוד אסור מהתורה. כמו שא"א אסורה, כך לכאורה נידה פנויה.

דוד גזר אפילו על אישה שמותרת מה"ת -פנויה טהורה.

אתה מניח דברים על סמך הכתוב ולכן אני מבקש מקור.
אם יש, זה לא אמור להיות קשה למצוא.

שכידוע נחלקו בכך עד ימינו.

שכידוע נחלקו בכך עד ימינו. כמדומה לי שדעת הציץ אליעזר היא שנידה איננה ערוה)

בקיצור, רק אציתי לדחות מה שרצית להוכיח שייחוד עם נידה דרבנן

ולגבי הידוע, לא לכולם זה ידוע, יש כאלה שמנסים למחוק זכר לדעות אחרות ולכן לא מוכר שם שזה מחלוקת האם נידה היא ערוה.

עדיין לא הבנתי איך רצית להוכיח אבל נניח לזה.

עיין ציץ אליעזר חלק ו סימן מ

והם לא אמרו שגזרו על פנויה טהורה, אלא על פנויה סתם.

כתוב כל עריות שבתורה, למה לא כולל נדה?

זה לא רק מנהג, זה חובה אם רואים אילנות מלבלבים. אפשר כל השנה.

תלוי איזה אילן.

השו'ע כתוב תקופת ניסן.

מ"ב רכו ס"ק א.

ותקופת ניסן היא לא אותו דבר בחצי הכדור הצפוני?

אם זה תלוי בלבלוב, ולא בזמן, אין סיבה לא לברך גם אחרי.

גם אחרי, ותלוי איזה עץ.

הם דווקא או שזה פשוט הזמן שיש פריחה.
לדעת רוב הדעות ההבנה השנייה היא הנכונה (ונפק"מ לחו"ל).
אבל לכתחילה מקפידים לברך בניסן כשאפשר.

ראשית אזכיר שזהו פורום שמטרתו לדון בסוגיות והבעת דעות - הפורום אינו מקור לפסיקת הלכה, בשביל זה צריך לשאול רב.

לגבי ברכת האילנות:

בטרמינולוגיה של חז''ל עונות השנה נקראות 'תקופות' - תקופת תשרי (סתיו), תקופת טבת (חורף) תקופת ניסן (אביב) ותקופת תמוז (קיץ). כל תקופה היא בסביבות 90 יום (יש מספר דעות באופן חישוב התקופות), ולא מתממשקת בדווקא עם החודש על שמו נקראת.

'ימי ניסן' הכוונה היא לתקופת ניסן ולא לחודש.
חז''ל קבעו את הברכה לימי ניסן, השאלה אם בדווקא או פשוט כי זה הזמן שבו האילנות מלבלבים זו שאלה טובה כי הם לא פירשו. סביר לומר בזה שספק ברכות להקל.

או אם לא הספיקו בניסן אז באייר. למרות שיטתו המחמירה מאוד בסב"ל.

יש שהביאו בשם המקובלים שדווקא ניסן, אבל לא פשוט בכלל שיש לזה מקור מוסמך.

ותהיתי לעצמי.. אבל לא הספקתי לפתוח את הכ''א.
אין לך תשובה בשבילי?
אתה כותב יפה, ככה שאם תכתוב לי משהו אני ישמח

לעצמי ולגברים- ללמוד תורה מתוך חיבור ותשוקה. זה המפתח וזו הדרך לזכור. כל אחד והסגנון שמתאים לו.

לך ולבנות מינך- כנ"ל הברכה שלנו. וגם שתזכו ללמוד תורה נשית- תורה של גאולה. תורה שבוקעת מהפנים החוצה.
ללמוד פסקה ברב קוק וכדו' ולהרגיש איך הדברים היו בתוככן ורק חיכו לשמש (זמן קיץ..) שתאיר ותגלה אותם. בלי יותר מדי מאמצים.
בהצלחה!

למרות שאני רוצה לכתוב את זה לבחור, דווקא התחברתי לקטע עם השמש והאור
אני מקווה שהוא לא יעלב שאני לא כותבת משהו אישי יותר.. פשוט מנסה להבין מזה בשבילכם זמן חדש

(קודם כל תדעי שכל ברכה מאשה היא כבר שווה כי עצם זה שאשה שהיא רגשית מטבעה כתבה כבר מעורר את הרגש)

התרגשות. לחזור לעולם הטהור הזה. משל לעולם שלפני חטא אדם הראשון.
הכל רגוע. בלי לחץ. תפילות בישוב הדעת. סביבה טובה ומוסרית. דיבוק חברים.
אפילו בדברי החול- ארוחות. כדורסל בשישי וכו' מרגישים את הטהרה.

אני מאחל לחברים שיהיה להם זמן פורה, מהנה ומוצלח בכל רובד (חברתי, תורני, לימודי וכו')

כבר מחוץ לישיבה מזה זמן רב

אפשר לאחל גם חודש טוב

לנצל את הזמן טוב,

ולסייע לי ולאחרים לגדול.

שיהיה לך קיץ טוב ומהנה

אם נאסר לשמוע שירת נשים בזמן קריאת שמע ותפילה או תמיד.
(היה מאמר על זה ברביבים פעם, הרב עובדיה בהליכות עולם [שנה א פרשת בא לדעתי] מביא את המחלוקת גם.)

אפשר להסביר את המחלוקת באופן הבא:
האם שירת נשים היא משהו שמסיח את הדעת, כמו שרואים משהו יפה באמצע התפילה, זה פשוט יפריע לכוונה אבל אין פה בעיה אובייקטיבית בשמיעה אלא פשוט עכשיו לא מתאים ואז אסור רק בזמן קריאת שמע ותפילה.
או ששמיעת קול אישה מתקשר לעולם הצניעות וזה לא צנוע, ולכן זה אסור תמיד.

מסברא, בגלל שגברים ונשים כיום חיים בסביבה מעורבת יותר, אני חושב שיש הרבה מקום להקל ולא לשמוע שירת נשים רק בזמן קריאת שמע ותפילה. על סמך רעיון דומה לדבריך, שזה דברים שאנו רגילים בהם. מה עוד שאני חושב שכיום מאוד קל לראות קול של זמרת כפשוט קול יפה כמו קול של זמר, בלי לחשוב על האספקט המיני בכך שהיא אישה. (לא משום פגם מוסרי שהיה פעם, אלא בגלל שפעם גברים לא נתקלו בנשים רבות ברחוב אז זה היה חריג, ובצניעות פעמים רבות הבעיה זה החריגה.)

אבל כפי ש@שנזכה לשמוח אמרה, אתה מוזמן לשאול רב.

השאלה הזו הרבה יותר טובה לגבי הברכה הבאה אחריה - ברכת השיבנו.

ולגביה התשובה היא שמדובר על הנסיבות והמעטפת אבל לא על הבחירה.

מאוד אהבתי את השיר

ר' חסדאי קרשקש פקפק באפשרות של בחירה חופשית

למשל לגבי אם אדם תלוי במזל ובאסרולוגיה הרמבם סבר שלהגיד כך זה שולל את הבחירה ויש שחלקו עליו וכן הגבילו את הבחירה
אתה אומר שהוא שלל לגמרי?? אשמח למקור.

רבות נכתב לגבי גישתו ומודה שאינני בקיא גדול בתורתו. להרחבה ראה כאן בעמ' 1061:

 

http://www.daat.ac.il/daat/vl/orbachamudey/orbachamudey402.pdf

נותנים שבח לה' על שנתן לבני האדם דעת וחוכמה באופן כללי כשנולדו וכשגדלו. ואנחנו מבקשים ממנו שיתן לנו עוד. איפה זה משפיע על הבחירה-יצר הרע?

אם אתה שואל מזה שדעת הכוונה למודעות למעשינו- אז אנחנו מבקשים מה' שיתן לנו עוד מודעות, אבל נקודה של בחירה תמיד תישאר. כמו לבקש שיתן לנו כח לעמוד בניסיון.
ויותר מזה אפילו- עצם זה שאנו פעלנו ע"י שביקשנו כבר מראה ומוציא לפועל את בחירתנו החופשית ואז הסרת הבחירה (אם אכן זה היה כך) היא כשכר על מעשינו.

אתה- אתה ולא אחר, רק אתה במאה אחוז.

חונן-נותן "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן" תהילים. לא מוסיף על מה שיש לכאורה.

לאדם- לכל אדם לא רק ליחידי סגולה. לא לבהמה ולא לצומח ולא לדומם.

דעת- להבדיל בהווה בין עבר לעתיד, טוב לרע.

ברור שלחיות ,צמחים ודוממים אין בחירה חופשית והם פועלים על פי אנסטימקטים (המדע אמנם ניסה להוכיח שיש בחירה חופשית מסויימת אצל מספר חיות אבל באופן כללי אין).

לעומת זאת לכאורה לאדם יש בחירה חופשית רק בזכות זה שהשם חונן בו דעת. ביכולת השם להסיר מהאדם את הדעת (מקרה פרעה ובלעם למשל).

ברגע שאני מאמין שיש לי בחירה חופשית בזכות עצמי בלבד ללא תלות בשם יתברך, אני נכשל חלילה במחשבה של "אני ועוצם ידי".

 

 

 

לא כ"כ מבין מה קשה- ה' נתן ונותן לי את הדעת ויכולת הבחירה ואני יכול לעשות בהם כרצוני. כך החליט ומחליט ה'.

הנתינה הזאת היא לא חד פעמית והיא ניתנת בכל רגע ורגע.

להבדיל מהתורה שנתנה בהר סיני באופן חד פעמי "אשר נתן לנו את תורתו" בלשון עבר , הדעת נתנת בלשון הווה. ולכן אנו מתפללים שלוש פעמים ביום שהשם יחון את דעתינו. זה לא חבילה שאתה מקבל באופן חד פעמי ועושה בה כראות עיניך.

באופן אישי ברגע שיש לי בחירה חופשית לחשוב שאן לי בחירה חופשית, החיים שלי הרבה יותר קלים.

לדעתי טעות לחשוב שאלה שחושבים שהכל מאלוהים הם חסרי חוט שדרה ולא ממצים את עצמם.

איפה פה יש בעיה בבחירה החופשית?

....שדרה ולא ממצים את עצמם. נהפוך הוא. כמו שציינתי ברגע שאתה חושב שהשם נתן לך דעת ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה רמת הציפיות שלך היא גבוהה ואתה יכול להכשל.

לדוגמא

התחתנת והקמת משפחה לתפארת ודאגת לשלום בית וחשבת שהשמים הם הגבול. ואז פתאום אשתך רוצה להתגרש.

לצערינו זוהי מציאות קיימת. יותר קל להתמודד עם זה כאשר אתה חי ונושם ואוכל כל הזמן את התיזה שאין לך בחירה חופשית ואתה לומד שיש בעולם סובב ומסבב ואתה מסיר שנאה מלבך כי אתה יודע שיש שליחים למקום.

בוודאי שיש מקרים שה' גוזר משהו והוא לא תלוי בבחירתנו. גם אם לכאורה כן כמו בדוג' שהבאת. זה חלק מהתיקון שה' יעד לאותו אדם.

אבל זה לא סותר את זה שבד"כ יש לאדם בחירה וזה רצון ה'.
וגם במקרים שאנשים עשו לאדם רע מבחירתם החופשית הוא לא צריך לכעוס כי בסופו של דבר מה יתן לו הכעס? יפגע רק בו עצמו.
אני יודע שזו דרך קשה יותר (למרות שלדעתי היא הגיונית יותר). ואם קל יותר לחיות בגישה אחרת, לפחות באופן זמני, אולי עדיף.

.....ומבחינתי הגישה שבדרך כלל אין לבן אדם בחירה חופשית היא גישה יותר פרקטית.

שתי אפשרויות:

א. האדם יכול לבחור להזיק, אבל הוא לא יכול לבצע כל עוד לא נגזר על הניזק להינזק. אז אמנם הנזק נגזר על האדם והוא היה מגיע אליו כך או אחרת, אבל האדם בחר להזיק ועל זה הוא נשפט.

ב. יש אפשרות להזיק גם למי שלא נגזר עליו להינזק, ומה שנאמר שאין אדם נוקף (=נוגף) אצבע מלמטה אלא אם הכריזו על כך למעלה הוא במקרה כמו בדוגמה שלא שייך בו בחירה.

את אפשרות 1 לא כל כל הבנתי כי יוצא שהוא לא באמת יכול לבחור להזיק.

 

אפשרות 2 זה יפה, פשוט זה נגד מה שהורגלתי לשמוע כל הזמן, שאין סיבה לכעוס וכו' כי מה שאמור לקרות לך יקרה ממילא... ואילו לפי מה שכתבת, יש אפשרות להזיק לי בלי שייגזר עלי, וזה מתסכל.

לאפשרות הראשונה האדם יכול לבחור להזיק, אבל לא יצליח לבצע אם לא נגזר על האחר.

למשל - אדם רוצה לגנוב ממך 500 ש"ח, אם נגזר עליך להפסיד אותם הוא יצליח (ואם לא היה מנסה היית מפסיד אותם בדרך אחרת) אבל אם לא הוא היה נכשל.

הבחירה תלויה באדם, ועליה הוא נשפט, המימוש בפועל תלויה בקב''ה.

 

אני יותר מאמין בגישה השנייה אגב, אבל עם סייגים (זה קשור לסוגיית ההשגחה הפרטית).

הוא יכול לטעון, על מה גזרת, אם גזרת שאני יגנוב לו את ה500 שקל, אז הנה עשיתי את גזירתך, ואם גזרת שזה יקרה בדרך אחרת, עובדה שזה לא קרה?

כשנגזר הנזק לא נגזר שפלוני יזיק אלא נגזר שאלמוני יפסיד 500 ש''ח. אם פלוני גנב זה בגלל שהוא בחר לגנוב, לולי בחר לגנוב הנזק היה מגיע לאלמוני בדרך אחרת. העונש של פלוני הוא לא על הנזק בפועל, שהיה קורה גם בלעדיו, אלא על הבחירה שלו עצמו.

אבל זה יוצא שבעצם לא הייתה גזירה על הצורה שבה יקרה לאדם את הנזק, וזה קצת מוזר שהקב"ה גוזר על מישהו הפסד מסתבר שהוא גם גוזר באיזה צורה, כאילו- מה תכלס הולך לקרות?

 

בני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו, שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכיפורי, שדור דבי קיסר נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלון, שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו. אמרי ליה: מנא ידעת? אמר להו: חלמא חזאי לכו. א"ל: ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו?] אמר להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה 

אם כן הגיוני שזה באמת האפשרות היותר נראית.

אפילו שזה באמת נשמע מוזר שהגזירה הייתה רק על ההפסד של השבע מאות דינרים, וזה תלוי בבחירה שלהם איך להפסיד אותם, אבל כאן זה כבר להיכנס לידיעה ובחירה, הרי ברור לכאורה שהקבה ידע באיזה צורה הם יבזבזו את הכסף... 

אבל לעיקר אתה אומר שהוא לא גזר על איך זה יקרה.

זה מפורש בעוד מימרא ידועה: "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית".

 

כלומר: ההפסד קבוע מראש - הבחירה שלך היא שקובעת איך.

"ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה, ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר, והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים העתידין להיות."

 

יכלת לבחור לא לקחת חלק בגזרה האלוקית שמזיקה (מבחינתנו) לאחר

וזו השאלה שהסמ"ג (אם אני זוכר נכון) שואל על הרמב"ם באמת כשהוא אומר שיש גזירה בעולם שיהיו צדיקים ויהיו רשעים, ולא שייך שכולם יהיו צדיקים, אם כן יטענו הרשעים, על מי גזרת שיהיו רשעים, אם זה על הצדיקים, עובדה שזה לא קרה ואם זה עלינו, אז מה התביעה ממנו, וזה אותו שאלה אצל המצרים, הם יטענו הרי גזרת שמישהו ישעבד את עם ישראל, אם זה אומה אחרת, עובדה שזה לא קרה, ואם זה גזירה עלינו אז אי אפשר לשפוט...

השגת הראב"ד:

"והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. א"א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות, יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך, אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ"ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ"ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה, וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי' מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו, והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.+ "

אפילו שאני לא ראיתי את השאלה בראב"ד, אבל זה אותו דבר.

אם תתנהג ברשלנות אז תינזק (הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים).

נ.ב. השאלה של ידיעה ובחירה היא שאלה שאין תשובה ברורה (לדעתי)עליה.

התשובה הכי טובה היא שאין לנו דרך להבין מה זה הידיעה של אלוקים ולכן אנחנו לא מבינים למה זה לא סותר

שזה השגחה ובחירה, זה דומה אבל קצת שונה, בצרות שקורים לאדם, האם אכן זה נגזר או שאדם החליט להזיק.

נראית לי משהו פשוט.

זה לא מנוגד לעיקרון של שכר ועונש, כי לאדם ניתנה הבחירה להימנע מהנזק הזה, והוא הביא את זה על עצמו. [לחילופין, אפשר לראות את זה כעונש על רשלנותו].

ראשונים שאומרים שלא שייך.

על לא תקום

 

"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם."

 

מניח שחולקים עליו,

אבל הוא בהחלט בריא לכעס..

זכרתי שראיתי את זה ולא זכרתי מי זה ואיפה.

לזה התכוונתי במה שהגבתי ל@אריק מהדרום

שראית את זה אצל ר' מיילך בידרמן,

הוא מביא את זה כל שבועיים בערך..

ראיתי את זה באיזה ספר.

את ר' מיילך בידרמן שמעתי אולי פעם פעמיים בחיים שלי אז לא נראלי.

 

הוא לא מתכוון שאי אפשר לתבוע אותו בבית דין (שזה אגב מצווה לתבוע בבית דין הנוהג על פי התורה) אלא בא להעלות רעיון עקרוני, אם נגרם לך נזק על ידי אדם, יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש למה זה קרה לך, זה לא מסיר את האחריות על האדם ומפיל אותו על הקב"ה כאשר הדבר נעשה על ידי האדם במזיד או בשוגג אלא עניין עקרוני, נגרם לך נזק? יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש.

 

אגב, אם אדם חוזר בתשובה שלמה (במקרה של גרימת נזק לאדם אחר זה גם תשלומים על הנזק) אזי הקב"ה לוקח רטרואקטיבית את האחריות של האדם על החטא.

אגב, תשובה נעשית כאשר מחזירים לאדם את כספו,

ואז מתוודים וכו' (רמב"ם תשובה א)

ומה הקשר לתבוע בבית דין, ענין השאלה על מה הוא נשפט זה נושא אחר שצריך לתרץ.
השאלה הנידונה האם כח הבחירה חזק מכח ההשגחה ובחינוך על פניו כתוב שלא.

מה שרוצה עושה ומה שאינו רוצה, לא עושה.

מצוה שלח, אונאת דברים:

 

"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. 
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. 
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. 
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

יש לאדם יכולת להזיק למי שלא נגזר עליו. לפי הרמה הרוחנית של האדם כך רמת ההשגחה עליו.
אבל חשוב להדגיש- גם אם אדם ניזוק ע"י אחר במקרה זה נחשב לו כצער שיכפר על עוונותיו בדומה לעונש שניתן בידי שמיים.

להבנתי (נראה לי זה פשוט וברור) כשהרמבם כותב שככל שאדם יותר צדיק כך יש עליו יותר השגחה הכוונה שגם מנזקים קטנים הוא ניצל. ואם כן לגבי עונשים גדולים לא צריך להיות צדיק גדול כדי שה' יציל מהם. ואם הם קרו, גם אם ע"י בנ"א, זה כן היה משמיים.
ואע"פ שנעשו ע"י בחירה של בנ"א, ה' גלגל שזה שרוצה להזיק ובכל מקרה יזיק למישהו, ימצא דווקא את האגם שה' רוצה שיוזק.

איך הרמב"ם יסביר אין אדם נוקף אצבע וכו'?
הוא יכול לומר שהוא לא מסכים עם הדעה הזו. מחלוקת בחז"ל וכו'.
הרמבם מביא ראיות להשקפתו בעניין הזה רק מפסוקים ולא מחז"ל וכן מסביר אותה בהתאם לשיטתו הכללית בקשר בין האדם לבורא.
אולי הרמבם יוכל גם לפרש אין אדם נוקף שהכוונה שהקב"ה הוא זה שיצר את העניין של מקרים בעולם ולכן בעקיפין כל נזק שנגרם הוא כן כתוצאה מגזירת שמיים, והיא הנהגת המקרים שברא ה'.

ות'כלס אין באמת נפק"מ בין גישה זו לבין הגישה של השגחה פרטית. הרי ממ"נ אם אדם ניזוק הוא צריך לתקן ולשפר את עצמו, בין אם זה כי ה' הזיק אותו בכוונה בין אם זה כי הוא לא מספיק צדיק ולכן מושלך למקרים.

לפי מה מחליטים לעזוב או להישאר בישיבה ועוד כמה נקודות. - בית המדרש

לי אישית השיקול היה לשבת כמה שנים וללמוד תורה לפני היציאה לחיים
בנוסף, גם להתגייס עם חברים ועם הווי של תורניות חשוב מאוד
עוד נקודה - גם אם לא תהיה מלמד או מורה זה נותן לך הרגלי לימוד של גמרא וכל הראשונים מסביב - גם עכשיו עשר שנים אחרי שיצאתי מהישיבה אני לומד גמרא ומשניות

תבחן את עצמך האם הגעת לשלב שאתה מספיק בנוי רוחנית ולימודית כדי להתחיל לחיות 'לבד' כלומר בלי סביבה שמגדלת ומצמיחה.

רוחנית - מבחינת יראת שמיים, הקשר לתורה, וכו'

לימודית - שקנית בישיבה, מהחברותות והרבנים,  כלים שבעזרתם תוכל להמשיך להתפתח בלימוד, שיש לך כבר דרך בלימוד בנויה ומבוססת שגיבשת לעצמך. בסופו של דבר הלימוד ימשיך ללוות אותך כל החיים גם אם תעבוד במשהו אחר. יהיו לך הרבה שעות פנויות ביום שתנצל ללימוד, וכדאי שזה יהיה לימוד איכותי ובונה ומעמיק שיצמיח אותך להיות תלמיד חכמים, ובשביל זה צריך להישאר בישיבה עד שאתה מגיע לרמה מסויימת. "דורות הראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן טפלה - זו וזו נתקיימה בידן". לא מדובר בהכרח על כמות השעות, אלא על היחס הנפשי.

תפקיד הישיבה הוא בעיקר בשני הדברים הנ"ל - פיתוח הקשר הפנימי לתורה, ופיתוח היכולת הלימודית.

וכן המטרות שתציב לעצמך בחיים - התקדמות ממשית בחיים, ברוחניות - מידות, תפילה וכו', והרחבת והעמקת ידיעותיך בתורה.

חשוב לשמור על קשר עם הישיבה או עם מקום תורה אחר, גם אחרי שעוזבים.

מקווה שעזרתי.. בהצלחה!

אם תוכל בבקשה לתייג אותי מחר יהיה מעולה, פשוט יש לי יום עמוס ואני אשכח.

סליחה ממש, אבל אפשר בבקשה הארכה למחר?
פשוט גם היום היה הזוי, ומחר זה באמת אמור להירגע

 וזה לא קשור אם הוא מתכוון לעסוק בתחום , כל אדם צריך לשאוף להיות תלמיד חכם גם אם לא יעסוק בתחום ,אדם יכול להיות רופא תלמיד חכם , מהנדס תלמיד חכם עו"ד תלמיד חכם רואה חשבון תלמיד חכם , לכן מלפני שיוצאים לשוק עבודה ראוי שכל אדם יהיה כמה שנים בישיבה

1. להיות בן תורה: שלא מתייאש מלהקיף את כל התורה, גם אם זה יקח כמה עשורים ע"י קביעת עיתים. זו השלמות של האדם, וכל נושא משלים חלק אחר בנשמה (מה'חפץ חיים'). הרב צב''י אמר שגם רמטכ"ל צריך להיות תלמיד חכם.

 

2. לבחור נושא אחד מסוים, ולהיות בקי בו עד הסוף, ברמה הכי גבוהה שיש, לפרטי פרטים של פסיקת הלכה. זה נותן חיבור חזק מאוד לתורה.

 

אני בחרתי כמה נושאים והם היעדים שלי, כשאסיים אותם אבחר עוד נושאים

 

בהצלחה

 

תשאל את עצמך מה יצא לי מזה.

לימודית - אם אתה חושב שהרמה שלך בגמרא עיון/ההיקף בבקיאות מספיק טוב כדי שתוכל בהמשך חחיך לעסוק בהם באופן כלשהו שמשמעותי. ורוחנית, רק קשה למדוד את זה. 

הקדמה:

הייתי משוכנע שאגיע לישיבה גבוהה לכמה שנים,

שנה וארבע גולני (בדווקא, או שלא), ואח"כ ללמוד מקצוע טיפולי.

פתאום עברו 'כמה שנים', באתי להתגייס לגולני כמתוכנן,

ולאחר בירור עצמי, תוך התייעצות עם רבותיי וחברים,

דחיתי קצת גיוס, עשיתי הסדר מרכז,

והגעתי למסלול של אלה שמלמדים תורה.

 

ננסה לגשת לשאלות שלך ברמה של אז והיום:

- בזמנו שאלתי את עצמי אם להמשיך עוד ללמוד, טוב לי,

אני מרגיש טעם בלימוד, סיפוק בלימוד, אולי הגיע הזמן לעזוב וכו'.

כמובן, משברים בנוהל, וקשרים כושלים בנוהל של השי"ת..

- עד שיעור ה' (שלב א) לא הצבתי לעצמי מטרות גדולות מעבר לסדרי הישיבה

(למדתי תנ"ך, אמונה ומ"ב, אבל לא יעדים ספציפיים).

- לדעתי, קודם כל, הישיבה צריכה להעביר את האדם מהפכה,

התורה הופכת מ'עוד משהו' בחיים שלי לחיים שלי עצמם.

זה בכלל לא משנה אם תעבוד 10 שעות ותלמד רק שעתיים, או להיפך,

התורה היא חלק ממך, אתה לא ישן בלעדיה,

היא מכווינה אותך, בהתהלכך תנחה אותך וכו', כי בה ירבו ימיך וכו'.

זה הרבה יותר גדול מכל לימוד ולמדנות, ואשריי שזכיתי למשהו מזה, בדלותי.

 

היום, ברור לי שהתחושות שלך הן אלו שצריכות לכוון אותך,

ועמלת במשך שנים בתורה כדי להיות מספיק טהור ומאמין בעצמך.

אם אתה מרגיש שיש לך עוד מה לעשות בבית המדרש - זה תמיד נכון,

אבל לפעמים אדם מרגיש ש'די, זה לא המקום שלי, אני צריך לצאת'.

 

זה לא סותר את זה שאדם צריך לדעת הלכה כשהוא יוצא לחיים,

ועוד יותר לדעת איך מבררים הלכה בתוך החיים.

זה לא סותר את זה שהאדם צריך לבסס את עבודת השם הבסיסית שלו,

לחזק בו את עמודי התורה, העבודה וגמילות החסדים

(איך לומדים גמרא, ובעיון, ועיקרי אמונה, איך מברכים ברהמ"ז וענייני מידות ודרך ארץ).

זה גם לא סותר את זה שאדם צריך לברר את דרכו הרוחנית,

למהלכי סיבוכי גאולתנו, או החושך הכפול ומכופל או הגיהנם בעצמו,

ולבנות השקפת עולם די מבוססת, עם יכולת לשכלל ולהעמיק אותה.

אבל עיקר העיקרים,

אדם חייב לבנות בעצמו מקום רוחני עצמי, בלתי תלוי בחברה ואווירה,

מנוע פנימי שידחוף אותו להוסיף תורה וחסד ולעשות רצון קונו ית'.

הכי חשוב, צא לפני שאתה מרגיש מותש.
הישיבה נתפסת כמייצגת את עולם התורה במחשבה, ולכן חשוב שלא תהיה באנטי, אז כדאי לעזוב כשעדיין תרצה לשמור על קשר ולא כשנמאס לך.

ביחס לשיקולים נוספים:
חשוב שאדם ילמד איך להתנהל, אבל לאו דווקא צריך לעשות זאת בישיבה.
אני מאמין גדול בחיי המעשה ולא בישיבה.

שאלתי את עצמי, האם כבר הגיע הזמן שאתרום לעולם?
הישיבה תרמה לי קצת בקבלת האחר בעקבות רב אחד שלמדתי ממנו, אבל בעיקר בהיבט החברתי. בנוסף, היא נתנה לי זמן ללמוד הרבה תוכן תורני להרחיב ידיעות בתורה.

ביחס להתנהלות בהמשך, אני לא מאמין בחשיבות של שמירה על קשר עם הישיבה. אלא חושב שחשוב לבנות עולם של תורה בחיים מחוץ לישיבה.

אני מציב לעצמי לימוד של דף ביום, ככה שזה הספק ולא זמן. וכמה חברותות בשבוע עם חברים ללימודים.

ביחס לתגובות והרחבות אפשר פה או במסר, אבל אני זמין חלקית בימים הקרובים, כי השבוע הזה עמוס ממש ולכן יתכן שיקח זמן עד שאענה.

אם אני מבין אותך נכון, נראה שאתה תופס את הישיבה ככלי טכני יחסית, ושם את האדם במרכז (מלרע)...

ההסתכלות הזו, שהאדם "משתמש" בישיבה, ואח"כ ממשיך הלאה, קשה לי מאוד... הישיבה היא המקום שבו האדם גדל, היא כמו בית, היא מאירה את חייו...
אפשר למנות את כל התחומים שבהם הישיבה הועילה לאדם, אבל מעל לכל זה יש לשים לב למה שהיא בנתה בו עמוק יותר בנפש, בגישה שנעשתה אצלו לטבע ברמה שהוא בכלל לא יודע להצביע על הנקודה שהשתנתה...

יצאה לי תגובה קצת מבולגנת, עמך הסליחה...

א. הבנת נכון את ההתחלה, אני חושב שהישיבה אכן היא כלי טכני בעיקרו.
ב. אבל, זה לא בא לשרת את האדם, אלא הישיבה היא שלב שעוזרת לאדם למלא את ייעודו שהקב"ה הביא אותו לעולם בשל כך.
עם זאת, בשל היות הישיבה כלי, אז המרכז לא אמור להיות שם אלא בחיים עצמם.

דבריך מוכרים ושגורים בפי רבים, ולדעתי בכל ישיבה חושבים ככה, אבל איני מסכים. ארחיב בטעם העניין בפעם הבאה שאהיה פה ויהיה לי זמן בלי נדר.

אחכה...

מצינו במשנה באבות: (ב,ב)
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן"
ופירש הרב עובדיה מברטנורא שם:
"דרך ארץ - מלאכה או סחורה:

שיגיעת שניהם משכחת עון - שהתורה מתשת כחו של אדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו:

וכל תורה שאין עמה מלאכה - ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:"

וכן נפסק בטור (אורח חיים קנו) :
"ואחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, שאם אין לו מה יאכל העוני יעבירנו על דעת קונו.

ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע, כמו שמצינו בחסידים הראשונים שהיו עושין מלאכתן עראי ותורתן קבע וזה וזה נתקיים בידן, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט."

ועל כך כתב הבית יוסף על אתר:
"ואח"כ ילך לעסקיו וכו' כלומר ולא תימא למה אתה אומר ילך לעסקיו יותר טוב היה לו שילמוד לעולם בתורה לכך אמר מדה טובה הוא שילך לעסקיו כדתנן (פ"ב דאבות) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כלומר שיכלה ממונו ואח"כ יצטרך לחזור אחר פרנסתו ולא יוכל אפי' לקבוע עתים לתורה וגם יגרום לו עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו."

והוסיף עליו הב"ח שם:
"ואחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה מה שהביא רבינו הסיפא ולא הביא הרישא יפה ת"ת עם ד"א וכו' הוא לפי דנראה דהתנא מדבר בשתי כתות מישראל הא' הם התגרים דפורשין בספינות הים והולכים בסחורות בדרך רחוקה וארז"ל ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בתגרין ועליהם אמר יפה תורה עם ד"א דאצל כת זו ד"א עיקר והתורה טפלה ולכן אמר יפה הוא דיהיה יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עון וכת אחרת הם לומדי תורה ויושבים בביתם שהתורה אצלם הוא עיקר אמר עליהם וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון דבכת זו צריך שיתפרנס במלאכה והוא יושב בביתו ועוסק בתורה כי בזה יש לתורה קיום אצל כת זו. ורבינו מדבר כאן בכת זו שיושבי' בביתם ומתפרנסים במלאכה או בשאר עסקים כגון רבית וכיוצא כדי שיוכל לישב בביתו וללמוד תורה על כן הביא על זה הסיפא נ"ל אמת וצדק:"

ובהלכות תלמוד תורה (ג, י-יא) פסק הרמב"ם:
"הלכה י
כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.

אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.

הלכה יא
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב." (והובאו דבריו בטור וברמ"א בהלכות תלמוד תורה [יורה דעה סימן רמו])

ובמקור ההיתר ללמוד כל היום מצינו בכסף משנה שם וסיכם דבריו:
"וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח''ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:"

מכל האמור יוצא שמדובר בהיתר בעקבות "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ללמוד בישיבה, אבל לכן המטרה היא לא הישיבה אלא החיים עצמם.

בינתיים אני הולך לבשל🙄

תיהנה ובתיאבון לכם

שבת שלום!

ייתכן והחיים הם הסיפור,

והישיבה, והקשר אליה אח"כ,

מקרינה עליהם.

זה לא מה שהוא אמר?

 

ולגבי 'כל הישיבות',

שהרב עמיטל זצ"ל רצה בעל'בתים טובים, כלשונו,

איך אתה מבין את זה?

אלא בקשר לתורה, הישיבה יכולה להיות כלי לקשר אחר כך אבל כלי אחר לקשר עם תורה הוא גם סבבה.

ולגבי דברי הרב עמיטל זצ"ל האלה, אכן לכאורה הוא יסכים איתי (או שאני הקטן מצטרף אליו?), שכחתי מהם פשוט. מתלבט למען האמת מה דעת הרב אליעזר מלמד בנושא גם.
כנראה שאתה צודק וזה לא שאני כנגד כל הישיבות
תודה

אם אתה לא רב, יכול להיות שכל בית מדרש באשר הוא יעזור לך.

אבל אם אתה מלמד תורה, נראה לי כדאי שתהיה לך שייכות למקום בו גדלת, לא?

כמובן, אפשר להחליף דרך וכו',

אבל מלמדים תורה כהמשך של בית המדרש שלך,

שהוא המשך של הר סיני, בסוף השלשלת (ירושלמי סנהדרין).

 

והרב אליעזר יותר קיצוני ממך

הוא מעזיב אחרי ההסדר את כל מי שלא הולך ללמד (או מחקר תורני).

בו יש שיתוף של חיים ותורה ולא רק מקום בו "מכניסים" את החיים לתורה כביכול.

אחלה👍
(זה בערך דעתי)