פורום הורות (עמוד 141)

בגדול כיסים זה מעולה אבל עולה יותר מדיגיטלי.
לבחור תמונות - זו העבודה הגדולה, תתחילי עם זה ואחרי שתראי כמה תמונות יש לך תחליטי אם יש כוח לעצב או רק לפתח.

וזמן זה אכן מדד...

 

לגדול שלי לקח לי חצי שנה לעצב!!!! מלא זמן.. ועוד עכשיו אני בע"ה אהיה עוד יותר עמוסה..

 

וצריך גם לפתח לגדול תמונות..עוד...

לפיצי שבע"ה יוולד גם...

וגם לדרדס הנוכחי..

 

באמת אתחיל קודם למיין..פיווו...

והיום יש אלבומים מעוצבים ממש יפים, שאת רק משבצת את התמונות.
אני עושה דוגמא בלופה כבר שנתיים, והם כמו ספרי ילדים בעובי- ומכילים מלא תמונות.
עדיף לך להעלות למחשב ולשבץ- לשבת על זה שעתיים\שלוש מאשר תמונות באלבום כיס.

תמיד זה דורש עוד התעסקות מטורפת....

ותחשבי שזה לא לעצב לילד 1.. זה כבר לפתח ל3...[בע"ה..מתקרבים לתל"מ..]

 

אם תוכלי לשלוח לי בווטזאפ את מה שעשית.. כמה דפים מזה..אולי באמת אחליט גם לעשות כך וזהו...

 

 

[וזה יותר משעתיים-שלוש אבל ניחא]

תמונות זה דבר לדורות. 

אלבום דיגיטלי לא מספיק עמיד,

זה נחמד כתוספת אבל לא במקום פיתוח על נייר פוטו.

 

ונראה לי שאחזור לכיסים גם כן. אחרי הכל - אין כמו הדבר האמיתי והנוסטלגי של פעם שעד היום אני נהנית להסתכל באלבומים של ילדותי

כתבה יפה בנושא שהעלו פה בפורומים..

עדיין בעלי אומר שאין לו אפשרות לעזור יותר.
והוא לא מסתלבט
הוא עובד ולומד.

אבל עדיין יש הרבה ממשימות הבית שהן רק עלי..

ותמפו את כל צרכי הבית.
מה מתוכם את יכולה מה הוא יכול
ומה לא
ואיך מסתדרים עם הכוחות הקיימים.
אפשר להחליט שהוא לומד או עובד פחות, להביא עוזרת, לותר על דברים.
בסופו של דבר האחריות והמשאבים של שניכם.
לא שלך והוא מתנדב לעזור.

שניכם בניא אדם באתה מידה, גם את יכולה לומר אני נקרעת, אין לימאפשרות לעשות כ"כ הרבה, ואז נשאלת השאלה, מי יעשה את השאר? ואז שבו יחד ותחשבו איך מתחזקים את הבית יחד בהתחשב בכל האילוצים, כמובן שזה לא נושא לדיון כויכוח, כך לא תגיעו לכלום חוץ ממריבה, שבו יחד בנחת, אפשר גם לצאת מהבית אם אפשרי, ותחשבו יחד איך שניכם חיים בצורה שפויה , ולא את נקרעת והוא עודה כפי יכולתו וזהו.

 

משתדלת להמיר את 'אתה חייב' ב'יש לנו בעיה, בוא נחשוב ביחד איך לפתור אותה'.

מפרטת את ממדי הבעיה, אילו משימות מוטלות עליי, מה זה גורם לי - ומנסים לחשוב ביחד על פתרונות מכל הסוגים. שאלות שאנחנו מנסים לבדוק במצבים כאלה: האם יש מטלות שאנחנו יכולים איכשהו לוותר עליהן? האם יש מטלות שאפשר להשקיע בהן פחות? האם יש לנו אפשרות לקחת עזרה בתשלום? האם יש אפשרות ללמד את הילדים להשתתף במשימות יותר? האם יש אפשרות להעביר חלק מהמטלות לבעל? ועוד.

כלומר, הגיוס של הבעל הוא אחד מהרבה פתרונות שבודקים ביחד, לא פתרון שאני החלטתי ומודיעה לו עליו. הרוח הכללית היא שהבעיה קיימת, היא משותפת, ואנחנו נשב עד שיצא עשן ונצליח למצוא פתרונות.

 

כאמור, הכול בשאיפה. זו האוטופיה מבחינתי. לפעמים היא עובדת יותר, לפעמים פחות...

 

 

משתפת, משתפת, משתפת.
אין ברירה. הוא חושב שזאת עזרה אבל זו המציאות!
צרכי הבית משתנים, הכוחות שלנו, הזמנים שלנו.
וכמובן כשהוא עושה לא לקחת כמובן מאליו אלא לשבח ולהודות.

אבל אם הוא היה אומר לך שאת חיבת לעשות משהו שקשה לך לשעות אותו- מן הסתם זה לא היה גורם לך לעשות.

כמדומני שניסוח ששם במרכז את הקושי שלך והצורך שלך- ישמע יותר טוב באזניו וגם לא יהיה מאיים או מעצבן.

"ממש קשה לי לארגן את הבית בערב - כל הכלים, הכבסיות, הבישולים". אולי יהיה לו רעיון שיקל עלייך? 

מבעלי כבר יומיים...

ואפילו עשיתי הכל בעצמי.

ואמרתי לו: לי חשוב הסדר והניקיון בבית ולך אין זמן..

אז אני יעשה. כי לי זה חשוב. אני לא מבקשת ממך כי אין לך זמן.

והיום הוא עשה לי הפתעה וקיפל הרים של כביסה שחיכו הרבה זמן.
בלי שביקשתי ממנו. לבד..

אז לפעמים להרפות.. לבקש פחות עזרה..

לא יודעת אם זה עובד עם כל אחד...

כל הכבוד לך ולו.

יש ילדים שכבר בגיל ארבע יצליחו להתארגן עצמאית בבוקר, ויש כאלה שגם בכיתה ד' יצטרכו עזרה.

בקיצור - מה שאת מתארת נשמע נורמלי לחלוטין.

שימי לה את הבגדים על כיסא ליד המיטה, תעירי אותה בעדינות ובחיוך ותושיבי אותה על המיטה. אולי אפילו תעזרי לה להתפשט, ואח"כ תלכי לארגן את שאר הדברים/הילדים. מדי פעם תחזרי לראות שהיא מתלבשת.

 

דרך אגב - שבע זו שעה מוקדמת למדי... (אני אישית קמה רק בשבע - מוסדות הלימוד שלנו קרובים לבית). יכול להיות שהיא "פשוט" עייפה?

מעריכה אותך מאוד על ההתמודדות לבדך, ובשעות כאלה, כל בוקר!

 

אני בעד להפנות את עיקר האנרגיות לערב שלפני.

כתבת שאת משתדלת שהילדים יתארגנו בערב. ו-זה הולך? בערב את זוכה לשיתוף פעולה יותר מאשר בבוקר?

אם כן אפשר להעביר לשם עוד ועוד דברים, כל מה שיחסוך לכם לחץ מהתארגנות הבוקר.

האם יש אפשרות שתבחרו בגדים בערב ותשמרו אותם על כיסא בחדר, או מקום נגיש אחר?

 

לגבי שעת ההשכבה, אני מסכימה אתך שהיא חשובה מאוד ויכולה ממש לשנות את הבוקר ואת כל היום, ודעתי האישית היא שבגיל כזה עדיף שההורים ייקחו על כך אחריות ויקבעו שעת השכבה מוקדמת מספיק. השאיפה היא להסכמה ושיתוף פעולה עם הילדים, אבל מתוך נקודת מוצא של מנהיגות הורית. יש נושאים שבהם אני יותר בעד פתיחות ובחירה חופשית של הילדים (כולל התמודדות עם התוצאות), אבל שעות שינה זה נראה לי נושא גדול על ילדים צעירים (אם תרצי אפרט גם למה).

 

מה דעתך? אם פספסתי במשהו מוזמנת לחדד.

 

אשמח לעזרה מנסיונכן איך משתפים את הילדים בהתארגנות שלהם/ ארגון הבית אני עושה הרבה לבד אשמח לעצות איך הם ישתתפו בשמחה במטלות...
תודה

 

הנה כמה דברים שעובדים טוב אצלי, ואולי כדאי לבדוק גם אצלכם (מן הסתם יהיה צורך בהתאמות):

 

# בשלב זה הייתי מסתפקת בכך שישתתפו, גם אם לא בשמחה. מבחינתי הם לא צריכים לשמוח, וזה יכול להיות להם לא נוח ומבאס - כמו שגם בשבילי לפעמים מטלות הבית הן לא נוחות ומבאסות. פה ושם אני מוצאת את עצמי מקטרת יחד איתם. אוף, הכביסה הלא-נגמרת הזאת...

לחנך אותם לשותפות בעבודות הבית זו מטלה רצינית בפני עצמה. להוסיף עליה גם אחריות לכך שישמחו בכך - בעיניי עומס מיותר.

 

# הילדים שלי אוהבים הרבה יותר עבודות צוות מתפקידים אישיים. אז אני מכנסת אותם ומקפלים כביסה כולנו ביחד, למשל. או מכינה דף משימות משותף לכולם, שמונח על השולחן, וקוראת לכולם לשעה של התגייסות לטובת הבית - כל אחד בוחר לו משימה מהדף, מבצע, מוחק, בוחר משימה אחרת - עד שהדף כולו מחוק. אבל העיקרון הוא שכולנו עובדים במקביל.

אני כמובן לא יכולה לדעת אם זה נכון גם לילדים שלך. ממליצה לנסות ולראות.

 

# אם לאחד הילדים יש חשק לקבל ממני עזרה מיוחדת (למשל - שאלמד אותו לקפל מטוס מנייר, שאכין לו מאכל מושקע וכו' וכו') - אני הרבה פעמים מתנה את זה בהדדיות - אני אשקיע זמן בדבר המיוחד שאתה רוצה, ואתה תחסוך לי זמן ותזרוק את הפח במקומי (או כל מטלה אחרת, בהתאם לגיל ולצרכים).

 

# נקודה קצת מורכבת, אבל חשובה מאוד בעיניי:

בין השלב של 'אמא עושה בשבילי הכול' לשלב של 'אני עושה בשבילי הכול' יש שלב ביניים שיכול להיות ארוך מאוד, וזה נכון לא רק אם מסתכלים על כל המכלול, אלא גם אם מתמקדים במטלה אחת קטנה. למשל, לבחור בגדים - אני חושבת שלהרבה ילדים יש שלב ביניים ארוך מאוד, שבו הם כבר מספיק בשלים לעשות את זה בהדרכה צמודה (ועם הזמן - פחות ופחות צמודה כמובן), אבל עדיין לא מספיק בשלים לעשות את זה לבד. כשלא לקחתי את שלב הביניים בחשבון, והנחתי שהעצמאות המלאה היא השלב הבא אחרי התלות המלאה - גם הילדים וגם אני יצאנו מתוסכלים. זה לא עבד.

הבעיה עם זה, כמובן, היא שהרבה פעמים קל יותר כבר לעשות את המשימה לבד מאשר לשבת ולהדריך את הילד.

ההדרכה מועילה יותר לטווח ארוך כמובן, ועוזרת להגיע לשלב הכיפי של העצמאות המוחלטת, אבל לפעמים הטווח הקצר הוא כל כך לא פשוט, שלא נשאר מקום לשיקולי טווח ארוך. וזה לגיטימי.

אני מציעה בהקשר הזה בעיקר - להיות קשובה לעצמך. כל מקרה לגופו, כל ילד לגופו, כל יום לגופו. בכל פעם הנסיבות שונות. מתוך שאיפה בגדול לחנך ולהדריך את הילדים לעשות בעצמם עם הזמן, אפשר לשאול על הכאן והעכשיו: כרגע מתאים לי לגייס לכך את האנרגיות הנחוצות, לשלוח אותה לעשות את המשימה, לענות לה לכל השאלות, לעודד אם קשה לה, להיות ברורה והחלטית ביחס לזה? או שברגע זה זה גדול עליי ועדיף לי לעשות בעצמי מראש? כל תשובה לגיטימית, ואני מאמינה שעם הזמן יצטברו מספיק רגעים כאלה ומספיק רגעים כאלה... והיא תגדל לתפארה.

 

מקווה שעזר. אם אזכר בעוד, אכתוב.

מוזמנת לשאול אם משהו לא ברור.

 

להכין ה-כ-ל בערב לפני.

בבוקר אף פעם אין זמן. וגם זה זמן קשה להרבה אנשים.

 

לגבי העזרה של הילדים: זה מאוד תלוי בילדים ומאוד תלוי בדרך שאתם מחנכים אותם. 

לדעתי לא צריך להכביד על הילדים בגילאים האלה עם מטלות בית קשות, אבל כן צריך לחנך אותם לקחת אחריות בעצמם. נראה לי שסביר בהחליט שכל ילד אחראי על הדברים שלו, סידור מערכת סידור בגדים נעלים וגרביים וכדומה. (אם את רואה שהם לא אחראיים תהי שם לפקח ולעזור, ובמיוחד בהתחלה)

עם הזמן ניתן להוסיף גם עזרה של כל ילד במטלות הכלליות כל אחד לפי גילו ומה שמתאים לו...

אני ךא מצפה ממנה שתתלבש לבד כל בוקר
ביצים שהיא קמה מוקדם היא "מפתיעה" אותי ומתלבשת..
אבל בימים שאני מעירה אותה?
יושבת על המיטה שלה ועוזרת לה להתלבש. לא בא לי חלומות בהקיץ... זה משגע אותי בעיקר בבוקר.
אז יש לנו הסכם שהיא לובשת 2 דברים ואני עוד 2 והיא בוחרת מה (חולצה חצאית גרביונים ונעליים) תלוי במצב רוח. לפעמים אני לא מציעה בכלל להתלבש לבד.
לא רואה בזה שום בעיה,
כל עוד היא יודעת לעשות את הפעולות האלו...
שומרת את הוויכוחים לדברים חשובים באמת...

הכי קל להלביש אותה אבל בעומס המטלות שיש לי בבוקר חשוב לי שתעשה לבד גם שתלמד להיות עצמאית וגם כי אני במרוץ אחרי השעון אחרי כל המטלות משעה 5 ועשרים עד 7 וחצי.... למרות שקצת עושה בערב אבל בערב הכוחות נגמרים לי ומשתדלת בצהרים לבקש מהם לעשות מערכת ומה שאפשר לארגן למחר אבל הבעיה שאני צריכה להזכיר כמה פעמים עד שבכלל עושים זאת אני גם לא תמיד יכולה להיות צמודה אליהם כדי שכך הם יעשו...
הכי קשה לי להזכיר להם הרגלים שאני רוצה שירכשו כמו לפנות צלחת לכיור (מי מדבר על לשטוף.. ) נעליים ותיק למקום ....
לא מתלוננת ב"ה שיש הרבה מטלות והרבה כביסות!! רוצה שזה יקרה ביותר שמחה בבית...

ילדים תמיד צריכים שיזכירו להם... לא נראה לי שיש כזה דבר ילדים מושלמים ששמים תמיד את הצלחת בכיור ומתארגנים למופת בלי שיעירו להם או יזכירו להם או ינג'זו להם לפעמים... 

אולי רק אם הילד נולד עם אופי מסודר כזה... אולי אולי...

לדעתי אין מנוס מלהמשיך לבקש את כל מה שאת רוצה שיקרה ולעמוד על זה שזה יקרה... 

 

האם גם אבא בבית
כמה ילדים ומה המיקום שלה
האם ההורים מתקתקים ומתוקתקים
מה התנאי רקע- בית מסודר או לא

קחי בחשבון כדי שילדים יעזרו הם צריכים להרגיש שמעריכים את העזרה שלהם, זה יכול ליהיות במילה טובה ולצ'פר מידי פעם, תחרות משעשעת בין הילדים על משימות שהטלת עליהם, במשך הזמן הרגל יהפוך לטבע... אוירה טובה חייבת להתקיים בבית כתנאי כדי שיהיה להם רצון וחשק לעזור ילדים לא אוהבים לאכזב את הדמות שמכבדת מעריכה ואוהבת אותם!!!!
זה בסדר ומותר להם גם לסרב מידי פעם כי גם לנו אין תמיד חשק.

עם מספר משימות . לבושים כבר מהערב גם הגדולים. (אם רוצות ללבוש חצאית וגרביון-אז ישנות עם הגרביון ובבוקר לובשות את החצאית. אבל לרוב לבושות חליפות פוטר נוחות) כל משימה מסמנות וי. ובסוף השבוע אני אמורה לתת להם הפתעה.
לא אצל כולם זה הולך, תמיד יש אצל חלקם ריחוף והתעסקות במשחקים אבל אצל חלקם זה רץ. וזה מאפשר לי לעזור למתעכבים.

אני חושבת שיש עניין שלך של התמדה.. כל פעם שהם לא מפנים מהשולחן תחזירי אותם שיפנו.. שוב ושוב..

לגבי החזרת דברים למום- יש להם מקום? להגדיר מקום מוגדר לכל דבר, אולי אפילו לכל ילד, מקום לתיק, מקום למעיל/ למטריה לנעליים. ושיהיה נגיש! ומותאם לגובה שלהם.. כי אם המתלה מעילים גבוה אז איך הם יכולים לתלות אותו..?
ועל זה הדרך..
להכין בגדים בערב לבוקר- על כסא ליד המיטה.. ברור שהיא לא תמצא אם זה על המיטה כי זה מתבלגן בלילה ועל המיטה יש עוד כרית ושמיכה ופיגמה.. דברים שיכולים לבלבל אותה..

אין לי עדיין ילדים בגיל אבל שמעתי עצות מאישה חכמה וגם זוכרת מילדות דברים אז מעבירה הלאה..

אצלנו הבגדים מונחים בערב על הכיסא בחדר (אני מניחה אותם ...).

לפעמים מביאה לבת שלי בבקר , כשאני לא שמה על הכיסא.

היא מתלבשת לבד. אני אומרת לה להתלבש והיא מתלבשת אם יש בגדים על הכיסא .

ואם אין אז היא מבקשת שאביא לה ....

 

 

נ.ב

היום אמרתי לה שתחפש על הספה (בגדים שיצאו מהמייבש ) או במייבש.

ואז בעלי אמר לי שיש לי דרשות גדולות מדי , היא לא מגיעה למייבש (הוא מעל המכונת כביסה ).

שאני יביא לה את הבגדים .

 

אני חושבת שהתעסקות בנושא ההתארגנות רק בבוקר

גורמת לו להיות נושא מלחיץ ומעצבן גם עבורך וגם עבור הילדה (כי בבוקר כולם לחוצים...)

אם תשחקו אחרי הצהריים ב"חנות בגדים" או באמא שמתארגנת עם הילדה וכדומה,

ויחד ובנחת מתוך כיף של משחק תתרגלו את המיומנויות הדרושות -

איזה בגדים צריך ליום גשום? איזה ליום אביבי? איפה כל דבר נמצא? מה מתאים למה?

איך לובשים כל בגד? את תתתפלאי לגלות דברים שנראים לך פשוטים אבל היא צריכה הדרכה בשביל להצליח בהם.

אפשר לעשות תחרות בין הילדים בכיף, עם מוסיקה ופרסים קטנים, מי מתלבש הכי מהר? מי שובר את השיא שלו?

ככל שהם יתרגלו יותר ויותר את מיומנות ההתלבשות זה ילך יותר מהר ובפחות בעיות כי לאף אחד לא נעים לעשות דברים קשים (ולילד קטן ההתלבשות היא קשה).

בהצלחה! חזקי ואמצי.

הבוקר שלך באמת נשמע עמוס ולא פשוט,

הרבה כוח!

אשתף שאתמול אמרתי לה שתלך מיד אחרי בי"ס לחברה ובבוקר היא היתה מוכנה ראשונה!!! ( היא פחדה לפספס את ההסעה ואז לא תוכל ללכת לחברה..) זה מוכיח שהיא מסוגלת וזקוקה לחיזוקים!! אשמח לעוד עצות איך הולך אצלכם? איך כולם שותפים בארגון הבית מתוך הרגל ושמחה?
תודה רבה!!

הייתי רחפנית..
אמא שלי הכינה איתי ביחד רשימה עם ציורים של כל מה שצריך לעשו. בבוקר. למשל להתלבש, להסתרק, לצחצח שיניים וכו. כל פעם שסיימתי משימב- עשיתי וי, וזו היתה רשימה קבועה לכל יום (אפשר לניילן ולסמן בטוש מחיק)
זה עזר פלאים בה!! ברמה שעד היום מזכירים את זה אצלנו כדוגמא
זה גורם לילדה להיות 'נגד' הרשימה במקום 'נגד' אמא ונותן לה מסגרת ממקדת.
אפשר כמובן גם ליישם לתחומים אחרים.
בהצלחה!!

לגבי התארגנות בוקר- אישית, נראה לי יותר מדי לצפות ממנה לעשות הכל לבד, כולל הוצאת בגדים מהארון.

אצלנו יש הסעה, כך שיש "דד ליין" מאוד ברור של מתי צריך לצאת מהבית (שלי בא' יוצאת ב7:20, קמה בסביבות 6:30 או לפני).

אבל בכל אופן- נראה לי כדאי להכין את הבגדים במקום קבוע כבר בערב ולהראות לה- "מחר כשאת קמה- תעשי לי הפתעה! לוודא שהיא יודעת מה סדר הלבישה ובהחלט לא לצפות שבאופן קבוע תתלבש לבד, במיוחד לא בחורף- גרביונים זה עדיין קצת קשה ובכלל- יש הרבה בגדים. בקיץ יותר קל- חולצה חצאית, טייץ סנדלים וגמרנו...

הייתי גם נותנת לה תמריצים- כיד הדמיון הטובה עלייך. יום אחד שתעשה לך הפתעה, יום אחד תחרות עם השעון, יום אחד תחרות איתך, יום אחד תחרות עם החביתה ( באמת..."בא נראה מי תהיה מוכנה ראשונה את או החביתה")- ושאר תמריצים שאת תבחרי לפי ההכרות שלך איתה. בין אם זה טבלת מדבקות או צ'ופר קטן.

 

הערה חשובה- שמעתי, וזה גם מאוד הגיוני- שנקודות ציון ביום של מפגש ופרידה הן מאוד משמעותיות וצריך להשתשל מאוד שהן יהיו נעימות ושמחות. ילד שיוצא מהבית בלחץ או עצבים- זה ילך איתו לכל היום, ולכן- גם אם לחוץ, כן להיפרד בנחת, חיבוק ונשיקה ואיחול ליום נעים, או כל דרך אחרת שנעימה ושמחה לכם. 

 

בנושא השתתפות במטלות הבית- יש לי כמה דברים להציע...

א. ברמת העיקרון להבין שילדים קטנים הם קטנים ולא טוב ולא נכון שיעשו מתוך כעס או חוסר רצון. (בגבולות ההגיון...אני כן דורשת מילדה בא' לסדר את החדר לפי יכולתה, למשל, גם אם לא בא לה)

ב. לרוב- מטלה כמו "לסדר את החדר" היא קצת גדולה על ילד קטן. כלומר- זו מטלה שמורכבת מהמון פרטים שלך הם ברורים מאליהם אבל לילד ממש לא...

כך שבעצם צריך ללמד את הילדים איך עושים. ממה מורכבת כל משימה גדולה.

אני יכולה לספר לך מה אני הייתי עושה כששלי היו קטנות, בנות 3,4. ועדיין עושה לפעמים.

הייתי מכינה לי על השיש שקית עם שוקולד צ'יפס או חמוציות וכד' ונותנת לכל אחת משימה קטנה. אחרי שעשתה- קיבלה חמוצית אחת ועוד משימה קטנה. נניח- "להרים את כל הבגדים שעל הרצפה ולשים בכביסה" "לאסוף את כל המשושים ולהניח בקופסה שלהם" וכו' וכו' כך שמתקדמים עד שמגיעים לסידור כל החדר.

 

לפעמים הייתי יושבת איתן וביחד מכינה רשימה של "מה צריך לעשות כדי שהחדר יהיה מסודר" ואז הן בעצמן אמרו וכל משימה שהתבצעה- מחקנו אותה מהרשימה. 

ככה לאט לאט הילדים מפנימים איך מבצעים כזאת מטלה.

 

וכנ"ל גם בעזרה במטבח- הכנת סלט, הכנת עוגיות, שטיפת כלים וכו'- כל דבר כזה דורש הבנה של דבר הפעולות שצריך לעשות כדי להגיע אליו (מוציאים ירקות מהמקרר, שוטפים היטב, מניחים על השיש, מוציאים קרש חיתוך וכו' וכו')

 

בנוסף לכל זה- להביע הערכה על כל מה שילד עושה ולהדגיש כמה זה נעים וכמה זה חשוב וכו' וכו'. ו

 

ולסיום- ילדים הם ילדים, כל אחד שונה ולכל אחד יש דברים שהוא אוהב יותר ופחות. אז לשים לב לזה- לא ליצור מצבי תסכול מדרישות יתר, ולתת לכל אחד משימות שהוא אוהב. וגם- להשתדל לא לבנות על העזרה שלהם עד הסוף... ולקחת בחשבון שלפחות בהתחלה זה יותר קשה להפעיל אותם כי זה דורש ממך הרבה יותר מאשר לעשות לבד, אבל בסוף זה משתלם!!  (לפני חודשיים בערך הייתי גמורה עם שפעת והודעתי להן בערב שאני לא זזה מהספה. הגדולה בת 8 הכינה לכולן ארוחת ערב- פיתות, חביתות וסלט, השניה עזרה לשלישית להתקלח וכולן שיתפו פעולה כ"כ יפה שממש רוויתי נחת.) 

 

מילדים בגיל יסודי אם אין בעחה מהותית וקשה מיוחדת.
מה שכן כדאי לעזור ולתת טיפים.
למשל לייחד מקום שבו שמים נעליים ובגדים.
כל ערב קבוע שמים שם בגדים. את הכל, כולל גרביים.
אגב, להלביש ילדים עם בגדים ליום למחרת מהערב אחרי מקלחת חוסך המון זמן והמון בלאגן.
אפשר לעשות סדר התארגנות קבוע.

בכיתה א' לא יוכל להתלבש לבד (מכנסיים/ חולצה/ סוודר...) גרביונים קצת יותר קשה בזה אפשר לעזור...
בהחלט לבחור בגדים בערב, להניח במקום מסודר ונגיש, עם הנעליים ליד.

יכולה להגיד שאצלי ילד א' אפילו עוזר להלביש ולארגן את בן ה3... (שגם בגיל הזה כבר מתחילה יכולת להתמודד עם הבגדים להתפשט ללבוש מכנסיים)

הרבה עניין של רצון של הילד, חיזוקים מצד ההורה (אני לא בעד פרסים על משימות שאמורות להתבצע גם ככה...) וגם החלטה של ההורה (אם אני משדרת שהילד מסוגל ואני לא מתרגשת מהבית 'חוסר' יכולת מדומה זה לא הופך לאישיו- בעיקר לא בבוקר)

אני ממש נעזרתי בזה.היתה לי גם ילדה כזו והכל השתנה ..

יצא לי ללמד ילדים בגילאי יסודי כמה שנים.

אצלי אישית הילדים בינתיים בגילאים יותר קטנים.

אבל לדעתי ההתקדמות של הילדים ביסודי  בתחום ההתארגנות ועזרה בבית דומה גם  להתקדמות בתחומים אחרים.

באמת ראיתי כמה שכל ילד הוא מיוחד, וכל אחד יש לו קצב משלו.

 

מצד אחד אני חושבת שצריך לשדר להם אהבה בלי תנאים. ויחד עם זאת לקדם אותם בתחומים שונים. וגם אז באווירה טובה כמו שכבר כתבו פה. הרבה פרגון ועידוד, שבח המעשה שהילד עושה, מדבקות ופרסים. עין טובה זה מדהים! ראיתי שכששיבחתי ילדים, הם רצו להמשיך בכיוון הטוב. כמובן שלא בהגזמה.

 

אני לא חושבת שנכון לעשות להם תחרויות. אומנם יותר מדי תחרות יש לנו בחיים, אבל בתפילות שלנו אנחנו מבקשים מה' "הסר מאיתנו קנאה, שנאה ותחרות". תחרות יכולה לגרום לילד שעשה את המשימות הכי טוב לגאווה. ( כל אחד הוא הכי טוב במשהו אחר)

תחרות יכולה לגרום גם לקנאה בין ילדים, להשוואות מיותרות וכו'. חשוב להראות לכל הילדים שהם טובים, כל אחד בדרך שלו. נכון שתחרות לפעמים זה תמריץ, אבל התחרות יכולה לגרום להרבה תסכולים בנפש. וגם לריחוק בין הילדים.

 

אני מצטרפת גם למה שכתבו פה על התארגנות כמה שיותר מוקדם. בתור נערה הייתי מאחרת להרבה מקומות, ומאז שלמדתי להתארגן מראש, אני כבר הרבה פחות לחוצה ופחות מאחרת.

בהצלחה!

גידול ילדים זו עבודת קודש!

ירא ה' אינו מעודד לתחרות בין אחים, התחרות אינה מרחיקה כשהיא באה באופן משעשע, ומלווה בחינוך והסבר שלכל אחד יש חוזקות וחולשות,להפך היא תפתח בילד את ההבנה שלא משנה מה יהיו השגותיו בחיים ויכיר בעובדה שהוא לא מלאך, ועל חוסר הצלחות והישגים ידע לקבל ולא יפול לעצבות.
התיסכולים ומפחי נפש באים מציפיות גבוהות!!!! מה שגורם לקנאה בין אחים זה כשישנה *העדפה* כמו בסיפור של יוסף ואחיו, יוסף הכיר בזאת ולכן שיכל את ידי אביו ושם ידיו על אפרים לפני מנשה.

יכול להרגיש שהוא פחות מאחים שלו, או ילד שהרבה פעמים מנצח יכול לחשוב שהוא הכי טוב, וזה לא נכון. כל אחד הכי טוב במשהו אחר. אני חושבת שעצם החיים נותנים להם להרגיש הצלחות וכישלונות. לא צריך בשביל זה ליצור במיוחד תחרויות.

ההפך. לא טוב שתהיה בין אחים.

אני לא יודעת אם התייחסת למה שכתבתי קודם- אבל אני הצעתי רעיונות לתחרויות משעשעות כמו תחרות עם השעון, תחרות איתי, עם החביתה ועוד ועוד.

נכון שלא את כולם זה ממריץ, לי אישית יש ילדה בא' שנדלקת מהתחרויות האלה וזה ממריץ אותה, כשבעצם התחרות היא מול עצמה...ובסופו של דבר זה מצחיק אותה ואת כולם.

ומשפט שלמדתי לומר לאחרונה, כשהבת שלי שואלת על מה שהיא צירה: "זה יפה?"

"זה יפה כי את ציירת את זה"

"אני אוהבת את זה כי זה שלך"

 

מזכיר לי את הקלאסי שאומרים : "אני אוהבת אותך כי את הבת שלי "

אבל עדיין הבת שלי אומרת שאני אוהבת אותה כי היא מתוקה...

אני כ"כ מבינה אותך.  זה בטח מאוד מאכזב/ מכעיס/ מעליב. 

אם הייתי צריכה לבחור ילדה מכל הילדות בעולם- הייתי בוחרת אותך!!

אומרים  את המשפט האחרון לכל אחד מהילדים בנפרד?

בטח כאילו בסוד.

לא?!

טוב נגעת לי בנקודה רגישה:

איך אפשר לאהוב ככה ולהרגיש ככה על כולם

(אני עם אחת ועוד אחד בדרך)

אבל זה לא קשור לכאן

לא נראה לי שיש כללים...זה מהלב, בכיף. 

אפשר להגיד איך שרוצים. אפשר גם "מכל הילדות בנות 8 בעולם הייתי בוחרת אותך, ומכל הילדות בנות 6 וחצי בעולם הייתי בוחרת אותך, ומכל הילדות בנות 4 בעולם הייתי בוחרת אותך ותנחשו את מי הייתי בוחרת מתוך כל התינוקות בנות שנה וחצי בעולם?".....

 

ולגבי הענין השני- התשובה היא לא בשכל והגיון, אלא פשוט במציאות. כשתלדי בע"ה את תרגישי איך יש מספיק אהבה לעוד אחד ואח"כ בע"ה גם לעוד 10. אהבה היא בחינם, השבח לאל, ועם כל אחד נוסף הלב מתרחב. 

אני מניחה שיש רגשות משתנים כלפי כל ילד- בהתאם לאופי שלו ולחוויות אחרות, אבל אהבה בסיסית, לילד שאת הרית, ילדת, הנקת, גמלת וגידלת? איך אפשר שלא תהיה....

עד שנולדו התאומים שלי, שניהם בנים (ושניהם זהים!)...

אבל אני בהחלט אוהבת עדיין לומר לילדיי: "אתה הכי מתוק בעולם!" ולא נראה לי שמפריע להם שאמרתי את זה רגע לפני לאח אחר שלהם...

לדוג'- את הרחלי הכי מתוקה מכל ה'רחליות' שבעולם;)

או בכיתות- אתה הילד שאני הכי אוהבת מכיתה ב' 3

או- אתה הבכור הכי מקסים מכל הבכורים;)

וכן הלאה....

אתה הבחור שאני הכי אוהבת בעולם

אתה הילד\התינוק  שאני הכי אוהבת בעולם

 

 

עד היום אומר לכל אחת מהבנות שלו או הינה הבת הכי טובה שלי וכמובן ששניה אחרי זה אומר למשהי אחרת. אותנו זה הצחיק לא לקחנו את זה ברצינות...

אני מתה עליך;)

שרשור מתוק

הייתי מחליפה ב"לא רק שאני אוהבת אותך, אני מתה עליך!".

 

(אישית לא הייתי אומרת "מתה", אבל במקומך).

נשמע מוזר ומצחיק בהתחלה אבל טוב הרבה יותר מ'מתה' ו'חולה' 

 

כל החיים שלי.

אני סומכת עליך.
אני גאה בך.
אתה המתנה שלי.
איזה כיף שאת/ה הילד/ה שלי.
איך זכיתי בך!
אתה הכי... בעולם. מכל הילדים
אני אוהבת להקשיב לך.
אתה כל כך נבון!

ומה שהם הכי אוהבים:
אני חייבת לספר לאבא
סבתא כל כך תשמח לשמוע
(שאני משוויצה)

גם משפטים כלליים כמו שכבר ציינו - במיוחד לפני השינה.
וגם אוהבת לתפוס סיטואציות בכל יום ולהעצים מעשה שעשה:
"וואו זה רעיון נהדר מה שהצעת"
"איזה משחק יפה המצאת! איך משחקים?"
"אתה מספר מקסים"

יודעים מה ענה לי המתוק?

מגיע לך, אמא

 

 

איזה אלוף

מכל ההורים בעולם ה' נתן אותך לי.. תודה לה'!

 

יש לך רעיונות ממש טובים

 

כמה את תורמת למשפחה שלנו

 

איזה מזל שיש לנו אתכם

 

--

ותודה לכם על המשפטים שכתבתם.. יישר כח!

יש לנו גם חיים אחרים, לא?

 

אנחנו אומרים: איזה מזל שה' ברא אותך בדיוק כזה (בגובה הזה/ עם העיניים האלה / עם התכונות האלה)

איזה מזל שקיבלנו מה' בדיוק אותך.

 

אני מכירה סבתא ששואלת:

היית רוצה להיות יהודי או גוי, וקוראת בהתלהבות אחרי התשובה הצפויה: בדיוק יצא לך!

כנ"ל נחמד או גועלי, חכם או טיפש וכו' וכו'. 

 

אגב, אני אישית מתנגדת למילה 'הכי', כי גם אם הוא כרגע הכי משהו באמת, עצם התחרות הזו לא נכונה בעיני

אני מהמגזימות לפעמים

איך אפשר לעמוד בזה? ;)

-איזו מתנה ה' נתן לי !

- את היהלום של אמא!

-איך כיף לי לחבק אותך , את כל כך נעימה , את עושה לאמא אור בפנים!

- את הכי טובה בעולם , הכי מתוקה מכולם

- את השמחה של אמא ושל אבא !

- אני הכי הכי אוהבת אותך בעולם עמוק עמוק בכל הלב!

-את נסיכה של ה' וכמה ה' אוהב אותך  (שרה לה את זה הרבה המצאתי לחן )

 

-התנהגת כל כך יפה היום - ממש שמחת אותי היה לי כיף לראות!

 

(בת 3 )

-אתה ילד גדול, אתה יכול לבד

- אני אשב לידך, אני בטוחה שתצליח לבד

-יש לך פה, אתה יכול להסביר לי מה הבעיה

גם אני לא הבנתי בהתחלה

אני מאמין בך.

הכי חשוב בעיניי!

כן גם לילדים שלי אבל להם זה יותר מתוק חמודי ילד גדול ויכול וכו

חיים מקסים יהלום נשמה אושר דבש נשימה סומכת עליך אתה הכי חזק שיש הכי חכם הכי מבין הכי מכיל וכו' זה בעלי 😍

ובכללי, למדתי לחייך כשמדברים איתם.

זו גם מחמאה בשבילם- הם מרגישים אהובים

וגם רווח אישי שלי- אני מחייכת כל הזמן.

 

הילדים שלי אוהבים...

בעיקרון תמיד עם בצל מטוגן (כשאני ממהרת את פשוט שמה את הבצל אחרי שמטגנת את העוף קצת) ולרוב גם כמה שיני שום פרוסות.
אחר כך מוסיפה את הירקות, מים רותחים ומלח, ולרוב התיבול יכלול פפריקה וכורכום, לפעמים כמון, חוויאג' למרק, רסק עגבניות, פטרוזיליה קצוצה (אני מקפיאה כל פעם אז זה פשוט לשלוף מהמקפיא ולשים בסיר), לפעמים גם קצת סילאן.

לפעמים גם מכינה מתוך מתכון מסודר, יש לי כמה קבועים שאני אוהבת-
המרכיב הסודי: תבשיל עוף וירקות
https://www.bishuli.co.il/2013/06/04/עוף-עם-תפוחי-אדמה-ודלעת/
http://www.nikib.co.il/main-course/25102/
http://www.tavshilim.co.il/archives/recipe-items/צלי-עוף-וקישואים

בד"כ ילדים לא יאכלו מסיר ירקות אבל אם תשלבי את זה בעיקרית-יש יותר סיכוי

 

לדוגמא- בקציצות בשר להכניס גם ירקות, במוקפץ עם חזה עוף להכניס גזר,כרוב,נבטים,גמבה

 

מה שלא רואים לא כואב

עם רטבים אלא נניח תפו"א מבושל בלי כלוווום

יש ילדים שזה הירק היחיד שהם אוכלים.

גם טוב.

 

לפעמים אפונה לבד בלי גזר, זה עובר.

 

אולי מרק כתום מרוסק, או אפילו מרק ירקות (בלי תפ"א) במרקם חלק.

ואם גם זה לא, אפשר מרק עוף עם ירקות ושישתו רק את הנוזל עם אטריות או אפילו שקדי מרק אם אין ברירה.

לפעמים שקדי מרק מצילים את העסק גם במרקים אחרים.

 

מרק עגבניות או שקשוקה עם ביצה.

אז אל תבנו עליו יותר מידי בקטע של בריאות

אצלי אוהבים סלק, אולי בגלל הצבע החזק. תנסי מאוד בריא.

ומצטרפת לעצה של להכין ביחד את הירקות והעיקרית, לא בנפרד.

לדוגמא עוף בתנור עם בטטה ובצל,

קציצות ברוטב עם פלפלים בצבעים שונים, בצל, גזר, קישואים

 

אשלגן למשל. גם ויטמין B5.

 

אם יש ילד שאוהב תפ"א כנראה שזה מה שהוא צריך. לא לזלזל בזה.

כי זה התסכול הקבוע שלי... שתפו"א הילדים שלי תמיד יזללו, אבל ירקות אחרים לא כ"כ. (חוץ מהקטנה - שמשום מה מעדיפה גזר ובטטה ולפעמים אפילו משאיה את התפו"א בצלחת).

ושניים מתוך הילדים לא מוכנים לאכול שום ירק מבושל אחר בכלל...

 

אתגר הירקות

 

ומתואמת - תודה מקרב לב (את יודעת על מה).

 

 

ותודה

למי שרוצה לעשות שינוי תזונתי אבל לא מצליחה לבד וצריכה תמיכה וליווי - היא מעולה ממש.

ובאמת לא חסר להם כלום, ולא רק שלא חסר להם,

מה שמעניין זה שהילדים שכן אוהבים ואוכלים ירקות אצלי - להם יש נטיה להיחלש, וקצת אנמיה, ואותם צריך לקחת לבדיקת דם מדי פעם ולתגבר.

 

וגם לי יש אחד שלא סובל תפ"א. ילדים מעניינים .

ילד שאוהב רק תפ"א מאז ומתמיד, כנראה שהוא לא זקוק למה שיש לירקות האחרים להציע,

אבל ילד שאוהב ופתאום מסרב, צריך לעשות משהו כדי להחזיר לו את התיאבון.

(רק לפעמים סובל מעצירות - הוא באמת אוכל כמעט רק פחמימות!)

אבל השנייה - סובלת מהרבה דברים, לצערי... וזה ברור לי שזה קשור לתזונה. (ולצערי גם אני הייתי כמוה כילדה...)

קליפות תפ"א לא אכילות.

אולי של התפ"א הקטנטנים, צלויות בתנור, אפשר לאכול.

אגב, זה לא נכון לגבי אף ירק או פרי - תמיד הם מכילים ויטמינים ומינרלים כשלעצמם, גם כשהם קלופים.

נכון שהקליפה יותר עשירה ויותר מרוכזת. אבל במקרה של התפ"א הקליפה עושה נזק. היא לא אכילה.

אני לא מטבלת בינתיים בגלל הילדה וחשש האלרגיות בעור

יש לך רעיון לטיבול לא חזק מידי?

וגם אומרים שירקות שנפתחו כבר מאבדים מהויטמינים זה נכון?

חיבים לאכול ישר?עד כמה זמן זה נשאר?

שאריות סלט לא לאכול?

 

אפשר להוסיף פלפל ואם היא יותר משנה אפשר קצת דבש.

אפשר לאפות עם מעט מלח ולפני האכילה להניח על התפ"א מעט חמאה והיא נמסה.

אפשר תפ"א עם עוף והם מקבלים את הטעם.

 

תמיד טוב לאכול טרי. תפ"א לא טעימים כל כך אחרי קירור וחימום מחדש.

אבל הם לא מאבדים הכל - המינרלים תמיד נשארים, וגם חלק מהויטמינים.

 

סלט ירקות חיים? יש סלטי ירקות שהטעם שלהם וגם הערכים התזונתיים שלהם משתבחים ככל שמשהים אותם ברוטב - גזר, כרוב, אפילו מלפפונים שמשהים בשמן וחומץ/לימון ובצל.

 

הסלט ירקות הרגיל אין טעם, וגם לא נעים לאכול ממנו אחרי יום, או אפילו פחות.

 

סלטי ירקות מבושלים ודאי שאפשר לאכול אפילו אחרי כמה ימים - סלק, גזר מבושל, עגבניות ופלפלים וכו', רוב הערכים שלהם נשמרים.

תירס
מרק כתום
לפעמים הולך אצלי בטטה, אפונה

בטטה אפויה. תפוא, ירקות מוקפצים עם נודלס

בירקות מבושלים- גזר, בטטה, קישוא וכו', אבל כשאני מביאה לו את זה בתור מרק כתום טחון , הוא זוחל הכל.

אצלי אוכלים את הירקות כמו שהם.

מבשלת בלי רוטב כי הם לא אוהבים ברוטב.

שעועית ירוקה, אפונה, ברוקולי, כרובית...

אני אישית לא כ"כ אוהבת רוטב אדום בדברים האלה.. יותר צהוב...

או אולי בלי הגזר ורק האפונה-

אפונה עם תיבול כזה:

כרכום, פלפל לבן או שחור (קצת), ומלח. וממש קצת לימון (ממש קצת... שלא יהיה חמוץ...)

וזהו. לבשל בסיר עם מים, שלא יהיה המון מים כדי שלא ישחה...

אם יש לך שומר זה אחלה להכניס בפנים חתיכות, נותן טעם טוב.

 

אני בד"כ מכינה עוף עם הירק באותו סיר... למשל המתכון לעיל עם עוף עובד מצוין.

עוף עם כרפס (הגבעולים ) או סלק (גם גבעולים)  אם את עושה עם כרפס כדאי לבשל קודם את החתיכות של הכרפס בסיר נפרד ולשפוך את המים ורק אח"כ לשים בסיר עם העוף...ותבלינים כנ"ל- כרכום, פלפל ומלח.

 

אפשר לעשות מרק ירקות עם קוסקוס... הם אוהבים? 

נראה לי שאם יש מאבקים (ואני מניחה שלכל הורה זה קורה לפעמים..) אז הם בכלל לא קשורים ללב הענין של החינוך. 

בעיני חינוך זה משהו אחר לגמרי שבכלל לא קשור למאבקים. 

לגדל ילדים עם ערך עצמי, אמונה בה', חוסן נפשי וכלים להתמודדות עם מגוון מצבים.

זה יותר "חינוך" מאשר המאבק.

לצורך הענין- גם אם יש מאבק (וגם לי יש...) אז הענין החינוכי העיקרי הוא אחר: מה קורה אחרי המאבק?

יש דיבור פתוח עם הילדים? יש הסקת מסקנות? יש בקשת סליחה כשצריך? יש התחלה מחדש אחרי מאבק?

ומה קורה תוך כדי המאבק? באילו מילים משתמשים? עד כמה הילד מצליח להוציא את ההורים מכליהם? עד כמה ההורים נעזרים באיומים?

 

קשה לדבר באופן כל כך כללי, אבל כדאי לזכור שכל מצב פחות נעים ויותר קשה- הוא גם הזדמנות ללמד ולחנך את עצמנו כהורים, וגם הזדמנות לילד להתמודד עם מצבים לא קלים לו.

ל-א אמרתי שבעיני חינוך זה מאבקים.

אלא- אני פשוט נתקלת בזה בפועל, במציאות

ותוהה אם רק אני מרגישה ככה, או שגם אחרות

ברור שיש ימים שהכל הולך חלק וטוב

אבל רוב הזמן זה לא כך

אותי זה מצער

והייתי שמחה לשמוע מנסיונן של נשים 

כי זה 2 רצונות סותרים

לפעמים אפשר לעקוף את ההתנגשויות

לפעמים צריך לנצל אותם לגיבוש סמכות הורית ולגבולות

וזה טוב להם ולנו

צריך לחנך למרות המאבקים - ולפעמים המאבק מקלקל לחינוך וגורם לדברים לא להתקבל.

 

זה שונה מילד לילד, מגיל לגיל, ממציאות למציאות. 

 

אין תשובה אחידה.

 

ככלל, החינוך שווה מאד. אבל לא תמיד ה"מאבק" באמת מחנך.

 

 

מעבר לכך, בדרך כלל בשביל החינוך לא צריך ממש מאבקים. לרוב אפשר למצוא שבילים עוקפים למאבק הישיר. זה לא סותר שיש דברים שצריך לעמוד עליהם. גם לעמוד על דברים אפשר בצורה מתונה.

 

[לא יודע על איזה גילאים מדובר כאן. זה נשמע קצת כמו אמא עייפה אחרי "מאבק" על סדרים וזמנים... נו, שאלו תהינה בעיות החינוך.. בלי לזלזל כלל בחשיבות של הרגלים טובים מגיל צעיר]

אולי הייתי צריכה לשאול אחרת-

האם יש דרך לחנך ילדים ללא מאבקים? לחנכם מתוך שמחה, הבנה הקשבה או שאלו סתם מילים מנותקות מהמציאות??

 

אותי מאוד מצער שמרבית הזמן, זה דרך מאבק. ורק כך זה עובד

האחת, שאם הגדולים שלך עדיין קטנים, אז עוד אין כ"כ הרבה נסיון. הרב אבינר אמר פעם שלחנך ילדים זה לא בעיה - מהילד השישי יודעים בדיוק מה לעשות....  זה בערך כך..

 

הדבר השני, שעם קטנים, ה"מאבקים" הם לא פעם על הרבה פרטים קטנים שהאמא מעורבת בהם כי היא מנהלת יחד איתם את סדר היום. נמצאת איתם, "מפעילה" אותם, ממילא יש הרבה נקודות כאלה. "סידרת את המשחק"? "אח"כ".. "אבל אנחנו צריכים לגשת כעת לאכול".. "אני בכלל לא רעבה".. "אין דבר כזה"... "אבל למה חיים עוד לא מסדר"... וכו' וכו' וכו'.....

 

לא פעם, מי שמדבר טלפונית עם אמא מטופלת בילדים, יודע שאין "דרך ארץ".. תוך שהיא מדברת איתו, היא מדבר איתם.. אם היא תבקש סליחה כל פעם שהיא מפסיקה לרגע - כל השיחה היא תבקש סליחה...

 

 

בצירוף שני החלקים הנ"ל ביחד, האמת לדעתי, שאפשר לנהל גם את כל הסדר הזה ודומיו, בנחת, בחיוך, בהצעת פשרות-קטנות מתוך הבנת רצון אחר כשהוא אמיתי, ועם זה הבחנה מתי סתם "תירוצים", וגם עמידה על מה שצריך, בנחת.

 

אבל... ראשית, הנסיון עושה את שלו.

דבר שני, לפעמים, אם מסתכלים על כל השיח מראש כתהליך שהוא חלק מהאינטראקציה, לא רק משהו כדי להשיג את ה"יעד" ("תסדר"..), אלא הדיבור עצמו הוא משהו חמוד, מענין, לפעמים משעשע, לפעמים מעצבן.. אז זה נותן יותר סבלנות אליו.  

והעיקר, לדעתי, סבלנות של האמא אל עצמה. זו מציאות חיה, לפעמים האמא כבר עשתה כמה דברים באותו יום.. טוב שיהיה כיוון כללי שמעוניינים בו, ועם זה, לא להיבהל מידי אם "מקצרים" לפעמים; הילדים תופסים היטב שאמא היא בן אדם, ואי אפשר לשגע אותה בלי סוף.. זה לא כ"כ גרוע.

 

אבל באמת, אני חושב שבכללי זו לא שאיפת שווא. אפשר - אבל בשום אופן לא להיות מסתוכלים כשעוד לא מגיעים אל היעד הזה לגמרי. מתקדמים בהדרגה.

נראה לי שזה יכול לעזור לך מאוד. אני נעזרתי בו הרבה.

אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך, אבל אם מרגישה שכל הזמן יש מאבקים אז לא, זה לא חייב להיות ככה.

יש דרכים לנהל את העניינים בצורה חלקה יותר, ולפעמים גם צריך לעלות על שורש הבעיה כדי לפתור אותה. 

אל תתיאשי.

כולנו עוברים הרבה בנושא החינוך, ו"ילדים היום זה לא ילדים של פעם".

אבל אנחנו בעצמנו גם גדלים יחד עם הילדים- לומדים להכיל, לאפשר, מתי לשים גבולות ואיך, וכו' וכו'.  

מקסימום להעיר את תשומת לבה של אמך לעניין.

וגם זה לא בטוח שכדאי.

זה לא עניין הילד להודיע לאמא

משתתף בצערך

המקסימום שהייתי עושה
לאפשר לו להבין שאתה יודע- אולי הבושה תעזור לו
או לחילופין להעלות את נושא הסינון באינטרנט בבית

סרטונים...
יכול להיות שהוא בכלל לא ראה אותם

מנק מבט אחרת.

יצא לי כמה וכמה פעמים שנכנסתי לגלריה וגיליתי סרטונים שככל הנראה הורדתי אבל לא צפיתי.
אפשר לדון לכף זכות, ואולי גם לבוא לאבא בתמימות...
זאת דעתי האישית

אין לי פיתרון  ברור

אולי לשתף את רב הקהילה?

בן כמה אתה?

יכול להיות שהוא ימליץ על אדם טכני שיסביר לך איך לחסום בלי שידעו

סתם זרקתי לחלל האוויר רעיון שאולי הרב יגיד.

יכול מאוד להיות שאני טועה, ושהרעיון גרוע, זה באמת דבר מורכב.

זה ניתוח פשוט למדי, אורך כעשרים דקות-חצי שעה, ועוד באותו יום משתחררים הביתה.

מבחינה פיזית אין הרבה הכנות, אבל כדאי להכין את הילד מבחינה "נפשית". הוא קטן נורא (אנחנו עברנו את זה לראשונה עם ילדה בת חמש), ולכן צריך לחשוב איך להסביר לו מה הולך לקרות.

אפשר לומר לו בשפה פשוטה: "נכון קשה לך לשמוע באוזניים? אז יש איש נחמד שרוצה לעזור לך לשמוע טוב. אנחנו נלך אליו, ויהיו שם הרבה אנשים שיעזרו לו. אתה תשכב על מיטה, ואמא/אבא יהיו לידך - ואז אתה תירדם. וכשתקום - בע"ה תרגיש טוב באוזניים. ואז ננוח שם כמה זמן במיטה מיוחדת, ונשחק ביחד - ואח"כ נחזור הביתה."

את מכירה אותו הכי טוב, אז תדעי איך להעביר לו את זה בצורה שהוא מסוגל לקלוט.

תכינו אתכם הרבה משחקים ודברים שהוא אוהב לשעות האשפוז שאחרי הניתוח (ואולי גם לזמן ההמתנה לפניו).

מניסיוני, החלק שהיה קשה זה התעסוקה עד הניתוח כשהילד בצום..

 

תביאו משחקים קטנים שהוא אוהב, מוצץ אם לוקח.

 

לא זכור לי שצריך לקנות משהו, למחרת כבר חזרה לשגרה. אפילו לפני כן, ב"ה.

 

להורים החלק הקשה זה ההתעוררות מההרדמה, הילד מסטול ומתבכיין ואין כל כך איך להרגיע. אח"כ כבר תוך כ-20 דקות זה עובר והילד חוזר לעצמו.

 

בהצלחה!!

בהנחה שאתם עושים בטיפול מקומי, באים לשעתיים-שלש וחוזרים הביתה (פעם, היו מאשפזים בשביל זה לזמן הגון. גם חשבון, כנראה, של ריווח של בי"ח..).

 

העיקר לשדר אוירה רגועה, להסביר לילד בקיצור שיעשו לו משהו טוב באוזניים כדי שלא יכאב לו והוא ישמע היטב.

להיות על ידו, הכל באוירה רגועה. בזמן הקרוב אחרי שמתעורר, יחס חם ומרגיע עד שמתאושש מהתחושה.

 

הם נותנים מן הסתם הדרכה לגבי זהירות מרטיבות באוזן. 

עם בן שלוש וחצי. הרדמה מלאה.
וההתעוררות מההרדמה היית משהו שלא צפיתי כלל!! (היה רעש חזק בחדר ההתאוששות מאנשים אחרים שדיברו וצחקו וצעקו וכנראה זה גרם לילדי להתעורר לפני הזמן) במשך שעה הוא השתולל לי בידיים, הייתי חייבת לתפוס אותו היטב כי אחרת פשוט דפק את הראש בברזלי המיטה. הכל תוך כדי יללות.
הייתי בתחילת הריון וממש חששתי לעובר עם כל הבעיטות. אבל לא היית לי ברירה, הבנתי שאני צריכה קודם להגן על החיים/בריאות של הילד.
אח''כ הוא נרדם בחסדי שמיים לעוד שעתיים ואז התעורר יקיצה טבעית והתנהג כרגיל.
ומדובר בילד רגוע לחלוטין ביומיום. אם הייתי מודעת לעניין הזה מראש, בעלי היה מגיע איתנו לניתוח.

אין קשר לרעש שהיה בחדר. הוא התעורר כשנגמר החומר המרדים, זה לא כמו הרדמות רגילה עם יקיצה טבעית.

 

ההשתוללות זה מחומר ההרדמה וזה לוקח זמן עד שזה יוצא מהמערכת של הילדים. 

 

אבל תיארת את החוויה במדוייק וגם אנחנו שהיינו מוכנים לזה עדיין הופתענו מהעוצמה.

קהילתי גב"ש

מוזמן ליפו.
עונה להגדרה של קהילה תורנית וצעירה במרכז.
אנחנו הגענו כי חיפשנו מקום במרכז לגור, שיהיה למגורים שלנו גם ערך מוסף. מאז אנחנו פה...

מה אחוז היהודים בשכונה שלכם?

יש קהילה ביישוב יד בנימין של הרב שמואל טל , ישיבת תורת החיים , קהילה ממש איכותית ותורנית , יש הרבה אברכים ב"ה נראלי שזה המרחק פחות או יותר מפת"ת , נמצא באיזור גדרה , יבנה.. ממליץ בחום! יש המון מוסדות של הקהילה שלנו , תלמוד תורה , ישיבה קטנה , בתי ספר לבנים ולבנות , אולפנה , ישיבה גבוהה , מדרשה , בית ספר לייעוץ תורני , בית ספר ללימודי קולנוע , אני ממש התחברתי , יש לקהילה אתר " טל חיים " מוזמנת להיכנס . בהצלחה רבה!

אבל בבוקר בשעות הרגילות זה יותר מ30 דק לפ'ת...

הרבה יותר קרוב לפ''ת מהרבה המלצות שניתנו. והדרך בבוקר יותר קצרה מאשר להגיע מכיוון המרכז, כי הפקקים על כביש 5 מתחילים לפני צומת מורשה. והכניסה לפ''ת היא ממחלף ירקון.
יש שם קהילה מהממת והמון פעילות לקהילה הכללית אם מעוניינים לפעול ויש זמן וכו. מחירי שכירות סבירים יותר מאשר המרכז (אם כי לא זולים) וגם-חשוב מאוד, אפשרות ריאלית לקניית בית בהמשך.

כדאי לבדוק בוויז את זמני הנסיעה בשעות היום השונות.

מה בערך הטווח מחירים של דירת 3-3.5 חדרים ?

האם יש שכונה שבה מרוכז הגרעין התורני?

הבעיה היא שאם הוא קם בבוקר/או לפעמים מתעורר באמצע הלילה הוא זוכר את זה ומתחיל לבכות למה הוצאתי לו

אולי עם איזה דמות שהוא אוהב?
ואז אולי הוא יסכים לשים

הבן שלי באותו גיל וככה זה עובד אצלינו

כמו נעליים ששמים לתינוקות שעוד לא הולכים - אם תמצאי.

 

ולנסות לברר למה הוא רוצה לישון עם הנעליים.

הוא אוהב אותן במיוחד?

הוא מרגיש "חשוף" בלעדיהן?

כמה שאפשר לברר בגיל הזה...

גל ישן יותר טוב וגם בלי נעליים

איך אתם מורידים לפני השינה ולומר לא ישנים עם נעליים

לתת לו לבחור איפה להניח ובבוקר יראה את זה ויקח

נראה לי הוא קשור לנעליים ומפחד שיעלמו לו

 

מה יקרה אם הוא יישן עם נעליים?

 

אם לא יצא שהתקלח באותו יום לפחות הרגל צריכה אוורור...

זה לא ימשך עוד הרבה זמן, אני מניחה.

זה יותר נשמע לי כמו עקשות של גיל שנתיים שתעבור לה מעצמה.

ואם זה יוצר מלחמות איתו אז אולי זה מיותר.

תני לו לישון עם נעליים כמה ימים- עוד שבוע, שבועיים ואז תנסי להוריד לו בשינה ותראי אם הוא עדיין קם בוכה.

ולגבי אוורור- אפשר לתת לו להסתובב עם גרביים או יחף בבית אחה"צ. 

היא לא מוכנה שתלכי? היא פוצחת בצעקות היסטריות כשאת הולכת?

איך היא מתנהגת אצל זרים? (כאן נמדדת בד"כ חרדת נטישה).

 

חפץ מעבר בהחלט יכול לעזור... או, אם אפשר בכ"ז, להישאר לידה עד שהיא רדומה לגמרי. (היא מתעוררת במהלך הלילה? אם היא מגלה שאת לא לידה - יש צעקות היסטריות?)

אצל זרים?במטפלת?

יותר טוב עם ההתעורררות בלילה.

נתתי לה שמיכה למישוש ובובה.

נחשב כחפץ מעבר?

אי-רצון להיפרד מהיום ולהיפרד מההורים למהלך הלילה. זו יכולה להיות תקופה ארוכה עד שתתרגל לכך שהיום נגמר, ואין ברירה אלא לעצום עיניים ולישון.

שמיכה ובובה בהחלט נחשבים כחפץ מעבר.

ברגע שקראתי את תחילת ההודעה, רציתי לשאול אם נכנס אח קטן לתמונה...

 

כנראה מרגישה "יחס מועדף" בעיניה, אל האח הקטן. וחושבת שכך תוכל לזכות לזה גם כן...

 

 

תנסו אולי לדבר איתה. מצד אחד, לתת לה תחושה חמה של ילדה אהובה. ומצד שני, לאפשר לה להרגיש את היתרון בתור אחות גדולה.

 

למשל, לומר לה: את גילי חמודה-חמודה שלנו. ואם כבר לא תהיי תינוקת שבורח לה - נרשה לך גם לטפל באח הקטן, לעזור לאמא להלביש אותו.. וכו'.

 

צריך להקדיש לה כל יום זמן שהוא רק שלה. לתת שימת לב, סבלנות לסיפוריה וכו'. כך שתהיה בטוחה ביחס החם אליה מצד עצמה.

 

ואז, גם לעשות אותה "שותפה" בטיפול באח הקטן; שהיא "בצד שלכם". 

אם זה יבוא מתוך הדבר הראשון, אז תוכל לעכל את זה לא כאילו הוא במרכז, אלא בתור עוד משהו שעושים יחד איתה. "פרוייקט" שהוא גם "שלה".

 

 

הצלחה רבה. זו תופעה מצויה.

 

 

וגם על דברים אחרים זה לא לקטנים זה רק בשבילך כי את גדולה

בדרכ קשה להוריד....
תנו לה הרבה תצומת לב. מדי פעם פתק טוב לגן כמה היא בוגרת וגדולה. פעם ב.... שתחלק בגן משהו לכולם טץחבילת ווםלים.... משהו קטן.... שתעצים את עצמה.
ולא להתרגז שהיא מפספסת.... תהי אדישה ותני לה להחליף לעצמה לבד.... כן לבד!!! ככה היא תרגיש וזה מנסיון.

חשוב מאוד לתת לה תזכורת לגשת לשירותים לפחות בהתחלה.

בן 3, עדיין לא גמול (לא בכיוון אפילו), אין אחים קטנים- אבל מדי פעם הוא מחליט שהוא תינוק, ולא מסכים ללכת ולדבר- רק זוחל ומקשקש. רוצה בקבוק עם חלב. מכריז "אני תינוק" בכל פעם שמבקשים ממנו לעשות משהו של גדולים...

אבל רוב הזמן הוא בסדר, וכשהוא רוצה מאד לעשות משהו ואני אומרת לו ש"תינוק לא יכול, רק ילד גדול" הוא עובר קפיצת גדילה פלאית.

אני לא דואגת, הוא יגדל ויצא מזה.

את ובעלך והוא.

אתם משפחה עכשיו, לא נכון לדעתי להרגיש כל הזמן עם רגל אחת בחוץ כי זה מערער את כל התא המשפחתי שגם כך אצלכם הוא מורכב ורעוע

זה בעייתי שילד מאיים לעשות דברים אז כולם דורכים על הביצים בשבילו עזרנו תקופה ואנחנו במצב כלכלי לא הכי מזהיר בגלל שנים של עזרה ומזונות בעלי לא צעיר מבוגר ממני ורוצה קצת לנשום אויר

לכן הצעתי מה שהצעתי

אבל כן רוצה לתת נקודה למחשבה.
אדם שהוא חולה נפש הוא באמת חולה! שיקול הדעת אינו תמיד כמו אדם רגיל. ניתוח המציאות יכול להיות שונה מאצל אדם רגיל.
ולכן קשה יותר לשפוט את נושא היכולת התעסוקתית , היכולת להתמיד בעבודה קבועה,ה"מגיע לי" ועוד במושגים של אנשים "רגילים". זה באמת שונה.

וכמו שאלעד אמר כן צריך לפתוח את זה עם בעלך ולמצוא את השביל המתאים לבית החדש שלכם מול הבית הישן של בעלך. וגם להבין שאכן יש פה מורכבות לא רגילה מכל הצדדים.

לא יודעת אם זה קשור לכם, אם לא, תזרקי לפח.
יש מקומות הכשרה שמיועדים ספציפית לאוכלוסיות מוגבלות ובכללם מתמודדים עם בעיות נפשיות. הם נותנים ייעוץ ואבחון תעסוקתי וכן קורסים של הכשרה מקצועית ועזרה בהשמה.
יש ברעננה את מכללת גל, ויש עוד מקומות.
דרך ביטוח לאומי אני חושבת שזכאים בחינם.
בהצלחה!

הוא לא מעוניין בכלום רק להזכיר כול הזמן שהוא חולה ועם כדורים ורוצה שיממנו אותו מכסף שאין לנו. לא הבנתם את הנקודה הוא לא רוצה להשתקם אלא שיירחמו עליו

השאלה היא אם את לא רוצה אותו דבר בדיוק..

גם באולפנא הכי דוסית בעולם היא עלולה להתחבר לזאת שההורים שלה שלחו אותה לשם בעל כורחה והיא ממש לא מה שחשבתם שתהייה החברה של הילדה שלכם.. 

 

לדעתי שלחו אותה לאן שבא לה ותעשו את הכי טוב שלכם כדי לחנך למה שאתם מאמינים בו.. מעבר לזה מה שיקרה כבר לא בידים שלכם..

יש השפעה של המקום ושל הסביבה, אבל צריך לקחת אותה בערבון מוגבל כי זו השפעה שקשה לחזות אותה ולכן צריך להסתכל על מכלול השיקולים: לאן הילדה רוצה ללכת? למה היא רוצה ללכת דווקא לשם? איפה יהיה לה טוב? איזה אולפנה מתאימה לה יותר מבחינה חינוכית?. ויחד עם זה לשקול את הנושא החברתי בפרופורציה המתאימה.

 

בכל מקרה חשוב בתור הורים לשים לב מה קורה עם הילד בפנימיה. להתעדכן , לדבר איתו כל יום , לדבר עם המורים. זה ברור לכולם שהעבודה החינוכית לא נגמרת ברגע ששלחתם אותה  לפנימיה, אבל בפועל הרבה הורים "מאבדים את זה" וחבל..

 

את היכולת לדעת מה באמת יהיה טוב להן.

 

יכולות אולי להרגיש מה כרגע יותר מוצא חן, מהתרשמות קצרה. יש כאלה שקולעות יותר - ויש פחות. אלא אם כן, מדובר במקום שהיא חשה שהוא ממש "ההיפך" ממנה.

 

אלא שהשאלה היא, המחיר של כפיה על מה שאינה רוצה.

וזה כבר תלוי ברמת ההבדל בנחרצות מול שני המקומות, באישיות שלה, במה שבאמת יש במקומות האלה.

 

כדאי אולי לנסות לשוחח ביחד על הצדדים השונים שהיא רואה במקומות הללו. אפשר לנסות לטפטף קצת מה אתם רואים חיובי בדברים שמשמעותיים גם לה (למשל, אמירה ששם יש כללים ברורים ללבוש, לבת שבעצמה לא נלהבת מזה, עלולה לייצר נוגדנים..). לפעמים, ילדים נוטים "להשתכנע" ממה שההורים רואים כטוב.

אפשר גם להציע להגיע ליותר זמן לבדוק את שני המקומות - ולבקש במקום המועדף עליכם שיארחו אותה היטב.

 

שאלה לא פשוטה.

 

הצלחה רבה.

 

 

בחירת אולפנה בשביל הבת היא קודם כל אמירה חברתית. כלומר, לאיזה אולפנה שאני הולכת כך אני אהיה מתוייגת בחברה. ולכל אולפנה יש את הסטיגמה שלה.

זה נכון שבגיל הזה אין ידיעה ברורה לטוב ורע כמו להורים. אבל יש מושג חברתי, שאין להורים. ואם היא חושבת שיהיה לה טוב באולפנה שהיא רוצה מסיבות כאלה ואחרות היא כן יודעת משהו.

אני התעקשתי גם לבחור באולפנה פחות דוסית בשבילי וההורים שלי העבירו לי מסר ברור- שהם מאמינים בי וביכולות שלי לשמור על עצמי ועל מה שבאתי איתו מהבית. וראיתי באופן ברור מאוד גם עלי וגם על חברותיי, שמי שבאה מבית יציב עם יסודות טובים, שמרה על זה. ורק עלתה למעלה והשפיעה לטובה.

 

לדעתי, אם אפשר לנסות להסביר לה למה כדאי ללכת לאולפנה שאתם רוצים והיא תשתכנע ותלך ברוח טובה, אשרייכם. אבל היא מאוד מאוד מתעקשת, תאפשרו. כמו שזה נשמע מההודעה שלך זו לא אולפנה מאוד גרועה, רק פחות דוסית מהשניה. ולדעתי גיוון זה רק מוסיף ועוזר לבת להכיר את עצמה טוב יותר ולמצוא את מקומה. אנחנו לא כל החיים נחייה בחממה..

 

זו דעתי.

בהצלחה

השאלה למה קוראים תורני יותר וגבולות ברורים יותר. לפעמים ההבדל בין אולפנות הוא לא בכיוון ובגבולות אלא דווקא בדרך. אולפנה אחת תעסוק יותר באכיפת הגבולות ואחת בתהליכי עומק למשל. דוגמא:שתי אולפנות מתמודדות עם שימוש במכשירים חכמים. בראשונה נאסר לחלוטין השימוש בהם כמובן תוך הסברים ושיחות על חומרת העניין ועל הנזקים, ובשניה התקיים תהליך חינוכי שבסופו הוחלט בשיתוף עם הבנות שבנות שיש ברשותן מכשיר חכם, תוכלנה להשתמש בו אך האולפנה תתקין עליו תוכנת נטספרק שמגבילה את השימוש לווצאפ ומספר קטן של ערוצים תורניים, וגם מגבילה את זמן השימוש באלה לשעה וחצי או שעתיים ביום. באולפנה הראשונה יש הרבה בנות עם טלפונים פשוטים ויש לא מעט בנות עם טלפונים חכמים, שבמקרה הטוב נשארים בבית ובמקרה הרע מגיעים לחדר באולפנה, כמובן ללא בקרה וסינון שהרי האולפנה אסרה. באולפנה השניה לרוב הבנות יש טלפונים ולכולן התקינה האולפנה נטס פארק. העניין. המשמעותי הוא לא רק התוצאה, אלא מה השיח של הבנות כלפי האולפנה. האם הן בהתנגדות לכללים ולאולפנה או שהן מזדהות עם הדרך שלה. יש בנות שמטבען יותר מתנגדות לכללים שנכפים עליהן ולשיחות של מוסר ויש בנות שזה טוב להן. יש בנות שנבנות מהיכרות עם בנות מבתים שונים (ביתי השישיסטית כבר הבחינה שהקשר בין רמת הדוסיות של בנות בכיתתה קשורה לפעמים בקשר הפוך לרמת הדוסיות של הבית שלה) ויש בנות שמתאים להן להיות עם בנות כמוהן.. אני חושבת שהורים לנערה בכיתה ח', כבר יודעים ומכירים באמת, האם הבת שלהם תבנה ממקום עם לחץ תורני (גם אם מוסווה) או שזה יגרום לה להתנגדות. לי אגב יש שלוש בנות באולפנות, משני הסוגים, הדיונים בינהן מאודדדד מעניינים. הורים צריכים הרבה כנות לראות את המקום האמיתי של הבת שלהם ולא להחליט לפי מה שנחשב לתורני יותר או פחות. בהצלחה.

שנחשבת לאולפנא תורנית ואני מדברת על לפני 10 שנים.... שזה היה יותר דוס... ויצאו משם עם מכנסיים.... זה התחיל במכנס חיתול והמשיך לגינס צמוד... כיום נשואות אחת עם כיסוי ראש מלא אחת ללא כיסוי ראש ואחת עם סרט דק מאוד....
היום החינוך לא קל. צריך לחפש מקום טוב עם חברה טובה. הרבה מאוד תפילות ועקרונות מהבית.
בהצלחה.

ומקווה שזה בסדר.
הוריי שלחו אותי לאולפנא שהיא המשך ישיר לבית הספר היסודי. בכיתה י' חשבתי על לעבור למקום אחר, בסוף הוריי החליטו לא לאפשר לי. מסיבות חינוכיות, דתיות וכדו. כיום ממבט לאחור של עוד מעט אמא בעצמי אני כל כל מבינה שהם ידעו יותר טוב ממני מה טוב לי, ושהכאסח שבסוף נשכח היה כל כך משתלם ביחס לעתיד שלי ולמדץקום התורני שאני נמצאת בו, בין היתר בסכות האולפנא שהתחנכתי בה.
אני בטוחה שאבא ואמא יותר חכמין מהילדים שלהם, במיוחד בגיל ההתבגרות. ולמרות שילדים לא מכירים בזה אז, בעיניי זה משהו שההורים צריכים להשתמש בו בחכמה- הסמכות שלהם להחליט לילד כי בגיל 14 ילד לרוב לא יודע לבחור בצורה הנכונה היכן ללמוד.

מצד אחד אני ממש מבינה למה היא מתלהבת מהאולפנה זה נראה באמת כיף שם ואני יודעת שיש לה את היכולות לשמור על עצמה ולצאת מחוזקת מהטוב שיש שם אבל מצד שני היא יכולה בהחלט להסחף לכיוונים לא טובים במיוחד שהבילבולים שם עטופים בצדיקות כביכול. ולאולפנה התורנית יותר כמובן שאין תעודת ביטוח חינוכית אבל למה מראש להכנס למקום עם התמודדויות לא קלות? מיום ליום היא מתלהבת יותר דווקא מהאולפנה הפחות תורנית ואני לא יודעת מה לחשוב

יש לי חברה שמאד רצתה ללכת לאולפנא לא תורנית
ועברה מלחמות עולם כל התיכון עם הוריה
בסוף עברה בין כמה אולפנות שונות והיה לה לא קל בכלל...

וגם לא הבנות.
תבדקי איך נראות בוגרות האולפנא, מה הכיוון שלהם והמראה שלהם בסוף האולפנא.

אני לא רוצה לדבר על אולפנות ספציפיות אבל בהחלט מכירה אולפנא שבה הבנות מאד מגוונות ומגיעות מכל מיני סגנונות של בתים דתיים מינוס
וב"ה יוצאות חלקן דוסיות ויראות שמים יותר
מבנות באולפנות לדוסיות בלבד.

בקיצור תבררי על עניינים מעמיקים יותר מבית וכללי צניעות.
מה הבת שלת מחפשת? למה רוצה ללכת דווקא לאולפנט ההיא?
מה דעתה על האולפנא היותר תורנית? פחות בא לה או שהיא ממש לא בקטע ?

אני שמעתי על פעוטונים בבית שלוקחים 1500 ש"ח לא כולל יום שישי 

אבל כמובן יש כאלה שלוקחים יותר וגם שישי...

בערך חמישה ילדים אם זה מטפלת אחת

 

אני לא בשלב של לחפש פעוטון כרגע אבל אם הייתי צריכה היה חשוב לי לדעת:

*שיש לה עוד עזרה במהלך היום...או תגבור בשעות מסוימות...

( לארגן ארוחות לוקח זמן מי לבינתים עם הילדים??)

* לראות שיש מרחב בבית וחצר גדולה

* ארוחות מה התפריט? שיהיה ארוחות מסודרות ותפריט כמעט קבוע

* מגוון רחב של משחקים...

* שהבית נקי פחות או יותר..

לא נהוג יותר ממטפלת אחת...

אבל יש כאלו שהם לא לגמרי יום שלם לבד..

שיש להם תגבור או עזרה מאחד הילדים או משהו בשעות מסוימות 

ממה גם מתפרנסות?

1500*5=7500 אלף בחודש לא כולל יום שישי שזה יום חופשי...

 

 

ואוכל.

וזה יוצא די דומה לשכר רגיל

אבל מצד שני אין הוצאות על פעוטון לילד שלך

נראה לי מתאים בעיקא למי שממש אוהב ילדים
וגם ככה הילד שלו בפנים.

וביטוח לעובדת הנוספת. ..
ורכישת ציוד מתכלה ולא-מתכלה
לעסק יש הוצאות נלוות

"בשחור"
ויחד עם זה זה לא מי יודע מה משתלם

אז חוקי ומסודר
אולי אולי ישאר לה נטו 2500-3000 בסוף חודש

כי הוא תופס בפעוטון שלך מקום שהיה יכול להיות של ילד נוסף

במקומות כאלה בד"כ עובדים עד 13:30 14 ככה שזה יחסית שכר נחמד ועבודה מהבית

זה תלוי מיקום ועוד כמה דברים..

זה תלוי גיל (תינוקות או פעוטות ) אבל יש תקן כמה ילדים מותר למטפלת אחת (במעונות תמת ) ולדעתי מטפלת אחת בהחלט יכולה להסתדר עם חמישה ילדים
אציין שהייתי מטפלת במשפחתון פרטי של 8 ילדים (בני שנתיים +/-) והיה יותר מבסדר. ולא היה לי שום נסיון קודם כשעברתי בזה.

מה טווח המחירים ? מה הביקוש ?

לפי זה תקבלי כיוון.

בד"כ: יש כאלה שלוקחות ילדים מגיל 0-2 (תינוקות) המחיר יותר יקר אבל יש פחות ילדים. פחות צריך להשקיע בהפעלות ויותר טיפול בתינוקות.

יש כאלה שלוקחות ילדים בגיל 2-3 ואז זה יותר כמו גן קטן... אפשר לקחת קצת יותר ילדים אבל זה דורש השקעה בהפעלות וכדומה.

ויש גם מטפלות שאצלם הגיל לא מוגבל...

לגבי אוכל , יש שמכינות בעצמם (לרוב), ויש כאלו מטפלות שאומרות להורים להביא אוכל (בד"כ לתינוקות).

תבדקי לאיזה סגנון עבודה את מתחברת יותר, תעשי השוואות ובדיקה במקום מגורייך כי בסוף הסטנדרטים נקבעים לפי הסביבה ובסטנדרטים האלו את תצטרכי לעבוד.

משפחתון בבית

כל יום חוץ מיום שישי, מ7:30 עד 4:00

כ1200 לחודש, לא כולל ארוחות

חמישה ילדים, בעבר הייתי גם עם קבוצות של 8 ילדים

והמחיר שלי נחשב זול מאד, המחיר גם תלוי בסגנון האוכלוסיה , ומחירים שמקובלים באזור

המון בהצלחה

 

אני שילמתי מחיר כזה על 4 ימים בשבוע, עד 14:00

בני חצי שנה-שנה וחצי

חשוב לי המטפלת -שתהיה רגישה וחמה ואוהבת.
זה בעיקר.
ואני גם מבסוטה שיש לה המון משחקים וששמה שירים ואחראית מאוד- רושמת מתי ישנו ומה אכלו
וכשבאים לקחת- תמיד יש לה מילה טובה על הילד וסיפור על משהו מתוק שעשה.
ואף פעם לא אומרת עליו משהו שלילי- נגיד כשהיה ביום הפוך ורצה רק בידיים היא אומרת- היה לו יום קצת פחות מוצלח. אבל אף פעם לא משהו עליו..

לגדולה שבת 2.8 משלמת אותו הדבר ובעצם פחות -שבע מאות ל6 ימים.
וזה במבנה מסודר כמו גן ממש עם ארגז חול וסדר יום כמו גן של גדולים. וגננת וסייעת.

באמת מתנה לגור במקום עם מחירים שפויים לגנים

באסה לגננות

מכירה מישהי בתל אביב שלוקחת 4000 (יש לה 2 תינוקות) , ושכנה שלי לקחה 800, עם 5 ילדים.

אבל- ההורים פחות מרוצים והמטפלת עובדת יותר.
וגם, זו אחריות עצומה והשכר נחמד אבל לא בשמיים כך שכדאי לשקול טוב אם מתאים. ובנוסף את סוג של מתחייבת לשנה ואם את מעוניינת להיות עצמאית חוקית תצטרכי לפתוח תיקים ברשויות ולשלם לרואה חשבון או לעבוד הרבה על ניירת.
ציוד- מתכלה , הדירה עצמה גם נפגעת. הילדים הם גם הוצאה גדולה של אוכל וחשמל. צריך הרבה מקום ולרוב העבודה היא להרבה שעות וההורים צריכים לפעמים גמישות. את גם צריכה לגבות מהם כספים שזה סיוט בפני עצמו.

בהחלט עזרתם המון!

@מעין אהבה  אשמח לשמוע איפה את גרה.
 

אבל זה המחיר בבני ברק

לפתוח משפחתון תמ"ת.
הבנתי שזה ריווחי בהרבה


בכל מקרה זה מאד תלוי איזור, אז את צריכה לראות מה מקובל אצלכם.
הייתי במקום בו לקחו 500 שח לחודש עד 13:30 ל6 ילדים כולל שישי
ובמקום בו לקחו 1200 ל6 ילדים עד 2 לא כולל שישי...
עוד מקום לגיל שנתיים לקחו 500 לחודש על 15 ילדים עד 13 2 מטפלות כולל שישי. היה גן מאד מאד מושקע בתכנים!!
בהכללה גסה אני אגיד שבציבור החרדי לוקחים הרבה פחות
וביישובים דתיים וכאלה לוקחים יותר...

כמובן כדאי לך לבקר מה האפשרויות והכיוון איפה שאת גרה .
חישוב בכמה כסף שווה לך לעשות את זה (זה בטח ידרוש השקעה בקניית משחקים וקצת התאמה של הבית- שזה פחות משתלם אם את לא חושבת על הכיוון לטווח ארוך... )המחויבות לעבוד (ולמצוא מחליפה אם צריך )
כאבי ראש מול תשלומים של הורים....

בקיצור יש לך קודם עבודת שטח
מה שלי חשוב:
מישהו שאוהבת ילדים ואת העבודה איתם
עם עין טובה
מחברת, מגלה יום ואהבה. לא ביקורתית
מעבר לזה וגם תלוי בגיל- שתשקיע ותפתח אותם: שירים, ללמוד מילים/ דברים חדשים
סביבה נעימה
משחקים
מרחב
יש כאלה שנקיון מאד חשוב להם
הגינות וישירות מבחינת התשלומים- שדברים יהיו על השולחן ברורים ונעימים

חשוב!
חוזה ברור לגבי עזיבה באמצע שנה, תשלומים על החופש הגדול (יש מטפלות שלוקחות וחשוב להבהיר את זה! ) זמני חופשות, מחלת ילד, אופן התשלום , ביטוח יש או אין, איחורים באיסוף (מומלץ לבקש צ'קים מראש לפי מס החודשים ולהפקיד כל חודש ).
ממליצה לנסות לדבר עם מישהי שעשתה זאת ולשמוע על הפרטים הקטנים.....

בכללית אם את טובה בזה את יכולה עם השנים לצבור שם ומוניטין.

יכול להיות ער ולא רגוע גם עד 5 בלילה ואק כשהוא פולט )המון( הוא נרגי. זה קורה רק בלילה. מהיכול לעזור לו? הוא לא הראשון שלנו , אף אחד לא היה ככה....
ן 7 שבועות

*בן 7 שבועות
*רק כשהוא פולט הוא נרגע
*מה יכול לעזור לו

להוציא אוויר, ולפלוט...

אהבתי את ההגדרה "דובי לא לא" ממש כך.

אני קוראת לזה גיל ה"דווקא" יש להם סוג של הנאה מסויימת לראות אותך יוצאת מהכלים (הם קולטים מיד מה גורם לנו את זה, יש להם איזה חוש שישי מיוחד...)

צריך נשימה ארוכה

והרבה סבלנות, כמו כל דבר בחיים האלה ;)

אני ממש מזדהה, מרגישה גם שלפעמים זה סוחט אותי.. כל דבר נהיה סרט וכל דבר "עושה טובה"

אפילו בלי ה"דווקא", בחזור מהגן נגיד, אני אחרי העבודה, והוא רוצה לעלות על כל גדר שרואה, לזרוק כל פירור על הרצפה ל"פח הגדול",  לעקוב אחרי כל נמלה או ציפור ,שזה מקסים בעיניי, אבל כשזה אחרי יום עבודה מעייף ואני כמעט נופלת מהרגליים צריך המון המון סבלנות

עכשיו תחשבי שאחרי כל זה עד שמגיעים לבניין הוא לא מסכים לעלות ברגל,(מה שבדר"כ הוא עושה בכיף, אבל בחזור מהגן בגלל שאני מרימה את הקטן יותר הוא גם רוצה) אז אני עולה עם הבייבי עד קומה שלישית, שמה אותו בעריסה ויורדת מיד לנסיך שמחכה לי כמו בובה בקומת הכניסה ועולה שוב ברצף עוד 3 קומות..

ממקום מאד משותף אני יכולה להבין את המצב הזה שבא לך "להרים ידיים" תרתי משמע... כי את כבר כמעט בלי שליטה ויוצאת מדעתך בערך.

אל תאשימי את עצמך אבל כן תיזהרי שלא יחזור על עצמו כי סה"כ ילד קטן אין לו שום כוונה רעה, הוא לא באמת מבין גם אם הוא נראה ממש חכם, ואז המכה בשבילו היא הלם.

צריך לנשום עמוק, להשתדל להישאר שפויים ;) ופחות לקחת את זה ב'לחץ' מה שנקרא, לנסות לזרום ולקחת אויר ומניסיון בדר"כ כשזורמים איתם ואז בדרך יפה מנסים לדבר איתם להתנהג כראוי זה עובד.

 

 

 

האמת שאת מכירה אותו הכי טוב ולכן הכי נכון שתחשבו עם עצמכם על דרכים מקוריות איך למנוע או להתמודד.

אבל כמה עצות:

1. לא להתרגש מזה יותר מדי. תהיו בשליטה ואפילו תצחקו מזה אם אפשר...

2. תמנעו כמה שיותר מלהגיד "לא". כמה שיותר בחיובי ככה יותר טוב. 

3. תנסו לעשות כמה שיותר דרך משחקים. תחרויות, הסחות דעת, שירים וכד'

4. מה שלא ממש עקרוני- לא להתעקש עליו.

5. אל תהיי עם נקיפות מצפון שזה בגלל שהוא לא מקבל ממך מספיק- כי נשמע שהוא מקבל הרבה.

6. תזכרו שזה עובר...עד גיל 14-15...

ישיבת קבינט כדי לדון בפעוט הקטן ועלו לנו הרעיונות שאת אומרת אז ככה שכנראה אנחנו בדרך הנכונה

גם רוב היום אצלי זה פרסים כאלה ואחרים האם אני עושה נכון? או שזה פינוק יתר?
כבר חלק מהפרסים הוא קלט ומתנגד להם.. לדוג' פעם נתתי לו את הפלאפון כדי שיעלה יפה במדרגות היום כבר לא מוכן לראות את הפלאפון בזמן שצריך לעלות מדרגות או לנטילת ידיים של בוקר הוא בד''כ מקבל שץויטמין שוקולד האם זה נכון?

יש איפשהו אולי לקרוא על הגיל ועל ההתמודדות איזה ספר אולי? צריכה עידוד יומיומי ...

שזה לא מה שהוא מחפש באמת, הוא פשוט ילד קטן וזקוק רק לחום ואהבה. אז תפסיקי להרגיש רע ולפצות אותו ופשוט תגידי לעצמך שאת אימא נהדרת וטוב שהוא זכה בך ובאחות המקסימה שלו.
תנסי לקרב בינהם, לתת לו ל'טפל' בה איתך לפעמים, תהפכי אותו לאח הגדול והאחראי ופתאום תראי שהוא באמת נהיה כזה.
וכן, כמו שאמרו לפני לא להתרגש. אם הוא היה אומר שהוא רוצה לעוף היית כועסת ונוזפת בו? אז אותו דבר בנוגע לעגלה או לידיים. זה פשוט לא יקרה. אז הוא ביקש, ברור שינסה, פשוט להגיד לא ולהציע חלופות או להמשיך הלאה. לצחוק בקלילות ולהפוך את זה להנה, הכי כיף בעגלה. הוא תינוק זה יעבוד עליו בינתיים.
ובנוגע לזה שרוצה להיות גדול, לאפשר לו כמה שאפשר. שיבחר מה ללבוש, שיבחר מה לאכול, תני לו לבשל איתך ולתלות איתך כביסה והוא כבר ירגיש גדול ולא יחפש עוד הוכחות.

לק"י

אלא אומרת נגיד "אתה רוצה לאכול? אז תאסוף קודם".
יותר סדר פעולות כזה, לא התניה של "אם תעשה- תקבל".

וגם שלנו בן שנתיים עקשן ומתוק (וגיל ההתבגרות אצלו התחיל הרבה לפני שנתיים).
אז יש דברים שאני לא מתעקשת עליהם.
משתדלת לעמוד על מה שחשוב..
משתדלת בלבד, כי נראה לי שאני מוותרת לו יותר מידי לפעמים.

את מתחילה לעלות, הוא מתחיל לצרוח, נכון?

את אומרת לו: בוא חודי, אני מחכה לך, הוא לא בא, את ממשיכה לעלות ואומרת לו אני מחכה לך למעלה, בשיא הרוגע, זה העיקר, לדעת שזה יקח ביום הראשון או אפילו בשבוע הראשון בין חצי שעה לשעה. להציע לו, אם את יכולה- לתת לו יד, אם מסרב את עולה והוא  צורח ואת לא נכנעת.

מה שקורה כנראה זה שאת בסוף נכנעת והוא יודע שזה יקרה באיזשהוא שלב , אז לה שלא יצרח? הרי בסוף הוא יקבל את מבוקשו.

אם השכנים מתלוננים  או מעירים את מודיעה להם שאתם בסדרת חינוך, הענין מטופל ותשמחו לקבל טיפים.

 

ואגב, לדעתי הענין זה לא החום והאהבה שחסרים לו אלא גבולות חד משמעיים, כמובן בשילוב עם חום וכבוד.

אבל ממליצה בכל זאת לקרוא פוסט מקסים של 'בהתהוות' על גיל שנתיים-
גיל שנתיים הצדיק

וגם הפוסט הזה שלה אולי יכול לעזור-
איך מחליטים

זה מאוד קשה אבל לנסות לקחת בפרופורציה, גיל הזה זה עדיין חצי תינוק, לא שונה בהרבה מגיל שנה. הרבה פעמים דרישות מוזרות והתעקשויות זה מעייפות, כשילד עייף פשוט אין עם מי לדבר. והכי חשוב זה ביטחון עצמי שלך. לא לפחד לעצור אותו או להתעקש על משהו כשזה הגיוני לגיל שלו כמובן. אני זוכרת שאצלי הבכור שלי קלט את העניין של הסחת דעת וניסה את זה עליי, היה מתיישב איתי על הרצפה, נותן לי משחק ואז קם ורץ להרוס משהו בחדר אחר. אז מה שעבד זה רק גבול ברור.

 

מעבר לזה, אין לי רעיונות, למרות שיש לי ילד בן שנתיים וחצי, לא מכירה את ההתמודדות שאת מתארת.

יבואו בעלות ניסיון ויענו לך.

קחי נשימה ארוכה, הוא יגדל, ויש ילדים שזה שלב חשוב בהתפתחות שלהם.

ו - אני לא נגד לתת סטירה אם צריך, רק להיזהר שהבאת לו על מה שמגיע לו מצד ההתנהגות,

ולא חלילה הוצאת עליו את כל העצבים בעוצמה.

ואגב, מומלץ לתת מכה על היד ולא בלחי, זה יכול לפעול את אותה הפעולה ופחות פוגע בנפש.

אחרת זו התעללות!
נכון שאנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו דברים אבל יש דרך. ילד לא מתנהג בגיל כזה בחוצפה, אין פה עניין של חינוך. הוא עוד תינוק ופשוט לומד את העולם.

זה גיל שבו הם מעוניינים בעצמאות ותוך כדי מחקים אתכם.
אז אם תרביצו לילד על כל דבר הוא פשוט גם ירביץ לכם ולכןלם כי מבין שלגיטימי להרביץ!!!
תהיי מולו ברוגע ושלווה עד כמה שאת יכולה ולחזק את הדברים הטובים שעושה. להתעלם מדברים לא טובים (זא כמו שאמרו אם מטפס על השיש להוריד אותו להגיד אסור ודי בלי צעקות ומכות שיהיה גבולות ברורים מה מותר ומה אסור) ואז זה יעלם כי הוא מחפש את הצומי שלכם ואישור לזה שהוא טוב ואוהבים אותו. כשעושה משהו יפה לפרגן ולשמוח וכך ימשיך בטוב!!
ב" ה הרבה תפילות על חינוך ובהצלחה!

זה לא גיל איום , אין גיל איום ובטח לא הגיל שבו הם כל כך מתוקים ומצחיקים !!

אז נכון שזה מתסכל, בטח כשלא יודעים איך להתמודד,

וכשמתוסכלים קשה לראות את היופי שבגיל..

 

ממליצה מאד על הספר של הרב יעקובזון - אל תחטאו בילד, זה ממש בסיס וחשוב.

בגדול - אני מנסה לתמצת אבל זה בטח לא ילך לי (עם תוספות שלי)

 

1. לימוד משמעת מתחיל מגיל 0, אבל אי אפשר ללמד בבת אחת, קחי משהו אחד שהוא עקרוני לך (יותר קל משהו שאת לא מרשה, למשל , לקחת אוכל לבד, או להרביץ לקטנה, או לך ) ותתמקדי בו

 

2. מה שאת יכולה לוותר - תוותרי, אם זה דבר קבוע שהוא רוצה ללכת הביתה על הידיים - או שתחליטי שאת מתמקדת בזה, או שכרגע את נוסעת באוטובוס, או לוקחת על הידיים אם זה מרחק סביר.

 

3. מה שאת מתמקדת בו - את לא מוותרת, אם זה משהו שאת לא מרשה זה הכי קל, הילד עולה על השיש ורוצה להוציא אוכל? את מורידה אותו ואומרת לו : לא! לא לוקחים אוכל לבד, גם אם זה אלף פעמים,  את תקיפה, החלטית  , לא כועסת ולא מוותרת. 

אם זה משהו שאת דורשת ממנו- זה קצת יותר קשה, אבל גם בתקיפות והחלטיות : אני לא מחזיקה אותך על הידים בדרך, אתה יכול לבחור או בעגלה או ברגל.

הוא יכול להשכב על הרצפה - ואז , או שאת מרימה אותו, ושמה בעגלה, או ששוב אומרת לו שאת לא לוקחת אותו, 

אני במקרים כאלו הייתי עומדת לידו, ומחכה שיקום, בלי לוותר על הבסיס - אני לא מרימה כל הדרך בידיים.

אם את מתפדחת שהוא בוכה ושוכב באמצע הרחוב - את יכולה לשים בעגלה בכוח ולקשור.

 

הבת שלי היתה בורחת לי ברחוב, אז אמרתי לה שבכל פעם שהיא בורחת אני קושרת אותה, ועמדתי על זה.

אם את 1. עקבית 2. רגועה ולא נכנסת למלחמות אישיות 3. תקיפה ולא מוותרת המסר נקלט מהר מאד.

 

4. יש דברים שמצריכים ענישה אמיתית - אבל זה רק דברים חריגים שילד עשה מחוץ לגבולות הנורמה (ברח מהבית למשל, בגיל שהוא מבין) וגם ענישה כזו לא מומלץ שתהיה מכות, אבל בכל הדברים האחרים - אין צורך בענישה, זו פשוט תקיפות , למשל - להוריד ילד מהשיש, זה לא עונש זה סוג של אילוף. וזה בתנאי שאת לא כועסת בזמן שאת עושה את זה, וגם רגועה.

 

לפעמים משמעת פרושה - אמרתי , ואני לא מוותרת. וזהו.

 

נניח : שים את זה בפח.

הילד: לא רוצה

את ברוגע: אצלינו בבית צריך לשים בפח.

 

גם אם הוא לא שם באותה הפעם - המשמעת שלו התחזקה ולא התרופפה,כי הוא ראה את אמא שלו רגועה, לא נלחצת ממנו כשהוא לא עושה ועדיין עומדת על שלה.

מכוח זה שילדים רוצים לרצות את הוריהם ולהיות ילדים טובים - אחרי כמה פעמים כאלו הוא ישים.

 

הפעוט הזה מתחיל לגלות את עצמאותו.
והוא סה"כ רוצה לבדוק שעדיין הוא לא חזק יותר מהוריו החזקים והגיבורים.
אז הוא מנסה לשבור. חשוב שתזכרי כשאת מתעקשת איתו זה למענו והוא יבין, השאלה כמה סבלנות יש לנו ההורים.
ואת נשמעת אמא מקסימה ונותנת.

אני בדיוק עכשיו עם הגדולה בגיל שנתיים וחצי (וקטן שנה וקצת). איזה אבו ירדה לי נהיה לראות שאני לא לבד בסיפור הזה אצלנו הבעיה היא עם מקלחת וסירוק הראש, ללכת לישון במיטה ולהתלבש בבוקר. וכמובן שיש עוד הרבה לא ודווקא על דברים אחרים שהיא מוצאת לנכון להתעקש עליהם בכל יום. כמה פתרונות שניסינו ועבדו:
- בקשר למקלחת: החלטנו שאנחנו מפסיקים להלחם. אם היא לא רוצה לחפוף יום אחד אנחנו מאפשרים לה. מאז שאפשרנו לה את זה היא פשוט פחות מתנגדת. גם, אנחנו נותנים לה למלא את האמבטיה, לנקות את המים וכל מיני משימות כאלה של ״אוי אבל מי יעזור לי עכשיו לסבן את.. (הבו הקטן)..?״ והיא ממש נהנית מהאחריות שאנחנו נותנים לה. גם לפעמים היא רוצה לבוא למקלחת לא באותו רגע שזה קצת מקשה אבל גם זה אני אומרת לה בסדר תסיימי לשחק ותבואי תסיימי לאכול ותבואי וכו, והתפלאתי אבל היא באה עם חיוך למקלחת ואומרת סיימתי! בקשר לזיקוק עוד לא מצאתי פיתרון חוץ מהסחות דעת..
-לבוש בבוקר: הפסקתי עם פיג'מות והיא פשוט לובשת אחרי המקלחת את הבגדים שתלבש למחרת בגן, חוסך לי מלאאאאא מריבות והרגשה לא טובה בבוקר. לפעמים היא עושה דווקא ופשוט מתפשטת מכל בגדיה בבוקר.. ועושה בעיות עם לשים נעליים וכו. שמתי לב שזה נובע מכך שהיא רוצה את תשומת הלב שלנו בבוקר בזמן שגם אנחנו מתארגנים לעבודה אז היא מתעצבנת מזה ועושה דווקא. לכן אני מנסה לקום קצת יותר מוקדם ולהתארגן לפניה או להתארגן אחריה. בינתיים עבד פעם אחת חח אבל לא ניסיתי מספיק זמן כדי להגיד.
- להרים על הידיים: כל פעם שהיא ביקשה להיות על הידיים ואני לא יכולה את שניהם ביחד אמרתי לה אמא לא יכולה, כבד לי וקשה לי. עד שהיא התרגלה, היא היתה אומרת לאמא כבד, ועכשיו כבר לא מבקשת מני כשהיא רואה שהקטן עלי (לעומת אבא שלהם שהרגיל אותם שאפשר שניהם ביחד כי הוא מסוגל)
- דברים אחרים שהיא אומרת לא, כל עוד לא הכרחי אנחנו אומרים בסדר. ושואלים שוב אחכ כדי לתת לה הזדמנות להתחרט. דוגמאות- לא רוצה ללבוש מעיל כשיוצאים מהגן, מסבירה לה שקר בחוץ ואם לא השתכנעה נותנת לה לצאת ככה ואז כשיוצאים שואלת אותה אם היא בכל זאת רוצה מעיל כי קר, לרוב מסכימה. לא רוצה תחתונים מסוימים, נותנת לה את בסלסלה של התחתונים ומאפשרת לה לבחור. בכללי היא רוצה לבחור כל דבר (בעיקר כשהיא יודעת להגיד אני רוצה לבחור) ואנחנו פשוט מאפשרים לה ולפעמים נותנים ״הכוונה מקצועית״ של מה כדאי לה. יש לנו גם כל מיני שכנועים להניע אותה, לדוגמא מחר את אמא של שבת את צריכה להיות נקייה ויפה, היום אחרי הגן נלך לגן משחקים, אמא תלך לחנות ותקנה לכם תותים..

המלצה לספר: חינוך באהבה לגיל הרך של הרב שלמה אבינר. אני הרגשתי שאני נטרפת כשזה התחיל לפני כחצי שנה, הייתי בוכה ועצבנית מכל המלחמות ואז בעלי קנה לי את הספר הזה. הוא חא מדבר דווקא על גיל שנתיים אלא על חינוך בכללי מההתחלה. הספר כל כל הרגיע אותי, נתן לי מוטיבציה ועצות טובות וגם הרגיע אותי שהאינסטינקטים שלי טובים ושסה״כ אני אמא טובה.. אני ממש ממליצה

בהצלחה! ושבת שלום

קראתי פעם שכדי לתת להם לבחור בין 2 אופציות שאנחנו מרשים, ואז הם ירדישו עצמאות, וגם יעשו מה שאנחנו רוצים. למשל: אתה רוצה קודם לצחצח שיניים או קודם ליטול ידיים? תבחר אם לשטוף פנים במטבח או באמבטיה...

ועוד משו - כשמבינים שזה עניין של גיל ולא תכונת אופי של עקשנות שתישאר לתמיד, זה מרגיע את העסק.....

מן הסתם גם אנחנו היינו כאלה....

שבאמת עובדות בזה מתוך אהבה לילדים, אני לא מצפה ממטפלת להיות יותר מ"בסדר"

(לא צועקת, נותנת יחס בסיסי, עושה פעילות בסיסית, וכמובן טיפול פיזי)

מטפלת שנותנת יותר מזה בעיני זה בונוס, וכיף לך שעד עכשיו היא היתה אצל מישהי כזאת

גם אם להעביר אותה ולא להשאיר אותה עם הגן

כך שהיא מוגבלת מאוד

אולי תנסי להיפגש איתה?/ לברר יותר?

בגינה .נראית נחמדה אבל לא התחברתי

רוב המטפלות שאני מכירה באופי שלהן נשים חמות ואוהבות ילדים ורואים את זה גם ביום יום מעבר שעות העבודה
זה שזה עבודה קשה ובוודאי שאדם רוצה גם להשתכר לא סותר אהבה וחום

יכול להתחיל מצב כמו של תחילת שנה
במיוחד כשאת בהריון (אם אני זוכרת נכון) וכן, זה משפיע על הילדים גם אם הם לא לגמרי מבינים את זה.

אז זה שיקול נוסף שהייתי לוקחת..
אם היא חברותית ומסתגלת מהר לחברת ילדים אחרים אז זה פחות בעיה. (עניין של אופי של הילד בד"כ)

ומה עם להתייעץ עם המטפלת הקבועה? אא"כ היא אחרי לידה ואז פחות שייך..

במילא  צריך להעביר לגן אחר

וכן אני בהריון וזה מוסיף לשיקול

היא חברותית נורא

אני רוצה מטפלת שתאהב אותה

ניסיתי לשאול את המטפלת הקבועה

היא אמרה שיש לה שם טוב ונסיון

ואחת האימהות שמכירה נורא התלהבה מזה שהיא המ"מ

לא יודעת אני לא מתלהבת ממנה בכלל

זה גם קרוב לבית אז יהיה לך יותר קל אחרי הלידה..
עדיף אמא שמרוצה מהמטפלת...