פורום בית המדרש (עמוד 80)

לגבי אמירה זה לא פשוט שאסור באופן מוחלט, אבל כך מקובל לנהוג וטוב שכך.

לכתוב אין שום בעיה עקרונית, אך מכיון שיש חשש שהדף לא יגיע לגניזה כראוי לו, יש להימנע.

התכונתי לכתיבה במחשב

בword ודומיו

מותר?

במחשב מותר גם למחוק, זה לא נחשב כתיבה בכלל לעניין זה

לכתוב תוך כדי טקסט ולשמור איפשהו

או לשלוח

לכן עדיף לא לכתוב בכלל

מיוחדות לו אך לא נשואות זה מחלוקת האם זה דין פילגש או בעילת זנות.
אם זה בעילת זנות אין הבדל בין אחת לעשר...
למלך יש הגבלה על כמות הפילגשים.

שדוד המלך היה יכול לשכב עם בת שבע ומיכל ואחינועם ואביגיל וכלאב וכו וכו בו זמנית, ואין בזה בעיה??
נשמע לי חריג ודוחה ברמות אחרות...

פירתשתי באותה העת - במקביל. ושהשאלה היא ללא חתונה.

עכשיו אני מבין שממש יחד. לא עלה על דעתי שזו השאלה...
כשכתבת חרם דרבינו גרשום ישר עלה לי לראש חתונה במקביל. ולא בו זמנית...

יש כמה מקורות שקשורים.

הדרכת חז''ל לשמש בחצות שלא ישמע קול אישה אחרת ויחשוב עליה אז כל שכן שכאן.
בבני 9 מידות אחד הם זה בן עירבוביא. שזה אומר שחושב על אחרת באותו זמן אפילו היא אישתו (כמו בני תמורה) אז משמע שאסור

אבל הם לא דתיים שם בקפריסין הכיפות סתם הצגות

הנשואה לו כדת משה וישראל.

מסכת נדרים דף כ עמוד א'
שו"ע אורח חיים, סימן ר"מ, סעיף ב'.

גילוי עריות במובנו ההלכתי - זה דווקא איסורי ביאה לשארי בשר/אשת איש/זכר וכו' הנזכרים בתורה בפרשות אחרי מות וקדושים.

לא זוכר מקור שמתייחס לעניין כאן כ'מעשה ארץ מצרים'. (אם כי מבין את הסברא).

בפשטות זה בכלל איסורי דרבנן שנובעים מקדושת החיבור, שנקרא בתורה 'ידיעה'. ממילא צריך שכל הדעת של האיש והאישה בשעת החיבור תהיה אחד בשני (אפילו במציאות, שאף פעם לא היתה מומלצת, גם אם מותרת, שיש לאיש כמה נשים).

בדומה למושג "דת יהודית", ישנן דוגמאות וישנו עיקרון.
העיקרון באיסורי מעשה ארץ מצרים הוא ליפול לבהמיות תאוותנית בהיבטים מיניים כמו המצרים דאז שהיו מפורסמים בזה.
דוגמאות ניתנו בחזל ובמדרשים השונים למשל גבר נושא גבר, אשה עם אשה וכדו'. אך אלו רק הדוגמאות, הכלל עומד בעינו.

לכן, אם מעשים כאלו מגיעים מתרבות מסוימת מתירנית ומופקרת בהחלט ניתן לדון האם יש להחיל את המושג מעשה ארץ מצרים על מעשים שונים מעבר לדוגמאות שפורטו במקורות.

(באותו סימן בשו"ע).

אם היא מיוחדת לו רק כפילגש, עדיין הפוסקים אוסרים בימינו מכמה סיבות.

אם הם נשואות, אז יש חרם דרבינו גרשום.

כך שבימינו אי אפשר לשכב עם כמה נשים מבחינה פרקטית, לא שהתורה אוסרת מבחינה עקרונית לגבר לשכב עם כמה נשים.

אם זה ממש בו זמנית, יהיה בעיה של בני תמורה.

זה לא ממש קשור לנישואים, אלא אם כבר להלכות נידה.

לגבי בעילת זנות, אני עדיין מחכה למישהו שיראה לי איפה כתוב שזה אסור.

תמיד מדברים על זה , כאילו זה מאוד חמור, אבל מסתבר שההלכה מקפידה להתעלם מהעניין. יש כמה רמזים אבל לא יותר מזה וזה לא שהגמרא התקמצנה באיסורים.

 

בסוף תמיד נאלצים להסתפק באותו ציטוט של "חייב אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד מאוד מאוד,

כאילו שזו הוכחה למשהו.

 

ההנחה שלי, זה שגם בתקופת המשנה והתלמוד וגם בתקופה של השולחן ערוך, חז"ל הבינו הבינו שהזנות היא מציאות שתמיד תהיה קיימת ולכן אין טעם לאסור אותה.

 

זה גם עונה על השאלה שלך, נראה לי.

אין טעם אפילו לענות לעניין

שאלו אותו על דבר מסוים איפה כתוב שאסור והרב ענה "איפה כתוב שאסור להכניס חתול לארון הקודש? לא כל דבר צריך להיות כתוב שאסור".

 

אז היום אין פוליגמיה, חסך לנו חצי ממסכת יבמות לפחות, לא שווה?

 "כל עוד הוא עושה כל שביכולתו להתגבר על ניסיונותיו, ואינו מרפה, מתפלל על כך, עובד על כך, והנפילות מפריעות לו וכואבת לו", אינה כוללת הרבה מאוד יהודים דתיים, כולל מהציבור התורני, שבנושא כזה או אחר מוותרים לעצמם, האם את כולם אתה רוצה להוציא מחוץ למחנה?

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm#2

בקטע "משל- דרך חינוכו של נער קטן" הוא מזכיר את זה בקצרה

אבל תודה רבה על הרצון לעזור

מקביל אבל שונה.

אמרו חכמים הראשונים: שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא? תלמוד לומר, "לאהבה את ה'" (דברים יא,יג) - כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה.

תודה

לפחות אני מחכימה קצת..

לא ציטטת במדויק אבל בתחילת הקדמת פרק חלק במסכת סנהדרין זה מופיע.
יש חינוך לקטן שמופיע על ידי שכר לאחר מכן דוחפים קדימה לעבודה לשמה ועבודה מאהבה, והרמבם מפרט.

"וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניינים:
אנטיגנוס איש סוכו אומר
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס
אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס.
ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה"".

"וגדול מזה מה שאמרו בספרי:
שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר "לאהבה את ה' אלקיך" - כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".

 כי ארכה לנו הישועה...

 

תודה בכל אופן!

אולי התכוונת לבן הרמבם, רבי אברהם?
הרמבם חוזר על העיקרון הזה גם בהלכותיו, חפשי בפנים.
בהצלחה

תודה. אחפש בע"ה

כפי שזכור לי

זה היה בנוי כ'דרגות' בעבודת ה'...

מהפחות אל הנעלה ביותר..

שמונה פרקים- פרק רביעי

(כמדומני שבאופן חלקי ממה שהצגת).
הלכות תשובה- פרק י', נשמע שלזה כיוונת.

יש את הרמב"ם בפירוש המשנה פרק חלק שמדבר על דרגות בעבודת ה', הוא אומנם מדבר על שתי דרגות, אבל יש שם סיפור משל שהוא נותן - על ילד שנכנס ללמוד ויש דרגות בתהליך המוטיבציה שלו.

יש את פירוש המשנה באבות למשנת אנטיגנוס איש סוכו.

יש את מורה נבוכים חלק ג פרק נא בהערה.

יש את משנה תורה הלכות תשובה פרק עשירי. שם הוא מדבר על יראת העונש, ויש את הלכות יסודי התורה פרק ב שם הוא מדבר על יראת הרוממות. ויש את ספר המצוות על מצוות יראת ה'.

אני לא זוכר שיש עוד משהו. אם יש יעניין אותי למה התכוונת.

https://www.mechon-mamre.org/i/12.htm

אולי שם הכיוון.

דבר ראשון אשריכם אשריכם, תלמידי חכמים!

הבקיאות שלכם בתורה מפעימה.

תודה רבה לכולם על העזרה! (גם למי שלא הספקתי להגיב)

 החכמתי מאוד.

 

אז... אחרי שחרשתי ספרי רמב"ם ולא מצאתי..

לבסוף שאלתי את המורה שלי לתנ"ך שלימדה את זה פעם..

מסתבר שזה היה מקור של הרמב"ן בכלל

אז מסתבר שהזיכרון שלי לא כ"כ פנומנלי..

 

בכל אופן שכוייח!

ומאת ה' הייתה זאת שטעיתי, יצאו מכך דברים טובים ב"ה.

ואשתף

בחסדי ה' הוא נמצא!

 

רמב"ן על ויקרא יח- ד':

"ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד ועל זה נאמר (משלי ג טז) בשמאלה עושר וכבוד ופירשו (שבת סג) למשמאילים בה עושר וכבוד וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (להלן כו ה) והשיג לכם דיש את בציר וגו' יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כאשר היה הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם"....

 

 

מדובר כאן על הרוע המופיע בעולם, שבכליונו יתגלה הטוב. אצל חז"ל זה התבטא בעיקר במלכות רומא שיוחסה על ידיהם לאדום.

המילים מלכות הרשעה...
אגב, איפה יוחסה, אצל חז"ל, רומי לאדום?

הייחוס של של רומי לאדום מצוי מאוד בחז"ל ככל הזכור לי - דוגמא אחת שעלתה לי - דברי חז"ל על שני גויים בבטנך ששני גאים רבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת.

ארוך שכולו עוסק בייחוס שמיוחס לרומי ואדום... זה לא ברור בכלל.

הקשר בין אדום לרומי דבר שצריך הסבר, אבל ברור שכך נקטו חז"ל, וכך גם דעת המפרשים.

 

ציטוט מדבריו - "יסוד הבנת נבואות אלו הוא, שרומי ובני אטליא מבני אדום, וכן בתלמוד ובמדרשות, שהרומיים באו מאלוף מגדיאל. ומקרוב בא חכם מבני עמנו בספרד שיצא מכלל הדת והכחיש זאת... והשיבו על טענותיו הרמב"ן הר"ן והרד"ק, ולא הביאו ראיות לדבריהם. "

 

ועוד שתי מקורות בחז"ל-

"אמר ריש לקיש שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב מי זה בא מאדום" (מכות יב)

"ויען יצחק ויאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, זו איטאליא" (מדרש רבה)

 

אפשר לראות את כל זה באריכות  כאן- אדום

לתרבויות זרות ועבודה זרה. צריך לכוון כנגד הפועלים נגד מלכות הקב"ה.

לכן מלכות הרשעה יכולה להיות רק מלכות רומי.

במקרה הזה, גם אין קשר בין המינים לנוצרים, כי לא הייתה כמעט השפעה נוצרית באותה התקופה.

יכול להיות שמדובר בצדוקים או באיסיים.

בלעת את מה שטעמת?
מה אכלת בדיוק?

עדיף להתאפק או לטעום מוקדם.

לחכות, רק לבדוק שהפה נקי לפני שאוכלים.

לימוד תורה.

חשוף יותר... לא רק כזה שלא יוצאים איתו מהבית, אלא גם כזה שפחות שייך להסתובב איתו ליד בני משפחה שהם לא בני הזוג...

לא פוסק וכו', לעיון ולא למעשה...

מותר,
לעיון ולא למעשה?

אני שואלת למעשה...

ליתר דיוק, בידיעת תורה, והדרך לכך היא ע"י לימוד

אם מכוסים לגמרי האיברים האינטימיים אז מותר מעיקר הדין גם להוציא בדיבור.

כל זה מעיקר הדין, אבל עדיף משום "הכון לקראת אלהיך ישראל" ללבוש בגדים יותר מכובדים, או לפחות בלי מחשוף.

זה נאמר בתפילה שזה כבר עניין אחר.

רבה (א), והשולחן ערוך הרב ס' א,ו.

הגדר הוא שלא יהיה ליבו/ה רואה את הערווה.
כמובן אבל בקטע של כבוד לתורה כדאי להיות לבושה בצורה נורמאלית....

"ה. תנאי התלמוד: אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד, הנה הם היראה בתלמוד עצמו, ותיקון המעשה בכל עת. וזה כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה ית״ש את השפעתו היקרה בה, עד שע״י הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא. אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים או ספרי החכמות וההשכלה ככל שאר מושכלות המציאות הטבעי למיניהם, שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמ״ש, ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו ית׳ אל הברואים, וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא נגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי וירעש מרוממותו ית׳. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה אך ברעדה כמ״ש. ונכלל בזה שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו ויתעצם בו היקר האלקי, וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקדש בלי מורא ומקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו ית׳. ואולם כפי מדריגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדריגת ההשפעה הנמשכת על ידו וכמש״ל".

אולי מדובר במחלה מדבקת ולכן הרב אמר לו שעדיף שלא יבוא כדי שלא ידביק אחרים.

נגעים זה עניין של טומאה וטהרה, ואכן צריך כהן (לאו דווקא גדול אבל מיוחס ואין היום כאלה לצערנו) כדי לקבוע טומאה.

אתה בטוח?
אני חושבת שהמחלה שלו לא מדבקת
לפחות ממה שראיתי האיש לוחץ חופשי ידיים לאנשים, לא ראיתי שהוא נמנע ממשהו ..
מסכן האיש הזה.
שמעתי אנשים מדברים עליו..

כדאי לשאול את הרב עצמו מה הסיבה.

הלכות תרומות פ''ז.

 

בכללי - לכל דבר תורה (לאפוקי מדרבנן) צריך כהן מיוחס.

וכן לברכה על ברכת כהנים שלרמב"ם בשא"צ דאו'

או לקבל מחילה גמורה. ברכת המצוות אינה מדאורייתא, הכהן מוחזק אך לא מיוחס.

כהן אינו ככל אדם לעולם. הוא או מוחזק ככהן או מיוחס לכהן. יש בזה חלוקות לגבי פרטים שונים, כמובן שאין חשש לברכה שאינה צריכה בכהן מוחזק. תשווה ביניהם ברמבם ותראה, הרמבם לא כתב הלכות ברכת כהנים לכהנים מיוחסים בלבד... ספק ספיקא וכו'

למה לעניין צרעת צריך מיוחס ואילו לפדה"ב וברכה שעל ברכת כהנים לא צריך ייחוס

כהן מוחזק למיוחס, לזה גם כן הייתה הכוונה.
יש כמה כיוונים בפרשנים לגבי הסיבה, חלק כלליים חלק לעניין הצרעת עצמה ספציפית.

מסופר על הרב קוק שזה הכסף היחיד שהוא באמת הרגיש חופשי להשתמש בו, כי זה שלו מדאורייתא.

אולי @אניוהוא זוכר

וכן משמע קצת בכפתור ופרח דלמסקנה לא קשה לא הא דר"י מלוניל רוצה להקריב קרבן למרות שאין כהן מיוחס.

וזכור לי על עוד כמה שכותבים כך.

מופיע שדנו על ייחוס כהנים לעבודה.
כהן כשר על פי רשי ועוד הוא כהן מיוחס.

הרמבם חילק אך לעניין שונה חילק, בזה אין מחלוקת אני חושב.

לא רק שצריך כהן על מנת לבדוק את הדברים הללו,

איני חושב שכיום יש מושג של צרעת הגוף (או בית, או בגד..)

 

בע"ה בקרוב העולם יתעדן ונחזור לבריאות שלנו, כחלק מזה כנראה גם זה יחזור

קודם כל נדיר שיש אנשים שמבינים בהלכות טומאת נגעים ברמה מעשית (כנראה יש, אבל ממש בודדים), ובדרך הטבע רובם לא כהנים. הטומאה והטהרה ביד כהן.

 

חוץ מזה, אם יטמאו מישהו (כלומר, אם הכהן יכריז על טומאה) אין דרך לטהר אותו גם אם הוא מתרפא, אז זה בעצם להכריז עליו כטמא עד שיתאפשר לטהר אותו - שזה אומר למשל שאסור לו להכנס לירושלים עד הגאולה השלמה. לא הגיוני לומר לו דבר כזה

 

(יש שיטה שלפיה המצורע טמא גם בלי הכרזה, אם ברור שהוא מצורע. אבל לאף אחד בימינו לא ברור שמישהו מצורע)

 

בקיצור, כמו שאמרו כאן גם אחרים, האמירה תמוהה מאד

תאורטית יש מקום לדיון, אבל הלכה למעשה, כמדומני שלא נשמע מעולם פוסק שפסק כך למעשה בדורות אלה.

ב. כל עוד כהן לא הכריז שהנגע טמא, האדם טהור. 

ג. אם זה לפי הגדרים ההלכתיים של נגע, כמדומני שהאיסור לקצוץ את הנגע, נוהג גם בימינו.

ד. יכול להיות שזה מחלה מדבקת/הרב חשש בטעות שהיא מדבקת/הייתה לו סיבה אחרת.

ולמה לחשוש רק לשיטת ר"ת?

כשיטת ר"ת ישנם גאונים וראשונים רבים.

מה גם שהבנותיהם אינן שונות משל רשי או רת אלא הן זהות אך מכיוון שונה כידוע. האם לוקחים בחשבון את המניח וצדדיו או הרואה את המניח וצדדיו וכו'. כך שמי שחושש שדעת רשי היא העיקר כדאי שיחמיר גם לשימושא רבא ולא לרת...

שאם חיישינן לדעת ר"ת אז נחשוש גם לשיטות אלו ונגיע כך בסופו של דבר שצריך להניח 36 זוגות תפילין(ויש גרסאות של 72).

וכן נהגו גדולי עולם. לבטל את כולם מפני הגר"א? תמהני...

דומה קצת למי שרוצה לבטל את שיטת התוס' בתכלת כי הגר"א כותב שהייתה להם גירסה משובשת... לא מקובלנו ללמוד כך.

הטענה היא שגם הם עצמם היו חוזרים בהם או טוענים טענה שונה. זו לא דעת הגרא כנגדם אלא נוסח מתוקן (אם אכן הוא מדויק והיתה טעות) כנגדם. זו טענה אובייקטיבית.

לגבי התפילין, עשה לך רב. אי אפשר לצאת ידי חובת כולם.

אלא שאני פשוט לא מבין מדוע להניח תפילין ר"ת ולא נניח תפילין שלשימושא רבא שהיה גאון או של הראב"ד,

בפרט שהם שהם יותר קרובים לדעת רש"י.

ומדוע לא להניח 36 זוגות תפילין כדי לצאת ליד"ח כל הדעות?

זו שאלה אחרת לגמרי, אם נתייחס אליה כך.

ואם יש סיבה להניח כמה זוגות תפילין כדי להינצל מן הספק, מדוע להניח דווקא תפילין ר"ת.

למשל הדיו הנפוץ כיום פסול לשיטתו ופוסל. חסרות ויתירות במילה "לטוטפות, לטטפות, לטטפת".

לגבי בל תוסיף. לא אומרים בל תוסיף על אדם שמצוי בספק וחושש למספר כיוונים שונים. לאחר הכרעה הלכתית ברורה, אדם שיניח תפילין שונות ממה שהוכרע מסיבה כלשהי, 'עניין' כלשהו יעבור בבל תוסיף.

"רוב המפרשים חולקים על הרמב"ם (ראו ספר החינוך מצווה תנ"ד) וסוברים שאיסור זה הוא רק במצוות עשה. עוברים על האיסור רק כאשר מוסיפים על מצווה קיימת, כגון המניח ב' זוגות תפילין או היושב בסוכה שמונה ימים (במקום שבעה)."

תוכל להביא מקור?

לגבי עוף בחלב. פרק ב שם. אם יאמרו שהעוף אסור מהתורה זה איסור בבל תוסיף על מל"ת. הראב"ד חולק שם בהשגה אני חושב או שזו הבנה בראב"ד

אם אתה רוצה לדון איתו אתם יכולים לדבר באישי,
אם אתה רוצה תגובות נוספות כדאי לפרט על מה דיברתם.

הוא טען שלדעת הרמבם לא *חייבים* בבדיקות אחרי תשמיש בשיש לה וסת אלא רק מנהג ודרך

תשמיש באשה שיש לה וסת קבועה.
הוא טען שלרמבם זה מחוייב
אני טענתי שלא מחוייב שלדעתו יש חיוב כמו כן האם חזקה תועיל בבדיקה לאחר תשמיש שכל מטרתה שלא תראה מחמת תשמיש או לעניין טהרות.

מוזמן, אשמח לשמוע

הרי הרמב''ם כותב במפורש שבדיקה אחרי תשמיש היא אפילו למי שיש לה ווסת קבועה.

 

יש מקום לדון אם היום (בניגוד לזמנו של הרמב''ם) יש חיוב, שכן נראה שזו הלכה מתוקף מנהג ולא חיוב עצמי כמו הבדיקות שלפני התשמיש. לזה התכוונת?

גם לנוכח הגמרא, גם לאור מסורת הפסיקה ממקומו לפניו ואחריו, גם לאור מקומות אחרים ברמבם.
לא אמרתי שאני בטוח אלא שאפשר להבין אחרת. כמו המגדל עוז למשל ועוד.

כמו כן לראיה מחמת תשמיש לא ברור שלא תועיל לרמבם חזקה כמו הריף.

"דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש... אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים - אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש, אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה"

אבל תחילת ההלכה היא "דרך" בלבד כלשון חזל.
כבר תהו על הרמבם הזה, לדעתי הוא באמת לא מחוייב, הכל צריכין יכול להיות מוסב לכמה כיוונים.
מהמקום הזה בלבד אכן נראה דחוק אבל בצירוף כל הממצאים לא ברור לי החיוב. במיוחד בהקשר לסוגיות הרלוונטיות בשס.

גם אחר כך הוא כותב ש"לא תשמש אלא בשני עדים" (גם בפיה''מ מפורש שיש חיוב).

אני מסכים שזה לא חיוב כמו לפני התשמיש שהוא ספק דאורייתא, אבל חיוב ודאי יש.

בין לטהרות בין לבעלה הרמבם הולך ומפרש. לאור שאר המקורות אני לא רואה חיוב לאשה עם ווסת קבועה לבדיקה כזו מעיקר הדין אלא לנוהגים כך בלבד.
עיקר הדין מצוי בהלכה ט'.
מה גם שכבר העירו שמה שהרמבם כותב הוא ממש הפך סוגיות השס.

כלומר שיש חיוב ממש. גם הלשון בפיה''מ הוא שאין מותר לשמש אלא בעדים.

 

ואין בזה הפרש בין וסת קבועה למי שאין לה וסת, כל ההבדל ביניהן הוא רק לגבי הבדיקה שלפני.

 

ואני לא חושב שדעת הרמב''ם היא הפך הסוגיה, היא מתיישבת איתה נהדר.

לי זה לא כל כך פשוט בדעתו, אפילו כלל לא.

איפה יש מקור שמשמע ממנו אחרת?

בהלכות אישות ניתן להתפלפל לגבי בדיקה לפני או אחרי. שם כלל לא, ווסת קבועה טהורה ללא בדיקה.
הרי מה טעם הבדיקה?
אם יש ווסת קבועה אין חשש

זה מפורש שם - "בשעה שעוברת לשמש מטתה".

הרבה תמהו על הרמבם הזה, על סיבת הבדיקה על תוקפה ועוד.
יש בשיעורי הגריד באריכות רק על זה.
ערוך השולחן גם הוא עסק ברמבם הזה והעלה שמדובר בדרך ומנהג בני ישראל.
הרב קאפח על המקום צירף תשובה של הנודע ביהודה.
וכו'...

אם כל כך פשוט לכם, אשריכם. לי כלל לא פשוט, לא מהות החיוב, לא הסיבה ולא היישוב עם השס.

מה גם שבדיקה אצל רמבם היא קינוח בעלמא שהרי באשה לא אומרים חורים וסדקים כמו בפסח...

שהרבה מהקושי נובע מערבוב בין הבדיקה של לפני לבדיקה שאחרי, כאשר למעשה אלו שני דברים שונים לגמרי.

שנית, הקושי בהבנת הרמב''ם בסוגיה (אם קיים) או בהבנת טעם דבריו לא מבטל את מה שאמר - מה שהוא אמר ברור, השאלה היא למה.

 

לגבי השאלה אם הבדיקה היא חיצונית או פנימית - זו שאלה נפרדת (שגם בה אני חולק עליך, מסתבר).

יש קינוח ולזה רמזתי באופן הבדיקה אבל אתה צודק שזה נידון שונה. מהו בדיקה מהו קינוח...

מה שהבאת זו בדיוק הבעיה, הסיבה. אם מטהרות ומאשת כהן או עיסוק בטהרות דרשנו בדיקה אחרי וממנה הגענו לבדיקה לפני כמובן שיש הפרש בין ווסת קבועה לשאינה קבועה.
אם ישנה סיבה שונה לבדיקה שלפני וסיבה שונה לאחרי אז גם יש לבאר ולהבין את ההבדל, הרי מסולקות דמים צריכות לבצע גם הן את הבדיקה.
צריך לראות מה הרמבם אומר גם במנותק מסיבה נכון, כמו חליטה למשל, אך לגבי אופי החיוב הסיבה חשובה. האם יש חשש כרת או מנהג של עיסוק בטהרות או סיבה שונה.

בכל אופן, הדברים עתיקים כמו שציין הרב קאפח במקום ורבו החילוקים. אני אישית לא רואה לשון חיוב באשה בעלת ווסת קבועה אבל גם לא הכרעתי לעצמי, והדגשתי את זה לאורך הדרך. יישר כח

לא מבין למה אתה מתכוון. הדיוק בלשון פה הוא לא נכון, הרי הרמב''ם כתב כך: "דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמן אחר התשמיש - כיצד? מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה".

ומעבר לזה שהדיוק לא נכון יש לי ראיה שהבדיקה היא פנימית אבל אכמ''ל.

 

הרמב''ם כותב במפורש שזה שווה בכולם - ווסת קבועה או לא, איך אפשר להסביר את הטעם שלו (ועוד כשהוא כתב במפורש בפיה''מ שזה לא הטעם אבל ניחא) ומזה להסיק הפוך ממה שהוא כתב במפורש?

דיוק או לא דיוק אינני יודע, זה כבר חזל עושים במקום וככה הנודע ביהודה מדייק והרב קאפח נשען עליו, תלוי בבדיקה. אכמל

השאלה היא האם בדיקה לפני וכל האמור היא גם בבעלת ווסת קבועה.

כי אם לא כן הרי ממ''נ צריכה בדיקה לפני.

בהצלבה במקורות שעוסקים בזה לא מחויב שדעת הריף למשל לא מתאימה לדבריו.

למשל בהלכות מטמאי משכב ומושב רמבם כותב במפורש שאשה בחזקת טהורה אם יש לה וסת קבועה ואין צורך בבדיקות לבעלה אם אין עיסוק בטהרות. גם בהלכות שגגות כך מופיע ולכן נראה לי ככה שעיקר לשונו ודעתו היא כהלכה ט באיסורי ביאה פרק ד' והלכות אישות שבפרוש עוסק במי שאין לה וסת קבועה.
וסת קבועה גם זה נידון. לא פשוט שמי שרואה בטווח מסוים של ימים לא תיחשב כוסת קבועה גם כיום.

אישות:
"הנושא אישה, ונמצאת שאין לה וסת קבועה לנידתה, אלא לא תרגיש בעצמה, עד שתראה דם נידה--הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש".

מטמאי משכב ומושב:
"חכמים תיקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום בשחרית, מפני טהרות של ערבית, ובערבית, מפני טהרות של שחרית; וכל אוכלת תרומה, בודקת בשעה שאוכלת בתרומה.
וכל אישה בודקת בשעה שעוברת לשמש מיטתה, מפני הטהרות; אבל אם לא הייתה עוסקת בטהרות, אינה צריכה בדיקה לבעלה,
שכל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בעניין נידה".

כל החיוב מעיקר הדין הוא רק בבדיקה שלפני ורק למי שאין לה וסת קבועה או לעוסקת בטהרות,

הבדיקה שאחרי התשמיש היא לא מעיקר הדין והיא שווה במי שיש לה וסת ובמי שאין לה.

 

(הכוונה בציטוט הראשון "לא תשמש אלא" היא לבדיקה שלפני, הבדיקה שאחרי היא אגב)

וכבר רבו ההצעות... אז גם אתה מסכים שהבדיקה שאחרי היא לא מעיקר הדין?

בהלכות איסורי ביאה כותב בפירוש שחייב.

יתר על כך אם בדקה אחרי ואבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק. מדוע? הרי אין חובת בדיקה בכלל לשיטתך...

יש עוד פירושים לדעתי ערוך השולחן אומר כמוני (אומר כמוני- כי אמרתי מדעתי ולמפרע ראיתי את דבריו)
המגדל עוז גם מציע הצעה על הדף שם. אינני רואה לשון חיוב ברמבם אלא פירוט של המנהג שהיה אז. עיקר הדין שאין בדיקה לבעלה ואשה עם ווסת קבועה בחזקת טהורה כמו בהלכה ט' וכמו בהלכות מטמאי משכב ומושב.

וברור שמתפללים גם עליו שיזכה לאור פני ה' ית' וע"י כך ב"תורת חיים, אהבת חסד... "

כִי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תוֹרָת חָיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד

אבל מהתורה אסור קעקוע כדרך שעובדי עבודה זרה היו עושים לעצמם.
קעקוע שאיננו קבוע, כמו איפור שנשאר לכמה שנים ויורד אחר כך יש שמתירים את זה (הרב עובדיה), (בכל אופן אשה נשואה תבדוק עם הרב שלה ואכמל). לגבי קעקוע זמני מן הסתם הדין יהיה דומה הלכתית אבל לדעתי לא מתאים שאדם דתי יעשה כזה דבר וישתווה במראה לעוברי עבירה.
יש גם את שיקול מראית העין ולכן זו שאלה לרב. צריך לראות על מה את מדברת בדיוק. קעקוע חינה ניכר לעין שהוא חינה ולא דומה לקעקוע רגיל. אם הזמני נראה בדיוק כמו האסור זו בעיה.

מישהו פה אמר שאסור ביגלל שזה עושה סימן בגוף וזה אסור, משהו כזה...

בעיקרון זה כן קבוע, אבל אפשר להוריד אותו אז זה לא כזה קבוע...

נגיד חברה שלי(לא יהודיה) עשתה קעקוע והיא לא אהבה אותו אז היא עושה לייזר כדי למחוק אותו ולא נשאר סימנים של זה...

הצבע של האסור הוא בדרך כלל סוג של צבע כחול כזה... וההוא בצבע ממש שחור.

לא אכפת לי לשלוח את התמונה שלו, זה לא לא צנוע.

כאילו... זה כן קבוע, אבל זה כן יכול לרדת.

ואם זה ביגלל חוקות הגויים, אז היום יהודים גם עושים את זה.

אני תמיד ידעתי שזה אסור רק ביגלל שה' הביא גוף שלם וחלק, וכמו שהוא הביא לנו אותו ככה, אז ככה גם צריך להחזיר אותו אחרי שמתים, אז לא עושים את זה, כדי שהוא ישאר כמו שקיבלנו אותו.

זה לא פוצע

כמו שאניוהוא אמר.

יורה דעה, ק"פ סעיפים א"ב

 

סעיף א[עריכה]

כתובת קעקע היינו ששורט על בשרו וממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים:

סעיף ב[עריכה]

אם עושה כן על בשר חברו אותו שנעשה לו פטור אא"כ סייע בדבר:

 

ז"א האיסור הוא רק על להיות המקעקע.

גם כאן, יש דעה שמקלה שאומרת שכתובות קעקע שאסור לבצע זה רק במקרה שיש שם אותיות.

 

שמח לעזור.

ואסור.

כדאי להבין מה שכתוב לפני ששולחים.

כי אם מבינים כמוך מבינים לגמרי לא נכון

כי אם מבינים כמוך אז לא רק שמבינים לגמרי לא נכון, גם עושים עבירה....

כתוב בסעיף ב שכתבת - 'אא''כ סייע בדבר'. - ואז זה אסור
אם אתה מושיט לו את היד - מבחירתך - זה מסייע.
אם אתה מזמין ומשלם - זה מסייע.

פשוט שזה אסור

מי שכתב את השו״ע ידע גם לכתוב ״אסור״ כיוון שלא כתב פשוט שזה מותר

הפסקה שמתחילה במילים אלא אם כן, היא לא עיקר ההלכה אלא תוספת למקרה אפשרי אך לא שכיח ששני אנשים משתפים פעולה בביצוע קעקוע

 

אין כוונתה לשנות את עיקר ההלכה ועיקר ההלכה זה שמותר 

ואכן, פשוט שמותר

יש גדר מסייע בהרבה מקומות בהלכה..לא כתב עושה בעצמו - כתוב מסייע.
ב'בל תקיף' מסייע זה שהזיז את הראש שיהיה נח לספר. אותו דבר פה.

השולחן ערוך ידע גם לכתוב את המילה מותר, לא?
אם הוא לא השתמש בה כנראה שזה לא מותר.
אם הוא לא סייע אין פה מעשה. לאו שאין בו מעשה לא לוקים עליו.

לגבי מסייע תחשוב לבד- האם ללא תשלום המקעקע היה מקעקע אותך?
אין הכוונה לסיוע במילה הפשוטה של עוזר פיזית או טכנית אלא שללא העשיה שלך המעשה לא היה קורה.
מכאן שתשלום ונכונות למעשה היא אכן סיוע. על גדר הסיוע אתה אכן יכול לחלוק עם מקורות או סברא.

לגבי מה שציינת בלשון השולחן ערוך זה בכלל לא נכון. יש כללי קריאה ופטור הכוונה מהעונש.

גם כאן, האיסור הוא רק על הקעקוע עצמו וגם כאן יש מחלוקת ואפילו ואפילו ואפילו אם יש שחר לטענה המוזרה המקיף הניקף שזו "גזרה שווה" שלא תמיד מותר לעשות, הרי יש שפע של אפשרויות הלכתיות להתיר את העניין.

 

וזה דומה לכל מיני מקרים אחרים כמו ללכת לים בשבת, מה שנחשב ל"איסור חמור" למרות שהוא מותר במפורש בשני סעיפים שונים של השולחן ערוך.

 

אז חושבים שזה "אסור" אז מה?

אבל לא אכנס לזה כי לא כל מה שכתוב בתושב"ע כתוב בתורה וגם כי אין לי כוח לוויכוח עקר.

לא שזה מותר ח"ו.
גם לגבי האותיות בקעקוע, הגבתי לעיל.
למעשה תשאלי את הרב שלך.

גם ככה ניראלי שירדתי מהרעיון...

ההבחנה בסוף היא בין איסור דאורייתא לדרבנן. אין מי שמתיר קעקוע של ציור כלשהו לצמיתות על הגוף.

כמובן שיש איסור להיות עם קעקוע, מה כוונתך?
התורה אסרה להיות מקעקעים בלבד?

האיסור הוא על שתי הפעולות. אם לא סייע פטור. אבל לפי האנלוגיה שעשינו כמו שבהקפת הראש אפילו הנדת הרא נחשבת סיוע גם כן כאן הושטת היד או אפילו הנדה שלה תיחשב כסיוע וחייב כמש"כ לעיל.

עניין הרמז משמש אכן רק כאסמכתא ולא כלימוד כללי, שאחרת היה ההיגד התלמודי מתקבל אולי כהלכה בכל תפוצות ישראל. ולגבי שאלת עוגמת הנפש, הרי מכל מקום זה מנהג ומכוח זה הוא קיים, כלומר ההווא אמינא היא שאין בכך כל "עוגמת נפש" שממשותה היא כזו שצריכה היא לדחות או לבטלו. זה היופי של המנהג כסממן קהילתי שמבדיל בין הנשוי והרווק. מובן שחורבן קהילות אשכנז בשואה מבטל כעיקרון את תוקף המנהג [וקהילות החרדים אינן שייכות לעניין זה, שעבורן מאי שנא אם הקהילה נמצאת פיסית במיקום הגיאוגרפי כגון צאנז או גורא, או הועתקה כגטו לבני ברק או בורו פארק].

בכלל לא פשוט שכריות נחשבות ככזו, הן מחמת הצורה והן מחמת הרכב החומרים.

 

מה שכן - דבר שטיבולו במשקה מחייב נטילה, גם זו נקודה שהרבה מפספסים לגבי דגנים בחלב.

או שאתה מתכוון לדעה שהיא לא השולחן ערוך שפסק על שלושה סוגים שהן פת הבאה בכיסנין?

באכילה בכף לא הרבה נוטלים

יש גם מעשה קדירה למשל, שהוא מזונות ואינו פת הבאה בכסנין ואפילו אם קובעים עליו סעודה לא מברכים עליו המוציא.

אין כאן בישול, הכריות אפויות. אם אני זוכר זה משנה.

או כמו פשטידה, או כמו פנקייק או כמו עוד הרבה דברים שיש לגביהם מחלוקת אם הם בכלל פת הבאה בכסנין מסיבות שונות.

וזה תלוי בעיסה, לאו הא בהא תליא.

חלה, לחם או פת הבאה בכיסנין? איזה עוד אפשרויות יש?
מעשה קדירה זה בישול שאין בו את השאלות הללו.

שאלתי את הרב ליאור והוא אמר לי שאין לזה 'צוריתא דנהמא'.
אבל הרב יעקב אריאל והרב אליעזר מלמד אמרו לברך על זה המוציא.

הגדרת 'תואר לחם' מאוד נזילה. ולא מצאתי איזה קו חורז להגדרה זו.
כל פוסק, ע''פ לימודו והבנתנו מחליט האם צורה זו נכנסת לתואר לחם או לאו.

כאן, שהיא שילמה מייד, לא הלוות לה כלום, אלא 'מכרת' לה ניקוב, בעשר אגורות יותר.

פעוט כזה שלא מקפידים עליו (בפרט בריבית דרבנן)?
אם מישהו קנה לי משהו ב24.90 אני לא יכול פשוט להחזיר לו 25?

מההלוואה, אבל כדאי לבדוק, אני לא זוכר לגמרי את החלוקים.

(בעבר הריבית הייתה גבוהה הרבה יותר)

יש בעיה של גזל..

ובהכפלות של נוער זה מה שכתבת.

אני צודק?

להמעיט בשמחה צריך משנכנס אב.

בס"ד
זה מובא רבות בחסידות שזה זמן שממש כמו אלול שהמלך בשדה, רק מכיוון אחר, נכון יש צער, טבעי חרב המקדש ברור שיש צער אבל צריך להתפלל להרגיש את ה' ולהתקרב אליו מתוך צער השכינה מתוך המצב הזה.

כפי שנזכר למעלה מיעוט שמחה הוא מראש חודש אב (ומיעוט שמחה אין משמעותו עצב).

בדורנו יש לשאול בכלל מה מקומם של מנהגי האבלות בכלל, שכן אנו מצויים במצב של אין שמד ואין שלום.

מתפללים על זה שלוש פעמים ביום 

וכל  הגויים יהיו עבדים שלנו

השורה הראשונה נכונה,
השנייה ממש ממש לא,
ובכלל היא חוטאת למטרת הגאולה ואף הרמב"ם מציין זאת.

מה המות הגאולה?

 

גילוי אור ה' בצורה הכי נעלית

 

וזה יתבטא בשאר הדברים.

 

שהגוים ישרתו את היהודים 

שיהיה שפע שלא היה כמוהו

מהעצים יצמחו בגדים לחם וממתקים

ועל  הרצפה יתגוללו יהלומים

שאפילו לא נצטרך להרים כי העבדים אותם ירימו..

כל החולים יתרפאו

ועוד הרבה דברים טובים יקרו 

 

הכל מבוסס

אתה לא מכיר אתה מה שאמר שמואל?כי את זה הרמב"ם פוסק להלכה.
אני אשמח לדעת על מה זה מבוסס,אבל שוב,זה לא נפסק להלכה ברמב"ם.

שהאומות שישארו אחרי שה' יעשה בהם כלה, ישרתו אותנו ואת השאריות שישארו מהאוכל שלנו ניתן להם.

אלא שעבוד מלכויות בלבד(ילק"ש, ראה, י"א)

אינני יודע לפרט.

תשאלי אדם שמצא את מקומו ושמח בו מה ההבדל בין חייו לבין אלו הקודמים, רק שמחה? תיקון והשלמה משפיעה על כל המציאות, כל כך כל כך הרבה. ההבדל בין אדם שמצא שלימות לאדם מחפש, כמעט והבדל בין שני אנשים שונים.

איך בדיוק יהיה? לא מחפש לדעת. כן שואף, כמו כל אדם נראה לי, לשלמות.

אמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות
ועוד "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כג, ז) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו".
ומהפסוק בירמיהו מוכח שחז"ל חשבו שימות המשיח תלויים בקיבוץ גלויות, וכבר זכינו לזה. אם כן, פשוט שהייתה גאולה כבר.
וכמ"ש הרמב"ם בפירושו על סנהדרין "ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל".

השאלה היא מה יהיה בגאולה השלמה. מה שיהיה זה שתחזור הנבואה - "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו" (יואל ג א) ושיבנה בית המקדש

אתה שפוט של ארה'ב ומה יגידו האו'ם.

ועוד מלכויות תנכיות ופוסט תנכיות
מתי לאחרונה הייתה לאמירה של האו"ם השלכה מעשית כלפי מה שקורה כאן?
לגבי ארה"ב - באמת המצב לא אידיאלי, אבל לא עד כדי כך שזה נחשב לשיעבוד (ויש שטוענים שאפשר להסתדר תקציבית בלעדיהם). בגאולה השלמה יהיה מצב של "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בשביל שלא יהיה שיעבוד מלכויות לא צריך את כל זה

אנחנו בתחילת תהליך הגאולה. אבל לא הגאולה עצמה.

לא הבנתי איך אתה מייחס לתקופתנו מעמד של שיעבוד מלכויות ביחס למלכויות הקודמות שעמדו לנו

אבל לעתיד לבוא לא יהיה שיעבוד מלכוית. שיעבוד מלכוית - זה לא לפעול לפי העצמיות שלך אלא לפי 'מה יאמרו בגוים'.

(לפני שהוקמה המדינה.
לכאורה הרמב"ם כותב שתחזור המלכות לישראל והמדינה ע"פ פוסקי דורנו עומדת בקריטריון)

שכחת להכרית את עמלק ולבנות בית המקדש....

הוא לא תקיף כמו שהייתי רוצה, אבל אם הוא היה שפוט של ארה"ב, אחרי שמונה שנות אובמה היינו מוצאים את עצמינו, בגיליוטינה של דעא"ש.

קיבוץ גלויות מלא. [דברים פרק ל]

תשובה מלאה [דברים פרק ל].

שלום בעולם [ישעיהו פרק ב].

הגויים יבואו ללמוד תורה מעם ישראל [ישעיהו פרק ב].

ועוד..

ארץ ישראל בשליטת עם ישראל מנהר מצרים עד נהר פרת (בראשית טו)

אריכות ימים (ישעיה סה).

יש מחלוקת אם יש דברים נוספים למה שפירטו חז''ל, רוב הפוסקים נוקטים שכן.

הראשונים שבהם כתבו על דברים חריפים, כמו בצל ושום. בשו''ע כתוב שגם דגים מלוחים (לכאורה גם ירקות כבושים) ופירות חמוצים (כמו לימון וי''א שאפילו תפוח) נחשבים חריפים.

עמבה?

אם אני לוקחת מהצנצנת עם סכין חלבית וגם עם כף בשרית זו בעיה?

נראה לי שכן אבל אף פעם לא טעמתי ואני לא ממש יודע מה זה אז לא בטוח.

רק אני המוזרה
זה לא חריף אבל ישלי הרגשה שגם זה נכלל בעניין.. מעניין לדעת מה התשובה

בעקרון, לפני השאלה הזו הייתי צריכה לשאול מה הדין במקרה של מאכל חריף? מותר להשתמש בכלים בשרי חלבי באותו מאכל מאותה קופסה?

מאכל חריף שנחתך בסכין בשרית אסור לאכול אותו עם חלב (או להפך) - זה תמצית דין מאכל חריף. לכן בפשטות בכלי חלבי כן יהיה מותר לאכול אותו.

 

אם השאלה היא לגבי עמבה אז אני לא יודע מה זה, אבל אם זה חמוץ (הבנתי שיש בזה לימון/חומץ) אז זה כבר תלוי בשאלה אם חמוץ נחשב חריף (כאמור, לפי השו''ע כן).

 

כל זה מבחינה עקרונית, להלכה צריך לשאול רב.

אם מותר לקחת מאכל הנמצא בכלי מסוים, פעם אחת לקחת בעזרת כלי חלבי ופעם אחרת עם כלי בשרי?

יוצא שהמאכל החריף מקבל טעם גם מהבשרי וגם מהחלבי, לכן יהיה אסור לאכול אותו בכלל.
(יש כאן עוד מחלוקות כמו אם כלי נקי נחשב בשרי/חלבי, או אם סכין שאינה בת יומה גם מחשבת נותנת טעם)

אבל כאמור למעשה צריך לשאול רב.

ההלכות האלה מסובכות
כמה שאלמד לא יקלט
ובכלל, כשלמדתי את זה ההרגשה הייתה שהרבה דברים אנחנו עושים כשהם בכלל לא הכרחיים ובעצם הלכות חיוניות אחרות אנחנו לא מקיימים😪


תודה לך!

או חריף עם דוחק של סכין (לחתוך בכח, לא למרוח)
או חריף בחום

סתם דבר קר חריף לא מבליע או מפליט

אז זה בסדר לקחת מהצנצנת בסכין חלבית ופעם אחרת מבשרית?

זה חילבה מתובל מאוד, לא?

אלא רק מרחת והסכין נקיה. אז נראה שאין בעיה, בחיתוך של דבר חריף זה כבר ענין שונה כמו שכתבתי כבר למטה.

אבל מה שכתבתי נכון לחזרת /סחוג/חרדל וכו'

כי פתאום קלטתי שאולי זו בעייה ואז השתדלתי לקחת בכלי נטרלי (חד"פ)

תודה!

צנצנת שיש בה דבר חריף...אז אם שוחים את הכף בפנים ..

וגם אם יש זה לא מבליע ומפליט אלא רק אחד.

כלומר אם לוקחים בכפית ושוטפים מיד זה בסדר, אבל אם משהים בשיעור רתיחה, זה בעיה!

שאין כבישה בכלים. לרוב הדעות.

שחזל קבעו או לא. התארחתי בשבת אצל מישהו שהקפיד על עגבניה כדבר חריף.
לפי שולחן ערוך סכין שאינה בת יומה לא תאסור לאכול עם המין הנגדי, אם תקלפי את מקום החתך בעובי מסוים.
לדעת הרמ"א כן תאסור גם אם לא בת יומה.
סימן צו ביורה דעה, יש בזה כל מיני חילוקים אז למעשה תשאלי את הרב שלך או תבררי מה המנהג אצליכם בבית.

אבל אפשר לנסות ללמד זכות...

 

1-זה חלק קטן מאוד מכל הקליפ

2-היא לא לבושה בצורה בוטה מידי

3- אולי רצה להמחיש שיש פער בין הילד לאמא מבחינה תורנית...