בס"ד
זה איך אנחנו ניגשות לכל העניין הזה.
אם אנו מרגישות שאין ברירה, ואנו נאלצות לבקש עזרה,
וזה גם לטובתם וכ'- זה גם מה שנשדר להם, והם יפנימו שמבקשים מהם משהו שלא באמת טוב עבורם.
מניסיוני ראיתי שכאשר ניגשים למשימה בתור משהו כייפי, כך גם הילדים חווים את זה.
ואגב הרבה לפני היציאה לחיים, זה יכול לתת להם תחושה של שיתוף, וכייף, עשיה נעימה ביחד.
חוויות של הצלחה, השמחה לדעת שעזרת לאימא, הכייף של הסדר שנעשה בזכותם, הסיפוק, ועוד ועוד ועוד.
כשרק התחלתי לבקש מילדיי עזרה זה היה ממקום מלא ייסורי מצפון כרימון,
ובהתאמה מושלמת הם התמרדו, לא רצו, לא הצליחו, והיו עסוקים יותר בהאשמות הדדיות,
בכך שהאח לא עושה מה שנדרש, מאשר לעשות בעצמם את מה שהיה באחריותם.
עד ששמתי לב שיש דברים שהם ממש מתחננים לעשות
:"אימא אפשר בבקשה לקלף גזר? אימא אפשר בבקשה לגרד גזר?
לקלף תפוחי אדמה? לשטוף כלים? לנקות את המקרר? לסדר את הקניות במקום (במטבח)?"
בהתחלה תפסתי על זה טרמפ- "מי שמנקה את המיטה שלו ראשון יקלף גזר..."
אבל אח"כ חשבתי עם עצמי, למה הם ניגשים באופן כל כך שונה לעבודות האלו?
לסדר את המיטה במקרה שלנו זה רק לקפל יפה את השמיכה, לקלף גזר זו עבודה!
לגרד עוד יותר! למה? אלא הבדל היה בתחושה שלי לדברים.
אני מאד מאד אוהבת לבשל, וכל מה שקשור למטבח, אז גם הילדים קלטו שזה הכייף,
ופחות אהבתי לסדר, וגם זאת הילדים קלטו...
שינוי גישה לעניין, למצוא את הכייף בדברים,
לעשות זאת כמשהו נחמד ביחד זה כבר פותח את המקום לשיתוף פעולה מצידם.
ועוד דבר חשוב חשוב חשוב- לא לבקשת עזרה בפעמים הראשונות כשאנו מרגישות שאין ברירה,
ויש לחץ וחייבים להספיק, אלא להפך. לפנות לזה זמן ופנאי ולעשות ביחד תוך כדי הדגמה עידוד ושיתוף.
הילדים שלי בגיל 8- כבר עזרו בימי שישי בעבודות מטבח שקשורות לקילוף עם קולפן וגירוד,
שטיפת כלים מהרגע שמגעים לכיור עם שרפרף, להוריד זבל כמובן עוד לפני כן,
(מגיל 5 אבל רק ביחד עם האח בן ה8, שלא יילך לבד. כל אחד מקבל שקית וזורקים יחד וחוזרים יחד.)
האמת שהילד שכרגע אצלי בן 8 עושה כל דבר שאבקש ממנו,
אני לא מבקשת לתלות כביסה מהחלון, אך בבית על מתקן כן. בקיצור- כל דבר שלא מסוכן בעיני. (כמובן גם לא מגהץ.)
גיל 4- מזווגים זיוויגים (גרביים 
) אחרי שישבתי איתו בנחת, ושחקנו בלמצוא את התאום של הגרב הזאת, וכ'.
לקלף ירקות מבושלים\ביצים מבושלות- כל דבר שלא צריך סכין או קולפן ביד.
לאסוף את הבגדים שהוא זורק ברחבי הבית ולשים בכביסה...
לסדר את הארון של הנעליים, (לשים בזוגות אחד ליד השני)
זה מה שהילדים שלי עושים, אבל האמת שהם עוזרים בעיקר ביום שישי, במהלך השבוע אולי פעם פעמיים.
אבל מסוגלות טכנית ניתן לפתח,
רק צריך לעשות זאת לא בזמן לחץ כשאת חייבת עזרה, אלא ללמד אותם בנחת,
ולעשות איתם כמה פעמים עד שהם נכנסים לזה.
ועוד משהו חשוב, להחמיא המון. נניח בהתחלה הם היו מקלפים עקום לגמרי, ומפספסים המון,
הייתי אומרת :"כל הכבוד! הינה נוריד רק עוד טיפ טיפה, כל הכבוד ילד מוכשר!" וכך כל דבר,
לתקן מה שלא טוב, תוך כדי העצמה של מה שטוב, ומה שלא מספיק זה משהו שולי שמטפלים בו בדקה...
אבל אם החוויות יהיו חוויות של הצלח, ומקום בו האימא מחמיאה הרבה, ומעריכה ושמחה במה שהילד עושה,
זה מאד מריץ. ולהפך... אם אנו מבקרות, אז לא תהייה כל מוטיבציה לעזור..
בהצלחה רבה רבה!
) 
לעגלה 
... ככה הם לומדים)
אף אחד מאיתנו לא מושלם, ולכל אחד יש מה ללמוד. כמו שכתוב איזהוא חכם. הלומד מכל אדם.
אצלינו הילדים רבו מי יאסוף את הלגו
