מי שעסוק בלדבר לא מסתכל בכלל מה קורה מסביב...במיוחד בכיתה

לא צריך לקבל על כך כל שבוע עדכון מחדש. אפשר להסביר לילד שהמורה טורח ומכין שיעור, וכשמדברים זה מפריע, לו ולשאר החברים

מעבר לזה, לקוות לטוב

אין טעם לדבר איתו, כמו שאת אומרת - הוא בן 6.5 ודיברתם איתו מליון ואחת פעמים וזה לא עוזר

אם אני לא טועה זה אחד המאפיינים של קושי בקשב וריכוז ומגיל 6 כבר אפשר לאבחן, אז אני הייתי ממליצה לנסות אבחון קשב וריכוז.

את יכולה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם שיפנה אותך לאן שצריך

כל הזמן דיברה ודיברה..

היא לא היתה מודעת לזה כל הזמן..כי כשהייתי מעירה לה-- "המורה לא דיברתי!"

קיצר...היתה לה בעית קשב וריכוז די גבוהה... מאובחנת, יש לציין.

לא נותנים ריטלין בלי איבחון מסודר (למרות שלתלמידה הספיצפית הזאת הרופא נתן ריטלין וההורים לא רצו לתת לה...סתם סבלה...)

אמרתי לעצמי שאם הוא בן 3 ייתכן וזה חלק מההתפתחות..

שני ילדים שלי התחילו לגמגם בגיל 3 וזה עבר להם לבד אחרי מספר שבועות-חודשים..

כמובן שהתייעצתי עם קלינאית תקשורת..

צריך לשלול בעיה רגשית כמו שכתבו לפני.. אבל רוב הסיכויים שזה עובר לבד.. תתייעצי עם קלינאית איך לעבור את התקופה הזו עם כמה שפחות נזקים..

לדוגמא: להתעלם מהגמגום ולחכות בסבלנות שהמילה תצא לו..

לוודא שאף אחד לא מעליב אותו בלי כוונה (מהמשפחה המורחבת.. הילדים בני גילו לא כ"כ שמים לב לזה..)..

בהצלחה.

בדיוק עכשיו שמעתי אמא שסיפרה שהילד שלה בן שנתיים + התחיל לגמגם. הלכו לטיפול ואמרו להם להגיד לילד "תמתין, כשתרגע תגיד מה שאתה רוצה" ואכן להמתין בסבלנות.

אחר כמה פעמים. זה עבד!!!

הי

ממש קשה לעזור לך כי לא מובן. מה השאלה? ומה הבעיה?

הוא אובחן במשהו?

למה אמרת שנפל בין הכסאות? מה גילית בסוף השנה שעברה?

איך היה בגן הקודם?

מי אמר לך שצריך גננת שילוב? לא הבנתי

מה הבעיה בביה"ס בדיוק? חברתית? לימודית?

הוראה מתקנת זה לצורך לימודים, אם מתקשה בקריאה/כתיבה.

חוץ מזה., רק התחלנו את השנה... זו עדיין תקופת הסתגלות......

תסבירי ואנסה לעזור  טיפה...

קטיושקה

הגבעטרון 
מילים: מיכאל איסקובסקי
לחן: מטביי בלנטר
תרגום: נח פניאל
קיים ביצוע נוסף לשיר זה 

קטיושקה

לבלבו אגס וגם תפוח 
ערפילים כיסו את הנהר 
וקטיושקה אז יצאה לשוח 
אלי חוף תלול ונהדר 
וקטיושקה אז יצאה לשוח 
אלי חוף תלול ונהדר. 

העלמה שרה בלב כמיה 
את שירה זה הערב מכל 
על אהוב נפשה המתגעגע 
איגרותיו לה יקרות מכל 
על אהוב נפשה המתגעגע 
איגרותיו לה יקרות מכל.

Хануккальная "Катюша" - Clyp

הלחן הוא של "קטיושקה", אך המילים הן אחרות, משהו על מסיבה.

אצלנו זה לא בדיוק דמי כיס, יותר "תשלום" על בייביסיטר (סכום זעום 2-4 ש"ח לשעה). בעלי שומר להם את הכסף וכשהילדים רוצים לבצע רכישה, הם שואלים אם אפשר ואז אנחנו דנים איתם ביחד על כדאיות ההוצאה. 

בקשר לממתקים- כרגע יש להם מעין קיוסק של ממתקים שבו כל ממתק "עולה" כמות מסויימת של ויים, הם צוברים וי על כל מיני דברים במהלך היום (קימה והתארגנות בזמן, שינה בזמן, עזרה עם התינוק וכו...) ואז הם מחליטים מה לקנות (יש כאלה שיש להם יותר סבלנות להתמיד ולצבור ואז קונים משהו שווה ויש כאלה שבצבירה הכי מינימלית כבר קונים משהו) 

מתוך השיח הם מבינים את העמדה שלנו. אבל כמובן שאם לא הצלחנו לשכנע אותם שלא כדאי לרכוש משהו והם עדיין רוצים, אז זכותם לגמרי ואז הם קונים. 

כלומר - גם ככה הם לא מסתובבים לבד בחנויות... אז הם שואלים: "אני יכול ללכת לקנות כך וכך?" ואז אנחנו מאפשרים אם נשמע מתאים. (עד כה לא נתקלנו בבעיות ב"ה).

והם די חסכניים מטבעם... אז בקושי מוציאים, רק שומרים בארנק, ומדי פעם סופרים את הכסף...

דמי כיס לילד- משמע הם שלו, והוא יכול לעשות בהם כרצונו

אחרת מה ידרבן אותו לקבל אותם, אם יש גם בזה הגבלות?

אני מניחה שזה נכון פה לכולם... כלומר ברור שיש קו אדום, ולא שמרגע שיש להם כסף הם חופשיים לגמרי לעשות בו מה שרוצים.

עכשיו השאלה היא אם יש סוגי קניות אחרות שהם מבחינתך קו אדום לגמרי, בל ייראה ובל יימצא.

אני לא מגבילה ממתקים מדמי כיס, אבל יש לי חברה שכן, ואני מבינה ומכבדת - אצלם בבית ממתקים זה לגמרי מחוץ לתחום. גם היא לא קונה לעצמה.

אני מניחה כאילו מחוסר ארגון, קודם כל, צלחת גדולה מלאה ירקות במרכז השולחן. זה הזמן שבו מסתובבים סביבי בציפיה לארוחת הערב ואז מבלי משים מחסלים את הצלחת...

לאחר מכן מגישה את אוכל: חביתה או טוסטים או פנקייק או סלט אבוקדו וכו.

כך אני יודעת שהם מסודרים עם הירקות.

או במקום גבינה- טחינה או משהו בסגנון

טוסטים וסלט ירקות

שקשוקה- אפשר לקנות רסק לשקשוקה, חוסך עבודה.

לחם מטוגן- כל הזמן הבן שלי רוצה את זה...לא מבינה איך לא נמאס לו.

מתכון שראיתי על אטריות- לבשל אטריות דקיקות ולסנן. להוסיף ביצה או שתיים, מלח פלפל, ולטגן כמו חביתה/פשטידה... יוצא טעים. אפשר לשים בפנים גבינה קשה כלשהי.. צהובה או בולגרית

אצלינו אוכלים מה שיש, לחם ירקות חביתות.

ולפעמים מרשה מנה אחרונה קורנפלקס עם חלב, תלוי אם מספיקים.

לגבי הפיצה על פיתה-

אצלינו קוראים לזה פיצ-פיתה, ושמים בטוסט, זה בדיוק חצי דקה,

ואם יש לך דקת זמן- אני שמה את כל האפשרויות בצלחות על השולחן- גבינה/קטשופ/ גבינה צהובה/זיתים /פטריות וכו, וכל ילד מכין לעצמו ואז את מכניסה לטוסט ציק צק.

אנחנו דווקא שומרים את הארוחה הבשרית/מבושלת לערב שכולם יחד בבית,

אם כבר משקיעים אז כיף שכולם נהנים,

וכך אני רואה שכולם אכן אכלו חם וטרי ומזין.

לאחרונה גיליתי שלהכין עיסה לכדורי פלאפל זה ממש לא מסובך ואפילו מאוד בריא (חוץ מהטיגון...

אם את משרה 2 כוסות חומוס, את יכולה לקבל כמות יפה של 2 ארוחות ל-6 נפשות - סה"כ 12 מנות.

תחלקי ותקפיאי.

אצלנו זה התחיל להיות מאכל קבוע ליום שישי בצהריים, אך אפשר לקבוע יום שהילדים מצפים למאכל מסויים.

פנקייק הילדים שלי מאוד אוהבים, אך זה דורש מצידי המון עבודה והכמות אף פעם לא משביעה אותם.

פתיתים/אטריות דקות מבושלים עם חלב - מאוד אוהבים. אפשר גם לבשל פתיתים רגיל ואח"כ להוסיף חלב קר בצלחת מי שאוהב.

לחם מטוגן.

הילדים בגילאי 7 , 6 יכולים לקלף תפוחי אדמה בזהירות

אפשר להכין להם צ'יפס אפוי, בתנור. עם צלחת גדושה ירקות צבעוניים

אפשר להכין כמות של ביצים קשות, ולשים במקרר, ובכל פעם לשלוף

עם סלט טונה: להוסיף לטונה מקופסת שימורים תירס, גמבה קצוצה דק

תפוחי אדמה לגרד בפומפיה, להוסיף פטריות, בצל, כוסברה או כל דבר אחר שאוהבים. לערבב עם ביצים וקצת פירורי לחם ולתבל

לשפוך על מחבת כשהשמן רותח,ולהפוך. יוצאת כמין פשטידה עבה.

פתיתים אדומות- על כל כוס פתיתים כוס ורבע מים רותחים. לתבל במלח פפריקה וכף אחת של רסק עגבניות

עוד רעיונות לדברים שהילדים יכולים לעשות:

לערוך שולחן

לחתוך ירקות

לשטוף כלי פלסטיק

להכין לילדים הקטנים כוסות עם שוקולית, וכשאמא/אבא מגיעים הם עוזרים עם המים הרותחים

אבל לפינוק פנקייקי אמיתי זה חובה..

והגדול טיגן וכוווולם טרפו.

תודה!

איתו לפני שמתייבש זה כלום עבודה

ועוד טיפ לנקות אותו - למלא מים בספל של נטילת ידים ו"להקציף" אותם עם הבלנדר מוט - מנקה אותו טוב באזור של הסכין.

מראש ולהקפיא ואז רק לשלוף לשיש שיפשיר. טוסטים עם שוקולד/ גבינ"צ/ רסק עם טונה- גם הולך אחלה כמובן עם ירקות חתוכים.

וגם דייסות, אם זורמים אצלכם.. קוואקר/ סולת/ אורז עם חלב.

מדובר בילדים גדולים... בין 7 ל- 10.

לי זה קרה עם אחת הבנות. לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה שגם אמא לפעמים שומעת דברים לא נעימים מאנשים, אבל כל אחד יכול לחשוב מה שמתאים לו. העיקר הוא מה שהיא חושבת ויודעת.

הסברתי לה שגם לפעמים אבא ואמא לא מסכימים. ושאלתי אותה האם היא חושבת שאבא/אמא נעלבים מזה? הסברתי שאפשר להקשיב, למישהו שחושב משהו אחר מאתנו, אבל לא צריך להעלב אם הוא חושב אחרת מאתנו.

הי

קחי בבקשה את דבריי בערבון מוגבל , כי אינני מכירה את הנקרה, לא את הילדים ולא את הנסיבוץ. זו רק עצה מאד כללית-

ככלל, אני מאד מעודדת דיאלוג כדרך חיים וככלי להתמודד עם קשיים.

את כתבת "מה לומר, מעבר ללהבין אותם?"- להבין אותם זה עולם ומלואו ולפעמים זה כמעט כל מה שצריך לעשות. אם את עושה את זה טוב, באמת מבינה לליבם, מכבדת את ההרגשה שלהם, מעודדת שיתוף, מקשיבה, משוחחת איתם על זה, או פשוט רק מקשיבה- זה המון! אל תזלזלי בזה. נפלא שזה קיים.

תפקידנו כהורים , לתפיסתי, הוא לא לפתור בעיות ולא למנוע מהילדים להתמודד עם דברים, אלא לעזור להם להתמודד עם החיים. היום זה ילד שהעליב אותו בגלל ספר ומחר זה יהיה בחור שיגיד לו משהו מעליב לעיני רבים. אין לזה סוף ולא נהיה לידם תמיד.

אם תצאי מנקודת הנחה שלא מטרתך היא לפתור לו את הבעיה, אלא לעזור לו לבנות סל כלים ובסיס רגשי יציב - או אז יוקל עלייך ועליו.

בשיחות שלכם תביעי אמפתיה. לא רחמים. זה שונה. תביני, תקשיבי. תגיבי קצר ולא להגזים את הדרמה שהוא כבר עשה. ("אני מבינה שזה העליב אותך קצת / נשמע שממש נפגעת ממה שהוא אמר").

לפעמים די בשיקוף הזה כדי שהילד כבר לבדו יעשה עיבוד נתונים ויגיע לפתרון.

את יכולה לשאול אותו :"מה לדעתך אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? / בפעם הבאה שזה קורה?".

לא להוכיח את הילד על "טעותו" שזה "לא באמת מעליב". זה כן מעליב. מי שמינו לקבוע מה הוא מעליב ומה לא? עלבון הוא תתחושה סובייקטיבית, ובכל גיל משהו אחר מעליב אותנו ברמות שונות. גם אנחנו נעלבנו כשילד חטף לנו טוש אדום בגן. היום ניעלב ממשהו אחר. הנקודה היא שבכל שלב התפתחותי- הילד חווה את הפגיעה כפגיעה אמיתיתי. להגיד לו "זה לא מעליב" או לשכנע אותו למה זה לא נורא- זה לא מנחם. זה מכניס את הילד לפרדוקס ("היא אמרה לי לא להעלב אבל למה אני כן נעלב? איזה טיפש אני. אז מה אני אעשה?") .הוא נשאר ללא פתרון וגם עלול לכעוס על עצמו שמרגיש את מה ש"לא צריך" להרגיש.

באופן כללי שימו לב לדוגמא אישית. הרבה פעמים הילדים לומדים מאיתנו- איך אנחנו מגיבים למקרים דומים, ואיך אנחנו מתייחסים למה שהוא מספר (בחומרה, בהגזמה, בעודף רגשנות, בכעס, בשתיקה).

בהצלחה

היא באה ואמרה לי לא רוצה שוקולד בלחם(היא נורא אוהבת ממרח שוקולד)

שאלתי למה? כי חברות בגן אומרות לי שממרח שוקולד זה איכס

עניתי לה (מודה זה לא היה חינוכי לעניין ...) הן אומרות איכס כי הן מקנאות,

בד בבד דיברתי עם הגן שענו שישימו לב שלא ידברו כך לאף אחת על האוכל שלה.

יום אחר חזרה אלי ואמרה אמא (עם דמעות בעיניים) ילדות בגן אמרו לי שהבננה זה איכסה. (הייתה לה בננה באותו יום), ונפל לי הסימון של לחזק לה את הביטחון עצמי,

שאלתי אותה נו וזה איכסה??? והיא ענתה לי לא אני אוהבת בננה , אז אמרתי לה מה אכפת לך , את כן אוהבת , תגידי להן אם אתן לא אוהבות לא צריך, אני כן אוהבת

יום אחר הגיעה ואמרה אמא חברות אמרו לי שמה שיש לי זה שוקולד ולא ריבה , אמרתי לה נו ומה באמת היה לך ענתה לי ריבה , אז אמרתי לה נו אז את רואה הן לא יודעות מה שהן אומרות ,אז מה אכפת לך זו לא האמת.

אורו עיניה !

לפני כמה זמן זה היה? את רואה אצלה שיפור בבטחון העצמי במשך הזמן?

כשהיא אומרת "חברות אמרו" את מנסה לברר איזה חברה? אולי יש ילדה מסוימת שבאמת מקנאה בה ויורדת עליה באופן שיטתי? ניסית לבקש מהגננת לעקוב אחרי זה ולבדוק?

גם אם זה כך אני מאמינה שצריך להעצים את הילדה אבל בכל אופן אם זה משהו שיטתי אולי ההתייחסות היא אחרת?

בעקרון כל פעם שאני אומרת לגננות שישימו לב,

הן תמיד עונות שאני היה בטוחה שגם היא לא נשארה חיבת,

אבל אנסה לשים לב.. תודה !!!

מלבד העצות המקסימות שכבר נתנו פה, אני ממליצה על הספרים "מה עושים עכשיו" ו"ילדים מעצימים את עצמם" שניהם של חיים ולדר. ספרים מתוקים ומחכימים בנושא.

וכן, יש לי ילדה ש"חברה" מעליבה אותה באופן שיטתי (אפילו ליד ההורים), אז קודם כל אני לא מאפשרת לה לבוא אלינו (היא חברה של בת נוספת). דבר נוסף, אני עושה שיחות הם הבת הנפגעת, שבד"כ מי שמעליב הוא מקנא. הרבה פעמים אני מזכירה את הסיפור "השיבולת הגאוותנית" (לא זוכרת את שם הסופרת) ומשם אנחנו מבינות שיש אנשים שכדי להרגיש שווים וגדולים חייבים להנמיך את מי שנמצא לידם. 

בנוסף צריך לעשות להם הרבה העצמה בבית, זה דבר מתיש לגמרי אם זה לא בא לך טבעי, אבל משתלם.

אם הוא מתעקש על פסטה לא נראה לי כדאי להלחם ממילא ימאס לו יום אחד... אבל אם הוא יאכל את הפסטה עם ירקות, גבינה צהובה, אפילו עם חתיכות עוף או קציצות בשר אז יש לו כבר ארוחה שלימה. ואין שום הבדל בין פסטה ללחם לבן/פירה/פתיתים...

אני לא בטוחה שזה בגלל קמח שונה לדעתי זה פשוט בצק עם הרבה פחות חומרים..

אם הוא ילד שצריך פריקת אנרגיה, אז תני לו - מגלשה קטנה, בימבה, כדורים וכדומה.

מנהרת זחילה, נדנדה.....

אם הוא נמצא במסגרת חינוכית, מן הסתם הוא מקבל מספיק אתגרים לימודיים.

אם הוא דווקא אוהב לשבת רק צריך את המשחק הנכון,

אז השחלת חרוזים, כביש ומכוניות, קוביות וקפלות שרק מניחים, בר בצק...

מוציא גם ביצים וגם אלה שלא יוצאות מתות מהפגיעה של המסרק

תחליפי את ציפית הכרית , שלא ישן על הכרית שישן לפני המקלחת,

ולסרק כל כמה זמן.

תתפלאי לבת שלי (היא בכורה) היה כינים כבר בגיל 9 וחצי חודשים,

התארחנו אצל משפחה לכמה ימים עם ילדות גדולות,

ולא דמיינתי אפילו לבדוק כזה דבר בכזה גיל

ועד שגילתי כבר היו נחילים... 

מוציא גם חול וכל דבר שנתקע בשיער.
אני שמה הרבה מרכך ואז מסרקת לפני השטיפה. אחרת זה די כואב.

וגם הוצאת הכינים\ביצים יותר יעילה ככה.

אבל עזרתם לי מאד! תודה

הי,

 הייתי מציעה לבדוק ברזל, המוגלובין, B12 ומחסני ברזל. יש שאומרים שכאשר יש חוסר אנמי אז יש דרישה ללעיסת דברים שיש להם מגע מחוספס, קריספי, מרעיש. אני לא רופאה ולא אומרת שזה בהרכח נכון אבל הייתי בודקת רק כדי לשלול.

 ובמידה וזה התנהגותי:

האם הילד לוקח מוצץ?

איך הגיבו אליו עד עכשיו בכל פעם שאכל חול?

האם זה קורה רק בגן? רק בבית? בנוכחות רק אדם מסויים?

זוכרת את עצמי אוכלת חול גם בגיל מאוחר יותר כמו חמש ושש

וזוכרת שהתענגתי על התחושה הזו של פיצפוץ החול בפה

לדעתי זה עובר עם הזמן, אם את מאד לחוצה אולי תבדקי את העניין של התחושה

מסקים טוב טוב בין שתי כפות. שופכים דבש לתוך הכף. מערבבים. בולעים את כל תכולת הכף.

יש ימים שיש טענות שזה מגעיל וכו'. אבל חלק מזה לדעתי זה פשוט האנטי מלקחת את התרופה ולא באמת הטעם.

לא חשבתי על הרעיון של לרסק בין 2 כפות, אני אנסה. 

לילד שלי דוקא אין אנטי, הוא מעונין בתרופה הי הוא מרגיש שזה ממש עוזר לו ללמוד ויש לו מוטיבציה להצליח בלימודים.

מה שכן בעיה איתו שהוא מאד חושש מהסביבה - שחס וחלילה אף אחד לא ידמיין שהוא לוקח את זה.

ופה הבעיה שלנו כי יש כמה סיבות שבגללן עדיף מאד שהוא ייקח את זה מתישהוא אחרי תחילת הלימודים והשאלה איך לקחת בלי שיראו. 

העצה שנתנו לי לרסק ולהטמין בתוך עוגיה רכה או בין 2 ביסקויטים עם ממרח - זה יכול להיות פתרון

השאלה אם אין עם זה בעיה, אם זה לא הורס את התרופה או משהו כזה. 

וגם השאלה כמה זמן מראש אפשר לעשות את זה בלי להרוס את התרופה - אפשר להכין את זה מהערב לצורך יום המחרת?

מה שכן הרופאה אמרה שאין בעיה לרסק ולערבב. נשמע לי שבתוך כריך אמור להיות גם בסדר.
אולי תשלחו הודעה עם שאלה לרופא. (אם זה רופא מהקופה אפשר דרך הרופא ילדים\משפחה, אם לא אז אולי מייל או משהו כזה).

דרך אגב כדי לחסוך קצת זמן בבקרים קניתי כזה מחלק תרופות עם תאים קטנים, ואני מרסקת כל פעם כמות של כמה כדורים ושמה כל אחד בנפרד בתא. ככה יש לי שבוע-שועיים שקט מהעניין הזה של הכפות...

וזה לא בעיה שהכדור ככה מרוסק מראש? (אין חומרים שמתנדפים או משו)?

בעקרון הרופא אמר לי שעדיף לא לרסק מראש כי זה כן מוריד קצת מהיעילות, קשה לדעת עד כמה זה משמעותי, אם במבחן התוצאה הכדור עושה את העבודה אצלכם אז כנראה שזה לא מאד משמעותי.. בכולופן רק משתפת אותך במה שאני ביררתי.

אולי אפשר להכין מראש לכמה ימים "כדורי תמרים" - כדור ריטלין עטוף בחתיכת תמר. ולשמור במחלק תרופות שלא יהיה בלבול ומישהו יאכל את התמרים האלה בטעות..

מכיון שאני לא לוקחת ולא זוכרת איזה מה-כדאי לשאול בבית מרקחת...

לא נשואה עדיין אבל עבדתי בבית ילד והיינו נותנים כל בוקר כדורים להרבה ילדים..

יש כדורים כמו cr  שהם כמו אקמול(כלומר כדור שאפשר לרסק או להמיס במים) ויש כדורים כמו la שהם כמו אנטיביוטיקה(כלומר יש עטיפה כזאת ובפנים אבקה או כדורים קטנטנים)..

הסתבכתי קצת להסביר מקווה שהבנת..

מה שרציתי להגיד שיש הבדל בדרך להפוך את הכדור לאבקה ויש הבדל באיך הכדור מתעכל בגופנו ולכן כדאי לשאול רופא אם אין בעיה לרסק וכמה זמן מראש אפשר..

לפי ידיעתי בla חייב להתייעץ עם רופא כי משנה את הפירוק של הרכיבים בגופנו..

לפעמים אפשרי אבל אי אפשר להחליט לבד..

בכל מצב אנחנו לימדנו לבלוע על שקדי מרק- מביאים שקד מרק ומלמדים את הילד איך לבלוע את זה, אפשר אחכ לעבור לכדור ויטמין או משו אחר שלא מזיק לקחת..

מאוד מקל עליהם ועל כולם כשהם יודעים לבלוע וככה גם לא מרגישים את הטעם המגעיל.

אפשר לחשוב על מקום בבית ספר שיכול לעשות בלי שאחרים יראו, אולי כדאי להתייעץ עם המורה.

וואלה, עוררת אותי למחשבה על ההבדל בין כדור בשחרור מושהה (la) לכדור רגיל

אנחנו כרגע בכדור רגיל שהוא אפילו בלי ציפוי (כמו שיש בדקסמול למשל).

כדור קטן ומרסקים אותו ויש רק את האבקה.

לגבי הבית ספר, חשבנו על מלא אפשרויות ולא מצאנו פתרון בעיקר בגלל שהילד מאד מאד מפחד שמישהו יראה וזה יגמור אותו מבחינת סטיגמה. אז בכל מקרה העניין של ללמד אותו לבלוע לא יעזור בנידון הזה.

בכל אופן, תודה. אני אנסה למצוא רופא שאפשר להתייעץ איתו.

גם עם לא יעזור לבעיה של בי"ס, אני מאוד מאוד ממליצה להתחיל לנסות ללמד לבלוע. הטעם לא נעים וממש חבל. אני לא יודעת על איזה גיל מדובר, אבל הבן שלי למד לבלוע כשהיה בן 7.

בלי לחץ, כמשחק. הלכנו לחנות ממתקים ובחרנו כל מיני גדלים.

דבר אחד שמאוד עזר זה לשים את הכדור בקוטג' ולבלוע ביחד. המרקם גרם לכך שפחות הורגש שהוא בולע משהוא זר.

עוד דבר שעוזר זה להשתמש בקש כששותים את המים.

בהצלחה!

ואם לא הולך- לשים בתוך מעדן- זו העצה הכי טובה שאני מצאתי.

בהצלחה!

אני עצמי לא כל כך יודעת איך לתת לו כלים למקרה שזה יוודע

מצד אחד מדובר בילד בן 10+ שמודע לעצמו, מבין למה זה טוב לו ומעוניין לקחת כדי להצליח.

אציין שמדובר ב ADD ולא ADHD ז"א שהקושי התבטא רק בלימודים ולא בהתנהגות כך שאין על הילד סטיגמה של "ילד מופרע שצריך ריטלין"

ומבחינה לימודית מאז שהתחיל לקחת ריטלין זינק להיות מהראשונים בכיתה

ומצד שני הסטיגמה החברתית מרתיעה מאד, החשש שיגלו, ואיך להתמודד במקרה כזה.. 

אני קצת אבודה עם העניין הזה, אשמח לתובנות

אם היא אחת כזאת שאם תספרו לה היא לא תספר לכולם....

ואכן מכניסים לו במעדן ולא מרגיש את נוכחות הכדור. 

לא ידוע לי שיש בעיה, אך ממש כדאי לשאול את הרופא, זה יכול לחסוך המון עוגמת נפש.

בהצלחה וכל הכבוד על ההקשבה האמיתית שלכם לצורכי הילד שלכם.

זה כדור של 10 מג, לא שחרור מושהה.

שאלתי את הרופא והוא אמר לי שאפשר לרסק אבל עדיף לתת מיד ולא לרסק ערב קודם.

בגלל שאני רוצה שהילד יקח את זה בבי"ס הוא המליץ ללעוס את זה שלם למשל בתוך תמר או טופי.

אז למרות שאין לי ADD החלטתי לקחת את זה בעצמי כדי להרגיש מה אני נותנת לילד שלי שמתי כדור בתוך תמר ואכלתי את זה ככה, מרגישים שלועסים את הכדור בפנים אבל לא הרגשתי שום טעם מר.

את זה כדי להרגיש את עצם הלעיסה של הכדור. כי זה היה נשמע קצת מלחיץ, ללעוס כדור של תרופה שאת יודעת שזה מר. לכן ניסיתי לפני שאני נותנת לילד. (ובאמת בתוך תמר לא מרגישים את המרירות אבל כן מרגישים שלועסים את הכדור וזה לא ההרגשה הכי נעימה...)

עכשיו קל לו יותר לעשות את זה אחרי שאני עשיתי את זה גם.

זה יוצא מר אבל הרבה יותר קל ללמוד לבלוע בשניות...

את הכדור של ה10 מ"ג אפשר לשבור, לא יקרה לו כלום

את ה20 מ"ג של הSR  אי אפשר לשבור, אם שוברים אותו הוא לא יעיל.

תודה

שמו זית

ספריי ברנשילד (מעולה ממש גם ברגיל כשהמצב קשה)

קמח תפו"א

לשים את המשחה על הטיטול ואז בטפיפות עדינות להצמיד לעור

זה ממש עוזר..

אח"כ, מהחום של הגוף מתחת לחיתול זה כבר מתפשט מעצמו.

בעלי אמר שמותר לקחת משחה עם כפית חדפ ולמרוח בעזרתה כי זה בשינוי (לפי דעת הספרדים)

אני מורחת על הצד השני של הכפית,לא הצד שאוכלים בו,כי זה יותר נעים למרוח ככה ולא שורט

אז מה שהיה כדאי לעשות, זה לחבק אותה ולהגיד שבאמת לא נעים.

אחרי שהזדהית איתה, אפשר לחשוב הלאה.

זה שתאמרי שחבל שבגלל "דבר כזה" הולכת לחדר, כמובן לא יעזור בכלום. כי מבחינתה זו סיבה מספיקה. ענין של תחושה (לא חייבים כל פעם לרוץ אחריה, אבל אם כבר היית שם - אז בלי "תוכחה").

אם תרגיש חום והבנה - אפשר יהיה לחשוב הלאה.

ונראה שחסרים קצת נתונים, כדי להבין את ההתנהלות שלה.

הנה, כעת ראיתי שאת כותבת בהמשך שהיא נפגעת פעמים רבות ע"י בת דודה פוגענית. אז צריך לדאוג שהבת דודה הזו לא תתקרב אליה. זו אחריות שלך - אם פוגעת, לא מתקרבת.

ממש לא טוב שילד מתרגל שכאשר מישהו מגיע - הוא צריך "לצפות פגיעה".

והייתי נפגעת מאוד מגיל ממש קטן. פשוט תרחיקי אותה או תחזקי אותה במילים טובות לפני שהיא מגיעה.

מבחינתה את אמא שלה והיא תשמח להשתתפות שלך בצערה או בקושי שלה מולה.

היא מתייחסת אליה יפה אז אין סיבה שהיא תקבל יחס אחר ממנה. בעניי אין צורך להצדיק אותה בשום צורה או לגנות את התגובה של ביתך... קשה לה והיא צודקת. אני מבינה את הפחד ממה יהיה אח"כ ביחסים חברתיים אבל יש אנשים שפשוט לא בנויים להישארות במצב חברתי שלא טוב להם וזה בסדר. מותר גם לברוח לפעמיםץ (לפעמים לא תמיד)

היא עוד קטנה. יש ילדות כאלה. לא צריך ללחוץ אותה אלא לתת לה לגדול.

אפשר לעזור לה לשקף מה שהיא מרגישה ומדוע זה פגע בה כל כך, אבל לפעמים אין איך לעזור - פשוט לחכות בסבלנות שהיא תתבגר ותלמד להתמודד עם רגשות של כעס או אכזבה בצורה יותר בוגרת

מנסיון , עם הבת המתוקה שלי, כמובן...

היתה נעלבת מכל דבר קטן עד לפני חצי שנה.. היום היא בת 9 ומשהו בה התבגר.

וגם אני הייתי כזו - נעלבתי ובכיתי מכל דבר עד איזה גיל 12 וממש זוכרת את היום בו החלטתי פשוט להפסיק להעלב..

הרגישות לסביבה נשארת - וזה החלק הטוב - אבל לדעת איך לא להתפרק מכל דבר שמישהו אומר או עושה - זה משהו שצריך להפנים אותו כחלק מההתבגרות.

וזה לא סותר שאם יש משהו ספציפי עם בת דודה - כדאי לטפל. אבל העלבות מדברים ש"לא צריך להעלב" מהם - אני מאמינה שזה יעבור.

חברתית מקסימה ותסתדר מצויין.

בהצלחה ובורכת בילדה רגישה מתנה!

הייתי נפגעת מאוד מהר... היום אני רואה את הרגישות כמתנה. זה מביא להבנת העולם הרגשי שלך ושל זולתך אבל צריך לשים לב לנתב את הרגישות כל הזמן למקום טוב, לחמלה על השני כי הרבה פעמים אנשים כאלה יכולים להיות מאוד לא נעימים לזולת... הורי כל הזמן אמרו לי שמידות ויחס לזולת זה הדבר הכי חשוב. נתנו מקום לרגש שלי, הבנה והכלה!! מאוד מאוד חשוב. שתדע שתמיד יהיה מי שיחבק אותה... ואחרי שנרגעת לנסות להבין למה בעצם אפשר לא להפגע, בדכ אנשים עושים דברים בלי מחשבה וכו... המסקנה מתוך הוידוי המבולבל שלי היא שבהווה להכיל, לחבק ולנתב למקום חיובי (לחשוב על השני,  לשמח את השני, לנסות לחשוב מה הוא מרגיש ולדעת לסלוח!!!) ולעתיד לשמוח במתנה הזאת...

כי הבת שלך שייכת לחמישית מהאכלוסיה, יחד איתי..... תוכלי לקרוא שני ספרים חשובים בנושא: "ילד רגיש מאד" וגם "אדם רגיש מאד", זה נושא חדש שלא מכירים, אבל נעשים על כך מחקרים, תוכלי לקרוא על החסרונות ובעיקר על היתרונות שהקב"ה חנן אותנו....... לא קל לבת שלך, אבל יש לה הרבה תכונות נהדרות שהיא קיבלה מה', ואני מאחלת לה שהיא תפרח ותצליח!

המון המון הכלה!!

לא לעשות מזה ענין. להבין, לחבק, לנחם - ולהמשיך הלאה. 

ולעבור אח"כ לעניינים משמחים יותר.

עם הזמן, תדע לעשות את התהליך הזה לעצמה.

ולא לחשוש "מה יהיה"..

יכול להיות שהיא לא תהיה הכי מקובלת בכיתה. כי בכ"ז - הרגישות... הורים לא יכולים לחסוך את כל הטראומות מילדיהם. אבל הכי חשוב זה לעזור להצמיח אותה לפחות במשפחה ולהרעיף עליה מחמאות כמה הרגישות והתבונה שלה נפלאים. זה ממש חשוב. גם איליין ארון מדברת על זה בספר שלה "אדם רגיש מאוד" שהאנשים הרגישים מאוד שפרחו בבגרותם היו בד"כ אלה שטיפחו את הרגישות שלהם בילדות.

בהצלחה!

של התמודדויות חברתיות

קראתי בשקיקה את כל מה שענו לך. הבת שלי בת 9+ אבל ההתנהגות ממש דומה.

היה לי בעל כזה שהוא לא השאיר לי הרבה בררות רק להגיד "היה לי בעל כזה".

הי