שבוע טוב ומבורך לכולם!
מצטער אם זה ייצא קצת ארוך, אבל אני חושב שרק אחרי שמבינים את כל הסיפור, אפשר לזהות את הבעיה ואולי בעז"ה גם את הפתרון..
לפני חודשיים הייתי בתקופה בה חוויתי רצף ארוך של פגישות לא מתאימות, מסוג הפגישות שאחרי שחוזרים הביתה לא מבינים איך חשבו שזה מתאים. אחרי חודש מתיש של פגישות כאלה, הבנתי שאני פשוט צריך דיוק. דיוק עם עצמי. מי אני, למה אני רוצה להיות בזוגיות, מה התכונות שחשוב לי שיהיו באשתי, ועם איזה סוג בחורה אני מחפש באמת לבנות קשר ולהקים משפחה.
זה לא היה פשוט בכלל, אבל בסוף הצלחתי להוריד את כל התובנות לדף, ואותו העברתי לכל מי ששאל מה אני מחפש.
ב"ה לאחר זמן קצר קיבלתי הצעה שנראתה לי מתאימה, והלכתי על זה. התקשרתי אל הבחורה ואחרי שיחה נחמדה קבענו להיפגש.
נפגשנו בשבוע שאחר כך, ומה אני אגיד, היה פשוט מדהים! נהנינו מכל רגע והיה פשוט כיף להכיר, לדבר, ולשמוע אחד את השני. מן כימיה מתאימה כזאת שאי אפשר להסביר.
המשכנו בקשר בערך כחודש וחצי, שנינו הסכמנו שאנחנו מתאימים, והיה פשוט מצוין. אני מודה, לא על הכל הסכמנו ולא בכל התכונות התאמנו, אבל הדברים החשובים ששנינו חיפשנו אחד בשני היו קיימים, ועם זה שמחנו והמשכנו להעמיק את הקשר בינינו.
זאת הייתה תקופה מדהימה שבאמת הייתי בגובה אחר, לא הרגשתי ככה באף קשר קודם שהיה לי. התפילות שלי, הלימוד תורה שלי, כל ההתנהלות היומיומית שלי - היו פשוט בגובה אחר ובשמחה הרבה יותר גדולה ממה שהייתי קודם. זה יישמע קצת מוזר להגיד את זה אחרי תקופה כזאת קצרה, אבל באיזשהו מקום הרגשתי שלם, שהנה, מצאתי את שאהבה נפשי.
לאחר כמה פגישות, שפחות הצלחתי לדבר ולהיפתח כמו שצריך,בעיקר כי פיתחתי רגש ופתאום נהייתי ביישן, היא החליטה לסיים את הקשר.
קיבלתי את זה מאוד קשה, אבל כשניסיתי לשים את עצמי בצד שלה הייתי יכול להבין אותה. במשך כמה ימים הרגשתי בקרשים, בלי אותם הכוחות שהיו לי, מן תחושת ריקנות כזאת. רצו לי מלא מחשבות בראש, עליה ועליי, ומה היה קורה אם לא הייתי אומר ככה, ומתנהל קצת בצורה אחרת ויותר פתוחה, אבל הבנתי שזה לא בריא, ופה צריך לומר תודה רבה לשכל ולתת לאמונה לתפוס פיקוד, ובסוף הקב"ה מחליט מה אני אומר או לא אומר, ואיך הצד השני קולט אותי, ושאת ההשתדלות שלי עשיתי, ולנסות להבין מה ה' רוצה ללמד אותי דרך זה.
לאט לאט חזרתי לשגרת חיים רגילה, ובהדרגה חזרתי לצאת לדייטים. אחרי ששוב פעם לא הצלחתי למצוא קשר שמתאים לי, בחנתי מחדש את הקשר הזה. גם לאחר שהרגש התפוגג, והסתכלתי עליו מבחינה שכלית, אני עדיין חושב שאנחנו מתאימים, והמחשבה שאולי אני מפספס כאן את הזיווג שלי לא נותנת לי מנוחה. זה הציק לי מאוד, כי שנינו ידענו והרגשנו שאנחנו מתאימים וטוב לנו מאוד ביחד, דיברנו על זה, ככה שאני לא איזה חייזר שמביא סברות מהירח, ותחושת הפספוס הזאת הלכה וגדלה אצלי.
אני בטוח שיש כאן הרבה בחורים ובחורות שעברו חוויות דומות ויכולים לתת עצות טובות, וכאן אני צריך אתכם.
אני קרוע בין שתי מחשבות: מצד אחד - חייבים להאמין בקב"ה, שכל מה שהוא עושה זה לטובתנו ואנחנו לא רואים את התמונה השלמה, ומצד שני - "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".
איך אני יכול לדעת מתי הקב"ה מצפה ממני לשחרר ולתת לדברים לשקוע ולחלוף, ומתי לנסות לתקן ולהילחם עבור האדם שאני אוהב?
תודה רבה לכל העוזרים!
