עכשיו רציתי שהמשפחה תתחפש לאריה שאהב תות.
האם זה מוזר לחפש בן לתות?
אני פשוט לא רוצה ליהיות אמא מתעללת שמחפשת בן לדברים של בנות.
איך תעשי את התחפושת בצורה כזו שלא תפריע לנוחות שלו?
ולא נראה לי מוזר לחפש בן לתות.
~א.לתבדקי שנוח לו
בת ![]()
שמתי לו שמלה וזה היה ממש מתוק
לדעתי לא וראיתי גם עוד כאלה
לדעתי לא וראיתי גם עוד כאלה
קניתי מפות אלבד אדום וירוק.
גזרתי בצורת גופיה רחבה והצוורון מהאלבד הירוק. זה ממש נח ולא מסורבל הוא יכול לזחול ולהשתולל ולקח לי להכין חצי שעה.
לא צריך את כל החוויות בחיים ישר בהתחלה...
הוא נרדם עלי תוך כדי הנקה וכשאני מנסה להעביר אותו בשיא העדינות לעריסה שלו...
הוא מתחיל לצרוח!!! ולא נרגע עד שאני לוקחת אותו ומניקה שוב וחוזר חלילה...
בלילות האחרונים מרוב עייפות התחלתי לשים אותו לידי במיטה שלי ו... הפלא ופלא! הוא ישן כמו תינוק...
כמובן שזה לא נוח במיוחד וגם מסוכן עם הפוך והשמיכות והכל...
הבו עצה.
אז תקני לך את הספר "הלוחשת לתינוקות" ופעלי על פיו.
לי הספר עזר בטירוף. תוך שבוע אצל הבכור ותוך יום אצל השני הם ישנו במיטה משלהם.
[כרגע אני עם תינוק שלישי ב"ה ודווקא ישן איתנו מבחירה. זה ממש כיף ונוח, במיוחד בהנקה. כדאי לעשות חושבים מה מתאים לכם, כי יש יתרונות וחסרונות לשינה עם התינוק או בלעדיו]
ובהנחה שלא ארוץ לקנות אותו היום
אולי תגלי לי מה הסוד שרשום שם שגורם לתינוק לישון במיטה משלו?
ואני לא זוכרת מה מתאים לגיל 5 חודשים. (כל גיל זו שיטה אחרת)

מבחינתו זה ממש ברור שכך הוא מגיב. הוא מותנה להגיב כך על הרחקה ממקור החום וההגנה שלו.
כיוון שבפועל יוצא שהמצב הנוכחי לא מתאים לכם, וצריך לעשות שינוי, הבחירה שלך היא איזה סוג של שינוי את מעדיפה לעשות: ללמד אותו להסתדר עם שינה נפרדת, או להתאים את סביבת השינה כך שהיא כן תהיה נוחה ובטיחותית לשינה משותפת.
אם את נוטה לאפשרות הראשונה, אשאיר למגיבות האחרות לעשות את העבודה. אם לאפשרות השנייה - ייתכן שיהיה לי איך לעזור.
(וכמובן, כבר קיבלת עצות טובות לשני הכיוונים)
לכבד את בחירותיה,
- תשקיעי את כוחותייך בתפילה לבורא עולם ובמציאת בחור שכן מתאים... אי אפשר להכריח אותה...
ממש מלך הכיתה (לטובה, כהגדרת המורה) כולם חברים שלו ב"ה.
בצהרון יש ילד מהכיתה השנייה שמשום מה, הוא וילד נוסף מהכיתה של הבן שלי שגם בצהרון,
הם שניהם נגדו ומציקים לו והוא ממש בוכה ולא רוצה להיות יותר בצהרון.
הצהרון מונה סה"כ כ 10 בנים ובנות יחד... ככה שאין הרבה אופציות עם מי לשחק...
חוץ מלדבר עם האחראית של הצהרון, מה אפשר לעשות ואיך לגרום לו להרגשה טובה, ושלא יפחד מהם?
אני לא מבינה בבנים בגיל הזה יותר מדי, אבל אנסה לעזור.
קודם כל, מאוד חשוב לדבר איתו על ההצקות ולהבין בדיוק מה התוכן והאופן שלהן (האם יש שם משהו משפיל? מעליב? מקטין? מה בדיוק הולך שם? איפה נמצאים שאר הילדים בצהרון? בצד שלו/של המציקים? וכו').
עזרה ותגובה מצידך מאוד תלויה בעיניי במה שקורה בהצקות עצמן. כלומר, אם יש משהו קשה ושלילי מאוד, הייתי פונה להורים. או, אם אלו ילדים שאפשר לדבר איתם, הייתי לוקחת אותם ביחד עם הילד לשיחה, ומנסה ליישר את ההדורים (כמובן, צריך ללפני כן לחשוב היטב איך לנהל שיחה כזו בחוכמה).
בהנחה שההצקות הן "רק" לא נעימות, כדאי לנסות למצוא פתרון ביחד עם הילד. כלומר, לשבת איתו ולהעלות את הדברים. להציג את המציאות כמו שהיא, בלי חוות דעת אישית. אחר-כך, לשאול את בנך מה הוא חושב שאפשר לעשות במצב הנתון, כך שיהיה לו יותר טוב. כך תחשבו ביחד על פתרון.
ברוך ה', יש לבנך נקודת מוצא טובה- בכיתה שלו, הוא מאוד מקובל ואהוד. כך שיש לו ביטחון עצמי ותחושה טובה לגבי עצמו (באופן כללי, גם אם בסיטואציה הזו-לא). אשר להזכיר לו עד כמה כל החברים שלו מהכיתה אוהבים אותו, אם הוא צריך חיזוק.
(כמובן, אפשר גם לחשוב לפני כן בעצמך על דרכי תגובה שבנך יכול להשתמש בהן, מהיכרות שלך איתו, שיועילו בסיטואציה הנתונה).
הרבה הצלחה!
אני באמת אבדוק איתו מה בדיוק ההצקות.
פחות אוהבת לערב את ההורים האחרים...
אבל שאר העצות נראות מועילות, תודה
שאינכם מסכימים לזה - אחרי שתבררו איתה מה קורה - ושהיא חייבת להזהיר אותם שהם לא יוכלו להיות שם אם זה יימשך. אם יש צורך שהא תדבר עם הוריהם (אפשר גם להציע לה שאחרי אזהרה, תאמר להם שאם תראה ששינו התנהלות לגמרי, תיתן להם איזה פרס על ה"חזרה בתשובה"..).
ב. לחזק אותו - לומר לו ששמעת מהמורה שבכיתה כולם חברים שלו ושהוא מתנהג איתם יפה, ואולי הילדים הללו מקנאים בו.
לומר לו, שהכי טוב אם גם הם יהיו חברים שלו - אבל בשביל זה צריך שיפסיקו להציק. שאת תדברי עם האחראית ותדאגו שזה ייפסק.
להיות ערניים שאכן התופעה נפסקת , לגמרי.
ולמה את חושבת שזו התמוטטות עצבים, ולא "פשוט" דיכאון?
ועוד שאלה - עד בטווח של שנה אחרי לידה?
וחוץ מזה, קבלי חיבוק (וירטואלי) והרבה כוחות!
ממש הגיוני שזה 'דיכאון אחרי לידה'. אני עכשיו אחרי שנה פלוס קלטתי שזה לא הגיוני איך שאני מתפקדת ופניתי לטיפול.
זה דבר כ"כ נפוץ (לצערינו..אך לא מדובר).
אין לך מה לדאוג בכלל. יותר גרוע להישאר במצב זה שרק מחריף. הדיכאון לא יעבור מעצמו..
גם לי היה מאד קשה "להודות" בזה, אך מה לעשות וזה רצון ה'. ואני כבר לא מוכנה לסבול.
מציעה לך לפנות לייעוץ מקצועי, יש את ארגון "ניצה" שיכולים לעזור בזה, ולפעמים צריך גם טיפול תרופתי (פסיכיאטר מאבחן).
וזהו, אח"כ תחזרי למצבך הרגיל..
אין דבר טוב מזה.
ממני, שרק עכשיו מתחילה טיפול ומצטערת שלא קלטתי את זה קודם לכן..
חיבוק ![]()
זה באמת נשמע כך.
אין מה לפחד מ"הדבקת תווית"!
עדיפה ה"תווית" הזו על פני סבל ממושך, ועל פני תווית של אמא שלא מסוגלת לטפל בילדיה.
וחוץ מזה, דיכאון אחרי לידה הוא "באשמת" ההורמונים בגוף. זה קצת מקל על ההרגשה הלא נעימה.
(וגם אם לא חווית דיכאון אחרי הלידות הקודמות, זה לא אומר שזה לא יכול לקרות בלידה הזאת).
אז את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת החולים, וגם דרך ארגון ניצ"ה - ששם הן מאוד נעימות ומכילות.
מניסיון, אם לא מטפלים בזה זה רק מחמיר, ובע"ה - אפשר לצאת מזה.
בהצלחה!
יש כמה חוסרים אופייניים לנשים לפני\אחרי לידה שעלולים לגרום לסימפטומים של דיכאון
כולל חוסר תפקוד, חוסר שמחת חיים, מתח ועצבנות, ועוד
הנפוצים (מה שאני מכירה בכל אופן):
B12
ברזל ומאגרי ברזל (פריטין)
ויטמין D (בפרט בחורף שאין כ"כ שמש, שאז יכולה להיות החמרה)
אצלי חוסר ב-B12 גרם ממש לחוסר תפקוד, ולקיחתו החזירה אותי לחיים.
את לא צריכה לספר לאף אחד על תוצאות האבחון!
רק את והרופא יודעים!
כל חייכם המשותפים הוא נהג לומר את זה? או שרק בתקופה האחרונה?
אם זה רק בתקופה האחרונה - אז הוא אכן צדק. באמת את זקוקה לטיפול כעת.
וגם להיות אחת כזאת שתמיד הייתה זקוקה לטיפול - זה לא בושה. בימינו אנשים הולכים לטיפול על כל דבר קטן. וכן, יכול להיות שיש נטייה בסיסית בנפש לעצבות ודיכאון (יכולה לומר לך את זה על עצמי), זה עדיין לא הופך אותך לפחות טובה. העיקר לטפל בזה, ולצאת מזה, ורק לגדול מזה.
אז את ממש לא צריכה להתייחס לזה בצורה כזו!
את לא "כזו", את פשוט עכשיו בתקופה קשה, ואת צריכה לטפל, וכל הכבוד לבעלך שמעודד אותך לזה!
את יודעת כמה אני מודה לבעלי שהתקשר בעצמו כדי לקבוע לי פגישה אצל הפסיכולוגית? לבד לא הייתי מגיעה לזה. נס שהיה לי בעל תומך, שלקח את העניינים לידיים, והיה שותף לי בתהליכים הראשונים של הטיפול.
ב"ה
אמהות יקרות,
הילדים עוזרים לכן בבית? באילו תחומים? באיזו תדירות? אילו תפקידים מתאימים לכל גיל?
לאיזו רמת עזרה אפשר לצפות מילדים צעירים (4-8)? יש הבדל בין בנים לבנות?
יש לי ארבעה ילדים ב"ה - בן שמונה, בן שש, בת ארבע ובן שנה. עד עתה כמעט שלא שיתפתי אותם בעבודות הבית (היו לי ייסורי מצפון מטופשים - שבכך אגזול להם מהילדות וכו').
עתה הגעתי למסקנה שטעיתי, וילדים מוכרחים לעזור - לטובתם - שילמדו משהו לקראת היציאה לחיים, וגם לטובת התנהלות תקינה של בית (בעלי אינו בבית רוב היום, ואי אפשר שהכול "ייפול" רק עליי - הכוחות שלי מוגבלים, יש לי עוד תפקידים חוץ מניהול הבית, וגם מבחינה טכנית - לא תמיד אפשר לעשות כמה דברים בו זמנית - אף שהכול דחוף).
אימהות, אשמח שתשתפו מניסיונכן.
(גם אבות יכולים
)
אפשר לבקש עזרה קלה עם האחים הקטנים - כגון להביא טיטול, למלא בקבוק במים, לשחק איתם, לנדנד את העגלה...
בהחלט אפשר "לדרוש" מהם לסדר את חדרם, אך לא להתעקש יותר מדי, ולא לצפות לסדר מושלם.
לאחרונה לימדתי את בתי (בת 7) לקפל כביסה, ואני עושה לה "מבצע" - על כל שלושה בגדים (שלה) שהיא מקפלת היא מקבלת מדבקה, ובסוף פרס. בינתיים זה עוד לא כ"כ הולך, כי בד"כ אין לה חשק, ואני לא לוחצת עליה, אך אני בהחלט חושבת שזה אפשרי.
(וגם אני לא אוהבת את הגישה של החשש "לגזול לילדים את הילדות" בכך שמבקשים את עזרתם. חמותי בעד ה'שיטה' הזאת, ועד היום אני רואה איך הכול נופל עליה, וזה קשה לה. ב"ה, בעלי, לפחות, לא יצא מפונק...)
הם עוזרים בסדר כללי, כמו לסדר את הסלון מהמשחקים שלהם או של האחות הקטנה בערב.
לשים את הכלים שלהם בכיור בסיום הארוחה, בגדים שלהם בסלי כביסה,
לסדר את החדר שלהם, עם הגדרה ברורה למה מצפה ( לשים נעליים במגירה, משחקים לאסוף ולשים במדף, לפרוס את השמיכה על המיטה וכו')
כמובן גם בדברים קטנים של תביא לי טיטול, בקבוק וכו'
בשבתות הם אחראים לערוך שולחן.
לפעמים להוריד כביסה
ממש בימים האחרונים הגדול הציע לשטוף כלים והסכמתי, שטף ממש בהתלבות ואפילו טוב,
ככה שיום למחרת גם הקטן רצה וכל אחד תפקד על כיור אחר. וזו היתה ממש עזרה (למרות שכוס וצלחת נשברו,
לא הכל יצא מבריק, והרצפה קצת רטובה...) אבל זה הלימוד מאמינה שלאט לאט יהיה יותר טוב.... (:
ומה שהם עושים הוא כך:
- עריכת שולחן שבת
- סיוע בקניות: הם מעבירים הכל
לעגלה
, וגם עוזרים לאחסן את הקניות
- אוספים צעצועים אחרי משחק
- מעסיקים את הקטנים כשאמא עסוקה ![]()
- מכניסים ערימת בגדים מוכנה מראש למכונת הכביסה/ מוציאים ועוזרים לאמא לתלות
- עוזרים לאמא להחזיק תיק/ שקית כשיוצאים לטיול
לשטוף חצר מרוצפת ע"י גריפת המים (אני שופכת את המים), סידור חפציהם כמובן, פינוי מהשולחן
בעיקרון הגדולים אחראים על הדברים שלהם לסדר ולהחזיר למקום.
הקטנים גם מחזירים אבל אני לא מצפה מהם שיזכרו ויעשו את זה לבד אלא בליווי שלי או אח גדול.
הקטנים שלי אוהבים לשטוף כלים ואני נותנת להם גם אם אח"כ אני צריכה לשטוף את שוב (כמובן בלי שהם רואים)
לכל אחד יש צלחת וכוס בצבע שלו לארוחת ערב ואחרי הארוחה כולם שוטפים.
הגדולים עוזרים לקטנים לפעמים להתלבש וגם אוהבים לקרוא להם סיפורים
כשאני תולה כביסה (בימות הקיץ) הם גם מורידים ביחד כולם (עושים תחרות למי הסל יותר מלא..)
אני לא רואה בעזרה בבית לקיחת הילדות אלא לימוד גדול ומשמעותי לחיים
הזמן שלי בבית מאוד מצומצם מאחר ואני גם עובדת וגם לומדת אז הרבה דברים אנחנו עושים ממש יחד כולם כמו: החלפת מצעים, עריכת שולחן, בישולים לשבת. בכל דבר כמעט יש משימות שאפשר להפריט ולהעביר. למשל: אפיית עוגה, הגדולים מכינים, אני בודקת להם ביצים ומכניסה לתנור ואז הם ביחד מנקים את השולחן ומכינים קצפת לקישוט, הקטנים יותר עושים משימות פשוטות כמו תביא, תחזיר, תשפוך ואח"כ גם נהנים ללקק...
א) אני לא חושבת שטעית. פעלת לפי מה שהתאים לכם כמשפחה, ונשמע שתקופה ארוכה זה עבד טוב. אמא טובה עושה כל כמה זמן הערכת מצב מחודשת, וכרגע הגעת להבנה שהסידור הזה כבר לא משרת אתכם טוב. מעולה! זה הזמן לשנות.

שהלימוד הגדול מעזרה בבית - הוא לא הידע הטכני איך עושים - אלא ההבנה שכשמישהו גר בבית , צריך להיות אכפת לו ממנו. וכשרואים מישהו עובד קשה ליד - חשוב להושיט לו יד.
לכן אני מקפידה עם הילדים בעיקר שהדברים שלהם יהיו במקום ושיהיו אחראיים על מה שהם עושים או שייך להם - שלא יזרקו מעילים , שיכניסו את הבגדים לסל כביסה , שיזרקו את הצלחת שאכלו בה לפח, שיחזירו את הגבינה שמרחו למקרר , שעטיפות ריקות תהיינה בפח.
בשאר הדברים - אני נותנת להם לעזור במה שבא להם וכיף להם ... ויותר מבקשת/שואלת ולא דורשת.
ואני דואגת לתת להם בסוף את תחושת הסיפוק שלי מההתנדבות שלהם.
למדתי הרבה מהתגובות שלכן. גם רעיונות וגם גישה.
נתחיל בעז"ה עם הרגלי סדר וניקיון - כל מה שנוגע לבלגן שהם עצמם יוצרים, ובהמשך - נראה מה אפשר להוסיף.
מקווה שאצליח להלהיב אותם לשתף פעולה.
התכוונתי - מה אפשר ונכון לבקש...![]()
תודה!
גם אצלי לא ממש עוזרים. זה באמת לא דרך... צריך לתת להם תפקידים
אילו תורנויות מתאימות לבני 4-8?
אולי יש פטנטים - איך ליצור מוטיבציה (שהתורנות תהיה כיף ולא עול)? איך לפתח אחריות וכו'?
לכתוב רשימה של מטלות שאפשר לתת להם ולעשות טבלה.
לשבץ יחד איתם בטבלה מה שהם בוחרים ואחרי שבועיים לשנות כדי שיהיה להם יותר מעניין.
אפשר גם לתת להם לסמן בעצמם אם הם עשו את המטלה (אולי לשים מדבקה עם חיוך בכל פעם שהם מבצעים)
ותמיד תמיד להחמיא בלי ביקורת. ככה הם שמחים לעשות ולא מתבאסים.
לזכור שלתת לילדים לעזור זה הרבה פעמים מקשה עלינו אבל זה לטובתם. הכי קל לעשות הכל לבד.... בלי לנדנד להם, יוצא גם יותר נקי וגם הרבה יותר מהר....
יותר קשה לתת להם לעשות, לראות שזה לא מושלם ולחייך ולהחמיא להם מזה שהם ביצעו לבד את המטלה!
שזה - לקפל את השמיכה והפיג'מה בבוקר, לפנות את הכלים בסיום הארוחה,
לשים בגדים בכביסה אחרי המקלחת וכו.
גם הבת שלי בת ה-3.5 מקפלת את השמיכה והפיג'מה בעזרתי. שמה כביסה במקום וכו.
את הצלחת היא מפנה כבר ביוזמתה בלי שאני אומרת לה.... יותר טוב מהגדולים....
גם זוגות של גרביים היא יודעת להתאים. זה כמו משחק בשבילה....![]()
ויש את העזרה הנוספת שכל אחד צריך לעשות. להשתתף במטלות הבית.
לא להעמיס על הילדים אלא לתת להם מטלות קטנות כיוון שהם חלק מהבית.
אפשר לתת להם לקפל כביסה. הגדולים גם יכולים לסדר בארונות. גם אם זה קצת מתבלגן אפשר לסדר אחריהם.
ילדים שמגיעים לפח הזבל יכולים גם לזרוק זבל/בקבוקים למחזור.
לחתוך נייר לכבוד שבת. לשטוף איתך רצפה אם יש לך זמן בשביל זה....
לנקות שולחן כסאות, לטאטא....
לשטוף כלים (ומקסימום אם לא נקי, מחזירים לכיור בלי שיראו
... ככה הם לומדים)
אצלנו עוזרים בעיקר לכבוד שבת. באמצע השבוע אני נעזרת בהם פחות. משתדלת שיעשו משהו קטן כל יום.
כמובן שזה בנוגע לעזרה הנוספת שדיברתי עליה ולא על העזרה הבסיסית שלדעתי כולם חייבים לעשות אותה.
יש לי גם ארבעה בנים ובת קטנה אז זה יותר קשה.... מטבען בנות יותר יוזמות ויותר יודעות לסדר.
סליחה מהבנים אבל זה טבע העולם.... ברור שיש יוצאים מן הכלל אבל זה הנורמלי בד"כ....
בס"ד
זה איך אנחנו ניגשות לכל העניין הזה.
אם אנו מרגישות שאין ברירה, ואנו נאלצות לבקש עזרה,
וזה גם לטובתם וכ'- זה גם מה שנשדר להם, והם יפנימו שמבקשים מהם משהו שלא באמת טוב עבורם.
מניסיוני ראיתי שכאשר ניגשים למשימה בתור משהו כייפי, כך גם הילדים חווים את זה.
ואגב הרבה לפני היציאה לחיים, זה יכול לתת להם תחושה של שיתוף, וכייף, עשיה נעימה ביחד.
חוויות של הצלחה, השמחה לדעת שעזרת לאימא, הכייף של הסדר שנעשה בזכותם, הסיפוק, ועוד ועוד ועוד.
כשרק התחלתי לבקש מילדיי עזרה זה היה ממקום מלא ייסורי מצפון כרימון,
ובהתאמה מושלמת הם התמרדו, לא רצו, לא הצליחו, והיו עסוקים יותר בהאשמות הדדיות,
בכך שהאח לא עושה מה שנדרש, מאשר לעשות בעצמם את מה שהיה באחריותם.
עד ששמתי לב שיש דברים שהם ממש מתחננים לעשות
:"אימא אפשר בבקשה לקלף גזר? אימא אפשר בבקשה לגרד גזר?
לקלף תפוחי אדמה? לשטוף כלים? לנקות את המקרר? לסדר את הקניות במקום (במטבח)?"
בהתחלה תפסתי על זה טרמפ- "מי שמנקה את המיטה שלו ראשון יקלף גזר..."
אבל אח"כ חשבתי עם עצמי, למה הם ניגשים באופן כל כך שונה לעבודות האלו?
לסדר את המיטה במקרה שלנו זה רק לקפל יפה את השמיכה, לקלף גזר זו עבודה!
לגרד עוד יותר! למה? אלא הבדל היה בתחושה שלי לדברים.
אני מאד מאד אוהבת לבשל, וכל מה שקשור למטבח, אז גם הילדים קלטו שזה הכייף,
ופחות אהבתי לסדר, וגם זאת הילדים קלטו...
שינוי גישה לעניין, למצוא את הכייף בדברים,
לעשות זאת כמשהו נחמד ביחד זה כבר פותח את המקום לשיתוף פעולה מצידם.
ועוד דבר חשוב חשוב חשוב- לא לבקשת עזרה בפעמים הראשונות כשאנו מרגישות שאין ברירה,
ויש לחץ וחייבים להספיק, אלא להפך. לפנות לזה זמן ופנאי ולעשות ביחד תוך כדי הדגמה עידוד ושיתוף.
הילדים שלי בגיל 8- כבר עזרו בימי שישי בעבודות מטבח שקשורות לקילוף עם קולפן וגירוד,
שטיפת כלים מהרגע שמגעים לכיור עם שרפרף, להוריד זבל כמובן עוד לפני כן,
(מגיל 5 אבל רק ביחד עם האח בן ה8, שלא יילך לבד. כל אחד מקבל שקית וזורקים יחד וחוזרים יחד.)
האמת שהילד שכרגע אצלי בן 8 עושה כל דבר שאבקש ממנו,
אני לא מבקשת לתלות כביסה מהחלון, אך בבית על מתקן כן. בקיצור- כל דבר שלא מסוכן בעיני. (כמובן גם לא מגהץ.)
גיל 4- מזווגים זיוויגים (גרביים
) אחרי שישבתי איתו בנחת, ושחקנו בלמצוא את התאום של הגרב הזאת, וכ'.
לקלף ירקות מבושלים\ביצים מבושלות- כל דבר שלא צריך סכין או קולפן ביד.
לאסוף את הבגדים שהוא זורק ברחבי הבית ולשים בכביסה...
לסדר את הארון של הנעליים, (לשים בזוגות אחד ליד השני)
זה מה שהילדים שלי עושים, אבל האמת שהם עוזרים בעיקר ביום שישי, במהלך השבוע אולי פעם פעמיים.
אבל מסוגלות טכנית ניתן לפתח,
רק צריך לעשות זאת לא בזמן לחץ כשאת חייבת עזרה, אלא ללמד אותם בנחת,
ולעשות איתם כמה פעמים עד שהם נכנסים לזה.
ועוד משהו חשוב, להחמיא המון. נניח בהתחלה הם היו מקלפים עקום לגמרי, ומפספסים המון,
הייתי אומרת :"כל הכבוד! הינה נוריד רק עוד טיפ טיפה, כל הכבוד ילד מוכשר!" וכך כל דבר,
לתקן מה שלא טוב, תוך כדי העצמה של מה שטוב, ומה שלא מספיק זה משהו שולי שמטפלים בו בדקה...
אבל אם החוויות יהיו חוויות של הצלח, ומקום בו האימא מחמיאה הרבה, ומעריכה ושמחה במה שהילד עושה,
זה מאד מריץ. ולהפך... אם אנו מבקרות, אז לא תהייה כל מוטיבציה לעזור..
בהצלחה רבה רבה!
הילדים עוזרים המון כל יום במה שצריך.
אני משתדלת לא להכריח ומי שלא רוצה לעזור פשוט "הפסיד מצווה"..
כשהאחרים עוזרים- בד"כ גם המרדן יצטרף, ביחוד אם יש אוירה טובה.
הקטן בן שנה וחצי עוזר בלזרוק דברים לזבל, לאסוף משחקים, להרים דברים שנפלו, להגיש לשולחן דברים לא שבירים וכד'..
הגדולות יותר (בת 3.5 ו-5) ממינות כביסה-צבעוני ולבן, מנקות ארונות/ שולחן בסמרטוט, מסדרות את הכביסה הנקיה שלהן בארון, מסדרות את החדר בהוראות מדוייקות שלי מה לעשות, מקלפות ירקות, שוטפות כלי פלסטיק, מעסיקות את הקטן, הגדולה גם חותכת ירקות ומתקלחת לבד ומוציאה ומתאימה בגדים לה ולאחים שלה, שוטפת רצפה..
כמובן שלא הכל מושלם, והרבה נעשה בעזרה שלי.
כשעייפים- אני מוותרת על העזרה ומעדיפה לעשות לבד.
יש עזרה שהיא פרס בעיניהם- שטיפת רצפה, כלים, הכנת אוכל, עוגות.. ויש עזרה שעושים כי כולם גרים בבית ועוזרים אחד לשני..
ויש דברים שפשוט עושים- אם שיחקנו צריך לאסוף..
אני לא אוהבת תפקידים קבועים, כי לדעתי זה משניא את אותו תפקיד באיזשהו שלב..
אפשר ללמד ילדים לעשות כמעט הכל. תלוי בך..
נקודהבס"ד
נזכרת שגם שלי כשהיו קטנים היו ממיינים כביסה, היום מראש יש שלוש סלי כביסה לפי צבעים 
תמיד הרגשתי שהילדים שלי עוזרים המון, ואולי הרבה יותר מילדים אחרים.
שמחה לראות שזה מקובל ולא חידוש שלי 
אני גדלתי בבית, שכל פעם שבקשתי לעזור אימא שלי אמרה - "העזרה הכי טובה שלא תפריעי".
ואני הבכורה, על הקטנים בכלל אין מה לדבר...
חששתי שאולי אני מעמיסה יותר מידי, גם אם מאד מעריכה את עצם הרעיון של שיתוף בעבודות הבית.
טוב לדעת שאנחנו בנורמה 
למדתי המון בזכותכן!
מתחילה ליישם, בעז"ה!
רוב נחת!
אם המטרה אינה לבחון את המלמד, ראוי וחובה בעיניי ליידע אותו שברצונך להתרשם ממהלך השיעור באופן בלתי-אמצעי.
נראה לי שראוי גם לתאם את זה עם המנהל.
"לעמוד" כל השיעור..
אפשר כמה דקות..
[כמו כן, אפשר גם לבקש להיות נוכח בשיעור מבפנים. לשבת בסוף הכיתה. אלא שיתכן שהשואל שזה לא יהיה די "אמיתי". אבל בדרך כלל אפשר להתרשם כך - וזו בקשה גיטימית, לדעתי. צריך להקדים למלמד שירגיש נוח, שמבינים שכיתה זה לא "בית מרקחת"..]
לפי תקנות של משרד החינוך אסור להורה לצפות בשיעור.
וכבר קרה לי שסיפרו לי אחרי שיעור שהורה עמד ליד הדלת להקשיב (במקרה הזה הוא רצה לשמוע את התנהלות הילד בתוך הכיתה ולא לבחון אותי). זה מביך,לא נעים ואף אחד לא היה רוצה שיאזינו לו בלי רשות..
ד נוכל לשלוט במציאות ולדעת הכל, נעשה כמיטב יכולתנו במסגרת הנורמלי כגון לדבר עם המורה ועם הילד אבל זה בגדר הסביר והנורמלי.
ברור שלא מכובד לעקוב אחרי המורה ולהסתתר וכד, אבל להקשיב כמה דקות להתרשמות?
מי שישמע איפה הוא? בבית הפרטי שלו? ברשות היחיד?
גם ברור שחובה להיזהר בכבוד המורה ולא להשתמש בזה כניגוח של "הא! תפסתי אותך!" .
אני זוכרת את עצמי תמיד בתחילת שנה מאזינה כמה דקות מחלון הגן (כן, אני יודעת שזה לא אותו הדבר...) כדי לראות האם הילד שלי נרגע, האם הגננות פנויות אליו, מבינות מה הוא רוצה וכד....
נקודה אחרונה: אלו האנשים שאמונים על חינוך ילדינו. אם אנחנו רוצים להתרשם מהם, זו לא רק זכותינו אלא גם חובתינו. כבר קרה לי ש"חשדתי" שמלמד נראה לי קשוח מידי ורק אחרי כמה חודשים גיליתי שהילדים בקבוצה שונאים להיכנס וללמוד. מותר לבדוק, תוך כבוד ואמון.
שלום לכולם,
לסדרה דוקומנטרית חדשה שתעלה בקרוב בטלוויזיה בנושא הורות, אני מחפשת הורים לילדים שמתמודדים עם דילמה כלשהי לגבי חינוך הילדים.
אם זה בנושא ההישגי- הורים ששואלים אם עצמם אם לדחוף את הילד להצלחה בלימודים או הורים שילדיהם לא מצליח בלימודים והם מתלבטים כיצד לעזור לו...
כמו כן דרושות משפחות שילדיהם חווים בעיה חברתית כלשהי וההורים לא יודעים האם להתערב בנושא או לתת לילד להתמודד לבד...
אם יש כאן הורים שמעוניים להשתתף בחוויה מהנה ומלמדת אשמח אם תפנו אליי במייל ונדבר בהרחבה.
shaniamit7@gmail.com
תודה, שני
אחרים, של 150.
מעבר להורדת חום אני מציעה להשתמש בתכשירים ספציפיים לכאבי בקיעת שיניים, טיג'ל, ג'ל אלוורה טבעי, וכו'.
לקראת סוף הריון (רביעי ב"ה) ומחפשים עגלה.
הדרישות הן:
עגלת אמבטיה רחבה וגדולה, טיולון שניתן להשכיב את המשענת (ולא כאלה שהתינוק תמיד במצב ישיבה ורק מטים אחורה וקדימה)
לא יקרה מידי - אמבטיה + טיולון עד 2000 ₪.
חשבנו לקנות רק עגלת אמבטיה ואח"כ לקנות טיולון של מקלרן, אבל לא מצאנו מקום שמוכרים רק עגלת אמבטיה....
יש רעיונות?
יש עגלה של EASY BABY .
אנחנו קנינו אמבטיה + טילון + סלקל שמתחבר ב2000 ש"ח
רק רציתי להאיר שאתרוג חוסם את האתר. כדאי לבקש מהם באופן ספציפי שיפתחו אותו.
שמרתק את הילדים ועדיין מקפיד להיצמד לפשט. ישר כוח!
וגם ההדגשים החינוכיים האגביים ממש ראויים.
תודה רבה!!
אני מודע לכך שאין פתרונות קסם וממליץ לך לקחת את דברי בעירבון מוגבל. לכתחילה איני חושב שזה רעיון טוב שאני אייעץ בנושא זה, הייעוץ צריך להיעשות ע"י בעל מקצוע, פנים אל פנים איתכן. בכל זאת מכיון שהעלית פה את שאלתך ואולי אינך רוצה לפנות לבעל מקצוע משום שפה יותר נעים לדון בנושא באנונימיות, אומר כמה דברים. אוסיף כי איני מתכוון לפגוע במילותי אך מכיוון שמשתמע גם ביקורת עצמית מדברייך, שזהו דבר טוב כל עוד הוא ללא הגזמה, אכוון למה שהסקתי.
1. לתת לה יותר חופש בבית. כלומר, לא יד חופשית בהכל אבל בהדרגה לא להתערב יותר מידי בהחלטותיה. זו הדוגמא האישית שאת יכולה לתת לה.
2. לדבר איתה על סדרי עדיפיות. לא במפגיע, אלא בזמן שהיא והבית רגוע, כלומר לא מתוך לחץ שצריך לפתור את הבעיה כמה שיותר מהר, אלא ביישוב ראש ובשעת כושר. שיחה שתתחיל פחות או יותר כך:
את: מה את מעדיפה לארוחת צהריים?
היא: (מחליטה)
את (לאחר האוכל, או תוך כדי הבישול): למה העדפת את האוכל הזה על פני דבר אחר?
היא: (מאיזו סיבה שתהיה)
את: ככה זה בחיים. בכל דבר אנו מעדיפים משהו על פני דבר אחר. (הפסקה קלה) איך היה בביה"ס? מה עשית עם החברות?
היא: (תספר, תני לה את הזמן. אם היא לא תספר או שהשאלה תעציב אותה אז המצב לא טוב, בלי להילחץ).
את: (אם היא מספרת על חוסר שביעות רצון מהיום) תשתתפי, אל תייעצי על המקום, תני לה לשפוך. לאחר מכן דברי איתה על איך אנשים רוצים שיתנהגו אליהם, בדיוק כמו שהיא רוצה שיתנהגו אליה. וכמו שסדרי העדיפות שלנו באוכל, כך סדרי העדיפות שלנו עם החברה. לפעמים אנו רוצים להשתלט על המשחק (כלשונך), אך אם אנו מעדיפים שיהיו לנו חברים/חברות, לפעמים כדאי לוותר לאחר, כי אם תעדיפי להיות נרגנת ולקבל עכשיו מה שלדעתך מגיע לך, אז אולי תחשבי שקיבלת לרגע מה שרצית, אבל החברות פירשו אותך שאת רעה אליהם ומחר לא ירצו להתקרב אלייך.
כמובן יש להתאים את השיחה לגיל, אבל גיל קטן הוא לא תירוץ לא לנסות להעביר לה משהו מכל זה. היא גם לא חייבת לקבל כל מילה מיד. זה כל העניין בחינוך, אנחנו ננסה שוב ושוב בלי להתייאש.
ואולי זה לא דבר רע שביתך עומדת על שלה ולא מוותרת. אל תשפטי אותה על כך שהיא לא מתנהגת יפה לבנות גילה. אומנם התנהגות קוצנית מרחיקה בני אדם אך גם מונעת אותם מלפגוע בנו, אולי היא מפחדת להיפגע ממשהו. תני לה את הזמן להיפתח כלפי אנשים ולפתח ביטחון עצמי. ואומר שוב, כל השיחה הזו היא רק אם אנו מעדיפים שיהיו לנו חברים/חברות אם היא מעדיפה להיות לבד, זכותה! היא לא חייבת להיות בחברה וגם אם כן, הכניסה לחברה לא מתרחשת בבת אחת. צריך אינטרס משותף כדי לפתח חברות.
נראה לי שהדבר הכי גדול שאני יכול לתת (יותר מייעוץ) הוא את ברכתי,
בברכת שתזכי לגדלה לחופה לתורה 'ולמעשים טובים'
בהצלחה
כתבת שאם היא לא תספר אז המצב לא טוב. אני לא מסכימה. לא מכירה את בתה של האנונימית ולא יודעת אם היא מהמשתפות או לא, אבל אני יודעת שהרבה מאוד ילדים לא יודעים מה לענות כששואלים אותם איך היה היום בבית ספר ובמה הם שיחקו בהפסקות. המיומנות לתרגם מציאות לסיפור נרכשת עם השנים, מי יותר ומי פחות. כתבת 'בלי להילחץ', וזה נכון
זה אכן לא מלחיץ.
אגב, גם בנושא הזה דוגמה אישית היא עיקר החינוך. כשאמא מספרת לילדים שלה בפרוטרוט איך עבר עליה היום, היא מלמדת אותם איך עושים זאת, וזה באמת כלי נהדר לחיים.
אף אחד מאיתנו לא מושלם, ולכל אחד יש מה ללמוד. כמו שכתוב איזהוא חכם. הלומד מכל אדם.
תודה על הפניית תשומת ליבי, אקח לתשומת ליבי ואתקן...
בהתהוותלהבין, כדי לענות לך, למה את מתכוונת "מיומנויות חברתיות בסיסיות", אני מאמינה שאם תגדירי לעצמך מה הן, תוכלי גם לדעת איך לחנך לכך את בתך, מה הציפיות שלך מעצמך וממנה, מהי המציאות הרצויה בעיניך לך ולבתך, ברגע שתדעי לדייק- תוכלי ,לחשוב איך לחנך לכך, הן בהסברים לבתך- "לא נעים לחברות שאת לוקחת הכל לעצמך", והן מבחינה מעשית- להזמין חברות הביתה, לעשות איתן כיף...
יש בתי ספר שיש בהם קבוצות חברתיות. גם אם לא, המחנכת יכולה לתת את הדעת על כך בתיכנון של שיעורי חברה.
כמו שכתבו פה, הכתובת הראשונה היא צותת ביה"ס.
אם המצב לא משתפר או לחילופין הקושי נראה לך משמעותי ועמוק יותר מ'סתם' קושי חברתי, היחידה להתפתחות הילד בקופת החולים שלך היא היא המקום לפנות אליו. הם יספקו טיפול או יפנו אותך לאן שצריך.
הרבה הצלחה!
שהם אמורים לעבור חיסון?
החיסון היה אמור להיות בגיל שנתיים, אבל נדחה ונדחה- והגיעה העת
..
לפני שהלכנו לטיפת חלב אמרתי לה שהאחות בטיפת חלב תיתן לה זריקה קטנטונת שטיפ טיפה כואבת הסברתי לה שזה כמו צביטה קטנה וזה כדי שהיא ח"ו לא תהיה חולה.
היא קיבלה את זה יפה ואפילו לא בכתה בחיסון
שלום.
יש לי ילדה בת 1.4 ב"ה.
רציתי לשאול האם זה הגיוני שהיא הולכת לישון באזור השעה 9 בערב
ומתעוררת למחרת בשעה 6 וחצי 7 בבוקר??
מתיש נורא... מה אפשר לעשות?
ישנה צהריים בערך שעתיים (מ12:30 עד 14:30)
והולכת לישון בשבע וחצי, פשוט נשפכת.
מנסה - אולי ישנה צהריים מאוחר מידי?
או שבכלל קשה לה להרדם?
תנסי הרגלי שינה, טקס שינה קבוע יכול לעזור
כמה ילדים קטנים יכולים לספוג גערות וביקורת על כל דבר קטן?
מהרגע שקמים בבוקר, ועד שעת השינה, בשעות (המעטות) שבעלי נמצא בבית -
רוב התקשורת ממנו לילדים מבוססת על ביקורת בלתי פוסקת, גערות, איומים בעונשים (שאח"כ הוא שוכח)
לפעמים ממש על שטויות, או על דברים שאפשר להעביר באמירה קלילה ואפילו בחיוך.
הילדים מקסימים ומחונכים, וכמו כל ילד - לפעמים גם משתוללים.
אולי דווקא כשהוא מגיע בערב הם יותר רוצים "צומי".
אבל למה כשקמים בבוקר הם צריכים מבול של הערות וגערות?
(אם הוא נמצא, בד"כ הוא כבר לא בבית כשהם קמים, ומגיע מאוחר יותר לאסוף את הקטנים למוסדות)
בבקרים כאלה אני מתחפרת בשמיכה, לא מסוגלת לקום בכלל. הכל מתכווץ לי בפנים, וכואב.
אחרי שהדלת נסגרת והוא הולך - אני יוצאת, מחבקת, אומרת לכל אחד כמה הוא מקסים,
אוספת את כל החיוכים והמילים הטובות שאני מצליחה לארגן על הבוקר......
אני יודעת שזה לא טוב להם. ואפילו גרוע.
גם הוא מודה בזה, וכל פעם מבטיח להשתפר, אבל אחרי תקופה זה חוזר.
מה שהכי מפריע לי שהם לומדים את צורת התקשורת הזו.
הבכור (12) ממש נהיה ילד ביקורתי - במיוחד כלפי מס' 2,
שגם הוא כבר מעביר את זה הלאה כלפי הקטנים ממנו.
בעלי גדל בבית מאוד ביקורתי וקר, ולזכותו יאמר שהוא כן עושה מאמצים.
כשהוא משתדל הוא כן מצליח לתקשר איתם על בסיס חיובי, מספר להם סיפור בסבלנות, או לומד איתם בשבת
אבל רוב הזמן אין לו סבלנות.
הוא עייף, הולך לישון מאוחר, קם מוקדם, עובד קשה, מרוויח מעט ולחוץ מאוד בגלל זה.
(ולא, אין לנו תקציב לטיפול\ייעוץ\קואוצ'ינג)
בבקשה לציין כמה ילדים יש.
תודה
יש לי ילד מקסים בן 12. די תמים בענייני בינו ובינה.
יש לי גם חמות מקסימה. שבאה מעולם אחר, ויש לה לפעמים יציאות... שה' יעזור.
השבוע בני סיפר לי שהיא שאלה אותו אם הוא כבר חשב על שתהיה לו חברה.
הייתי בשוק! מה אני לא יכולה להשאיר אותם לבד כדי שלא תהרוס לי את הילד ותכניס לו לראש רעיונות כאלה?
מה עושים?
שאת מאד אוהבת אותה - ושאת מבקשת אותה בכל תוקף לא לדבר מילה עם הילד בנושאים כאלה, שלא יגיע מצב שתצטרכי לחשוש שיהיה אצלה לבדו.. יש להניח שהיא לא לגמרי טיפשה ותבין את הרמז.
וטוב מאד שיהיה "תמים". מה לו ולזה.
ואת יכולה להגיד לו ספיציפית על מה שאמרה, בשלוה, שאצלנו אין דבר כזה, זה מטופש. כשתהיה ממש גדול בעז"ה תזכה להתחתן. יש עוד הרבה זמן. בינתיים תנצל את הזמן לדברים שמענינים ילדים..
שאם היא תשאל שוב שיגיד, שכשירצה להתחתן יחפש לעצמו חברה.
אבל לגביה , זה נראה שלפעמים היא אומרת את הדברים האלה בכוונה. היא חושבת שאנחנו דוסים "מידי" ומנסה כאילו לפתוח את העולם לעיני הילדים שלנו.
למשל היא קונה להם ספרים ממש לא לרוחינו ואנחנו נאלצים לקחת להם אותם, וזה יוצר מצבים מאוד לא נעימים. למרות שבעלי דיבר איתה בנושא כמה פעמים, זה לא עוזר. היא פשוט לא מבינה מה הבעיה.
אנחנו באמת אוהבים אותה, היא נהדרת מהרבה בחינות, לכן אנחנו לא רוצים לריב על זה, אבל הפעם זה ממש עבר את הגבול.
היא לא צריכה "להבין מה הבעיה". אלו ילדים שלכם - והיא חייבת לתפוס שאתם אלו שתחליטו איך לחכנם. גם אם הרקע שלה גרם לה שלא תחוש כלל מה הבעיה בדברים בעייתיים.
[אגב, גם מה שאמרתם לו, יש בו כבר "כניעה" למושגים הללו.. מה זה "יחפש לעצמו חברה".. יחפש אשה מתאימה. אלא שברור שכל זה כלל אינו שייך לשלב שלו בחיים, לכן גם מרגישים בעיה "להסביר". ובכלל, ש"הוא יגיד לה" זו בעיה. הרי היא לא תשתוק, ו"תלמד" אותו מהמושגים הבאושים הללו, כדי להסביר את "כוונתה". אין ברירה, בעניינים הללו האחריות עליכם. אפשר להיות גם נעימים ואוהבים, וגם חד משמעיים. אם היתה חושבת שהבית שאתם גרים בו לא כ"כ לרוחה, והיתה מכניסה רהיטים אחרים מידי פעם, גם הייתם "מסתדרים" עם זה?.. מה שנכנס לראש של הילד - זה לא פחות. אם כי יש לומר, שבסופו של דבר, ילד קולט שאנחנו כך וסבתא אחרת בעניינים מסויימים]
הלוואי שזה מה שהיו משתמשים.
אבל לא זו הקונוטציה שמתכוונים לצערנו היום.
הרי הוא רוצה לשלול את המושג הזה כפי שמשתמשים בו היום.
הלוואי שיהיה מצב שבו טבעית זה יזוהה עם המושג "אשתו", כפי שזה אכן באמת ובמקורות.
אלא מה הוא יגיד לעצמו!
יכול להיות שהוא מספר לך את זה כי זה גרם לו למצוקה/למחשבות/תקוות וכו',
אולי הוא היה רוצה לדבר אתך על המחשבות שעלו בו.
אם כבר הדבר נעשה, דברי אתו על זה, על הנושא עצמו, לא רק על מה לענות לה.
מעבר לזה, להתרחק - לדעתי, במידת האפשר...
לא מצאתי פתרון יותר טוב.
ילד בן 12 שמספר דבר כזה, זה לא מ"תקוות" וכד'.. זה אפילו לא כמו בת שחולמת איך היא תהיה "כלה"...
מספר בתום-לב מה סבתא אמרה. אחרת יש להניח שגם לא היה אומר.
ואין ענין "לדבר" איתו הרבה ולעשות ענין.
הוא כבר די מתבגר, זה לא ילד קטן. אני לא אומרת שהוא התכוון לשאול משהו דווקא במודע,
אבל ייתכן שבתת מודע עלו בו תהיות או רצונות, ומה שצריך מחשבה פה זה מה הוא עונה לעצמו יותר ממה שהוא עונה לה, זו דעתי.
ומאד מהר למדתי שהגבולות צריכים להיות ברורים...
תתפסי את חמותך ותסבירי לה הכי בפשטות. כאן בבית הזה אנחנו לא לייט, לא חצי ולא כאילו.
גם אם זה פנאטי לדעתך אנחנו נוהגים ככה.
אני מבקשת ממך לא להביא לילדים ספרים או בגדים שלא עברו דרכנו, לא לדבר עם הילדים על שום דבר שלא ברור שהוא לרוחנו ובטח שלא על עניינים כאלו.
תסבירי שיש לך חצאית כזאת וכזאת, יש לבעל פאות כאלו וכאלו והכשרות בבית היא כזאת.
ככה זה אצלנו.
נקודה.
זה החיים שלנו.
אחרת אפשר לוותר על מתנות ועל פגישות ללא ליווי.
היא תעלב וייתכן שלכן זה התפקיד שלך ושאסור לבעל לעשות מצד כיבוד אב ואם. ייתכן שגם זה שאת תגידי זה בעייתי הלכתית, אבל את חייבת בכבודו של אותו אחד שהיא חייבת
אני כנראה קיצונית , אבל זה מניסון...
בהצלחה בכל אופן!
ידבר עם אימו ולא היא עם חמותה.
השאלה היא מה יעבוד.
בעלה כבר דיבר.
יש פה מישהי שנוהגת אחרת ממך.
בעיניה זה לא ראוי בכלל.
מה יש פה להעביר ביקורת? - אתה תחנך את הילדים שלך כמו שאתה מבין.
היא מתייעצת לגבי החמות ולא לגבי השאלה אם זה שייך או לא לדבר איתו על זה.
אם אתה לא רוה לעזור אל תעזור, אבל ההערה שלך פשוט לא רלוונטית.
אני מסייגת, לא אותו הדבר מאחר שהיא הייתה גרה בחו"ל, אך היינו מדברים כל שבוע והיא הייתה מגיעה מידי פעם לביקורים...
הייתה אומרת לנו בדיוק דברים כאלה ועוד רבים...
אני חושבת שאם זה קשר קרוב יותר שממש מתראים הרבה, עלייך לבקש ממנה בצורה מכובדת אך החלטית לכבד את צורת ההתנהלות שאת רוצה שתהיה בביתך למרות שהיא שונה ממה שהיא רגילה אליו.
מה שכן, במשך כל שנות ילדותינו, מאד אהבנו וכיבדנו אותה, אבל אף פעם הדברים (שלא התאימו לסגנון החיים שלנו..) שסבתא שלי אמרה לנו -לי ולשאר אחיי, לא חלחלו ולא לקחנו אותם ברצינות. ידענו שאצלנו הדברים הם לגמרי שונים ושהמשפחה שלנו חייה בצורה אחרת לגמרי. ולכן, הכי הרבה הגבנו בנימוס ולא באמת שינה לנו משהו. אני חושבת שהעיקר הוא הביטחון בדרך של המשפחה שאת משדרת ואז, גם אם מגיעות דעות שונות, הן לא משפיעות ברמה משמעותית.. וכן, אם הילדים מדברים ושואלים, אפשר להסביר בקצרה ובנעם, שאצלנו בבית הדברים שונים וכו'...
בנוסף, אני באה מבית שמגיעים אליו כל סוגי האנשים ויצא לי לפגוש אנשים מכל העולם ומכל הדעות ואני מאמינה שבעז"ה כשהחינוך הוא מתוך אהבה ושמחה והתנהלות הבית כזו, אז באופן אוטומטי יעלו דיונים שונים שיהיה אפשר לשוחח עליהם בנחת ולילדים יהיה בטחון בדרך של המשפחה והערכה אמיתית לצורת ההתנהלות גם אם היא שונה מדרכים רבות ושונות שפגשו..
אור היוםאני נמסה רק מלקרוא..
אצלינו הילדים רבו מי יאסוף את הלגופנסאי
התמימות והרצון לעשות רק טוב!
בן 4.5
בהקשר של מה שלמדו על עשרת המכות - מכת חושך
שאלתי אותו - מה היה למצרים?
"מכת חושך"
ולעם ישראל?
"מכת אור"
אני כימאית, ולמדנו שהתמי בר זה המצאה שמצליחה בזכות חוסר המודעות שלח אנשים. לשתות תמי בר ולשתות מים מהברז זה אותו הדבר!
התמי ארבע מבוסס על 1- פחם פעיל ו2- קרינת UV
הפחם הפעיל סופח אליו את ה"לכלוכים"- שהם בכלל לא לכלוכים. לא זוכרת מה זה, אבל כשלמדנו היינו בשוק מאיך שאפשר לעבוד על אנשים.
קרינת UV אכן משמידה את החיידקים וכו' הבעיה היא שהיא מקרינה בחלק הפנימי של התמי, זאת אומרת שברגע שהיא עוברת אותו , היא כבר לא משפיעה ומים ממשיכים לקלוט את החיידקים.
פשוט שהוא לא סופח באמת לכלוכים או כלור
פשוט רוצים שהמים הקרים יהיו מסוננים ויהיה זמין מים חמים.
אנחנו כבר שנה עם מכשיר פיור סודה.. זה כמו בר מים אבל זה גם מוציא סודה.. אישתי מאוד אוהבת את זה ובגדול אנחנו מרוצים מהשירות ומהמכשיר..
הרופאה אמרה שאנחנו חייבים לשתות מים מסוננים. ולהפסיק עם מי ברז.
חברה שלי שמאוד מבינה בזה אמרה תלכי על ההכי איכותי ( תמי בר) מאז אנחנו שותים הרבה יותר, לא סובלים מכאבי בטן, ויש מים קרים וחמים זמינים כל הזמן (וגם מים פושרים) אז אולי לאור הנ"ל זה סתם פסיכולוגי???!!!
וזה נהדר, יש מים קרים ורותחים תמיד זמינים.
שותים אצלינו רק מים אז מאד נח לגשת ובלחיצת כפתור יש כוס מים.
ויש גם אופציה של מים פושרים שזה בדיוק הטמפרטורה שדרושה להכנת בקבוק מטרנה.
אנחנו קנינו במבצע שיש עכשיו למי עדן את הבר קלאסי עם שני כדי מים כל חודש ב85 ש"ח לחודש. גם מים קרים גם חמים והכי חשוב מינרלים.
אני שואלת באנונימי, כי יש פרטים מדי מזהים.
נגיד ואת בחורה מאוד מוכשרת, אבל באמת. התחתנת מוקדם, עם 3 ילדים (בגילאים 9-2) שהגיעו לא בקלות.
את רוצה עוד ילדים, וכבר בת 32.
והציעו לך את ההצעה שהיא מבחינתך ההצעה של חייך. לעבור לארצות הברית לשנתיים ולעבוד עם מישהו שכמעט 100% שיזכה בפרס נובל, על מחקר מאוד מתקדם. מקום שייתן לך הרבה מעוף, שלא קל להתקבל אליו בכלל, אבל הציעו לך את זה בכלל בלי שהתכוונת. חוויה אינטלקטואלית של ממש. אבל שדורשת גם הרבה השקעה. זאת אומרת, את לא רואה איך זה משתלב עם הריון ולידה...
היית בכלל חושבת בכיוון? ואם זה אתה, היית מנסה לחשוב ולעודד את אישתך לראות איך אפשר לנסות להגשים את החלום?
או שאין מה לדבר, וחבל בכלל להשתעשע בעניין?...
אתם מבינים בכלל את הדילמה?
זאת אומרת - בשכל ברור לי שאין מצב שאני בכלל מנסה לעשות כזה תהליך. אבל מצד שני - זה באמת פספוס. זאת זכות שרואים בי מתאימה, ואני - מסרבת... למה אי אפשר איכשהו להתפצל ל-2 ולהנות מכל העולמות?....
מה בעלך אומר? הוא יכול לעזוב עבודה ולהתנתק מהכל לשנתיים?
אם כן, הייתי הולכת על זה ובעז"ה חושבת על עוד הריון עוד שנתיים.
גיל 34 זה לא כזה מבוגר להריון.... (כרגע בהריון רביעי ובת 34 )
זה בסדר גמור - אני לא רוצה לשמוע דווקא כן.
אבל בכל מקרה - זה לא בשביל הכסף ולא בשביל הכבוד.
זה בשביל האתגר. זה בשביל היכולת לתרום במקום שלא הרבה מגיעים אליו.
וזה גם קידוש ה', באמת. שאישה, דוסית, יכולה ומסוגלת להגיע ולתרום במקומות כאלה.
בעלי - הוא בכלל נגד שהילדים ידעו אנגלית, גם ממש נגד לצאת מהארץ... גם אני נגד לצאת סתם לטיול. ואישית - אני חושבת שכל העניין הזה שלא מלמדים אנגלית ברמה במחוזותינו, אם בכלל מלמדים - זו טעות ממש גדולה. אנשים לא מבינים איזה מחסום זה יכול לשים לילדים שלהם בעתיד אם הם יבחרו ללמוד משהו שהוא לא תחום תורני/חינוכי. אבל בעלי הוא אדם טוב. אני חושבת שאם אני אהיה משוכנעת בזה - הוא יוכל להשתכנע. בעיקר אם אשכנע את הרב שלו...
השאלה היא - אם אני בכלל משוכנעת בזה שאני רוצה...
כי מדובר בהחלטה בעלת משקל גדול, וגם חלק מהפרטים לא ידועים (כמובן, זו זכותך המלאה).
אני מציעה לשבת ולחשוב עם עצמך היטב. יכול להיות שאם תצליחי להגיע להחלטה הנכונה, תרגישי כזו הקלה ושיחרור שלא יהיה לך ספק במה עלייך לבחור (קרה לי בכמה התלבטויות, אבל לא תמיד, ולכן כתבתי את זה בהסתייגות).
אולי כדאי לחשוב על הדברים עם דף ועט, ולכתוב את השיקולים.
כדאי גם לחשוב איך תרגישי עם כל אחת מההחלטות בעוד חמש שנים.
הרבה הצלחה ושתצליחי להחליט נכון 
מקווה שזה בסדר מצדך שאני קצת סוטה מהנושא שפתחת, מגרד לי באצבעות להגיב על משהו שכתבת.
אני חושבת שאין מה להצטער יותר מדי על "האנגלית במחוזותינו". שמעתי דעה מחקרית - ואותי היא לגמרי שכנעה - שהגיל שבו מלמדים אנגלית בארץ הוא מאוד לא מוצלח. אם מתחילים עם אנגלית בגיל הרך - לא כתיבה וקריאה אלא שירים, סיפורים, הצגות - זה יכול לעבוד טוב. אם לא - לא כדאי לגשת לזה לפני שנות העשרה המאוחרות. אז יש זינוק משמעותי ביכולות השכליות, והאתגר הגדול הזה של לימוד שפה שנייה יכול לעבוד. לעומת זאת גיל תשע-עשר זה גיל מעולה כדי לתסכל ילדים, ולתת להם תחושה שאנגלית היא משימה בלתי אפשרית.
אני תמיד חשבתי שאני חלשה בשפות - כי הייתי חלשה באנגלית, עד שבמסגרת לימודי המקצוע שלי נאלצתי ללמוד עוד שתי שפות, ונדהמתי מכמה שזה הלך בקלות ובכיף. הבנתי שכבר שנים אני סוחבת איתי תחושת כישלון באנגלית, שחוסמת אותי מליהנות מהשפה הזאת ולהתפתח בה. מאז שהבנתי את זה גם האנגלית שלי השתפרה מאוד...
זאת שאלה כבדת משקל ויש פה גם עניינים הלכתיים.
לדעתי אפשר לשלב בין הקריירה וההריון והלידה. מכירה מישהי שעושה דוקטוראט בכימיה (בארץ) עם 6 ילדים , אחד אחרי השני.
ואומנם ברור שזה לא אותו הדבר , אבל אני עשיתי תואר ראשון בכימיה ותוך כדי נולדו לנו 3 ילדים. נכון שהיו תקופות לחוצות אבל עכשיו ב"ה זה עבר ואני שמחה שלא חיכיתי עם הלידות והייתי מפסידה את הילדים המתוקים שלי.
בהצלחה בכל מה שתבחרו, ושתהיו שלמים עם ההחלטה כי זה מה שחשוב
אם זה משהו שלא משתלב עם הריון ולידה איך זה אמור להשתלב עם לגדל את הילדים שכבר יש
ואיך זה אמור להשתלב בחיי משפחה נורמליים
ואם זו מישהו שלא קל לה להכנס להריון אז לחכות עד גיל 34 זה סיכון רציני מאוד
אם המחיר זה לוותר על הילד הבא- האם בכל אופן את רוצה את זה ?!
בכל מקרה צריך להתיעץ עם רב גדול
קודם כל - להשתלב עם הילדים שכבר יש זה יכול להשתלב.
נכון שזה לא יהיה קל, אבל אני חושבת שגם להם זו תהיה חוויה מיוחדת.
וגם יש להם אבא מדהים, שבהחלט יכול להיות איתם, אני מאמינה שהוא גם ימצא שם את מקומו בקהילה היהודית ויוכל לתרום רבות.
כמובן שאני לא רוצה לוותר על חווית האימהות, אני ממש אוהבת את זה, אבל לזמן מוגבל של שנתיים זה יוכל להיות כן אפשרי. (וזה לא שאני לא בבית, אבל כן אגיע מאוחר, אלו שנתיים שבהן אצטרך להשקיע הרבה מחוץ לבית, אין אפס.. אבל יהיו לכך גם פירות כשנחזור לארץ, זה בטוח)
והעבודה של בעלי, טוב לו בעבודה שלו, אבל בתחום שבו הוא נמצא, שנתיים בחו"ל יכולות לעשות לו רק טוב (האנגלית הרצוצה שבפיו לא מאפשרת לו להתקדם לדברים נוספים אפשריים ובמקום שבו הוא נמצא היום, הוא נהנה מאוד אבל לא מתוגמל כספית כמו שצריך)
ובקשר לילדים הנוספים, זה עקב האכילס העיקרי. ילדים שבאים מטיפולים אכן כובלים אותך להיות פנויה לזה, וכמובן שרק בארץ אני רואה את זה מתאפשר, וגם זה לא בעבודה תובענית (ובזה, מה נעשה, הבעל לא יכול לתרום ולעזור).
אנחנו כן רוצים עוד ילדים, וכן נשקיע בטיפולים, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה כספית בשביל זה (נשתדל לפחות בשביל 2 נוספים, יותר מזה, אני לא רואה את עצמי עושה טיפולים נוספים, אלא אם כן יהיה נס טבעי).
לי די ברור שבסופו של דבר לא אקח את זה. וחבל. באמת חבל. כי גם זה משהו שאני לא רואה איך אוכל לדחות לגיל מבוגר יותר או להזדמנות אחרת. (וכמו שאמר לי המנחה שלי - אם תרצי את זה - מקומך מובטח. אבל אני מכיר את הבחירות שלך ומכבד אותן)
במקומך הייתי הולכת על זה
אני כמובן לא יודעת חשבונות שמיים אבל את קיבלת גם כשרון וגם רצון לעסוק בתחום הזה לא סתם
וחוץ מי את לא הולכת למנוע הריון אלא מתכוונת לחכות עוד שנתיים עד הטיפול הבא, גיל 34 זה עדיין צעיר יחסית ותנאי שהצעה לא תפגע בשלום בית חבל להפסיד
לדעתי זה לא נכון להפחיד או להזכיר את הגיל
מה גם שבמקרה הזה זה טיפולים אז צריך לעשות אותם בלב שלם וברצון לילד ולא מפחד לא להספיק
ובוודאי ש"מבינים בכלל את הדילמה"...
כלומר: יש כאלה שזו לא דילמה עבורן, כי לא עולה על דעתן, מוצאות את עולמן בביתן עם עבודתן, וכלל לא "תופס" אותן דבר כזה. זה בסדר גמור.
יש כאלה שלא עולה על דעתן מהכיוון השני.. כלומר: אם יש "קריירה" כזו, לזמן מוגבל, אז ברור שהולכות על זה..
ואצלך כנראה יש שני הצדדים: גם האימהות בנפשך, שברור שלטווח ארוך וערכית זה העיקר לגמרי. ויחד עם זה, כנראה ממש כישרון לתחום-העיסוק, וזה תופס אותך רציני. אחרת לא היית כותבת כך.. "הצעה של חייך" זה כנראה למישהי שממש "מדבר" אליה..
לכאורה, במקרה כזה - צריך קודם כל להגביל באופן הכי וודאי שמדובר על שנתיים, ללא נתינת שום אופציה שייגרר אח"כ ליותר זמן.. אחרי זה, לבדוק מה זה מבחינת הבעל. לעבור לחו"ל, גם לתקופה, זה לא פשוט לכל אחד. אח"כ, לראות האם הילדים הקיימים יוכלו לקבל מה שמגיע להם.
ואם כל זה יכול להסתדר - אז לכאורה אם השאלה היתה מעשית, היה צריך לשאול רב אם מותר ונכון לעכב הריון לשנתיים בנסיבות אלו.
וגם - מבחינתך אישית, בהיות שהילדים הגיעו לא בקלות, ורוצים עוד, אז בחורה מאד מוכשרת בוודאי תוכל לברר עד כמה ה"סיכון" בגלל עיכוב כזה, גם אם פוסק הלכה יאמר לה שמותר לעכב.
"צרות של עשירים"... ב"ה שיש אנשים גם מוכשרים בתחום עיסוקם/התענינותם - וגם עם שאיפה ואחריות משפחתית. יפה מאד.
[מוסיף רק הערה, לגבי מה שמישהי כתבה על "כסף וכבוד" מול ההמשך של עם ישראל.. גם מה שהיא כתבה בא מיסוד יפה, לדעתי. וטוב שיש גם תחושות כאלה. אבל ברור שלא מדובר כאן על משהו כזה, אלא על מיצוי כישרון ייחודי באופן שתורם ל"התפתחות האנושות", בצד ההוצאה לפעל של הכישרון המיוחד. זה לא דבר "רע". "כל פעל ה' למענהו". אם ה' נותן לאדם כישרון מיוחד, צריך לזכור שזו מתנה מה', ולהשתדל להשתמש בו כמה שאפשר לטובה ולשכלול. "וכמו כן, צריך להרחיב ולחדש כראוי בכל חידושי העולם, בדברים טבעיים ובמלאכות, כי כל פעל ה' למענהו, וצריך להיות אוהב את הבריות ורוצה בקיומם ובשכלולם. ודעה זו מביאה לאהבת השי"ת" (הרב קוק, אורות התורה פרק ט). כל זה כמובן, ללא קשר דווקא לשאלה הספציפית של המשקל של כל ערך ואיך הם מסתדרם ביחד]
אם את באמת כ"כ מוכשרת, זה ממש החמצה של הכישרון שה' נתן לך...
אם בכל מקרה ילדים אצלך באים בטיפולים, לא נראה לי כזה משמעותי לחכות עוד שנתיים...
מה גם שנראה שזה בוער בך אז קשה להאמין שתיסחפי שם ותוותרי על זה.
זה ממש קידוש ה' בעיני שאישה דתיה מוכשרת מגיעה למקומות האלה. שיהיה לך הרבה בהצלחה!
(הכותבת היא בת לשני דוקטורים העוסקים במחקר, שגידלו משפחה מפוארת (וכן, ילדו עד גיל 45...) כך שזה ממש נראה לי רעיון מצוין.)
אמנם אני צעירה ממך בהרבה
אבל לאחרונה נתקלתי בכמה דילמות
וראיתי (במקרה לא קיצוני )שהכי טוב לי להתבשל עם הדילמה בתוך עצמי, לדבר עם ה' (מה שנקרא התבודדות)
לראות מה באמת חשוב מול מה שפחות, ולהחליט. ולזכור שתמיד יהיה מחיר.
בהצלחה.
בס"ד
בגלל שאת שאלת באופן כזה,מה אני הייתי עושה-
בגלל שמדובר כאן על שנתיים בלבד ההתלבטות שלי הייתה פחות בתחום הילדים-
אם אבא שלהם יכול למלא את החסר ואני סומכת עליו, ויותר בתחום השלום בית.
אני על עוד ילדים לא הייתי דואגת, כי גם מגיל 34-45 אפשר בע"ה- ואם ירצה ה'- להספיק עוד שישה... (לפחות)
ואם חלילה ה' לא רוצה אז שום דבר לא יעזור, בשום גיל..
מה שכן מאד מאד היה קריטי לי זה מה הבעל חושב ומרגיש עם העניין.
אם הוא היה מאה אחוז איתי בזה- בוודאות שהייתי הולכת על זה.
אבל כדי שזה יהיה כך, הוא באמת צריך להרוויח מזה בגדול.
צריך שזה יהיה אדם שמראש יש לו רצון לחיות החו"ל שנתיים, שזו חוויה שמעניינת ומאתגרת אותו,
והוא רואה בה משהו חווייתי שכייף להתמודד אתו, ולא משהו מתסכל מלחיץ שמוריד את הביטחון.
בייחוד אם הוא זה שיהיה דומיננטי יותר עם הילדים בתקופה הזאת, צריך שיהיו לו כוחות נפש ושמחה.
לדעתי גם כלכלית זה חייב להיות משתלם, לכם ולילדים.
משהו שבאמת משדרג את האפשרויות שלכם להעניק להם.
אם כל העניין זה רק משהו שמרתק אותי לעסוק בו, אבל המשפחה מקבלת את אותם התנאים גם בארץ,
או שכן יש שיפור אבל לא מספיק משמעותי- לא הייתי הולכת על זה. (בגלל חוסר הזמן לילדים, לא החו"ל שיכול להיות נחמד לילדים, וגם כשיגדלו זו חוויה מיוחדת להיזכר בה)
מה שבטוח לא הייתי הולכת על זה מתוך כך ששכנעתי את הבעל, והוא הסכים רק בגלל מידותיו הטובות,
כאשר שום מוטיבציה עצמית לעניין- בלי שהוא רואה ומרגיש מה טוב יוצא לו מזה.
אם הוא עצמו מוצא בזה עניין- וזה מדבר אליו מהבחינה הכלכלית, החווייתית וכ'- אז יש מקום הרבה יותר ראלי לכל הסיפור הזה. כי הילדים כאמור יצטרכו את אבא דלהם שמח כשהוא זה שרוב הזמן אתם, וגם את מן הסתם אם תעבדי מאד קשה, הגם שזו עבודה שאת אוהבת, תהיי זקוקה לתמיכה שלו, לידיעה שהוא אתך, ולא לחזור הבייתה עייפה לעוד חזית, שיש בה האשמה גלויה או סמויה שהבאת את כל המשפחה למקום שהם לא רוצים להיות בו...
ו...כל הכבוד לך!
בהצלחה רבה ומופלגת!
שתחליטי את הדבר הכי אמתי ונכון לכם,
תוך ידיעה פנימית מה המקום בו ה' רוצה לראות אותך בו,
ומה האופן הכי נכון להגיע לשם.
שוב- בהצלחה!!!
ראיה פרקטית של בעד ונגד כשהבעל (וגם טובת המשפחה כולה) הוא די מרכיב עיקרי בעניין, כי מבין השורות נשמע שהוא לא כל כך מתלהב...
וגם העניין של לעשות הפסקה עם נסיון להכנס להריון, כשזה לא קל, הבעל צריך להיות ממש שותף לעניין, כי הגיל הוא כן קריטי כשמדברים על ילדים מטיפולים (סטטיסטית, אחוזי ההצלחה יורדים די דרסטית אחרי גיל 38-40, יש לזה סיבות מדעיות שבוודאי ידועות לך. עדיין גיל 34, הוא יחסית סביר ואפשר עוד להצליח, אבל עם השנים זה יותר מסובך)
הרבה הצלחה, ומה שתחליטו - שהקב"ה יהיה בעזרכם.
כי בידיו המפתח לילדים, וגם המפתח לפרנסה (או למימוש עצמי של היכולות). יכולות להיות עוד הזדמנויות נוספות ומפתיעות בחיים...
ולא מבין מה זה אומר
ההתלבטות נשמעת מאד קשה, שכן בכל מקרה המחיר הוא כבד. נכון שיש כאן החלטה ערכית של סדרי עדיפויות, אך יש כאן גם את המחיר האישי, רגשי, שמשמעותו איך תרגישי אם תפספסי את הצעת הקריירה. אני חושבת שמותר לפעמים להגיד לעצמי ולאחרים שמבחינה ערכית אובייקטיבית היה עדיף לעשות משהו אחר, במקרה שלך לוותר על ההצעה הזוהרת, אך ברמה/ דרגה האישית קשה מדי ואז המחיר הרגשי גם הוא יהיה גבוה. אני חושבת שעדיף כך מאשר לערבב ולטשטש את הנושא הערכי.* מבחינת לתרום מכוחותייך לעולם, כנראה שעם כל הכאב בהחמצה, אפשר למצוא עוד אנשים שיעשו את העבודה הזאת בחפץ לב. מבחינת להיות אמא לילדייך מובטח לך שאין תחליף. אולי זה נורמטיבי שאמא לבן שנתיים נעדרת מהבית רוב היום אך האם זה נורמלי? מה המחיר של החסר הזה? (מנסיון של השקעה מטורפת שלי בקריירה שהיום אני רואה את המחיר וגם את הרווח... לא אומר שהייתי מחליטה אחרת) ולגבי קידוש ה', אני חושבת שקידוש ה' זה לעשות את הדברים כמה שיותר לפי רצון ה' ולא לפי מה שמוצא חן בעיני החילוני. בעיני אין קידוש ה' גדול יותר מלראות אשא שמוותרות על הצעה כ"כ זוהרת משקולים דתיים, ערכיים ומשפחתיים. אני חושבת שכדאי לשים לב לתפיסות המערביות שמתערבבות בנו כנשות קריירה, אך מצד שני גם לשים לב לתחושות הלב, איך הוא ירגיש מכל מחיר שישלם. בכל מקרה גאה איתך על ההצעה המכבדת והמפתה. החלטות קלות ונבונות!
עקרונית, המחשבה שאין ענין "ערכי" בלהוציא כחות של כשרונות אישיים לפעל למטרות טובות, אלא זו "קריירה" בלבד - היא עצמה קבלת המושגים של העולם המערבי, וטעות בהבנת ה"יראת-שמיים".
וממילא, גם ה"קידוש השם" שבכך, אינו בגלל ש"בעיני החילוני".. אלא לפי השיקול של רצון ה' שבשימוש בכשרונותיה אלו, מול (או ביחד עם) רצון ה' שבגידול ילדיה. ובאמת אני לא חושב שאכן ה"קידוש השם" הוא בכך ש"יראו" אשה יראת שמיים שמוצלחת גם בזה. וכי מה המחשבה שאשה יראת שמיים תהיה פחות מוצלחת?.. אדרבה.
היא לא כתבה שמדובר על ויתור ביחס לגידול הילדים הקיימים, אלא לגבי הילודה בשנתיים אלו. כלומר: מי אמר שמדובר שרוב היום הילד בן השנתיים לא יראה את אימו?
אז נכון שאם מוותרים על "הצעה זוהרת" משיקולים דתיים, ערכיים ומשפחתיים - זה באמת מעשה נכון וקידוש השם. ונכון שצריך לא ללכת סתם אחרי "תפיסות מערביות" - אבל מי אמר שכאן באמת זה כך? אולי ההיפך? אולי השיקולים ה"דתיים והערכיים" הם דווקא שתתרום גם בתחום הזה? "התפיסה המערבית" היא אולי שכל "הצלחה" כזו היא קריירה ו"אני", וזה הכי חשוב, כביכול. התפיסה ה"דתית" היא שיש סדרי עדיפויות, והמשפחה והערכים קודם, וגם פיתוח הכישרון שה' נתן, למטרות טובות הוא חשוב - ורואים בכך משהו בעל ערך ולא רק "קריירה", ושוקלים סדרי עדיפויות לפי המציאות הנתונה.
אז אני לא אומר שהמסקנה המעשית אינה בדיוק כדברייך (אישית אני חושב שלא הייתי מסוגל לצאת מהארץ גם בשביל דבר כזה..) - כבר אמרנו: צריך לבדוק מה המחיר המשפחתי והאישי לשנתיים אלו, עפ"י הערכים האמיתיים שלנו. אני רק בא "לאפוקי" מהמחשבה שהצלחה בתחום הכישרון האישי, היא בהכרח סותרת "משפחתיות" וכאילו ה"דתיות" אינה כוללת מיצוי כשרונות כאלו במידת האפשר. וכל מעשיך יהיו לשם שמיים.
ואת זו את. לי הרבה יותר חשוב קריירה ממשפחה גדולה.
את צריכה לחשוב האם תתחרטי על זה שלא הלכת על זה? האם זה מה שנותן לך תחושה של הגשמה עצמית?
או האם הפרצוף של התינוק שיבוא במקום הקריירה יעשה ממך מאושרת וישכיח את הכל