פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 39)

מה זה משנה שהיא הופתעה?

זה שהיא לא יודעת שככה צריך לעשות זה בעיה שלה.

גם אני הייתי מדליק נרות כשגרתי לבד זה ממש נחמד

הייתי אומר "שתחונן אותי ואת כל קרוביי" כו'

ונראה לי שהייתי אומר "בזכות שרה רבקה רחל ולאה אימותינו"... ממש מחובר "לצד הנשי" שלי חחחחחחח

אני לא מדבר איתה יותר ומעכשיו אתרחק ממנה כמו מאש.

(אני מקדיש למען חסרי ההומור והצינות את ההודעה הנוכחית, שהיא שאני לא באמת מתכוון לעשות את זה. 

ואני גם מדגיש שהמקור הוא טרנד מהטיקטוק)

ף

טוב די מסכן הילד

לארגן חנוכת בית דרך טלגרם או הפקס או המייל.

ואגב, היא ידידה מארוחות שבת של גבעת שמואל, לכן אסור לארגן את הארוחות האלו דרך הפלטפורמות האלו...

הפנס דולק מערב שבת

אתה רק מגיף את התריסים כדי לסמן

קל

אני גרוש ומדליק נרות...

את לא יכולה לצפות לראות את הבן אדם ב100% נכון? כל הפגישות זה סתם משחק, מכירים באמת את הבן אדם רק שנמצאים איתו 24/7 תחת אותה קורת גג עם כל מהלך החיים, שמה הוא מגלה את פנימיותו.

למשל שמעתי על מישהי שיצאה עם בחור במשך חצי שנה והיה להם טוב, התחתנו ופתאום גילה חברבורותיו והבן אדם בעל חימה גדול וכועס ומתפרץ על כלום.

אם הבחור אומר לך קיימות בי תכונות מסויימות ואת לא רואה אותן *כרגע* זה כי זה משחק לעשות רושם וזה, אבל תאמיני לו הוא מכיר את עצמו קצת יוצר ממה שאת מכירה אותו.

זה משחק אצל מי שמשחק

אני למשל ממש לא משחקת

אמאלה לא כולם משחקים 

בחיי הלחצת אותי עכשיו  חח

הייתי הכי אמיתי שיש. עזבי את הבחור של הכעס, אבל אי אפשר באמת להכיר ב100% דרך פגישות 

וכו'

האישיות אבל מושג כללי מול מי עומדים כן צריך להיות 

צריך פשוט להתנהג באותנטיות ומכירים פחות או יותר את האדם

מה שמוזר זה להיות בסיטואציה שמרגישים שבכלל לא הכרנו את מי שבילינו איתו הרבה שעות

אי לכך והבתאם לזאת אבקש לקבוע פגישה אצל דודי ורעי שיסביר לך אודות העניין בתודה מראש, צוות לצעוק בשדה בע"מ.

זה בן־אדם שקשה לו להיפתח

יש לו עולם פנימי מורכב וכנגדו יש לו גם שלל מסכות והתנהלות נורמטיבית וכו' שהוא בנה אבל זה לוקח הרבה זמן לפתוח את החלקים הפגיעים שבנפש שלו

אני לא חושב שהכוונה היא שיש בו תכונות שליליות נוראיות מוסתרות

אני מאמין שדי קל להבין מה המהות של הבן־אדם מפגישות ראשונות אם באמת להיות עם עין חדה, מי שמתפלא "איך לא ידעתי" פשוט לא קרא את הסימנים בהתחלה

ואולי באמת יש בו תכונות כאלה ואולי שווה לנבור לעומק

אני בן־אדם מאוד חסר־סבלנות כלפי שטויות לכן אני לא כל־כך מתחבר לאימרות כאלה, אני מבין שאמון צריך לבנות וכו' אבל אם אתה לא מחובר כל־כך לצד הצילי שלך במונחים יונגיאנים ולא מוכן לפתוח את הקלפים ולהסביר מה הסיפור בקווים כלליים זה מציק, אין לי זמן לזה.

צריך לקחת את הזמן כדי לאפשר גילוי של מה שאני לא רואה ?

יש מענה לשאלות העניין שאני רוצה *להרגיש* שאני מכירה אותו כלומר שמה שהוא מספר יתחבר לי.

השאלה איך אפשר להגיע למצב הזה.

"בוא ספר לי מה הצדדים החלשים שלך" פה ושם וזה תראי מה רמת הכנות שלו האם הוא רומז על דברים גדולים ובעייתיים או שסתם יש לו טיפה חוסר ביטחון בבחינת "נשיקה ויעבור"

אם הוא אומר שיש לו בעיה של כעס אז אני מציע לברר את הסיפור גם מולו לשאול אותו מה הסיפור ואיך זה בא לידי ביטוי

ויותר טוב את הסביבה שלו

ולראות לאן הדברים הולכים

זה כל תכונה, אם אני אומר שיש לי תאוות אכילה וכרגע הבחורה לא רואה את זה במילים אחרות אני אומר לה "שומעת יש לי תאוות אכילה, כרגע את לא תראי אותה אבל אם נתחתן אל תתפלאי שאני מזמין אוכל 7 פעמים ביום" יעני כדי להגיד לה אחר כך "אבל אמרתי לך שאני כזה, מה את מתפלאת?"

זה גם באיזשהו מקום נובע מחוסר ביטחון, שוב זו יכולה להיות כל תכונה, שאני אגיד שאני לוקה בה, ובאמת היא גם לא כזו חמורה כמו שאני מתאר אלא זה סוג של מקדם ביטחון לפעם הראשונה שבה תפגשי את התכונה הזו בי ואני מפחד מאיך תגיבי אז  "אמרתי לך שאני כזה" למרות שבפועל זה לא חייב להיות משהו הרסני או כזה נורא, או משהו שהוא בכלל לא נורא

וכו'

קליפות אחי כאילו זה שער הכוונות של האריז"ל אחי

כאילו בסדר טוב אני מבין קצת ביישנות וזה אבל אני אישית לא מוכן לבזבז את הזמן היקר שלי בשביל לשכנע אנשים לפתוח את עצמם אני מעדיף לעשות ג'ובות

אדם ביישן לא יבוא ויגיד "אני ביישן" אבל בסוף דוד אני בער ולא אדע אז את כל מה שאני כותב, אני בעצמי לוקח בעירבון מוגבל אז ק"ו הקהל הקדוש אשר כאן.

אלא־אם־כן אתה לקוח אז אני מוכן גם לגרד לך את הגב

😁

תעריכי כמה סבלנות יש לך לזה, במידה ועבר הזמן - נקסט

השאלה כמה הוא מוכן לחשוף בפנייך

צריך לבדוק שזה לא סוג של מניפולציה "להיראות מיסתורי, ואם אכפת לך ממני אז תגלי את הדברים לבד".

ואם הוא אומר שיש לו תכונות מסויימות, שיסביר למה הכוונה.

"אני אדם יסודי, למשל אם קיבלתי חוזה אני חייב לעבור סעיף סעיף"

"אם לא סימטרי לי מול העיניים זה מחרפן אותי"

"יש בי מידת כעס ואני עובד עליה..."

או שזה בן אדם שמאוד מודע לעצמו והוא פשוט באמת קצת מורכב או עם שילובים מיוחדים באישיות

או שזה דווקא מישהו שפשוט לא באמת מודע לעצמו 

ותני לו את הביטחון, שהוא יכול באמת להיפתח בבטחה. שאת מקום בטוח, מקבל - ואוהב למרות הכל, בעזרת ה' (כשתגיעו לשלב הזה...)

תשאלי אותו לאיזה תכונות למשל הוא מתכוון

זה לא בהכרח דבר רע .. זה הגיוני

השאלה היא מה היעד שלך.

את לא צריכה להכיר אותו. אם תתחתנו, יהיה לך 50 שנה בשביל זה, ואם לא, הוא לא מעניין בכלל.

מה את כן צריכה?

את צריכה שיהיה לך נעים בחברתו, שיהיה לך טוב איתו, שתרגישי שמחה ובטוחה להיות בת זוג שלו.

אם זה קורה, יכול להיות שהוא בכלל עם תכונות הפוכות ממה שאת חושבת, אבל עדיין הוא בן זוג טוב - בהנחה שהוא לא יתהפך עלייך ברגע שתהיי בכיס שלו. אבל כאן זה מישהו כבר כיסה את שתי האפשרויות של ההתנהגות שלו. תחשבי מה יקרה אם הוא דובר אמת - האם עדיין טוב לך איתו? ומה קורה אם הוא קצת מגזים, ואת דווקא קוראת אותו נכון - האם זה כן טוב לך

שדי בטוחה שהייתי אומרת את המשפט הזה בעבר. 

אצלי זה נבע מחוסר בטחון וראיית השלילי, כלומר תכונות לא בולטות אך שליליות אצלי היו נראות לי כמו הר, ולכן הרגשתי שמי שלא באמת מכיר אותי (ואז הוא רואה גם את התכונות השוליות) לא יודע מי אני, הרי הוא לא רואה כמה שאני גרועה, נכון? (ב״ה כבר לא שם)

לא יודעת אם זה המקרה עם הבחור… סתם מעלה את זה. 

איך להתנהל מול זה? זה כבר שלך. התכונות האלו שהוא מעיד שיש לו - ממש מרתיעות אותך? החברים הטובים שלו גם חושבים שיש לו את התכונות האלו בעוצמה שהוא חושב? אפשר גם לנסות לשאול אותו במה הן מתבטאות למשל וכו…

וכמובן תלוי בסבלנות שיש לך.  

ולכן צריך לשאול למה הוא מתכוון

אם אין לך הצעות זה תלוי הרבה הרבה בך.

לגבי השחיקה בדייטים אין לי הרבה מה להגיד

אבל לגבי ההצעות מציע לך להגדיל את המאגרים.

לא בושה לשלוח לחברים נשואים/ חברים מהעבר הודעה שאתה פנוי ומחפש הצעות. לא בושה לפנות לשדכנים לפנות לשדכניות ממדרשות.

לחפש זוגיות זה לא בושה

וזה לא מוריד ממך בכלל.

38?

מציע לקחת זמן מה ולחשוב אלו גורמים אידיאלית היו עוזרים להצעות (סוג אנשים, קבוצה בה סביר שיהיו התאמות וכד') ולפנות למספר שדכנים מתאימים מתוך הרשימה הזו למזל:

רשימת שדכנים מתעדכנת - לקראת נישואין וזוגיות

ה' ישלח לך ישועה בקרוב

לא קל... באמת אתה גיבור, ה' יתן לך כוחות.
גם אני עייפה (מקושי אחר אבל עדיין)

זה קושי זמני. וכל החיים יהיה קושי כלשהו, הוא רק מתחלף (ובסוף גם החיים נגמרים)

מקווה שלא עייפת מדיבורים... אם לא... - עדיף לקחת את זה כהזדמנות לחזק את האמונה, לחפש מקור כוח יציב.

הזדמנות לשמוח בלי להיות תלויים בסיבה, לגלות מתיקות בקשר עם ה', לחפש מה הטוב והערך במצב כי הכל לטובה וגם זה בוודאי

מובן שמותר להתפרק מדי פעם, אבל בכללי... תשמור על עצמך

כולנו צריכים להעריך את עצמנו יותר

את כל המעשים שלנו

אנחנו לוחמים של הקב"ה 

אנחנו יקרים ושווים בעיניו הרבה ויש משמעות גדולה 

אנחנו לגמרי חלק בתכנית שלו

וכשאתה מתעייף, תשאב כוח מהעם, מכמה שהעם שלנו עבר אבל אנחנו מעל הטבע.

וחוץ מזה.. נכון, אין לך אשה. אבל כמה הרבה כן יש? אתה קם בבוקר נוטל ידיים, מניח תפילין, מתפלל, מברך, גומל חסדים, מכבד הורים, לומד תורה... תראה כמה מצוות! החיים שלך שווים נשוי או רווק, והכי חשוב, שככה זה אמור להיות כי זה איך שה' רוצה אותם. וה' וודאי רוצה לשלוח לך ישועה אלא שיש תכלית במצב הזה עכשיו. אבל בטוחה שהוא גאה בך ועוד יביא לך שפע של טוב ונחמה.

מה משמח אותך ביום יום? ללהיות רווק יש גם הרבה מעלות... יש לך חופש לעשות הרבה דברים. ובשביל שלא תהיה שמח עם החיים רק מבחוץ, תקדיש זמן גם להקשיב לבפנים, אם צריך שיחה טובה עם חבר... לנגן, לטייל, לכתוב, להתבודד. מה שעוזר להתמודד. ואחרי זה, פשוט תשחרר. יש צרות גדולות יותר

לא יודעת אם זה עוזר, אבל הדבר היחיד שגרם לי להכיר זה ייאוש.

7 שנים של חיפושים.

כשהחלטתי שדי, החיים שלי סבבה מספיק גם בלי בן זוג (אחלה קריירה, הגשמה עצמית, מוקפת בחברה מהממת) והודעתי לכולם שאני סיימתי לחפש.

דווקא אז זה קרה.

אבל זה היה ממקום שלם לחלוטין, ברמה שאמרתי לכולם להפסיק להציע/ להתפלל עליי.

בשידוכים לא צריך להיבהל מאין הצעות. צריך רק אחת והיא תגיע. יכול להיות הרבה זמן אין, ופתאום יש. חשבת על אימון? אימון ואמונה...

אז לא אחזור על מה שנאמר, מה שכן, ואני רוצה לגעת במה שתפס אותי במה שכתבת.

מה שאני קוראת שם זה בעיקר - אין כח.

גם למה שיש אין כח.

ואולי זה איתות פנימי לעצור רגע מלרוץ במעגל ה''חיצוני'' שאתה רץ בתוכו (להשיג הצעות, להשיג דייטים...), ולנסות להתבונן רגע פנימה ולהבין מה באמת גורע מהכוח שלך, איך להתחבר מחדש למוטיבציה הפנימית לבנות זוגיות ובית ומשפחה, ומה בעצם נדרש בפועל כדי שזה יקרה במציאות שלך.

חשוב לנסות להבין מה לוקח ממך ברמה כזו שגם כשאתה כבר שם, אתה בלי כוחות. האם אלו פחדים, האם זה חוסר אמון, האם אלו אמונות פנימיות מגבילות או אולי חוסר אמונה בטוב שעתיד להגיע אליך בע"ה..

לזהות אותם, ללמוד איך לעבוד איתם, להחזיר את האמון, לבוא עם נפש רעננה וסקרנית לקשר חדש בלי תלות במה היה בעבר - הם הכרחיים כדי להצליח לבוא לקשר בצורה בריאה ומגדלת.

קשרים בכלל, וזוגיים בפרט, דורשים מאיתנו הסכמה להיות בתנועה פנימית והקשבה והבנה שזה ישנה ויזיז בתוכנו משהו. חלק מהתהליך קורה לפני שנפגשים עם בן/ת הזוג המיועדים, וחלק מהתהליך קורה כשפוגשים אותם ואחרי שבוחרים לבנות יחד. המודעות והעבודה המודעת יכולה לשנות הרבה בחוויה הפנימית שלנו בתוך התהליך עצמו.

וחשוב לי לומר משהו,

לכל אחד יש את המסע והדרך שלו בעולם.

כל אחד והסיפור שלו וכל אחת והמסע שלה, ויש הרבה כבוד והערכה למסע של כל אחד ואחת והאתגרים שבדרך.

אבל זה שיש אנשים שמחכים הרבה שנים או שרק אחרי שהתייאשו לחלוטין משהו פתאום נפתח להם, זה לא מעיד בהכרח שזה גם הסיפור שלך. זה לא אומר בהכרח שזה מה שאתה תצטרך לעבור. כי לפעמים כשמעוררים רצון אמיתי ועמוק ומוכנים להיפתח לדברים שנראים אחרת מה'תבנית' שדמיינו לעצמנו, דברים מפתיעים יכולים לקרות.

מה גם שיש היום דרכים לקבל תמיכה וכלים שיכולים לעזור ולהקל במסע הזה, דברים שלא היו לפני עשור. אז אם אתה יכול להיעזר בזה, קח את זה בשתי ידיים.

אם אתה יכול לעזור לעצמך במסע בלמידה ובעבודה האישית כתמיכה לתפילה והציפייה לישועה מה', תעשה את זה.

אל תפספס.

ומאחלת שתגיע הנכונה והמתאימה והמדויקת לך בקרוב ממש, ותהיו נכונים זה לזו עם שמחה פנימית אמיתית, סקרנות, מוטיבציה למפגש מתחדש תמיד ויסודות פנימיים יציבים לבנייה המשותפת שלכם בע"ה.  

כל הכבוד גיבור על הצעד!

וכיון שאין לך ברירה את חייבת לקום ולהמשיך

ולחפש איך לחיות ולהמשיך

מה את יכולה לשפר

איך את יכולה להתקדם ולהגיע ליעד שלך

מה שלא הצלחת לפני שנה אפשר לקדם עכשיו

וכשתהיי שלמה עם התהליך שאת עושה, זה כנראה יעזור לך להשלים עם הסיפור שלה ולהיות שמחה בשבילה

והרבה יותר חשוב - יש סיכוי שזה יעזור לך להגיע ליעד שלך

אבל רק איתה היה שיתוף רגשי עמוק כזה, מכאן ההרגשה הקשה.

והאמת שבא לי כן להיות בזוגיות טובה רצינית ובריאה ולהתחתן, להקים בית ולהכיר חברות נשואות טריות כאלה במצבי שמתאימות לצרכים שלי כיום.

יולדת את הרביעי שלה תיכף..

שמחה בשבילה אבל אני מרגישה כבר מיאוס..

קיצר תקופה לא פשוטה:/

את יודעת שאומרים על לאה שה' שמע את הכאב שלה , את הבושה שלה במשך שנים 

ולכן היא זכתה להרבה ילדים .

תחשבי שהסביבה שלך מלאה בנשים נשואות ואת מתכווצת, ואת בבושה או עצובה 

את חושבת שה' למעלה לא מרגיש ורואה את הכאב שלך ?

"ותחסרהו מעט מאלוקים"...

הכאב שלך משותף עם ה' עם השכינה.

הוא רחמן הרבה יותר ממה שנדמה לנו , פשוט לפעמים שאנחנו חוות את זה זה ממש מרגיש כואב ואי אפשר להכיל שום רגש אחר..

לא יודעת אם זה מעודד אבל תחשבי כמה רעש זה עושה בשמיים.

רואים אותך, ה' רואה אותך , ואת חשובה.

שאני מתחברת לשורש הזה , משהו בי רגוע.

זה באמת נשמע קושי לא נורמלי... אני לא יודעת איך אפשר לעמוד בזה

התגובה שלך אליה ממש יפה זה מדהים שאת מצליחה לא להראות את הקושי שלך ולשמוח איתה וואו...

לבי יוצא אלייך ואל כל הרווקים ה' יביא לך מהר את זיווגך משורש נשמתך💕

תודה על האיחולים, אמן ואמן בקרוב ממש אבל בטוב 

אפשר לתת לך חיבוק? אם כן אז קחי אחד שרוצה לרפא את הלב ממני.

אני יודעת מה את עוברת.. טוב מדי יודעת.

ואת מדהימה שזו הגישה שלך, אני בטוחה שתעברי את התקופה הזו באמונה, ותגלי איזו אישה מדהימה את וכמה עוצמות קיימות בך בלי תלות בשום דבר.

הכל בך.

באמת הכל קיים בך.

הכוחות והכלים.

ויהיה לך כזה אור גדול וכזו שמחה גדולה בקרוב ממש, אני מבקשת מה' עבורך ועבור על המצפים והמצפות.

והאיש שלך כל כך ישמח בך, את תראי. ותהיה לכם בהירות גדולה שמעל לטעם ודעת.

שאלת איך עומדים בזה? אני בטוחה שפשוט תדעי מתוכך. מתוך מה שלמדת וגדלת להיות מהעבר, מהניסיונות הקודמים, מהדרך עצמה..

לא באה לחדש אבל אולי מה שעזר לי יעזור גם לך:

להקשיב בכנות לעצמך, ולהבין מה את צריכה עכשיו, מה הנפש שלך צריכה.

ואז לצעוק את זה, לכתוב את זה, לדבר את זה, לרקוד את זה... להוציא החוצה ולבטא את הרגש הזה איכשהו כמה זמן שהוא צריך להיות מורגש. להסכים להרגיש בעומק את הרגש הזה שלפעמים מרגישים לא בסדר להרגיש, מכל סיבה שהיא.

השלב הבא הוא לשאול:

מה את מרגישה שאת צריכה עכשיו?

מה יוכל לעזור לך להתמודד עם השמחה הזו המהולה בכאב? מה ומי יתמוך בך? ולשתף בכנות, לאסוף סביבך את מה שיחזק בך ואותך...

ובעיקר להבין שאת המציאות אי אפשר לשנות, אבל את הדרך שבה נלך בתוכה אנחנו בהחלט יכולים לבחור. ואפשר לבחור ללכת במרמור וכאב ואפשר לבחור להתמקד בטוב ובאור שבדרך, ואיך היית רוצה שהאיש שלך יפגוש אותך.

וכשתהיי שמחה, בע"ה תבוא השמחה.

ובכנות אגיד, שמה שהכי מחזיק אותי זו האמונה שגם אם אני לא מבינה כלום במהלך האלוקי הזה, אין לי ספק מי מנהל אותו ושהכל לטובתי. ואני בהודיה לה' על החוסר, על הדרך, על הכאב באמת מעומק הלב, כי זה באמת הטוב לי ואני אולי אבין מתישהו למה.

וגם אם לא אבין, אני בטוחה שזה הטוב המוחלט.

ויש בה משהו ביכולת הזו להתעלות מעל הדעת, לשמוח באמת עם ולמרות שהמצב מרגיש הכי הפוך עבורנו...

יש בה משהו שיכול לפתוח שערים שהיו סגורים הרבה הרבה מאוד זמן ולהביא רפואה ללב, גם אם לא מיד בדמות האיש והזוגיות, אלא במשהו עמוק ופנימי שמציב יסודות איתנים לבניין העתידי שלכם.

אז תסכימי לעצמך לפתוח את הלב לכל רגש שיעבור בך, לשמחה שלה... (זה קורה זה אפשרי! זה הגיע אליה ובוודאי יגיע גם אלייך בקלות ובמהירות),

לשמחה שלך שתגיע בקרוב בע''ה.

❤️

כשקראתי את התגובה שלך. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא, בכנות רגשית נכונה, בתחושת אמפטיה, בשפה העמוקה. הרגשתי כאילו נפגשתי עם הנשמה של עצמי וערכתי איתה שיח מעל הטבע האנושי, הגוף החומרי.

אין לי מילים לתאר עד כמה שהיית מדוייקת לי בזמן וברגע הנכון ועל כך תודתי היא לך.

תודה על האיחולים המברכת תבורך מפי עליון.

ריגשת אותי ממש. שמחה לשמוע שכך הרגשת.

ואמן! גם את יקרה.

ושתבשרי בקרוב על הטוב שלך שיגיע כהרף עין ממש. 

שולח חיבוק♥️

אני אנסה לעודד - אם לא במוד אל תקראי..

לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּיב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

הכל נסיונות בעולם הזה. הכל נסיונות. הכל סובב אותך. המשפחה, החברים, השכנים, החברה שמתחתנת, אני.. והרשימה ארוכה - כל העולם...

והכל הוא בשבילך. הוא ניסיון בשבילך. והוא קשה. מאד. אבל היה יודע שיש לך את הכוחות לעמוד בו. מה שלא בכוחות - לא מגיע.

את מסוגלת לזה. את יכולה!

ה' אוהב אותך ובעז'ה יהיה לך בקרוב יותר טוב ועוד יותר טוב.

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אחראי רע כי אתה עמדי"

אבל בכל זאת מבין קצת

כואב מאד

שה' יתן לך כח ושמחה לחיות את הכל בגדלות

ובעיקר שיתן לך זיווג ממש ממש מהר

בהצלחה

ממה שאני שומעת מהדברים שאת כותבת, נראה שאת נמצאת בחמשת שלבי האבל (אם את לא מכירה, אולי כדאי לקרוא על זה).

אני חושבת שחשוב לקחת את הזמן הזה ולהתאבל. את לא צריכה כאן ועכשיו להירגע.

באמת יש כאן משהו להתאבל עליו.

אני חושבת שלכולנו יש חרטות על דברים שלא עשינו כשהיינו צעירים יותר. (חבל שלא קניתי ביטקוין לפני עשור...)

אבל,

תאמיני לי שיש כאן אנשים שהיו רצינייים, ממוקדים רק חתונה חתונה חתונה זוגיות זוגיות זוגיות בשנות ה-20, ולא זכו...

אף אחד לא יכול לערוב לך שאם היית עושה את הדברים כך היית היום במקום אחר.

זה אתגר סופר רציני לראות אנשים רבים, ובמיוחד קרובים, מתקדמים במסלול החיים בעוד את מרגישה חוסר בחלק הזה של החיים.

זה מעניין שבפרשת השבוע אנחנו קוראים על משה ואהרון, וראך ושמח בלבבו, שאנחנו לומדים על השמחה של אהרון בשליחות משה.

בעולם שלנו הרבה יותר קל להזדהות עם כאב. לחוש אמפתיה כלפי מישהו שנמצא בצער ובקושי. אולי לבשל לו איזה ארוחה, ולהודות לקב"ה שזה הוא ולא אני.

אבל צריך עבודת המידות הרבה יותר גדולה כדי לשמוח בשמחתו של האחר. לחייך ולפרגן מתוך מקום אמיתי.

לענ"ד, אפשר לעבוד על זה, ללמוד להפריד בין מה שמתרחש מסביבי, לבין החיים שלי. אני לא אומרת שזה קל, אבל זה בהחלט אפשרי. לספר לעצמך שהשמחה שלה לא מעיבה לרגע על השמחה שלך, ולהשתמש בה כמניע שלך. אולי דווקא החוסר הזה של החברה שקרובה רגשית, ומתרחקת עכשיו כדי לבנות את ביתה, יעזור לך לפנות את המקום הזה לקרבה רגשית גדולה למישהו?

לגביי שלבי האבל אני לצערי מכירה מקרוב. האבל הוא לא עליה שאני סוג של מאבדת אותה כחברה אלא לגמריי על מצבי והתקיעות שבה אני נמצאת.

העלת נקודה חשובה לגביי ההשתדלות, שגם אם הייתי ממוקדת חתונה וזוגיות בגילי 20 לא אומר שזה היה מניב חתונה.

לגביי הנקודה האחרונה, מבינה במוח אבל קשה כרגע להתפנות לכך בלב, רגשית.

זה יחלחל לי יותר ללב אחרי החתונה.

כרגע נוסף לי עוד אלמנט שמקשה עליי וזה חינה שאליה מוזמנות חברות מהעבר שהתחתנו לפני 15 שנה ולהן יש כבר ילדים ביסודי וחטיבה. כך שהקושי עצום שבעתיים. חתיכת ניסיון יש לי פה.

וזה בא לי בגלים, יש ימים ושעות שיותר קל לי להתמודד ולהכיל ויש ימים ושעות שאני מרגישה מחנק ענקי, כאבים בחזה, כמו חרדה כזה.

אגב הניסיון הזה של התמודדות מול מה שהאחר במצבי מקבל בזמן שאני לא יכול לפגוש אותנו גם אחרי חתונה.

לדוגמה: רצון להקלט בהריון בזמן שאחרות במצבי וגילי יולדות בשרשרת, או רצון לקנות בית גדול יותר בזמן שהשני קנה אחד כזה. בקיצור זה מקום בנפש שמצריך עבודה ואני שמחה ומבינה שזו הזדמנות שלי לעבוד על זה כרגע. כך שיקל עליי בהמשך.

בכל מקרה מחכה לעבור בשלום ובטוב את החינה, החתונה ושבע ברכות.

ולחזור לנשום ברגוע כי כרגע אני בסערת רגשות

זה נשמע שאת מאוד מודעת, אבל שנראה שאת מאבדת את המקום לפרוק את זה. (ואם אני צודקת, את מוזמנת תמיד לפרוק כאן...).

אני חושבת שאת את תחליטי בראש שאת באה לחינה ומתמקדת בצדדים הטובים, ולא בחוסר שלך - תוכלי לשמוח בלפגוש חברות שלא ראית הרבה שנים. זו בחירה שלנו אם להרגיש מסכנות, חוסר, אולי נחיתות לעומת אחרות ש"הצליחו" להתחתן בשלב מוקדם יותר. אין שום סיבה שלא תעברי את זה בשלום ובטוב.

ואולי אפילו עוד צעד - למה לשדר לעצמך כל הזמן שאת בתקיעות? את יכולה לשכנע את עצמך לקרוא לזה בצורה אחרת, משהו שלא יבטא סטטיות.

ואני מסכימה איתך לחלוטין שזה מצב בנפש, וחלקינו פוגשים אותו ברווקות, אבל אפשר בהחלט לפגוש אותו בנקודות רבות ואחרות בחיים.

עבודת המידות זה דבר שלא נגמר.

אבל זה ממש לא קל.

ואפילו קשה...

ואני גם לא חושבת שצריך למהר. לאט לאט. לכל לכל תחושה את הזמן שלה. תני לעצמך להיות קצת בסערת רגשות. ואם את רואה שאת שוקעת בזה ולא מצליחה לצעוד הלאה - לפנות לעזרה מקצועית.

אין לי מילות חכמה או נחמה. רק תפילות לכוחות ולבשורות טובות. 

סכין מלובן נעוץ בך? כלומר תחושת בגידה?

למה התכוונת?

... 

בשורות טובות

כן גם לי זה קרה ברגע שאתה רואה חבר טוב שהצליח עלה על הרכבת ואתה נשארת לחכות לרכבת הבאה.
ממש לא נעים. מצד שני גם יכול לעורר אותי, אם היא הצליחה גם אני יכול להצליח. 
לשאול אותה איך הצלחת, איזה עצות יש לך שיוכלו לקדם אותי.
אני אישית רק ה' הוציא אותי מהסיוט של הדייטים. וצריך לדעת שחיי הנישואין תובעניים בצורה הרבה יותר גדולה מאשר רווקות שאין לו שום דאגות ובעיות.
אני אישית ממליץ על נשים או אנשים שיכולים לקדם אותך לקראת המטרה הנעלה של הקמת בית נאמן.
אני ממליץ על אלי גרון שהתרשמתי ממנו מאוד לטובה וכותב דברים מאוד נכונים.
פחות התחברתי למאמנים ומאמנות קאוצ'רים וכדו'. אם היית כבר אצל מאמנת תקופה משמעותית ואת רואה שלא התקדמת צריך פשוט להחליף אותה.
זה לא פשוט להצליח להתחתן נער הייתי והתבגרתי וראיתי הרבה אנשים שהתחתנו בגילאי 30-40 צריך לדעת איך עושים את זה נכון זה לא קל ולכן ראוי שיהיה מורה דרך בזה

הצלחתי להתנתק מהמחשבות על הססטוס שלי ולהיות שם עבורה.

קיבלתי דחיפה נפשית ורגשית בזכות החתונה שלה לחזור לדייטים ויאללה לחתונה בעז"ה.

בעזרת השם

לא תמיד הזמן קובע לפעמים זה יותר הלב שמרגיש וכואב.

ולפעמים זה גם וגם

לדעתי מכל קשר שהיה לי לקחתי או קיבלתי משהו שהביא אותי יותר נכון ומתוקן לאשתי.

באמת זה דרך שצריך לעבור! 

בע״ה יתברך שתהיה קצרה ומהירה

זה לא היתה בדיחה.

אגם ברגר היא החטופה ששוחררה אחרונה משבי חמאס והיא קלעה צמות יפות לכל החטופות טרם שחרורן לכבוד שחרורן.

בקיצור, זה ממש לא היתה בדיחה.

זה חלק מסט של כישורים שצריכים לפתח. זה אגב לא נגמר ב"תקופה", אלא גם אחרי הנישואים, יש ימי הרחקה, בהם גם אם בעלך נורא עצוב ובוכה, אסור לך לחבק אותו, ולהיפך.

הפן הגופני במערכת יחסים הוא מאוד חזק אבל הוא חייב לטהיות מרוסן אחרת זה מחרבש הכל מהמון בחינות.

לכן הרצון עצמו הוא טהור, מדהים, אבל צריך לשים גבולות מאוד ברורים, גם מבחינת אופי הפגישות (למשל: לא במקומות עם מעט אנשים), וגם מבחינת ההחלטה האישית שלך לחכות עם זה.

הידיעה שזה באמת מזיק ומשחד, הקשר כבר לא טהור יותר. משהו מעכיר את המים,את הרגש ואת השכל. כמו שוחד. זה על דרך השלילה.

על דרך החיוב, אני מניח שכל מי שהיה בקשר חזק וארוך מזדהה עם התחושה המיוחדת שמרגישים כששומרים נגיעה. למרות (ואפילו בגלל החיבור)המתח הוא הרבה מעבר למתח רגיל ,

-זה פשוט מרגיש נכון ויפה ככ. וזו אחת הדרכים להמחיש שאתה רואה בצד השני מעבר לחיצוניות, אלא משהו הרבה יותר עמוק ואינטימי.

ב"הצלחה

שנמצאים עם אדם אחר צריך לשים לב לא לפגוע בכבודו , שבחור/ה עוברים את הגבול , יש פה פגיעה באחר, ובה'.

קל וחומר בחור/ה שלא התמסדתם והתייבתם לו מיליון אחוז.

תשמרו על הכבוד של השני .. על הטוהר שלו .

ולחזק את עצמך שכמו שלא תאכל חזיר גם אם אתה רעב ככה זה פשוט לא אופציה.

ככל שמתעסקים עם הגבול זה נהיה קשה יותר.

חושבת שלא כדאי לדבר ביניכם כמה זה קשה וכו זה רק מקשה יותר.

ותהיה הגבר, אם קשה לה תזכור שהרצון שלה הוא ודאי לחכות לחתונה אז תתגבר אתה יותר ותשמור על שניכם.

ואם אתה זה שקשה לו כרגע יותר אז להוציא את זה מהאופציות ולא להיכנס לסיטואציות שקשה.

בע"ה עוד מעט התקופה תיגמר

ותגיעו ליחד שלכם במתיקות של טהרה

לדעתי הן יותר עוזרות מפני "נפילה רגעית", לא מפני מגע ששני הצדדים רוצים בו ולא מנסים להסתיר אותו...

ברחוב ראשי בתל אביב אין איסור יחוד, אבל לאף אחד לא יפריע שם אם זוג צעיר וחמוד יחזיק ידיים...

זה גבול אובייקטיבי שעוזר מאד.

צודק שעוזר רק למי שרוצה לשמור... 

ייחוד לא נועד למנוע נפילה בשמירת נגיעה, הוא נועד לשמור מפני יחסים מלאים.

אף אחד לא עושה את זה ברבים.

פותח:

איך אפשר לשמור נגיעה בלי ליפול?

תשובה: שמירה על דיני יחוד.

הדיון היה האם שמירה על דיני יחוד עוזרת לשמור נגיעה.

גם אם זו לא המטרה המקורית שלהם, על זה היה הדיון. כך שאני לא מבין את תשובתך...

דיני יחוד עוזרים ב-100% לשמור נגיעה, כי במקור הם נועדו ליחסים מלאים? 

לא רק דתיים ולא רק יהודים.

זה חוק בכל מקום, לא רק בהלכה.

"מה את מבקשת - ספר על אהבה וגוף" של אוריה מבורך, רוצו לקרוא אותו!

הוא מסביר, נותן משמעות, נותן כוח. ממש גאולה לעולם יש בספר הזה.

ואם זה לא היה ככה, אז זה לא היה טוב.

זה לפני הכל. פרקטית כבר כתבו פה מעליי.

שיהיה לכם מול העיניים מוסכם. אם נפלנו בזה, לא נפגשים עד החתונה. תשמרו נגיעה. בטוח. 

שמי שנפל בהסכם שלא נוגעים

ישמור על הסכם שלא נפגשים.

בטוח זה לא. 

הנפש רוצה לגעת ורוצה להפגש,

הנפש לא בטוח חזקה מספיק להסכמים שכאלה. 

תמיד אפשר לערוך לשפר, אני מוצא את עצמי עורך שוב ושוב..

מסתבר שאפשר לספר סיפור במיליון אפשרויות

אני רואה הרבה יותר מדיי כרטיסים שלא כתוב בהם כלום. ויודע משיחה עם הרבה בנות שהן מקבלות מלא פניות. גם אם לא כתוב כמעט כלום בכרטיס. 

הנה דוגמא קצת קיצונית ומצחיקה של "מלל" בכרטיס של מישהי

מחזק ואף מעודד את הטענה הרציונלית.

שתסנן מעצמה מי שלא שייך.

אני פשוט אוהבת. זה המהות שלי, אהבה, והבנתי את זה לאחרונה.

אני מעריכה מישהו שיש בו שקט. שיודע להקשיב.

אני מאמינה ב  -לא משנה מה תכתוב זו הגדרה מצמצמת לאינסוף אז עדיף להשאיר ריק.

במספר טלפון היא גם עשתה איזו חידה?

*^%@>*"!?&^₪ -&₪#

נשארו חמישים אפשרויות ננסה אחת אחת

וכו'

מה שהיא אמרה טוב בלתת פרופורציה ביחס למאמץ והשקעה ביחס לחלומות שלא, אבל לא בטוח שזה יעזור לנו להתקדם.

ברור, יש צמא גדול לזוגיות, וגם אם עדיין לא שילמנו את המחירים יש רצון לשלם את המחירים האלה.

האתגר החברתי הוא וואחד אתגר ונסיון. בעזרת ה' נעמוד בו בהצלחה

וגם האתגר האישי - להיות חצי שהוא שלם, וגם להיות חצי שרוצה להיות שלם - זה לא פשוט בכלל

סה״כ מדובר בכמה שנים בודדות לכאן או לכאן - מבחינת תוחלת החיים זה שום כלום וזניח.  

היתרונות הם בעיקר בכוחות הפיזיים, באיכות החיים מבחינה בריאותית ותפקודית, במרץ והאנרגיה, ביכולת להמשיך לפרנס באופן מיטבי כאשר את כבר תהיי אי״ה עמוק בפנסיה….

מאידך, אפשר להצביע על חסרון מסויים בגבר צעיר ממך.  

לא יודע בת כמה את, איפה את היום בחיים, לאיזה מגזר דתי את שייכת, מה מצבך מבחינת רכישת מקצוע ופרנסה וניסיון חיים - אך בהכללה, גברים נכנסים לעולם התעסוקה מס. שנים מאוחר יותר מנשים.   בגלל השירות צבאי.   

סטיגמות שרצות לנו בראש

ושאנחנו מתעקשים  עליהם כל כך במשך זמן רב כל כך

למציאות. טוב, לפחות אני.

4 שנים הפרש וכלום לא הורגש.

הוא נראה הרבה יותר סבאל'ה ממני ולא רק נראה גם הורגש.מדהים.

יש הרבה בוגרים שמתנהגים כמו ילדים

גיל הוא לא מדד לבגרות

בגרות זה העיקר למערכת יחסים

בהצלחה!

אם נניח שהמין האנושי היה נעדר יכולת לספור, ואף־אחד לא היה יודע מה הגיל המספרי של השני,

אני מתאר לעצמי שהיינו מקטלגים אנשים לפי "גדול", "קטן", "ילד", "זקן", יותר ילדותי, פחות ילדותי, יותר מפותח גופנית (או רגשית) או פחות וכן הלאה.

כמובן אנשים מתפתחים באופן שונה מאוד גם ברמה הביולוגית (כמו גובה, משקל, שיער גוף / פנים, גם מבחינת בגרות מינית ביולוגית וכן הלאה)

וגם ברמה הרגשית – בין אם ברמה הביולוגית של המוח, בין אם ברמת חוויות שהם חוו או פילוסופיית חיים שהם גיבשו

והדבר נכון גם לגבי כל התוויות בעולם, בסופו־של־דבר אנחנו יוצאים עם בן־אדם ולא עם מספר אבסטרקטי כמו גיל, או עדה, או קוד ICD של אבחנה רפואית,

וממש כמו באבחנה רפואית שרשומה בתיק, אולי זה משפיע מאוד ואולי בכלל לא, אולי זה כן משפיע אבל זה הבן־אדם הכי נחמד שתפגשי בחיים,

כמובן גם כאן יש הרבה סטיגמה ודעות קדומות, שיש בהן גם מן האמת, כמו למשל שבנות מתפתחות רגשית יותר מוקדם וכיו"ב,

אבל אנחנו לא יוצאים עם "האדם הממוצע" אלא עם מי שלפנינו ויותר חשוב להכיר אותו פחות את מה שהוא "מייצג",

זה ברמת הפילוסופיה,

מעשית – אם את בת 23 ומציעים לך בחור בן 18 אז כן הבעיה מובנת...

ואם זה בת 35 ובן 33 אז ברור שזה כבר סתם מספר כי ברמה הגופנית (וגם הנפשית) לא ממש מתרחש כאן איזה משהו בשנים האלה

כן יש כמה יתרונות שמגיעים עם גיל צעיר, בגיל צעיר יש יותר אנרגיות חיוביות, סקרנות, תמימות, ספונטניוּת, ככל שאדם מתבגר הוא יותר מתקבע, קשה לו יותר לעשות שינויים באורח החיים או להחליף מקום עבודה כו'. טוב, עבור גבר צעיר טרדיציונלי שרוצה להשקיע בקריירה הרבה יותר מגניב לצאת עם בחורה בלימודים / בלי קריירה אולטרה־יציבה שתחייב אותו להתגמש / להתאים את עצמו אליה, ויכול להיות שגם נשים "נשיות" יותר מעדיפות שהגבר "יוביל את הבית" או משהו בסגנון, גם שיקול מעניין. ומצד שני, אם הוא צעיר יותר, פחות סביר שהוא "יתערב" לך בדברים (יותר רלוונטי לגילאי ה־20 לדעתי)

ואז בפסקה בסוף כותב כמה יתרונות כאילו הן עובדות מוגמרות

אפשר להוסיף הסתייגויות אם בא לך, לקרוא לזה "יתרונות אפשריים היפותטיים", לא טרחתי

חלק א' מתייחס לכך שצריך לדון כל מקרה לגופו

חלק ב' מתייחס למקרים שבהם הנתון יכול להשפיע לטובה

וזה נכון גם לגבי תוויות כמו עדה, אם מישהו לא מוכן לצאת עם מישהי מעדה מסוימת בגלל סטיגמה

אז הייתי מציע לו א' לדון את האדם לגופו, יכול להיות שיש אסקימואיות שרמת ה"אסקימואיות" שלהן היא 5% בקושי

וב' יכולים להיות דברים טובים בתרבות האסקימואית כמו הבנה בציד דגים כו'

תלוי כמה שנים הפרש, ובני כמה בני הזוג כשמתחתנים.

(שנתון מתחתי).

אני לא מרגישה את זה בכלל.

אז עדיף שהאישה תהיה גדולה יותר.

לפי איך שזה נראה מרוב המקרים הבעייתיים, הבעיות בזוגיות מתכנסות למפגש לקוי של בני הזוג.

להבנתי לפער הגילאים לטובת הגבר יש חלק בזה, ובמצב שהאישה גדולה מהגבר תהיה נכונות רבה מלכתחילה על מנת לבנות זוגיות בצורה בוגרת.

הגבר לבעיות בזוגיות לדעתך

(שואלת מסקרנות)

כשהגבר מבוגר מהאישה זה נוטה להציב את האישה בעמדה פאסיבית שעלולה להפוך לילדותית ולא מעורבת.

לעומת זאת כשיש איזון או מצב הפוך זה עשוי להביא לקשר בוגר יותר.

לפחות בגילאי העשרים יש משו בזה שהקטן מתבטל לגדול

אני למשל יצאתי עם דוסדוס ממני בפער בגיל ובדוסיות ומש בי התבטל,

לא היה לי נוח עם זה ולא ידעתי לתמלל את זה אז.

וכיום אני פחות מאמינה בזה. ועדיין נשארתי עם זה שעדיף שיהיה שיוון בגילאים עם עדיפות לפער קטן לטובת הבחור כי כך מקובל ומרגיש נכון.

לדעתי בריא יותר ששני בני הזוג רואים זה את זו בגובה העיניים פחות או יותר

עם כבוד והערכה אבל מתוך הכרה שאנחנו שווים.

כשאנחנו מחפשים בן זוג, מה בעצם אנחנו מחפשים?

אני חושבת שאפשר לחלק את הדברים שאנחנו מחפשים בן זוג בצורות שונות.

יש דברים שממבט ראשון נראים שטחיים. חלקם נשארים שטחיים גם במבט שני. אבל לחלקם, אם ננסה להתבונן בעומק, נוכל אולי להבין מה עומד מאחורי זה.

נגיד, כשרק הגעתי לכאן, חשבתי שלפסול מישהו על גובה זה שטחי. לא חשבתי שכמות הס"מ שיש או אין לו רלוונטי לחיי הזוגיות. ואז הסבירו לי כאן שמעבר לסנטימטרים עומדים סנטימנטים, שהגובה יכול להעניק תחושות מסוימות, ומה שאנשים מחפשים זה לא באמת את הגובה, אלא את התחושות המסוימות האלה - ואני חושבת שלזה התכוונת כשכתבת "מרגיש נכון".

ואני חושבת שאותו דבר נכון גם כאן:

זה לא שמחפשים מישהו בגיל מסוים. אין דבר כזה שמישהו בן X יהיה בן הזוג המשולם, אבל מישהו בן X פלוס חודש או מינוס חודש הוא כבר לא.

אני חושבת שספציפית בנושא הגיל אנשים מגיעים מתוך עמדה סטיגמתית, שבנות יותר בוגרות מבנים, ויש לזה גם אחיזה במציאות בעניין של מסלול החיים - כשבחור דת"ל נמצא בסוף מסלול ההסדר בגיל 23, הבחורה הדת"ל כבר נמצאת אחרי ש"ל, מדרשה וסיימה\לקראת סיום של תואר.

אבל

צריך לזכור, שגם אם הסטיגמה הזאת נכונה - אנחנו לא מדברים על לצאת עם כלל, אלא לצאת עם אדם אחד מסוים. וצריך לבחון את האדם המסוים הזה, אם הוא רלוונטי. האם הגיל מעיד בהכרח משהו על האישיות שלו? על איזה בן זוג הוא יכול להיות?

האם כל החברות שלך הן חברות בגילך? האם יש לך חברות שמבוגרות\צעירות ממך בכמה שנים, ואתן לא מרגישות שאתם מתבטלות אחת מול השנייה? האם שם יש תחושה של מקובל ומרגיש נכון?

אולי דווקא בגלל שפער לטובת האישה פחות מקובל - בחור צעיר ממך מוכן לצאת איתך? כבר מעיד על משהו - הוא לא נכנע לתכתיבי החברה. יש לו בגרות, שמעניקה ערך גדול יותר למהות. הוא בעצם אומר, הגיל זה לא הדבר שחשוב לי לבניית קשר זוגי, יש בך דברים מהותיים ופנימיים יותר שאני מעוניין להכיר. שהוא לא מאוים מהמקום שלך בחיים, מזה (שכנראה) עברת יותר במסלול חיים שלך.

דווקא בגלל שזה משהו שנכנס לקופסה של "לא מהותי בהכרח לזוגיות" - השאלה היא כמה הפער הזה יהיה נוכח בזוגיות, ולדעתי השאלה הזאת היא סובייקטיבית. כלומר, אם את יוצאת עם מישהו, וכל מה שעובר לך בראש - איזה קטין הוא, מה יחשבו עלינו, זה ממש לא מקובל - אז באמת יש כאן משהו שאם רוצים להצמיח את הזוגיות צריך לעבוד עליו. אבל אם הגיל זה לא עניין כזה מהותי, אלא האישיות והתכונות של האדם - יש מצב שבכלל תשכחי בן כמה הוא, כי למי בכלל אכפת הגיל כשיש קשר טוב?

ואני חושבת שזה נכון לכל סטיגמה. אם את לא מסוגלת לשחרר מהסטיגמה (כל מי שלמד\גדל במקום X הוא כזה, עדה, גובה, מראה חיצוני וכו') - פוטנציאל הקשר יורד מהותית. אם את מסוגלת להשאיר את המחשבות האלה מאחור, ובאמת להכיר את האדם מולך - אז פוטנציאל הקשר חיובי. סטיגמות הן לא נכונות, אבל יכולות להיות יעילות - אני לא אומרת להתעלם מקיומן - רק להעניק את המשקל הנכון. להפריד בין המהות לבין הקליפות. להבין מה הצורך שיש בסטיגמה מסוימת, ולראות אם יש משהו אחר שיכול לענות על הצורך הזה.

(כתבתי פה פעם על יהודה רזאל (אח של...), שהתחתן בגיל 18 עם אלמנה בת 28+שני ילדים. זה חריג? כן, מכמה בחינות (נגיד זה נחשב גיל צעיר להתחתן. פער שנים גדול לטובה האישה. היא אלמנה. עם שני ילדים). הוא היה חבר של האח של הנפטר, וכך הכיר את האלמנה, התאהב בה והחליט להתחתן איתה, ויחד הם ילדו עוד עשרה ילדים... כלומר - הוא ראה את המהות של אותה אישה מעבר לכותרות, לפערים וכו' - והחליט שיש כאן פוטנציאל שכדאי לבדוק אותו.)

מעתיקה לכאן דברים שכתבתי בשרשור אחר (ואני ממליצה לקרוא את הדיון שם עם "נגמרו לי השמות", ופה העתקתי את הסיכום במילים שלי):

האם אנחנו באמת יודעים מה אנחנו מחפשים? - לקראת נישואין וזוגיות

כשאנחנו מחפשים עובד, אנחנו יודעים אילו תכונות וכישורים נדרשים, ומחפשים מישהו שעונה על הגדרות וקריטריונים מאוד ברורים.

כשאנחנו מחפשים בן זוג, אין קריטריונים ברורים שהופכים אדם אחד להיות מתאים ואחר לא (הכל הרבה יותר אפור), ולכן גם ההגדרות שאנחנו מחפשים הם מאוד כלליות. אנחנו מחפשים כלבויניק, שיהיה איתנו בכל מצב, בלי שום דרך לדעת מהם המצבים שנעמוד בפניהם.

בנוסף, אנחנו רוצים להעמיס עליו את כל חלומות חיינו, כאילו הוא צריך להיות כפפה ליד כבר עכשיו - והיד מאוד קלה על ההדק לשלול הצעות - לא כי אני מכירה את האדם, לא שאני יודעת משהו על המהות והפנימיות, אלא ממקום אחר לגמרי - קודם כל, ובהבלטה, על סמך החיצוניות (תמונה), ודבר שני לפי איזשהם ציפיות שיש לנו בראש לגבי סוג מסלול החיים שהוא היה צריך לעבור ואיך הוא צריך להיות.

ולכן, אם אני אומרת שאני רוצה להתחתן עם מישהו שגבוה ממני, אז אני חושבת שצריך להבין שזה לא בהכרח משהו רדוד, אלא מעיד על זה שאני מחפשת מישהו שייתן לי בטחון ויציבות, והגובה הפיזי הגבוה יותר נותן לי את זה. אבל אני גם אומרת שבמקרה כזה, אולי אפשר לחשוב על מרכיבים אחרים שיעניקו בטחון ויציבות - הרי גובה זה משהו חיצוני ואין לאדם שליטה כ"כ על זה, לעומת הרגשה של בטחון ויציבות - שזה משהו שאפשר לעבוד עליו.

ולכן כשאני אומרת שצריך להבין ממה זה נובע - אם אנחנו מבינים את הצורך הפנימי שלנו באותו קריטריון, ומבינים שאפשר להגיע אליו גם בדרכים אחרות, אולי זה יעזור יותר לפתוח את העיניים למקומות שעד עכשיו לא היינו מוכנים להסתכל על זה בכלל. להבין שיש מרכיבים בקשר שהרבה יותר חשובים לזוגיות מאשר משהו חיצוני שלא ניתן לשינוי.

בזוגיות יש מרכיב של שותפות עסקית בניהול בית, ויש מרכיב של שותפות פנימית. שניהם חשובים, אך השני יותר, ובראשון אפשר לקבל לא מעט תמיכה תמורת כסף. לשותפות הפנימית, העמוקה - אין תחליף.

מאזן קצת את החוסר בגברים...

הרבה םעמים צעירים יותר יהיו יותר גמישים ופחות מקובעים

והמצב לא מתאזן עם כל ההרוגים

כל עוד יש פנויים?

ואגב אני רואה אחרת, במיוחד תורניים בגילאים מבוגרים יותר. 

כי יש להם הרבה יותר הצעותץ.. אז זה כן משנה

ושוב - מה זה משנה? העיקר ששלך ימצא אותך.

חוסך לך פגישות מיותרות. 

הגיל לא תמיד חשוב.

צריך קשר טוב הערכה וכבוד אחד לשני, אהבה, לדבר על הדברים "על השולחן", ויאללה, בהצלחה.

אני מכיר מקרוב מאוד. שלושה בחורים שהנשים שלהם מבוגרות מהם. הם חיים יפה מאוד ביחד.

אחד הדברים שמבדילים בין ההשקפה הדת"ל להשקפה החרדית, זה היחס ללימוד תורה, או היחס בין תורה ועבודה. איזה מקום ונפח צריך לתת לכל אחד מהם. (עיין לדוגמה בימי זיכרון של הרב סולובייצ'יק, החל מעמוד 83, על כך שהקב"ה תובע מהאדם להיות פעיל, כולל לשפר את תנאי הסביבה, ליצור, לבנות, לנטוע, לפתח תרופות, ליצור עולם טוב יותר. להיות שותפים לקב"ה במעשה בראשית.)

כלומר:

האידיאל הדת"ל לא כולל בתוכו אדם בוגר ובעל משפחה שיושב כל היום ולומד ולא עובד - לא בקודש ולא בחול. איננו שואפים רק ללמוד, אלא ללמוד וללמד, לשמור ולעשות.

נדיר למצוא בציבורינו אנשים בני 40 שאינם עובדים כלל, וזה לא סתם.

איפה לחפש?

במקומות שכולנו מחפשים בהם - ובאפיקים שונים. שדכנים (יש רשימה למעלה), אתרים, אפליקציות ומיזמים (כנ"ל ברשימה). לפנות לחברים, למשפחה, מכרים. לפרסם סטטוסים. לפנות לבנות שיצא איתן - אם רלוונטי לנסות שוב, או אם יש להן חברה. לנסות להרחיב את המעגלים - נגיד ליסוע לחברים לשבתות שגרים במקומות שונים, לישיבות שונות, ולראות אם יש שם מישהו שאולי מתעסק בשידוכים. ספציפית יש ברשימה מיזם שמיועד לדת"ל שמחפשים חיי אברכות.

איפה ומתי זה היה קיים בעולם הדתי חרדי לפני הקמת מדינת ישראל?

וכידוע בחרדיות חו"ל, חיי החברה החרדית אינם עומדים בסתירה לחיי מעשה ולחיבור לארציות.  

מדוע אצלנו, בארץ, שוללת החרדיות את היציאה לעבודה וגורמת לכך שמי שעושה זאת חש דחוי? סוג ב׳?

אפשר לראות את זה בא לידי ביטוי בחובת התלמידים, סבא מנובהרדוק, ועוד

לא כזה בקי בהוואי הישיבות הליטאי טרום השואה מעבר לתנועת המוסר אבל אני מתאר לעצמי שהאידיאל עצמו, כמו שמתואר בתנועת המוסר, אותו דבר פחות או יותר וממילא החרדים הליטאים פשוט הביאו את המודל וזה חלק ממנו

כלכלית היה קשה עד בלתי־אפשרי, לכן אלא אם אבא שלך מוכסן עשיר לא מהעולם הזה עם מיליוני זהובים מתחת למזרן, או שהיית מסיים את הש"ס בגיל 6 ואת כל ספרי המקובלים בגיל 7 והיית מעורר את תשומת לבו של איזה גביר נדיב, זה לא היה ממש אפשרי, אבל האידיאל הזה לא הומצא כאן

הקהילות החרדיות בחו"ל AFAIK רובן חסידיות לא? אצל חלק מהחסידויות אין שום בעיה לעבוד כמו גור וכיו"ב ככה גם סאטמר, חב"ד כו'

לגבי שלילת המעמד העובד יש לזה כל־מיני סיבות אידיאולוגיות וגם פחות אידיאולוגיות אכמ"ל.

בחובת התלמידים אני מניחה שאתה מתכוון לאדמו"ר מפיאסצנה.

ראה כאן לגבי ישיבתו, ישיבת דעת משה בוורשה:

"לגבי גילאי התלמידים, מסתבר שבתחילה למדו בשתי קבוצות: קבוצה אחת מגיל בר מצווה, וקבוצה שניה בסביבות גיל 16-18. לפי מסמך ההוצאות וההכנסות, המתוארך לשנת 1930, גילאי התלמידים נעים כבר בטווח רחב יותר, בין 10 ל-25. מעדויות שונות עולה שהתלמידים היו מחולקים לקבוצות, כגון "קבוצת הצעירים", בה התחילו ללמוד הקטנים שטרם הגיעו לגיל בר מצווה, או  "הקבוץ הגבוה", כינוי שככל הנראה מתאר את הלומדים המבוגרים, מגיל עשרים עד עשרים וחמש שנים. בסיום הלימודים, קיבלו חלק מהתלמידים תעודת "היתר הוראה."

 "בסיום הלימודים" = היה מועד סיום, לא כל החיים.

(בפיסקה הבאה בקישור תראה שהוקם כולל, שיועד ליחידים ולא לכלל, עם סינון מוקפד).

החיים באירופה לפני השואה היו מאוד שונים בהתנהלות ממה שאנחנו מכירים. כולל גיל הנישואין ואיך הדברים נעשו. בנוסף, מספר התלמידים שלמדו בישיבות באירופה לפני השואה, יחסית לכלל היהודים שהוגדרו כחרדים, נמוכה מאוד (כמה אלפים מתוך מיליונים).

אתחיל דווקא מהסוף, ברור שהכל היה מאוד שונה, כי גם מבחינה טכנית זה פשוט היה בלתי־אפשרי. במאמר שקישרת אליו כתוב שהישיבה שלו הייתה הישיבה החסידית הגדולה בוורשה, עם 300 תלמידים. בפולין חיו אז מיליוני יהודים ורובם המוחלט אורתודוקסים. להחזיק ישיבה של אפילו 300 תלמידים, מבחינה כלכלית, הייתה הישג. הפן הכלכלי הוא גם הסעיף הבא במאמר.

"והאם גם בתלמידי ישיבותינו כבר בטוחים אנו [...] הן אמת שהתלמידים שכבר הגיעו לכתות הגבוהות, ובפרט אותם שכבר הגיעו להוראה ואת כרסם מילאו בתורה ועבודה, בהם כבר בטוחים אנו יותר, בעזרת ה', שיישארו בהיכל קדשו ובעבודת הקודש. אבל האם כולם יגיעו לכיתות הגבוהות, כמה מן התלמידים אשר בכיתות הנמוכות אי אפשר להם להמשיך את לימודיהם הלאה, ויוצאים ברצון או באונס למסחר או למלאכה"

בכל־מקרה, הרעיון של "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" היה בהחלט אידיאל, פשוט מעטים מאוד יכלו להרשות לעצמם את זה, או שהיית צריכה לבוא עם המון כסף מהבית, או להיות מספיק מוכשרת כדי למשוך את תשומת הלב של אדמו"ר או גביר שיפרוש עלייך את חסותו. גם הגיונית... אם לכולם היה אינסוף כסף... לא היינו פשוט יושבים ללמוד...?

מבחינה מעשית, מה נכון לעשות עכשיו, הדעה שלי לא כל־כך מעניינת, אבל אלה שהקימו את חברת הלומדים פשוט המשיכו את אותו אידיאל של הפקרת העולם הזה לטובת הישיבה כפי שבא לידי ביטוי אצל הסבא מנובהרדוק ותלמידיו, המכתב מאליהו, כו', ואלה דברים שהיו קיימים, עד כמה שהמציאות איפשרה, גם לפי קום המדינה

כמובן היו גם חוגים שעודדו עבודה והשתלבות בחיים, כמו חלק מהחסידויות עד היום, יהדות מערב אירופה, פא"י, אבל גם זה היה קיים, והיה לזה בסיס השקפתי בספרים ואיכשהו היסטורית זה "תפס" והגענו לכאן

בכל־מקרה, זה ביחס ל"אידיאל להיות אברך כל החיים" עצמו, מבלי לגעת בסוגיות כמו כן על חשבון אחרים לא על חשבון אחרים כו' כו'

עריכה: הסבא מנובהרדוק היה מדבר הרבה על הפקרת העוה"ז, הגיבורים המיתולוגיים של תנועת המוסר היו בחורי ישיבות שהיו חוצים גבולות באופן לא־חוקי במהלך מלחמה רק כדי להגיע לישיבה, לסמוך על ה' שהכסף לתחזוקת הישיבה יגיע כמו מַן מִן השמיים, איך שבעת חירום אפשר לנסוע רק במחלקה ראשונה – במובן הרוחני, שצריך לשים את כל הז'יטונים רק על התורה, האידיאל של "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", וכן הלאה וכן הלאה, אפשר לקרוא הכל בספר "מדרגת האדם" במיוחד במהדורה החדשה שהוסיפו הרבה הערות וסיפורים.

אבל כמובן שמותר להכריע, גם אם בשני הצדדים היו גדולי עולם

אני מתחלחל שאני שומע את המילים "הפקרות העולם הזה". הרמח"ל במסילת ישרים לדוגמא, שולל את זה במפורש (בפרק א' בסוף בטענה שהאדם מעלה את העולם הזה על ידי קיום המצוות).

בעיני גם התיאוריה שסבורה שזאת שיטה גלותית די מסתדרת לי. ולא צריך להיות קוקניק גדול בשביל זה, ככה מובא מפורש בחידושי חתם סופר (את הקטעים המוגדשים אני הדגשתי) - 

"ראה לעניות דעתי, רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין [בה], שהעבודה בקרקע גופה מצוה[2] משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם הכֹל בכלל מצוה. אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיפה עבודת ה' חורבן[3], מודה רבי ישמעאל לרשב"י. ועל זה אנו סומכים על רבי נהוראי במתניתין סוף קידושין: "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", היינו בחוץ לארץ וכנזכר לעיל. והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי, אפילו אינו נדמה אלא כושי ממש, דהיינו רשב"י וחבריו האמיתיים, מכל מקום הא לן והא להו, לבני בבל – כשר, ולבני ארץ ישראל – פסול, דבעינן ישוב ארץ ישראל על ידי ישראל."

מקור: https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=50&id=1488 (סוכה דף לו, עמוד א)

מהבחינה האובייקטיבית, אין לי לא הידע, לא הפנאי ולא החשק ללמוד את הסוגיות האלה לעומק כזה שמאפשר הכרעה. מי שמרגיש שהוא יודע מה נכון, בבקשה. מי שרוצה ללכת בעקבות רבותיו, בבקשה.

לגבי הפקרות העולם הזה, זאת שיטת הסבא מנובהרדוק. הגישה שלו ב"מדרגת האדם" קיצונית למדי אבל מוסברת היטב, ודומה לגישות חרדיות דומות מאותה תקופה וגם לפניה, שהפכו למיינסטרים. בסך־הכל היה חשוב לי לציין שזאת לא המצאה חדשה, גם אם אפשר לדון בנכונותה, וברלוונטיות שלה למציאות של שיבת ציון כו', מה שאין לי כל־כך חשק לעשות, אפשר פשוט לפתוח את הספרים ולקרוא.

גם אם הרמח"ל שולל את זה, וגם אם החת"ס שולל את זה, זה לא אומר שלא יכולות להתקיים דעות אחרות, כמו בכל סוגיה השקפתית. מבלי להיכנס לעובי הקורה, הגישה של "הפקרת העולם הזה" מבוססת על רעיונות קבליים של נפש החיים (אין קדושה בעוה"ז מלבד התורה ואין מה להתעסק ב"העלאת ניצוצות"), וגם הרבה פשט משנה / גמרא ("הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" וכן הלאה). אפשר לדון, לתרץ, להקשות, אין בעיה, לכן יש כל־מיני שיטות.

לא יודע, אני לא אוהב לומר לאנשים מה לעשות, וביחס לעצמי, אמנם אפשר לדון עד אינסוף בסוגיות גדולות של תורה ודרך ארץ ותהליכים גאוליים ומה לא אבל בסוף אני אדם פשוט מאוד שאין לו היכולת ללמוד תורה כל היום וגם לא חצי מהיום ובסך־הכל trying to make ends meet. בלי קשר לאידיאלים כאלה או אחרים החיים שלי ימשיכו להיראות בדיוק אותו הדבר.

הדברים התגלגלו כך שאני לומד הרבה רש"ר הירש ושפת/אמרי אמת לכן מן־הסתם אני מזדהה עם "תורה עם דרך ארץ" ו"לאו דווקא לשבת בבתי כנסיות כל היום אלא לקחת את בית הכנסת לכל מקום שאתה הולך", בהתאם, אבל ההזדהות שלי לא אומרת הרבה, זה פשוט מי שאני.

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך ט"ו בטבת תשפ"ה 1:15

בסוף בית דין הגדול זה מה שהוא יעשה. 

אני לא צריך שתחדש לי שיש כל מיני שיטות.

מרגיש לי שלהגיד "יש כל מיני שיטות" זה לברוח מהכרעה.

נכון, יש את השיטה הזאת, ובעיני היא טעות. לא לגיטימי?

אני גם לא צריך לקרוא את הסבא מנובהרדוק כדי לחשוב שהיא לא נכונה. במידה ואני לומד את התיאוריה שאני מאמין ומבסס אותה, לא צריך לשלול כל רעיון בהיסטוריה שעלה אי שם.

ושיהודי הולך אחרי רבותיו זה לא אומר שהוא הולך אחריהם כמו פתי שמאמין לכל דבר. הוא לומד את הבית מדרש שהוא בא ממנו שואל, מקשה, מפרק, מתרץ, משיב. ככה שגם אם הוא לא שלמה המלך החכם מכל אדם, יש לו יד ורגל בסוגיות הנוגעות להשקפת עולמו.

אין לי אף טענה למי שלא רוצה לגבש השקפת עולם, אך בודאי שיש ערך ליהודי שעושה זאת ביושרה על פי הבנת שיכלו ולימודו מרבותיו.

בסופו של דבר, אדם בונה לעצמו את המשקפיים שדרכם הוא יסתכל על המציאות, בין אם הוא ירצה, בין אם הוא לא ירצה.

נ.ב 

אידיאלים הם נועדו גם לאנשים פשוטים. כבנאדם חושב על מציאות עם ישראל בארצו בצורה מסויימת זה משפיע לו על עבודת ה' האישית. הוא מסתכל על העולם אחרת. לדוגמא - שירות צבאי לאומי או סתם ללכת לעבודה ביום בהיר. אם לוקחים את דברי הח"ס שהבאתי לעיל ברצינות - השגרה של האדם הפשוט משתנה מהקצה אל הקצה.

שאני אלמד לעומקי־עומקים כל סוגיה השקפתית, גם אם היא לא ממש מעניינת אותי, ולא נוגעת לחיים שלי, ואכריע לפי דלות שכלי, בתקווה שאני חף מנגיעות ו־bias ממיליון גורמים (נוחות, השקפות קודמות, חינוך, סביבה)? מי שרוצה לעשות את זה, שיהיה לו לבריאות, אולי מגיע לו גם שכר מן השמיים. אולי גם לי מגיעים עונשים עצומים בגיהנם שאני כזה אדיש, אבל מה לעשות.

אמרת שהרמח"ל והחת"ס אמרו אחרת, בסך־הכל אמרתי שלא בהכרח כל השקפה מבוססת עליהם, אם אתה מעדיף אותם אז OK. התגובה המקורית שלי הייתה לשאלה "מאיפה האידיאל הזה" ו"איפה ומתי זה היה קיים לפני הקמת מדינת ישראל". התשובה היא שלפחות בנובהרדוק. זה הכל.

אם בית הדין הגדול יכריע אחרת, אז נעשה כולנו אחרת.

אם בעיניך שיטות כלשהן הן שגויות, OK, כל הכבוד על עמקות העיון ועמל התורה. בסוגיה הספציפית זאת, עד כמה שאני מכיר אותה, לא השתכנעתי באופן מוחלט לא לכאן ולא לכאן. אם אתה כן אז אשריך מה יש לי לומר.

הטענה שלך שאם אני לא חכם כמו גדולי עולם שעסקו בהשקפה אז אין טעם בכלל לבסס השקפה כלשהי היא שגויה בעיני, וזה "מה שאני רוצה".

נניח שאני חרדי ואני מאמין שהאידיאל הוא שכולם ילמדו תורה מבוקר עד ערב, זה יהיה טוב אם אני יבסס את ההשקפה שלי בצורה רצינית. ככה לדעתי. למה? כי ככה בנאדם חי את הדברים שהוא מאמין. וגם, גם אם הוא לא יוכל להשתוות לגדולי עולם שחשבו אחרת הוא יוכל לבחון בשכל שלו אם מה שהוא לומד זה נכון. ואם הוא לא מצליח ללמוד בשכל שלו את דברי רבותיו הגיוני שהוא יעזוב את בית מדרשו וילך לחפש רב ללמוד ממנו תורה. עדיין יש למבחן הביקורת האישית משמעות מסויימת, גם אם הוא לא מצליח "להכריע" אם הרבי מלובביץ' צודק או הרב צבי יהודה צודק, הביקורת האישית שלו מועילה לזה שאת הסינון הראשוני הוא עשה בעצמו. ויש לנו שכל בשביל לערוך מבחן ביקורת, אחרת למה הקב"ה נתן לנו אותו? בודאי כדי שנשתמש בו.

דבר שני, אתה עושה נתק בין "סוגיות גדולות" לבין "החיים הפשוטים". כדי באמת לדעת מה טיבה של עסקת חטופים (שזה נושא גדול) זה באמת לא נוגע החיים האישיים שלי ברמה שאני יכול בהכרח להשפיע על זה לטובה. אבל שאלת ההשגחה מול ההשתדלות או היחס לעם ישראל היא שאלה שמלווה אותנו עד הפרטים הקטנים השגרתיים והאפורים של חיינו. בסוף אהבת ישראל שלי נבחנת באנשים האנשים הפשוטים שאני פוגש בעבודה, בבית כנסת, בתור לסופר. אהבת ישראל איננה נבחנת כלל וכלל באיך למדתי לעומק וניתחתי את המקורות. הלימוד בצורתו הגדולה מביא לידי מעשה, אבל הזמן שאני נבחן על מה שלמדתי הוא בחיי המעשה הפשוטיים ביותר. גם נגיד כל העיסוק בשידוכים, אם בנאדם חלילה, לא מאמין בכלל בהשגחה, יש לזה השלכות איך היחס לדייטים שהוא יוצא אליהם עד לרמת קבלת ההחלטות והתחושה האישית. ומאידך, אם הוא לא מאמין בהשתדלות, יש לזה גם השלכות לקבלת ההחלטות

הבהרה: למען הסר ספק, אני לא בא אליך באופן אישי בדרישה כלשהי. אני מדבר על הסוגיה שאנחנו עוסקים בה בפני עצמה. מה מעניין אותך או לא מעניין אותך ומה הצורך שלך, נשמע שזה קשור ומעניין אבל בוודאי שלא דיברתי באופן אישי עליך או על עצמי. זה דיון שיכלי בעיני, לא ריגשי (פשוט השתמשת הרבה בביטויים אישיים, אז ראיתי צורך להניח את זה)

– אפשר לבחור השקפת עולם זה לא שאני מצפה מכולם להסתובב כמו זומבים חסרי כיוון.

אבל בסופו־של־דבר מי שנולד בסביבה דת"ל, ולמד בישיבה תיכונית, ולמד בישיבת הסדר, ששם חוזרים על מסרים ספציפיים, לומדים מקורות ספציפיים, תוך התעלמות ממקורות אחרים ("אין צורך ללמוד אותם כדי לומר שהם לא נכונים" – ואולי זה נכון, כי באמת אין יכולת לאדם ללמוד כל ספר אפשרי), הולך לחשוב באופן מסוים, רעיונות מסוימים יהיו לו יותר אינטואיטיביים, יש בזה הרבה נטאי, בן־אדם לומד דברים שהוא מזדהה איתם, ויכול להיות שזה מלמד יותר על עצמו מאשר על האמת. וככה גם בדיוק אם הוא היה נולד חרדי, או חב"דניק, או סאטמר. גם חרדי יכול לומר "אני לא צריך ללמוד הרב קוק או לדעת מה יש לו לומר כדי לדעת שהוא טועה", וכל אחד נשאר בבועה שלו. היו הרבה סוגיות ששיניתי בהן את דעתי אחרי לימוד מחודש או אחרי שנחשפתי למקורות חדשים אז אני יותר זהיר עם "הכרעות" למיניהן, אבל מי שרוצה לקחת את הריסק שייהנה.

– בסוגיות מהותיות שנוגעות לחיי יום היום, אכן יש יותר עניין להתעסק, אבל אני לא רואה פסול במי שמושך את ידיו מהכרעה ופשוט סומך על מה שהרב שלו אומר. הוא יכול גם ללמוד את זה לעומק, להזדהות עם זה, אם הוא רוצה, וזה משפר לו את עבודת ה'. בכל־מקרה בעיניי אין פסול גם בפרישה.

– אמנם הקב"ה חנן אותנו בשכל אבל כמו בהלכה, שמעטים באמת יודעים ללמוד ולהכריע, כך בהשקפה, כל־שכן שיש כאן עניין של נגיעות אישיות והשפעה סביבתית ומה לא, איני סבור שהציפייה היא שכל אחד מהמון העם יתחיל להכריע לו בכל סוגיה לפי ראות עיניו וקוצר או אורך דעתו. זאת כל הפואנטה של ספרות השו"ת, לא כל אדם פשוט או אפילו רב בית כנסת או אפילו רב קהילה יכול להגיע למסקנה סופית בכל סוגיה, אז שולחים לרשב"א או לר"י מיגש ועושים מה שהוא אומר בעיניים עצומות.

"לא נראה לי נכון להכריע בין ראשונים, גם אם מדובר פה בפירוש על התורה אז בהחלט מותר לך ללכת לפי איזה פרשן שאתה מבין אבל לדבר בצורה נחרצת חד משמעית בעוד שיש עוד עולם תורה שלם שסובר שונה, אולי כדאי לפחות לציין את זה?"

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך ט"ו בטבת תשפ"ה 12:52

ממש שמחתי וקצת צחקתי שציטטת אותי משרשור אחר, ממש חמוד מצידך

הכל תלוי הקשר.

אני גדלתי בבית ציוני דתי, פתחתי השקפת עולם ציונית דתית וביססתי אותה כמה ביססתי אותה. אני יכול עכשיו לדון עם בחור חב"דניק שגדל במשפחה חב"דית ובמוסדות חב"דיים ובסס את השקפתו. נפתח מקורות נדון בניהם והכל מעולה. האם זה אומר שאני הרב קוק והוא האדמו"ר הזקן? ממש לא. יהיה מאוד פשוט וטבעי להבין בעצמנו שאין ידינו מגעת לסוגיה בכל ההיקף והעומק ואולי אחד מאיתנו או שנינו נשאר בצ"ע. אבל בהחלט אם יש דיון שיכלי וכנה ביחס למקורות עצמן וההסתכלות בהן אז תהיה לנו שפה משותפת ונוכל לדון מתוך הנחת יסוד שיש לנו מה ללמוד זה מזה.

יש בזה ערך של לימוד תורה שמעצב לנו את ההכרה ומשפיע לנו על חיי היום יום. וסביר להניח שאם הדיון יהיה חיובי אז גם נלמד אחד מהשני ונחכים.

אני מרשה לעצמי להבטא בצורה חד משמעית כאשר ההקשר שיש כאן עמדות נוגדות ואני רוצה להנגיד אותן ולתת לכל עמדה את התוקף שלה, קודם כל. כן, ככה למדתי מרבותי וזה מה שנראה לי כעת. בצורה חד משמעית. אבל שפותחים את הנושא לדיון אז פותחים את כל הקלפים ואז באמת מנסים להתמודד עם ביקורת להבין את כל הגישות.

אם @תות"ח! היה רוצה לדון שם על דעת רשב"ם הייתי מקבל בסבבה שהוא דוחה את דבריו ומקבל את דברי רבותיו. מותר לו, ואני מכבד את זה אם הוא יחליט כך. אבל בגלל שהרגשתי שהדיון שם התחיל בתור הנחת יסוד שדעת רשב"ם היא טעות מצד עצמה ואין צורך בדיון בכך אז לא הרגשתי בנוח עם דבריו. גם את המסקנה הכי יסודית בהשקפת העולם שלי אני יודע שאנשים חושבים אחרת ויכול לפתוח את זה לדיון. אין משהו מבחינתי שהוא חסין לביקורת. 

גם כשאני אומר משפט חד משמעי, אני עושה את זה כי זה מה שאני חושב כעת ואני תמיד שמח לחפור בזה ולבדוק את זה אם זה נכון או לא. אם היינו מדברים אחד עם השני פנים מול פנים אני מניח שהתקשורת היתה יותר טובה והיית מבין אותי תוך שניות.

בנוגע לתוכן דבריך - 

מסכים, אבל זה לא נוגע למה שעניתי לך בתגובה הקודמת

אני מקבל את זה שכל בנאדם הוא סובייקטיבי והוא מושפע בצורה רבה ובלתי נמנעת מהסביבה ביחס לעמדה שלו. אבל מה הקשר? אני דיברתי איך על ההשפעות הסובייקטיביות שביקורת עצמאית מועילה להן, לכן אפילו כתבתי דוגמא ביחס למישהו שגדל בהשקפת עולם שונה משלי.

אסכם את ההשפעות הסוביקטיביות החשובות - 

א. אדם לומד תורה ובכך מבסס את מה שהוא לומד הוא גם חי את הדברים שהוא לומד.

ב. גם אם בהסתכלות מהצד יש עוד צדדים לביקורת שאדם לא רואה בגלל שהוא מוטה, לפחות הוא מסתכל מצד מסויים. יש בזה גם ערך מסויים לטובת הביקורת והוגנות.

חוץ מזה, סתם כדאי להדגיש בהקשר הזה שככל שהאדם יותר מודע להשפעות הסביבתיות כך יש לו יותר שליטה עליהן, ובודאי שהשפעות אלו לא חוסמות את הבחירה החופשית, גם אם הן מגבילות אותה.

ובנוסף לכך, שכל חברה ותרבות היא מתייחסת בצורה שונה לביקורת עצמית. חברה קולקטביסיטית נוטה למעט בביקורת פנימית, לעומת חברה אינוודאוליסטית שנותנת מקום יותר לחשיבה ביקורתית כלפי האמונות השונות.

גם לגבי הסוגיות היום יומיות בכלל לא התייחסת למה שעניתי לך בתגובה הקודמת. הבעתי ביקורת ביחס לאיך שהצגת את העניין, אתה יכול להסתכל בתגובה הקודמת שלי אם תרצה להגיב בעניין (אני אישית שמח שאומרים משהו שנוגד את דברי אז אשמח אם תחליט לעשות זאת).

ולגבי ההכרה במוגבלות השכל של האדם הפשוט - אני מסכים איתך גם פה. צריך להתלות על אילנות גדולים. אבל ההתלות הזאת לא בהכרח חייבת להיות על בסיס חוסר הבנה, להיפך, אדם אינטלקטואל נוטה ללמוד ממורה שיחכים אותו. שהוא יוכל להקשות עליו ובסוף ככה הוא יבין את החידוש שלו בצורה יותר כנה ומשמעותית. מי שרוצה יכול גם להגיד "אני מאמין לX ולא מעניין אותי לדון בזה בכלל", בעיני זו רמה פחותה של הבנה אבל זכותו ואין שום לי טענה. הגיוני גם שלא כולם נולדו כדי להתפסלף, יש בזה רמות.

ובנוגע לכך אפשר להזכיר את דברי חיים מוולוז'ין ברוח חיים על פירוש "הוי מתאבק בעפר רגליהם" - "וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קידושין ל ע"ב) לא יבושו וגו' כי ידברו את אויבים בשער. אפילו אב ובנו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה ואינם זזים משם כו'. ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמרו יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה כי מלחמת מצוה היא וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ. ונשמתם בשמי מרום המחברים המפורסמים. וספריהם אתנו. הנה על ידי הספרים אשר בבתינו בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם. ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענוה יתירה. באמרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וזהו שאמרו הוי מתאבק כנזכר לעיל. אך בתנאי בעפר רגליהם רצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע."

מקור - https://daf-yomi.com/forums/message.aspx?Id=7845

– סתם נזכרתי בזה וגם אותי זה הצחיק, לא נורא.

– מסקנות הביניים שלנו הן שלא כל־אחד נולד להתפלסף, לא בכל דבר אפשר "להכריע", ובהתחשב בהשפעה של מיליון גורמים זה לא כל־כך קל לבוא ולומר "זאת האמת האולטימטיבית, כל השאר לא וואו". אם מישהו רוצה לקחת את המושכות ולהחליט בשביל עצמו, בסדר, אני לא יודע עד כמה זה טוב להמון העם, שבהחלט נגועים בשטחיות, נטאי וכו', יש ספרים שיכולים להציג את הטענות שלהם באופן יותר מסודר ומשכנע, יש דברים שיותר מתיישבים על הלב ולאו דווקא מחמת נכונותם האובייקטיבית, וכן הלאה.

– עד כמה אנחנו יכולים להגיע לאמת זאת שאלה פילוסופית, אפשר גם שתיאוריה תיראה טוב אבל האמת היא אחרת לגמרי. heuristics 101.

– כן טוב אין עניין לקבל הכל בעיניים עצומות כי זאת התנהלות של כת. כן אפשר לסמוך על גדולי ישראל שהם יודעים מה שהם עושים, "אם דומה בעיניך למלאך ה' צ־באות".

– לגבי המגזרים, ראיתי כבר הכל בחיים, יכול להיות שיש מגזרים שחוטאים בזה יותר וכאלה שפחות, זה משתנה מבית מדרש לבית מדרש ומאדם לאדם. בכל־מקרה נתקלתי במקרים של חוסר יושרה אינטלקטואלי משווע לא רק במגזר אחד.

– לא אהבתי את ההתנסחות "התחלחלתי מדבריו" ולאחריה גברא אגברא קא רמית, אני יכול להעיד שגם אם הגישה שלו ב"מדרגת האדם" קיצונית ולא־רגילה, זאת משנתו הסדורה. נראה לי שזה נאמר על הסבא מסלבודקה, אבל היה איתו סיפור שאיזה משכיל רצה לדון איתו למשך שעה או שעתיים, הסבא מסלבודקה סירב כי הוא אמר שאם פתאום מישהו מאיתנו יתחיל להשתכנע? נעצור את הדיון באמצע? לכן זה סתם דיון בשביל דיון ולא בשביל להגיע לאמת. או סיפור אחר שבו הוא דן עם משכיל אחר, ואמר שאם הוא משתכנע ממנו הוא מוריד את המעיל ואת הכובע, ובשלב מסוים בדיון הוא התחיל קצת להשתכנע בדעתו, ובאמת הסיר את המגבעת, המשכיל נבהל ואמר שהוא לא באמת התכוון שהרב יעזוב את הדת. גם לגבי הסבא מנובהרדוק חוזר המון הסיפור שהוא היה כל הזמן דואג האם השיטה שלו היא נכונה או לא והיה מוכן לשנות את דעתו בכל רגע אם יוכח לו אחרת. זה לא אומר שהוא בהכרח צודק, אבל "להתחלחל" ממנו מבלי לטרוח לראות את הדברים בפנים, נשמע שטחי.

- בכל דבר יש הכרעה אישית, היא לא בהכרח נכונה אבל היא נעשית מאליה. אם ההשקפה שלי X אני אתנהג בהתאם. אני מסכים שאין צורך לחשוב שאנחנו יכולים להגיע לרמת ידיעה מוחלטת ודאית כמו של הקב"ה.

- האמת לא נראת תמיד נוצצת, אבל לא התעסקנו בזה, ואני לא רואה צורך להכניס את זה עכשיו

- כן טוב לכל אחד *להבין* את רבותיו ברמת הבנתו. לא אוהב את המחשבה של שימוש במוסד 'גדולי הדור' כדי להשתיק מחשבות.  מאוד מתחבר למה שאמר הרב עמיטל בזמנו בכל העיסוק המוגזם ב"דעת תורה" - 'דעת תורה' – מן התורה מניין? | תורת הר עציון

- מקומות עם כנות - ברור, יש הרבה רע. אבל יש גם טוב וצריך לתת לו מקום. אין עניין להתמקד ברע, זה לא מקדם לשום מקום. לשים לב ולהודות בו - בהחלט.

- צודק, אבל זאת ההרגשה שלי מהביטוי שהבאת בשמו. הייתי אומר אותו דבר ברמה הריגשית גם על דברים של הרב קוק לצורך העניין. בכל אופן, מקבל על עצמי את מה שאתה אומר מבחינת הסגנון. תודה רבה על העניין, זה חשוב ששמעתי את זה. ובהחלט מעניין לשמוע על דמות שאני לא מכיר

אביא לבסוף את דבריו של הרב עמיטל מהקישור אותו הבאתי - 

"לפני מספר שנים הבעתי עמדה בנושא מסויים, ומיד התקיפו אותי: "אבל ר' צבי יהודה אמר אחרת. איך אתה יכול לדבר בניגוד לדעתו?". וכי כך היא דרכה של תורה? ר' צבי יהודה אמר אחרת, אז מה? וכי מדובר באורים ותומים? יש לנו שכל והננו צריכים לפעול על פיו, אך אין זה נוגע כמלוא הנימה למצוות כיבוד תלמידי חכמים, שלצערי לא תמיד נזהרים בה. בהספד שנשאתי בישיבה על ר' יעקב יצחק וייס, בעל "מנחת יצחק" והראב"ד של העדה החרדית, ציינתי שבהלווייתו כמעט ולא נכחו אנשי ה"כיפות הסרוגות", כשם שבהלוויית הרב גורן כמעט ולא נכחו אנשים בעלי "כיפות שחורות"."

רק רוצה לומר שאני מסכים עם דעתך בתת-שרשור הזה.

לדעתי טוב ונכון להכיר שיטות השקפתיות, כמעט אין לנו מי שיכריע בהן, חת"ס או הרב קוק לא יכולים להכריע מחלוקת רמב"ם חוה"ל.

בפועל אתה מתאר נכון את שיטת נובהרדוק, והיא לא מופרכת בכלל.

בסוף לכל אדם  יש השקפה, בין אם הוא גיבש אותה או לאו.

בהשקפה הזאת בוסף הוא מסתכל על המציאות ופועל עליה.

אז ההכרעה האובייקטיבית היא במילא לא רלוונטית.

ההכרעה האישית, הסובייקטיבית היא לב העניין.

או שהיא מתקבלת בצורה פאסיבית או אקטיבית אבל היא קורת.

החת"ס והרב קוק בנו את ההשקפה שלהם על כל מוסרי תורה שבעל פה במשך הדורות, ביניהם גם הרמב"ם וחוה"ל.

כמו כן, מדור הרמב"ם וחוה"ל עד לדורם של החת"ס והרב קוק לא ננעלו שערי פרשנות.

אם הבנתי נכון את הדיון ביניכם, אתה טענת שהזדעזעת מביטויים במשנת נובהרדוק כיון שהם לא תואמים לשיטת החת"ס והרב קוק.

והוא ענה נכון בעיני, שמדובר בשיטה קיימת, וגם אם אתה עצמך לא הולך בשיטה הזו, אין הגיון לפסול את השיטה.

עכשיו אתה בא לספר לי שכל אדם מכריע עבור עצמו מה ההשקפה הנכונה. ברור שזה כך, אבל להכריע עבור עצמך שהיחס לשיטה אחרת הוא זעזוע ופסילה מוחלטת זה כבר עובר קצת למישור ההכרעה האובייקטיבית.

ולגבי מוסרי התורה שבכל הדורות - נו אז גם נובהרדוק לא פחות טובים בזה מהרב קוק והחת"ס.

הדיון היה אם יש טעם להכריע בין שיטות שונות ביחס להשקפה.

ולא טענתי לרגע שדמות אחת עדיפה על דמות אחרת ולכן אני סומך עליה ולא על השנייה,

טענתי שהתחלחלתי ממשפט שהוא הציג וגם חזרתי בי מהסגנון.

זה היה ממש ענף שולי בדיון. הוא הביא את העמדה של הסבא מנובהרדוק בתור טענה בהשקפה שלכאורה סותרת את השקפתי. זהו.

לא קראתי את כל התגובה, אבל אגיב על החלק הקטן שקראתי שבו הוזכרתי. מבהיר שלא הנחתי שהרשב"ם הוא טעות. ואולי כאן אחדש לך, גם לא הנחתי שהוא לא הפשט העיקרי בתורה. מבחינתי בכל פסוק שחז"ל פירשו פשט לתורה, עלינו לקחת את הפירוש, לקחת את פירוש שאר הפרשנים, ולראות לאיזה פירוש לדעתינו כיוון הכתוב. יכול להיות שבזמנינו אפשר לראות שדווקא הפשט העיקרי הוא אחרת ולא כמו חז"ל. לא הנחתי שבכל דבר שחז"ל טענו ברובד הפשט הם צודקים. מה שהיה חשוב לי להדגיש הוא שלא לעבוד על עצמינו. אם חז"ל טענו משהו ברובד הפשט, אז אל תטען שהם לא טענו שזה בפשט. אתה יכול לחלוק עליהם ולחשוב אחרת, אבל אל תגיד שהם לא טענו בפשט. זהו.

כי חלק ממה שטענת פה כרגע הגבתי לך שם. 

וגם מבחינתי במקום לדון בפסוק הזה ספציפי שהבאתי את דברי רשב"ם עליו אם הוא פשט הוא לא פשט עברת לדון בהנחות יסוד מאוד כלליות של זה מה זה פשט וכו', אין בזה בעיה בכלל, אבל גם לפי דבריך כעת לא מובן למה לא פשוט עסקנו בפרשנות של אותו פסוק ספציפי

א. גם מצד האמת אין צורך להסתכל בכל תיאוריה כדי לבסס תיאוריה בצורה טובה איכותית.

ב. לא מזדהה עם הביקורת שאתה מציג על הזרמים, היא לא מדוייקת. ואסביר-

יש זרמים מסויימים (לאו דווקא ביהדות) שבהגדרתן לא יאפשרו שיח כנה. יש בהחלט כאלה שהם לא כאלה, ויאפשרו במידת מה שיח כנה. 

כולם יציגו מקורות בצורה סלקטיבית בגלל גישה חינוכית מסויימת שיותר מודגשת במקור כזה מבמקור אחר, אבל לא כולם ינסו (במודע או שלא במודע) לסלף את המקורות שהם לא בחרו להדגיש אלא יתמודדו עם זה בצורה אמיתית. מאמין שיש כנות בבתי המדרש השונים. לפחות בחלק.

כמו כן, יש לאדם את היכולת לזהות חוסר כנות בחברה בה הוא גדל, זה אולי מתאגר אבל זה אפשרי בהחלט.

יש תיאורים על ה"בטלן" (כך זה היה נקרא) שעוסק בתורה ואשתו מגדלת בעוני גדול את ילדיהם הרבים בזמן שהוא עוסק בתורה ושניהם מאושרים ושמחים ומתפארים בזה.

באופן כללי צורת החיים היום שונה לגמרי, אבל בהחלט הרעיון הוא בבסיסו לא מודרני

פעם גם אנשים שיש להם טלפון נייד זה היה תופעה נדירה והיום זה התרחב. השאלה היא תמיד האם התופעה פסולה כשלעצמה. יש שאלה משנית של יכולת הציבור לתחזק את זה (דרשנים בבית הכנסת זה תופעה לגיטימית, מאה דרשנים פעילים בבית כנסת של מאה ושמונה אנשים זה קריסה).

מהעניין. 

מאיפה הרעיון והאידאל להיות אברך לכל החיים? - לקראת נישואין וזוגיות

"מדוע אצלנו, בארץ, שוללת החרדיות את היציאה לעבודה וגורמת לכך שמי שעושה זאת חש דחוי? סוג ב׳?"

דהיינו, למה זה הנורמה הרווחת? מאיפה זה בא?

פשוט היה יותר קשה להתנהל כך והיום זה הרבה יותר קל

אולי פעם הסטנדרט היה לעבוד?

המציאות היום שבה רוב העולם הם שכירים לא היתה קיימת פעם. כולם היו עצמאיים, לפעמים עם עסק ולפעמים פרילנסרים או כל מיני הסדרים אחרים. היית פשוט חי מהכסף שיש לך (אם אתה ג'נטלמן, כלומר איש עדין שאיננו עובד)  או מייצר הכנסה או מייצר מוצרים או סוחר וכדומה. לדוגמה החפץ חיים פתח עסק (מכולת או משהו) ומכר שם דברים, ברגע שהוא הרויח כדי מחייתו הוא סגר את החנות לאותו יום (כך מתארים את זה, אני לא יודע מה בדיוק היה)

השאלה היא כמה כסף אתה מוציא, וממילא כמה כסף אתה מתאמץ להשיג. אותם "בטלנים" חיו בעוני ודחקות, ואם היו אנשים שתמכו בהם הם נעזרו בזה, אם לא אז תלוי מה היה המצב שלהם. אני מניח שאם באמת הם היו מגיעים לחרפת רעב הם היו הולכים לשוק ועובדים מספיק כדי לחיות ואז חוזרים ל"סורם".

צורת החיים המודרנית שונה לגמרי, ולכן אי אפשר להשוות. הנקודה היא שכן היו אז אנשים שראו את הצורך להשיג לחם כמטרד שמפריע להם ללמוד תורה כל היום, ומיעטו להשקיע זמן ומאמ בטיפול במטרד הזה.

אגב כבר בתקופת הגאונים אנחנו יודעים שהישיבות היו נתמכות, יש מכתבים על זה שזה לא בסדר שאנשים לא נותנים מספיק כסף לישיבות, ממש כמו היום (רק שהיום זה ממשלתי והדיון הו בכנסת). הרמב"ם שכותב שזה לא בסדר לא מתייחס לתופעה תיאורטית, הוא מתייחס להתנהלות של אנשים, שכנראה היו גם תלמידי חכמים

לעצם העניין.

גם פעם אנשים עבדו, התפרנסו. ממש לא מבין למה זה משנה אם היו שכירים או עצמאיים או איך השוק היה נראה פעם.

הצד השווה - אנשים ראו צורך להשקיע כדי להביא פרנסה, ככה פעם וככה היום.

השאלה חוזרת למקומה - מה היקף התופעה של אנשים שחיו בצמצום או על חשבון הקהילה סביבם? זאת היתה חלק מהשאלה של השואל. מה הנורמה.

המציאות שבה אדם עובד כל יום, ויש לו חובה ללכת לעבודה מדי יום ולא יכול לקחת חופש בלי לקבל רשות - בעולם העתיק רק עבדים חיו ככה. בעצם עד המהפכה התעשייתית, ברמות שונות.

לכן לא היה מושג של הצורך "לצאת לעבוד". הלל למשל היה מלקט עצים ומוכר אותם וחי מזה. כמה שעות הוא השקיע בזה ביום? מעט. והוא לא היה מחויב כלפי אנשים אחרים.

כך גם תנאים אחרים שהיו בעלי מקצוע - הם התמקצעו במשהו והשקיעו בו מעט שבמעט. ולכן אין לנו כלים למדוד מה היה היקף התופעה, גם אילו היה לנו מידע היסטורי, כי צורת החיים היתה שונה.

בפועל, צורת החיים השונה גם מקלה על אנשים לחיות בלי הכנסה כלל או מהכנסה נמוכה, ולכן גם אדם שעושה כך מבחירה יכול לשרוד (האם מי שבוחר לעבוד בחצי משרה, אסור לו להיות חבר קופ"ח שמקבלת מימון מכספי מיסים של מי שעובד במשרה מלאה?) וכתוצאה מזה מתאפשר להרבה יותר אנשים לחיות בתנאי דחקות בצורה יחסית יציבה. ולכן שוב אי אפשר להשוות.

מה שכן אפשר להשוות, זה שבכל הדורות, מאות שנים, היו אנשים (כנראה בודדים בכל קהילה, ולא רובה של הקהילה) שחיו בדחקות ולא נסמכו על הציבור - אבל נעזרו, כשמישהו רצה לעזור להם; היו מוסדות של ישיבות שנתמכו על ידי הציבור - בדרך כלל בחוזה עם רב היה כתוב כמה תלמידים הוא רשאי להחזיק על חשבון קופת הקהל, וגם ישיבות הגאונים נתמכו כלכלית על ידי הציבור. בנוסף היו רבים מאד שהיו מתפרנסים בדחקות במקצועות שלא הפריעו להם ללמוד או הפריעו להם מעט, וצמצמו את העבודה שלהם למינימום ההכרחי ולמדו בשאר הזמן.

הרמב"ם אכן לא הסכים תופעה, ועם זאת, הוא כן טוען שתלמידי חכמים פטורים ממיסים - ולכן גם אדם עשיר, אם רוב עסקו בתורה, לא אמור להשתתף בהוצאות הציבור. ולכן הטיעון שאסור לחיות על חשבון הציבור לא נכון אפילו לדעת הרמב"ם. הרמב"ם סובר שאת הוצאות המחיה שלך עצמך אסור לך משל צדקה, אבל מותר לך ליהנות מכל שירות שניתן לכולם או אפילו שירות שניתן לך לא כצדקה (אולי גם לא כשכר על היותך לומד)

לאזרחים שבוחרים בחיי עוני בגלל שלא רוצים להתפרנס, הנחות בארנונה, קצבאות.  

כמה דברים שמצאתי בספר חרדים (שחי כידוע בצפת שנמצאת בארץ ישראל למיטב ידיעתי)

כתיב סעפים שנאתי ותורתך אהבתי וכתיב אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' וכתיב השלך על ה' יהבך הכוונה כי כמה זמן אדם מאבד בדיו לריק בחשבו על ענייני עולמו ופרנסתו וסוף אדם להבל דמה כלומר מהרהר ומחשב ומבטל זמנו ואינו משגיח כי ימיו כצל עובר ובעוד שהוא מחשב ומהרהר יעשה חבילות של תורה ומצוות לעולם הבא [...]

כתיב "חזית איש מהיר במלאכתו" כלומר בלא רוב מחשבות לעולם הזה אלא מקצר ועולה ומשאו של עולם יניח להקב"ה והוא ישא משאו יתברך והיינו השלך על ה' יהבך, יהבך מיעוט ולא יהבו, אלא תשא יהבו והוא כביכול יכלכלך, והיינו אשרי תמימי דרך שאינם מרבים מחשבות בענייני העולם שגורם ביטול תורה והיינו דמסיים ההולכים בתורת ה' והיינו סעפים שנאתי לפי שתורתך אהבתי ואם אתמשך בהרהורים ומחשבות דהיינו סעפים נמצאתי מתבטל מתורתך שאהבתי.

///

ובאשר לשאלה למה העובדים הם סוג ב',

– אם ללכת לפי ההשקפה הנ"ל אז הם עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה במלוא מובן המילה, בשביל בצע כסף ותנאי מחיה משופרים, ודלא כמידת מסירות הנפש הרצויה

– עד כמה אפשר לשפוט? לא יודע, כאמור, לא הכל אידיאלוגי נטו

– אם אני מאמין שת"ח הם פסגת המין האנושי, למה שארצה לתת את בתי למישהו אחר? וכן הלאה

– הלחץ החברתי משמש ככלי מתוכנן להשאיר את חברת הלומדים על כנה, נראה לי ראיתי את זה במכתב מאליהו, אבל הרעיון היה שאם מגיל 0 נלמד את כולם בגרות ותואר וכל מקצועות העולם הזה, כל אחד ילך להתעסק במקצועות השונים כי זה נראה נוצץ ומושך ומה יהיה עם עולמה של תורה? עובדתית תבוא לישיבה תיכונית / תיכון דתי ממוצע ותשאל במה כל אחד חולם לעסוק, יגידו לך מהנדס מתכנת איש קבע כו' כו' (אין בזה פסול אמנם), נדיר למצוא כאלה שאומרים "אני רוצה להיות ת"ח גדול", הגם שבישיבות הסדר זה חלום לגיטימי ואף מעודדים אותו ברמה כזאת או אחרת.

– זה קצת כמו "אימא אסייתית" שמצפה מהבן שלה שיהיה עו"ד או רופא, ואם הוא ירצה לעסוק ב"תחביבים" או במקצועות "לא אמיתיים מספיק" היא תלחץ עליו או שזאת תהיה אכזבה עבורה, כך גם החברה החרדית

צריך להתפרנס בצורה מינימלית ולהתעסק בעיקר בתורה ומצוות. מדהים, הלוואי על כולם.

העובדים צריכים לחיות איכשהו ולכן הם עובדים. מי אמר שהם שמים את עולם הזה קבע ואת העולם הבא ארעי?

למה הנורמות של הציבור החרדי קיימות זה מובן. מאוד מובן מה הם משיגים בכל סיפור המעמדות הזה. 

הכל עניין של רווח והפסד, סיכון וסיכוי ביחס לתופעות החברתיות שהנורמות הללו עושות.

גם הציבור הדתי לאומי הוא לא מושלם וגם בנורמות המקובלות אצלו יש חסרונות ויתרונות.

השאלה היתה יותר מהו הבסיס הערכי, מהו האידיאל שאותו אנחנו מציבים.

חברת הלומדים בתור אידיאל היחיד, זאת תופעה חרדית. הציבור החרדי הוא עצמו נוצר כריאקציה לתנועת ההשכלה.

יש לציבור החרדי נארטיב כאילו הוא המופת לצורת החיים התקינה של העם היהודי, זה לא כזה ודאי..

בגיל 36 ככה למישהי בת 38

שמחפשת משום מה מישהו קטן ממנה

או בגילה.

א. 4 פעמים בחודש זה לא כל־כך מעט לעניות דעתי... לא יודע איזו תדירות צריך אבל זה נשמע סביר למדי

ב. אולי הוא מסוג האנשים שלא כל־כך מסתדרים עם תקשורת טלפונית, זה גם בסדר, אלא־אם־כן זה מפריע לך

ג. בהחלט יכול להיות שהוא לא יודע מה מצופה ומה עושים (אם כי, הציפיות ומה עושים תלויות בכם ולא ב־golden standard כלשהו)

ד. העובדה שהוא במילואים בהחלט הופכת אותו לפחות זמין, וכאן השאלה, מה בדיוק את צריכה? שתצאו יותר פעמים בשבוע? שיתעניין יותר (לי זה נשמע שהוא כן שואל מה נשמע וכו' פשוט זה לא חוצה את גבול הסמולטוק)? יותר עומק? את רוצה להתקדם קדימה אבל זה מרגיש שהוא יותר "מגשש" ולא ממש מחויב לכל העניין?

ה. אם את מרגישה שזה לא הולך לשום־מקום, אולי באמת כדאי לשקף לו מה מציק לך, לאו דווקא בקטע של "זה לא הולך ולא מתקדם", אלא נגיד לומר שאת מרגישה שחסר עומק בשיחות, איך אפשר ליצור אותו, אם את מרגישה שהוא לא ממש "all in" בקשר שלכם, את יכולה לומר שאת צריכה יותר קונקרטיקה או לדעת מה הוא חושב, כו', כמובן בעדינות אין־קץ, ואולי באמת העובדה שהוא במילואים כרגע לא נותנת לו להתמסר לעניין כמו שאת צריכה כדי לבנות את זה כמו שצריך מבחינתך, זה גם הגיוני ולגיטימי

תכתבי לו "אשמח אם נוכל להיפגש או לפחות לדבר בתדירות קצת יותר גבוהה".

אין כמו האמת

הבסיס לזוגיות טובה היא תקשורת.

לדעתי, נכון שתגידי לו מה חשוב לך בקשר - כמובן מתוך מקום שמכיר במגבלות המילואים - שחשוב לך גם הקשר בין הפגישות. שבשיחה תקבעו זמן להיפגש, כי חשוב לך לתכנן את השבוע.

שמרגיש לך שאתם לא מצליחים להתקדם בקשר כי מתרחקים בין לבין.

בנוסף, את יכולה לקחת אחריות מהכיוון שלך -

למה שאת לא תשלחי לו הודעה?

תצאי מנקודת הנחה שהוא לא יודע מה מקובל ולא מקובל, אז את מוזמנת גם לעשות דברים שפחות מקובלים...

בעצם מה שמכריע בעיני אם הקשר הזה יצמח למשהו גדול יותר -

זה האם תצליחו לדבר על זה. להציף את הקושי, ולהתמודד איתו.

בהצלחה!

בעלי במילואים, בקושי מתקשר ובקושי הודעות. בהתחלה היה לי מאוד קשה, עד שדיברנו על זה והוא הסביר לי כמה זה מורכב. הם הרבה פחות זמינים, חיים באטמוספירה אחרת, הרבה פעמים גם לוקחים להם את הטל' או שאין קליטה בכלל ואיכות השיחה נוראית. כמו כן, אין להם כ"כ שליטה על תדירות היציאות.

בחיים שמחוץ למילואים בעלי מאוד מעורב בבית, כך שהפער היה עבורי מאוד גדול.

מה שאני מנסה להגיד זה ש:

א. חוסר זמינות במילואים זה לא חריג ורוב הסיכויים שלא מעיד כלום על הבחור ועל מידת הרצינות שלו. זו פשוט סיטואציה מאוד מאוד מורכבת וקשה נפשית ותודעתית לנהל בה קשר מחוץ לעולם הצבא.

ב. חשוב ממש לדבר על זה ולהיות מודעים לכך שלא פשוט לבנות קשר בסיטואציה כזו. צריך הרבה סבלנות והכלה.

ג. אם את מרגישה שמאוד מאוד קשה לך, הייתי ממליצה לך להסביר לבחור את המורכבות שאת עוברת, להפרד זמנית עד לסיום המילואים או להחליט על הפסקה. ואז לנסות לבדוק שוב את הקשר מחדש בסיום המילואים.

תיעזרי במי שהכיר בינכם שישאל אותו דוגרי בפרצוף איפה הוא עומד..., זו דרך ישירה ונעימה יותר לברר דברים כאלה... בהצלחה!

מעולים ממש!

אבל לא הרגשתי צורך לקנות את שאר הספרים.

בגדול, התכנים שלו כיפיים ממש

מישהי שלחה לי שבחלק שלישי יש שינוי בעלילה, מעניין, אבל תודה רבה לך

כל העלילה משתנה שם

זה לא סתם פגישות קורה שם משהו מעבר

יש שם חתיכת סוויץ

הסצנה הראשית שם גרמה לי לבכות כמו שלא בכיתי כל חיי.

תשאילי ממישהו או תקני

באמת ממליצה

ממליצה ממש

הרבעי עכשיו יצא וגם אותו הזמנתי

אליזבת כותב מהלב, מבטיחה לך שהספרים יסחפו אותך למקומות שלא חשבת.

היה נשוי והתגרש יש לו ילדה

הספר השלישי מספר על החתונה ועל הפגישות שאחרי הגירושין - פרק ב

חלק קורע ברמות גם מבכי וגם מצחוק

ממליצה

מקווה שברבעי מצא את הזיווג השני שלו שהיא מתאימה לו

התכתבתי איתו לא מעט ואת זה עוד לא שמעתי! (הוא ניסה לשדך לי מידי פעם )

עזבי

תקני ותקראי

זה הקטע שלו הוא לא מספר כלום בוואצפ

ואגב את נשואה לא?

הציע לך את בעלך?

אני נשואה טריה .

ולא, הוא לא הכיר לי את בעלי... הוא לא באמת הבין מה להציע לי חח

אפשר גם שו"ת שאגת אריה

אבל עכשיו ברצינות אני אישית הייתי ממליץ על שפת אמת ולא כי אני מעריץ שרוף (טוב זה גם) אלא כי זה מחולק לפסקאות יחסית קטנות שאפשר לדון עליהן הרבה, מצד אחד זה יחסית קליל נגיד בהשוואה ל"אורות" גם מבחינת שפה גם מבחינת תוכן מצד שני יש בזה המון עומק

גם ליקוטי מוהר"ן מומלץ בדיוק מאותה הסיבה, יש מאמרים באורך קצר־בינוני שיכולים להתאים

ואתה חי אותו, בתור התחלה, (כמו כל מיני פסקאות ברב, או קטע של רבי נחמן כל אחד לפי סגננו) ככה תוכל לפתוח דיונים ומחשבות, מה שלפעמים קשה בתחילת לימוד משותף... אח''כ אם אתם רוצים ללמוד ביחד ספר מסויום אפשר לעבור לדברים אפילו פשוטים, כמו מסלש, או אם הבנים שמחה, לא צריך משהו לשבור את הראש.. 

אבל תמיד רציתי.. 

מה שלי זרם:

חובת הלבבות- שער הביטחון

רמב"ם (כל פעם בחרנו נושא אחר)

פרשת שבוע 

יש לי חברה  טובה שגם לה זה קרה כך בדיוק אותו הדבר.

חצי שנה אחר כך כשהיא שחררה מהכל היא פגשה את הגבר שלה והתחתנה איתו והיום הם נשואים באהבה ובאושר.

את גם תמצאי בזמן המתאים לך את  הגבר שלך שנכון לך ותראי שהכל יהיה טוב יותר.

❤️

ואנחנו קמנו ונתעודד וממשיכים הלאה

מזדהה

כואב מאד

חוויתי את זה ממש לאחרונה

(התחתנה עם חבר שלי מהישיבה  ועכשיו הם אברכים פה. כיף גדול)

אינשאללה נתחזק באמונה וביטחון מהר

וחשבתי שלי קשה חחחחחחחחח

לא יודע איך אתה שורד אשריך דוד, אושר ושמחה גדולים.

ומהתגובות פה עולה שהרבה חברה חוו איזה עניין דומה. אם אפשר לומר אז צרת רבים חצי נחמה נו נו.

אין לי חברים

אבל בלי קשר, אני לא באמת מאמין במושג הזה "חברים" בסוף כל אחד חי את החיים שלו. אז נכון דאגה בלב איש ישחנה, או לימוד עם החברותא היקר, אבל ברגע אמת זה תמיד רק אתה וה' יתברך.

דאגה בלב איש יכתבנה בפרוזה וכתיבה חופשית

באסה עלינו מה אני אגיד לך

אפילו סיפור יותר כואב כי הפרידה ממש באה בבום.

הייתי בהלם .. לא חשבתי שהוא מוכן להתחתן ופתאום התחתן עם מישהי האחרונה שהייתי חושבת ..

הייתי אצל רב והוא אמר לי אם היית יודעת כמה ה' שומר עליך וכמה הבום הזה משוגח. . תעשי סעודת הודיה

לא הבחור מחליט אם הוא רוצה או לא .. זה משמיים .הוא יכול לרצות תקופה ופתאום יבוא לו פחד לא מוסבר .. זה ה' הביא לו , כי הוא לא שלך שומרים עליך.וככל שלא תביני יותר ככה תבני שאין לזה סיבה אלא רצון ה'.

הבחור שיהיה טוב לך ונכון לך הוא יהיה בעלך ..

הוא אמר תעשי סעודת הודיה ותחייכי תקבלי הרבה יותר טוב.

אני מתכוונת שפיזית נפרדתם,

אבל רעיונית - היה שם איזשהו מקום שבו עוד לא נפרדת, שבו עוד קיווית שהקשר הזה יתממש.

ולכן,

אני חושבת שזה הזמן לעשות עיבוד של הפרידה.

לעבור את השלבים שצריך לעבור, לתת לכל אחד את המקום והזמן שלו.

שוב -

כי נראה שעכשיו את מרגישה שהפוטנציאל נאבד, לא אז.

אז קחי לעצמך את הזמן להתאבל על הפוטנציאל הזה.

ואחר כך -

תזכרי שב"ה יש הרבה בחורים טובים ורגישים, וב"ה יש הרבה בחורים פוטנציאליים, ושעם אחד מהם תוכלי לא רק לחלום פוטנציאל, אלא גם לממש אותו...

כי היית יכולה להיתקע עליו עוד הרבה זמן.

ב"ה עכשיו את יכולה להיות פנויה רגשית לאיש שלך, זה שבאמת שלך.

באמת קשה להכיל את זה

עם כמה שעושה טוב לדעת שהצד השני הגיע ליעד.

אבל ככה הרבה יותר קל לשחרר לגמרי. כי זה כבר פשוט לא.

יש לי משהו לספר, בקשר לשאלה שלך. שבמקרה יצא לי לראות בתקופה האחרונה וזה די מחמם את הלב.

ואני אחד שכל פעם כשהוא נכנס לנטפליקס (פעם בשבוע בקושי), אני גולל שעה ואז יוצא כי שום דבר לא מעניין.

הלכתית - יש בעיות צניעות, בעיקר לגברים אבל גם לנשים.

וההלכה לא חוברה רק לאנשים עם כיפה, היא רואה אתעצמה מחייבת את כל האנשים בעלי אם יהודיה.

מבחינת נורמות - בהרבה מן הציבור הדתית זה מקובל. בקבוצות דוסיות יותר זה לא מקובל, בקבוצות פחות - אז כן. ויש סקאלה.

לתוכנית קוראים Love Is Blind (בנטפליקס ואולי בעוד מקומות ?)
אני ראיתי :

א. עונה של שוודיה . 

ב. עונה של יפן.

(אחרי שוודיה, ניסיתי גרמניה ומקסיקו ולא התחברתי -בכלל- ועצרתי מיד)

בכל עונה,

יש מספר שלבים (שלב השיחות, שלב הפגישה, שלב המגורים, שלב פגישות עם המשפחה+חברים, שלב החתונה)
 

בעיקרון, החלק הכי מעניין שם זה השלב -הראשון- . שלב השיחות.

זה שלב שבו זוגות מדברים יחד בלי לראות אחד את השני. רק לשמוע. כל אחד בחדר אחר.

שווה להמשיך לצפות בשלבים הבאים, רק בזוגות שהחיבור בינהם מסקרן. חיבור אמיתי. כל השאר קצת מבויים ומתוח בשביל הצופים.

מבחינת צניעות.

למיטב זיכרוני החילוני-מסורתי, ברמת השיחות, בעונה של שוודיה, זה יחסית צנוע. 
בעונה של יפן אפילו צנוע מאוד. כי הם מאוד שמרניים.

זאת אומרת, למי שנכנס לרשתות חברתיות כמו הטוויטר או פייסבוק, אני לא רואה בעיית צניעות גדולה לצפות בזה.
הלבוש של הבנות יכול להיות קצת חושפני.

מה שאהבתי בתוכנית, זה איך החיבור נוצר בין 2 אנשים, 
למרות שהם דיברו עם עוד 10 אחרים. איך הקליק נוצר -דווקא- בין זוג מסויים. אתה למעשה רואה את הדבר האמיתי מהצד.

איך כל שיחה, בזכות משפט נכון, בזמן הנכון, הכל יכול להשתדרג ולהתקדם. כמה כח יש למילים. 
זה גם מרגש  לראות את זה. מחמם את הלב. שזה החלק הכי כיפי לדעתי.  (העריכה המוסיקלית מוסיפה קצת)
 

לסיכום , מומלץ לנסות.
מקסימוםםםםםםם לוחצים STOP ומפסיקים לראות, כמו שאני עושה בכל סרט לא משהו.

צפייה מהנה למי שיחליט לצפות.

בטלפון, קשה לי להאמין

עדיף שלא

אבל זה בסדר

יתרונות:

1. יש אנשים שמבחינתם ברור להם שהם יפסלו על מראה מסוים, וזה חוסך מאמץ מיותר משני הצדדים.

2. תמונה נותנת גם איזושהי התרשמות על האדם, בגלל סגנון לבוש, ועוד יותר כשרואים אותו בסיטואציה ולא סתם צילום.

3. כשזוג נפגש הם מרגישים מחויבות מסוימת לקשר. לפחות לקחת את זה ברצינות. ואנשים מפחדים כשהם מרגישים שהם מתחייבים למישהו, ואז יצטרכו לוותר בגלל מראה (שזה לא סיבה "רצינית" ואז כאילו זה לא יפה שהם פוסלים על זה, וגם הם חוששים מאי-הנעימות מולו). אז יותר נוח להם לסגור את הפינה מראש ולהגיד לעצמם -הנה, ראיתי אותה/ו ואני סבבה עם זה. 

(במילים אחרות הייתי אומר - יש משהו יותר נוח להגיע לפגישה ככל שאתה יודע יותר למה אתה מצפה, ובטח כשאתה לא מצפה להפתעות.)

חסרונות:

1. כשאנחנו מבקשים תמונה אנחנו הופכים את עצמנו לכאלה שהחיצוניות תופסת אצלם יותר מקום.

ואפילו אם באדם היחיד זה השפעה כמעט בלתי מורגשת בין מה שהיה לפני שהוא ביקש לבין אחרי,

חברה שבה מבקשים תמונות וזה הופך לסטנדרט ומשהו שפוסלים בגללו - החברה הופכת לכזו שחיצוניות תופסת בה הרבה יותר מקום.

2. אנחנו לא אנשים רציונאליים, והחיצוניות משחקת לנו במוח (זה גם חלק מהסיבה שסעיף 1 אינו דבר רצוי).

אם נפגוש אדם ונשב איתו שעתיים, ניתן בזה הרבה יותר מקום לפנימיות שלו, 

וזה כבר מפחית את הכוח של החיצוניות להשפיע על שיקול הדעת שלנו בצורה שאינה טובה ונכונה עבורנו.

3. רושם חיצוני עשוי להיות מטעה. זה נכון גם לגבי הסיטואציה של התמונה, וגם לגבי ההתרשמות שלנו מהיופי או מסגנון הלבוש.

(4. חוסר צניעות. ואכמ"ל.)

אז מה המסקנות שלי מזה?

לענ"ד, המסקנה הראשונה היא שצריך לקדם בתודעה שיח ויחס בוגר יותר לחיצוניות, שמודע יותר לכוח שלה עלינו לטוב ולרע, ולהבין מה המקום הנכון שצריך לתת לה ולמה.

להבין יותר איך המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו עובדים, מתי צריך להקשיב להם, ואיך אנחנו יכולים להתנהל ככה שהם לא יעבדו לרעתנו.

לדעתי בירור כזה עשוי לעזור אפילו יותר מהכרעה נכונה בשאלה אם לראות תמונה, בין אם נראה תמונה בסופו של דבר ובין אם לא. 

אני חושב שבהחלט היה טוב יותר עבורנו כחברה אם לא נעודד את התופעה.

באופן אישי אני יכול לומר שמעולם לא ביקשתי תמונה.

כן מצאתי משהו נחמד בפעמים שקיבלתי תמונה. גם כי יש משהו נחמד בלדעת למה אתה הולך כמו שכתבתי לעיל, וגם כי בסופו של דבר אנחנו מופעלים גם על ידי חיצוניות ויש בזה משהו שמוסיף מוטיבציה (לפחות בהנחה שהמראה מוצא חן בעיניך)

אני גם חושב שמי שיודע מתוך ניסיון בקשרים שהיו לו, שהמראה הוא בעל משקל משמעותי עבורו וחבל על המאמץ ועוגמת הנפש - אז טוב יותר שיראה תמונה.

ואני חושב שזה נכון דווקא למי שיודע את זה מתוך ניסיון, שאז יש כאן משהו אובייקטיבי יותר. כי כשההיכרות היא דלה ושטחית יש לחיצוניות נטיה לתפוס מקום הרבה יותר מהחלק האמיתי שלה בקשר, וזה מתעתע בנו. מי שניסה וראה שגם קשרים שהיו לו טובים מבחינות אחרות זה העכיר את הקשר במידה שגרמה לו לסגת - אז זה כבר סיבה לתת לזה משקל גדול יותר. אני לא אומר למשוך קשרים בלי חשבון, אבל כן מאמין שבהרבה מקרים שווה לתת צ'אנס ולא לקבל מיד את מה שהבטן שלנו אומרת בכל מצב. (נכון לא רק ביחס למראה...)

באופן כללי בעיקר קשה לי עם זה שהתמונה כבר הופכת בחברה לאיזשהו תנאי, ולא בונוס.

כאילו על זה זוגיות קמה ונופלת. זה גם לא נכון, ומתוך כך זה גם מאד לא הוגן כלפי בחורים ובחורות מדהימים שיכולים לבנות זוגיות טובה, שמחה ויציבה, כששופטים אותם לפי כל מיני דברים שבכלל לא קשורים. זה בעיני כמו אפליה על רקע עדתי בקבלה למשרה בהייטק. יש מדדים די ברורים לכישורים הרלוונטיים - ואין סיבה להיצמד להיצמד לדעות קדומות בענין הזה. (בזוגיות אמנם אין מדדים ברורים לכישורים הרלוונטיים, והחיצוניות היא כן משהו שרלוונטי, אבל רק רציתי להמחיש את העיקרון של למה זה לא הוגן כשמבליטים את זה יותר מדי)

הזכרת לי קצת Chat GPT עם התגובה.

תודה רבה!

יש כאלה שזה יוצא אצלם מפרופורציות, מסתכלים ונותנים לתמונה 80% מההחלטה וכל מיני דברים באיזור.

אז וואלה נשמע לי טירוף.

גם עצם זה שהולכים לצלם מקצועי ותחשבים בכל מיני ניואנסים ומתייחסים אל זה כאילו מדובר בפוסטר.

מצד שני, לא חושב שזה נורא אם יודע לשים את זה בתוך הגבולות שנועדו רק לחסוך דייטים מיותרים ורק בתור משהו שמצייג בצורה מאוד כללית את המראה.

סתם

אבל עכשיו ברצינות זה יכול להיות קונספט ממש מגניב. אפשר גם צבעי מים או פחם

זאת דרישה קצת מעל מה שמקובל😂

אחרי שקראתי שעשו בדיקה, וגילו שגברים עם תמונה מכוערת מקבלים הרבה יותר פניות מאשר גברים בלי תמונה בכלל.

לפני זה לא הייתי מפרסם תמונה שלי. היום אני מתעקש שישלחו תמונה שלי, אחרי מקרים שבהם הבחורה ציפתה למשהו מסוים וקיבלה משהו אחר לגמרי.

וזה מצטרף לאירוע שקרה לי ממש בתחילת הדרך - הציעו מישהי ולא הייתי מעוניין, עד שראיתי אותה. מהמרחק שראיתי אותה, לא הייתי יכול להבדיל בינה לבין כל אחת אחרת עם צבע שער דומה. אבל היא הפכה להיות מישהי ספציפית.

מצד שני, אני לא אוהב שיש דיון על התמונה בנפרד. ולכן אני לא מבקש תמונה. כי לפסול מישהי רק בגלל התמונה שלה זה משהו שאכן מרגיש מאד חיצוני ולכן גם מפריע להליך האמירה של "כן", כי "האם אני באמת חיצוני? האם כל כך מפריע לי המראה הזה?". אלא אם מדובר על דברים שהם לא רק המראה אלא הסגנון או הלבוש וכדומה. 

אם ידוע לך על הסגנון שלה אז אולי זה לא כזה קריטי

אבל אם לא אז אפשר להבין דיי הרבה על הסגנון מהתמונה וזה חשוב לא פחות מאם מוצאת חן או לא