זה פשוט מתוק .
המוזיקה מפסיקה, הוא לא בוכה, הוא צועק
אני באה לראות מה קרה- ומפעילה את המוזיקה
הוא נרגע כמו קסם![]()
זה פשוט מתוק .
המוזיקה מפסיקה, הוא לא בוכה, הוא צועק
אני באה לראות מה קרה- ומפעילה את המוזיקה
הוא נרגע כמו קסם![]()
מתעלה אליואחרונה![]()
...מטרישמא זה "נגד עין הרע".. של הצד השני...
וסתם אוהבים אתכם.
אני פשוט משתגעת מזה!!
אי אפשר לחכות עוד חודש/ חודשיים?
ואצלנו זה לא רק על פסח, אלא כל פעם שרוצים לעשות אירוע משפחתי סוגרים את העניין חצי שנה מראש.
היו כמה פעמים שבגלל שהבטחנו שאנחנו באים להורים של בעלי הפסדנו דברים עם ההורים שלי..
לומדים לחיות עם זה...
מה עושים כדי שההשכבה של הילדים תהיה פחות מעייפת?
היום החלטתי שאין לי כוח לרחוץ את הבנות, ובכל זאת, עד שהן היו במיטות, אחרי החלפה לפיג'מות+ציחצוח שיניים+שמע, עברו 45 דקות.
נקודות הקושי העיקריות הן שהגדולה איטית (אולי יש לה קשיי התארגנות. בשורה התחתונה, לוקח לה הרבה זמן יחסית כדי להתארגן ולהתלבש). אני רוצה שהיא תתלבש בכוחות עצמה, אפילו שבחלק ההתלבשות אני עוזרת לה, אבל החלק שלה לבד לוקח הרבה זמן (10-15 דקות).
והקטנה (2.5) לא נותנת לי להלביש אותה. היא משתוללת בשביעות-רצון מירבית, וצריך להיאבק בה כדי להלביש אותה, וזה מתיש.
מה אפשר לעשות?
לפרק לה את המשימות, למשימות קטנות, ולהחמיא על כל צעד:
תפשטי גרב אחת. מעולה!
מה עכשיו?
לפשוט את הגרב השנייה. יופי!
כשתסיימי לפשוט גם את החולצה תספרי לי!
מניסיון שלי - זה לא קל (לאימא), אבל עוזר למיקוד במשימות!
השיטה הכי טובה שמצאתי כדי להתמודד עם זה-
פשוט להיכנס בזה!
להבין ש"להשכיב לישון" זה לא דבר שצריך שיקרה הכי מהר כדי שאפשר להמשיך הלאה בלוז יום עמוס של אמא,
זה דבר שיש בו המון התרחשויות שצריכות את הזמן והמקום שלהן כדי להתרחש
יש שם הרבה הקניה של כישורי חיים מאוד חשובים - כמו סדר ואירגון, התנהלות בזמנים, ניקיון והגיינה, להתלבש ולהתארגן,
הקניה של יכולת להירגע ולהירדם (כן זה יכולת חשובה מאוד, ולא באה טבעי(
יש שם הרבה התרחשות של קבלה מאמא, אינטראקציה מאוד משמעותית, שיכולה להיות מוקרנן חום ואהבה- ומקנה לילד את האהבה הזו
אם היית צריכה לכתוב את ה45 דק של זמן התארגנות והרדמה- באותה צורה שסטודנטיות כותבות מערך שיעור (שגם הוא 45 דק)- איך זה היה יוצא לך?
מטרות ידע-
מטרות מיומנות-
מטרות ערכיות-
מטרות ריגשיות-
אתגרים לאור הכירות עם "התלמידות"-
חלוקת הפעילויות לזמן (יחידות של 10 דק בערך) - --- ---
וכולי

זה הזמן בנחת שיש לי לזה. מבחינתי כבר מארוחת ערב אני בהשכבות. ואני גם יודעת בהתאם שאם לא אכלנו ארוחת ערב בזמן ההשכבה תהיה מאוחרת ובטח קצת יותר קשה כי הילדים עייפים.
(נגיד היום אכלנו ארוחת ערב אחרי מסיבת חנוכה ביתית בשעה שבד"כ הם במיטות ואחד הילדים בכה בהיסטריה לפני המקלחת, נרגע במקלחת ואח"כ עד שהלבשתי אותו והכנסתי למיטה - והוא לא היה הראשון שהולבש..)
סתם 2 נקודות קטנות שעזרו לי הן:
1. צחצוח שיניים אנחנו עושים במקלחת אחרי שמסתבנים ולא כמשהו בנפרד אחרי פיזמה או עם מגבת סביבם.
2. קריאת שמע זה כמה דקות בנחת עם כל אחד. לפני ואחרי הם יכולים קצת לפטפט איתי אבל בד"כ הם כמעט ולא צריכים את זה, הם שמחים שאני שוכבת רק לידם או עושה נעים ומסתכלת בעיניים וכו
ואני עוזרת ולפעמים מלבישה כאלו שיודעים לבד מצויין. במיוחד אם עייפים ואין להם כוח, תכלס זה יותר זריז לשני הצדדים 
מצטרפת למה שהאחרות כתבו. וגם:
- יש ילדים (במיוחד עם בעיות התארגנות) שרצפים ו"טקסים" מאוד מועילים להם. למשל - להתרגל שכל יום מייד אחרי א. ערב היא נכנסת ראשונה למקלחת, אחרי מקלחת מתלבשים במקום קבוע ובסדר קבוע וכו. עוד המלצה לבעיות התארגנות היא פשוט להתחיל מוקדם יותר... יש ילדים שאוהבים את הנחת שלהם, ויש עוד הרבה מקומות שבהם הן יצטרכו לעמוד בלחצים ובלו"זים. כיוון אחר לגמרי - לנסות להמריץ, למשל: בואי נראה עם סטופר בכמה זמן את מצליחה להתארגן... או - בואי נראה אם תספיקי היום לשחק קצת לפני השינה במשחק (האהוב עליה) - אם תזדרזי תוכלי לשחק עד שהקטנה תסיים להתארגן...
עוד כיוון זה טבלה - אצלי הגדול למד להתקלח לבד בזכות טבלה. הוא רצה גם מעצמו, והטבלה דרבנה אותו.
לגבי הקטנה - חשבתי על כיוונים של הסחת דעת. לספר משהו מצחיק, לשאול מה היה בגן ותו"כ "להתלבש עליה".
וביחס אלייך - ראיתי פעם המלצה ככ נכונה: בדרכ זה הזמן ביום שגם לנו כבר מתחיל להיגמר המצבר... לעצור שנייה, להתפנק עם כוס קפה במקום לשטוף עוד צלחת, לנשום עמוק ולדעת שאת עומדת בפני משימה חשובה ומשמעותית - השכבה נעימה ומוצלחת - וצריך כוחות לפני משימה כזו...
את כל האמור לעיל אני עוד לא ממש הצלחתי ליישם, אבל אני מנסה...
בהצלחה
התשובות שמעליי מעולות ממש. קראתי אותן וכמעט נהיה לי חשק להתחלף איתך, לקבל על עצמי השכבה של הבנות שלך, רק בשביל לנסות ליישם אותן 
א-ב-ל אם, רק אם, את בכל זאת מרגישה שזה גדול עלייך, ושאין לך חשק - אז אני מציעה לפנות לכיוון ההפוך: לעבור להלביש בעצמך את הגדולה.
אם לך אין חשק לסצנת ההתלבשות שלה, ולה אין חשק להתלבש לבד - אז לדעתי אין הרבה תועלת בלעמוד על זה יום-יום, ועוד בדיוק בשעה ששתיכן גמורות.
מניסיוני המיומנות נרכשת לאו דווקא בצבירת הרבה שעות מאמץ שהן בתדר פנימי של 'כי צריך', 'כי זה חשוב', 'כי מה יהיה בהמשך' - אלא בהבזקים של מוטיבציה, של רצון עמוק ללמוד / ללמד.
אני מתכוונת למוטיבציה שלך או שלה. כל אחד משניהם מעולה - אם הוא באמת קיים, אם אפשר להרגיש אותו באוויר.
על מה שיכול לגרום לך מוטיבציה כבר כתבו. תאמיני לי שגם אם זה לא קיים - יגיעו דברים שיגרמו לילדה מוטיבציה.
אצלנו למשל היה זינוק בהלבשה העצמית כשהגיעו ימים שלוגים (אנחנו גרים במקום שיש הרבה כאלה). כשמתלבשים בבוקר או בערב לא הייתה לילדון הרבה מוטיבציה - מה אכפת לו להישאר בלי בגדים, או בפיג'מה? זה דאגות של ההורים, לא שלו... אבל כשהיה שלג בחוץ הוא מעצמו רצה נורא לצאת ולשחק, ואני הרשיתי רק עם גרביים, נעליים, מעיל, כובע, כפפות... ולא נחפזתי לעזור לו. אז כשהוא בוער מרצון לצאת הוא בעצמו מנסה להזדרז ולהתלבש! וככה הוא לומד.
זו רק דוגמה אחת - בכל בית ועם כל ילד אפשר 'לתפוס גלים', לרכוב על סיטואציות שיכולות לעורר את ההתלהבות של הילד ללמוד משהו חדש. ולפעמים אפילו לא צריך לחפש - פשוט מגיע הגיל שהילד רוצה להיות עצמאי בגלל עצם העניין, שכיף להיות עצמאי 
ולגבי הקטנה - מה דעתך ללמוד בעל פה איזה סיפור חמוד בחרוזים ולספר לה בכל פעם תוך כדי הלבשה? שהיא תתרכז לשמוע ותשכח להשתולל...
ראיתי את זה בספר של רעיונות לשמחקי ילדים לפי שיטת מונטסורי או משו כזה...
לתרגל התלבשות - בצורה נפרדת מלבישה עצמית
בספר זה היה בצורה של מסגרות שיש על כל אחד 2 בדים שמחוברים ברוכסן\ כפרותים\ תיקתק
ומשחקים בזה בלרכסן או לכפתר
לדעתי זה לא מספיק מקיף את כל צרכי ההתלבשות-
יותר יעיל- להלביש בובות!!! בצורה מפורטת
לבובה יש ערכת בגדים יפה שכוללת את כל הבגדים שמסתבכים בללבוש אותם- גרביים, כפתורים, סוודר...
בזמן רגוע אפשר לשחק שוב ושוב ושוב בלהלביש את הבובה , עד שהילדה לומדת את המיומנות ויכולה לנסות את זה על עצמה
(אפשר גם לשחק- הילדה מלבישה את הבובה, אמא מלבישה את הילדה, וככה להשחיל דרך הבובה תירגול הלבשה לילדה בזמן נינוח)
אני חושבת שאין לה שום קשיי התארגנות אלא שאין לה שום סיבה להזדרז כמו שכתבו חוסר מוטיבציה
אני אישית מלבישה את בן 4 שלי למרות שהוא יודע לעשות את זה לבד כבר שנתיים
כשהוא מעוניין אז הוא בהחלט מסתדר לבד
גם לי מאוד קשה עם השכבה במיוחד עם טקס, אני מרגישה שאני נכנסת למקום של להריץ משימות במקום להשכיב את הילדים
ועוד בעיה נוספת שלפעמים אנחנו נכנסים למצב שאנחנו כבר רוצים להשכיב אותם וילדים דווקא מעוניינים להישאר ערים כמה שיותר ואז...
את הזמן שלוקח לי הכל ומתחילה את ההתארגנות מספיק מוקדם כדי שילכו לישון בשעה שהם אמורים.
למשל ב 7 הקטנים שלי (שלוש וחצי ושנה ו 10) צריכים להיות במיטה, אז ב 5 וחצי-רבע ל 6 ארוחת ערב
אם אני רואה שהתראך הזמן, אז אני אלביש ואתקתק יותר, ואוותר על הלבשה עצמאית. אם גם בן ה 5 וחצי עייף ומצטרף אליהם, אעזור גם לו להתלבש (אם במילים ואם ממש בהתלבשות). מקסימום משתדלת לדאוג לעצמאות שלהם בדברים אחרים.
לגבי הקטנה- בגיל הזה אני משתדלת הרבה הסחות דעת ומשחקים- איפה היד? הנה! וכו' וגם לנסות לתת לה לבד ולעזור כשהיא מבקשת. גם גיליתי שאם היא יושבת עלי ולא שוכבת יותר קל לי להלביש את הקטנה (חוץ מטיטול כמובן...)
אנסה לענות בלי להתפזר יותר מדי-
אני משתדלת לתת לגדולה משימות קטנות וברורות. אולי אני צריכה לפרק את זה יותר. בכל אופן, אני יכולה לבקש 4-5 פעמים, בינתיים היא חולמת לה, ובסוף היא באמת עושה (זה לא רע שהיא חולמת, ועם זאת, זה מאט את הקצב).
אני יכולה לעשות את הדברים עבורה, אבל אז אני מרגילה אותה להיעזר בי, ובמקרה שלה, זה מכניס אותה למקום יותר תלותי ופחות עצמאי. כלומר, מאוד חשוב בעיניי התירגול העצמאי של הורדת הבגדים/לבישת הפיג'מה, ובבוקר אנחנו בד"כ מאוד בלחץ של זמן אז אני מפשיטה ומלבישה אותה. לכן, אני רוצה שלפחות בערב היא תעשה את זה בעצמה.
(ככל שהיא יותר מתפשטת ומתלבשת בעצמה, היא יותר "קונה לעצמה" את היכולת לעשות את זה לבד, בלי עזרה).
אפשר לנסות להתחיל יותר מוקדם, אבל זה כמעט ולא קורה כי ארוחת הערב נמרחת גם היא (כי הבנות אוכלות לאט, או שאחת מהן מחליטה שהיא רוצה לאכול רק אחרי שהארוחה נגמרה וכו'), וגם בגלל שהקטנה לאחרונה רוצה להיות לבד באמבטיה, אז זמן הרחצה מתארך.
מעבר לזה, אני לא רוצה להתחיל יותר מדי מוקדם כי אם נגמור מוקדם מדי, הקטנה לדעתי לא תלך לישון יפה (כשאני משכיבה אותן ב-19:30, אני יכולה לשמוע את הקטנה מקשקשת לעצמה עוד שעה במיטה, כי היא לא נרדמת בגלל השנ"צ במעון).
ועוד משהו... (מי שמכירה אותי מעבר לפורום, לא לקרוא מכאן והלאה
)-
אני מרגישה שחלק מהבעיה היא השחיקה. עייפות החומר שלי. אני היחידה שמקלחת את הבנות ומכינה אותן לשינה, היחידה שמלבישה אותן בבוקר ומכינה אותן לגן ולמעון (היו אולי שני בקרים השנה שבעלי עזר לגדולה לסיים להתלבש).
בעלי לא רוצה לרחוץ את הבנות, כי הן בנות וזה לא נעים לו.
כשחמותי עזרה לנו בתחילת ההיריון, היא קצת קילחה את הבנות.
מעבר לזה, אני עושה את כל השאר, וזה שוחק ומעייף אותי.
בעז"ה בעוד כמה חודשים יהיה לנו תינוק קטן, ואני רוצה לייעל את ההשכבה כבר מעכשיו כדי שאח"כ יהיה יותר קל, ולא אתעייף מדי.
ואם יש למישהי פתרון לשחיקה, אשמח מאוד לשמוע.
בעניין השחיקה מקווה שתקבלי תשובות טובות. זו באמת בעיה לא פשוטה ![]()
בעניין העצמאות - התלבטתי אם לחזור ולהתעקש אחרי שהבהרת שזה לא הכיוון. החלטתי לנסות פעם אחת אחרונה ואחר כך לא לנדנד 
למה בעצם כל כך חשוב לך לקדם אותה לעצמאות?
אם מבחינת הנוחות שלך כשיגיע התינוק בשעטו"מ - נראה לי שדווקא בשלב כזה ילדה לא עצמאית 'קלה לתפעול' יותר מילדה בשלבי עצמאות ראשונים. גם סביר שמבחינה רגשית היא תרצה ממילא לחזור ולהיות תלויה בך יותר עם הלידה, ואם תאפשרי את זה זה יקל עליה לשמוח בתינוק.
ואם מבחינת הילדה - הניסיון מורה שהעצמאות מגיעה לא כשאנחנו יוצרים אותה (וואו, אני מרגישה כמה שזה אוקסימורון כשאני כותבת את זה - ליצור עצמאות אצל ילד!) אלא כשהיא צומחת מהילד, ברגע הכי לא צפוי ולא מתאים לנו, ולוקח לנו המון זמן לקלוט שזה המצב החדש 
את הגדול שלי ניסיתי 'לעשות עצמאי' כמה שרק יכולתי. היום הוא הכי תלותי בבית חוץ מהתינוק... למדתי את הלקח שלי, ואני מאפשרת את התלותיות הזאת כמיטב יכולתי. עם הזמן, לאט לאט, הוא משחרר....
וממה שאני רואה על הילדים שלי, יש הבדל דרמטי בין הלמידה האיטית של משהו ש'עובדים עליו' לאורך זמן לבין הזינוק בלמידה כשתופסים את הרגע שזה מגיע מהילד.
לשיקולך ![]()
באיזשהו מקום, כן חשבתי שילדה בגיל 4, שמצליחה (אם היא רוצה) להתלבש ולהתפשט לבד, צריכה לעשות את זה בעצמה.
לא "צריכה" כחובה קדושה, אלא צריכה כהרגל, כתירגול, כהתנסות.
גם הרגשתי/חשבתי שזה טוב לא לעשות עבור הגדולה דברים שהיא יכולה לעשות בעצמה, כי אז היא מתרגלת לא לעשות אותם בעצמה. לדוגמא- כשהיא הולכת לשירותים, היא רוצה שאבוא איתה. בעבר, הייתי אוטומטית מפשיטה אותה, מנגבת, מלבישה אח"כ וכו'. מתישהו תפסתי שאני עושה עבורה הכל וזה לא חייב להיות כך, והעברתי את התפקידים אליה. כיום המצב הוא שאנחנו מתחלקות
- היא מורידה הכל בד"כ, ואני מרימה עבורה את המכנסיים (שני זוגות בד"כ, וזה באמת יותר קשה להרים לבד). אני גם משאירה לה לנגב לבד, מלבד בפעם הראשונה ביום (כשהיא עוד בהתעוררות), כדי שתלמד לעשות את זה עבור עצמה. לפעמים היא מנגבת, ולפעמים לא.
בכל אופן, באיזה שלב כן הגיוני לצפות שהיא תתלבש ותתפשט לגמרי בכוחות עצמה? (בתור אמא מנוסה
).
(ולגבי עניין הלידה וההקלה אח"כ- נראה לי שאתייחס לזה בתגובות הבאות).
ותודה רבה ![]()
בעבר היית אוטומטית עושה בשבילה הכול בשירותים - כי היה שלב שבו זה התאים ונצרך. היה שלב שהיא נזקקה לך להכול.
מתישהו תפסת שזה לא חייב להיות כך - כי את לא באמת תקועה על אוטומט, את לוחצת על 'רענן' פעם בכמה זמן, ובודקת איפה הדברים עומדים, ואם מה שהיה נכון לאתמול נכון גם להיום. תכלס זה גם מה שאת עושה בשרשור הזה - לא? עד לפני כמה זמן כנראה התאים לך שכל העול היה על הכתפיים שלך, כרגע את מרגישה שזה כבר נעשה כבד מדי, וזה הזמן לעצור ולבחון מחדש את הכלים שלרשותכם והפתרונות האפשריים.
העברת אליה תפקידים - כי הבדיקה העלתה שהיא יכולה ושזה מתאים כרגע, אבל השארת אצלך את החלק הקשה עבורה, כי את קשובה למציאות ולא תקועה על תפיסה שאחת מכן חייבת לעשות הכול.
למה פירטתי את כל זה? כי זו התשובה שלי לשאלה מתי הגיוני לצפות שיקרה תהליך כזה גם בהתלבשות. טווח הגיל ההגיוני לזה הוא עצום, יש מגוון כל כך גדול של רמות בשלות של ילדים באותו גיל... בעיניי אין מה לצפות לגיל מסוים דווקא שבו היא תהיה בשלה, אלא פשוט להישאר ערה למציאות, כמו שאת ממילא וכמו שהסיפור עם השירותים הראה. יום אחד תראי שזה בא ממנה, שפתאום היא מתעקשת לעשות לבד, או שהיא תרצה לישון אצל חברה ותבין שזה אפשרי רק אם היא יודעת לעזור לעצמה ותתמלא מוטיבציה, או תרצה ללבוש סוודר שאת לא מתלהבת ממנו ותעזור לעצמה כשאת לא רואה... או שזה בכלל יבוא ממך כי פתאום תהיה לך שוב תחושה שהגיע הזמן לניסיון מחודש - מה שלא יהיה, נשארים קשובים למציאות ורואים הזדמנויות נפתחות
דווקא כיף שזה בא בהפתעה, ואת לא יודעת מראש למתי לצפות.
(למעלה כתבתי על הבן שלי שלמד להתלבש לבד כשרצה לצאת לשלג וקפצתי על ההזדמנות. אז עוד משהו על אותו ילדון: בניגוד לאחיו הגדולים, הוא התמהמה מאוד להיפתח אל עולם המספרים. הראש שלו היה מלא בחברים דמיוניים ועולמות שלמים עבורם, וממש לא היה שם מקום לעניינים שוליים כמו מנייה. הוא הגיע לרמת עיכוב כזאת שאפילו אני השאנטי כבר התחלתי להיות מוטרדת, להתייעץ פה ושם עם אנשים, להכין לו סיפורים על מספרים וכאלה - והכול כאילו עובר לידו. כלום לא נכנס לו לראש. עד שפתאום בבת אחת הוא נפתח למספרים, וזה הפך להיות ה-תחום שמעניין אותו בחיים. פשוט מדהים, הוא הלך וספר כל היום. חודש קודם הוא בקושי גמגם את המספרים עד חמש, בהיסוס ובטעויות, ופתאום הוא כבר מבין איך עוברים מעשרת לעשרת, איך מחברים, איך מחסרים - הכול! תוך זמן כל כך קצר! אז למרות כל הקושי בלחכות לרגע, יש משהו כל כך מיוחד ומרנין בזה שפתאום עוברים שלב בלי שיהיה לנו מושג מראש מתי זה יקרה... כשרואים את התוצאה בסוף מרגישים שהיה שווה לחכות)
לגבי מה שכתבת שלא טוב לעשות עבורה דברים שהיא יכולה לעשות בעצמה - פעם האמנתי בזה מאוד (למדתי את זה משיטת אדלר, והייתי מאוד סגורה עליה). היום אני מאמינה שלא טוב לי לעשות עבור הילדים דברים שהם *רוצים* לעשות בעצמם, או דברים שעושה לי רע לעשות עבורם (כלומר לא בחשיבה לטווח ארוך אלא ברגע זה ממש, אני מאוד לא רוצה לעשות את הדבר הזה והזה עד כדי כך שאני מסוגלת לגייס את כל המשאבים הפנימיים הדרושים כדי לחולל שינוי. יש לי דוגמאות אם תרצי, בינתיים נראה לי שהארכתי מספיק...).
שוב לשיקולך. כך או כך הרבה הצלחה.
אור היוםאני לא מאריכה, אבל קראתי בעיון, ויותר מפעם אחת (:
מעניין אותי לשמוע את ההרחבה של הפסקה השניה, כאן או במסר אישי, אם וכשיתאים לך.
שוב תודה.
דוגמה טובה שיש לי בשלוף: נמאס לי לנקות את מה שהילדים שלי מפזרים על הרצפה והכיסא וסביב הצלחת כשהם אוכלים. ממש נמאס לי מזה והרגשתי שזה מתסכל אותי וגורם לי בארוחות להיות עצבנית וכל הזמן להשגיח על איך שהם אוכלים ולהעיר להם ברוגז (רוגז כזה שנובע מתוך ייאוש - אההה... עוד שביל של גרגרי אורז ועוד רבע שעה של צחצוח בשבילי אחרי האוכל כשהם יפרחו מאושרים לעיסוקיהם). נמאס לי כל כך שהרגשתי שהמאמץ שאני אצטרך להקדיש כדי להדריך אותם איך מנקים הוא קטן ולגמרי אפשרי בשבילי לעומת המשך המצב הקיים. נמאס לי כל כך שיכולתי לגבש תוכנית ולחכות כמה ימים שהזמן והנסיבות יסתדרו ויתאימו לאתגר חדש בבית - כי הייתי ממש נחושה שזה יצליח. בחרתי את היום שהייתי הכי רגועה, והייתה לנו אווירה הכי טובה ונעימה, והסברתי שמעכשיו כל אחד אחראי בסוף כל ארוחה להשאיר אחריו סביבה נקייה, ושבתור התחלה הם יקראו לי כדי שאאשר שזו אכן סביבה נקייה, ואני כאן כדי לענות על שאלות ולהסביר איך הכי יעיל לנקות את מה שנשפך בארוחה.
ההתחלה לא הייתה להם כל כך קלה ופשוטה, ולי היה מאמץ לעודד אותם שזה אפשרי ולהדריך - וגם מאמץ לעמוד על זה ולהסב את תשומת הלב בכל פעם ששכחו - אבל לנגד עיניי עמד הזיכרון הטרי של התסכול בלנקות אחריהם, והמאמץ נראה לי לגמרי שווה את זה. והם למדו והתרגלו, וגם למדו ללכלך בארוחה הרבה פחות ולאכול יותר מנומס, כי הם כבר מבינים שחוסר תשומת לב בארוחה עולה בהרבה מאמץ אחרי הארוחה.
לעומת זאת, דברים שהם מסוגלים לעשות בעצמם אבל אני עושה בשבילם:
אני מבשלת להם ומכבסת להם (נשמע טריוויאלי? לא בכל תרבות זה טריוויאלי! לא בכל תקופה זה היה טריוויאלי! אם באמת היינו עושים כל מאמץ כדי שכל ילד יעשה לבד כל דבר שהוא מסוגל, והייתה לזה בעינינו חשיבות עליונה על פני דברים אחרים שילדים יכולים לעשות עם הזמן שלהם, והיינו מקדישים כל מאמץ אפשרי לאמן אותם - מגיל די צעיר הם היו יכולים לדאוג לרוב צרכיהם לבד. אה, וגם להתפרנס לבד...)
אני מכינה להם כריכים לבית ספר (כרגע הם לא בבית ספר, אבל ברמת העיקרון). הם מסוגלים לעשות את זה לבד, ואני בתור ילדה תמיד עשיתי את זה לבד, והבטתי בהתנשאות נדהמת ומשועשעת על ילדים שההורים הכינו להם - אבל היום זה נראה לי פינוק כיפי, ואני שמחה לפנק אותם בזה.
אני מסדרת את הבית בכל יום לקראת ארוחת ערב, ומחליטה בכל פעם אם לקרוא להם הפעם להצטרף או לא. תלוי עד כמה הבית מבולגן, תלוי בזמן ובכוחות שלי, ותלוי בעיסוק שלהם באותו רגע (יש עיסוקים שממש חבל לי לתלוש אותם מהם). יש הרבה ימים שאני מסדרת לבד ונהנית מזה (זמן לעשות גם סדר בראש) ולא מרגישה שום צורך לצרף גם אותם. החלטתי שכשטוב לי וטוב להם המצב הקיים, אין טעם להשתעבד לעיקרון חינוכי שרק יקשה על כל הצדדים. יש להם מספיק הזדמנויות להתחנך כשקשה לי המצב הקיים 
כל הנ"ל עסק במוטיבציה שלי. גם המוטיבציה של הילדים חשובה. כשילד רוצה מעצמו לבשל - חשוב לי כן לאפשר ולא לחנוק את הרצון עם 'כשתגדל'.
הנקודה שלי היא שכדי לשנות מצב קיים צריך מוטיבציה. כשלילד יש מוטיבציה לשנות - כדאי שההורה יירתם (ולרוב זה נוחת עלינו בזמן הכי לא מתאים...). כשלהורה יש מוטיבציה לשינוי - מצפים שהילד יירתם. כשלאף אחד אין מוטיבציה לשינוי - בעיניי עדיף להשאיר את המצב הקיים.
מניחה שיהיה מי שיחלוק, וזה בסדר. מוכנה בשמחה לענות ולהמשיך את הדיון.
קראתי הכל יותר מוקדם היום, ועכשיו אני עייפה מכדי להגיב בהרחבה כמו שאני רוצה.
רק שאלה אחת בינתיים, שעלתה לי כשקראתי- בני כמה ילדייך? (והאם לגיל שלהם יש משקל בהחלטות שלך מה לבקש מהם ומה לא?)
אבל בגדול כמובן שהגיל רלוונטי. מהתינוק אני לא אדרוש לנקות אחריו בסוף הארוחה... אבל העיקרון הוא אותו עיקרון בכל גיל - ללמד ילד לעשות לבד זו השקעה, וההשקעה הזאת מתאימה כשלאחד הצדדים יש רצון חזק והתלהבות לעניין, ומיותרת כששני הצדדים רק סובלים ממנה. לדעתי...
אשמח לשמוע שהסתדר... (גם במסר...)אני מקשרת את השאלות שלך לגבי ההשכבה, עם השרשור "הילדים לאן?"
ובכן, נשמע שמאוד קשה לך, ואת חייבת עזרה.
יש אפשרות להגיע לשינויים עם הבעל כמו שמטרי מציעה?
אם לא, אני הייתי מציעה לך להיעזר בבייבי סיטר בתשלום פעמיים או שלוש בשבוע, שתעזור לך, ותהיה אתך בשעת ההשכבה.
שווה להשקיע בבחורה כזו, ולא לכרוע תחת הנטל.
אם תהיה לך מישהי טובה באמת, והילדות יתרגלו אליה. היא תוכל להיות פתרון טוב לימים הראשונים שלאחר הלידה.
כתבת שעלול להיות להן קשה אחרי הלידה, אם בעלך יצא מהבית בשעות שהבייבי סיטר תהיה. אבל אם הן יתרגלו אליה, היא תהיה בשבילן כמו אחות גדולה וזה יהיה מצוין. בעלך יוכל להיות איתן בשעות הצהריים, והבחורה תגיע לשעת המקלחות וההשכבה.
את לא אמורה להסתדר לבד! את רק בן אדם!
נ.ב
לא כל ילדה בת ארבע בשלה להתלבש לבד, גם אם היכולות הפיזיות שלה טובות, זה עדיין קשה רגשית. כמו שלא כל תינוק בן שנה מסוגל להיפרד מבקבוק. אני מציעה שבשלב הזה את תלבישי אותה, ותדרשי ממנה רק להתפשט. אחרי תקופה, שהיא תטמיע את משימת ההתפשטות, תדרשי ממנה ללבוש רק בגד אחד וכך הלאה.
מטרי- תודה על העצות וההכלה.
אנסה בעז"ה לדבר עם בעלי ואני מקווה שיוכל לקחת משהו על עצמו.
נקווה לטוב.
שייני- ההצעה של עזרה בזמן המקלחות וההשכבה היא טובה, ומעניין אותי לשמוע איך זה עובד בפועל (מניסיונך או ממה ששמעת)- אמורים לעשות את הדברים ביחד עם הבייביסיטרית (50-50)? לשבת קרוב אבל לתת לה לעשות הכל? לנוח בינתיים בחדר?
הבנות שלי מאוד מאוד רגילות אליי. אפילו כלפי בייביסיטרית אחת שבאה כמעט כל שבוע והן כבר מכירות אותה היטב, יש להן חששות לפני שהיא באה (אפילו הקטנה אומרת לי "אני פוחדת מ****"). אז זה הימור קצת, להיעזר במישהי אחרת ולקוות שהן יתרגלו אליה, ובעיקר- יתרגלו לרעיון שהיא עוזרת בהשכבה שלהן ולא הכל נעשה על-ידי.
טוב, שווה לנסות.
שוב תודה רבה וחודש טוב ![]()
פשוט להרגיל אותם לאט לאט שיש מישהי אחרת.
לטפטף להם יומיים לפני "גריזלדה תגיע מחר, והיא ממש מתוקה, אין מה לפחד ממנה" וכו' וכו'..
ככה כל יום.
עד שגריזלדה תבוא והן יהיו במקום יותר רגוע.
אני באמת מעריכה אותך בטירוף, את עושה כ"כ הרבה לבד, אני ממזמן הייתי קורסת בום בום..
אבל, סורי על הפסימיות, את גם בנאדם ואת ממש לא רוצה להגיע לקריסה לכן זה הזמן לפעול ולשנות..
ב"ה מצטרף למשפחה בקרוב עוד תינוק שידרוש תשומת לב מרובה.. ושלב ההשכבות יהיה לפחות בחצי שנה הראשונה לחייו מתיש עם שתיהן..
אז אפשר ומומלץ כמו שאמרתי להרגיל אותן מעכשיו לגריזלדה המהממת המתוקה... ואיזה כיף יהיה איתה...
וגם כמובן לדבר עם בעלך.
שזה נראלי הקטע העוד יותר קשה רגשית מאשר להרגיל את הבנות לעוד נוכחות מטפלת בהן חוץ מאמא היקרה..
כמו שכתבו פה,
שהוא יכין ארוחות ערב אם זה קטע שבא לו בקלות..
אני מניחה שזה יותר מורכב אצלכם הנושא הזה של השותפות בנטל בבית...
ורק מאחלת לך שבאמת תמצאו פיתרון לזה ושלאט לאט יראו שיפור והתקדמות...
בינתיים חיבוק..
פנסאי
לקח לי קצת זמן להבין איך הגעת לשם "גריזלדה", ואז קלטתי בפלאפון את הפרסומת ל"ג'רוזלם פוסט", וזה נהיה ברור 
תודה רבה על העצות. מקווה שאצליח ליישם בהצלחה 
אבל אל תקחי אותי קשה.
אני דאגנית במיוחד.
רק כדי שתהיי ממש בטוחה שהבייביסיטר בסדר.
בעיקרון הגדולה מפחדת "מאנשים ש[היא] לא מכירה אותם".
בד"כ כשאני אומרת לה שהיא תישאר עם הבייביסיטרית הזו והזו, היא מקבלת את זה בסדר. ולפעמים אח"כ היא אומרת שהיא מפחדת, ובכך מבטאת את חוסר הרצון שלה להישאר איתה (גם בפועל אני רואה שהיא מתחילה כמעט מיד לשחק ולדבר איתה, שזה סימן מצוין בעיניי).
תודה על ההערה, בכל מקרה (:
מאוד מעניין אותי לשוחח איתך באופן אישי, בתור בייביסיטרית שעוזרת בהשכבה.
אם מתאים לך, אשמח אם תפני באישי. אם לא, אשאל כאן בעז"ה.
תודה.
עוברים עליי ימים סוחטים מאוד, אז אני לא מספיקה להגיע לזה... בעז"ה היום בערב או מחר.
בעזרת ה'
אנחנו באותה סירה, אם הילדה שלך רוצה להתלבש לבד- זה טוב! תני לה! היא רוצה ללמוד להיות עצמאית. כשהיא תגדל- כ"כ תרצי שהיא תתלבש לבד, זה יחסוך לך הרבה זמן בבוקר! אבל אם לא תתני לה להתאמן לבד- איך היא תלמד?
חוץ מזה- שמתי לב שהרבה זמן אני מבזבז על ויכוחים עם הילדה, יותר זמן מאשר שהיא תתלבש לבד!!
ללא ספק- לפעמים את חייבת לצאת לעבודה ואין זמן, זה בסדר, אך לפעמים (במיוחד בערב) יש אפשרות לתת יותר מקום לילד.
מקווה שהובנתי.
או לא לגמרי הובנתי- הבעיה היא לא שהילדה רוצה להתלבש לבד ואני רוצה בכוח להלביש אותה. להיפך- הבת שלי מעדיפה שאני אלביש אותה ואעשה עבורה, ואני מעדיפה שהיא תהיה יותר עצמאית.
הכי קשה זה כשהילדים חולים.
לקחת אותו לרופא?
רק תדאגי שהוא לא יתייבש
באמת לא נעים.. הם כאלה מתוקים..~א.ל
אפרוח
לפחות מה שהוא כן מכניס- שיהיה מזין
עכשיו נזכרתי בזה. זו אבקה ששמים אותה בתוך כוס עם מים וכל חצי שעה נותנים לו 2 מ"ל
(מי שמכירה אותי, נא לא לקרוא. תודה
).
הקטנה שלי בת שנתיים וחצי, כאמור, ואני מרגישה שיש חילוקי דעות ביני לבין בעלי לגבי מה שאפשר לצפות ממנה בגיל הזה.
אני מרגישה שמבחינת משמעת, ציות, הקשבה להוראות והפנמה- צריך להביא בחשבון שהיא לא מבינה יותר מדי. ברור שכשאני אומרת לה שמשהו אסור, היא מבינה את המילים. ובכל זאת, היא עשויה לנשוך עוד פעם את אחותה או לשפוך את המיץ שאמרנו לה לא לשפוך.
בעלי מצפה ממנה ליותר, ומגיב יותר בחומרה על "הפרות משמעת". לדוגמא, הוא אמר לה לא לשפוך (היא שפכה מיץ מהכוס), והיא עשתה את זה שוב, אז הוא לקח לה את הכוס ולא החזיר לה (היא בכתה בתגובה). עשינו קידוש בשבת בבוקר והיא לא הייתה בשקט, אז הוא השמיע קול כועס בצירוף הבעה כועסת, והיא התחילה לבכות.
הוא גם שואל אותה למה כשהיא עושה משהו שאסור לעשות.
אז- למה אפשר לצפות באמת מילדה בגילה? והאם יש ספר שבו מפורט למה אפשר לצפות מילד לפי גיל הילד?
תודה רבה!
יכול בכלל להשפיע על החשיבה של בעלך בענין - או רק על שלך?..
[ואם יש לכם ההוצאה הישנה-ישנה של "שמירת שבת כהלכתה", אפשר לראות שם כמה דברים על "גילאים" לענין מצוות חינוך]
אם הוא מעוניין לשמוע ולדון ולשקול (מעוניין מעצמו, לא רק מסכים) - יש באמת מקום לדון. אבל אם הוא מאמין בדרכו, אני חושבת שאל לך לחשוש, גם אם את מאמינה ופועלת אחרת. זה בסדר שהתגובות של כל אחד מכם כלפי הילדה יהיו שונות. היא תתעשר מהטוב שבו ומהטוב שבך. הקב"ה ידע מה הוא עושה כשקבע שיהיו בכל בית גם אבא וגם אמא...
כי אני יכולה לשתף אותו בדברים שקראתי וזה יכול לגרום לו לשנות את דעתו.
אני לא חושבת שיש לנו את ההוצאה הישנה-ישנה של שש"כ, אבל אבדוק בלי-נדר.
בהתהוות- אני לא חושבת שבעלי מעוניין מעצמו, אלא יותר מסכים. ובכל זאת, זה חשוב בעיניי כי הקטנה חווה אותו הרבה יותר בצד הקשוח והנוקשה, גם בדברים שאפשר להגיב עליהם יותר בעדינות.
כי אחרת מה הענין.. סתם לגרום לויכוח בין איש לאשתו?...
היא קטנה, היא מנסה. צריך להגיב רך ובנחת, גם על דברים שרוצים ללמד. מלבד זה, שאפילו "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים זה בין שנתיים לשלש, כשילד מבין "לא". מבין "לא", זה לא רק את המילה, בפשטות.
לדעתי, אם היא שופכת שוב את המיץ, למשל, מסתבר שזה משהו בין שובבות לבין לנסות מה תאמרו, לבין שאכן לא קולטת מה רציתם. משחק בעיניה. אז אפשר סתם לחייך לעצמכם ולהתעלם - מה שבדרך כלל קורה כשיש כבר ילדים גדולים יותר; אפשר להגיד בנחת ונעים, זה בשביל לשתות, ולהרחיק בעדינות. תבכה? לשאול: רוצה לשתות, קחי. תשפוך שוב, להגיד, שופכים בכיור, בואי. להעמיד על יד הכיור ולתת לשפוך.
ילדה "לא בשקט" בקידוש, לא אומרים כלום. היא לא אמורה להיות בשקט בשלב זה. אפשר לנסות בחביבות: "שש... אבא עושה קידוש".. אבל אם ממשיכה, להתעלם - ולא להמשיך להעיר על זה כלל. לחכות לגיל מבוגר יותר.
לא לשאול "למה היא עשתה". לא שייך.
ככלל, זה גיל ממש רך. אפשר להרגיל לדברים מסויימים בהדרגה.
גם מה שצריך לא לאפשר, למשל שתנשוך שוב את אחותה, אפשר לעמוד על זה בנינוחות. לא לגרום לה הרגשה של "כנגד". "זה כואב לה, את לא יכולה עכשיו להיות על ידה". להרחיק בעדינות. תרצה לנסות שוב, לעקוב מקרוב. תוך כמה פעמים, תלמד.
זו דעתי.
כמו צמח ברמסכימה עם בעלך מבחינה מעשית- ילד שאומרים לו לא לשפוך ושופך- לוקחים לו את הכוס, לאו דווקא בכעס אלא כדי שלא ישפוך שוב...
כרגע אנו מתמודדים עם בת 3 שמזכירה לי את התנהגות ביתך, אנו מפרשים זאת כרצון לצומי, ויש לה סיבות טובות לכך, יש מתחתיה תינוקת מהממת בת שנה ש"גונבת את ההצגה", ובאמת אנחנו צריכים להתחזק במתן תשומת הלב והבעת חום ואהבה לה, ואז היא פחות "מעצבנת" ועצבנית.
כיוון שכבר כתבת.
אם לוקחים בחביבות ובחיוך, או לא - זה הבדל גדול.
מלבד זה, אפשר למשל לומר, בנחת, אם את שופכת - אז לא נשים שוב מיץ בכוס כעת..
מה שברור, שהכל צריך להיות בנחת לגמרי. והיא אכן קטנה.
לא פירטתי כדי לא להאריך יותר מדי, אבל מה שהיה הוא לא שהקטנה סתם שפכה מהכוס אל הרצפה; היא שפכה מכוס עם מכסה (עם חורים), לתוך קערת משחק, וממנה שתתה.
אני לא אוהבת שהיא עושה את זה כי לא פעם נשפך גם על הרצפה קצת, וגם אז אני צריכה לשטוף עוד כלי, אבל לא היה כאן איזה מעשה חמור.
אני לא מבין.
הרי ברור שזה משחק שלה, כך היא לומדת את הענין. ממש חמוד.
מה איכפת לכם?..
הרי "נשפך קצת על הריצפה", או "צריכה לשטוף עוד כלי" - זה לא שייך כלל לכוונותיה.
הקלקול הוא, לדעתי, כשעושים מזה "עבירה", כי אז זה כבר הופך לקונפילקט בין מה שחשה שההורים רוצים למה שהיא.
אז חבל להביא לכך, וחבל להעיר. וכי כמה זמן את חושבת זה יימשך? אחרי שתמצה את הלימוד המענין הזה, היא תפסיק. הכי טוב לשמוח יחד איתה.
מתואמתיש לי תאומים בגיל הזה, שנולדו פגים, ויש להם עדיין עיכוב בהתפתחות. אני כבר לא זוכרת איך זה בגיל הזה, ובאמת רוצה לדעת מה הנורמה של רמת ההבנה בגיל הזה, כדי לדעת אם בזה הם גם מעוכבים, או שלא.
אז אחכה לתשובות נוספות
ותודה!
חלק מהילדים שמגיעים לגן שלי, הם בתחילת השנה בני שנתיים ושמונה.
הילדים לומדים בגן במשך שנתיים.
בגן אנו רואים איך משמעת זה ענין התפתחותי שמגיע בהדרגה.
ככל שהילד צעיר יותר, כך הוא פחות בשל למשמעת ושליטה עצמית.
יש לזכור שהמרד של גיל שנתיים, לא חולף בפתאומיות, אלא בהדרגה.
המקרים שאת מתארת לגבי הילדה שלך, הם הכי נורמאלים לגילה.
אין צורך לכעוס עליה, ולא להתרגש ממעשי השובבות שלה.
מצד שני אסור לוותר לה.
יש לנהוג אתה בתקיפות ובעקביות, אך לעשות זאת בהרבה רוגע.
אם היא שופכת מים, היא מן הסתם כבר לא צמאה, ואפשר לקחת לה את הכוס.
יש לומר לה ברוגע: "את כבר לא צמאה. בכוס לא משחקים."
אצלי בגן בתחילת השנה, בכל פעם שאני עומדת לחלק כוסות מים אני מזכירה את כללי השימוש בכוס: מחזיקים ישר בשתי הידיים, לא שופכים, לא מכניסים את היד לכוס וכו'
כמובן שהזכרת הכללים לא נעשית כשיחת מוסר אל כחידון: נראה מי הילד שזוכר מה עושים עם הכוס?
בהצלחה!
ללמוד דברים מאודחשובים על הדרך שהעולם פועל, על כבידה, על מרקמים שונים ועוד המון...
אחרי שנים הילדים האלה מגיעים לפיזיותרפיסטיות שנותנות להם לשחק בבוץ, כי מה שנחסך מהם בינקות גובה מחיר כבד בתחושתיות ובמיומנויות שונות... ובגיל מאוחר קשה יותרלהשלים.
אז בגן מילא, אני מבינה שקשה לאפשר, וממילא הגן בשבילי בגיל כזה הוא פתרון של אין ברירה לאימהות עובדות ולא יכול לספק תנאים אידיאליים להתפתחות של פעוטות, ולכן ב"ה שהוא רק כמה שעות ביום. בשאר היום, כשהתינוק בבית - חשוב לאפשר את זה! כשהוא ימצה את השלב ויפיק ממנו את כל התועלות שהיה צריך הוא מעצמו יניח לזה ויעבור לחקות את הדרך שהמבוגרים לידו שותים.
דעתי..
ילדים צריכים לשחק במים. לכן יש בחצר הגן שולחן מים, ובבית יש אמבטיה.
ילדים צריכים גם ללמוד נימוסי שולחן.
זה לא בא מעצמו.
ילד שנכנס לגן בגיל 3 זה לא אותו ילד שיוצא בגיל 5.
בגן נעשית עבודה רבה.
בבתי ספר בהם יש הזנה, הארוחה ניתנת באין ברירה, והילדים מאוד מזלזלים באוכל.
למורים אין זמן להשקיע בכישורי חיים.
אבל בגנים שבהם פועל צהרון האכילה הנכונה היא חלק מתוכנית העבודה שלנו.
אם לא נלמד את הילד בגן לאכול בנימוס, מתי הוא ילמד?
למה לילד בן 3-7 צריך שיהיו נימוסי שולחן???
הוא ילמד בשלב שזה מתישב עם הגיון ולא רק עם כללים נוקשים.
כשהילדה שלי למדה בגן תקשורת, כל סדר היום שלה נסוב סביב התנסויות של תחושה: וחוויה.משחקי ג'ימבורי, מסלולים מוטורים, משחקי מים, משחק בקערות של קטניות, מריחת קרמים ועיסויים, כלכלת בית (כן! כל יום!), משחקי חול בחצר ושולחן חול בגן, פיסול בחומרים שונים, ציורים, הדבקות ושימוש במגוון עצום של חומרי יצירה בעלי מרקמים שונים.
אבל בזמן האוכל הילדים למדו איך לאכול בנימוס.
ראיתם פעם אדם מוגבל בשכלו שאוכל בצורה דוחה?
בגן הזה ילדים מוגבלים מקבלים עולם ומלואו, אבל לומדים איך להתנהג.
ובכוס מותר לשחק. ואם מפריע בגן שהיא שופכת כי זה על הרצפה, אפשר סתם לקחת בנחת כי "אני רואה שכבר גמרת לשתות".
להגיד לילדים בגיל כזה כ"כ הרבה "לא" - לדעתי זה לא..
ובכלל כדאי לזכור, שבית זה לא גן. חיים שם.
מילדה בת שנתיים וחצי (עם התפתחות שפתית ורגשית תקינה כמובן) אפשר בהחלט לצפות שתבין את הדרישות שתיארת כאן.
אבל לענ"ד השאלה היא לא מה אפשר לצפות או לא לצפות מילדה בגילה, אלא מהי הדרך החינוכית שלכם בבית.
אתם צריכים לגבש דרך חינוכית תואמת ביניכם לטובת הילדים שלכם.
אתם צריכים להחליט יחד מה מותר ומה אסור לילדים לעשות כדי שלא יהיה מצב שאבא אומר משהו ואמא אומרת משהו אחר.
אתם צריכים להחליט איך מגיבים כשהילד עובר על אחד הכללים בבית (עושים פרצוף כועס? מסבירים? גוערים בנחת? ) זו עבודה רבה וחשובה מאין כמוה.
יש בימינו הרבה קורסי הורות/ סדנאות הורים וספרי הדרכה הורית. למשל ספרי "לייף סנטר"- "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" ועוד כמה ספרים (אני לא זוכרת כרגע את השמות של הספרים אבל יש להם בטח אתר) מעולים ומומלצים מאד.
ואני רק רוצה להזכיר משפט חכם בחינוך ילדים בגיל הרך ששמעתי מהרב יעקובסון בשם ר' ישראל סלנטר- "אמור מינימום שבמינימום 'לא' ועל כל 'לא' עמוד כסלע איתן" צריך להיות חכם ולהבליג על דברים שלא חייבים לאסור (כדי שגם אתם וגם הילדים תוכלו לעמוד בכל האיסורים) אבל אם משהו אסור- לא להישבר מהבכיות והנידנודים של הילדים.
בהצלחה!
וכן אפשר להדריך אותם למשמעת והבנה. זה אפילו חשוב
אבל- גם את ה"לא" צריך להגביל..
יש דברים שהם עושים כדי ללמוד את סביבתם
או כדי למשוך תשומת לב
וכו' וכו'
ואלו דברים שרק אתם בתור הורים מרגישים.
ברור לי שהקטנה שלי מבינה מה זה לא, ומבינה את מה שאני אומרת לה.
השאלה-השאלות שלי הן:
1. האם בגיל 2.6 ילד זוכר את הדברים שאסרנו עליו? האם הוא זוכר רק חלק או הכל?
2. האם כשילד בן 2.6 עושה משהו שאסרנו עליו בעבר, הוא זוכר את העונש שקיבל בעבר (ו"מסתכן שנית"), או לא?
3. האם בגיל 2.6 אפשר לצפות מילד שיבוא להתלבש אחרי הפעם השניה שקוראים לו, או שזה טבעי שהוא "בורח" כל הזמן?
4. האם כשאוסרים משהו על ילד בן 2.6, צריך להסביר לו בצורה מפורטת מה אסור לעשות? האם צריך לומר לו מה יקרה אם יעשה את הדבר האסור?
ועוד על זו הדרך... לזה הייתה כוונתי. הרי אני לא מצפה מבת השנתיים וחצי שתתנהג כמו בת ה-4. רואים שיש הבדל מהותי בהתנהגות שלהן (לא רק מבחינת אופי). אז למה אפשר לצפות מילדה בת 2.6, ועל איזה דברים אפשר לומר שהיא קטנה מדי וצריכה יותר תיווך והכוונה, לדוגמא?
בתנאי שזה לא הרבה מדי
נראה לי שעונש לא ממש מרתיע בגיל הזה
היא בורחת ולא מקשיבה כי היא רוצה צומי
זה טבעי שילד שקוע באמצע משחק לא יבוא להתלבש אבל לברוח זה בשביל צומי
להסביר בצורה מפורטת זה קצת קשה - זה אמור להיות משהו פשוט - כמו לא זורקים משחקים מחלון - משהו פשוט וקצר שאסור תמיד
וכאילו לא לזכור את מה שאסרנו עליהם, להתנסות שוב במשהו שהיה אסור, ולא להשמע להורים אחרי פעם אחת..
אבל הם בהחלט מבינים.
הסבר בצורה מפורטת- צריך לומר את הדברים בתימצות ובצורה ברורה.
באופן כללי צריך לזכור שאף אחד מאתנו הוא לא "קוסם"..
לאף אחד אין פתרונות קסם ותשובות חד משמעיות..
כולנו לומדים תוך כדי תנועה, וגם זה קשור לאופיו של הילד- שלגבי הנקודה הזו, רק ההורים יכולים להיטיב לדעת מה נכון ומה לא
עד שהוא קלט. וגם כשהסברתי לו למה אסור הוא הפנים יותר.
למשל כזרק משחקים מהחלון ירדנו למטה והראיתי לו את השברים והוא היה עצוב מזה. ככה כמה פעמים.
כשרציתי להרגיל אותו לישון צהריים בחופש הבטחתי לו הפתעה אבל גם הגדרתי כללים ברורים והפכנו את זה למן שיר:
"מי שהולך לישון יפה יפה, ולא קם מהמי-טה!
ולא פותח את ה-תריס!
ולא מדליק את ה-אור!
ולא קורא לא-מא!
ולא קורא לא-בא! (לא משנה שהוא בכלל היה בעבודה).
ומתנהג יפה יפה,
כשנקום הוא יקבל- שלוק!"
(לא הכנסתי לו רעיונות לראש את הכל הוא ביצע קודם)
ההפתעה גרמה לו לרצות לישון יפה והשיר גרם לו להבין איך הולכים לישון יפה.
ועוד משהו שעכשיו נזכרתי: בכל כלל שאסור אני מנסה לחשוב איך כן מותר.
אסור לקפוץ לשלוליות עם נעליים- מותר עם מגפיים.
אסור לגעת בכלי זכוכית על השיש- מותר בכלי פלסטיק ובסכו"ם ובסכינים לא חדים (אנחנו שוטפים ביחד כלים)
אסור לזרוק חפצים קשים- מותר לזרוק כדורים וכריות.
תוך כדי שאני מלמדת אותו מה מותר אני מדרבנת אותו לפעול כך (הולכת לשחק איתו מלחמת כריות) ככה הוא מקבל תשומת לב חיובית, פורק את האנרגיה שרצה, ומפנים את הכלל.
בוודאי לא "עונש"..
ילד בגיל הזה לא מבין כשאומרים לו שאסור?
[וגם ההבנה הזו, צריכה ביאור. הוא יכול לתפוס שההורים אינם מעוניינים, אבל לא ממש להפנים שזה "אסור". אלא להבין את ההתניה: עושה - אבא/אמא יגידו משהו. סוג של אילוף]
השאלה אם זה מה שצריך בשלב הזה של החיים.
ילד בן שנתיים וחצי, צריך קודם כל לחיות ולשמוח, ללמוד בערנות את העולם, לחוות יחס נעים ומעודד. חם ואוהב.
הוא לא בא להתלבש אחרי הפעם השניה שקוראים לו - נו... אז יש אפשרות לנסות בנועם, ולהגיד כל הכבוד כשמגיע, ולהרגיל בהדרגה. ויש אפשרות ל"סנקציה"; זה שייך?
לדבר איתו על "אסור" עם פירוט והסברת ה"עונש"? לא שייך לדעתי כלל. יש מקום, בהדרגה, על דברים מסויימים שרואים שמכאיבים לאח/ות הקטנה, שנעשים מתוך סתם "השתוללות" (לא כל דבר זה כך. הרבה זה דרך של למידה ושמת חיים), להסביר כמו שמדברים אל ילד קטן, שלא עושים את זה, זה כואב; זה לא יפה. ולומר ב"אילוץ", אז אי אפשר לעמוד על ידה, ולהרחיק קצת. וכד'. וכשרוצה שוב - לנסות שוב, וכו', עד שלומד. ולשבח כשזה "בסדר".
ובכלל, ה"ענישה". זה לא ה"ענין".
הילדים שלי יודעים ששווה להם להתלבש- בבוקר כדי לקבל אוכל צריך להתלבש, לנעול נעליים וליטול ידיים.
בערב מי שמתלבש ראשון בוחר סיפור, ואם כולם מוכנים מוקדם אפשר לבחור יותר סיפורים.
לא תמיד זה עובד על כולם, אבל באופן כללי זה יעיל מאוד.
מה שמנחה אותנו-
קודם כל, אני מאד מאמינה ביחס של 1:5.
על כל הערה שלילית- 5 הערות חיוביות.
זה נכון בזוגיות, וגם עם הילדים ובעיקר- עם עצמי. (ועם שאר העולם..)
זה בונה לילד הערכה עצמית, ביטחון עצמי והבנה שגם אם יש לו במה להשתפר- הוא טוב.
אנחנו מאד מאמינים בגבולות ברורים. ואני כן רואה שהילד מקבל אותם ומצליח רוב הזמן לעמוד בהם.
מה שכן- אני לא אוסרת שום דבר שאני לא מתכוונת לעמוד מאחוריו. לפני שאני אומרת את ה"לא" אני שואלת את עצמי- עד כמה אני מוכנה להתעקש על הלא הזה? ואם הוא יתחיל עכשיו לצעוק ולבכות ולהתעקש? עד כמה זה חשוב לי? ואם אני מחליטה שאני לא רוצה לפתוח פה מלחמת עולם- אני מרשה מההתחלה או לפחות נותנת לא מרוכך יותר "אני מעדיפה שלא תעשה את זה" או "אולי נעשה משהו אחר במקום" ואז אם הוא מקשיב- יופי. אם לא- אז לא נורא.
אם נניח אני אומרת לו "לא להרביץ" והוא שוב מרביץ- אז מיד יש תגובה. או שאני מחבקת אותו חזק, או שאני שמה בלול.
אם אמרתי לו לא לשפוך (אני כן משתדלת לתת לו לשחק באוכל, אבל עד גבול מסויים.) והוא כן שפך- אני לוקחת אבל בנחת וברוגע.
סה"כ זה גיל שכבר כן מבינים גבולות, וגם בודקים אותם. וחייבים לתת להם גבולות ברורים- כדי שהם ירגישו בטוחים. הם בודקים את הגבולות כי זה נותן להם ביטחון לדעת שיש גבול, והגבול הזה לא זז.
כמובן שגבולות נורמאליים.
ומעבר לזה- המון המון המון אהבה והערכה.
אני כל הזמן אומרת לו- כמה הוא ילד טוב ומקסים ונהדר. ומעצימה כל פעם שהוא מתנהג יפה.
נניח באוכל- אני מתמקדת כמעט אך ורק באיך שהוא אוכל יפה. ואם הוא לא אוכל יפה- אני משתדלת להתעלם (עד גבול מסויים..)
ויש הבדל בין ההבנה ליכולת לבצע.
יש לי בת בגיל קרוב, ואני מצפה ממנה לדי הרבה...
בעניין של הפרות משמעת- אתם מחליטים מה הכללים ועל זה מתעקשים (בנחת אך באסרטיביות). אם יש משהו שהיא לא מסוגלת לעמוד בו, עדיף לא להציב את הגבול.
אני די מסכימה עם התגובה של בעלך, וזה לא משנה מה חומרת המעשה האובייקטיבית. (זה משנה רק לשיקולים שלכם - איפה להציב את הגבול.)
בהצלחה!
מטריאיני יודעת אם פורום הורות הוא פורום מתאים, אך לא מצאתי פורום מתאים יותר.
אני עובדת באופן חלקי מן הבית (יש משרה חלקית גם מחוץ לבית, אך לא מספיק שעות). יש בעבודה זו יתרונות - בעיקר גמישות בשעות, שמאפשרת לי לפזר ילדים בצורה נינוחה, וגם להישאר עם ילד חולה בלי גערות מן הבוס.
אך לאחרונה התחלתי להרגיש יותר ויותר שאני מתקשה להפריד בין הבית לעבודה. הבית קטן, ואין אפשרות להקצות חדר עבודה ואפילו פינת עבודה. לכן אני עובדת מול המחשב הנייד בסלון. כשהבית מבולגן אחרי בוקר סוער, או סתם כי אתמול הרגשתי רע ולא סידרתי - אני מתחילה לסדר, ואז ההספקים בעבודה גרועים. אם אני מתעלמת מן הבלגן - אני מרגישה נורא. קשה לעבוד בתוך בלגן. (ויש גם בישולים וכביסות, ומפתה כל כך לעשות הכול כשהתינוק בפעוטון...).
לפעמים טלפון מצלצל, וחברה על הקו. לפעמים שכנה באה לפטפט (עכשיו פחות, התחלתי לשים גבולות). לפעמים יש עומס בעבודה, ומסיבות בריאות איני יכולה לעבוד בלילות, ואני מוצאת את עצמי מול מחשב כשהילדים חגים סביבי, ומרגישה נורא. איזו מן אימא אני?
אשמח לקבל טיפים מבעלי ניסיון - איך עובדים מהבית ונשארים שפויים. או אולי עדיף לא לעבוד בבית בכלל, וזהו? (אוכל לחפש משרה שכולה מחוץ לבית. רק שאיני יודעת מי יפזר את הילדים בבקרים, כי בעלי עובד משרה מלאה +, יוצא מוקדם וחוזר מאוחר).
(ואם מישהו זיהה אותי, כי סיפרתי על עצמי יותר מדי - נא לעדכן באישי
)
רק בנוגע לפינה - קשה לדמיין שאמצא כזו... הדירה קטנה כל כך... ![]()
בצורה פלאית, פשוט הפסקנו לריב. או יותר נכון- תדירות הריבים פחתה משמעותית.
1) להרבות אהבה, באופן פעיל. לשתף זה את זה כל יום במה שעבר עלינו, במחשבות, בדעות, ברגשות, בדברים המצחיקים שהילדים עשו... ככל שעולה תחושת השותפות והיחד, ממילא יורדת חשיבותם של חילוקי הדעות, ויש הרבה יותר נכונות הדדית לוותר ולמצוא פשרות.
2) חיזוק תחושת הערך העצמי של כל אחד מאתנו בנפרד בדרכים שהתאימו לכל אחד.
השיפור היה הדרגתי, אבל בילד הרביעי הייתה נקודת ציון של ממש 
יש כאלה שהמריבות פותחות את הדרך לקשר והבנה עמוקים יותר
יש כאלה שלא
יש כאלה שמצליחים לדבר על רוב הדברים ברוגע ובנחת ויש כאלה שלא...
יש כאלה שממילא דומים יותר בהשקפה ובהסתכלות ויש כאלה שהם הפכים עם פערים מאוד גדולים בהסתכלות.
מסקנה:
הכי טוב להתבונן בעצמך. ומכל מריבה להסיק את המסקנות שלה- במה היית לא בסדר, מה ב"האשמות" של בן הזוג נכון ומה לא, איך אפשר למנוע מצבים כאלה.
ואז, אם עושים את העבודה הנכונה- בע"ה יהיו פחות מריבות.
לנו הייתה תקופה קצת קשה, אחרי לידת הילד הרביעי. המצב לא היה נורא, אך הרגשנו שיש מה לשפר. בהנחיית היועצת למדנו לשוחח בצורה נכונה יותר, ולפתור קונפליקטים ברוגע. ב"ה מאז הזוגיות השתפרה מאד. אנחנו עובדים על זה כל הזמן.
אני יכולה לומר לך עלינו שלא זכור לי שאי פעם רבנו מריבה של ממש. כן התווכחנו, כן כעסנו, כן היו תקופות של "דאון" - אבל לא ריב בצעקות, שאחריו לא מדברים כמה ימים.
אז מה זה בעצם ריב, מבחינתכם?
(ואולי אף-פעם לא רבנו, כי באמת השקפות העולם שלנו מאוד דומות בכל התחומים. אבל כן, גם יש כאן עבודת המידות).
וואו. דבר כזה צריך להיות חתיכת מריבה...אנחנו גם בחיים לא הגענו לזה.
מצד שני אני מכירה כאלה שכן מגיעעים לזה ובכל זאת יש להם זוגיות טובה ומשפחה נהדרת.
אז באמת יתכן שהרבה זה תלוי אופי ואישיות.
אולי כל מה שתיארתי שכן קורה אצלנו זה מה שהם קוראים לו ריב?
כי אם ככה, ומצליחים "להתפייס" מהר, אז זה בסדר גמור, וזו זוגיות מצוינת.
בסך הכול הייתה תקופה קצת מתוחה, וזה הפריע לנו (לא הייתה אפילו שעה אחת שבה "לא דיברנו זה עם זה", גם לא צרחנו ולא טרקנו דלתות, אך הרגשנו שהשיחות אינן מקדמות לשום מקום, האי-הסכמות רבות מדי, וגם האווירה פחות אוהבת ממה שרצינו). שיערנו שעם כלים מקצועיים אפשר להגיע ליותר, ואכן גילינו שהייעוץ הועיל לנו לתקשר נכון יותר.
לדעתי, כל זוג והסגנון שלו. זוג אחד ירגיש רע רק אחרי מריבה של ממש (מהסוג הנורא שתיארה מתואמת), ולאחר יפריע משהו הרבה פחות דרמטי - סתם קצרים קטנים בתקשורת. השאלה היא אם בני הזוג סובלים מהמצב, ומרגישים שיש צורך בשינוי. לדעתי, אם סובלים - כדאי לעשות משהו. כי יש מה לעשות. אם רק רוצים![]()
אני לא מאלה שמסוגלים לדבר עם מישהו אחרי שפוגעים בי כל כך![]()
מתעלה אליובאמת אי אפשר אהבה בלי מריבות?![]()
אם אני משווה את התקופה שהיינו זוג צעיר להיום, (8 שנות נישואים) אני יכולה לומר שאנחנו רבים הרבה פחות!
פשוט למדנו להכיר אחד את השניה. למשל- אני יודעת שכשהוא כועס, הוא פשוט לא מקשיב ולכן גם אם יש לי המון מה לענות לו בשעת מריבה, אני יודעת שזה לא יועיל! יכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה, לכן אני שותקת. נותנת לו לפרוק ולהגיד מה שהוא רוצה, ואחרי שעה שעתיים כשהוא נרגע אני שוטחת את התשובות שלי ואנחנו יכולים לדבר בצורה עניינית.
יש חילוקי דעות אבל אתם מובילים יחד מלבנים דברים בצורה בוגרת וכשרואים שלשני משהו מאוד חשוב אז מוותרים.
הזוגיות הופכת בדרך כלל לשותפות אמת ואז הכול נראה אחרת. אני לא מסכים עם רעייתי בכל דבר אבל במה שחשוב לה מוותרים בשמחה כי אני רוצה שתשמח.
כבר יודעים מה מעצבן את השני ןמשתדלים לא להכנס לזה וגם להתחשב.
זה כנראה אותו שלב שבו לומדים לאהוב כלכך את השני למרות החסרונות שמסתדרים עם הכל.
ויכוחים תמיד יהיו, אם לא יהיו ויכוחים גם לא תהיה התקדמות והפרייה הדדית. אבל ויכוח על ניגודי דיעות לא צריך לההפך למריבה.
וגם לומדים "לריב" ולתקשר בצורה נכונה יותר... עניין של רגישות לזולת ועבודת המידות תמידית...
א. כשמפנימים שלא נשנה את בן הזוג ומה שנותר הוא להשלים עם המציאות.
ב. כשקולטים שהאנרגיות שמושקעות במריבה/ויכוח/ דיון- עולה על האנרגיות שבנושא הדיון- נמנעים מלכתחילה מלפתח את הנושא.
ג. לומדים להכיר טוב יותר את בן הזוג ויודעים לשפוט בעין טובה את מעשיו.
ד. כשמפנימים שרוב הזמן שלנו לבד מוקדש ל"דיבורים" ולא לכיופים אז החשק להעלות נושאים מציקים פוחת, הדברים מעצמם כבר פחות מציקים.
ה. מפתחים תקשורת טובה שמקצרת את התהליך. היום במשפט אחד אנחנו מסיימים תהליך שפעם לקח חצי יום והרבה מאוד אנרגיות ורגשות.
וכמובן שיש עליות ומורדות.
(והורמונים)
הוא בהחלט עולה ויורד, אז כדאי ללכת לרופא לבדוק
יכול להיות שפשוט חם לה מידי שמה כי גם מלבישים חם (כי בבית קר קצת) וגם יש מזגן על 27 שעוד רצוף או משו הזוי כזה?
אני ממליצה לבדוק באתר של "בנין שלם". לא זכור לי שנתקלתי שם בשיעור בנושא, אבל לא הייתי שם הרבה לאחרונה ובביקור קצר בשבוע שעבר, ראיתי שנוספו הרבה שיעורים.
אישית, אני מאוד משתדלת לא לומר לבנות שלי "זה לא צנוע", "ככה לא עושים". אני מאוד משתדלת לדבר איתן (רק עם הגדולה, בעצם) על הפרטיות של הגוף שלה, שהוא רק שלה ולכן לא מראים אותו לאנשים אחרים (חוץ מאבא ואמא וסבתא). רוב הדיבור שלנו בנושא נעשה בהקשר הזה.
בהצלחה!
פשוט מושיטים לה את הבגד הצנוע וזה מה שהיא תלבש.
כשצריך מעירים בעדינות שכך וכך (בגד או התנהגות מסויימת) זה לא צנוע, וזה מתקבל בסדר.
כך חלק מהשיח בבית הוא הצניעות, ושחוסר צניעות היא התנהגות לא נכונה. לגבי הגבולות עצמן זה עדיין לא הגיל שבו יבדקו אותו.
אבל אל דאגה - גם זה יגיע... אבל לא עכשיו אלא בחטיבה ומעלה
ענייני לגמרי. מה שלא כשר - לא אוכלים. מה שלא צנוע - לא לובשים. בלי לחפור על זה יותר מדי על בסיס קבוע.
אם פה ושם נפתחת הסקרנות של הילדים והם רוצים להעמיק בזה - אז זה מבורך. אפשר לדבר על פרטיות הגוף, הכבוד לגוף ועוד. כמו שכשילד שואל על כשרות אפשר להעמיק ביחס למזון, לאכילה, לגופניות בכלל...
אבל בלי ששואלים אין צורך להסתבך עם זה, או לחשוב/לשדר שיש משהו בעייתי או 'תסביכי' במושג הצניעות. הדברים פשוטים. זה עוד אחד מדברים רבים שילדים עושים בשנים הראשונות פשוט כי כך ההורים אומרים ועושים. פשוט כי כך עושים בבית שלנו.
משהו משפחתי וקטן.. ובכל זאת 
ולעשות פיקניק עם עוגת יום הולדת.
וליצור הפעלות נחמדות סביב יום ההולדות..
ישנם רעיונות נוספים?
ותודה!
יומולדת לבן או לבת?
אנחנו חוגגים לבן. אין חלאקה אבל התוכנית היא לקנות כיפה וציצית ולהכין עוגה בצורת ציצית ולחפור לו שהוא כבר גדול ומאחרי היומולדת ילך כל יום עם כיפה.
כמובן בלונים, כתר, בגדי שבת, הפתעות לילדים.
ארוחת ערב לכולם.
גיל מרגש!
מזל טוב!

~א.לאחרונהליועץ מקצועי שמבין בתחום
שזה צעד נבון מבחינה כלכלית ללא קשר
סביר להניח שהריבית שאתם משלמים על החובות גבוהה יותר מהריבית שתקבלו על הכסף בצד.
זה גם בערך עונה על השאלה שלך- בשוטף רק בעלי מתעסק עם החשבון.
כמובן שתקציב הכנסות- הוצאות אנחנו מנהלים יחד.
החלטות כמו כמה לחסוך איפה ואיך חושבים יחד ובודקים כדאיות כלכלית.
לדעתי, עדיף שיתוף כי אז יור נעים לעמוד בהחלטות.
(למשל אם נגמר החודש תקציב לבגדים אני יודעת לבד לא לקנות עוד אלא אם כן יש תקציב אחר לקחת ממנו. אני לא צריכה לשאול את בעלי ולקבל ממנו את התשובה השלילית)
לרוב אני רואה במשפחות שאם אין ניהול אפקטיבי של התקציב נוצר מצב שאחד מבני הזוג מוציא יותר מהשני וזה שמוציא פחות צובר תסכולים.
בתי , מקסימה ומוכשרת בת 11 . בכל פעם שנכנסת למצב לחץ (למשל קמה כמה דקות מאוחר יותר בבוקר או חוזרת הבייתה ויש לה הרבה משימות מבית הספר וגם פעולה ) נכנסת למצוקה של ממש : בוכה , צועקת , "ננעלת" , אי אפשר לדבר איתה בהגיון , גם כאשר יש לה מספיק זמן היא בטוחה שלא תספיק , לא מעריכה טוב את הזמן (כך אני חושבת) . הדבר מחמיר יותר במצבי עייפות - אנו משתדלים למנוע זאת . ובכל זאת יכול להיות מקרה אחד או שניים בשבוע והדבר מקשה עלינו מאוד . האם נתקלתם במצב דומה ויש לכם רעיונות מה לעשות . חייבת לציין ששוחחנו איתה הרבה על העניין כשהיא רגועה (באותו רגע - אין עם מילדבר) . היא מבינה שזה לא בסדר ואף מתנצלת , אבל ברגע האמת הכל נשכח.
בתודה .
הוא לא שהיא "לא בסדר".. מסכנה, מה היא יכולה לעשות באותו זמן..
הבעיה היא אולי בהתארגנות, וגם בלקיחה של פרופורציות מוגזמות לדברים.
לכן, כדאי אכן לדבר בזמן שזה לא קורה. לנסות להבין ביחד מה היא מרגישה. למה היא נלחצת. שהיא תסביר. האם היא מרגישה ש"מתבלגן" לה הכל, ושהיא לא תספיק.
ואז - לעשות שני דברים: האחד, להחליט מראש שהשלווה חשובה יותר מלהספיק. ולראות ביחד שאם היא תיגש כך, אז גם יש יותר סיכוי שכן תספיק מה שרוצה, בלי לחץ, דבר אחרי דבר.
לפעמים, כשיש רציונאל, זה עוזר להימנע מלהיכנס למצב. אפשר לומר לה שכשהיא מרגישה שמתחילה להילחץ - מיד להגיד לעצמה, יותר חשוב שאני אהיה בנחת, אפילו אם לא אספיק.
הדבר השני - להסביר שאם מסדרים בראש מה צריך לעשות, דבר אחרי דבר, אז בדרך כלל מספיקים טוב יותר; וגם אם לא מספיקים הכל - עשינו כמיטב יכולתנו, ושלא תדאג - אם היא משתדלת, תוכל ללכת לפעולה גם אם נשאר משהו שלא גמרה מביה"ס..
ולעשות תרגילים, בשעות לא לחוצות: כעת צריך א' ב' ג'.. תסדרי בראש מה את עושה ראשון מה אחריו וכו'. כעת ליישם. אם היא תתרגל לתהליך כזה, אז סביר שכאשר ינחתו עליה כמה משימות, היא תפעל לפי מה שמתורגלת - אם תחזרו על כך כמה וכמה פעמים - ופשוט תסדר בראש את הדברים ותוכל לעשות יותר בנחת דבר אחרי דבר.
טוב שהיא מכירה שזה מצב לא רצוי, ושמוכנה לשתף פעולה למנוע אותו. תקחו את זה כמשימה משותפת, איך ביחד איתה עוזרים לה.
בס"ד
ההתרשמות שלי שגיל הילדים פה צעיר יחסית אלי ובכל זאת...
יש לי ילד בן תשע מדהים חמוד בכיתה ד'. חזרתי עכשיו מאסיפת הורים ושוב המורה מעלה את הקושי שלו לשבת בכיתה. לדבריה הוא חייב לזוז, ממש קם בשיעור, אימפולסיבי, לא מסיים מטלות וכהנה. היא מדגישה שהוא רוצה ומשתדל אבל זה מפריע בכיתה והיא רוצה שנלך לאבחון.
שתי שאלות:
האם מישהו מכיר מקום טוב לערוך בו את האבחון?
האם יש לכם ידע? דעה לגבי רטאלין?
בתודה מראש
קרובת משפחה שלי היא מבריקה. ממש. כבר מגיל צעיר הדהימה את כולם בזכרון שלה וביכולת התבטאות שלה. ולכן, כשבכיתה ג התחילה לדעוך בכיתה- חברתית, לימודית, מייד התחילו איתה תהליך אבחון. א. אבחון פסיכו-דידקטי אצל פסיכולוגית
ב. מבחן טובה לבדיקת יעילות הריטלין.
בקצרה- האבחון והריטלין שבעקבותיו (ניסו גם משהו טבעי, שינו מינונים) החזיר את הילדה מממוצע נכשל למאיות שקיבלה קודם. היא קיבלה ביטחון, הפכה יותר מסודרת, ולכן גם המצב החברתי שלה השתפר. היעילות של הריטלין הייתה מובהקת. היום, חמש שנים אחרי, יכול להיות שהיא פחות לוקחת- למדה גם להתמודד בלי- אבל יהיו סיטואציות או ימי מבחן שהיא בטוח תקח ריטלין כדי להצליח.
והיא ADD כלומר יותר לכיוון הרחפני, הלא מאורגן, השקט.
ובכללי- כמורה אני רוצה להגיד שנכון שיש היום יותר אבחונים, אבל אובייקטיבית באמת הרבה יותר קשה היום לילדים להתרכז ולהתמודד עם מה שמצפים מהם. ADHD הוא הפרעה נוירולוגית- הם תופסים את העולם אחרת, הכל תופס את תשומת ליבם ולכן קשה להם להתרכז בדבר אחד. ולהפרעה הזו בדרך כלל יתלוו הפרעות חושיות (רגישות לקולות חזקים, הבדלי יום-לילה, מגע וכו')
לכן בכ"מ כדאי במקביל לנסות עוד כמה דברים: 1) לתשאל את הילד, אולי יש גורם בכיתה שמפריע כמו חלון פתוח, ילד אחר שכל הזמן מדבר איתו- ובהתאם להעביר מקום.
2) תכנית משמעת ביחד עם המורה- אחרי 10 דקות אתה יכול לצאת לעשות סיבוב ולחזור, או משימות שהוא אחראי עליהם שייתנו לו אפשרות להסתובב, לפעול.
3) עזרה במטלות- לעשות 3 שאלות ולא חמש. להעתיק מהלוח X שורות והמורה עוזר. פייר זה לדרוש מכל אחד מה שהוא יכול, לא לדרוש מכולם אותו דבר!!
מעבר לזה- לנסות לחוש כאימא מה קורה פה, ולחשוב עם הילד. איך זה בשבילו? איך ביה"ס? מה אוהב/ שונא? במה מצליח ובמה לא? איך הוא יכול להצליח יותר? איך החוויות שלו מביהס- הצלחה או כשלון? מה מחפה על כשלון לימודי? והאם זה יחזיק לטוות ארוך? איך זה בשבילו לא לסיים מטלות? למה הוא מסתובב? לשמוע אותו.
חשוב מאוד שהילד ירצה בשינוי, אחרת זה לא יעבוד.
יש לי ילד בן 3 שהשנה הוא בגן פרטי, ואני בודקת אופציית רישום לגן עירייה לשנה הבאה,שאלתי היא...
איך אפשר לרשום ילד כבר בינואר (ההרשמה מינואר עד פברואר כך הבנתי) אם אין לי עדיין מושג ירוק איפה אגור שנה הבאה??
תודה לעונות/עונים...
הכי טוב לפנות למחלקת חינוך - גני ילדים בעיריה.
אם את מתכוונת לעבור דירה בתוך אותה עיר, כדאי שתרשמי את הילד לגן באזור מגורייך הנוכחי קודם כל. אני כמעט בטוחה שזה יקנה לך אפשרות לקבל מקום בגן עיריה אחר במקרה של מעבר דירה בתוך העיר.
יתכן שאותו דבר תופס גם לגבי גן עיריה באזור מגורים חדש בעיר אחרת.
אם זה מקום ישוב עם גנים לא עמוסים, יקבלו אותך בשנה הבאה בכל מקרה.
בסביבות יוני- יולי פותחים הרשמה מאוחרת על בסיס מקום פנוי.
אז כבר תדעו איפה תגורו ותרשמו שם (כמובן- על בסיס מקום פנוי)
ותבטלי את הרישום לגן הקרוב אליכם.
בהצלחה!
כמעט כל גננת בגן עירייה מקבלת רשימת ילדים שבהם ילד אחד ביטל את הרישום כי עברו דירה, או שחשבו לעבור דירה לאזור הגן והתוכנית התבטלה.
אבל יש עיריות שבהם יש עומס בגנים, והם לא יתנו לך לרשום ללא הוכחה שאת מקומית (טופס תשלומי ארנונה) או שאת מתכוונת לגור במקום (חוזה שכירות/קניה)
תנסי.
בכל מקרה, יש חוק חינוך חינם ובסופו של דבר יהיו חייבים לשבץ אותך גם ברגע האחרון.
אנחנו גרים בישוב הדעת ואין שם כבישים אלא רק כורכר.
לאור זאת הציעו לנו לקנות עגלת בייבי ג'וגר דגם gt או משהו בסגנון.
אתמול התקשרתי להזמין את העגלה מחברה זולה יותר ואמרו לי שזו עגלה לא טובה כי יש לה רק 3 גלגלים וזה הופך אותה ללא יציבה והוא המליץ לנו על שלוש עגלות אחרות שמתאימות לשטח (וניתן להרכיב עליהם אמבטיה/סלקל).
החברות הן: מוצי, ביבו וקרוז.
מישהו מכיר?
יש למישהו המלצות אחרות לעגלה נוחה וטובה לשטח.
בתודה ובדחיפות.
תעשה חיפוש בהיסטוריית הפורום
המוכר צודק- עגלת שלושה גלגלים נוטה לעוף אחורה ולא יציבה,
עדיף עגלת 4 גלגלים
לדעתי חשוב- שתבררו מאיזה חומר בדיוק עשויים הגלגלים, כמה הם בולמי זעזועים, וגם מה קוטר הגלגל- אם גלגל קטן או גלגל גדול יותר טוב לכם
תחפשו גם באי-ביי או ביד2, אפשר למצוא שם בזול דברים חדשים או כמעט חדשים
שלום לכולם,
אני מחפשת מעון, משפחתון, מטפלת וכו בירושלים לילדה בת 5 חודשים. מישהו יודע על מקום בו נשאר תקן של התמ"ת? לא כ"כ משנה לי האזור, המחיר וכמובן היחס הם הקובעים.
שמעתי שבקריית מה יש מחירים ממש טובים. מישהו יכול להמליץ?
תודה!
שאלותיי על תינוקת בת 7 חודשים
1. מתנגדת לאכול מרק. כבר תקופה ארוכה שמנסים לתת לה מרק אך היא מסרבת- (פרי הולך קצת יותר אך גם זה לא תמיד בקלות). מה עושים? יש למישהו מתכון מצליח יותר בקרב תינוקות?
2. דילוג על שלב הזחילה על הגחון ומעבר ישר לזחילת 6- למישהו היה מקרה כזה ובדק את זה לעומק מה זה אומר?
3. אם רוצים אבחון אצל פיזיותרפיסט- צריך הפניה קודם מרופא ילדים? צריך מומחה לתינוקות?
4. מישהו שמע פעם על הקשר בין קשיי שינה לטונוס שרירים גבוה?
5. יציאות אחת לכמה ימים ארוכים מלוות במאמץ- ככל הנראה עצירות... - אשמח לעצות מסייעות...
תני לה להחזיק דברים. נגיד תפו"א מבושל, בטטה מבושלת וכד'.
או שתתני לה את מהיד שלך לטעום אם היא לא מחזיקה בעצמה. אבל עדיין מרקם קצת פחות מרוסק ממרק.
יש סיכוי גם שאם זה משהו שאת אוכלת זה יעניין אותה יותר...
ממש לפני שבוע היה שירשור כזה בפורום הריון ולידה וניתנו שם תשובות מעניינות, כדאי לך לחפש.
לגבי 4 - הקשר הוא הגיוני. אם מערכת העצבים פועלת שעות נוספות והתינוק/אדם בוגר לא מצליח "לכבות" את עצמו, הוא בעצם לא מרפה. והתוצאה יכולה להיות בין היתר גם טונוס שרירים גבוה.
אני יודעת שנטילת מגנזיום מטפלת בשני הקשיים בו זמנית: מסייעת להירדמות ומרפה את השרירים.
לזחול על גחון.
לגבי 5 שמעתי לא מאחת לתת עגבניה. אם הוא קטן לתת לו
למצוץ את הקליפה פלוס התוספת לפני החיצונית
אם הוא אוכל דייסה לתת לו דייסת דגנים מעורבים.
4. יש קשר חזק בין טונוס שרירים גבוה לקושי להרדם
נסי אמבטיה ארוכה וחמה, ועיסוי בשמן תינוקות, מאוד מרגיעה ומרה את השרירים ויהיה לה קל יותר להרדם
טקס שינה זה גם דבר שעוזר מאוד, סדר פעולות קבוע באותה שעה כל ערב
לא לעשות פעולות מעוררות לפני השינה- שעה קודם תעברי לפעילות רגועה כמו ספר/משחק רגוע ולא משחק קופצני/ גינה
5. שאלת השאלות 
מיץ שזיפים עוזר מאוד
ודייסת שיבולת שועל
המתכונים מסודרים בקטגוריות לפי גיל, מרקם ואלרגנים. קוראים לו "המתכוניה": http://www.matkonia.co.il/
1) תנסי לתת לה ירקות מעוכים, יש כאלה שלא אוהבים.
לעיתים היא תאהב יותר כל ירק בנפרד
2) לא יודעת
3)כן, צריך הפניה מרופא ילדים
4) לא יודעת
5) תתני לה יותר ירקות רכים, עגבניות, מיץ שזיפים
שתי הבנות שלי לא זחלו גחון, אלא ישר זחלו על שש (כלומר, קודם אחורה, ואז במעגלים, ואז קדימה). מעולם לא זחילת גחון.
....770מזה לא אומר שאם לא זוחלים אז אין בכלל שכל אלא שזה מפתח פי כמה את השכל.....
ושאלה לי מה זה טונוס שרירים גבוה??
אגב : ילדים מוגבלים במוסדות ממשלתיים או פרטיים המטפלים בהם מנסים כמה שיותר שיזחלו על גחון חוקרים גילו שע"י שהם זוחלים הם יכולים לקבל שכל יותר ומתפתחים יותר טוב אם עבדו איתם על כך!
את יכולה לומר מי החוקר שאומר את זה, או להביא קישור למחקר שמדבר על זה?
(פעם ראשונה שאני שומעת על זה).
טונוס שרירים גבוה זה לדעתי (הלא מקצועית) מעין מתח גבוה בשרירים, כאילו השרירים מאוד דרוכים (אולי המצאתי, ואולי לא. נראה מה אחרים יגידו
).
ולשאלתכן אין לי מקור. אבל למדתי את זה בקורס לגיל הרך וקראתי על כךמעבר לקורס.
זה היה מזמן (כמה שנים טובות) סורי .
ניתן לזהות סימנם של טונוס שרירים גבוה בלי עזרת רופא? (חצי שנה)
(יד נגדית לרגל)
וזה לא משנה אם זה בגחון או על 6.
בד"כ מי שזוחל על 6 עושה את התנועה הזו במילא
אבל בגחון לפעמים זה שתי הידיים ביחד וזה לא עונה על הצורך של השכל להתאים את שני הצדדים ולפתח אותו.
קודם כל תודה על התגובות!
והנה כמה תשובות
1. לגבי חוסר רצון למרק- עדיין יש פחות התלהבות למרק ולכן אוכלת מעט... מה שכן מצאנו שאם לא טוחנים (רק מועכים קצת) זה קצת יותר מתקבל.
מישהי הציעה אתר של מתכונים לתינוקות. לא מצאתי את זה..
5. עצירות- מיץ תפוזים סחוט עבד כמו קסם. שמעתי שגם עגבניה מגורדת עוזר. במקרה מתמשך- רופא נותן מרשם לנרות גליצרין ואז יש לתת במידה לפי הצורך (אסור יותר מדי).
ושאלות נוספות-
1. איך אפשר לתת בשר לתינוקות שאוכלת מרק לא טחון (כפי שכתבתי למעלה)?
2. איך יודעים כמה מים צריכה לשתות?
3. מה לעשות כאשר לא מקבלת בקבוק בכלל? אחרי המון נסיונות וגם נראה שעוד לא תפסה את הפעולה של השאיבה מתוך בקבוק?
4. ואיך לתת מים, אם לא מקבלת בקבוק? (גם בכפית ובמזרק מתנגדת...)
5. ממתי אפשר לתת כוס מעבר? והאם למישהו זה עזר בנתינת מים?
6. שינה- מישהי ניסתה שיטה של לתת לבכות עד שלומדים להירדם (עקב קשיי שינה מתמשכים)? או שיטות אחרות יותר מעודנות...? אשמח לשמוע על ניסיון והמלצות..
תוך כמה לילות כאלה היא למדה להרדים את עצמה ממש יפה.
עכשיו תמשיכי לקרוא...
עד היום היא היחידה מהילדים ששונאת ללכת לישון. היא כבר בת עשר, והולכת לישון רק עם האחים הקטנים שלה אפילו שהיא כבר צריכה פחות שעות שינה וקשה לה להירדם מוקדם - כי היא נבעתת מהרעיון ללכת לישון לבד.
ויש איתה עוד בעיות וקשיים.
אני מאוד, מאוד, מאוד מתחרטת על שלימדתי אותה לקשר בין שינה לבין תחושת נטישה. לימוד כזה שמטמיעים בגיל ינקות קשה מאוד לעקור בגיל מבוגר.
אצלנו שותים מגיל חצי שנה בכוס פתוחה. סתם כוס פלסטיק. לא אוהבת את כל הפיות האלה (הן תמיד תופסות עובש אצלי, אני די שמאלית בענייני ניקיון...)
כמובן שנשפך, גם בגלל חוסר מיומנות וגם בגלל שבהמשך זה ממש נהיה משחק כיפי לשפוך - אז אני שמה ממש טיפונת. מילימטר בכל פעם. אחר כך מנגבת את מה שנשפך, לא סיפור.