למה במנהגי ישראל קושרים את שרוכי הנעל השמאלנית לפני שרוכי נעל הימנית.
אם בתחילת הדרך עוד אפשר היה להאמין שההתנהלות האיטית והתגובה המאוחרת בשביעי באוקטובר היו תוצאה של מחדל נקודתי או כשל תפיסתי, ככל שעובר הזמן עולה התחושה הקשה שלא מדובר באירוע חד-פעמי. נראה כי אותה "יד נעלמה" שהובילה לעצלנות ולעיכובים באותו יום נוראי, ממשיכה לפעול ולשרת מגמה דומה גם בהמשך – וגם כעת.
כאשר מביטים באירועים המתרחשים מתחת לרדאר, התמונה הופכת מטרידה עוד יותר:
* גניבת 800 הטלפונים ממחסני השב"כ: אירוע אבטחתי וערכי חמור במערכת הביטחון, שזכה להתעלמות כמעט מוחלטת מכלי התקשורת המרכזיים. השאלה המהדהדת היא מדוע רק ערוץ 14 והרשתות החברתיות המזוהות עם הימין מוצאים לנכון להעלות את הנושא לסדר היום.
* היחס לחיילים פצועים בבית החולים רמב"ם: טענות קשות על יחס מחפיר כלפי פצועי צה"ל, שגם הן נדחקות לשוליים ואינן זוכות להד בתקשורת המיינסטרים, אלא שוב – רק במרחב הימני.
* הפרעה לפעילות המוסד באיראן: הדיווחים על התוכנית להוביל שינוי באיראן דרך הגורמים הכורדים שנכשלה, ובעקבותיה שינויי הפרסונל של רומן גופמן, מעלים חשש כבד עוד יותר. במקום לתת גיבוי מלא למשימה לאומית מדרגה ראשונה, מבעבעת התחושה המנקרת כי גורמים מסוימים, משיקולים פוליטיים צרים, סיכלו את המהלך בכוונה תחילה כדי למנוע הישג של "ניצחון מוחלט".
המצב הזה מחזיר אותנו למנהג העתיק ולתפיסה במסורת ישראל ובקבלה לגבי סדר נעילת וקשירת הנעליים: ההלכה קובעת כי יש לקשור קודם את שרוך רגל שמאל. בספרי קבלה מוסבר הטעם לכך, כי הצד השמאלי – המייצג את מידת הדין – דורש פיקוח, השגחה וריסון מתמידים, עוד לפני שפונים לחיזוק הימין.
כאשר המערכות הלאומיות והתקשורתיות נמנעות מלבקר ולפקח על אותם מוקדים, מן הראוי להזכיר את הכלל הבסיסי הזה: ללא פיקוח הדוק ופוקוס חד על מה שמתרחש בצד השמאלי שלנו, לא ניתן יהיה להשיג את הניצחון והביטחון הנדרשים.
