שאנשים (ואימהות..) שיש להם כל טוב, "מריצים סרטים" מה יהיה אם ח"ו...

והמצחיק - אם זה לא היה כ"כ מצער - שבעצם מקלקלים ע"י הדמיון שאין לא כל אחיזה, את השמחה בטוב שיש בפועל ממש..

לענ"ד, קודם כל, ממש להתמקד בטוב. להתבונן בו, לחייך, להחזיר תודה לה'. להודות, לנצל את תחושת הטוב שיש כדי להוסיף מידות טובות ומעשים טובים. כך כבר "עושים איתו משהו" ולא רק מחכים ברעדה שמא ייגמר חלילה..  כל רגע של טוב, פעלנו טוב.

דבר שני, להרבות בביטחון בה'. לקרוא על מידת הביטחון. ובנחת, לא בעצבנות וב"כח"..  הקב"ה שומר. רוב העולם לא קורה להם פתאום משהו נורא ואיום, ובעז"ה גם לך לא יקרה..

בנוסף, לומר לעצמך, כמה שאהיה יותר נינוחה, גם יש סיכוי שאהיה יותר בריאה..  לפעמים, כשמבינים שהרגיעה אינה רק "נפעל" מהמצב אלא גם פועל עליו - זה עוזר.

עשית את שלך - תסמכי  על ה'.

וכמה שיותר תתרגלי - אז ההרגל של הרגיעה פועל על כל ה"מערכת" וכבר לא עולים כ"כ דברים כאלה.

הצלחה ושמחה!

הסרטים הם מוחשיים ומפחידים מאד, ונוסף פחד על פחד , שעצם הסרטים יביאו חלילה את מה שפוחדים . אז אני אומרת לעצמי שהקדוש ברוך הוא גדול מכל הפחדים שלי , והוא מחליט מה יהיה ומה שאני מרגישה -הפחד הוא לא רלוונטי. עוזר לדבר עם אנשים , ועוזר גם לתת לעצמך פסק זמן . להשאיר את התינוקת עם מישהו וללכת לבית קפה , טיול על חוף הים -פסק זמן . מברכת אותך בחורף טוב ובריא , ונחת גידול ילדים . 

לפעמים זה אפילו בגדר must . כמה שעות של הפוגה ואת אמא אחרת לגמרי. 

תפחיתי את המקדם של "אחרי לידה"..

והעיקר שלא יתפחד כלל....

חוויתי גם קושי כזה בעבר, וחשבתי שהשתגעתי...

הייתי אדם מאוד אופטימי שרואה בכל דבר את הטוב.. ופתאום התחילו פחדים.

לקח לי זמן עד ששיתפתי את בעלי.. וזו  היתה טעות

כי כשסיפרתי לו, הוא התייעץ עם הרב שלנו שאמר שאני צריכה עזרה בתחום הפסכולוגיה

ונפגשתי עם מישהי מדהימה שנתנה לי המון כלים וכמובןשהיתה סיעתא דשמיא גדולה ובה התגברתי..

סבלתי מזה שנה וחצי ואחרי שלושה חודשים של טיפול זה נעלם כלא היה..

כמובן שהייתי קצת יותר שבירה,

והיום אני חוששת שזה יחזור ולעיתים יש גלים כאלה.. אבל יש לי כלים להתמודד

ובמקרה הצורך יש לי כתובת.

לא להשאיר בבטן ולחשוב שיעבור לטפל!

מש השגחה

אנשים יקרים, תעלו חיוך...

אנחנו לא בגלות. זה לא שהגוי עושה משהו ואין לנו יכולת להגיב.

יש קצת בעיה בתודעה, וב"ה רואים - אמנם במחיר כבד מאד - שמשתחררים מזה.

כבר לא חוששים לומר ש"ניטרלו את המחבל וכשהוא ברח המשיכו לנטרל אותו"... (הומור מענין).

ובכלל, בזמן מלחמה - ההתחזקות היא חלק מהעסק. זה פועל ועוזר.

כשיודעים שאנחנו עושים טוב, ומחזקים ע"י שמתחזקים, זה עצמו נותן נותן כח ושמחה.

הרב חרל"פ אומר שההסתכלות בעין טובה, היא עצמה פועלת את הופעת הטוב במציאות.

לא סותר את הצער על אירועים לא טובים שקורים, אבל לחזור ולהתחזק.

המעמד הקבוע - של שמחת חיים, יצירה, גבורה.

אפשר לבחור באופטימיות. לשים לב לנקודות של טוב, לראות את חסד ה', להתרגל בכך.

חזק ונתחזק..

[מה שכתבתי חוץ מהכותרת, לא הופנה דווקא אלייך, אלא כללית לכמה כותבים שכתבו פה, לעודד..]

אם אצלך זה לא משהו בגלל "המצב", או אפילו כן וכבר לא ביכולת שליטה, אז באמת כדאי ללכת לטיפול. חבל לסבול.

ה' יחזקך וישמחך.

אבל יותר חשוב פשוט, לעודד אנשים לדבר על זה וללכת לטיפול.

ברור שאם מדובר במשהו נקודתי המילים והשמחה וההתמקדות בטוב יכול לחזק מאוד!!!

והכי חשוב שבעזרת ה' יסיר הקב"ה את כל הנגעים המחלות והחרדות! ושנזכה כולנו לחיות חיים שלמים בשמחה ובנחת!

במקרה שלי , בסוף לא השתמשתי בכלום - אבל כתבתי המון , והמון קמומיל . המחשבות שלי היו מפחידות שרציתי להתאשפז-אבל כאמור עברתי את זה (ואולי עוד עוברת)  . אני מכירה אנשים שלוקחים דברים טבעיים . יש אנשים שעושים הליכות ליד הים (לא כל אחד יכול להרשות לעצמו) , ויש לי שכנה מקסימה שכן לוקחת תרופות . כל אחד מה שמתאים לו. 

אצלי אני כבר יודעת שאחרי הלידה אני חווה התקפי חרדה כאלה . היום(ב"ה לא מזמן ילדתי את בני הרביעי) אני כבר מזהה את זה ויודעת שזה חלק מכל התהליך - הורמונים וכו. אבל כשזה קרה לי בלידות הראשונות ממש נבהלתי . אני ממליצה לך לעשות בדיקות דם לבלוטת התריס - לפעמים זה קשור . אצלי היה היפרתירואיד - שזה פעילות יתר של בלוטת התריס וכשטיפלתי בזה (אני העדפתי בדרך טבעית , עברתי לתזונה מאוזנת וטבעית יותר) ראיתי ממש שיפור . ממש חבל שלא מדברים על זה יותר , כי כל חברה שדיברתי איתה על הנושא הזדהתה עם התחושה של החרדות וכו במיוחד אחרי לידה .

יש הרבה פתרונות - כדורים ,שיחות, תרפיה.

לדעתי דווקא מי שפוחד ממחלות כדאי לו לשנות קצת את אורח חייו - ספורט ותזונה בריאה מורידים משמעותית את מפלס החרדה וגם כמובן תורמים לבריאות.

איך מתגברים על הפחד?

הרב יהושע שפירא

שאלה:
שלום וברכה, אני נשואה, אמא לארבעה, גרה ב"שטחים". מאז הפיגוע בחג הסוכות אני מרגישה מעורערת, אני חיה בפחד גדול מאוד, אני חיה בתחושה שכל נסיעה היא אולי נסיעה אחרונה ח"ו, אני פוחדת לדבר על זה אפילו עם בעלי כדי שלא אהיה בחזקת "יודעת".
אני מרגישה שאין לי מה לעשות עם הפחד הזה ולא יעזור כמה שאתפלל או אחזור בתשובה או אהיה צדיקה יותר, אם ה’ גזר עלי או על אחד ממשפחתי גזירה ח"ו היא תתקיים. (בבחינת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו)
איך מתחזקים באמונה? איך מתנערים מהפחד הזה? איך ממשיכים לחיות?

תשובה:
פחד הוא רכיב לא רציונלי בנפש, וכיון שכך הסברים רציונלים לא תמיד פועלים כדי לעדן אותו וכדי לעצור אותו. למרות זאת, הכלי שיש בידינו הוא הכלי של הניתוח השכלי- להבין היטב את העומד בפנינו. אא"כ החרדות חורגות מגבול הסבירות שאז צריך ללכת למישהו מומחה בתחום הזה. 
השכל אומר שאמנם אנחנו נמצאים במאבק ומאבק זה דבר מפחיד, אך האדם מצווה להתגבר על פחדיו ולמצוא בעצמו כוחות שנלחמות בגבורה כנגד החולשה הזאת בנפש. כמו שאומר הכתוב "לא תירא מהם"- אם אנחנו רואים סוס ורכב עם רב מאתנו ואנחנו נלחמים על א"י, הקב"ה אומר לנו לא לירא מהם. מצות יישוב א"י בעצמה גם נותנת לנו את הכח ואת הברכה, אך זה לא אומר שזו מלאכה קלה. 
בסה"כ האמת היא שהחששות הם גם מופרזים בדרך כלל. תאונות דרכים הם דבר מצוי ומסוכן יותר מפיגועים ובכל זאת אנשים חוששים מפיגועים הרבה יותר מתאונות דרכים, ולא מסיבות רציונלית בהכרח. להפך על פיגועים לאדם הפרטי יש הרבה פחות מה לעשות, ואילו על תאונות דרכים יש הרבה יותר בידיו לתקן ולא כולם מתקנים. 
השאלה נובעת מעולם הדמיון ששומע הרבה חדשות, והתיאור של הזועה מחודד ואז הפחד עולה. יותר טוב למעט בשמיעת חדשות, להרבות בלימוד על הגבורה של ישראל לאורך הדורות, גם בימי אבותינו בתנ"ך וגם בימי בנין הארץ, ללכת לאורם של הגיבורים, להתמלא עוז וביטחון בה', והקב"ה יתן לנו גם את הכח להתמלא בגבורה בשעה שאנחנו נוטים לפחד. 
 

בס"ד

ספר שאני משער שמאוד יעזור "בגן האמונה".

בנוסף יש בערוץ מאיר שיעורים שקשורים לעניין:

משבירה לתיקון - התמודדות עם משבר

ד"ר מיכאל אבולעפיה

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=56724&cat_id=4260

אני כל כך מזדהה עם מה שרשמת. המצב הבטחוני פשוט משתק, מה שאת חווה זו סוג של חרדה, אתמול בלילה היה לי בדיוק את אותו הדבר. גל של חרדה הציף אותי, כל כך הרבה מחשבות שלא נותנות שקט ובטח שלא לישון, התהפכתי במיטה, קמתי להכין לעצמי תה אבל הראש כל הזמן עובד, בסוף לקחתי תוסף לקטיום (הייתי לוקחת אותו לפני מבחנים בתואר כדי טיפה לשחרר את הלחץ) הוא הקל קצת ויכולתי לישון. מציעה לך להתמקד בדברים הטובים, לשתף ולדבר עם הקרובים אליך בתחושות, את ממש ממש לא לבד! אגב, את יכולה להרשות לעצמך להיות קצת פחות מעודכנת שבכל דבר שקורה, עם כל הכבוד אני חושבת שהתקשורת מסקרת מידי, בדיוק שמעתי תוכנית ברדיו איך בארה"ב אירועים כאלו מסוקרים רק אחרי, ולא בשידור ישיר מהזירה, התקשורת בישראל מלבה את החרדה אין לי ספק בכך.

החרדה הזאת מלווה אותי לאחרונה בכל מקום!

אני מנסה להירגע אבל המצב לא פשוט בכלל.. שמעתי על התוסף לקטיום מחברות ונראה לי שזה הזמן שאני אתנסה.

תשתדלי לחשוב חיובי ובאמת שיהיה בסדר!

אני כל כך מבינה אותך.

אני מאוד חרדתית. וזה בא לי בתקופות

ודווקא כשהכל כל כך טוב, אני יותר חרדה. כשאני יותר עמוסה ולחוצה ויש כל מיני בעיות, אז אני פחות חרדה.

כמובן שהתקופה הזאת קשה מאוד.

בעלי יעץ לי לומר כל ערב את תפילת "השכיבנו". זה נמצא במעריב וגם בקריאת שמע על המיטה. תפילה נפלאה.

אבל אני לא שוכחת שאת חרדה ממחלה, ואני מאוד מבינה אותך. מאוד מליצה על הספרים של הרב ארוש, "בגן האמונה" וגם "שעריו בתודה".כשאת קוראת את קולטת שה' רק רוצה שתהיי בשמחה, ושאין שום "מצווה" לפחד ולהתכונן. (יש תקופות שאני מרגישה שאני מוכרחה, או חייבת, להיות מוכנה, להתכונן לכל תרחיש, כדי שאהיה יותר מוכנה, או אפילו, כאילו שאם אני אחשוש מזה, זה לא יקרה! נכון מוזר? אבל אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. בעלי צוחק עלי/צוחק אתי בנושא הזה)

הדור שלנו מאופין בייסורי נפש יותר מכל דור אחר. עם כל הפיגועים, אי אפשר לומר שבדורות קודמים היה יותר קל. אבל בתחום הנפש, שם הדור שלנו סובל מאוד. את ממש לא היחידה. תנסי לדמיין שה' מחזיק אותך בידיו. תחליטי שלא יקרה לך כלום כלום כלום. ואחר כך תאמרי לעצמך, רק פעם אחת: "גם אם יקרה לי משהו, אני בידי ה' והכל הכל לטובתי, והוא יעזור לי להתמודד" - ומיד תחשבי שוב: "אין שום סיבה לחשוב שיקרה לי משהו רע! ה' הוא טוב! הכל טוב! אני כולה לחייך וצאת בריקוד!"

וכל הזמן, ברוגע, תגידי לה' תודה על כל החסדים, תודה על התינוקת, תודה על הבית, על האוכל (לא בלחץ ובאובססיה! רק כשאת שמה לב למשהו טוב) - תחייכי ותגידי תודה, וגם את פרק התהלים , "מזמור תודה", מניסיון - יש בזה משהו מרגיע. כמו שאמרה פה מישהי - לפעול טוב. גם לומר תודה לה' זה סוג של לפעול משהו טוב עם כל הטוב שה' נתן לי.

ועוד עצה אחרונה - תדברי עם ה' על החרדות שלך. תבכי לו את הכל, תסבירי לו בדיוק ממה את פוחדת. מניסיון, זה עזר לי מאוד.פתאום הרגשתי את קול האמת בתוכי אומר לי שה' לא מחכה לי בפינה כדי להפיל עלי צרה גדולה. הייסורים הקטנים של כל יום (אפילו כשהבת שלי סובלת מעקיצה ומתגרדת ובוכה) זה מספיק...

בהצלחה!!! בשורות טובות, ישועות ונחמות!!!

המס' של הרב בלומנצוויג, ר"י ירוחם- 

(הם אוהבים לרדת לרחבה של הבניין, ולשחק שם)

שיש אנשים רעים שמסתובבים עכשיו לפעמים ברחובות, ולכן לא כדאי שיהיו לבד ברחובות.

מן הסתם הם חשים בטוח כשהם יוצאים אתנו, למרות שבעצם זה לא מדויק... אבל זה עדיף בעיניי.

אולי אפשר גם לנתב את הפחד, אם צץ, לאמירת תהילים משותפת. זה רעיון שאני צריכה ליישם גם בעצמי...

אם הם ממילא שומעים בכיתה או בגן- עדיף להסביר להם בצורה מסודרת ועניינית, ע"מ שלא יהיו ניזונים מחצאי דברים שלא מובנים להם.

מי שלא "בעניינים", לא צריך לומר לו כלום.

מי שקצת מבין: שהערבים חושבים שהארץ שה' נתן לנו, ארץ ישראל, היא שלהם, אבל היא שלנו. והם מנסים מידי פעם לגוע ביהודים, אנחנו יותר חזקים מהם, לנו יש צבא ומשטרה ולהם אין, ורשע שמנסה להרוג יהודים - שלנו הורגים אותו.

הקטנה  (שלוש וחצי) יודעת שיש רשעים בעולם ושאמא ואני וה' יתברך שומרים עליה מהם

והקטנצי'ק תינוק (כמעט שנה) וזה ב"ה נחסך ממנו

עופו מיד לרופא מומחה

אם לא - יש אפשרות להשיג לו חלב שאוב מחברות או מגמ"ח? יכול לעזור.

תחזרי אל הרופאה. אסור שיאבד משקל וחיוניות במשך זמן רב כל כך.

דבר ראשון צריך לבדוק שהכל בסדר איתו.

יש אפשרות לקבל השלמה של מינרלים ומלחים באבקה שמכינים ממנה מיץ די טעים - מאוד חשוב שיקבל משהו כזה.

אם אין לרופאה פתרון, וגם אם יש, אפשר לגשת עם הילד לטיפול הומאופתי שיפסיק את יציאות המעיים התכופות, ירפא את הרירית שנפגעה ויאושש את התינוק.

אם תקבלי מרשם לתרופה הומאופטית הפעם, יהיה לך כלי ביד למנוע החמרה גם בפעמים הבאות שיצמיח שיניים.

רפואה שלמה.

יש הרבה אפשרויות.

אולי גם לנסות להוריד מוצרי חלב/מטרנה חלבית אם מקבל.

ומבקשת בדיקות יותר רציניות

נשמע זמן מאד ארוך

אולי הוא פיתח רגישות למשהו? חיטה חלב וכו'

אולי איזה חיידק?

הוא יונק בבוקר ובערב ממני ובהצהריים מקבל שאוב במעון..

הייתי אצל 2 רופאי ילדים שלא התרגשו כ"כ מהעניין ורק הפנו לבדיקות צואה ודם שכאמור ב"ה יצאו טובות!

אתם הצלחתם להלחיץ אוי יותר מה שהייתי.. כי באמת לפי תגובות הרופאים הבנתי שזה עניין של זמן.. ופשוט לתת לו כל הזמן דברים שיספגו כמו בננות אורז אפרסמון וכו..

אתם עדיין הייתם הולכים לגסטרו ילדים?

תפריט שהתאים לו עד לפני שלושה וחצי שבועות, ורואים שהשיניים בוקעות, לא הייתי ממהרת לגסטרו.

כן הייתי חוזרת אל הרופאה. את יכולה אצל הרופאה להעלות את ההשערה שיש צורך בגסטרו. 

ב"ה את אומרת שהבדיקות יצאו טובות, אולי הוא רגיש לאיזה מאכל?

לגלוטן? למוצרי חלב?

הייתי מציעה לך להמשיך לבדוק...

אני גם נתתי את הגרפווטר לוקח לזה כמה ימים עד שנספג ולגמרי משפיע, שווה את הסבלנות, די הציל אותנו מהבכיות של הקטנה ערב ערב. אם את לא בטוחה את יכולה להתייעץ עם רופא, אני לפני שנתתי שאלתי רופא שהמליץ.

http://www.agendaweb.org/

חלקם מוצלחים. חלקם פחות.

ויש לתוכנה של "תולעת ספרים" גירסא באנגלית. אפשר להוריד גירסת ניסיון לראות איך זה.

מעט תבלינים ומעט שמן זית כדי שיהיה טעים וצבעוני יותר ומגרה את החיך.

היא יונקת? אולי היא לא זקוקה לכל כך הרבה תוספת של מוצקים.

אם היא נלהבת מהאוכל בתחילת הארוחה, זה סימן טוב. היא לא חייבת לאכול כמויות גדולות.

אני מבינה שאפשר להוסיף גם גבינה לבנה בשלב הזה (מבחינת חלבי) או אשל עם מחית פרי מעורבבת פנימה.

אפשר גם להוסיף כפית טחינה גולמית מלאה לירקות או לפירות.

פירות - אפשר לתת לה ביד חתיכות - אולי המרקם של הפרי השלם יגרה אותה יותר וימצא חן בעיניה יותר.

אפשר למרוח על החלה את הטחינה הגולמית המלאה או את הגבינה.

כל מה שיכול לעשות את האוכל יותר מענין.

לפעמים תינוקות נהנים יותר לאכול בחוץ - יוצאים לטיול בעגלה - זה גם עונה לשאלה על גיוון בפעילות - או יושבים בגינה הציבורית, ואחרי שנהנים שם ומוציאים קצת אנרגיה, מגישים חתיכות פרי או כפיות של מחית פירות.

אפשר להשמיע מוזיקה בבית - זה מעורר ומשמח. אפשר גם לרקוד ביחד . כיף!

נשמע שמשך הזמן שהיא ישנה הוא תקין. וגם שעות השינה סבירות.

גם אצלי התינוקות בגיל הזה ישנים שעה אחה"צ ואז נרדמים ללילה רק ב 22:00.

זה שלב כזה. בהמשך היא תישן רק פרק זמן אחד ביום, בצהריים, ואז תרדם יותר מוקדם לשנת לילה.

נשמע שהיא פעילה, ושיש סביבה גירויים בדיוק כפי שצריך. מדי פעם את יכולה להוסיף או להחליף משחקים ככל שהיא גדלה, לפי מה שמתאים לשלב שלה. את יכולה לראות מה יש לחנויות צעצועים להציע לגיל הזה, ואת יכולה גם לחפש באינטרנט אתרים שעוסקים ברעיונות שמכינים בבית.

הדבר היחיד שאולי אפשר להוסיף זה מפגש עם תינוקות/ילדים נוספים, בגלל שהיא בכורה. אבל כמובן יחד איתך.

אולי היא תהנה בחברת בני דודים? או תינוקות וילדים שבאים באופן קבוע לגינה בבוקר או אחה"צ.

נפלא שהיא איתך בבית .

קודם כל - היא לא ישנה מספיק, וזה מסביר למה היא עייפה. בגיל הזה היא זקוק לכ14 שעות שינה.

נסי להשכיב אותה מוקדם לשנת לילה - בין 18:30-20:00.

במהלך היום היא יכולה לישון שנת בוקר באזור 9-10, ושנת צהריים מ12:00 עד 14:00.זה אמור להספיק לה. אם היא בכל זאת עייפה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, תני לה לישון אבל לא יותר מחצי שעה. עדיף אפילו להשכיב לשנת לילה ממש מוקדמת - 17:30 - מאשר לאפשר לה שנת אחר צהריים ארוכה.

אוכל:

היא יושבת? אאולי לתת לה לאכול לבד?

בגיל הזה הייתי מבשלת מרק ירקות - קוביות בגודל של כ1-2 ס"מ, עד שזה מתרכך מספיק, ונותנת ככה על המגש בלי לטחון. קישוא, גזר, בטטה, תפו"א, קולרבי וכד'. גם "חיילים" של פשטידה היא יכולה לבד עם האצבעות.

אפשר להוסיף לה תבשילי קטניות - עדשים, אפונה, חומוס.

אפשר גם עם שואב אבק או מברשת שערות כאלה (כמו מטאטא קטן עם ידית...)

ואם לא אז עם הזמן זה ירד.

בכל מקרה נראה לי על יבש יהיה לך יותר קל להתמודד עם זה.

תנסי את שאר הדברים

מעין ידית שעליה יש גליל של נייר דביק, שמתקלף חלק חלק. אפשר למצוא את זה בחנויות לכלי בית, אבל לא רק שם. עשוי לעזור.

בס״ד

עוזר לי לגרד חתיכות כאלה.

נראה לי שעדיף להתחיל עם סיר. להביא אחת מהבובות האלה שעושות "פיפי", להושיב את הבובה על הסיר, בהתחלה עם חיתול, ולתת כל פעם לבובה פרס קטן. לא להציע לו בכלל שישב, ותראי מה התגובה. אם הוא מחליט לבד לשבת (גם אם הוא עם טיטול), מחיאות כפיים סוערות, נשיקות, פרס קטן. אם הוא לא מחליט, תתמידי. נראה לי שאחרי כמה ימים, אם את מחליטה בתוך עצמך שאת לגמרי אדישה לאם הוא הולך או לא, הוא בסוף ינסה. אחרי כמה פעמים, להוריד לבובה את הטיטול, ולהושיב אותה ורק אז לתת לה פרס, ולהסביר גם לו שבשביל פרס הוא צריך להוריד את החיתול ולשבת על הסיר. יום יומיים ככה, ואז לתת לבובה לעשות פיפי לתוך הסיר, פרס וכו'. האדישות שלך (אני מתכוונת כמובן לא להרגיש לחץ של "רק אני לא מצליחה, רק הוא לא מצליח") מאוד חשובה כאן. תאמיני לי, בגיל שמונה עשרה הוא יילך לשירותים.

הישבנון יכול להיות מאוד מפחיד, אין להם על מה לשים את הרגליים, ומרגישים שהולכים ליפול. סיר מרגיש בטוח. אני לא התחלתי עם ישבנון עד שהם עשו בסיר, וגם אז קניתי אחד קטן שמתלבש על האסלה בלי סולם, ונתתי להם שרפרף. זה הרגיש לי יותר יציב, פחות מתנדנד, ויותר קל לעלות על שרפרף ולהסתובב מאשר לעלות על הסולם הזה.  

מרכיבים את הישבנון בכיוון ההפוך- כלומר שהפנים פונות למכסה האסלה

על המכסה מדביקים הרבה מדבקות מיוחדות ושמחות

מושיבים אותו בפעם הראשונה גם אם אין לו, רק כדי לראות את המדבקות.

בפעמים הבאות מבטיחים לו שהוספת מדבקה חדשה שעוד לו ראה.

בהצלחה, זה עובר (-:

א. את לא ה"אמא היחידה שלא מצליחה לגמול" . יש לי שכנה עם שלושה ילדים . הבת בת שנתיים לא גמולה , את הבכור היא גמלה בגיל מאוחר מאד . את האמצעי אני זוכרת בן שלוש עם חיתול. 

ב. לספר את סיפורי השרותים למיניהם : סיר הסירים -נחמד ,אבל לא היחיד. יש עוד . לבחור משהו לא מאיים לא מגעיל. מישהו קנה לילדה שלי ספר בשם סירכבת. לדעתי בזמנו היא לא ממש הבינה מה העניין , אבל התמונת היו חמודות והמסר היה שזה נפלא ונהדר. אני דווקא לא בעניין של פרסים , אבל כל אחד ומה שעובד לו . 

ג. לקנות סיר , להושיב (רצוי בבוקר , או אחרי ארוחת הצהרים ) ולספר סיפור . יצא משהו -יופי. לא יצא -גם יופי . עצם זה שהוא ישב , זה נהדר . להשתדל בשעה קבועה ביום , בלי ציפיות מעבר לזה שהוא יתרגל לשבת על הסיר .

ד. אחרי כמה ימים כאלו - שהוא ישב על הסיר בנחת , וזה הפך לחוויה נעימה בסך הכל -או אז  , לקנות המון תחתונים , ולחכות לשבוע , איך לומר בעדינות..מסריח משהו . בהתחלה יהיו הרבה פיספוסים . לקבל אותם בשוויון נפש . אח"כ זה מסתדר , אבל זה יכול לקחת גם שבועיים. 

יש ביו טיוב משהו בשם האסלה הקסומה -לא קניתי את הקלטת , הפרומו הספיק לי .

ואל תבכי . את אמא מצויינת . רק סבלנות (קודם כל לעצמך -זה הילד הראשון - את לומדת . לומדים מטעויות)

זה באמת לא קל עד שאת בעצמך קולטת איך זה אמור לעבוד.

בנוסף למה שכבר כתבו לך, נראה לי שיכול להקל עלייך מאד אם תיעזרי במחשבה: "זה לא שלי, זה שלו".

את לא צריכה לעשות כאן כלום, בעצם, רק לאפשר לו לעבור תהליך. העבודה שלך היא בעיקר ההרפיה. את לא צריכה לקחת אותו ולא להרים אותו ולא להלחץ בשבילו. הוא זה שאמור לעשות הכל. את רק מלווה אותו ונותנת לו תנאים מתאימים. וגם ההצלחה (או אי ההצלחה) היא לא שלך. הכל עניין שלו.

אם תצליחי לעבור ככה את התהליך - זה יהיה רווח כפול. גם לך באמת יהיה קל הרבה יותר, וגם זה יוסיף הרבה רוגע לשניכם וזה חשוב מאד לנפש של הילד (כדי לא ליצור אצלו משקעים בעניין הזה).

כתבתי בקיצור אז אם מעניין אותך אשמח להרחיב - מוזמנת לשאול.

הרבה הצלחה!!!

מה לא מובן או לא מספיק ברור כדי שעליו ארחיב. הכי טוב שתשאלי אותי שאלות וזה ימקד אותי.

מהתיאור שלך זה נשמע שאיך שאת תופסת את זה זה שיש לך פרוייקט לגמול אותו, ואת אמורה להצליח בו.

אבל בעצם הילד הוא זה שאמור להגמל. האחריות לא עלייך! לך יש תפקיד ללוות אותו, להדריך אותו (למשל איך מורידים תחתונים, איך יושבים על סיר/ישבנון וכו'), להיות איתו, וגם לנקות...  אבל הכיווץ והמאמץ שנדמה שאת לוקחת על עצמך הם מיותרים. את אמורה להשאר נינוחה לגמרי. את לא אמורה להצליח בכלום. הוא זה שאמור ללמוד כאן משהו ואת רק עוזרת ומאפשרת.

מאחורי מה שאני מתארת נמצא הרבה אמון בילד. גמילה היא לא "להמציא את הגלגל" וליצור יש מאין. בילד יש את היכולת להיות גמול. לא צריך להתאמץ כדי ליצור את זה. אלא רק להאמין בו ולהפתח ליכולת שלו ללמוד.

כמובן שאני לא מתכוונת לומר שאין לך מה לעשות בפועל. יש מה לעשות אבל חשוב שהעשיה תהיה מהמקום הנינוח והבטוח ולא מתוך לחץ-לקדם-אותו-כי-רק-ככה-זה-יקרה.

וטכנית- קצת תיקון למה שהבנת ממה שכתבו לך:

יש שלושה שלבים (בסדר הזה) בלימוד הגמילה:

1. הילד מזהה אחרי שהוא הרטיב

2. הילד מזהה תוך כדי שהוא מרטיב

3. הילד שם לב לפני שהוא מרטיב

ובשביל זה כן נכון לתת לו להסתובב עם תחתונים גם אם עוד לא למד מה עושים. כך הוא מתחיל את השלבים הראשונים של הלימוד כשהוא מפספס.

בכל שלב את יכולה להסביר לו מה קורה לו ולעזור לו להגדיר דברים בשם, ולהראות לו ברוגע איך אפשר לעשות בתוך הסיר/ישבנון. ולהשאיר את זה באחריות שלו. הוא מספיק רוצה את זה בעצמו. תראי איך יתמלא שמחה כשיצליח.

זה מובן שקשה לך לראות שזה יקרה כי עוד לא חווית את זה, אבל הוא ירגיש בעצמו וילך. גם אם בהתחלה יפספס.

לילדים יש לפעמים פחדים מהאסלה. אז אולי סיר יכול להיות ידידותי יותר. ואפשר לא לחשוש שלא ירצה לשבת על סיר אם תבואי בגישה הפוכה. הוא לא צריך "לשמוע בקולך" כדי לשבת על הסיר. אלא את "מוכנה להרשות לו לשבת על הסיר הכיפי הזה..."

בעיני ההרפיה הנפשית הזו חשובה לא רק לגמילה אלא לעוד הרבה הרבה מצבים בחינוך ילדים.

מוזמנת לשאול עוד אם יש צורך.

בהצלחה!!!

הבן שלי נגמל בגיל שלוש!!!!

המליצו לא לעשות לעשות כלום בנדון ולחכות שזה יבוא ממנו ומהאווירה שיעשו בגן....וזה מה שהיה!!

בגיל 3 הילד פשוט הודיע שהוא לא צריך יותר טיטול וזהו.....מאותו הרגע לא היו פספסוים בכלל...כאילו נולד עם תחתונים...

ולכן, המלצתי היא להרפות...חכי בסבלנות...בצבא הוא כבר יהיה בטוח עם תחתונים..

אל תעשי מהעניין לחץ..

רק לספר לך שאני בדיוק באותו מצב!

הבת שלי בת 2.5 יודעת לספר לי בדיוק שהיא הולכת לעשות בטיטול עכשיו, היא יודעת לזהות את הצרכים שלה, אבל מפחדת פחד מוות משירותים או מישבנון.

קניתי לה סיר והיא אכן עשתה בו פעמיים שלוש אבל היא לא רוצה שאשים לה תחתונים וממש מבקשת בבכי שהיא רוצה טיטול!

החלטתי בנתיים לעזוב את הנושא ולא להזכיר בכלל את עניין הגמילה, ולנסות שוב בעוד חודשיים- שלושה, אולי היא תהיה יותר בשלה.

בכל מקרה יש לנו הרבה זמן עד גן עיריה.

בכל מקרה- זה ממש לא קשור אליך ולאיזה אמא את... אצלי זו הילדה השלישית ובפעמיים בקודמות הגמילה הלכה בקלות ובמהירות! זה תלוי בילד, לא בנו.

את לא האמא היחידה שלא מצליחה לגמול..!!

כל הבנים שלי נגמלו בסביבות גיל 3 (והראשון היה גמול באמת רק אחרי גיל 3.. כמה חודשים אח"כ..)

אצלי הגדול היה עושה הרבה בחוץ. גרנו בבית קרקע, הוא היה יוצא החוצה ומשקה את הפרחים. ככה הוא נגמל.

אני לא זוכרת מה עוד עזר..אבל הכי חשוב לא להיות בלחץ, למרות כל השכנות המעצבנות שהילדים שלהם כבר נגמלו בגיל שנתיים.(כן, כן.. גם אני בגיל שנה ו3/4 הייתי גמולה. יופי לי ולאמא שלי. הילדים שלי לא כאלה, ותפסיקו לעצבן )

ואומרים שזה יותר קל לילדים כשהם נגמלים בחבורה. הוא איתך בבית או במסגרת? אם הוא בגן או משהו כזה- כדאי לעשות את זה בשיתוף פעולה עם הגננת/מטפלת ושהיא תעשה את זה לכמה ילדים יחד.

את הבן הכמעט הכי קטן שלנו גמלנו ממש סמוך ללידה, נראה לי שאפילו אחרי הלידה. והיא היה בן קצת יותר משלוש. (עודדנו לפני כן ללכת לשרותים, אבל לא הכרחנו. והתמודדנו עם הטיטול והריח.) והיו לי שכנות שהביעו את תדהמתן על העניין- למה אני מחכה (למה - ל' גם בצירה וגם בקמץ ) אבל הרגשתי שלילד זה טוב, ואנחנו מתמודדים עם זה. וככה הוא נגמל עם החברים מהגן, ותוך שבוע היה גמול ומאושר.

(טוב, לא זוכרת אם באמת מאושר.. עם הגדולים אני זוכרת שהיה לו קצת קשה, ותמיד הרגשתי שהוא נשמע כמו אשה בלידה כשהיה בשרותים. ואני הרגשתי שאני מיילדת אותו. עשה לי "דה-זה וו" ללידה שהיתה כמה שבועות קודם )

הרבה הצלחה!!

ושיהיה בנחת ובשמחה!

דפנה.

ב"ה את רוב ילדי גמלתי עם קשיים...  

הם חוששים, נגעלים, נבהלים ממה שיוצא ועוד כל מיני סיבות.

אפילו אלו שרצו מעצמם להיגמל חווינו איתם קשיים.

הכי חשוב זה לא להיכנס ללחץ ולהאשמות עצמיות.

יש לי בן שנגמל בגיל 3 - כי פחד ממה שיוצא לו מהטוסיק,  בגיל 2.5 הוא ממש ביקש להיגמל, אבל אחרי נסיון של כמה ימים החזרנו לו את הטיטול בנחת ובגיל 3 הוא פשוט נגמל בבת אחת. יום ולילה.

יש לי בן שנגמל בגיל 3.5. חשש לשבת בסיר. למרות שהתבייש מאוד מהסביבה הוא ביקש כל פעם טיטול כשהיו לו צרכים גדולים. טיפול של מח-אחד העלים את הבעיה. 

חשוב לציין שאת הטיפול הרגשי עשינו לו רק בגלל שהוא  התבייש מהמצב והיה מתוסכל. אם אני הייתי מתוסכלת - הטיפול לא היה עוזר...

בקיצור: טיפ מעשי: תרפי. תניחי לעניין. פעם אמרה לי מנחת הורים: הוא הרי לא ילך עם טיטול בחופה שלו, נכון?

אם זה צומי- לא לתת לו.שיבין שלא בזמן הזה. 

במהלך היום  הוא  לא ישן

לבדוק אם אין משהו בחדר מפריע/מפחיד.

ב. להגיד לפני שהולכים לישון, שלא קמים מהמיטה אחרי ק"ש. אפשר לשבת קצת לידו אם לא נעים לולהישאר לבד.

ג. אפשר לנסות להציע פרס: כדי לעזור לך להירדם מהר, בלי לקום כל הזמן, וכך יהיה לך יותר כח בבוקר - אז נחליט על פרס. אם אתה מצליח לא לקום מהמיטה אחרי שהולכים לישון, בבקר יחכה לך ממתק (או משהו דומה, להחליט מה).

אבל..

פרס  לא  עוזר.  הוא  מאוד  רוצה  את  הממתק  אבל  לא  מתאפק  וקם.

ישבתי  לידו  אבל  ברגע  שאני  קמה  הוא  קם.

ואיך  אני  אדע  מה מפריע  לו בחדר? מששאלתי  אותו  לא  קיבלתי  תשובה מספקת. 

עד שיירדם, באוירה ממש שקטה ורגועה, כמה זמן יקח?

יש ילדים שזה מאד מהר, אז שווה.

לפעמים, אפשר להציע - אם החדר חשוך - פנס קטן שנכנס לשקע בקיר.  יש כאלה צבעוניים, אפשר לשאול אם הוא חושב שאם יהיה פנס כזה שיעשה קצת אור בחדר,זה יעזור לו לירדם בלי לקום.  וכשנרדם מכבים.

אין לי מושג . מה שכן יש לי זה עיגולים שחורים מתחת לעינים. 

אז  אם  יש  לי  עיגולים  שחורים  מתחת  לעניים  זה  לא  בגללו.  בכ"א  אני  דואגת  שלו  יהיו  לו  עיגולים  שחורים  מתחת  לעניים

לפעמים, ברגע שנולד ילד שני, הילד הראשון נדחק לפינה

לעיתים במודע או שלא במודע

לעיתים באמת, לעיתים לא בדיוק, אך זו תחושותו.

והוא זקוק לחום אהבה גדולים מהרגיל

כדי להרגיש שאין מי שמתחרה על מקומו

ושאוהבים אותו בזכות מי שהוא, שהוא רצוי ואהוב ומקובל..

אולי כדאי לחשוב בכיוון הזה..

בהצלחה!

בנות הן יותר רגשיות, יותר דרמטיות ונוטות לעשות הצגות הסטריות...

יש לי בן בגיל 8 וחצי, בת בת 7 ובן בן 3.5.

גם אותנו ההצגות ההסטריות האלה יכולות לפעמים לשגע, והן ברמה אחרת לחלוטין ממה שהבנים עושים כשהם לא מרוצים. גם הקטן, יכול לבכות מעט אבל די מהר להרגע, ואילו הבת יכלה להכנס להתקפים גם של חצי שעה.  אבל ברוך ה', היא גדלה, התבגרה וכיום נדיר שיהיו התפרצויות כאלה, אך זה עדיין יכול לקרות (היה התקף אחרון בסוכות...).

צריך להראות לה שעל ידי בכי וצעקות היא לא תשיג יותר, אלא להיפך, ולעודד אותה כאשר היא מסבירה את עצמה במילים ולא בבכי. מצד שני, לחבק ולנשק הרבה ולתת הרבה חום. להראות לה שהיא גדולה ולתת לה תפקידים משלה בבית, לפי הגיל והיכולת (צריך לחשוב מה היא יכולה לעשות בגיל 3 וחצי, להגיש לשולחן, לעזור עם הכביסות ודברים דומים)

זה יעבור עם הגיל, אבל צריך סבלנות.

(כמו שבנים הם הרבה פעמים אלימים/שובבים וזה עובר עם הגיל, בנות הן צרחניות/חוצפניות וזה עובר עם הגיל, כל ילד עם ההתמודדויות שלו...)

זה לא עניין טיפולי הפרעתי. אופי, לא להתרגש ממנה, ללמד אותה לדבר במקום לבכות. היא פשוט במעבר בין פעוטה לילדה. לא להילחץ. עם הזמן היא תתבגר.אפשר לדבר, להבין, לתת שם לתחושותיה-בפניה- נכון שאת עצובה שאנחנו לא מרשים, אבל כך וכך...

זה בהחלט ענין של אופי, לדעתי פחות של גיל.

ולדעתי, אם ההתנהגות הזו היא חלק ממכלול התנהגויות שמראות על קשיים רגשיים שונים, כמו קושי לדחות סיפוקים וכד'- אז אולי כדאי לבחון כיוון של טיפול רגשי.

ואם יש איזושהיא בעיה, דווקא עדיף לטפל בה בגיל צעיר. זו דעתי בכל אופן.

לקחנו לפסיכולוג, לטיפול התנהגותי קבוצתי, אני להנחיית הורים (מגיל 4 וחצי עד 5 וחצי).

הוא היה מאוד אלים וכועס יחד עם תחרותיות גדולה וחוסר יכולת לשחק בקבוצה. 

מה עזר לו לבסוף? הוא התבגר... כיום הוא ילד ממש מקסים, ומוקף בהרבה חברים (כמובן שעדיין יש התמודדויות, אבל יחסית לילדים האחרים בכיתה הוא בין העדינים).

הגיוני שאם היה ממשיך גם בגיל מבוגר יותר היה מקום באמת לטיפול, אבל אני זוכרת את הפסיכולוג שאמר לנו, הוא עוד קטן, הוא עדיין לומד את העולם, אל תצפו ממנו מההתחלה להיות מושלם, אפילו שלכם הוא נראה בוגר וחכם. מצד שני, תראו לו את הדרך בצורה מאוד ברורה (והיו לו התנהגויות מאוד קיצוניות)

היום ברור לי שכל זה היה מיותר ולא תרם הרבה. הוא היה צריך להתנסות על עצמו ולהתבגר. כך גם הבת שלי, שכמה גננות המליצו לי לקחת אותה לטיפולים התנהגותיים שונים (רגישה באופן קיצוני, מסתגרת, מדברת בצורה תינוקית, מתבכיינת, ביישנית). היום היא פורחת בכיתה ללא שום טיפול, אך היא עשתה בעצמה כברת דרך והתבגרה.

קשה לנו עם הגיל הזה, שמצד אחד הם כאילו נורא בוגרים ומבינים, ומצד שני, הם עדיין ילדים ובוחנים את העולם כמו דרך חלום. גם הקשיים החברתיים הם לא מעטים, עד שהם לומדים איך כדאי ומה ראוי. ודחיית סיפוקים - זה עוד גיל די מוקדם לצפות לדחיית סיפוקים של ממש, כמובן שצריך להרגיל, אבל כל ילד בקצב שלו.

זו לפחות הגישה שלי, להאמין בילד, לתת לו את המקום שלו לגדול ולהתפתח, והזמן והחינוך יעשו את שלהם.

מהטיפולים האלה יצאתי די מתוסכלת כי לא הרגשתי שהם באמת תורמים, לפחות לא לגיל כזה קטן...

יכול להיות שיש כאלה עם חוויות אחרות, ואולי כן ראו איך טיפול רגשי בגיל קטן עוזר.

אני פשוט לוקחת את הגיל המקסים הזה של 3-6 כגיל עם הרבה אתגרים התנהגותיים וחברתיים, עד שהילדים לומדים את העולם (ומצד שני הם כאלה מתוקים ותמימים יחד עם חכמים ומפתיעים, זה הזמן להנות מכל החוכמות שלהם) 

לפי מה שאמרו לנו אז, לרוב טיפולים רגשיים/התנהגותיים בגיל הזה הם טיפולים משולבים עם ההורים, בעצם מראים להורים איך להתנהג עם הילדים שלהם ולהבין את העולם שלהם, אפשר גם דרך משחק וכאלה. אבל להורים יש את התפקיד המשמעותי העיקרי, הרבה יותר מאשר טיפול פרטני ללא ההורים או טיפול עם קבוצת שווים - זה עוד לא הגיל.

ועשו לה בדיקות - גילו שהיא לא שומעת טוב באוזן אחת. אז אני ממש ממש מסכים עם כל מה שכתבו כאן, 

אבל לא לשלול בדיקות כאלה ואחרות.

להתקשר למוקד 106.

אפשר להזמין את סבא וסבתא והאחים שלך ולבקש שיעזרו לך לארגן מסיבת יום הולדת.

או לצאת מהבית עם חברה או בת משפחה עם התינוק ולהשאיר את הקטנים-גדולים עם מבוגר שישגיח.

אם את מעדיפה מסיבה קטנה רק לעצמך ולילדים - תשמיעי מוזיקה, תשירו, תרקדו.

חוץ מעוגה אפשר לעשות יצירה קלה ביחד - אתם יכולים להכין לך ביחד כתר ליום ההולדת או אלבום קטן של ציורים מהם.

ואח"כ להמשיך, או שלא, ליצירה אחרת - בבצק אמיתי או כדורי שוקולד או בבצק משחק וכו'. 

ותצטלמו.

אפשר במקום עוגה לאפות מאפינס אישיים או לחמניות.

מזל טוב!

כנראה שנכין בסוף לחם קופים וקניתי כובעי בישול שנקשט.. 

מה זה לחם קופים?

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1112,209,79225,.aspx

שלאמא יש יום הולדת ושישירו וירקדו ליום הולדת של אמא.

הם כבר יסדרו לך את מצב הרוח..

מזל טוב, הרבה נחת!

[לגבי הרמת מצב הרוח, חודש אחרי לידה, לפעמים, לא תמיד, עצה טובה זה לספור עוד חודש... ובהדרגה]

בס"ד

הם די גדולים אצלי, 11, 10, 8

מריבות ממש שנעוצות בוויכוחים שקשה להם לפתור- כמעט ואין אצלינו,

מה שיש זה הרבה התאבקויות פיזיות.

הם פשוט אוהבים ללכת מכות זה עם זה, אבל לא מכאיבים יותר מידי,

ולא מרביצים חזק, יותר בקטע של גוש מתגלגל על הרצפה שלושתם עם ידיים ורגליים מבצבצות.

אני מתייחסת לזה כאל צורך התפתחותי שלהם, או משחק.

הבחנתי בכך כאשר שמעתי אח אחד קורא מבחלל הבית :"אחים שלי, בא למישהו ללכת מכות?"

אחד האחים היה עסוק :"אני בדיוק קורא ספר"

השני (שיחק בלגו אך כנראה לא ממש היה מרותק למשחק)  :"טוב נו, אני אריב איתך, בוא.."

כשבכל זאת יש כעסים בניהם אני אומרת :"זה אח שלך, תלמד להסתדר איתו"

הילד :"אבל אבל....."

אני "הבנתי, עכשיו לך תסביר לו"

הילד :"אבל הוא לא יקשיב לי"

אני (בקול ככה שגם השני ישמע :"בטח שהוא יקשיב לך, הוא אח שלך!!"

השני קולט את המסר, ומקשיב.

יש גם מריבות שבפרוש נועדו לגרור תשומת לב, הם באים הכי קרוב למחשב שלי בדיוק כשאני עובדת,

ורבים בקולי קולות למעלה מהרגלם. 
במקרים האלו אני מבקשת הכי ברוגע שבעולם :"חמודים, לכו בבקשה לחדר, ותריבו שם. מפריע לי הרעש."

לרוב הם מחליפים מבטים של :"לא הלך לנו הפעם", והולכים לחדר לשחק.

(או שמבטיחים להמשיך לריב בשקט יותר ובוחנים אותי עוד קצת..)

ההתערבויות היחידות שקורות לפעמים מצדי זה כשאני שומעת על פיתרון לא הוגן שהם מגיעים אליו,

(הבכור שלי נערץ על אחיו, והם נוטים לקבל את רצונותיו)

אני שואלת אותו אם זה באמת הוגן לדעתו.
הוא מתחיל לספר למה זה הוגן, ואני שואלת אם זה נשמע לו משכנע ואמתי,

לפעמים יש צורך בכמה שאלות מנחות לרוב הוא מבין לבד.

אגב לפעמים האחים שלו אומרים לי :זה בסדר אימא, אנחנו הסכמנו"

(שזה בלשון עדינה "אל תתערבי..." ולפי המקרה אני בוחנת על סמך מה ההסכמה,

האם באמת טוב להם איתה וכ' ומשחררת בהתאם למסקנות..)

כל הנ"ל נכתב אחרי מחקר של עשר שנים, בהם אני לומדת את הילדים שלי,

אז הערבון מוגבל בהתאם...  

נראה לי שזה באמת מאפיין מריבות של בנים בלבד.

בס"ד

אני גם מוסיפה לפעמים :"הוא אוהב אותך, ורוצה שתהייה שמח",

ועוד כל מיני כאלו.

לעורר בשניהם את הרגש החיובי זה כלפי זה..

ב"ה זה עובד.

אבל היום אנחנו חברים טובים.

בילדות...

על פני השטח חברים טובים, ואני באמת אוהבת אותם מאוד - אבל יש צלקות ישנות שמעיקות על הקשר, וחוסמות אותי מלהתבטא בחופשיות ולהרגיש ממש בנוח עם חלק מהאחים שלי.

חייבת  פרקטיקה.  לא  מוכנה  להשלים  עם  המצב.  גם  אם  כוווווולם  רבים.

תלוי כמובן במקור למריבה - לפעמים זה משעמום או מצורך בגירויים, ואז הפתרון הוא להפנות את האנרגיות ליצירה או משחק קופסא משותף, הרכבת פאזל, וכו'.

לפעמים (אצלנו הרבה פעמים  - רובם בנים) מאי שקט, צורך בעיסוק פיזי - אז יורדים למטה עם אופניים או להליכה ארוכה עם העגלה של התינוק או למתקנים בגינה.

ולפעמים המקור הוא יחסי כוחות בעייתיים - אז לשרטט קווים אדומים וללמד ניהול סיכסוכים, וגם לפעמים ללמד את הילד הנפגע פשוט להתעלם .

האמת היא שזה מתחיל עוד קודם - צריך לעבוד על יחסים טובים בינהם, עוד לפני שמתחילות המריבות : ללמד שיתוף, וויתור, נתינה, אהבה, התגייסות לעזרה.

תמיד תהיינה מריבות, לפעמים נצטרך להתערב ולשפוט משפט צדק ולפעמים אפשר להניח להם להסתדר לבד.

לא בכל פעם שהם רבים, אבל כשהם נראים לי אבודים לגמרי בתוך זה וזקוקים ליד מדריכה, אני משתדלת להתגייס: "ילדים, אתם רוצים תיווך?"

לרוב הם רוצים, וזה הולך בערך ככה:

אמא: "יהוזבד, אתה נראה לי ממש מתפוצץ להגיד. מה בפיך?"

יהוזבד: "היא חטפה לי את הספר מהיד!! באמצע שקראתי!"

אמא: "כתריאלה, ליהוזבד יש טענה חמורה. לדבריו, חטפת לו את הספר מהיד באמצע שקרא. מה יש לך לומר על זה?"

כתריאלה: "זה דווקא הוא שהתחיל לקרוא בספר שלי ברגע שקמתי ל-"

יהוזבד: "אם קמת ועזבת את הספר זכותי ל-"

אמא מרימה יד גבוה ומסמנת 'עצור'. כשעיני הילדים פונות אליי, מבהירה: "בתיווך אנחנו לא מגיבים לטענה עד שהמתווכת פונה לשמוע אותנו. אתם עדיין רוצים תיווך?"

לרוב מתקבל האישור, ואפשר להמשיך. כתריאלה מקבלת מחדש את זכות הדיבור, ומשלימה: "-קמתי לפתוח למהיטבאל את הדלת של השירותים, כי היא צעקה שהיא תקועה".

אמא: "יהוזבד, כתריאלה הסבירה שהספר היה בידיה בהתחלה. היא הניחה אותו רק לרגע, כדי לעזור למהיטבאל שהייתה זקוקה לעזרתה. מה דעתך על הטענה הזאת?"

יהוזבד: "לא אכפת לי. אם היא הניחה אותו זכותי לקחת, ואסור לה לחטוף לי מהיד!"

כאן כבר עומדים לי על קצה הלשון לפחות חמישה דברים להגיד להם. למשל לאשר את הטענה שלו שאסור לחטוף מהיד בכל מקרה; או להודיע לו בפשטות שמי שקם לרגע כי קראו לו לעזור משאירים לו את הספר שקרא; ועוד ועוד. אבל אני נושכת את הלשון. בעיניי חשוב לאפשר להם לעשות את הבירור הזה בכוח החוש המוסרי שלהם. מניסיון, לרוב הם מגיעים למסקנות מצוינות! אולי שונות טיפה מהחוקים שאני הייתי קובעת, אבל טובות לא פחות מהם.

אז אני ממשיכה רק לתווך. רק להעביר את הטענות מאחד לשני, בלי להכניס לעניין את עצמי, את דעותיי ונקודת ההשקפה שלי.

אני מרגישה שכשאני מקשיבה לכל מילה שלהם, ומעבירה את הטענה גם ל'יריב', משתדלת עד כמה שאני יכולה בהבעת פנים רצינית וחגיגית של שופט עליון או משהו - זה כבר פותר חצי מהבעיה. זה מנטרל את התסכול והמרמור של מי שצועק ולא מקשיבים לו. אם יש צורך אני גם מוודאת איתם שהבנתי נכון את הטענה לפני שאני מתווכת אותה.

אני מתווכת אפילו אם הטענה הייתה קצרה וברורה מאוד, והילד השני שמע והבין בעצמו כל מילה. זה לא משנה. עיקר התיווך הוא בשביל הילד שאומר, לא בשביל השומע.

דבר נוסף - אני שומרת על התוכן של הטיעון, אבל הרבה פעמים משנה את המילים, ועוברת לשפה שלי. נראה לי שחלק מהעניין במריבות הוא שילדים (לפחות שלי ) נוטים לדבר בצורה לא הכי ברורה, במשפטים ארוכים ומפותלים, עם כל מיני פרטים שמקשים לעקוב, ואז נוצרת אי-הבנה ובעקבותיה מריבה. אני חושבת שבצורה הזאת אני נותנת דוגמה אישית איך אפשר להציג את הטיעון הזה והזה קצר וקולע וברור, וכשהם רואים שזה באמת עובד ושככה הם יוצאים מובנים יותר - הם מאמצים את השיטה.

מחכים ומעורר השראה ממש, והשמות המקוריים שנתת לילדים מוסיפים עניין

בת 30 האם שומעת? יכול להיות שדרכך הכרתי את השיטה הזאת, לפני כמה שנים?

אכן כתבתי משהו בסגנון לפני שנה בערך, אולי פחות. שמחה לשמוע שזה עוזר...

הזכויות שמורות לספר "איך לדבר כך ש..." (שם ארוך מדי מכדי לכתוב את כולו).

בדיוק עכשיו היתה מריבונת בין הגדולה לשלישית בנושא הבוער של "איזו מטריה כל אחת מקבלת".

הגדולה התפרעה בצורה כזו שבודדתי אותה מהחברות שעמדו בחצר והסתכלו, הכנסתי אותה כמעט בכוח הביתה, שלחתי אותה להרגע ואז כשהיא דיווחה שהיא רגועה ישבתי לדבר איתה.

מסתבר שהיה לה ענין במטריה מסוימת מסיבה שבכלל לא קשורה לאחותה ולמטריה, אלא קשורה לאי הנעימות שלה מזה שכל הילדים שחוגגים פה את הגשם רוצים להצטופף איתה מתחת למטריה וזה לא נעים לה. קשה לה להגיד להם לא, כי היא כזאת טובת לב ועדינה.

אז חשבנו מה אפשר לעשות ובסופו של דבר הסכמנו  שכשאני אשמע ששוב מתחיל גשם אני אצא החוצה וכשהיא תראה אותי יהיה לה יותר קל להגיד לילדים האחרים שזה לא נעים לה.

היא יצאה שוב החוצה בלב קל ובשמחה, ואחרי כמה דקות כשהתחיל הגשם, הצטופפו איתה 2 חברות. באתי אליה, ווידאתי איתה שזה אכן נעים לה, ובסדר מבחינתה.

ואני שוב הבנתי כמה חשוב להקשיב לילדים שלנו ולמה שמפריע להם, כי אנחנו הרבה פעמים עלולים לפספס את הנקודה, ויחד עם זה לפספס הזדמנות לנתינת כלים להתמודדות.

הלוואי שאצליח בזה יותר...

שרוב הפעמים אני מפרידה לשני חדרים נפרדים כדי לתווך, אחרת הם לא מצליחים להפסיק לצרוח, לנסות לבעוט וכו'. 

כשכל אחד בחדר משלו ואימא עוברת מחדר לחדר לתווך הם נרגעים יותר מהר, לפחות אצלי. זה כשמדובר במריבה שכבר הגיעה למכות. אם אין עדיין אלימות אני מתווכת וזהו. אם המריבה על חפץ מסוים, והתיווך לא עוזר, אני מודיעה שאני לוקחת את החפץ עד שהם יחליטו איך הם מסתדרים, שמי שינקוט באלימות לא יקבל את החפץ, ולפעמים מתווכת גם את הדיונים אחרי לקיחת החפץ.

מה שיותר קשה לי זה לעודד יחסים טובים ביניהם, במיוחד בין הגדול (גיל 11) לקטנה (גיל 6). היא שק החבטות שלו. עצם המציאות שלה מעצבנת אותו, והוא מאשים אותה בכל דבר ומנצל כל רגע לרדת עליה.

מאיזה גיל אפשר להתחיל עם השיטה?

הקטנה שלי בת שנה וחצי ועוד לא מדברת אבל מבינה היטב ואנחנו מבינים אותה,

השאלה אם זה נכון להעביר למילים דברים שהיא לא אומרת? מבחינת הילד בן השלוש וחצי...

כלומר, פשוט לתאר לו את הסיטואציה מנקודת המבט שלה.

נניח: "אתה ממש רוצה עכשיו את המשחק הזה. אתה יודע שגם היא רוצה. יש לך רעיון מה לעשות?"        ואם אין לו- אפשר לתת לו רעיונות. "אולי...אפשר להביא לה משחק אחר? אולי...אפשר שהיא תשחק קצת ואז היא תלך לישון ואתה תשחק?" וכד'.

לגבי הקטנה- לא נראה לי שבגיל הזה היא יכולה להבין כ"כ את הענין. גם לא נכון לדעתי לצפות ממנה לחשוב ולהציע פתרון...

באופן כללי על ה"שיטה": אני חושבת שזה נכון להשתמש בה מגיל צעיר. אני רואה שעם הזמן זה יוצר הבנה אצל הילד שיש פה עוד ילד עם צרכים ורצונות, ויוצר יכולת להתמודד בצורה עניינית עם בעיות.

בנוסף- זה חוסך ממך את תפקיד ה"שופטת" הלא נעים, מהם זה חוסך את "הוא התחיל...אבל הוא אמר..", והכי חשוב- זה נותן יחס של כבוד לרצונות ולתחושות של כל ילד, בלי שזה  יבוא על חשבון הכבוד לאלו של אחיו.

קרובת משפחתי אשה מבוגרת, סיפרה לי שכך חינכה את ילדיה, והיום ממש אין להם קשר אחד עם השני.

ממש מקווה שאצלך יהיה שונה, אבל עצוב לראות אחים מבוגרים שלכל אחד כבר משפחה משלו שאין להם שום קשר אחים.

אולי ללא תיווך הם אינם מצליחים לתקשר ביניהם.

כמובן שמן הסתם ישנם גורמים נוספים לניתוק בין אחים, אבל צריך לדעתי להיזהר מלהיות הגורם המתווך המרכזי.

ללמד אותם להבין אחד את השני ולהתחשב, ע"י שיחה ישירה ביניהם.

זו דעתי

כשמתווכים הם פשוט רצים לאמא, שתתן את פסיקתה כדי להכריע ומתקשים להתמודד לבד..

אבל אני באמת שלא מנוסה מספיק.

רק עוזרת להם לשמוע זה את זה ולשתף פעולה בדרך לפתרון. הפתרון הוא שלהם בלבד.

ממה שאני רואה זה ב"ה עוזר, ועם הזמן הם נזקקים לתיווך הזה פחות ופחות. מפנימים את הכללים של להקשיב זה לזה ולהתייחס לטענה של השני בכבוד.

לא נשאר אלא לקוות שיישארו חברים טובים גם הלאה. מובן שלא הכול בידינו...

אבל תמיד חשוב ללמדם להקשיב ולהתייחס בכבוד

שנזכה

ובגדי מבוגרים רק אם נגמרו

אבל למה לחפור למה זה ולמה זה אסור ולמה זה ככה?

את חילונית ופשוט אל תעשי

אני מצטערת פשוט אני באה מעולם חילוני ונשבר לי מהם ומשאלות שלהם כשרב ההתנהגויות שלהם לגמרי חסרות הגיון ואין שום סיבה ועושים המון דברים כי מה יגידו וכך מקובל גם כשלא רוצים ולא נהנים

ע"פ בעלי (שאני כמובן סומכת עליו והולכת רק לפיו) מותר לכבס רק לבנים של ילדים שצריך לצורך המועד. זהו. לא בגדי ילדים ולא בגדי מבוגרים. צריך להסתדר איכשהו.

ממש קשה לי עם הר הכביסה הזה, וקשה למצוא מה ללבוש, ובע"ה אחרי סוכות ירד גשם (אמן ואמן! ואל תיכנס תפילת עוברי דרכים!) ואין לנו מייבש.

כמו שהסתדרנו כל שנה, נסתדר איכשהו.

רק... אל תפסקו הלכה על גבי הפורום, טוב?

כמעט בכל נושא יש דעות שונות, וכל אחת תלך לפי רבה.

כמו שבשבת לא נאסרו מלאכות בגלל שהן קשות. אסור להדליק את המתג של האור, או לחתוך ניר טואלט, אבל מותר לסדר אולם עם שולחנות וכסאות לאלף איש, ולהזיע על זה שלוש שעות. יש שורש לכל מלאכה שנאסרה, והשורשים הללו קשורים לעבודות המשכן, שלא נעשו בשבת.

חול המועד עקרונית אסור במלאכות, ורק לצורך המועד התירו, בלי קשר אם זה קשה או לא. יותר קשה לשחוט תרנגולת, להכשיר אותה ולבשל אותה עם זיתים או שומר... אבל את זה מותר לעשות כי זה לצורך המועד וכביסה שלא לצורך אסור לעשות, כי זה לא לצורך המועד.

זה הכל.

למי שהתעצבן - סליחה -פשוט הייתי סקרנית . כי יש דברים שהם יהרג ובל יעבור , ויש דברים שההלכה יותר גמישה , ורציתי לדעת לאיזה צד -זה משתייך . נדמה לי שהתשובה האחרונה (בת 30)  היא אחת המוצלחות והניחה את דעתי .

יש ענין להמעיט במלאכות, כדי להיות עסוקים בשמחת החג.

התורה נתנה כח לחכמים, להחליט על ה"גדר" של הדברים.

כביסה שאינה הכרחתי לגמרי למועד, היא אחד הדברים.

ומתוך כך, גם היום שזה באמת יותר קל בד"כ, נשארה התקנה. יש כמה וכמה דברים כאלה, שאנו אין לנו הכח "לשנות" וע"י שמירת הדברים - אנחנו זוכרים ושומרים את הערכים הבסיסיים שבהם, וגם את הערך של המשך דברי חכמים. מה גם שקשה "לחלק" בין סוגי כביסות גם כיום, בלי שייפרץ הגדר לגמרי.

החג הזה שמח תמיד - וחלילה "לשבת על הרצפה". ללא סתירה לנוראות של האירועים.

זה קשור קצת לתשובה הקודמת... ה"גדרים", כולל של השמחה, עוזרים לנו לשמור את הכלי והאופן הבסיסי שבו מתבטאים ערכי החג הנצחיים. זה לא נתון רק ל"תחושות מהאירועים".  השמחה היא לא רק "פסיבית", אלא גם אקטיבית. פועלת להפנים את מה שטמון בחג" "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". "בצל כנפיך נחסה ונתלונן".

עם זה, כמובן, לא פשוט... ב"ה שאנחנו בני אדם עם הרגשה, שמחים בשמחת האומה ומצטערים בצערה.

ה' ירחם, ינחם, ישמח, ינקום נקמת דם עבדיו השפוך, ויעזרנו - עם כל העוצמה הצבאית שב"ה יש לנו היום - להשתתף בפעל בנקמתו מהם.

עשיתי בכאילו . זה כאב גדול , כי בני הזוג הנקין , כמו אדל ביטון , כמו הנרצחים מהעיר העתיקה משלמים  את מחיר השקר שאנחנו מספרים לעצמנו. 

ילדה , שקצת קשה לי איתה (תיכף תביני למה) שכנעה את הבת שלי להתמרח בצבע גואש. מצאתי את עצמי משפשפת בסבון כביסה את השמלה שלה , שפעם היתה יפה, ואומרת לעצמי ששום דבר לא השתנה מאז הימים שנשים כיבסו בנהר . השמלה הלכה פייפן דרך אגב. אז אני מבינה את הראש הדתי , שפשוט אוסר לכבס וגמרנו. 

רב תכליתי. סיכוי טוב שיעזור!!!

ילדה , שקצת קשה לי איתה (תיכף תביני למה) שכנעה את הבת שלי להתמרח בצבע גואש. מצאתי את עצמי משפשפת בסבון כביסה את השמלה שלה , שפעם היתה יפה, ואומרת לעצמי ששום דבר לא השתנה מאז הימים שנשים כיבסו בנהר . השמלה הלכה פייפן דרך אגב. אז אני מבינה את הראש הדתי , שפשוט אוסר לכבס וגמרנו. 

1. מרק ירקות טחון בהמשך אפשר להוסיף עוף (עדיף הודו בגלל הברזל) בהתחלה נותנים מרק עוף טחון בלי העוף ואחר כך אפשר גם לטחון את העוף ביחד אפשר גם לנסות בהמשך לתת מרק עם כל מיני פחממות בפנים למשל אורז. אני מכינה מרק גדול טוחנת אותו ומחלקת לקופסאות קטנות ומקפיאה ככה יש מרק לכל השבוע וכל פעם מוציאים מנה אחת. 

2. מנת פרי: אפשר לרסק בננה או אבוקדו או לגרד במגרדה (החורים הכי קטנים) תפוח. ולערבב עם טחינה גולמית (גם משביע וגם מלא בברזל) אפשר לקינוח לתת פרי רך במוצץ רשת (אפשר לקנות בסופר פארם מין מוצץ שבתוכו מכניסים חתיכות פרי ואז הילד אוכל לבד) פירות בסגנון של אפרסק שזיף מלון אבטיח וכ"ו (כל פרי צריך לבדוק כמה ימים בנפרד לראות שאין אלרגיה) (כמובן שאם אין זמן אפשר גם לתת גרבר ברור שטרי זה הכי טוב אבל זה גם בסדר גמור).

3. אפשר לתת דייסות על בסיס חלב אם או על בסיס מטרנה.

לגיל הזה לדעתי זה מספיק בגיל 9 חודשים עולים לעוד מנה ואז אפשר להוסיף גבינות פשטידות קציצות ביצים.

לגבי הכמות צריך לראות כמה הילד אוכל. מנה זה בערך כמות של כוס חד פעמית אבל יכול להיות גם כפול. לא בטוח שעל ההתחלה הוא ירצה מנה שלמה ויכול להיות שאחרי מנת מוצקים הוא עוד ירצה השלמה של חלב שאוב ולכן לדעתי לבנתיים שתשאיר כמות מנות של חלב שאוב כאילו הוא לא אוכל מוצקים אחרי שבוע שאתם רואים שהוא אוכל טוב אפשר כבר לא להשאיר חלב (או להשאיר בקבוק אחד תלוי לכמה זמן היא הולכת...)

הערת אגב: השלב של תחילת מוצקים זה שלב שיכול להיות מלווה בעצירויות כי הילד רק לומד לעכל אוכל מוצק אז כדי לשים לב כל הזמן ליציאות ולפי זה לתת מאכלים מתאימים למשל לא לתת בננה ומרק עם אורז כמה ימים ברצף כי אלו מאכלים שיכולים לגרום לעצירות וכל הזמן להציע לתינוק מים (זה גם מונע עצירויות).

או לפחות להיות עם ותק מספיק של הודעות בפורומים הפתוחים, ושהמנהלות יוכלו לראות שהכול 'תקין'.