פורום הורות (עמוד 229)

איגוד רופאי הילדים ממליץ לא לאפשר חשיפה למסך לפני גיל שנתיים

 

ואח"כ שבו ביחד ותחשבו. לא כדאי "להתלונן", זה לא יוליך למקומות טובים. הבעיה הא משותפת של שניכם, האחריות לפתרון משותפת. הוא לא סתם אומר. באמת יש לו מטלות. כמו שלך באמת יש לימודים. אז מה עושים אם אבא עסוק ואמא עסוקה והמחשב הוא לא אופציה חלופית טובה? תבדקו מה האפשרויות שלכם, תחליטו ביחד איזה פתרון יתאים לכם.

שתטיל אתו, או שתשחק אתו בבית שלה.

אבל להבהיר לה חד משמעית, שאת לוקחת אותה בשביל מטרה מסויימת, כי גם היא עלולה לתת לו רק מחשב...

זה אבל
גם אם אדל לא היתה הבת שלך, אבל השקעת הרבה אנרגיה רגשית בתפילות עליה,
ועכשיו זה גם שוק שהיא נפטרה, וזה הזמן להתאבל ולהצטער. היא חלק מהעם וזה כואב אפילו בלי קשר ביולוגי.
סביר מאוד להיות עצובה, ואם זה מפחיד אותך, תתני לזה זמן עד סוף השבעה וכשהמשפחה קמה, תתאמצי גם את להמשיך.

קראתי השבוע שאורי אורבך ז"ל, שגם נפטר לפני שבוע, אמר בעבר שכשמישהו נפטר אנו מתאבלים על החלק ממנו שבתוכנו. וזה נראה לי מאוד נכון אלייך. השקעת בה בתפילות ובמחשבות, את רואה מולך גם את הילדה היקרה שלך (עד מאה ועשרים) והכל יושב לך מאוד חזק בלב.
תני לעצמך לכאוב, וגם אח"כ לזמן לעשות את שלו ולקחת כוחות ולהמשיך בחיים.

לכל זמן ועת תחת השמיים
עת ספוד ועת רקוד

אין מה "לפחד" מהמחשבות הללו.. שאדם רגיש לזולת וכואב את כאבו - זה לא חיסרון.

 

אבל אח"כ צריך לתעל את הדברים לכיוון פרודוקטיבי ובונה.

 

אנחנו לא יודעים סוד הנשמות - ולא יודעים מה תפקידו של כל אחד ובמה השלים תיקונו בעולם.

 

כל זמן שמדובר לפני כן - צריך להרבות בתפילה (וזו לא "אשליה" - אכן תפילה יכולה לעזור; ולפעמים כבר "נגזרה גזירה"..) - לאחר שכבר קרה, לצערנו, צריך לדעת שגם זה מאת ה', להצטער על האבידה, ולהוסיף בטוב.

 

להתייחס אל השמחה לא רק כאל משהו "פסיבי", אלא כמשהו פועל. בונה. אם הילדה הזו איננה כאן - אנחנו צריכים להוסיף חיים, לגדל ילדים בשמחה. אז תקחי את זה כמשימה, התרומה הקטנה שלך - לשמח את הילדה שלך, לגדל אותה בטוב. לשמח את עצמך.. כנגד הרשעות שבהריגתה, תוסיפי חיים ליהודים: גם לך, גם לה, לכולכם. תראי את זה כמשימה חשובה ויוצרת.

ובכל זאת המשכתי להתפלל. אני מרגישה שהממשלה והנבחרים אדישים למוות של מתנחלים בדרכים . זה מדכא אותי ואני רוצה לעזוב את הארץ . 

אני דרך אגב לא מתנחלת , אלא ממקום נוח מאד , קרוב למרכז הארץ. 

 

קשה לי מאד לשמוח . למרות שאני מתפקדת פחות או יותר כרגיל , אני כרגע בסוג של שבעה . אני אפילו פוחדת לכתוב את זה. 

"אבילות", זה חלק מהעיכול.

 

העיקר שתזכרי מה שאומרת ההלכה, ש"אין מתקשים על המת יותר מידי".. יש זמנים שנקבעו - "מכאן ואילך, אי אתה רחמן יותר ממני"...

 

אכן, אי ההתייחסות החמורה-לגמרי למצב בכבישים - למרות ההשתדלויות - היא שערוריה. אבל הדרך היא לא בייאוש, וודאי לא בבריחה מהארץ חלילה..  אלא בלהוסיף איכפתיות.

 

אם הרבה אזרחים - לא דווקא "מתנחלים" ימחו על זה, כולל כתיבה ללשכת שר הביטחון וכד', על אף שזה נראה "דברים קטנים" - יש השפעה מצטברת.

 

את רואה שה"מתנחלים", כדי להחזיק בארצנו, גרים במקומות הללו. בדרך כלל גם נוסעים לשלום לגמרי.

 

אז תשתדלי במובן הזה להיות "עורף" טוב..

 

להשתדל לפעול, להוסיף טוב וחיוב.

 

זה מאוד עצוב (אם את מרגישה הזדהות עמוקה את יכולה ללכת לנחם את המשפחה.)

ובאמת הסיפור של אדל נגע בכל כך הרבה אנשים שכלל לא הכירו אותה אבל הזדהו, כאבו, התפללו.

ומצד שני -

אנחנו לא מחשבים חשבונות שמים, למה הקדוש-ברוך-הוא רצה עכשיו לקחת את הנשמה הזו אליו.

אומרים שילדים שנפטרים בגיל צעיר הם נשמות מיוחדות, גבוהות במיוחד, שנשלחו לעולם לעשות תיקון קצר

ולכן הם שוהים פה זמן קצר.

האם אפשר להבין מה זה אומר? כנראה שלא.

אבל יש בזה משהו מנחם. ועדיין אנחנו מזכירים לעצמנו שעם כל הכאב -

יש בורא לעולם.

 

אני מכירה מסביבתי הקרובה כמה סיפורי ניסים (אחד ממש טרי מהחודשים האחרונים)

על אנשים שחזרו לחיים במצבים שהרופאים התייאשו והרימו ידיים.

התייאשו אני מתכוונת - ממש התייאשו. לא נתנו סיכוי, והמצב רק הלך והחמיר.

והמשפחה לא התייאשה.

וממש ראו ניסים מול העיניים.

 

האם אפשר להסביר למה הקדוש-ברוך-הוא בחר לקחת אליו נשמה מסויימת, ונשמה אחרת נשארה כאן בעולם?

 

החיים הם לא שחור לבן.

חיים מורכבים מעצב, ושמחות, תמיד מארג החיים שלנו שזור משילוב כזה, שלפעמים נראה בלתי אפשרי להכיל אותו -

עכשיו הלב שלי נשבר מכאב, ובערב חתונה וריקודים, ועוד שבוע פורים...

 

כדי להתחזק ולהרגיש טוב - להשתדל לבטוח בהשם ולהיות בשמחה גם כשקשה, להודות על דברים פשוטים -

על שאת בריאה ושלמה, על שיש לך ילדה נפלאה, כשרונות שיש לך, על חברות טובות,

על כל הדברים הטובים שיש לך בחיים (את יכולה לעשות רשימה).

זה נותן פרספקטיבה ועוזר.

כל פעם שתעשי רשימה כזו תיזכרי בעוד דברים...

 

 

 

כי אני לא מאמינה בזה . אני מאמינה שיש לאנשים בחירה . ואנשים רעים בחרו לחנך אנשים רעים שזרקו אבנים. אנחנו בחרנו להחליק , להתעלם , ולפעמים אפילו לשתף פעולה , בתואנה של שלום , ויש מקום לשני עמים . את מחיר השקר הזה שילמה ילדה קטנה. 

ה' בחר לקחת אליו את הנשמה הזו , כדי לגאול אותה מהייסורים האיומים שהיו מנת חלקה . 

אני כותבת ובוכה . 

 

...ואני מוסיפה , שברמת הבחירה ,צריך לעשות משהו - אבל זה יותר גבוה ממני. למשל לספח את יהודה ושומרון , להחליט בלי לפחד על עונש מוות למיידי אבנים . אני מרגישה שאני גם צריכה לעשות משהו , אבל אני לא יודעת מה . תפילה לא תספק אותי וכמובן שאני רוצה לחשוב על עצמי כאדם לא אלים . וגם עוד אלימות לא תועיל.

 

אני לא מרגישה צורך להודות כרגע, למרות שכמובן שאני אסירת תודה. לילדה הזו זה לא יעזור. 

נוגעים ללב ואמיתיים.

 

ולא סותר זה  שיש אנשים רעים שצריך להילחם בהם מלחמת חורמה, והם מחנכים לשנאה - לכך שלמפרע מתברר שלכל נשמה יש את זמנה. זה קצת קשה להסביר - אבל זה לגמרי הולך ביחד. אנחנו צריכים להתייחס כמו שכתבת כעת - לעשות כל שביכולתנו. ה' עושה את חשבונותיו.

אם אין סיבה מיוחדת הייתי מחכה

ולגבי הבוקר אולי דווקא אם הם ישנו ביחד הוא יבוא מיד להעיר אותך בלי "לעבור דרך" הקטנה

ולהעיר גם אותה?

תודה רבה על התגובה, ותתחדשי על הניק!

 

הצד השני של המטבע הוא שלפעמים כבר בא לי שהחדר שינה יהיה שלנו. אנחנו לא האנשים הכי מסודרים, אבל מדי פעם כשהבלאגן מצטבר אני תופסת הכל ומסדרת. וא"א כשהיא ישנה כי זה יפריע לה וא"א כשהיא ערה כי אז צריך לטפל בה..

לפעמים כבר ממש אין לי סבלנות לחכות לחדר ואני פותחת דלת של ארון להכניס כביסה מקופלת והיא מתעוררת מזה.

וגם בבוקר כשמוציאים בגדים.

שלא לדבר על השעון מעורר של בעלי כשהוא קם לותיקין...

וגם מבחינת חימום החדר זה מציק כי היא צריכה חימום ולנו חם מדי.

ואין לנו מקום בחדר לבגדים שלה. אז הם בשידת החתלה במסדרון. כשהיא הייתה קטנה וחיתלנו אותה שם זה לא היה משנה אבל עכשיו אנחנו מלבישים אותה בחדר שלנו חלק מההתארגנות לישון, ואז אם שכחתי איזה פריט אני צריכה להרים אותה איתי להביא את הפריט וזה מעבר מחדר מחומם לפרוזדור לא מחומם ואחרי מקלחת זה כזה כדאי..

ובכללי בא לי כבר שהחדר שלנו יראה כמו חדר הורים והחדר שלה עם החפצים שלה יראה כמו חדר ילדים.. 

 

בקיצור אין סיבה מאוד מהותית לכן היא עדיין אצלנו זה סתם חוסר נוחות אבל כשזה הרבה זמן זה משפיע על האיכות חיים. 

 

אולי תעשו ניסיון? יכול להיות שהיא לא תעיר אותו, ואם כן- היא יכולה לחזור אליכם..

 

וטיפ כללי- ממש כדאי לא להקפיד על שקט מוחלט כשמרדימים תינוק וכשהוא ישן

(להשאיר את מצב הרעש שקיים באותו זמן ולא "לעשות שקט" כשהוא הולך לישון)

אני אף פעם לא הקפדתי על שקט ואם הם נרדמים בסלון אני משאירה אותם שם, והם לא מתעוררים

(אם כי יש נראה לי תינוקות שמראש ממש צריכים שקט, ופה זה כבר לא עניין של הרגלים)

הבן שלי היה מתעורר מקול של ילד בוכה בחדר מדרגות

כשהוא בכלל ישן בקצה אחר של הבית, ממש לא קרוב לדלת.

כשהוא קצת גדל זה עבר לו לחלוטין.

 

בת חדשים וחצי. עשינו את זה בעיקר בגלל שהוא הרגיש בודד שכל המשפחה בחדר אחד והוא באחר. לפני המעבר היתה לנו את ההתלבטות שציינת על זה שהם יעירו זה את זו אז שאלתי את אבא שלי שהוא אב ל12 והוא אמר שברגע שנרדמו אף פעם לא התעוררו האחים מהאח הצורח. אפילו ארבעה פעוטים בחדר אחד. אכן זה מה שהיה...
לגבי השאלה השניה-השאיפה היא להרדים אותם יחד. זה תלוי מה הטקס של כל אחד. תשאפי לשלב טקסים

אם להעביר...

אולי נלך באמת על תקופת ניסיון...

והן אף פעם לא התעוררו בלילה מהבכי של הקטנה. (היא בת שנה ושמונה ונמצאת איתם בחדר בערך שנה)

 

ואני יכולה להגיד שממש כיף להן ביחד! וכיף גם לי בבקרים של שישי ושבת שאני יכולה לישון עוד קצת כשהן משחקות ביחד.

ואללה שכחתי מזה. יש לבעלי איזה חולצה עם כתם שלא יורד 

מידי פעם אני אוספת את חולצות הבנים הלבנות ובעזרת קיסם אוזניים וכלור אני מציירת על הכתם [מוחקת רק אותו]חלק מהכתמים יורדים עוד לפני הכניסה למכונה.

מה שחשוב לא להשרות יותר מידי כי נראה לי שיכול להיווצר חורים במקום של הכלור. [לא ניסיתי אף פעם להשרות]

לי יש אחת של הילדים- שהוכתמה משוקו שמתי אקונומיקה והכל צהוב..

כדאי לנסות על פינה נסתרת ולחכות ולראות איך הבגד מגיב

קניתי לידה חולצה חדשה לבנה, הילדה לכלכה חמותי שמה כלור וכל השרוול הפך לצהוב.

קרה לי גם, ואח"כ ראיתי שזה היה אקנומיקה "לימונית" (בניחוח לימון). לפעמים עם אקונומיקה "נייטרלית", כן מצליחים להחזיר את החולצה לצבעה הלבן.

בדי כותנה מול סינטטי

תשטפי את הכתם במים קרים/ ברז
את שאר העבודה המכונה תעשה.מנסיון!!
אם לא עושים את זה דבר ראשון אחכ קשה להוריד את הכתם ולפעמים הוא גם לא ירד.זה חוסך גם את העינין עם האקונומיקה

למרוח על הכתם סבון/משחת כלים ולהשאיר מול השמש לכמה שעות ולאחר מכן להכניס למכונה. בדוק ומנוסה!!! בהצלחה!

כדאי תמיד לטפל בכתם לפני שבא במגע עם המים ובסבון. אח״כ- הרבה יותר קשה להוריד.
מניסיון שלי- סנו אוקסיג׳ן, מוריד פלאים! זה ללא אקונומיקה ולכן שומר על הצבע. אף פעם לא נתקלתי בבעיה להוריד כתמים של שוקו...
מה שכן, לפעמים סוג הבד יגרום לזה שהכתם לא ירד. יש בדים שסופחים אליהם את הכתמים וזה לא יורד.
בהצלחה!!

זה גורם שלא יהיה בעיה להוריד מכל סוג של בד

בנתיים מוריד לי כתמים.

אם יש לך סינטבון אז זה גם עוזר

אם זה כתם רציני עדיף אוקסיג'ן ג'ל

לפני הכביסה אני עוברת על כל הכתמים עם אבקת כביסה של אריאל מרוכזת מהולה במים (הם פעם נתנו קופסא עם פקק כדורי ששם אני שמה את החומרים ומערבבת)ומכבסת כרגיל .בד"כ כל כתמי האוכל יורדים כולל שוקו.

יש מלא מלא כתמים קשים של אוכל שיורדים כשהבגד תלוי מול השמש, זה מדהים!

אני מורחת על זה סבון/ משחת כלים, על הכתם עצמו.

 

כמו בכתמי דם - הדבר היחיד שעבד לי 

יש סבון מעולה שנקרא "סבון פלא"של אסטוניש, משתמשים לפני הכביסה לפי ההוראות, וזה עובד פלאים.

 

חשוב מאוד: כתמים של שוקולד וגם של דם (=חלבונים) לא לכבס מעל 30 מעלות, כי זה מקבע את הכתם.

אני מתיזה מים קרים בלבד (ללא חומר) בעזרת ברז סילונית!

אם יש לך בבית את הג'ל הורוד של וניש אז להשרות עם פקק שלו במים חמים ואז להכניס למכונה עם פקק נוסף...

אם אין לך אז ממליצה לקנות זה בהחלט מטפל בכל הכתמי שוקו למיניהם אצלנו

אני אשכנזי שגר בסביבה ספרדית וכל ילדיי קיבלו סידור ספרדי.

לא הפריע לי כלל ולא להם, אם כי היו מודעים שבבית יש לנו נוסח אחר, ובשבת או בחופשים השתמשו בסידור של הבית.

כך למדו אהבת ישראל ואי קיצוניות ביחס לנושא העדה כחלק טבעי מהחיים.

אגב, למרות הנכונות שלנו לקבלה של הנוסח האחר, בפועל כל אחד מהילדים כשגדל אימץ סידור מהבית והתחיל להתפלל רק בו.

אבל בכיתה א' זה לא מתאים, ותפילה בגיל הזה צריכה לתפקד כפי הרוב בכיתה ובהנחייה ברורה של המורה באותו סידור ובאותו נוסח. 

הסידור שקיבלנו הוא סידור לתלמידים, של הרב מרדכי אליהו שהמיוחד בו הוא שהוא קיים בנוסח עדות המזרח ואשכנזי, והקטעים הזהים לשני הנוסחים נמצאים בו באותם עמודים כדי למנוע בלבול אצל התלמידים. ובכל זאת, לא הרגישו בבית הספר צורך לשאול את ההורים למה שהם מעדיפים.

נתנו לכם סידור ספרדי שיש בו גם את הנוסח של האשכנזים וככה כל התלמידות יכולות להתפלל מאותו סידור.
סידור כזה שמשולבים בו שני הנוסחים עדיף על פני האופציה שיילכו על פי הרוב או שכל תלמיד ייתפלל בסידור אחר.

בהוצאת הספרים הזאת הוציאו את הסידורא בשני נוסחים: ספרד לעדות המזרח וספרד לבני עדות אשכנז. הוא הוקלד בצורה כזאת שתקל על המורה והתלמידים להתפלל יחד. אצלינו בבית הספר חילקו באופן אחיד לכולן את הנוסח האשכנזי. קאפיש?

 

 

גם כאלו שמתפללים נוסח אשכנז, שהם אשכנזים טהורים למהדרין לא יכולים להתפלל בנוסח אבותיהם.

 

 

כייקית טהורה, ההבדלים בין "ספרד" ל"אשכנז" הם זניחים.

 

בתור ילד ספרדי שצריך להתפלל בנוסח אשכנזי (או "ספרד") זה הרבה יותר משמעותי.

 

ומה נגיד אנחנו - שבעלי תימני? בשום מקום לא נמצא את עצמנו...

 

הבן שלי אומנם בתלמוד תורה ספרדי - שם לכל הילדים מחלקים סידור ספרדי, וברכונים יש גם אשכנזים וגם ספרדים. 

 

אבל לו, אין מענה. והוא כבר ביקש לעבור לתלמוד תורה תימני, הבעיה שאין כזה. הוא ביקש מאיתנו שיהיה לו ברכון בנוסח תימני באלדי בתיק. גם הקריאה בתורה מבלבלת אותו, כי ללמוד שני סוגי טעמים זה לא קל בגיל כזה, מצד שני הוא מאוד גאה בעדה התימנית, (אפילו שהוא חצי אשכנזי), ולא רוצה להפסיד את הלימוד התימני שהוא לומד בנוסף.

 

אבל אני חובת שבסופו של בר המפגש הזה עם כל העדות, המטעמים, הטעמים והמנהגים כן יעשיר את עולמו. כך לפחות אני מקווה.

ואני מסכימה עם פותחת השרשור. זה לא בסדר.

(נדמה לי שקראתי פעם משהו שאלישיב רייכנר כתב בנושא)

הוא ילד, שובב, חכם ומתוק כמו כולם.

 

אך מאז גיל קטן, תמיד הוא התעטף בטלית כמו אבא, קידש כמו אבא (אפילו בגיל שלוש, לא הסכים להגיד "ויכולו השמיים" אלא התחיל ב"כוס ישועות אשא" והגננת לא הבינה מה הוא רוצה... והתעטף בגן בתור חזן תמיד כמו אבא) וזה לא שבעלי הוא "תימני אסלי" - לרוב הוא מתפלל אצל האשכנזים, אך אצל הבן שלי יש גאוות יחידה ממש חזקה, שלא ברור מהיכן היא הגיעה... אולי מסבא רבא שהוא קרוי על שמו...

דווקא בתפילת שמונה עשרה יש יותר דמיון לנוסח ע"מ מאשר לנוסח אשכנז- חלקים שלמים בתפילה אני אומרת מהזיכרון.

 

ואצלנו דווקא תמיד שאלו איזה נוסח אנחנו מעוניינים לקבל

ויש כזה לבני עדות המזרח...

זה מה שאני הייתי עושה. ותלוי בילדה, אם היא תרצה לקחת אותו לבית הספר או שבזה היא תתפלל רק בשבתות ובחופשים בבית. אבל בכל מקרה יותר קל להתפלל מסידור מוכר.

 

מובן מאוד ומעצבן. אך כפי שכתבתי קודם - לתימנים מסובך עוד יותר...

והצעה-
הסידורים אולי עטופים בעטיפה כזו, אחידה?
אז אולי אפשר לקנות סידור אותו דבר עם הנוסח שלכם ולצפות אותו כך שיראה אותו דבר?
מקווה שזה לא רעיון מוקרץ...
בכל מקרה, מבינה אותך ממש!!

הייתי נורא גאה בזה דווקא

אפשר להשקיע בסידור חדש ויפה בנוסח שלך

אצלנו דווקא הרוב אשכנזיות, כנראה. בכל אופן, גם אבות התלמידות בבית-הספר באים ברובם מישיבות שבהן לומדים בשיטה האשכנזית, כך שבעלי "סובל" מזה כבר שנים

בכל אופן, כנראה שנקנה בעצמנו סידור לילדה בנוסח ספרדי בהמשך. אולי בכיתה ב' - ואז תתפלל בו לפחות בבית.

(אה, ואני דווקא נולדתי אשכנזייה)

בוחרים נוסח אחד לכולם מכיוון שמתפללים ביחד ולא רוצים שיהיה הבדל בין הנוסחים.
בברכות השחר יש הבדל גדול בין ע"מ לספרד, ולילד בכיתה א' ב' יהיה קשה להתפלל לבד.

לפני 20 ומשהו שנה כשאני למדתי ביסודי ולפני שנה כשבני בכורי קיבל סידור,

ההורים ציינו מה הנוסח הרצוי להם וכזה סידור הם קיבלו.

בבית הספר מאותו המוסד, דווקא כן שואלים את ההורים איזה נוסח הם מעדיפים... 

וכולנו התלהבנו על החברות התימניות שישלהן את הסידור הכי דק

בהתחלה הבת שלנו למדה בבית ספר באחת ההתנחלויות התורניות, ושם ביקשו לרכוש את הסידור של הרב אליהו, כל אחת כפי הנוסח הרצוי.
דווקא כשעברנו לירושלים, נכפה על בתנו לרכוש סידור אשכנזי..
וסיפר לי חבר שכך קרה גם בתלמוד תורה שבנו לומד בהר נוף, ושהוא שאל מדוע לא יקנו לכולם את הסידורים המותאמים של הרב אליהו, והם הבטיחו לעשות כן לשנה הבאה.

אולי צריך לאזור אומץ ולדבר עם ההנהלה על חשיבות העניין
הסידור הזה באמת נותן פיתרון לבעיה (וגם אם קיבלתם כזה אשכנזי, למה שלא תקנו את המקבילה הספרדית)?

אני רוצה קודם לדבר על הנושא עם בעלי ולחשוב אם כדאי לי בכלל להעלות את הנושא .הבת לי כל כך מתרגשת מהסידור שלה, שאני מפחדת ממש להרוס לה את השמחה. אני חושבת שאולי באמת אעשה את זה, אבל בחופש הגדול. הבעיה הגדולה יותר היא שבעלי תימני ואולי בכלל יגיד שאם כבר מחליפים נוסח אז לנוסח תימני. זה דורש התייעצות מרובה כי אני ממש לא רוצה ליצור אצלה מצב כמו זה שהיה לי כילדה. 

 

והסידור התימני בכלל לא דק יותר! לפחות לא הסידור שלנו!!! 

כמובן, את או בעלך שמים אותו במיטה, אומרים לילה טוב, נותנים נשיקה, אפשר גם להגיד איתו קריאת שמע, אבל אח"כ הוא אמור להרדם עצמאית

 

כמובן שהכל תלוי במה שהרגילו אותו עד גיל שנתים...

 

בואי נגיד ככה: רוב בני השנתיים בעולם, לא הולכים לישון לבד. 

(בבועה המערבית המצב אולי שונה, אני לא בטוחה, אבל בכל מקרה זו בועה די קטנה)

 

אני אסתכן גם בניחוש מרחיק לכת יותר: נראה לי שרוב בני האדם בעולם, בכל הגילאים, יעדיפו ללכת לישון עם עוד מישהו ולא לבד.

 

אבל אם מבחינתכם המצב הזה הוא בלתי אפשרי, ואתם נחושים לשנות אותו, אתם ודאי תצליחו.

 

 

יש ׳טקס׳ קטן, שכולל סיפור, ק״ש, נשיקה וחיבוק, ואז בקבוק מטרנה.
מהשלב הזה, זה ממשתנה קצת מערב לערב, אבל בגדול הוא נמצא בחדר, ולפעמים הוא קורא לנו, אחד מאיתנו ניגש, נשיקה, חיבוק.. לפעמים קצת יותר מזה, לפי העניין.. כך כמה פעמים.
לפעמים הוא יורד מהמיטה ומגיע אלינו, אז מסבירים לו בעדינות והחלטיות שלא יורדים מהמיטה, ומחזירים אותו. יש לילות שיותר קל(אולי כי יותר עייף) ויש לילות שלוקח לו הרבה זמן להירדם. בסוף הוא כן נרדם לבד, אבל אנחנו ממש משדרים לו שברגע שהוא צריך אותנו, אנחנו באים.
אה, ויש לו גם שתי בובות פרווה כאלה, דובי ונחש כזה, שכיף לו לישון איתם. בכ״ז לא הכי נעים לישון ממש לבד...

 

 

בת ה3 שלי עדיין לא תמיד נרדמת לבד, לפעמים כן, לפעמים לא.

בגיל שנתיים גם לרוב לא נרדמה לבד, אפילו עוד פחות.

אני איתה בחדר, קוראים סיפור או שניים, אם זה ספר של סיפורים קצרים אז גם שלושה-ארבעה, 

היא נורא אוהבת סיפורים ואני ממש שמחה, קריאת שמע אם היא משתפת פעולה,

נשיקה , חיבוק, והרבה פעמים היא מבקשת שאני אשאר לשבת לידה, 

אז אני יושבת לידה עד שהיא נרדמת. לא נראה לי בעייתי. היא בסה"כ קטנה,

הם גדלים כל כך מהר .. 

אם יש לי משהו דחוף לעשות אני אומרת לה שאני הולכת לעשות Y

ושאם היא צריכה אותי תקרא לי, לפעמים היא קוראת לי ואני באה ויושבת לידה עד שהיא ישנה,

ולפעמים היא נרדמת לבד. תלוי כמה היא עייפה .

פעוט הוא לא מכונה, ואם הוא צריך את ההורה שירדים אותו, כשהוא בן שנתיים,

זה נראה לי סביר לגמרי . 

כל עוד הוא במיטה שלו רגוע, ולא רוצה לעבור מהמיטה לסלון למיטה של אמא ואבא וכד' ...

אולי אם משעמם לשבת לידו הרבה זמן עד שהוא נרדם, 

תקראי ספר..

יש לי חברה שלבת שלה היה לוקח שעה להרדם (אצלי לשמחתי לקח פחות)

וזה היה הזמן שלה לשבת ליד הקטנה לקרוא ספרים, שזה משהו שהיא ממש אוהבת ואחרת לא היתה מגיעה אליו. 

בהצלחה.

 

 

 

"עד עכשיו איכשהו השלמתי עם זה"

אני מעלה כמה שאלות. את לא צריכה לענות לי (אלא אם דווקא בא לך). אני מציעה לך להרהר בהן, כי הן נראות לי משמעותיות:

מה גרם לכך שעד עכשיו השלמת?

האם היה משהו שהקל עלייך?

האם היה לך, לדוגמה, איזה תאריך יעד בראש, או משהו שאמור לקרות, ואחריו המצב ישתנה, ועד אליו אפשר 'לסחוב'?

האם היה משהו ששמעת על התנהגות של תינוקת, על ציפיות מתינוקת, על טיפול בתינוקת, שגרם לך לתלות תקווה בגיל הזה דווקא? ואם כן - מה היה הדבר הזה? עד כמה נראה לך שזו הייתה אמירה מבוססת, מושכלת?

האם יש משהו בנסיבות חייכם החיצוניות שהשתנה, שגרם לכך שעכשיו המצב כבר יהיה קשה?

האם יש משהו שיכול היה לגרום לכך שגם עם המצב כרגע תשלימי?

האם יש לדעתך דבר שיכול היה לגרום לך ליהנות מהמצב החדש? למשל שינוי של פרט אחד קטן שמציק לך במיוחד, פתרון לאיזו בעיה טכנית, או משהו בדומה?

 

 

יש לי בארסנל כמה נאומים על "זה מצב לא בריא" ועל "זה בטוח גם מפריע לה להתפתח" אבל לעת עתה אני מתאפקת ולא שולפת אותם. נראה לי שכרגע מי שחשוב להתמקד בו הוא את, האמא, והשאלה הגדולה היא אם מבחינתך המצב הזה הוא אכן רע. אם כן אז דרוש שינוי בכל מקרה, גם אם לתינוקת נפלא ככה.

 

 

 

כתבתי 'פתרון לאיזו בעיה טכנית' ונראה לי שזה יצא לגמרי מעומעם, אז אני אתן דוגמה אחת, רק כדי שיהיה כיוון כללי (יכולים להיות כמובן עוד הרבה סוגי פתרונות):

אז אני מתכוונת למשל למצב שאת מחליטה שהבעיה הכי מטרידה היא שבגיל חצי שנה היא כבר כבדה לך מדי להחזיק הרבה בידיים, ואז פתרון טכני טוב יכול להיות מנשא גב איכותי, שבגיל הזה ובמשקל הזה לרוב הנשים זה אמור להיות קל מאוד.

השאלה היא אם זה הכיוון, אם פתרונות טכניים מהסוג הזה יקלו עלייך.

מה דעתך?

 

 

דווקא כן בא לי לענות וללמוד.
אני חושבת שהסיבה שהשלמתי עם זה, לא כי היה קל ונהיה קשה עכשיו, אלא כי בראש שלי היה לי דיי ברור שאחרי לידה היא תהיה צמודה אלי... הרי היא ככ קטנה..עוברית... והזמן עובר, הגזים נרגעו, היא מתחילה לתקשר יותר ולשחק.אז הגיע הזמן קצת להרגע.. פחות לבכות, יותר להכיר את אבא ;)
חוץ מזה שאני מתחילה להרגיש מחנק כלשהו. כיף לי להיות איתה בבית אבל לצאת בערב לבד או עם בעלי אי אפשר!! וזה כבר ממש קשה וחסר לי.. אפילו סתם ערב בבית יש לנו פעם ב... וגם אז חצי מתבזבז על החזרת הבית לנורמלי... זה מעייף!
עם הגדול היה מצב דומה אבל! שינוי משמעותי. הוא היה ישן לילות שלמים וארוכים מגיל מאוד מאןד מוקדם ברוך ה'. ובערב הייתי נושמת לרווחה. אם היה לי לפחות ערב נורמלי אולי הייתי יכולה להתמודד יותר עם השאר.... בקושי יש זמן להתקלח.. (עכשיו לדוג' קראתי את ההודעה בתהליכי ההרדמות שלה על הידיים..,מקווה שיחזיק).....

 

כל כך הרבה פעמים אני רואה את זה סביבי (וגם על עצמי): עם המציאות עצמה יכולנו להסתדר, אבל כשבאים מראש עם ציפיות שונות ונוצר פער בין הציפיות למציאות - הפער הזה מכאיב ממש.

אז דבר ראשון קבלי חיבוק לקושי.

וחיבוק לעצמך, שאת אמא כל כך מסורה וטובה לה. נשמע שהגרלת תינוקת רגישה יחסית (לא משהו ממש חריג, רק קצת יותר בצד הרגיש של הסקאלה), שיש לה באמת צורך גבוה בקרבה - ואיזה מזל יש לה שהיא הרוויחה אותך!

אם את מחפשת לך חומר קריאה שיעשה לך טוב עם העבודה העצומה שאת עושה, חפשי טקסטים של / על הפסיכואנליטיקאן ג'ון בולבי. יש למשל תקציר על משנתו בחוברת מטעם האוניברסיטה הפתוחה - קריא מאוד, לא רק לאנשי מקצוע. תוכלי לראות איזה חשיבות עצומה משחקת 'דמות ההיקשרות' בהתפתחות הרגשית של תינוק. (אולי יש משהו גם בוויקיפדיה. עריכה: מצאתי בוויקיפדיה את זה. מעט אבל גם משהו)

 

לגבי הקשר עם אבא, אני לא יודעת אם בעלך מחפש לשמוע עצות איך לחזק את הקשר. אם לא - עדיף לסמוך עליו שימצא כבר את הדרכים הטובות שלו. אם הוא כן מחפש עצות, הייתי ממליצה לו שלושה דברים:

 

א) שימצא לו זמנים ודרכים שטוב לו להיות איתה, לרקוד איתה או לספר לה או לשיר לה או מה שהכי מתאים לו וקרוב ללבו - אבל אם היא מראה שהיא רוצה אותך, שמיד יעביר לך. רק כשיהיה לה ביטחון שהוא לא בא על חשבון דמות ההיקשרות הראשית שלה, תהיה לה רגיעה נפשית להעמיק את הקשר איתו ולאהוב להיות איתו.

 

ב) שלא ינסה להעתיק ממך את הדרכים שבהן את מטפלת בה, אלא יעשה בדרך שנוחה ומתאימה לו. מאוד מאוד חשוב לתינוק שמי שמטפל בו ייהנה מזה.

 

ג) התינוקת קשורה אלייך מאוד וחווה את העולם דרכך. כמה שהוא ישדר יותר אהבה *אלייך*, כך התינוקת תרגיש יותר ביטחון כלפיו.

 

מקווה (ובטוחה!) שבע"ה, לאט לאט, הדברים האלה יחלחלו, וייבנה לתינוקת קשר קרוב עם אבא, שישחרר אותך קצת להתאוורר. אין ספק שאת זקוקה לזה!

 

 

לא התייחסתי לנושא השינה שלה, שנשמע שמקשה עלייך מאוד. אני עוד מנסה לחשוב איך אפשר להקל. מקווה שתקבלי רעיונות טובים גם מאחרות.

 

 

תינוקת בת חצי שנה יכולה שיהיה לה סדר יום פחות או יותר.

 

דווקא לקום בטווח של שעתיים בבוקר (7-9) נראה לי סביר אבל ,לדוגמא, אחרי שהיא ינקה בבוקר אם היא ינקה כראוי ועשתה גרעפס היא בטוח לא צריכה לאכול בתוך שעתיים וחצי. את מוודאת שגם הטיטול נקי ונותנת לה צעצועים. את יכולה קצת לתעסק איתה אבל את יכולה גם לשטוף כלים ולתת לה לשחק בלעדייך(בהשגחה כמובן). אחרי ההנקה הבאה שוב לפחות שעתיים וחצי אחרי הקודמת היא יכולה לחזור לישון בין שעה לשלוש שעות. 

זה דוגמא לסדר בוקר. 

 

והרעיון הוא שיש סדר פחות או יותר. תינוק הוא לא מכשיר שאפשר לכוון לפי שעות ומינגד אם את שמה אותה במיטה והיא בוכה כמה דקות עד שהיא נרדמת לא קרה כלום .

מצב כזה עלול לפגוע בך מאוד אם ימשך זמן רב מידי. אצלי היה בדיוק אותו דבר עם הגדולה רק שאני הייתי סטודנטית וזה אילץ אותי לשים אותה במעון של המכללה ואז היא למדה שיש עוד אנשים נחמדים בעולם חוץ מאמא.

בגלל שהיא לא לקחה בקבוק הייתי באה כל שעתיים להניק, אבל בין הנקה להנקה יכולתי לשבת בשיעור בשקט.

בהתחלה היא בכתה למשך שבוע שלם ואני אמרתי למטפלות שלא יתרגשו, שיאמינו לי, בסוף זה יעבור, וכך היה. אחרי שבוע היא הפכה להיות אחת התינוקות הכי חברותיות ושמחות במעון.

 

אז אני לא חושבת שהפתרון בשבילך זה דווקא מעון אבל אולי כן מטפלת לאיזה חודש עד שהיא תתרגל. ותבואי להניק אותה.

את גם יכולה לשאוב לה, ואם היא לא לוקחת בקבוק אפשר לתת לה במזרק או להתחיל איתה מרק טחון/פירות וכו'. העיקר שתתרגל לשהות אצל עוד מישהו חוץ מאמא.

 

לפעמים הבעיה היא לא רק בתינוק אלא גם בנו שקשה לנו לשחרר אותה למישהו אחר ואז נוצרת מין תלות שכזו ובמקרים מסויימים זה לא בהכרח טוב.

 

אולי גם תנסי לתת לבעלך לטפל בה. לקלח, להלביש, לשחק... כל מה שזה לא אוכל או שינה.

 

נראה לי שבשלב ראשון את צריכה קודם להרגיל אותה להיפרד ממך לכמה שעות ורק אז תוכלי לפנות לשלב הבא שזה לצאת עם בעלך. כל פעם תגדילי לה את מעגל האנשים שהיא מסכימה להיות איתם. בהתחלה, בעלך אח"כ מטפלת, אח"כ סבא וסבתא, אח"כ בייביסיטר....

כתבת שהיא לא נותנת לאף אחד להחזיק אותה יותר מידי.

ועוד משפטים מהסוג הזה.

מה ז"א לא נותנת? מה יקרה אם מישהו אחר יחזיק אותה? מה יקרה אם לא תניקי אותה כ"כ הרבה?

 

הרבה פעמים אמהות מפחדות ממה שיקרה אם הן תעשינה מה שנראה להן טוב ונכון, ואז נוצר מצב לא בריא שהן לא עושות מה שהן חושבות שנכון, מתוך פחד!

מי מחנך? מי ההורה? מי קובע מה נכון?

אין לי שום ספק שאת אמא שקשובה לצרכים של התינוקת שלה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להחליט מה נכון לעשות... הצילו- אחריות כזו על ילדה בת חצי שנה? מאיפה לה לדעת מה באמת טוב? בשביל זה יש לה אמא, לא?

 

 

ספר מומלץ מאוווווד שיעשה לך סדר בבלאגן!

נתחיל בזה שאני ממש מבינה את הקושי איתו את מתמודדת.

הקושי שאת מדברת עליו שכיח מאוד בקרב אמהות רבות.

כשנולדה ביתי הבכורה הייתי גם אני במצב דומה.

ושני דברים עזרו לי:

1) הספר הלוחשת לתינוקות שאמא שלי קנתה לי במתנה.

2) יועצת הנקה.

אתחיל דווקא בנקודה השניה שהעליתי:

אני הייתי בלימודים וכשהייתי מגיעה חזרה הביתה, ביתי היתה יכולה לינוק ממני במשך כמעט שעה...ואח"כ לבכות שעה נוספת...

את יכולה לנחש כמה זה מתסכל ומעייף...כמה ייסורי מצפון- היא בטח מתגעגעת אליי, היא זקוקה לי וכדו'.

עד שכבר באמת נשברתי והתקשרתי ליועצת הנקה.

היא שמעה מה הגיל שלה ומה קורה כשאני מגיעה הביתה ונתנה לי הוראה ברורה- "בפעם הבאה שאת מניקה, את שמה הסטופר על 20 דק'.

כשהוא מצפצף, את מנתקת את הקטנה מהשד.

לא משנה כמה היא בוכה, אחרי 20 דק' היא כבר שבעה ל3 שעות!"

ועוד הוסיפה היועצת, שכעבור שבוע אבחין בכך שהתינוקת בעצמה מנתקת את עצמה מהשד אפילו אחרי פחות זמן.

ואכן, כך היה. אחרי שבוע הבת שלי עצרה בעצמה את ההנקה אחרי קצת פחות מ10 דקות.

עכשיו הייתי צריכה להפנים שהבכי הוא לא כתוצאה מרעב ולא להתפתות ולהניק אותה לפני תום 3 השעות.

ולכן קראתי את הלוחשת לתינוקות.

ולפי עצת הספר עקבתי אחרי ביתי במשך כמה ימים- כתבתי מתי הנקתי אותה, מתי היא בכתה שוב וכדו'.

כך גיליתי שאומנם נראה שהיא מבולגנת, אך למעשה יש לה סדר יום מאוד ברור והוא זהה מידי יום.

היא אכלה בשעה X הלכה לישון בשעה Y ובכתה בשעהZ...

הוקל לי כשראיתי שהדברים מסתדרים לפי עצת הספר- התינוק יונק, אח"כ משחק והולך לישון במחזור של 3 שעות!

איזו תגלית מדהימה! יכולתי פתאום להבין את הבת שלי! היא לא בוכה רק מרעב! היא בוכה גם מעייפות!.

מייד כשקמה הנקתי אותה, כעבור שעתיים וחצי היא בכתה והנחתי אותה במיטה, והיא פשוט נרדמה! 

בשלב מאוחר יותר יכולתי להבחין בסוגי בכי שונים וסימנים נוספים- כמו שיפשוף עיניים וכדו' ולהבין גם מתי מדובר בכאב ומתי בבקשה.

מה אני אגיד לך? עולם חדש התגלה! היא קיבלה סדר יום מובנה, אני יכולתי לצפות פחות או יותר מתי היא תהיה שוב רעבה, בעצת הספר יצרנו סדר ערב שבסופו היא הלכה לישון (מקלחת הנקה ולמיטה - למינימום 4 שעות עד ההנקה הבאה...)

עולם אחר!

קיבלנו את הערב במתנה רק לי ולבעלי המתוק!

את יכולה לנחש שכך גם נהגתי עם שאר הילדים הבאים וזה עובד מצויין...

אז מניסיוני אני ממליצה בחום!

בהצלחה!

קשה להחליט- עכשיו את לא יונקת. לפעמים אני מזהה בבירור שזה לא טוב לה ומתעקשת על הרדמה. ולפעמים זה נראה לי מוזר שהיא רוצה לינוק אבל אין מצב לוותר על זה כי היא אוכלת אותי עוד רגע., .ואני נותנת לה גם אם עברה אפילו שעה וחצי מהנקה האחרונה..
אני מתלבטת. כי הנקה זה לא בקבוק. זה לא רק אוכל..
ומצד אחד סדר יום זה חשוב אבל האם הגיוני להיות עד כדי כך רובוטים?

זה מקנה לו בטחון.
זה עוזר לך לחיות כמו בנאדם ולספק לו כראוי את צרכ.

אף פעם לא מאוחר
ממליצה על הלוחשת לתינוקות לעניין זה- .

זה נותן מושג על מה אפשר לצפות מתינוקות, ואיך לבנות סדר יום, כפי שכבר נכתב כאן.

 

הרושם שלי ממה שכתבת הוא שזה בדיוק מה שאת מחפשת.

 

לאחרונה נתתי לחברה לקרוא את הספר, אחרי שסיפרה לי שכל ערב התינוקת שלה (בת חצי שנה) ערה עד מאוחר ודורשת יחס, מה שלא מאפשר לה לישון מספיק. להפתעתה התינוקת התרגלה במהירות מפתיעה לסדר החדש, כאילו רק לזה היא חיכתה!

 

חשוב לציין שלא בטוח שכל הרעיונות בספר יתאימו לך, אבל אין לי ספק שסדר היום שלכם ישתפר ויוקל לך.

 

בהצלחה!

בימים כאלה ארוכים של חורף..ואת כל היום איתה בבית בלי לצאת, 

אני מציעה לך משהו שאני עשיתי-

חילקתי את המשחקים והיאזורים בבית..

בבוקר- היית משחקת איתה בסלון עם צעצועים רכים, אחרי השינה של הבוקר, היא לידי על המטבח בטרמפולינה ואני מכינה צהריים, בצהריים עם הגדול שוב בסלון עם משחקים אחרים..

ככה תרגישי יותר "סדר יום" ולא כל זמן "משחק" וגם היא יותר מתעניינת ולא כל הזמן על אותו שטיח עם הצעצוע הקבוע שלידה..

 

בהצלחה!

הכותבות כאן שיקפו את הצד של הסדר והגבולות שחשוב לתינוקת, וכמובן שיש בזה אמת.

אבל לדעתי חשוב אולי אפילו יותר להדגיש את החום והנתינה ללא גבולות שהיא צריכה. כי אנחנו בני אדם, גם התינוקת וגם האמא, ולא מחשבים. אולי התינוקת אכלה לפני חצי שעה אבל היתה צריכה לעשות בטיטול וזה הפריע לה להמשיך ולאכול, ולכן היא עדיין רעבה. או כל מיני אפשרויות אחרות. איך אפשר לדעת בפסקנות שהיא בטוח לא רעבה למשך שעתיים וחצי? ואם זו טעות והיא לא גמרה לאכול, זה נצח בשבילה לחכות כ"כ הרבה זמן! ובכלל, יכולים להיות לה גם צרכים אחרים בהנקה שהם קריטיים לא פחות! ואיך אפשר לדעת מה קורה בראש של תינוקת חסרת אונים שמרגישה צודך עז בקרבה של אמא ומקבלת דחיה?

יש כאן צורך באיזון בין הגבולות והסדר לבין החום והמסירות שהיא צריכה לקבל. וכמובן שהאידיאל הוא שהיא תקבל את שניהם ביחד כי זה לא מחוייב שהם יסתרו זה את זה. אבל זה לא דבר פשוט... וצריך לשים לב אם לא עוברים את הגבול ומשלמים מחיר שלא רוצים לשלם.

וכמובן שצריך איזון בין הצרכים של התינוקת לבין הצרכים של האמא. כי אמא לא יכולה לתת בלי סוף. רק כמעט... וחשוב לא לעבור את הגבול. זו שאלה של הקשבה עצמית כמה אני יכולה להעניק וכמה לא.

בעיני זו תפילה תמידית שנדע את האיזון הנכון לכל זמן ולכל מצב... וגם לכל אחד. כי כל אחת צריכה איזון משל עצמה.

לא צריך לומר לאמא "תאהבי את הילד שלך" כי היא אוהבת אותו. ככה זה.

נקודת המוצא היא שהאמא נותנת לילדה שלה חום ונתינה. אם לא זה, לא היתה לפותחת השרשור שום בעיה. היא היתה זורקת את התינוקת בצד שתצרח עד הארוחה הבאה. סליחה על המילים הקשות, אבל זה ממש כואב לי לשמוע הטפות מוסר לאמהות "תאהבו יותר את הילדים שלכן! תנו יותר!"

 

האמירה שלך כי אמא לא יכולה לתת בלי סוף. רק כמעט... 

ממש מקוממת. למה להיות אמא זה לתת עד הסוף? כאילו- קחי חמצן, אבל רק במינימום כדי שלא תמותי ותוכלי להמשיך לטפל בילדים שלך... .באמת לאמא אין זכות קיום והנאה מחוץ לטיפול בילדיה? 

משהו מוזר לי עם המשפט הזה -

בהקשר של חינוך ילדים, אני שומעת אותו הרבה. כאילו באהבה אין מה להשתכלל, היא שם כל הזמן, היא בכיס שלנו, אין מה לדאוג לה, צריך לדאוג רק ל"שמאל מרחיקה" ולא ל"ימין מקרבת".

אבל דווקא בהקשר של בני זוג, רגילים לשמוע (בהדרכה לפני החתונה, בדברי התורה שנאמרים בחופה ובשבע ברכות וכו', בכל מיני ספרים של אנשים גדולים) הדרכה הפוכה - לא להניח שהאהבה שם ממילא, לא לראות בה דבר שנמצא אצלנו ללא מאמץ, אלא לעבוד וליצור אותה בכל רגע מחדש, על ידי חסד ונתינה (אני זוכרת כרגע קטע כזה מהספר של הרב אליהו דסלר, למשל).

לא מסתדר לי שלשני סוגי הקשר האלה תהיה הדרכה כל כך מנוגדת, הפוכה. בסך הכול אני שאוהבת את בעלי ואני שאוהבת את הילדים שלי אני אותו אדם, המוח אותו מוח, הלב אותו לב... לא ייתכן ששתי דרכים כה מנוגדות נכונות אצלי בו זמנית.

 

ומבין שתיהן, ההדרכה השנייה נראית לי הרבה יותר מכוונת לטבע האדם.

אין לי זמן להרחיב, רק אומר בקצרה: בסדנת הנחיית הורים שהתחלתי ללכת אליה, דיברה המנחה על כך שאהבה היא עבודה, ולא רגש ככל הרגשות. בשביל לאהוב באמת, עד הסוף, צריך לעבוד על זה. וכן האהבה לילדינו לא מונחת בכיס שלנו בלי מאמץ.

האהבה? או אולי להפך? יגרום לחוסר סבלנות שלה לילדים.

אהבת אם לתינוקה זה משהו שטבוע בטבע האדם.(ולא רק האדם)

זה דם מדמה ובשר מבשרה והתלות הזו מלבה אותה.

נכון שככל שגוברת הנתינה- גוברת גם האהבה, וככל שאנחנו משקיעים בהם יותר- אוהבים אותם ונקשרים אליהם יותר, אבל בבסיסה זוהי אהבה טבעית.

 

מה שאין כן באהבת גבר לאישה שזוהי אהבה נרכשת, גדולה ועצומה ככל שתהיה- ויכולה גם לדעוך, כפי שלעיתים מצערות, ל"ע, קורה....

באהבה כזו מובן שצריכים כל הזמן לתדלק ולהזין אותה, לטפח ולשאוף להרבות (שגם זה לא אומר דווקא משהו חסר גבולות והפרדה).

 

אגב-

לתת גבולות וסדר יום לא אומר שאת לא נותנת אהבה.

לפעמים אמא אוהבת עושה חסד עם התינוק דווקא בזה שהיא נותנת קצת מרווח והפרדה ומעמידה איזשהו גבול.

אף אחד לא מתכוון להרעבה, חלילה, או להשארת תינוק מלוכלך,

פשוט ללמד את התינוק להיות גם קצת עם עצמו ולהעסיק את עצמו בלי להיות כל הזמן מחובר לאם.

נראה לי שזה כלי נפלא לחיים.

https://www.google.co.il/url?sa=t&source=web&rct=j&ei=IBbqVJT9GsKqU-Prg8gC&url=http://www.matok.net/article762.html&ved=0CC0QFjAG&usg=AFQjCNG_8GIxlAhDIPJkAs9fqglHIQSFig&sig2=lAIHmXo9HmJdnxJtdneEsg


https://www.google.co.il/url?sa=t&source=web&rct=j&ei=IBbqVJT9GsKqU-Prg8gC&url=http://www.lilach-cake.co.il/product/64,65,1800.aspx&ved=0CC8QFjAH&usg=AFQjCNGWTN-3Kh5SrrkKFjXQdFljxtjRHQ&sig2=aHUXD9u2iqjzpITIsh6iyQ

ברור שהיא בידיים טובות בין האמא לבין הגן אבל מצד החוק אין עליה אחריות רשמית... האמא הייתה צריכה לבקש מכמה הורים אם לא אכפת להם מדי פעם לעשות זת, לא להטיל על המטפלות. כל הכבוד שאת עושה זאת בשמחה.

אפשר אפילו להציע לה שאתם תיקחו את הילדה פעם בשבוע לגן (ושתביא אותה אליכם בבוקר - כמובן, אם זה מסתדר אליכם), ולומר לה שכדאי שתתאם עם הורים נוספים הסדר כזה. או לשכור מישהי בתשלום למען זה.

בקיצור, להסביר לה בעדינות שזה לא בסדר, מה שהיא עושה.

ועכשיו זה מסתדר לי כי אני במחלה בבית. בע"ה כשאחזור לעבודה זה יהיה יותר לחוץ.

יותר מפריע לי שמעון מאפשר דבר כזה. עולה לי השאלה-מה עוד הם מאפשרים בלי אישור?

העניין שהמטפלות במעון עוברות על החוק.

מה שהן עושות זה אסור, וממש לא אחראי.

האם כדאי לך לריב על זה?

לא יודעת.

אם את מחליטה לא להעיר להן בצורה מפורשת, את ובעלך צריכים לחשוב על דרך עדינה להתחמק מהתפקיד, כדי לא להיות שותפים לפעולה האסורה הזו. 

לא הצלחתי להבין מה כ"כ מכעיס בזה.

זה נשמע שהיא ילדה גדולה שיודעת להתעסק לבד עם המשחקים, לא מישהי שצריך להחליף לה טיטול או לבדוק שהיא לא בורחת.

לאימא זה סידור מוצלח אז מה קרה אם מישהו מקפיץ אותה לגן אח"כ??

תחשבו קצת על האימא שאין לה סידור אחר לבת בבוקר.

א. כיוון שאין עליה ביטוח. מוסד חינוכי שמרשה לעצמו לקחת אחריות על ילדה ללא ביטוח כלשהו, זה מעלה לי נורות אדומות לגבי דברים אחרים שהם "מחפפים" בהם.

ב. מפריע לי שהאימא לא קבעה עם מישהי ספציפית שתיקח את הילדה, אלא המטפלות מבקשות מהאימא הראשונה שיש לה ילד בגן השני לקחת גם אותה.

ג. כל ילד נוסף במעון דורש יחס וטיפול. היא צריכה שינגבו לה אחרי שירותים, ולא מתאים שזה יהיה על חשבון ילדים אחרים. היא לא חלק מהמעון! ולא מדובר על רבע שעה, מדובר על שעה שעה וחצי!!! 

 

אני כן הייתי מעלה את הנקודה הראשונה מול האמא, שתדע שאם חס וחלילה קורה משהו, לא ברור שבכלל יש לה ביטוח.

 

את הנקודה האחרונה הייתי מעלה מול הנהלת המעון, בלי לדון בזה יותר מדי.

 

ולגבי הנקודה השניה- כדאי לברר עם עצמך מה בדיוק מפריע לך שם, מה הדבר המסוים שמפריע לך, ואז לפנות לאמא לגבי זה.

 

 

 

הרבה הצלחה.

נקודה א' מראה שהמעון לא פועל רק על פי חוק, ואם הם עוברים על החוק בפרהסיה, זה מעורר שאלה גדולה לגבי מה שקורה אצלם כשההורים לא בשטח.

נקודה ב' מחזקת את האחריות שהמטפלת לוקחת על עצמה, ומעוררת שאלה: האם אין מצב שאחת המטפלות יוצאת לפעמים לקחת את הילדה? ואולי יש עוד פעמים שהן יוצאות לסידורים קטנים?

את נקודה ג' כבר הסברתי.

מי מהמשתתפות חושבת שבמעונות והגנים יש פחות מידי ילדים ועודף יחס אישי?

למי מהמשתתפות חשוב שהגננת או המטפלת תקבל את הילד בבוקר עם הרבה יחס אישי והתעניינות?

מי חושבת שילדה בת שלוש או ארבע יכולה להסתדר במשך שעה וחצי, מבלי להזדקק לתשומת לב של המבוגר?

 

אתן מבינות?

למטפלות לא משעמם, אל שיתכן שהקשרים עם אותה אימא חשובים להן יותר מיחס אישי לשאר הילדים!

 

היום בגן שלי נעדרו חמש ילדים שקטים ועדינים.

היו בגן 30 ילדים במקום 35.

פתאום הרגשתי שהרבה יותר קל לי לתת תשומת לב לילדים!

מה לעשות? אנחנו בנות אדם!

לו יכולתי הייתי מפצלת את הגן שלי ל-2 גנים, אבל זה לא בשליטתי.

אבל שאני אכניס לגן ילדה נוספת למשך שעה וחצי???

 

זו מעילה התפקיד!

 

יש כאלה שחושבים: שטויות, זה רק בוקר!

גם ככה עוד לא כולם הגיעו!

אבל זה לא נכון!

דווקא זה הזמן להראות את האהבה לילדים:

"בוקר טוב! כמה כיף לראות אותך! איזה קוקיות יפות יש לך! בטח היתה לך המון סבלנות כשאימא סרקה אותך!"

עם כל תשומת הלב לילד שנכנס, צריך לזכור  שיש עוד ילדים בשטח, ולשים לב מה הם מעוללים.

 

 

 

בתחילת הדרך, הייתי נוסעת לגן באוטובוס.

הייתי יוצאת מהבית בשבע בבוקר.

מה עושים עם הילדים הפרטיים שלי?

לקחתי בחורה חרוצה בתשלום מכובד.

היא קיבלה בשבע ילדים כמעט לגמרי מאורגנים, והכניסה אותם לגנים בשבע וחצי בבוקר.

זה עלה לי לא מעט כסף, אבל מה לעשות??

ואני מתייחסת לשתי התגובות שכתבת.

 

תוספת של כל ילד "גורעת" מהיחס של המטפלות לילדים שרשומים במעון. במיוחד שמדובר בילדה שלא שייכת למעון.

 

אני מבינה שהאמא מחפשת פתרון לילדה בשעות האלו, אבל הפתרון צריך להיות מסודר. אני לא בטוחה שמותר למעון לעשות דבר כזה. ולכן שאלתי. שוב, לא מפריע לי עקרונית לקחת את הילדה, מפריע לי שהפתרון האמור הוא, נראה לי, לא חוקי. ומדליק לי נורות אדומות לגבי עוד דברים שמתבצעים במעון כשאנו לא רואים.

אין לך מה להתערב

היא אכן בוגרת, ואם היא בחרה בדרך חיים שונה - אז לך אין מה לעשות.

השאלה אם היא אכן *בחרה* - אולי היא רק נגררת, בלי החלטה מודעת איך לנהוג?

אם זה כך, אולי כן כדאי לדבר איתה בעדינות. איך ומה לומר בדיוק - את זה אני לא יודעת לייעץ...

יותר מזה באמת שאין מה לעשות , גם אם היא נגררת...היא לא בת 16 .
החיים שלנו מורכבים מבחירות לטוב ולרע... וזה המסע שלה...יש דברים שאין לנו שליטה עליהם ואם היא כבר דיברה איתה לא נותר לה אלא להתפלל עליה שתמצא את הדרך הנכונה

תנסי לתת מים בתור התחלה במקום תמ"ל

קודם כל תרפי וצני לה להרגיש שאת בכלל לא לחוצה מזה.
אח"כ תתחילי מלהפסיק את השתיה בלילה.
תראי תקופה איך היא קמה אחרי שהפסיקה לשתות בלילה. וגם תסבירי לה שאם היא רוצה להוריד את הטיטול היא צריכה לקום עם טיטול יבש 3 פעמים.

בערך לפני שבוע הבת שלי בת 3.5 קמה יבשה ובאה להודיע לי שממחר היא רוצה לישון בלי טיטול...
היא כמעט לא פיספסה מאז וזה ממש מוצלח. כנראה שהיא לקחת את האחריות על עצמה והתחילה להבין מה זה אומר....

אפשר להוריד טיטול בלילה גם בגיל 4-5. אל תהיי בלחץ מזה.

הולכים לישון, בד"כ הם לא ממש מתעוררים מזה.. 

אז יותר קל להסתדר עם כביסות ויש פחות שכבות לכבס במקרים של פספוס.

זה מה שאני עושה מגיל שנתים וחצי

מתחברת למה שכתבה אודי-ה, שברגע שהילד מודיע שהוא כבר גדול וכו׳ אז זה הולך יותר בקלות. (ואמא שלי מספרת שזה גם מה שקרה איתי...)
בהצלחה!

כמובן שהשתייה לפני ההרדמות מקשה על העניין אז להפחית לאט לאט עד שלא יהיה צורך [זה גם הורס שיניים]

בהנחה שהצורך הוא במציצה, ושאין לה מוצץ...

לא נשמע לי הגיוני שילדה צמאה בלילה.

להיפטר אחר כך מהמוצץ זה גם אתגר, אבל זה יכול להיות שלב בדרך.

 

בנוגע לגמילה - באתר של ד"ר קושניר יש סרטון שמסביר את בעיית ההרטבה של ילדים רבים. שווה לצפות.

 

והמלצה כללית להורים-

אל תרדימו את הילדים באמצעות אוכל. לא הנקה. לא בקבוק.

 

הרי חלב אם ממש מתוכנן להרדמה. יש בו חומרים משרי שינה, וכמעט כל אמא יכולה להעיד על זה

 

 

למשל: אף אחד חוץ מהאמא המניקה לא יכול להרדים את הילד.

או שהתינוק מתעורר 10 פעמים בלילה ולא יכול לחזור לישון בלי הנקה (ואף תינוק לא באמת רעב עשר פעמים בלילה. גם לא חמש.)

או שהתינוק בוכה כי הוא עייף, ואז אמא דוחפת לו אוכל, כי ככה היא יודעת להרדים אותו, ואז כואבת לו הבטן כי הוא אכל יותר מידי, והאמא המתוסכלת לא יודעת איך לעזור לו חוץ מלדחוף לו עוד אוכל, והוא לא יודע להרדם בעצמו כי לא איפשרו לו ללמוד...

 

הדוגמא האחרונה היא מהחיים. לפני כחודש שמעתי מחברה שהיא מאוד עייפה כי התינוקת שלה ערה כל הערב ודורשת יחס. נתתי לה לקרוא את 'הלוחשת לתינוקות פותרת את כל הבעיות'. (ההמלצה בספר היא על סדר יום שבנוי ממחזורים של שינה, אוכל, פעילות) התברר שחברתי היקרה (אמא ל4) לא הכירה את האפשרות להרדים תינוק ללא הנקה. התינוקת שלה היתה עצבנית כל ערב כי היא רצתה לישון. לא לאכול.

ההבנה שאפשר (וכדאי!) להרדים תינוק ללא הנקה, אפשרה לאם להבין מה באמת הילדה שלה רוצה. היא למדה איך להרדים אותה, ולתדהמתה בזמן קצר מאוד הרגלי השינה של הקטנה השתפרו. עכשיו יש לה ערב שקט והיא יכולה לישון בשעה סבירה.

 

ישנם תינוקות רבים שמסתדרים מצויין עם הרדמה בהנקה. אם זה מתאים לאימהות שלהם (וכדאי לקחת בחשבון שמה שלימדת את הילד בגיל חודשיים יכול להישאר עד גיל שנתיים אם לא תשימי לזה גבול), זה בסדר גמור.

 

למי שחשוב לה ליצור סדר יום שמתאים לצורכי התינוק וגם לחיים תקינים של שאר בני הבית, אני ממש ממליצה לקרוא את 'סודותיה של הלוחשת לתינוקות'.

לא חייבים לקבל הכל, אבל זה נותן הסתכלות שיכולה לשנות לכם את החיים!

 

 

יש לי די הרבה מה להגיד על מה שכתבת, אבל כיוון שבסוף דברייך מיתנת את ההמלצה הכללית שכתבת קודם ('אל תרדימו') ועברת להבחנת כל מקרה לגופו, ומה שמתאים לכל אמא וכל תינוק - שעם זה אני מסכימה בלב ונפש - אז אנחנו מסכימות ואין צורך שארצה פה.

 

בכל זאת רק בקצרצרה שתי הערות שאני מתקשה להתאפק מלכתוב:

א) הקב"ה לא התבלבל כשברא את חלב האם בצורה כזאת, שהוא תומך בהרדמה.

ב) לגבי החששות מה יקרה בעוד שנה אם היום התינוק יתרגל ככה וככה - אני ממליצה בחום לצאת מעבדות לחירות.

 

בחום ובהערכה,

בהתהוות, אמא של התינוק שאהב להירדם בהנקה אצל אמא וכשאמא הייתה צריכה לצאת נרדם בדרכים אחרות אצל אבא או סבא או כל מי שטיפל בו, כל אחד והדרך שנוחה לו.

 

 

לא פותרת שום בעיות, סנובית חסרת רגישות שבטוחה שהכל בידיים שלה, כל כך הרבה נזקים עשה לי הספר הזה. ב"ה הילדים שלי מדהימים ועצמאים, נרדמים לבד וישנים טוב, ואין להם שום בעיות מהבעיות של הלוחשת. הם לא היו תינוקות מלאכיים והם מסתדרים יופי עם החיים בבית ובמסגרות החינוך, יש להם חברים טובים והמרה השחורה שהיא הטילה בי עד ששכנעו אותי להפרד מהרעיונות האכזריים שבספר שלה עשו לי כל כך הרבה נזק. (כי, למרות שעשיתי כל מה שכתוב בספר באדיקות מרובה בילדי הראשון, הוא לא ישן בכלל, עד שחזרתי לשיטת ההירדמות בהנקה, וקמתי להניק כמה פעמים בלילה והיה מתיש אבל לא מתיש כמו שהיה כשניסיתי לבנות תכנית לפי שלבי הלוחשת.) הטבע הוא הדבר הכי נכון לתינוקות, והטבע הוא שתינוק נרדם על אמא עם החיבוק החם והעוטף ועם חלב אם. ולא צריך להלחם בטבע. 

כמו החברה שלי, שפשוט חזרה לחיים נורמליים אחרי שקלטה שהילדה שלה בכלל לא צריכה הנקה כדי להרדם.

 

ולי אישית זה נתן סדר יום וביטחון בהורות שלי (למשל כשבתי הבכורה הייתה ממש קטנה, וכשעתיים אחרי הארוחה היא צרחה וצרחה, עד שהסבתות מסביב התחילו עם השאלות המציקות "אולי היא רעבה?", ואני ידעתי שעוד לא הגיע הזמן אז לא האכלתי אותה, אם כי בשלב כלשהו משהו החל להיסדק... ואז בתי היקרה עשתה גרעפס גדול, והצרחנית 'הרעבה' ישנה שעתיים בנחת.)

 

תינוק שנרדם על אמא עם החיבוק החם ועם החלב הטעים זה באמת תיאור מפתה שממש עושה לי חשק לחזור לתקופת הנקה.

 

מצד שני, יש לא מעט אמהות שמוצאות את עצמן משועבדות להרגלים מציקים של תינוקות, ולא יודעות כיצד להיחלץ משם. לאמהות האלה הספר הזה יכול לעזור מאוד.

 

בכל מקרה ובכל גישה צריך המון מודעות לצרכים וליכולות של התינוק וגם שלנו ושל שאר בני הבית.

שנזכה כולנו לגדל את ילדינו בשמחה ובנחת!

לי הספר עזר מאד עם שני גדולים שלי , זה היה כשהייתי סטודנטית במשרה מלאה והייתי זקוקה לסדר יום מסודר, אבל עכשיו כשאני יותר בבית אני נהנית שאין סדר יום ושעושים מה שעכשיו הכי נוח.

 

בקשר להרדמה עם אוכל, אני מאד אוהבת להרדים בהנקה, זה כל כך קל ונוח, אני קצת מצטערת שבגדולים שלי העדפתי להרדים ללא הנקה, אבל אני מבינה שמה היה אז התאים לאז, ומה שעכשיו מתאים לעכשיו. אני לא חושבת שזה יפגע בהירדמות של הילד בעתיד, לא ראיתי ילד גדול שנרדם עם הנקה ..

מסכימה איתך חלקית.
עם הילד הגדול שלי הייתי שבויה לצערי בכל מיני ׳אמרות חכמות׳ כאלה של ׳כן תעשי ככה׳ ׳לא תעשי ככה׳ ׳אל תרגילי...׳ וכו׳.
אני אומרת לצערי, כי זה גרם לשנינו המון המון תסכול. לדג- הוא היה רוצה להרדם תוך כדי ההנקה, ואני, כדי לא להרגיל אותו לזה ח״ו הייתי מנתקת אותו בעדינות כשכבר כמעט נרדם(ע״פ המלצות מהספר...) כדי שאת ההירדמות הסופית יעשה לבד, במיטה ולא בהנקה. ואז כמובן שזה לא עבד, והוא בכה, ואני החזרתי לו את הפטמה, ושוב הוצאתי, והחזרתי... סיוט לי ולו. כנ״ל עם המיטה. שח״ו לא ירדם על הידיים, אז עשרים פעם להרים ולהוריד. והילד צורח, סובל... ואני כמו אמא מסורה(ככה חשבתי...) נאבקת כדי להנחיל לילד שלי הרגלים טובים.
מודה לקב״ה כל יום שיצאתי מזה. פשוט באיזה שלב בעלי קנה את הספר של דר סירס- ״להיות הורים גם בלילה״ ונשביתי בקסמו. מאז, זנחתי את כל החוקים והכללים האלה, והתחלתי לזרום עם מה שטוב לנו. לצערי עם הגדול שלי פספסתי תשעה חודשים יקרים וקשים, אבל עם הפיצית שלי שכבר בת 4 חד׳, החיים נראים אחרת לגמרי. היא לא נרדמת רק בהנקה, לפעמים לבד בעריסה/ מיטה/ עגלה, או עם טיפה נדנוד, לא ממש משנה. העיקר הוא שאני לגמרי זורמת איתה ולא מענה אותה בכל מיני דברים, רק כי *צריך*...
זהו. תודה על ההקשבה.

בת השלוש וחצי שלי, (הקטנה מבין שישה )  נרדמה רק עם בקבוק עד לפני שלושה שבועות, אז קבלה מספריית פיג'מה בגן את הספר מסע לגיל ארבע, מנסיוני לא ניסיתי לגמול אותה, אני מאמינה שילדים מרגישים בעצמם מתי הגיעה הזמן ומתי מתאים להם ויש להם כוחות מספיקים לכך. ספרנו לה את הספר והישווינו את שמיכי של מאיה לבקבוק של נטע, סיימנו את הספור והיא ביוזמתה קמה וזרקה בפח הזבל את הבקבוק, בתנאי שמחר נעשה לה יום הולדת ארבע בגן, אז הבטחנו בקרוב יום הולדת, אפילו שיום ההולדת הוא עוד חצי שנה, ומבחינתי אין בעיה שהיא תהיה בת ארבע מחר. אם זה מה שהיא רוצה, וזהו, (אני הוצאתי בלילה את הבקבוק מהפח, כי היה לי ברור שיהיה משבר ומהזה לא התאים לי גמילה עכשיו, אבל, אפילו בערב של ביביסיטר יומיים אחרי שגמלה את עצמה היא לא הסכימה לקחת את הבקבוק מהבייביסיטר כי היא כבר בת ארבע. לא יאומן כמה כח יש לפצפונות האלו. אז, רמז קל, ואם זה לא עובד סימן שעוד לא היגיע הרגע. כך אני מאמינה וכך גמלתי את כל ילדי עם שדרוג ברמת האמון שלי בהם, כי למדתי מהנסיון- שהם באמת באמת מדהימים ויכולים, ושלילדים בגיל הזה יש פי שמונת אלפים כח רצון ממה שיש לי. בעיניינים כאלו אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. 

יכול להיות שזה ייקח עוד קצת זמן וזה בסדר. אני לקחתי כמובן פעמיים לשירותים לפני השינה ואז - שימי לב - אמרתי שאם יש פיפי אז בבקשה להעיר אותי והולכים לעשות. תתפלאי אבל משפט כזה פשוט מכניס להם לראש שהם צריכים לקום אם יש פיפי. בינתיים את יכולה להשתמש בפול אפס של האגיס, זה תחתון חיתול מיוחד לשלב הגמילה שמלבישים אותו כמו תחתון רגיל אבל גם סופג לכל מקרה

לומדים חסידות ומבינים שכל מה שקורה זה לטובה ממש

משמחת הקשורה בחיים, שמחות, לידות, חתונות, וכן פעילות משחררת ומאווררת לך, עם הומור... שתתאזני...

אני לא מסוגלת לשמוע דברים רעיים שקורים לילדים אני בקלות יכולה לבכות וממש לקחת קשה.זה רק מראה שהרגש האימהי פועל אצלינו כשורה.ככה השם ברא אותנו הנשים

איני פסיכולוגית, אבל בהחלט יכול להיות שכאב לא פתור מהעבר גורם ליכולת יותר נמוכה להתמודד עם דברים כעת ( כך היה אצלי)
בינתיים דברי אל עצמך ותסבירי לעצמך שלא כל דבר הוא נוראי והימנעי מחדשות!!! נראה שכרגע סף ההתמודדות שלך נמוך ורצוי לא להיחשף לחדשות מעציבות
לא לשכוח לדבר עם השם ולבקש שיתן לך כוחות מחודשים
בהצלחה

בשלב כלשהו החלטתי להיות צמודה פחות לחדשות. לאף אחד לא יעזור אם אקרא תיאור מפורט של אסונות וכו', ה' ישמור. 

יש דברים שמוטב לא לדעת (והם בגדר - יוסיף דעת - יוסיף מכאוב). 

ואירועים שנוגעים לנו, שקורים בסביבה הקרובה וכד' - הכאב באמת עצום, וכפי שהציעו פה, אין בררה אלא להפנות אותו לתפילה ולזעקה - רוצים כבר גאולה שלמה!

גם לימוד מעמיק (חסידות, למשל), והתמקדות בעשייה תורמים המון. 

אמנות כמו ציור, נגינה, כתיבה וכד' עשויה לעזור גם היא - לתת פורקן לרגש. 

וגם הימצאות בסביבה תומכת - להיפגש יותר עם חברות, אפילו שיחה טלפונית. 

ואם קשה במיוחד - אפשר ללכת למוח אחד או למטפלת מתחום אחר, שאת מתחברת אליה. לפעמים מפגש כזה יכול לעשות טוב, ולתת כוח לתקופה ארוכה.   

בקיצור - את נורמלית לגמרי. ואם קצת קשה - כדאי להכיר שיטות שעוזרות להתמודד ולהמשיך מתוך שמחה! כתבתי כמה רעיונות שעוזרים לי. מאמינה שיש עוד רעיונות שלא חשבתי עליהם. 

בהצלחה רבה!

מה שעוזר לי זה להתעדכן כמה שפחות בחדשות, ולהשתדל להיזכר יותר בה' ובהשגחתו עלינו ועל הילדים שלנו...

שמעתי פעם ממשהי עצה,
לקרוא ולשמוע חדשות מערוצים לילדים, שם הכל יודע פרופורציונלי ועם מילות הרגעה בין לבין.

אני זוכרת גם כל דבר נורא שקרה לנשים בהריון בשנים האחרונות וגם לילדים.

 

סוחט! 

בתור בחורה הייתי קוראת הרבה ספרי שואה ורואה סרטים בנושא.

מאז שיש לי ילדים אני לא מסוגלת לשמוע על הנושא ואפילו ביום השואה אני ממש נמנעת מלשמוע עדויות וסיפורים

פשוט לא מסוגלת ומעמידה פנים שזה יום רגיל

יש לי 3 ילדים. בהפרשים של שנתיים. אחרי כל לידה לוקח לי להתאושש רגשית בין שנה וחצי לשנתיים.

ואז היתה מגיעה הלידה הבאה.

להתאושש אני מתכוונת זה לקום בבוקר ולראות שיש תקוה, שהחיים בסדר ולא הכל קורס ומתמוטט עלי עוד רגע. 

אחרי לידות אני בתוך בועה שחורה וסמיכה לפחות חצי שנה במקרה הטוב. א"כ עד גיל שנה זה סתם נורא קשה. א"כ זה רק קשה ומשנה וחצי עד שנתיים אחרי לידה אני מתחילה להרגיש בסדר. שהכל בסדר. שהחיים בסדר. שאני בסדר ושיהיה בסדר (זה לא פחות חשוב).

 

אחרי הילד השני קלטתי שזה השטאנץ אצלי והחלטתי למנוע. 

זה לא היה מספיק יעיל ונולד השלישי.

עכשיו אני מונעת בדרך האפקטיבית ביותר וזוכה לשפיות, לשמחה, לנחת רוח, לרוגע, ולבריאות נפשית.

 

ולגבי הזמן שלאחר הלידה. מבחינה הורמונלית- עד שנה וחצי הקוקטייל ההורמונלי בגוף האישה זהה לזה שלאחר הלידה. מבחינה רגשית אותו כנ"ל. כך שרווחים גדולים יותר ממה שנהוג בד"כ מוסיפים שפיות ובריאות לאמא וכמובן לילדים שלה 

שיש להם אמא שמחה רגועה ונינוחה. 

העצות שנתנו לך הן חיוביות ומצויינות, אבל יש גבול שממנו אולי נדרש טיפול מקצועי?

זאת שאלה שרק את יכולה לענות עליה. אם זה פוגע לך בחיים, משפיע עליך עד כדי כך שמונעממך להגשים ולפעול בדרך שאת רוצה, יש מקום לפנות לגורם מקצועי שיתן הכוונה או טיפול לאיוורור רגשות, כלים להתמודדות עם הקושי ומענה לצורך הקיים.

 

בהצלחה ורק בשורות טובות שנתבשר!

כולנו חווים לפעמים רגעים קשים. אך אם הרגע הקשה הזה נמשך ונמשך ואינו נגמר - ייתכן מאד שדרושה עזרה מקצועית.

לפני שנים אחדות הייתה לי תקופה קשה במיוחד - מישהי שהכרתי נהרגה בפיגוע, ולא הפסקתי לחשוב עליה ועל משפחתה. הרגשתי שזה (יחד עם עוד כמה חוויות קשות שהצטברו) ממש פוגע בתפקוד היום-יומי שלי, ופניתי לטיפול. ב"ה הועיל מאוד. אחרי כמה מפגשים שבתי לשגרה. 

הילדים זקוקים לאימא חזקה ושמחה, ואם יש צורך בטיפול. אין סיבה להתבייש.

 

אני מסתכלת על אמא שלה והכאב חותך אותי משתק אותי.

ילדה תמימה, שלא חוותה ולא תחווה , נשמה טהורה .נקיה . ואני לא מצליחה להבין .

 

כואבים. אולי בוכים.

נושמים עמוק.

ומתחילים לשנות כיוון מחשבה - מתמקדים ומודים על כל כך המון טוב שיש. בעל. ילדים. דירה. אוכל . 

מבינים שה' נתן לנו כל כך הרבה דברים ברורים מאליהם. ולא צריך אסון כדי להבין כמה טוב יש לנו. ו מתחילים לשמוח בכל הטוב שה' נתן לנו. מתמקדים בעתיד הטוב. רוקדים ומרקידים את הילדים בקפיצות וצחוקים...

ילד לא סתם משקר. יש לו אינטרס. ילד שמשקר על נטילת ידיים כנראה לא רואה חשיבות לנטילת ידיים ובנוסף זה כנראה לא נעים לו (מים קרים וכו') כנ"ל צחצוח שיניים.

בעיניים דתיים אני חושבת שברגיע שמתחילים לראות שילדים משקרים (תפילה, נטילה, ברכה וכו') כנראה שזה לא הגיל המתאים. אפשר לחנך לדבר אבל כשילד משקר כנראה יש פה משו בעייתי. אולי היא מרגישה שאתם לוחצים עליה, גם אם לא בפועל אבל יש אווירה כזו בבית של לחץ דתי, אז הוא מוצאת פורקן ושחרור באופן הזה....

עוד דבר, ופה אני נזהרת מאוד בלשוני אבל צריך לבדוק את זה... לשים לב האם גם אנחנו בתור מבוגרים לפעמים "משקרים" בדברים קטנים (לדוג' מישו מתקשר- תגידו שאמא ישנה/במקלחת/לא בבית) או אפילו בין בני הזוג (לדוג' את באה לספר לבעלך שיש חברה מהעבודה שנוסעת איתך כל יום אבל זה כבר לא נוח לך אז הוא אומר לך- תגידי לה שאת צריכה לעשות סידורים בבוקר ולכן לא נוסעת ישר לעבודה) וכן על זו הדרך.... ילדים לומדים מההורים המון מדפוסי ההתנהגות ולפעמים יש להם רצון להרגיש "גדולים" ולממש אותם...

המלצות שלי:

1. בעניין נטילת ידיים, לא הציג את זה כ"חובה" אלה לעשות את זה בעצמך והילדה כבר מעצמה תחליט בשלב מסויים לעשות גם כן (לפעמים הם פשוט רוצים קצת להחליט לבד... זה קשה להיות ילדים). בנוסף, לדאוג בחורף שיהיו מים חמים לנטילה, מגבת נעימה ונקיה, ושלא ירטבו להם השרוולים.

2. בעניין צחצוח שיניים, לעשות את זה איתם ביחד, תוך כדי להגניב חיבוק או נשיקה קטנה, להפוך את הצחצוח שהוא חוויה מעיקה גם עלינו המבוגרים למשו נעים ומן רגע אינטימי עם ההורה.

3. משו בכללי, לייצר אווירת אמון בבית, לא כל הזמן "לבדוק" אחרי הילדים, לא לשאול "עשית ככה או לא עשית ככה" לתת תחושה של בחירה בדברים האפשריים ובכך להגדיל את האמון של ההורה בילד ואת תחושת הבחירה של הילד

אשמח לקבל עוד תשובות

דווקא על העניינים הדתיים ולא על ענייני הגוף...

הטהרה ונשמה לא חשובות?

דווקא בתחום הזה את מסיקה שזה עוד לא הגיל המתאים להתחיל לחנך? למה לגבי צלצול שיניים אין ברירה וחייבים ונטילת ידיים לא?

אותי הרבה יוצר מזעזע שילד יסתובב עם ידיים לא טהורות ויגע באוכל וחפצים ככה מאשר שילד לא יצחצח שיניים...

פשוט את התוצאה של הצחצוח אנחנו מרגישים פיזית אז איכפת לנו יותר אבל הנשמה, מה יהיה איתה?

לא מתוך התפשרות.
ילד לא חייב בכל הדברים האלה, הם נעשים בשלב הזה בשביל חינוך. אבל אם זה פוגע לו בחינוך גם נמשיך? להכריח ילד זה לא לחנך, זה לאלף. ו דווקא בעינייני צחצוח שיניים אני לא מפחדת כי יבא גיל ו הוא מעצמו יבין שזה חשוב בשבילו... אבל אם אני אכריח ילד ליטול ידיים ואתביע בנפש שלו תחושות לא נעימות לגבי מצוות, זה מה שיישאר שם גם ביום שבו הוא יקבע לעצמו....

בעינייני קיום מצוות, לא טוב ליצור מריבות ומתחים, אבל בוודאי שחשוב ליצור סדר-יום-יהודי קבוע.

נטילת ידיים, ברכות וכו'.

אם האימא תהיה בטוחה בעצמה, הילד לא ירגיש "כפיה דתית", הוא יבין שרוצים בטובתו, בדיוק כמו לגבי צחצוח שיניים. 

 

זה מזכיר לי שפעם היה פה דיון לגבי לבישת חצאית לילדות.

כתבו כאן על כך שלא כדאי לכפות עליהן חצאית בגיל קטן.

למה לכפות?

פשוט זה מה שיש בארון, והילדה מבינה שהיא גדולה כמו כל הילדות בגן של הגדולות!

הבעיה תהיה רק עם ילדה שיש לה בעיות תחושה רציניות, ופה יש מקום לגמישות. אבל לשאר הילדות, אם משדרים שזה כיף להיות גדולות, ושהחצאיות הרבה יותר יפות, הן מאושרות ללבוש חצאית!

 

בכל החינוך למצוות, אם אנחנו נרגיש שזה לטובת הילד, ונעביר לו את זה בכיף ובשמחה, גם הוא ירגיש כך!

 

כתב ספר החינוך:

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

 

גם הבת שלי (בת שש) ״מעגלת פינות״ ומשקרת פה ושם.

אצלי, לפחות, אני יודעת שזה הרבה פעמיםנובע מהפחד שלה מהתגובה שלי.

ולכן, כשאני ״תופסת״ אותה בשקר אני לפעמים אומרת לה, שחבל שהיא העלימה את האמת, כי אני מרשה מלכתחילה, או זה באמת לא בסדר, אבל תגובה רכה למצב. כדי שהפחד שלה מהתגובה ירד.

הרבה פעמים כשאני יודעת שהשאלה שלי עלולה להוביל לשקר אני אומרת לה שאני רוצה לדעת את האמת, אפילו שהיא לא נחמדה. ואז משתדלת להגיב בנחת בלי כעס.

לפעמים אני פשוט מעלימה עין, כי אני לא רוצה לתת לה תחושה שאני כל הזמן ״מחפשת אותה בסיבוב״

אם למפרע כשאנחנו ביחד התגלה שקר שקוף אני משקף לה אותו בחיוך, ומסבירה לה שהסיטואציה הזו, נחשבת שקר. כי לפעמים היא לא רואה את זה בחומרה כמוני.

וחוץ מזה, כמו שכתבה אנונימית, משתדלת להיות דוגמא אישית ולא לעגל קצוות בעצמי.

בהצלחה רבה!

12 בלילה + שעתיים ביום

 

איגוד השינה הלאומי בארה"ב גיבש מסקנות בנושא - כאן מובאת טבלת שעות שינה רצויות לפי גילאים.

 

 

 

 

איך תעשי את התחפושת בצורה כזו שלא תפריע לנוחות שלו?

ולא נראה לי מוזר לחפש בן לתות.

הוא נשמע מלחיץ..

 

רואים שתי כותרות: 

 

1) התייעצות

 

2) התעללות...

 

חחח סתם בהומור

אפילו מתוק!
ראיתי בקרטרס תחפושות במיוחד לתינוקות- ויש שם תות, אולי תקחי את הרעיון מהם כי זה נראה מאוד נוח,
בעיקר כי הוא בן חודשיים.
בהצלחה.

 

לא אני הפותחת.. 

 

ואני בכלל לא רואה בעיה לחפש תינוק לתות באופן שלא יפריע לנוחות שלו. 

מלבישים איזה בגד עם צבעים / דגם של תות.. 

 

באתי להשוויץ קצת... סוג של תחפושת שהכנתי לתינוקת - תפירה וסריגה

 

תבדקי שנוח לו

בת 

שמתי לו שמלה וזה היה ממש מתוק

לדעתי לא וראיתי גם עוד כאלה

לדעתי לא וראיתי גם עוד כאלה

לחפש תינוק בן חודשיים??
מסכן

אלא אם כן זה ממש נוח כמו בגדים רגילים...

היה לי שק שינה אדום עם נקודות שחורות וכובע מחובר כמו הראש של התות.
הייתי מעלה תמונה אם זה לא היה אאוטינג

קניתי מפות אלבד אדום וירוק. 

גזרתי בצורת גופיה רחבה והצוורון מהאלבד הירוק.  זה ממש נח ולא מסורבל הוא יכול לזחול ולהשתולל ולקח לי להכין חצי שעה. 

לא צריך את כל החוויות בחיים ישר בהתחלה...

 

לדעתי המפות בקרם, אני אוהבת שהרקע בהיר.
אפשר ראנר סגול-זהב. כלים- צלחת סגולה ומעליה צלחת קטנה קרם. אפשר לשים על השולחנות אגרטל עם פרחים תואמים או קישוט אחר

שהצלחות יהיו מחרסינה לבנה..אז אין לי אפשרות לשחק פה יותר מידי..

אם הצלחות לבנות אז המפה לא תוכל להיות קרם. ומה גם שנוסף לך עוד צבע מרכזי שלא קשור לצבעים שציינת.
אז את יכולה לשלב את הסגול עם הלבן במקום השמנת ולהוסיף גוון כסף במקום הזהב (שהוא גם יתאים לך לסכו"ם מן הסתם - כי זה לא חד"פ)
מפה סגולה, מפיות אפורות, אגרטל פרחים משולב סגול וכסף..ואם כבר הייתי ממליצה על סגול לילך. ואז המפיות גם בצבע לבן ולא אפור. וזה עדין ויפה!

אז תקני לך את הספר "הלוחשת לתינוקות" ופעלי על פיו. 

לי הספר עזר בטירוף. תוך שבוע אצל הבכור ותוך יום אצל השני הם ישנו במיטה משלהם.

 

[כרגע אני עם תינוק שלישי ב"ה ודווקא ישן איתנו מבחירה. זה ממש כיף ונוח, במיוחד בהנקה. כדאי לעשות חושבים מה מתאים לכם, כי יש יתרונות וחסרונות לשינה עם התינוק או בלעדיו]

ובהנחה שלא ארוץ לקנות אותו היום

אולי תגלי לי מה הסוד שרשום שם שגורם לתינוק לישון במיטה משלו?

ואני לא זוכרת מה מתאים לגיל 5 חודשים. (כל גיל זו שיטה אחרת)

אם כי אצלנו זה פשוט המיטת תינוק הרגילה שהורדנו לה דופן.
מוצלח מאוד בעיניי

אם יש לך כרית הנקה את יכולה לסדר אותה מסביב כמו מגן ראש.

אפשר גם לתת לו "לחבק" חילול בד. זה הדבר היחיד שעוזר לילדים שלי להירגע. זה כמו חפץ מעבר בשבילם.

אל תתייאשי! תבררי כמה שיטות ותיצמדי לאחת שהכי התחברת אליה. תראי תוצאות בע"ה.

 

מבחינתו זה ממש ברור שכך הוא מגיב. הוא מותנה להגיב כך על הרחקה ממקור החום וההגנה שלו.

כיוון שבפועל יוצא שהמצב הנוכחי לא מתאים לכם, וצריך לעשות שינוי, הבחירה שלך היא איזה סוג של שינוי את מעדיפה לעשות: ללמד אותו להסתדר עם שינה נפרדת, או להתאים את סביבת השינה כך שהיא כן תהיה נוחה ובטיחותית לשינה משותפת.

אם את נוטה לאפשרות הראשונה, אשאיר למגיבות האחרות לעשות את העבודה. אם לאפשרות השנייה - ייתכן שיהיה לי איך לעזור.

(וכמובן, כבר קיבלת עצות טובות לשני הכיוונים)

 

 

לכבד את בחירותיה,

- תשקיעי את כוחותייך בתפילה לבורא עולם ובמציאת בחור שכן מתאים... אי אפשר להכריח אותה...

אני לא מבינה בבנים בגיל הזה יותר מדי, אבל אנסה לעזור.

קודם כל, מאוד חשוב לדבר איתו על ההצקות ולהבין בדיוק מה התוכן והאופן שלהן (האם יש שם משהו משפיל? מעליב? מקטין? מה בדיוק הולך שם? איפה נמצאים שאר הילדים בצהרון? בצד שלו/של המציקים? וכו').

 

עזרה ותגובה מצידך מאוד תלויה בעיניי במה שקורה בהצקות עצמן. כלומר, אם יש משהו קשה ושלילי מאוד, הייתי פונה להורים. או, אם אלו ילדים שאפשר לדבר איתם, הייתי לוקחת אותם ביחד עם הילד לשיחה, ומנסה ליישר את ההדורים (כמובן, צריך ללפני כן לחשוב היטב איך לנהל שיחה כזו בחוכמה).

בהנחה שההצקות הן "רק" לא נעימות, כדאי לנסות למצוא פתרון ביחד עם הילד. כלומר, לשבת איתו ולהעלות את הדברים. להציג את המציאות כמו שהיא, בלי חוות דעת אישית. אחר-כך, לשאול את בנך מה הוא חושב שאפשר לעשות במצב הנתון, כך שיהיה לו יותר טוב. כך תחשבו ביחד על פתרון.

ברוך ה', יש לבנך נקודת מוצא טובה- בכיתה שלו, הוא מאוד מקובל ואהוד. כך שיש לו ביטחון עצמי ותחושה טובה לגבי עצמו (באופן כללי, גם אם בסיטואציה הזו-לא). אשר להזכיר לו עד כמה כל החברים שלו מהכיתה אוהבים אותו, אם הוא צריך חיזוק.

(כמובן, אפשר גם לחשוב לפני כן בעצמך על דרכי תגובה שבנך יכול להשתמש בהן, מהיכרות שלך איתו, שיועילו בסיטואציה הנתונה).

 

הרבה הצלחה!

אני באמת אבדוק איתו מה בדיוק ההצקות.

פחות אוהבת לערב את ההורים האחרים...

אבל שאר העצות נראות מועילות, תודה

עם התנהגות מתגרה ולגלגנית שהוא עושה בלי לשים לב גורם לעניין, שווה לראות אם יש לו צד בעסק או שרק הם מתגרים.

אם כן, אפשר לשקף לו שמעשה x שנראה תמיד בעיניו ואפילו צודק הוא זה שגרם לתוצאה של ההצקה, וככה לעקור את השורש להצקות.

קרה לי שבת אחת שהיו אצלינו חברים והבן שלי כל השבת בכה מהילדים.

כל פעם שאלתי מה קרה, והשתתפתי בצערו, אבל תמיד שאלתי אותו מה הוא עשה ואם היה לו צד בעניין... כצפוי הוא לא היה תמים, ואכן מעשים קטנים שלו גרמו להם להגיב כמו שהם הגיבו. הוא לא עשה בכוונה, אבל זה גרם לתוצאה...

שאינכם מסכימים לזה - אחרי שתבררו איתה מה קורה - ושהיא חייבת להזהיר אותם שהם לא יוכלו להיות שם אם זה יימשך. אם יש צורך שהא תדבר עם הוריהם (אפשר גם להציע לה שאחרי אזהרה, תאמר להם שאם תראה ששינו התנהלות לגמרי, תיתן להם איזה פרס על ה"חזרה בתשובה"..).

 

ב. לחזק אותו - לומר לו ששמעת מהמורה שבכיתה כולם חברים שלו ושהוא מתנהג איתם יפה, ואולי הילדים הללו מקנאים בו.

 

לומר לו, שהכי טוב אם גם הם יהיו חברים שלו - אבל בשביל זה צריך שיפסיקו להציק. שאת תדברי  עם האחראית ותדאגו שזה ייפסק.

 

להיות ערניים שאכן התופעה נפסקת , לגמרי.

 

 

ולמה את חושבת שזו התמוטטות עצבים, ולא "פשוט" דיכאון?

ועוד שאלה - עד בטווח של שנה אחרי לידה?

וחוץ מזה, קבלי חיבוק (וירטואלי) והרבה כוחות!

לא לאבחן כי זה ידביק לי תווית.
אני בטווח של שנה אחרי לידה. זה לא קרה לי אחרי אף לידה.. ועברתי מספר לידות..

ממש הגיוני שזה 'דיכאון אחרי לידה'. אני עכשיו אחרי שנה פלוס קלטתי שזה לא הגיוני איך שאני מתפקדת ופניתי לטיפול.

זה דבר כ"כ נפוץ (לצערינו..אך לא מדובר).

אין לך מה לדאוג בכלל. יותר גרוע להישאר במצב זה שרק מחריף. הדיכאון לא יעבור מעצמו..

גם לי היה מאד קשה "להודות" בזה, אך מה לעשות וזה רצון ה'. ואני כבר לא מוכנה לסבול.

מציעה לך לפנות לייעוץ מקצועי, יש את ארגון "ניצה" שיכולים לעזור בזה, ולפעמים צריך גם טיפול תרופתי (פסיכיאטר מאבחן).

וזהו, אח"כ תחזרי למצבך הרגיל..

אין דבר טוב מזה.

ממני, שרק עכשיו מתחילה טיפול ומצטערת שלא קלטתי את זה קודם לכן..

חיבוק

זה באמת נשמע כך.

אין מה לפחד מ"הדבקת תווית"! 

עדיפה ה"תווית" הזו על פני סבל ממושך, ועל פני תווית של אמא שלא מסוגלת לטפל בילדיה.

וחוץ מזה, דיכאון אחרי לידה הוא "באשמת" ההורמונים בגוף. זה קצת מקל על ההרגשה הלא נעימה.

(וגם אם לא חווית דיכאון אחרי הלידות הקודמות, זה לא אומר שזה לא יכול לקרות בלידה הזאת).

אז את יכולה לפנות לטיפול דרך קופת החולים, וגם דרך ארגון ניצ"ה - ששם הן מאוד נעימות ומכילות.

מניסיון, אם לא מטפלים בזה זה רק מחמיר, ובע"ה - אפשר לצאת מזה.

בהצלחה!

יש כמה חוסרים אופייניים לנשים לפני\אחרי לידה שעלולים לגרום לסימפטומים של דיכאון

כולל חוסר תפקוד, חוסר שמחת חיים, מתח ועצבנות, ועוד

הנפוצים (מה שאני מכירה בכל אופן):

B12

ברזל ומאגרי ברזל (פריטין)

ויטמין D (בפרט בחורף שאין כ"כ שמש, שאז יכולה להיות החמרה)

 

אצלי חוסר ב-B12 גרם ממש לחוסר תפקוד, ולקיחתו החזירה אותי לחיים.

את לא צריכה לספר לאף אחד על תוצאות האבחון!

רק את והרופא יודעים!

אני בטוחה שטיפול יכול לעזור, רק נרתעת מתגובות מבעלי. כמו" ידעתי שאת צריכה טיפול.. תמיד אמרתי.." הוא בעל אוהב מאד. באמת. רק לפעמים כשיוצא ומגיעים לויכוח הוא יכול לשלוף את זה.
אין מצב שאעשה משהו בלי לשתף אותו..
בקשר לויטמינים, נראה לי שאכן חסר לי. אולי באמת אתחיל עם זה ונראה לאן אני מתקדמת
תודה לכן.

כל חייכם המשותפים הוא נהג לומר את זה? או שרק בתקופה האחרונה?

אם זה רק בתקופה האחרונה - אז הוא אכן צדק. באמת את זקוקה לטיפול כעת.

וגם להיות אחת כזאת שתמיד הייתה זקוקה לטיפול - זה לא בושה. בימינו אנשים הולכים לטיפול על כל דבר קטן. וכן, יכול להיות שיש נטייה בסיסית בנפש לעצבות ודיכאון (יכולה לומר לך את זה על עצמי), זה עדיין לא הופך אותך לפחות טובה. העיקר לטפל בזה, ולצאת מזה, ורק לגדול מזה.

מאז שהתחלתי להיות כזו חסרת סבלנות ומרבה לבכות, לספר לו על הרגשות והקשיים, הוא מנסה להכיל ולאהוב אבל לא קל לו. לכן הוא טוען שאני צריכה טיפול..
מכאן כנראה מגיעה ההתנגדות לטיפול, כביכול, נותנת לו אישור שאני כזו.. כמו שהוא הגדיר.

אז את ממש לא צריכה להתייחס לזה בצורה כזו!

את לא "כזו", את פשוט עכשיו בתקופה קשה, ואת צריכה לטפל, וכל הכבוד לבעלך שמעודד אותך לזה!

את יודעת כמה אני מודה לבעלי שהתקשר בעצמו כדי לקבוע לי פגישה אצל הפסיכולוגית? לבד לא הייתי מגיעה לזה. נס שהיה לי בעל תומך, שלקח את העניינים לידיים, והיה שותף לי בתהליכים הראשונים של הטיפול.