פורום הורות (עמוד 235)

שזה לא "אתה האמיתי". אתה בדרך כלל אדם רגוע שמוכן לעזור, אבל לפעמים, מרוב עייפות ובחוסר מודעות, קורה לך שאתה מתפרץ.

[וזה באמת קשה לקום ככה באמצע הלילה... אולי בחלק מהפעמים של הנקות הלילה אשתך יכולה בכל-זאת לקום בעצמה ולקחת את התינוקת?]

אני הייתי בשוק באיך שהוא לא זוכר ואיך שהוא אדם אחר כשהוא ישן.

אבל היום אנחנו עם 3 ילדים.

וזה מדהים....הוא שומע אותם בוכים או מבקשים משהו עוד לפני שאני שומעת.

אני בטוח שאתה תלמד איך לא להגיע למצבים כאלו.

וברור שאישתך צריכה קצת להתחשב בך...אין עניין ששניכם תקומו להניק...

יש לך כנראה שינה חזקה ומניסיון עם הזמן אתה תתאים את עצמך לבית ולילדים.

לפי דעתי, תדבר איתה, תסביר לה שזה לא אתה, שזה מתוך שינה.

שנינו בלילה עצבניים מאוד ורבים בלי סוף (מה שלא מתאים לנו בכלל בכלל)

והפתרון שלמדנו לילד השני - באופן חד משמעי רק אחד קם כל פעם.

כשהתינוקת בוכה.

וכשאתה שומע שעון מעורר ואז תינוקת תלך להביא את התינוקת.

בלי שאשתך תצטרך לבקש.

 אצלי העריסה הייתה מונחת צמוד למיטה שלי.

כשהתינוק היה בוכה הייתי מוציאה אותו מהעריסה מבלי לקום מהמיטה.

אף פעם לא העברתי את התינוק לחדר אחר, לפני שהתחיל לישון לילה שלם.

טיפ חשוב: בלילה צריך להניק בשקט ובחושך, כדי שהתינוק יתרגל שבלילה ישנים. כך הוא יותר מהר יגיע לשנת לילה רצופה.

זה שהאישה מעירה את הבעל, בטח לא תורם לשקט שצריך לאפיין את שעות הלילה.

ואיך אתם רואים את זה אצלכם בבית?

(רוגע זה לא הדבר הכי חזק שיש אצלנו...והרבה פעמים אני מרגישה שזה בגלל שאני לא מצליחה תמיד עם המשמעת)

בטחון- המסגרת המאוד ברורה נותנת בטחון לילד- הוא יודע למה לצפות, יודע מה מצופה ממנו, אין הפתעות.

משמעת בבית נותנת גבולות. וילד חייב גבולות, זה עושה לו טוב.

כשאני מציבה גבולות ברורים בבית ולא "נכנעת" להם אז יותר נעים בבית.

לדינה -איזה הרגלים טובים לדעתך?

רוגע-איך המשמעת לדעתכם יכולה לעזור להשיג את זה?

האם רוגע וגבולות קשורים?

אי-אפשר לשמור כל כך הרבה דברים כשכל העולם לא בלי הרגל למשמעת

ילד לומד להתאפק ולדעתי זאת יכולת קריטית לעיטים בחיים שלנו

זו נקודה שהייתי מעונינת לברר

אומנם הנקודה הזו התחילה להשתפר אצלה אבל היא אוהבת לסנן ואני משתגעת מזה כי אני יודעת שהיא חכמה מאוד ואז קשה לי לדעת מה בידיוק היא מבינה ואני משתגעת מזה ומתחילה להתעצבן ואני?בקושי מסוגלת להרים את הטון ואז אני נכנס ללופ של חוסר ביטחון ויכולת להשליט סמכות ממקום בריא.

ממה שקרה לי היום.

הבן שלי שיחק במשחק וכשאמרתי לו לסדר הוא אמר לי :"אני ארדם אם אני אסדר..."

אז אמרתי לו בסדר ועכשיו אתה מסדר, ואני סומכת עליך שאתה מסוגל לעשות את זה.

בסוף הוא סידר (אחרי 10 דקות) ובא אלי להגיד לי "סידרתי"

אז אמרתי לו מצויין עכשיו תשים את זה בארון.

ושוב הוא אומר לי אני ארדם.

אז אמרתי לו שוב שאני סומכת עליו שהוא יכול לעשות את זה ואם לא הייתי חושבת שהוא יכול לעשות את זה לא הייתי מבקשת ממנו.

שתי דקות אחר כך הוא בא אלי ואומר לי שמתי את זה במקום.

כשאמרתי לו את מה שאמרתי באמת!! סמכתי עליו שהוא יכול, נתתי בו אמון מלא

כן יש פעמים שאין לי כוח לזה ואני מחליטה לעשות לבד או קצת להרים את הכל.

כי הייתי אומרת לה את זה ואולי לא אמרתי ממקום ככ בריא ואולי בגלל שהיא רק בת 3 יש לה עוד מה ללמוד.א היא כזאת  ואני חוששת שהיא כזו שלא תלך לסדר אם לא עומדים לידה וכמה אני יכולה לסדר הכל כל הזמן????.

משמעת, סמכות וגבולות מאפשרים לילד לסמוך על הוריו, הוא נשאר ילד והוא יכול להשען על הוריו שמקבלים את ההחלטות.

אני חושבת שזה מחנך לענווה.

כי אני כזו אובר רגישה והייתי מתחילה לבכות בגלל מה שהייתה עושה

תמיד אפשר לתקן! אל תתיאשי, סמכותיות זו מידה שניתן ללמוד אותה. אני מאמינה שכל הורה יכול להיות סמכותי עבור ילדיו. אצל כל אחד זה יראה אחרת. לאחד זה ילך יותר בקלות ולאחר פחות. 

כרגע אני משתדלת לדבר אליה במשפטים סמכותים וקצרים ולהכיל את האכזבה שלה.

הבעיה אולי שבגלל המצב הנוכחי קשה לה עוד יותר להרגע ולהשלים שאי אפשר לקבל דברים מסוימים.....

זה בדיוק קשור למה שתיארת.

כאשר הגבולות לא ברורים, הורים יכולים למצוא את עצמם נאבקים על כל דבר, בויכוחים, דיונים, תחנונים, ומה לא. זה יוצר עצבים ותסכול לשני הצדדים.  (מניחה שלרובנו זה קורה מדי  פעם..).

אבל ברגע שיש סמכות ויש גבולות- אז כל החיכוכים האלה מתגמדים כי הילד יודע שאין לו מה להתווכח, ואין בכלל מקום לכל העניינים המתישים והמעצבנים האלה.

כשילד מרגיש שההורים לא מספיק חזקים ולא מספיק עומדים מאחורי המילה שלהם- ברור שהוא ינצל כל פתח כדי להשיג את מה שהוא רוצה. וכל תחום "אפור" יהיה נתון כל הזמן לחיכוכים וממילא- לחוסר רוגע.

כשההורים חזקים הילד מרגיש את זה- וזה מאפשר התנהלות יותר רגועה כי אין מאבקים כל הזמן, וממילא מוציאים פחות כוחות על המאבקים האלה.

נניח- אם יש שגרת בוקר ברורה, ידועה שלא מוותרים עליה- אז הילדים יזרמו איתה ויקבלו אותה, והבקרים יעברו פחות או יותר ברוגע ובשלום.  אבל אם כל בוקר ההורים מחליטים לעשות דברים בסדר שונה- פעם אוכלים ואז מתלבשים ופעם הפוך- אז זה פתח לילד להתעקש על מה שהוא רוצה, שמן הסתם יהיה בדיוק הפוך ממה שאמרו לו. ואז נכנסים ללופ אינסופי של שכנועים ואיומים וכו' וכו'.

מה שכתבתי הוא מאוד כללי- וכמובן שהורים לא צריכים להיות קיר בטון מול הילד, אבל בגדול- קודם כל חשוב שתהיה סמכות ויהיו גבולות- ואז בתוך הגבולות אפשר לעשות הרבה מאוד בשמחה ובכיף.

(ומוסיפה- גם אני בקלחת הזאת...לא תמיד מצליחה לעמוד בדברים האלה.)

רגישות יתר מצידי,חוסר ידע וחוסר יכולת להיות אסרטיבית ולשים גבול.

הבעיה זה יותר אחרי הצהרים כשהילדים נלחמים עלי וכל אחד רוצה לעצמו לבד,ניראה לי שאם זה היה תלוי בהם היו חותכים לחצי וכל אחד היה לוקח לעצמו.

נראה לי שאם קובעים זמן לכל ילד- פעם בשבוע, להיות לבד איתך או עם בעלך (או גם וגם), אז זה נותן איזשהוא מענה לילד. הוא יודע שהוא יקבל אותך לבד בזמן שלו.

אנחנו מנסים לעשות את זה לפעמים, זה מאוד קשה למצוא את הזמן הזה, אבל זה מאוד חשוב לילדים.

הם לומדים שאם יש משהו שרוצים לספר- אפשר לשמור לזמן הזה, ומן הסתם בגילאים בוגרים יותר הזמן הזה הוא מפתח לקשר קרוב עם הילדים.

בינתים כשהם באים אני משתדלת לצאת החוצה רק איתה ולהשאיר את הבנים עם בעלי.

כשהיא בסביבה אז היא די משתלטת.

נראה לי שזה בהחלט גיל שמעניין אותם רק הם.

וזה נראה לי ממש טבעי. ולא אמור להפסק מהר כ"כ בשנים הקרובות.

אולי זה מחנך לענווה במובן הרחב של זה ומה שהילד קולט לעתיד.

אבל לא משהו שאמור להראות עכשיו ומיידית.

לדעתי.

כן מובן לי שזה לא אמור להראות מידית אם כן איך בונים את זה?

הזדמנות מצוינת

להסביר שגם האחות הקטנה תשמח לשחק, ולעודד כשהוא מסכים לשתף

לאפשר לו לשחק במקום שהיא לא מגיעה. אולי שיסדר את המכוניות על השולחן, למשל?

זה באמת נהדר ומלהיב לעודד אותו שהוא הבכור והיא נמשכת למה שהוא עושה ואיזה משחקים כיפיים הוא יכול לעשות לה. אבל אחרי כל זה - שתהיה לו גם אופציה לבחור לא לשתף אותה. שלא ירגיש שמנסים לצבוע לו את חוסר הברירה שלו בצבעים כיפיים.

לענ"ד...

לפעמים ילד צריך לוותר, ולפעמים למצוא פתרונות אחרים.

משחק על השולחן, זה פתרון טוב.

אם התינוקת עוד לא עומדת, אפשר גם על הספה.

לקטנה - "את מאוד רוצה לשחק במשחקים ש... משחק בהם, אבל עכשיו זה מפריע לו.

ולגדול להסביר שהיא לוקחת לו כי דווקא מה שהוא עושה נראה לה הכי מעניין ולגם לשקף את הרגשות שלו "זה מרגיז שהיא לוקחת לך/ מקלקלת לך..."

הילדים התחילו לבקר אצלנו בשני ושישי.

וביום שישי מתחתי שריר בגב כאשר רציתי לעזור לה להתנקות באמבטיה והיא נתקפה היסטריה ולמעשה כל שארית הביקור לא ממש הצלחנו להרגיע אותה,היא גם מאוד נלחצת אם מטפטף עליה משהו וחורקת לפעמים בשינים.

היא אמורה להתחיל בתרפיה שפתית ואני מקווה שגם ריגשית.

ילדים בין השנים 2-3 עוברים שלב של התפתחות, בו הם עורכים הכרות עם עצמם. הגוף שלהם, היכולות ומוגבלויות. אם נותינים לילדים בגיל זה אפשרויות והזדמנויות רבות להכיר את עצמם במגוון הרחב יותר של מקרים, תופעות וכו' הם ידעו להכיר את עצמם טוב יותר ויבנו את הביטחון שלהם בעצמם וביכולתם, אך זהו שלב (2-3) של התפתחות המצויה בקונפליקט- אם הילד לא למד להכיר את עצמו, אם הוא לא למד להיות עצמאי (בכלליות) אז האולטימטום הינו חוסר אמון של הילד בעצמו- בושה וספק ביכולתיו. את מתארת מצב בו ילדתך לא מאה אחוז בטוחה בעצמה וביכולות שלה- הדרך לתקן היא האפשרות לחזור אחורנית- לתת לה לחוות את השלב הזה בו היא פתרה את הקונפליקט בצורה לא נכונה. (למשל: לתת לה אפשרויות לעשות דברים בעצמה, להלביש את עצמה, לאכול לבד- והכל מתוך עידוד ותמיכה) ולתת לה אפשרויות רבות כדי שהיא תוכל לפתור את הקונפליקט הזה בצורה נכונה.

לגבי החשש מהסביבה- זה יותר קשור לגילאים 0-1, אבל זה גם הסבר:

תינוק כשנולד לומד מאימו כיצד ניתן לסמוך על הסביבה בה הוא חי, דרך הטיפול שמעניקה האם לילד הוא לומד גם להאמין במטפליו וגם בעולם הסובב אותו. אם צרכי הילד מתמלאים ע"י האם או מטפליו- הילד למד שהוא יכול לסמוך על העולם הזה ועל יושביו כי הם יספקו לו את הצרכים שלו. אך זהו גם שלב התפתחות המצויה בקונפליקט- האולטימטום הוא חוסר אמון וחרדה (!). ילד שאינו פותר את הקונפיקט הזה בגיל המתאים ובתצורה המתאימה- יוצא עם חרדות וחוסר אמון בסביבה שלו. הדרך הנכונה לפתור את הקונפיקט היא ע"י מילואי צרכיו של הילד. פינוק בלי סוף וכו'. בגלל הזמן שעבר מאז בתך עברה את הקונפיקט- אין לי אפשרותל להגיד לך מה יכול לעזור לה. אבל במקרים רבים רק הידיעה הזאת מועילה. ואת כאמה בוודאי תדעי מה לעשות עם המידע הזה-

ובהצלחה!!!!!

א. זה תלוי באופי, יש ילדים יותר פתוחים ויש פחות

ב. זה תלוי בהרגל. אם ילד רגיל רק לאימא למה שהוא ילך למישהו אחר? 

ג. במקרה הנ''ל זה בכלל קשור לנסיבות חיי לידה ולא למה שהיה בגיל 0 או בגיל שנה

ד. לדעתי זה מוזר שילד ישר נפתח לזרים בלי התאקלמות קצרה כלשהי, מה קשר לקונפליקט שאת מתארת? מי בכלל החליט שזה ככה?

ובקשר לסעיף ראשון של בטחון עצמי שכתבת - רב הילדים בגיל הזה לא מתלבשים לבד ולא גמולים אפילו, חוץ מלאכול ולשחק הם לא יודעים כלום לעשות לבד, ולא נראה לי שזה נכון לדחוף עצמאות בכח 

מאז שנולדה תמיד היה לה אופי תינוקי והגדילה היתה הלם טוטאלי בשבילה,היא סירבה לכל אפשרות של עצמאות וביטאה ברור שהיא רוצה להמשיך להיות תינוקת וסביר להניח שאם היתה ממשיכה לגור איתנו היתה ממשיכה להתנהג כתינוקת וכן תמיד ניסיתי לעודד אותה לעצמאות אך בודאי שלא עשיתי את זה נכון כמובן ובודאי שזה בהחלט קשור בכך שנולדה בתחילת תשיעי ומתפתחת מאוד באיטיות,כרגע היא לומדת להיות עצמאית יותר כי אין לה ברירה שהרי היא לא עם אבא ואמא.

נראה לי ב"חתול תעלול" אם אני זוכר נכון

זה מפריע לבידוד...

אנחנו מדליקים את הרדיאטור לחצי שעה במקסימום והחדר לוהט.

בעלי לא יכול להיכנס אליו מרוב שחם שם

סוגרים אותם ממש טוב ומראש..

ישמצב שהרדיאטור פשוט לא טוב?

ויש מצב שהרדיאטור לא טוב.. אולי יש לכם אמצעי חימום אחר שתוכלו להשוות?

נשמע שהרדיאטור לא מוצלח.

בדרך כלל רדיאטור מתגבר גם על בעיות בידוד אם מכוונים אותו על עוצמה בינונית.

בדרך כלל מספיקות 20-30 דק' לחמם חדר לא גדול.

12 צלעות זה סביר ביותר. זה אפילו הרבה.

בלי קשר, כדי לבודד, אפשר לנסות לתלות וילונות עבים (משמיכות צמר קלות) על החלונות לתקופת החורף.

במקרה הזה עדיף מזגן/ית או מפזר חום. זה נכון שהם מעצבנים ומייבשים את האוויר אבל במקרה הזה הם יעשו את העבודה טוב יותר.

תנורים אמיתיים זה כמובן בעיה בחדר ילדים, מחשש שריפות וכו'.

וגם במהלך הלילה החדר לא מאוד חם.. נוטה לקר.

תנסו לשאול ממשהו רדיאטור ולהשוות.

גם לנו היה רדיאטור בחדר הילדים,

והעצבים והחרדות  שזה עשה לי -אי אפשר לתאר... (לא רק, אבל החרדות נובעות גם מהעובדה שדירתה של דודתי נשרפה כליל עקב שמיכה שנגעה ברדיאטור קצת יותר מידי זמן)

כך שאם את מתכוונת להחליף את הרדיאטור במקרה שהוא אינו תקין, מצטרפת גם אני להמלצות על מזגן חימום.

מזל שהוא חדש, כך אפשר גם להחליף או להזדכות..

קנינו לא מזמן רדיאטור 11 צלעות של תדיראן.

חשבתי שזה יהיה משהו טוב. ובאמת יש לו עיצוב נחמד והכל.

אבל יש תחושה שהוא מחמם לא מספיק חזק. ובימים האלה אנחנו מפעילים על המקסימום. 

קשה להגדיר בדיוק את הבעיה כי בסה"כ הוא כן חם, ועדיין...

יש לנו רדיאטור ישן יותר של זקש עם צלע אחת יותר בסה"כ

והחדר שאנחנו שמים אותו שם הרבה יותר חם ונעים (למרות שהחדר יותר גדול).

איזה הסעות מהיישוב?

איזה הסעות מועצה?

מאיפה?

איך בודקים?

תודה.

והנסיעה באוטובוס היא לא נוראית סה"כ שעה נסיעה.

ומניסיון- המצב פה יחסית שקט

נוסעים שם מאות יהודים הלוך חזור כל יום

לעיתים נדירות ביותר זורקים שם אבנים

לעיתים הרבה יותר נדירות גם יורים שם

לאנונימי,

תודה,

אין מצב שאני מגיעה לצומת תפוח עם הבת שלי. 

הודלולה,

תודה, 

אני עם צירונים מאמצע ההריון ואהיה בשבוע 38 בזמן הזה...

אוטובוס זו לא אופציה..

גבעוני מצוי,

אני יודעת שנוסעים שם מאות יהודים הלוך וחזור כל יום,

לעיתים נדירות זה עדיין לא מספק אותי,

וחוץ מיזה יש גם עניין של כיבוד הורים, אמא שלי שומעת את צירוף המילים

"אלון מורה" לא משנה באיזה הקשר, וזז לה בורג באותה שניה. 

גם אם אני אגיד לה "אמא, הזמינו אותי אבל אני בשום אופן לא נוסעת לאלון מורה"

עצם איזכור שם המקום בהקשר של הזמנה כלשהי, יביא לה את הסעיף. מניסיון מר. 

אם אני אסע לשם ברכב רגיל זה מתכון לריב בדרגת חומרה הכי גבוהה שיש,

אם אסע לשם ברכב ממוגן לכל דבר, זה ריב בדרגת חומרה נמוכה יותר.

מותר למנוע ולעשות הפסקה והפרש יותר גדול גם אם מאותו מין במיוחד אם את בדיכאון אחרי לידה

תגידי לבעלך ולרב שאת לא יכולה יותר ותחפשו פתרון

לדעתי מותר לבקש מה' שלא יהיה הריון בזמן הקרוב

בשני הפעמים שלא רציתי והתפללתי אז נעניתי, למה לא? את לא מכונה 

אחרי לידה, אא"כ לא הבנתי נכון...

הסיבות לקושי שלך מובנות מאוד והגיוניות מאוד והבעיה אינה בך או ב"דיכאון אחרי לידה".

את חייבת חייבת להביא את בעלך להבנה של תפקידו במערכת המשפחתית.

אשרייך שיש בו אהבת תורה וצמאון ללומדה, זה בכלל לא ברור מאליו לאיש עובד שחוזר עייף הביתה,

אבל הוא לא עושה סדר עדיפות נכון, וכאן תפקידך ותפקיד הרב שלו.

כי ממנו הוא ילמד ויבין שזה קודש להיות אבא ובעל ולא רק ללמוד תורה.

אנא פני בהקדם האפשרי לרב שלו ואני מקווה בשבילך שתראי ישועות!!

ועד אז אל תכריחי את עצמך ללדת עוד ועוד!! לכל זמן ועת.

ילד צריך לבוא מתוך שמחה ורצון וכוחות.

שאני מתייחס - למרות שהבקשה היתה לנשים.

יש פה שני עניינים - מה שכתבת בסוף (שזו היתה הכותרת),

והשותפות של בעלך עם הילדים.

לגבי הסוף, לדעתי אל תקחי ללב מידי. "אין אדם נתפס על צערו". אם את חושבת ש"הטחת דברים" כלפי ה' שלא כראוי, תתחרטי ותבקשי סליחה ותחליטי להיזהר יותר להבא, וזהו.

וגם לגבי ה"בקשה", כביכול, מה' על הילדים - זו מורכבות ידועה למצב קשה. מצד אחד מאד רוצה ילדים, מה יקר יותר מזה. מצד שני קשה לך. אז רגע ביקשת שלא - ורגע התחרטת, ו"איך זה נראה"... וגם למעשה האם יהיה לי כח.. 

הרי חכמים אמרו שאשה מביאה קרבן אחרי לידה כי נשבעת בגלל הקושי שלא תלד יותר - ואח"כ מתחרטת כמובן.. אז את רואה שאת לא הראשונה בעולם..

לגבי שותפות הבעל. יש לחלק: יש דברים שאכן איש ואשה זה אחרת. זה טוב וטבעי. לכן, אם לא בשבילו ללכת לגינה - לקחַת את זה בקלות. לא במקרה רוב אלו שבגינה הן נשים..

יש מקום בהחלט לשמוח על כך שיש בעל שמפרנס וגם לומד תורה. גם מקדיש זמן לך אחרי יום עבודתו. זה לגמרי לא "כבדרך אגב". אדם חרוץ, עובד הרבה שעות, לא נרדם אח"כ מול טלוויזיה אלא לומד. איש מעלה.  זה כאילו ההורים עוסקים בעבודה בחוץ, עבודה בבית, לימוד תורה - והפונקציות מתחלקות ביניהם.

אלא מה? אולי יש לו אי-הבנה מסויימת, יתכן ביחוד כי הוא "בעל תשובה", לגבי המקום של ההתייחסות לילדים בעולמו. גם לגבי זה שהיחס אינו רק ענין של "מילוי מחוייבות" אלא צריך לבוא מהלב. וגם אם  הזמן הכמותי  שאפשר להקדיש אינו גדול, חשובה השותפות.

כמו כן, יתכן שגם לך יש אי-הבנה מסויימת לגבי עולמו הרוחני. כלומר: את מקבלת - אבל לא כ"כ "איתו" בהתקדמות שלו.

לכן, לענ"ד כדאי לכם לדבר.

את תגידי לו שאת מאד מעריכה אותו, גם אישית, גם על עבודתו, גם על ההשקעה בלימוד תורה - אבל נראה לך שבכ"ז הצד של הילדים קצת נפגע. כי אחרי הכל חשוב שתהיה לילדים גם השפעה של אבא, והקשר. מצד שני, זה קשה טכנית בגלל עבודתו והוא גם חושש לביטול תורה; אז תציעי שישוחח על זה עם רב חשוב, שמבין ענין גם בילדים, ויסביר לו את חשיבות הקשר הקרוב אליהם והשותפות בהחלטות לגביהם. גם אם אינו יכול להקדיש לכך המון זמן בגלל עבודתו ולימודו. אני מניח שגם יוכל להסביר לו שלשחק זמן-מה עם הילדים בשבת, זה לא "ביטול תורה".  

יתכן שגם יוכל כך להבין יותר שאם רוצה - ובוודאי רוצה - שילדיו ילכו בדרך ישרה, אז הקשר הלבבי אליהם, האיכפתי, הוא מרכיב חשוב ביכולת ההשפעה על כיוונם בעתיד.

ואולי גם מצידך תציעי שתלמדו מידי פעם משהו ביחד, שתרגישי שותפה יותר לעולמו הרוחני; ואז אולי גם יקבל יותר את דברייך שיבואו מתוך אותו כיוון ולא כאילו "כנגד".

יש לי רק בנות, היה לי דיכאון אחרי לידה, והרב התיר מניעה.

פעם גם שמעתי רב חרדי אומר בפני קהל, שאם יש בעיות בשלום בית, אסור להביא ילדים, בלי לפתור את הבעיות.

התחושות שלך, אי השותפות של בעלך במטלות שקשורות לגידול הילדים, ההתחזקות של בעלך וההשפעה עלייך ועל חינוך הילדים ועל הקשר ביניכם, אי ההסכמה שלכם על מספר הילדים, ועוד.

לדעתי, יש מקום לשבת עם הבעל לשיחה פתוחה בנושא. לא לומר לו "אתה רוצה עוד ילדים, אבל אתה לא עוזר איתם מספיק". אלא לדבר על הקושי שלך, ועל זה שכשאת מבקשת עזרה, הוא לא נענה ולא מושיט יד (אם את אכן מבקשת. מנגד, אפשר גם לומר שהוא לא מציע יוזמה; מה שנכון לך להגיד).

בעלי גם כן כמעט ולא שותף בצדדים הטכניים של גידול הילדים, אבל אני כן משתפת אותו במה שקורה עם הילדים והוא מעודכן ומביע דעה. נכון שהשיתוף צריך לבוא ממני, כי אני זו שיודעת מה קורה והוא לא שואל, אבל יש לי מקום לשתף והוא מקשיב ומביע דעה (בד"כ). לדעתי מאוד חשוב לפתח את המקום הזה מול הבעל, שגם אם הוא לא נוכח פיזית בחיי הילדים, הוא יידע מה קורה איתם, יתעניין, יביע את דעתו, ולא ייתן לדברים לחלוף לידו. מדובר בילדים שלו גם כן, וצריך להעביר לו- בעדינות ובנעימות- את המסר הזה.

נקודה שניה- ההתחזקות של בעלך- האם מתאים לך מה שהוא דורש ממך? האם זה נעשה מתוך דיבור איתך, או באופן יותר כפייתי ומחויב- כך תעשי וזהו?

האם מתאים לך שהילדים שלכם לומדים במוסדות חינוך חרדיים?

שתי הנקודות האלו- כל אחת בפני עצמה- צריכות דיון (נפרד) ביניכם. א"א פשוט להניח שאת משתנה בהתאם לבעלך. הדברים צריכים להיות מחוורים, פתוחים ומוסכמים על שניכם.

וכמובן, עניין מניעת ילדים גם כן צריך להיות מוסכם על שניכם. בפרט שאת המגדלת העיקרית, היחידה כמעט. זה חייב להיות מוסכם על דעתך להביא עוד ילדים לעולם (כמובן, גם צריך לדבר על זה עם רב, ורצוי רב שיכיר בדעתך ובכוחותייך, וייתן להם את המקום הראוי).

ולא הבנתי בכלל את השאלה איך ה' יסתכל על זה שאת רוצה לחזור בך מלא להביא יותר ילדים. ה' אוהב אותך ודואג לך. הוא לא בוחן אותך בפינצטה ומדקדק איתך בדקדוקי עניות (לעניות דעתי). מהמקום הזה, שוב-לענ"ד, את יכולה להיות רגועה.

"כי אנו בנך ואתה אבינו" משפט מדהים מהמחזור שצריך לזכור כל השנה. אין לי מה לומר לך במקרה הנ"ל שציינת בהתחלה אבל לגבי השאלה שלך על הקב"ה את לא חייבת להתנצל- תאמיני לי- רק תגידי לו: הקב"ה אני צריכה את זה וזה וזה והוא כבר נענה לבקשתך. הוא אבא שלך ושל כולנו והוא יצר אותנו כדי שנוכל ליצור איתו קשר, והכי חזק שיכול להיות. הוא כמו אבא ממש: אבא לא צריך את ההתנצלות של הבן כדי להרגיש רגש אהבה ורצון לתת, אבא בד"כ ידרוש זאת מתוך מקום של תפקיד מחנך, אבל במקרה שלך- אביך שבשמיים מצפה לשובך. 

זה נשמע לי שאת עוברת התמודדות לא פשוטה, את נעזרת במשפחה ואשריך שיש לך אותם. אבל תזכרי שיש משהו אחד שעדין לא פנית אליו- אבא שלך בשמיים מצפה לך. הוא לא נגדך- הוא מנסה לעזור לך, לנתב אותך בדרך הישרה אל האושר שמחכה רק לך. כשיש זמנים קשים דבר ראשון חשוב להחזיק בקשר שלנו עם הקב"ה.

את מתארת מצב שבו את פונה להקב"ה וזה התחלה מדהימה: יש אנשים מסוימים שייפנו גב וילכו אל מקורות טבעיים- או ח"ו יתרסו בקב"ה. זכרי: זה לא בא ממקום מכאיב זה בא ממקום כואב. ולאבא יש תמיד מקום להכיל את כל כאביו של בניו.

אולי- לדעתי- תלכי עם זה צעד אחד קדימה. במקום לומר: הקב"ה אל תתן לי ילדים, תאמרי: אבא, קשה לי עכשיו, אתה רואה באיזה מצב אני הרי אתה שמת אותי פה, אולי אתה מסכים שלא לתת לי ילדים כרגע- בבקשה! וכו' 

במקום לומר: "איך אני חוזרת בי? איך ה' יסתכל עלי?" תאמרי: אבא, פגעתי בך, איך אני חוזרת בי, איך אתה מסתכל עלי?

הקשר שלך עם הקב"ה אינו חיצוני- זה הדבר הכי פנימי ואישי שיש והוא מתבטא דווקא בדברים הללו, אם את מסוגלת להרגיש כ"כ קרובה אליו עד שאת מתלבטת 'איתו' על ההתנהגות שלך כלפיו- תדעי שהגעת לפסגה. הגעת למקום שאת כבר לא מרגישה בודדה יותר, כי הוא עוזר לך בבוקר, בילדים בכוס קפה שיצא נכון וכו'. 

תפילה מתוך הלב פנימה- לא מתוך סידור או תקנה שאמרו חז"ל- עוזרת לא רק לבנות את הקשר בינך לבין בוראך- אלא גם עוזרת מבחינה נפשית, זה משיל קילויים מעל הלב----

כל שאלה שיש לך- תפני אותו אליו, תאמיני לי מניסיון- את מקבלת תשובות מכל מיני מקומות ומרגישה שהם ממש משמיים....

יש רבנים שמתמצאים בנושא ויודעים להדריך בעלי תשובה בנושא שלום הבית.

להגיד לו שה' הוא באמת יכול לעשות כל דבר וזה כמו קוסם. אבל ה' הוא יותר מהקוסם

הוא יכול לעשות דברים שהקוסם לא יכול לעשות

התורה אומרת שאסור לקסום קסמים והיחיד שמכונה קוסם זה בלעם הרשע

ולפעמים צריך לדבר איתו בשפה שלו כדי שיבין.

מבחינתו קוסם זה משהו מיוחד וכך גם ה'

ה' זה לא קוסם.

קוסם זה בן אדם, שעושה משהו בזריזות עם הידיים - ואז חושבים שעשה "קסם".. למשל, מעביר מהר משהו ממקום אחד לשני בלי שאף אחד מרגיש, וחושבים שזה הגיע לשם לבד..  זה לא באמת

אבל ה' הוא לא בן אדם. הוא עשה את כל העולם, גם את האנשים. והוא באמת יכול לעשות הכל. אבל הוא לא עושה סתם דברים כמו מישהו ש"מתחשק" לא משהו.. הוא עשה סדר קבוע לעולם - שמש זורחת, עצים גדלים, בני אדם נולדים. ה' עשה שככה זה יהיה והוא כל הזמן עושה שהעולם ימשיך. הוא לא "משנה" כל רגע. אבל אם ממש צריך - הוא גם יכול לעשות נס. לשנות את הסדר הרגיל, למשל כדי לעזור לנו, לעם ישראל כשאי אפשר בדרך הרגילה. כמו שהיה בחנוכה, שהוא נתן ליהודים כח גדול לנצח את היוונים, וגם עשה את נס פך השמן.

ויש עוד משהו - שאם עושים את המצוות של ה', ומתפללים אליו, אז ה' עושה לנו הרבה טוב. גם את זה הוא קבע. שהטוב שהוא עושה בעולם - קשר לזה שאנחנו נהיה טובים וצדיקים.

כך מוציאים בהדרגה את הדימוי של ה' לבן-אדם, את המחשבה שמה שהוא עושה זה סוג של "פטנטים".., מעצימים את הערצת ה', וגם את ההבנה שכחו מתבטא לא רק ב"קסמים" אלא גם בטוב הקבוע שהוא מחיה אותו. ודבר עיקרי - מזכירים את הקשר בין טוב מוסרי שלנו, לשפע של ה'.

כך נראה לענ"ד.

אולי כדאי לשאול אותו מה זה קוסם (לדעתו), מה קוסם עושה, ואז לשאול למה הוא חושב ש-ה' הוא קוסם. אח"כ אפשר להמשיך את השיחה בכיוון שדן נתן.

מזכיר לי שהבת שלי (גם כן בת 4), אומרת לפעמים על הכותל המערבי שהוא הכותל הערבי שרוצה להרוג את כולנו... (בלבול מושגים מזעזע. רק דברים שהיא שמעה בחוץ, גם לגבי הכותל וגם לגבי הערבים).

הבת שלי נולדה בטבת, יש לה ראש מבריק, ולא הקפצתי אותה.

אבל אני לא בעד למהר.

ועכשיו תשובה לשאלה שלך:

http://www.kolzchut.org.il/he/%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%92%D7%AA_(%D7%94%D7%A7%D7%A4%D7%A6%D7%AA)_%D7%99%D7%9C%D7%93_%D7%9E%D7%92%D7%9F_%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9D_%D7%97%D7%95%D7%91%D7%94_%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94_%D7%90'

צריך אכן לדבר עם הגננת ולשמוע ממנה

היא אמורה למלא איזה טופס

ולעבור אבחון פסכולוגי פרטי (אין מימון והחזרים למיטב ידיעתי)

היום באמת לא ממהרים להקפיץ בעיקר על קטע ריגשי

אנחנו הקפצנו ומודים לה' על ההחלטה שהיתה מלווה בהמון תפילות וחששות

מזמן. מגן טרום חובה לכיתה ב', ואני לא חושב שזה מזיז לו יותר מדי...

בגן הגננת אמרה להורים שלי שהיא ממליצה, הם החליטו שלא בגלל הקטע הרגשי, בסוף קפצתי על כיתה ז' כי גם בסוף היסודי אמרו להם אותו דבר...

לא פרוצדורה מטורפת. היה צריך המלצה של פסיכולוג ואבחון

זה תהליך של אבחון פסיכולוגי. ובעיקר תלוי בקטע הרגשי.

ואצלי זה היה מהרבה  סיבות:

*מבחינה שכלית- מתאימה מאוד לכיתה א' ואפילו  יותר.

*מבחינה רגשית התאמתי ותמיד התחברתי ליותר גדולים

*מבחינה חברתית- רוב החברים/ות שלי היו בשכבה מעליי.

*וגם מסיבה נוספת, שהגננת לא הייתה טובה. והיה ממש לא נעים בגן.

תחשבו מה הסיבות שלכםם.

לדעתי ומבחינתי- זה היה שווה את זה לגמריי. וב"ה טוב לי מאוודד!

בהצלחה

זה ממש לא רק מהקטע השכלי... תודה לכל מי שענה.

אני לא יודעת אם הנוזלים יכולים לעבור מעצמם, אבל יש טיפולים אחרים:

יש מכשיר בשם איירפופר, שהילד בעזרתו שואף דרך האף, וכך לאט לאט נפתחים הנוזלים באוזניים,

ויש טיפולים בשיטות הרפואה האלטרניטיבית. את מוזמנת לשאול בפורום רפואה מן הטבע כאן באתר.

אבל שנה שעברה הייתי בחופשת לידה אז לא שלחתי בימים האלה...

נראה לי שאם מתחיל שלג אז שולחים הביתה בזמן.

הקטנה בגן. אז כבר ממחר היא תישאר איתי (אני עובדת אחרי הצוהוריים). ושני הגדולים יתחילו את החופש שלהם מרביעי...ממש קפוא אצלינו.

ראינו פרסום של היישוב ורצינו לדעת פרטים..

אף אחד לא גר שם במקרה??..

למה?

במשחקים, בכוננית הספרים וכו'... ואז תוך כדי הסדר על הדרך גם משחקים בכל המשחקים וקוראים ספרים.... יעביר את הזמן נהדר!

בר בצק/ פלסטלינה:                                                                    

1 כוס קמח

1 כוס מים חמימים

2 כפות שמן

1/2 כוס מלח

צבעי מאכל או גואש או אקריליק

שמים את כל החומרים יחד עד שנעשה נעים למגע( אם דביק- להוסיף קמח, אם יבש- טיפה מים)

מחלקים לכמה חלקים וצובעים כל יחידה בצבע אחר עם כפפות או בתוך שקית ניילון

יוצרים מה שרוצים

ניתן לאפות את היצירות על חום נמוך ולצפות בלק שקוף כדי שישמרו.

לוקח לפחות 3/4 שעה..

אנחנו היום בילינו מלא זמן בלצייר מתוך ספר שמלמד ילדים לצייר, לאחר מכן הם צבעו את הציורים, גזרו והדביקו על מקלות ארטיק, עם הציורים הם הכינו הצגה (לקח להם בערך שעתיים וחצי כל זה).

בנוסף הוצאתי מהאינטרנט דפים של אורגמי (יש גם לגיל הרך)- הוצאתי כמה רמות והם ישבו וקיפלו- עזרתי לקטן (בן 4).. ואחר כך רצו לעשות תפאורה, אז הם גזרו רקע והדביקו וכו'.. (עוד שעה)

הכנו פיצה לארוחת ערב (עוד חצי שעה)

משחקי קופסה שיש בבית...

יצאנו לשלג..

סתם ציורים..

קראנו ספרים..

ישבו ללמוד עם אבא שבדרך כלל לא בבית בזמן זה..

בקיצור נהננו מאוד

תהנו גם אתם..

אפשר גם באותה מידה להדפיס סתם ציוירים מאתרים במחשב ..... ואז לצבוע לגזור ולהדביק על מקל ארטיק

ולהכין הצגה .(עשתי אם הבת שלי בת חמש וחצי , בקיץ או בחופשת פסח - לא ממש זוכרת )

והים אחרי הצהרים (והגן) היא רצתה שנציג יחד ....

תודה על הרעוינות שלכם .

יכול להיות שאקח מרעיונות כאן .... למחר .

לחופשת השלג . 

20150108105424.doc

20150108105437.doc

20150108105510.doc

תהנו

אני אישית ממליצה על פילאטיס.

הייתי אצל מדריכה מנוסה ומעולה, (לא בב"ש..) ותוך חודש ראיתי תוצאות בהיקפים.

אחרי חצי שנה, הייתי בטיול עם המשפחה וכשכולם התנשפו בעלייה אני עליתי בקלילות ובנחת.. (ואני ממש לא ספורטאית מטבעי).

חדר כושר זה בד"כ יותר לנפח שרירים (כמובן תלוי איזה מכשירים ואיזו הדרכה) אבל פילאטיס זה עבודה על השרירים הפנימיים וזה משפיע על כל היציבה, לי נעלמו כאבי הגב, הרגשתי יותר ערנית וכד'.

אבל חשובה ההתמדה וגם שזה יהיה לפחות פעמיים בשבוע..

ולבדוק שהמדריכה יודעת ומזכירה להכניס את הבטן ולעשות את התרגילים כמו שצריך אחרת הנזק יהיה גדול מהתועלת!!!

וזה נחשב מקום טוב.

והוא נותן לך 10 אימונים פרטיים במקום שאת בוחרת (בביתך, למשל)

ב20 ש''ח לשיעור!!!!

אני  וגם חברותי לקחנו את השיעורים האלו. זה היה מוצלח, מקצועי, משחרר וכיף לא נורמלי!

(ד''א מיועד כמובן גם לגברים - עם מדריך)

בהצלחה!!!

שאני מדייקת, אבל שמעתי על הרב צוריאל בובליל מראשון לציון שיש לו כל מיני דרכי טיפול וסגולות.

הבנתי שגם הוא עצמו היה מגמגם מאוד וכעת מדבר בשטף, כמעט ללא זכר לגימגום.

כאמור - אני לא בטוחה שאני מדייקת בפרטים, אבל שווה לברר.

קלינאית תקשורת זו הסגולה הכי בדוקה

אבל אפשר גם לבדוק כיוון של- ללמוד את צורת ההתייחסות הנכונה שלכם כהורים וכמשפחה לצורת הדיבור של הילד - יחס רגשי שיעודד אותך בתהליך. 

בס"ד

מה הגיל?

אם הוא ממשיך לגמגם בגיל מאוחר, מה שבע"ה לא יקרה, השיטה הכי טובה בנוסף לקלינאית תקשורת, זה שיתעלם מהגמגום, אחרת עלולות להיווצר בעיות יותר גרועות, כמו פחד מלדבר וכו'(ברמות שונות).

אפשר פעם בשבוע לשבת איתו שיעבוד על זה, אולי לשנות את סגנון הדיבור וכו', אבל שזה לא יתקע לו בראש! כי אם זה נתקע בראש זאת דרך שכמעט ואין ממנה חזור.

אני עצמי עדיין מוצא את עצמי מתקשה להגיד "תודה" למשל, למרות שהגמגום שלי כמעט ופסק, אם בכלל.

אורח ובן משפחה יהיו פתקים- מתחת לצלחת או בתוך החלה או בכל מיני מקומות, בהם יהיו כתובות משימות של נתינה

- מזוג למישהו את המשקה שהוא אוהב בסעודה, 

שיר את השיר האהוב על מישהו, כל מיני מווות קטנות כאלו... סדר לו את המיטה, פנה לו מהשולחן...