פורום הורות (עמוד 238)

אבל אולי אני טועה.

מזל טוב!!!

לא יודעת כמה מקומות יש בו, אבל למיטב זכרוני הוא גדול משמעותית מהדת"ל בהר נוף. 

שלהם אפילו פחות משלך, הם לא רגילים לרעש כי אין להם קטנים בבית, זה ממש עניין של הרגל, גם כשבאים לשבת לסבא וסבתא לפעמים קשה להם שפתאום בלאגן ורע של ילדים קטנים.

א יכולה לנסות לדבר עם הילדים שלך על כך שיש שכנים וצריך להשתדל לא להרעיש בבניין, 

אם יש בכוחך/בעלך לדבר עם השכנים על כך שזה ילדים, וזה לא בכוונה ולנסות לפייס זה דבר טוב,

אחרי שעשית השתדלות- אני במקומך הייתי ממשיכה הלאה את חיי, ומתעלמת מהשכנים.

שהשכנים יצעקו כמה שהם רוצים.

אולי הילדים ייבהלו מהם ויפסיקו...

אולי תנצלי את חנוכה, תכנסי עם איזה משהו קטן ותדברי איתם. 

תגידי שאת יודעת שקשה להם עם הרעש ושאתם משתדלים ומצטערים...

ושקשה לילדים לשמור על שקט בכל 3 הקומות.

נראה לי שכשבאים מהמקום האישי, אז להם לא יהיה נעים שהם צועקים עליך..

להתנצל , להשתדל להסביר שאת ממש לא רוצה שהם יפריעו אז תשתדלי להזדרז וכו'

בשום אופן לא "להוציא עליהם".. ואם קרה - להתנצל. 

ולומר לילדים, ולעצמך, להשתדל לעלות בשקט כמה שאפשר כדי לא להפריע להם. להסביר שאין רע בכך ששמחים ומדברים, אבל הם מבוגרים וזה קשה להם - אז נתחשב.

וגם לשכנים לומר שאת תעשי מאמץ, אבל אם אפשר שיביאו בחשבון שזו יכולת מוגבלת, כי אחרי הכל אלו ילדים..

עצם הידיעה שאת משתדלת להתחשב, יכולה להרגיע את המצב במידה מסויימת.

בוודאי השתדלי שזה לא יהיה עקב העובדה שהילדים שלך פוצצו אותך. השכנים לא אשמים בכך.

ומסכימה עם העצות הטובות לענות הפוך על הפוך באהדה והבנה ורק היכן שאת מרגישה שהדרישות עברו את הגבול לעמוד על שלך אבל לא בהתלהמות אלא בדיבורים ענייניים ומכבדים.

בהצלחה רבה - זה לא קל, תתפללי על זה והשם הטוב יעזור.

עם/בלי הילדים, אם יש לך סבלנות..

אולי אם יהיה יותר קשר זה פחות יפריע להם,

ובלי קשר, אנשים מבוגרים בד"כ מאוד שמחים לביקורים וזה יכול להיות חסד גדול!

אני מקווה שיש לך סבא וסבתא - תחשבי עליהם.

נתנו לך כאן עצות יפות ונכונות. קודם כל - להתנצל, ועדיף בסבר פנים יפות

לדבר עם הילדים, גם נכון, אבל קשה מאוד עם ילדים קטנים

ועוד לגבי הקריזות של הילדים - למצוא חברה טובה שאפשר לשחרר איתה קיטור! זה חשוב!

וגם, לפעמים זה לא נעים, יש אנשים חמוצים שכל דבר שעושים לא מוצא חן בעיניהם, וזה לא קשור לגיל. במקרה כזה, באמת קשה מאוד עם שכנים כאלה.

בהצלחה!

יפה, מתכבס בקלות, עם מקטין קלקר קטן לתינוק עד גיל חצי שנה, ועוד מקטין גדול יותר (של חלק מהריפוד) לתינוק עד גיל 9 חודשים.

התחבר לעגלה שלנו עם המתאמים של האמבטיה (בייבי ג'וגר סיטי מיני). נחגר בקלות.

עלה לנו יותר מ-400, אבל אולי יש להם דגם יותר זול (הדגם שלנו נקרא ETON, אאל"ט).

לדעתי, המצב לא כזה קריטי שצריך לחכות עם הילדות בקופת חולים, ללא תור מסודר.

מצד שני לדעתי שווה לחפש רופא א.א.ג. במקום אחר, אם יש אפשרות בשבוע-שבועיים הקרובים.

לדעתי, שווה להשקיע בשביל זה נסיעה במונית.

דרך אגב, גם לי אין רכב פרטי. פה ושם אני מרשה לעצמי לקחת ספיישל.

עם כל הנסיעות המשפחתיות באוטובוסים ומוניות, אנחנו מגיעים ל 300- 800 ש"ח בחודש.

בסופו של דבר יוצא הרבה יותר זול מלהחזיק רכב - נכון?

אז מותר לי לפרגן לעצמי לפעמים מונית בשביל להגיע לרופא מקצועי.

זו דעתי. 

החלטתי בסוף לא לקחת את הבנות לרופאה הבוקר, ולנסות להלביש את הקטנה יותר חם בבוקר, כך שהיא תשתעל פחות (אני תמיד בלחץ לארגן קודם את הבכורה, מסיבות שאני לא יכולה לפרט כאן, ורק אח"כ מתפנה לקטנה).

אז הלבשתי את הקטנה יותר חם, וזה עזר (לא שיפור במאה אחוז, אבל כן היו פחות שיעולים הבוקר).

המעניין הוא שכשהן בוכות, הן כמעט-מיד מתחילות להשתעל מאוד, כי זה עושה אותן מנוזלות.

ובינתיים אני נהייתי מאוד מנוזלת ושומעת באופן חלקי... 

ולגבי לקחת מונית- את צודקת, מצד אחד, שמותר להתפנק לפעמים בנסיעה במונית. מצד שני, אנחנו מתפנקים בדברים אחרים, וזה מרגיש לי הוצאה שאנחנו מעדיפים לא לקחת כרגע

שוב תודה רבה על ההתעניינות (:

באופן פסיכולוגי, אני קצת סולדת מהתרופה הזו 

אשתדל לנסות השבוע, בעז"ה, ונקווה שיעזור.

אצלנו עוזר מאוד "טימי" (תרופה על בסיס טימין). אפשר להכין גם לבד בבית מטימין יבש

http://www.orna-marom.co.il/2012/12/318

יוצאת צנצנת יפה וזה לא מתקלקל מהר

ואיך מרגישות כעת?

אם מעל גיל 4 אז אפשר לנסות לתת להן סירופ טבעי לשיעול-אצלנו משתמשים בטננבלוט, לא צריך עבור זה מרשם ואת יכולה להתייעץ עם הרוקח\הרופא. לנו זה מאוד עוזר ומקל, אני כל חורף מצטיידת בבקבוק.

טננבלוט- התמצית הזו? משום מה על הבקבוק האחרון שלהם שקנינו, כתוב שהוא כתוב רק שישה שבועות אחרי הפתיחה. די מעפן. אנחנו כבר צריכים לזרוק אותו.

בעבר לא התמדנו מספיק כך שאדע אם הוא עוזר או לא. את בטוחה לגבי התועלת שלו?

לשאלתך: אצלנו הוא עוזר מאוד, ממש מקל על הנשימה ועל השיעול.

וזה שהוא טבעי זה פלוס עבורי כי אני מעדיפה לתת אותו מאשר סירופ "תרופתי" שיכול להרדים..

איך הן מרגישות עכשיו? אני מקווה שהשתפר..

כנראה זה גם בגלל שהיו ימים פחות חורפיים (ואלו שהיו, היו יותר מפוזרים ופחות רצופים).

תודה

לקנות בוסטר עם רצועות גב. הוא משמש ככסא רגיל- בקשירה עם רצועות ואח"כ בגיל 4-5 משמש כבוסטר בקשירה בחגורת הרכב.

לדעתי כדאי לבחור דגם צר יחסית- שבע"ה תוכלו להכניס מאחורה שלושה כסאות בלי בעיה.

מחירים? אנחנו קינו של פישרפרייס ב300 ש"ח לפני שנתיים, אבל תחפשו מבצעים....אפשר להיעזר באתר "זאפ".

גם אם יש לו מערכת גב...

התמיכה וההגנה הרבה פחות טובה.

ממה שאני בררתי- אפשר להעביר לבוסטר עם מערכת גב בסביבות גיל שנייתם וחצי- שלוש

אבל ממש לא בגיל שנה.

ובאמת הכסאות האלה ממש רחבים וקשה להכניס כמה...

אבל אין ברירה...

ולשאלתך:

לא ראיתי הבדלים גדולים מידי בין הסוגים השונים.

רק כמה נקודות שכדאי לשים לב:

- כמובן: תו תקן!!!

- שחגורה נסגרת בקלות.

- שיש שני מצבים לכסא- בגיל הזה עוד חשוב שהכסא ישכב ויהיה לו נח לישון ויעבור למצב ישיבה כשירצה לראות עולם.

כדאי גם לשים לב שהמעבר בין המצבים הוא מקדימה ולא מאחורי הכסא כדי שיהיה אפשר לשנות מצבים באמצע נסיעה...

- כיסויים נשלפים לכביסה

- ואם יש הבדל ברוחב- כמה שיותר צר...

הבטיחות של הילד היא מעל הכל .אני ממליצה על כסא בטיחות אוונפלו טריומף, שהוא מותאם כבר מגיל לידה נגד כיוון הנסיעה, ומגיל שנה, עם כיוון הנסיעה. הוא לא זול, אבל הוא איכותי, והוא מומלץ לרכב קבוע שלא מעבירים אותו כל יום מרכב לרכב כי הוא כבד. בנוסף, יש לו יתרון שניתן להשכיב אותו בקלות יחסית והילד יכול לישון בנסיעה. 

השתמשנו בו עם שני הגדולים, עבר הרבה זמן מאז וכנראה שנצטרך להחליף אותו עם הקטנה, כי כבר עברו מאז כמה שנים טובות. 

באור אדום של הרמזור הייתה צורחת, בירוק - נרגעת...

החלפנו סלקל, והיא נרגעה. (אבל כמובן עדיף לנסות קודם כל לשחרר את הרצועה וכדומה, כמו שמשיח עכשיו הציעה).

ואולי במעון יש כזה סלקל ושם עבר איזושהי טראומה נסי לגשש או להיזכר.

בהצלחה!!

זה נקרא - בכי תמרורים...

אולי בגלל שזה גיל שבו מתחילים להתעניין בעולם, ובסלקל - קשה לראות איפה נמצאים.

אצלי תמיד היתה תקופה שהם היו סובלים בסלקל, עד שעברו לכיסא תינוק

כמובן תוודאו קודם שנוח לו, אבל אם כן - לא הייתי רצה ישר לחפש טראומות... זה נראה לי נורמלי.

תנסי לשים לו משחקים שהוא אוהב, לשבת לידו וכו

לפעמים גם גרפס תקוע גורם סבל, במיוחד בנסיעה

אולי תנסי להרגיל אותו לשבת בסלקל בבית, בכיף ובנעימות. שיאהב אותו.

היתה לו בעיה של טונוס שרירים נמוך, או אולי גבוה? לא זוכרת...

אבל משהו עם טונוס שרירים.

אולי קשור?

אתלי זה היה ההפך.

כשהיה קטן היה צורח זוועה. מנסיעה של חצי שעה אחרי אוכל מקלחת והחלפת טיטול רבע שעה צורח.

היום נהיה הרבה יותר רגוע, אפילו מצליח להירדם בנסיעה.

והוא גם בם 5 וחצי חודשים

זה מעצבן אותם , או שהם לא רואים דברים (הם סקרנים מהדרך .....) וקר שנוסעים ויש ירוק הכל  טוב ויפה .

ואחר כך שגדולים מתעצבנים שעוצרים וצריך להסביר לילד (בן 3 או 4-5 ) יש רמזור וחיבים לעצור .

גם שלנו לא ממש אהבה את העצירות האלה .... וגם כיום (בת חמש וחצי ) לא "מתה" שעוצרים ברמזורים .....

דבר נוסף אולי לא נח לתינוק בסלקל , חגורה לוחצת כי יש סוודר /מעיל .... צריך לבדוק ולסדר .

גם אצלינו היה ככה וגילינו שזה עושה לה הרגשה לא טובה כשהיא נגד כיוון הנסיעה (כמו ששמים סל קל)

וזה עבר כשעברנו לכיסא תינוק עם הפנים לכוון הנסיעה

הבן שלי כשהיה בזמנו בן פחות משנה, היה נרדם תמיד מעל 110-120 קמ"ש. לא היה מצב שהוא בכה במהירויות האלה. כנראה משהו ברעידות של הרכב עשה לו טוב.

בטח לא על בסיס קבוע (כמה כבר נוסעים בדרך בין עירונית שמותר לנסוע בה במהירות כזו, ועם תינוק?).

גם הבנות שלי כשהיו קטנות, בכו הרבה בנסיעות. זה היה קשה מאוד. ברוך ה', זה עבר עם הזמן (נסיעה או עצירה לא כ"כ השפיעה).

להרגיל אותו לשמיכה מסוימת

תינוק בן חמישה וחצי חודשים קשור לכיסא שקשור לכיסא נוסע במהירות 100 קמ"ש ,למה שלא יבכה?!?

שהילד יושב לכיוון הנסיעה..זה סיוט..אין מה לומר..נסיעות שלימות הם צורחים לנו..

פשוט לזרוק את הקרטון

אם אין לה בעיות מוטוריות אחרות אולי עוד חודש-חודשיים זה יסתדר לבד.

שלי ינק עד אחרי גיל שנה והבקבוק היה רק למים. הוא לא ידע להרים את הבקבוק כדי שהמים יגיעו לפטמה, והיינו צריכים להחזיק לו אותו. גם אנחנו ניסינו ידיות, אבל אצלנו הן רק הפריעו לו יותר. 

בגיל שנה בערך הוא התחיל מעון, ואמרנו למטפלות שישימו לב שהוא לא יודע להחזיק לבד. אחרי חודש בערך הוא חזר הביתה ופשוט לקח את הבקבוק ושתה, מבסוט מעצמו שהוא יכול לבד (ואחרי חודש נוסף הוא למד לשתות גם מכוס...)

זה צורך רגשי של ממש, והוא חשוב להם (גםאם בפועל רואים שתינוקות מסתדרים אחרת - זה לא אידיאלי)

וגם כשתינוק שותה לבד מבקבוק הוא הרבה פעמים עושהזאת בשכיבה וזה מאודלאבריא. עדיף שמבוגר יאכיל בתנוחה זקופה.

(בגלל עששת בקבוקים ועוד). כדאי לשאוף למצב של בקבוק אחד ביום. ואז - פעם אחת ביום בטח אפשר לפנות זמן להאכלת פינוק...

את צודקת, צריך למעט בבקבוקים. אבל כרגע היא אוכלת 3 ביום. הסיבה שאני רוצה שתלמד להחזיק לבד היא שבע"ה ממש בקרוב היא תהפוך להיות אחות בכורה, ואני פשוט חושבת שכדאי שתלמד לאכול לבד מבקבוק בדיוק למקרים בהם שניהם יהיו רעבים באותו זמן (או סתם שהקטן יצטרך אותי).

להפחית את מספר הבקבוקים זו תהיה משימה נוספת אבל לדעתי תיקח יותר זמן (מסיבות שונות) ואני גם פחות מעוניינת כרגע לעשות זאת. 

היא נמצאת במעון אבל בשעות המעון היא לא אוכלת בקבוק, ואת המים כנראה שאין למטפלת בעיה לעזור לה לשתות.

אני מציעה להתייחס לבקבוק כצורך תזונתי ורגשי משולב. היא לא מסכימה לקבל אותו בצורה שעונה רק על הצורך התזונתי? אז אפשר (בזמנים שבהם את לא יכולה להאכיל אותה) לוותר עליו ולספק את שני הצרכים האלה בדרכים אחרות: גם להניח בהישג ידה ירקות או פירות חתוכים, וגם ללטף לה או לשיר לה או עוד דברים שאפשר לעשות תוך כדי הנקת אחיה.

אצל הקטן שלי גיליתי ששירה זה ממש תחליף מעולה לחיבוק כשאין לי יכולת, וממלא לו את הצורך הרגשי. היא יכולה להתרגל שעכשיו אמא לא יכולה להאכיל אותה אבל כן יכולה לעשות לה דברים נעימים אחרים.

שיהיה בשעה טובה, בשמחה ובבריאות!

אפשר שגם הוא יהיה בהישג יד... כרגע היא לא מוכנה, אולי בין השאר כי היא יודעת שאפשר גם אחרת. בזמן אמת זה יהיה יותר ברור לה שהידיים של אמא תפוסות עכשיו, והדרך היחידה לשתות מהבקבוק תהיה לעזור לעצמה. אני מציעה מאוד דווקא לא בעגלה, אלא להניח את הבקבוק לידך על הספה כשאת מיניקה ולהזמין אותה לנסות אם היא רוצה. שתהיה לה אפשרות לחוש קרבה ואהבה, ולא חלילה כאילו היא מורחקת בגלל התינוק החדש.

לא כל אחת מסוגלת להניק, ותוך כדי כך ללטף תינוק בן שנה.

העגלה, נותנת לפעוט תחושה של ביטחון, וזה טוב לזמן ההנקה.

כמו כן יותר קל להחזיק את הבקבוק בשכיבה, ומצד שני את העגלה אפשר להטות לחצי שכיבה. 

ועלול אפילו להיות מסוכן...

להאכיל אותה בסל קל או בעגלה.

להניח את כפות הידיים שלה על הבקבוק עד שתתרגל.

שתתה מים מהבקבוק לבד בגיל שנה וחצי!!

בגיל שנה ו8 גם מטרנה

וזה ממש לא היתה בעיה במוטוריקה כי כשהיא רצתה לשחק בקבוק וסתם להכניס לפה היא ידעה יפה מאוד

אבל כשהיתה צמאה רצתה את הצומי

זה קצת מתיש כל רגע להשקות אותה אבל לא היתה ברירה

אפילו במעון התייאשו

הלואי ונהיה גם אנחנו ראויים לניסים.

"כל העם התפלל, מאליו הוא מתמלא..."

(כד קטן).

שיבוש טבעי כמעט...

"כד קטן, שמונה ימים שם יהונתן".

וזה עוד לפני שנולד לנו יהונתן . מתוקים שאין לתאר.

לגברים זה לא ממש משמעותי הדברים האלה...

הם לא זוכרים בדיוק, מעגלים לפה מעגלים לשם..

הוא פשוט כבר רוצה שיהיה לו עם מי לשחק

קורה אצלנו המון בבית

כשילדים שילמו על נסיעה באוטובוס רק מגיל חמש, עלה אבא שלי עם אחי לאוטובוס והנהג שאל אותו בן כמה הילד.

אבא שלי: לא יודע בדיוק. ארבע, חמש.

הנהג: ארבע או חמש?

אבא שלי: תראה, יש לי 6 ילדים וכל שנה הגיל שלהם מתחלף, איך אני יכול לזכור?

יש מצב שהוא יודע, וסתם היה לו יותר נוח להגיד חצי שנה. וגם אם לא- זה לא שהוא פספס שנתיים...

דברתי עם מישהי בטלפון, ואמרתי לה - כן.. היא בת 4 וחצי חודשים.. 

אחרי שסגרתי בעלי שואל אותי - מה נסגר עם זה שאת אומרת לכולם שהיא 4 וחצי חודשים? היא בת 5 וחצי חודשים!!

את לא מאמינה לי כנראה, 

אני אמא מה זה אוהבת  ומטורפת על הילדים - פשוט מרוב עומס!!! 

הראש שלי נשאר אי שם חודש מאחור ולא שמתי לב שהזמן עבר... 

בקיצור שיא הנורמלי,

עוד יותר נורמלי שזה קרה לבעלך מאשר שזה קרה לי, כי אצל גברים זה ממש לא משהו לזכור אותו בדיוק בדיוק.

מזלי שבעלי לא נעלב ממני

ותדעי לך שזה סוג של בני אדם...

אני בד"כ שוכחת גם בת כמה אני בעצמי. (!)

מממ... 26? 27? רגע, מה היה שנה שעברה? 

27, משוגעת! 

כשהייתי בת 16 עוד חישבנתי את הדברים האלו בקפדנות, עכשיו כשהראש דחוס עד אפס מקום מעומס - פרח לי החלק הזה של המוח. 

בקיצור, הבעיות הקטנות של החיים.
הרבה שמחה!

מה זה משנה אם הוא בן 4.5 חודש או 6 חודש?

אולי הוא סתם עיגל כלפי מעלה, את הגברים אפעם לא מעניין הגיל המדוייק

"תגידי - באיזה כיתה יהונתן?"

בהתחשב בזה שהוא בטוח שאני בלונדינית (ואני בכלל כהה) זה יפה שהוא בכלל שואל.

צדיק ומותק.

ששאלתי עכשיו את בעלי בת כמה הבת שלנו

אז הוא עונה לי "4-5 חודשים"

היא בת 3 חודשים 

בעלי לא זוכר את השמות של הילדים שלנו...

(בהגזמה, כן? אבל הוא באמת מתבלבל חופשי בין התאומים, וגם עוד לא לגמרי זורם לו השם של התינוקת החדשה שלנו. טוב לפעמים הוא עושה את זה בצחוק - אבל גם את תאריכי הלידה שלהם הוא לא זוכר בשלוף...)

גם תלוי בעומס/בפניות של האדם, וגם תלוי ביכולת הזיכרון.

ואולי הבעל של משיח עכשיו פשוט עיגל בשביל הנוחות והחוסר-דקדקנות.

"טוב, אוהבים אותי פה"

והוא כולה בן 9 חודשים.......

 http://file:///C:/Users/%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%94/Downloads/%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A8%20%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%9F%20%D7%9E%D7%9E%D7%A9.pdf

אם זה בכיוון...

ממשיכה עם בקבוק בערב ובבוקר עד גיל 3 בערך.

למה?

כי ככה אני רגועה שהילדה שבעה.

למרות שפעוטות אוכלים מוצקים, בשבילם זו משימה.

הבקבוק עוזר להם לשבוע ברוגע.

מצד שני - אני אף פעם לא נותנת שתיה מתוקה בבקבוק: לא מיץ, לא שוקו ולא דייסה מתוקה.

 בסופו של דבר, לילדות שלי יש הרגלי אכילה מצוינים. ב"ה.

לדעתי כדאי לעשות את השינוי לאחר הלידה וההתאוששות בעז"ה.

אח חדש מביא דברים חדשים והתמודדויות חדשות עדיף להמשיך לו את היציבות.

וגם הוא עדיין זקוק לזה.

יכול להיות שעם הזמן ימאס לו לבד

דבר ראשון זה נראה לי קשה לתינוק ומעמיס עליו.

דבר שני, הרבה פעמים אחרי לידת אח יש ממילא רגרסיה, ואולי תצטרכי שוב לגמול...

כשהילד השני שלי היה בן שנה פשוט הפסקנו לתת מטרנה וזהו.

קנינו לו בקבוק צבעוני  כזה עם פיה של קש ושמנו לו בו מים. והוא שותה ממנו (לא במקום המטרנה)

ראיתי שהפסקת המטרנה ממש גרמה לו לאכול כמויות אוכל גדולות יותר במהלך היום, וכמובן הפסיק הנטל הכספי של המטרנה..

הבת שלי בגיל שנה הייתה מקבלת 3 בקבוקים, בוקר ערב ואחד אצל המטפלת.

אחרי תקופה המטפלת אמרה שאין בזה צורך אצלה,

ואח"כ אני ראיתי שבבוקר היא לא צריכה כי היא אוכלת קורנפלקס ועוגיה.

אז עכשיו היא בת שנה וחצי ונשאר רק הבקבוק של הערב, והיא כל כך אוהבת ושמחה שהיא מקבלת אותו ושותה אותו בשקיקה, אז למה להפסיק לה?

זה לא גורע רק מוסיף.

ומבחינה כספית- בקבוק אחד ביום מספיקה קופסה של מטרנה כמעט לחודש, ממש לא משמעותי.

וסליחה זה לא 40 אלא 44 ש"ח.

מאזנים את השכר דירה בקניות זולות...

אז אולי באמת לאישה אחרי לידה יהיה קל יותר להתנהל ככה. כשיש בקבוק זמין ומרגיע.

אבל באופן כללי אני לא בעד מטרנה אחרי גיל שנה (אחרי שיחה עם רופא ילדים). זה סותם לו את הקיבה ונשאר פחות מקום לארוחות אמתיות  ומזינות יותר.

איזה טוב ה'!

תארי לך בוקר שגרתי בעוד חודשיים-שלושה.

התינוק הקטן מתעורר ומעיר את התינוק הגדול (בסה"כ בן שנה וחודשיים!)

עכשיו שניהם בוכים.

שניהם רעבים.

מה עושים?

לגדול נותנים בקבוק ואת הקטן את מניקה!

כמה פשוט!

אל תצפי מהגדול לאכול סנדוויץ' או דייסה עם כפית כשאת מניקה!

אל תשכחי שהוא עדיין תינוק!

שיהיה לך בקלות!

הרבה בריאות לך ולמשפחתך!

כשהתינוק היה מתחיל להראות סימני רעב, הייתי רצה להכין לגדול (שנה ותשעה ימים) בקבוק מטרנה. ומושיבה אותו בסלקל של התינוק (שהיה שלו עד לפני זמן קצר) על הרצפה לידי, ורק אז מניקה.

זה עזר לו מאוד להתגבר על הקינאה ולאפשר לי להניק בנחת בלי להציק לי ולתינוק.

כלומר להכין את זה יותר דליל.

עד שזה יהיה בקבוק מים ולא מטרנה...

להתחיל ב3/4 כפית במקום כפית ובמקביל להוריד ממש קצת את כמות המים-ככה במשך שבוע שבועיים,

גם תוכלי לעקוב איך הוא מתמודד עם השינוי- האם צורך יותר קלוריות מאכל מוצק?

ההדרגתיות נהדרת ואם לא ילך- לפחות ניסית ואפשר לנסות שוב בהמשך.

אנחנו גמלנו בגיל כזה בערך- ובבוקר היה מקבל בק' מים ועוגיה או פרי.

האוכל העיקרי שלו. כשהוא עדיין תינוק קטן. והמינון המדוייק בא להחליף את ההנקה.

עכשיו גם ככה הוא אוכל הכל מן הסתם ואת גם ככה רוצה להפחית במטרנה אז מה זה משנה אם הוא ישתה משהו דליל.

פשוט לא להסתמך על זה בתור "אוכל".

רק לפני זה שיאכל ארוחת ערב רגילה וטובה וזהו.

אמנם אני בעד להשאיר את הבקבוק, ולא לגמול בינתיים. אבל אם וכאשר  מחליטים לגמול, צריך להוריד את המינון בהדרגה. המינון המדויק נחוץ לתינוק שהתמ"ל, זה המזון העיקרי שלו.

לדעתי, כדאי לגמול אחרי פסח. לפעמים בפסח יש קשיים עם ילדים שרוצים סנדוויץ', פתיתים או אורז, אז עדיף שיהיה לו לפחות את הבקבוק המוכר והאהוב. אחרי פסח הקטנצ'יק יהיה כבר לא לגמרי קטן, ואת תהיי כבר יותר פנויה.

היא אמרה שאחרי גיל שנה הפעוט כבר יכול לקבל את כל הויטמנים ומה שיש שם (אני לא זוכרת) מאוכל מוצק ואין לו צורך תזונתי במטרנה.

תמ"ל לא נחוץ אחרי גיל שנה, ועם בקבוק כדאי להפסיק כמה שיותר מהר בגלל עששת בקבוקים (תגגלו...)

חלב מכוס זה מעולה.

לכן אחרי גיל שנה, אני הייתי נותנת דייסה בבקבוק על בסיס חלב רגיל ולא על בסיס תמ"ל. 

דייסה בבקבוק על בסיס  חלב - משביע, מרגיע - ולא יקר!

וכשמוסיפים את הדייסה זה כבר אולי אותו דבר,

עשיתי עכשיו חישוב (גס)

אפשר להכין דייסה עם מים או עם חלב מדולל במים

ואם כבר אז מבחינת תזונה הייתי מעדיפה לתת מטרנה אם גם ככה זה כמעט

אותו מחיר או אותו מחיר

בע"ה בנתיים הוא ימשיך לקבל בקבוק.

אבל נראה לי שבאמת נתחיל לדלל אותו.

ומתישהוא אחרי הלידה אני מקווה שזה כבר יהיה בקבוק מים ולא מטרנה...

תודה לכל מי שענה והחכים אותנו!

הרופא שלי ממליץ לתת תמ"ל עד גיל שנתיים,

אחות בטיפת חלב אמרה לי שפעוטות לא מצליחים לאכול כמות מספקת בארוחות...

אחות אחרת בטיפת חלב אמרה לי שלא צריך..

בקיצור- כמו בכל דבר- יש דעות שונות....

בהצלחה!

הילדים לא כל כך קטנים .

הילדים שלי בני 2וחצי ו5 וחצי . הבת בת חמש וחצי כן רואה במחשב סרטים למנהם .

(טלויזה אין בבית - מהסבות שזכרת .רק אצל סבתא היא רואה טלויזה )

זה לא ממש להכנס בדלת אחורית כי זה יותר מבוקר , אין כמט ואין פרסומות  . יש יותר שליטה .

מצאים להם דברי נקיים עד כמה שאפשר , אי אפשר להיות מנותקים לגמרי מהעולם ......

ברור שצריך להגביל אותם ולא שישבו זומבי כל היום מול המחשב . כל דבר טוב במידה .

חצי שעה / 40 דקות ליום ..... כל אחת כמה שנראה לה לפי מה שהיא מרגישה וחושבת ....

הקטן עוד לא ראה במחשב .... (אבל 4 ו6  יכלים כן לראות ....)

אני מראה לה : דורה , קופיקו (היא מאוד אוהבת ), פלקע - ממכון מאיר (זה קצת לגדולים יותר , המסרים שם אז פחות ראה )

לפעמים ילדוס , סמי הכבאי (זה גם בטלויזה אצל סבתא ....).

כמה זמן תלוי משתנה . בדרך כלל סרטון או שתיים עד למקלחת . יוצא כ40 דקות ....

ביום שיש יותר כדי שאספיק לנקות ולבשל ......אולי כשעה או שעה וקצת .

וגם מקופיקו. צורת הדיבור, הזלזול, חוסר כיבוד ההורים.

שני אלה אנו לא מראים בשום פנים.

אני מראה לילדים שלי (בגילאים דומים) רק סרטים מבית יוצר שומר מצוות. (בספרים, למשל, אני יותר פתוחה).

אבל כן, אני עדיין לא שלמה עם ה"בייביסיטר" הזה, ובהחלט לא אוהבת את הבהייה חסרת-המעש הזאת במסך. (הקטנים לפחות עושים לפעמים את התנועות ביחד עם דודו, למשל, אבל זה לא 'זה')

אני באמת לא יודעת אם בימינן יש אפשרות לגדל ילדים בלעדי זה בכלל (במיוחד אם כבר יש מחשב בבית בכל מקרה), אבל אני חושבת לנסות להגביל את זה לתקופות: למשל, אני עכשיו אחרי לידה, תקופה מאתגרת יותר שאני בהחלט זקוקה בה לכל בייביסיטר נוסף... אבל אולי אחרי שתיגמר התקופה הזו, אשתדל יותר להגביל את הצפייה במחשב (יש לי חברה, למשל, שמראה סרטים לילדים שלה רק ביום שישי כשהיא שוטפת את הבית).

בכל אופן, תחליף לסרטים יכול להיות דיסקים להאזנה של שירי ילדים ושל סיפורים. הילדים שלי מאוד אוהבים. (גם בזה אני משתדלת לקנות רק של "דתיים").

במשך שעה

ואני איתם הרבה שעות (עם הקטן כל היום, חוץ משעות השינה, ועם הגדול מ13.30)

אני יוצאת איתם הרבה (ולדעתי זה הסוד של גידול ילדים בלי הרבה שעות מסגרת/מחשב) 

ובשאר הזמן הם משחקים לבד, לא רק במשחקי קופסא והרכבה וכד'

הם משחקים הרבה אחד עם השני, אני כן משתדלת גם לשבת איתם קצת אבל לא תמיד זה הולך

אבל אם הם לא היו יודעים להעסיק את עצמם אולי הייתי מתפתה יותר למחשב..

בחופש למשל הם כן רואים כל יום

כשהם יגיעו לביה"ס תנו להם ריטלין.

אם אני לא עשיתי  את המחקרים בעצמי אז אי אפשר לסמוך עליהם??

אחרי מקלחת, נותנת להם לראות סרטים בשעה האחרונה הלחוצה מבחינתי..

זה מינון מאוד נמוך.. ומציל אותי ברגעים האלו.

מכירה את הפיתוי גם בימים אחרים שאין כוח אבל מבחינתי זה גבול שהחלטתי שאני לא עוברת.

גם כי להם לא נכון ולא טוב, וגם לי עצם הגבול מחייב אותי כן להתאמץ לבלות לגמרי את הזמן איתם, (מה שת'כלס אני הכי רוצה. למרות שקשה לעיתים) ולחשוב מה למלא אותו.

ולגבי התוכן- אני מסכימה:

1. או רצף שירי ילדים לקטנטנים (גם זה רק רצפים מסוימים. כי סבבה בעיני "השפן הקטן" או "אצא לי השוקה" וכו' אבל לא סבבה "שבת בבוקר.. אמא שותה המון קפה..")

2. קליפים של שירי קודש וכאלה ביוטיוב

3. לגיל גדול יותר סרטי ילדים מ"הידברות"

4. והכי אהוב עליהם- סרטי חיות.. אמיתי, לא מצויירים. גם ביטויוב.

בדר"כ בסוף יום שישי.

האמת שכל יום נראה לי הרבה מדי...

זה זמן שבו הם מאוד פסיביים במקום להיות יצירתיים ואקטיביים.

שאם את מתלבטת בעניין, לא נח לך עם זה ואת מוכנה לעשות שינויים,

עדיף להוריד את המינון.

לא מזמן בת הקרוב לשנתיים עמדה לידי על כיסא כשחתכתי סלט על השיש

ונתתי לה לנסות לחתוך רצועות של מלפפון וכד'. 

כמובן שלא יצא לה כ"כ אז הראיתי לה ביחד איתי איך להחזיק את הידית של הסכין ולנסר בזהירות.

בפעם הבאה יצליח לה קצת יותר מן הסתם.

אני לא מסכימה לבנים שלי להתקרב לסכין. הם יודעים שאסור להם לגעת בזה.

אני חוששת שהיא תיקח סכין ללא ידיעתך ותנסה לחתוך איתה ללא השגחה.

לא יודעת מאיזה גיל אפשר לתת. אולי 7 או 8. (אבל אצלי הבכור בן 3 וחצי אז אני לא  כל כך יודעת באמת...)

מה שכן, הבכור כן יודע למרוח (גם) בעזרת סכין למריחה (לא חדה וללא שיניים) ממרח על לחם.

הבת הבכורה שלי בת שש (לא מזמן ) ואצלינו יודעים אסור להתקרב לסכין

גם לא חד אין כזה דבר סכין בבית! אבל לפעמים מרשה לביתי לכי להביא את הסכין הלא חד (סכין למריחה) בנוכחותי ותגעי

(מזהירה אותה)רק בכת הסכין לא באזור המסוכן!!

לי נראה שרק מגיל 10 לערך אתחיל לתת סכין חד.

לגבי מריחה (בסכין מריחה) אתן לה מגיל 7 .

עדיף לתת עצמאות בגיל מאוחר בדבר הצפציפי הזה מאשר

שהילד/ילדה תנזק ח"ו !!

כשהיא תפגוש אחת כזאת במקרה היא ממש לא תגע בה?

אני מעדיפה שהיא תדע מה עושים איתה ושתפנים שזה חד וצריך לשים לב לחוד שלה ולהזהר וכו'.

לחכות לגיל 7 או 8 כדי ללמוד לחתוך? נראה לי קצת מאוחר.

בת השמונה שלי מזמן מסוגלת לחתוך סלט בצורה זהירה. אפילו קשה לזכור ממתי.

וזה שאני נותנת להתנסות די פעם כשיש לי כח להתקשקשק עם זה זה לא אומר שהם מתרוצצים אצלי עם סכינים כל היום 

כמו שהם יודעים שחשמל זה אסור.

נסכים שאנחנו לא מסכימות

מישתמשת בסכין לא חדה למריחה , או בחד פעמי יודעת שזה מסוכן ורק ליד מבוגר היא משתמשת .

פעם או פעמים חתכה עם בעלי מלפפון , לידו וביחד איתו .....

בערך מגיל חמש כך (פחות או יותר ) התחלנו .....

רק עכשו למדה עם מזלג אז סכין?????.

הבית מלא גזירות בכל פינה...

אבל אני בהחלט מלמדת איך הולכים עם מספריים- מחזיקים את הקצוות החדים סגורים בתוך כף יד סגורה.

תפסיקו לחיות בהסטריה.

אם מסתכלים על הילד כשהוא מנסה לגזור, ומכוונים אותו מידי פעם - כבר בגיל שנתיים הוא יצליח לגזור מגזרות יפות.

ואם לא מסתכלים - הוא יחפש בעקשנות את המספרים בכל מקום וינסה את כוחותיו כשאתם לא בשטח

ואז התוצאות יהיו כואבות יותר.

גם בלי השגחה.

ככה זה אצלנו לפחות.

ולא עם סכין למריחה אלא עם סכין לחיתוך סלט. אמיתי לגמרי.

מאז שהגדולה התחילה לחתוך ירקות לסלט- כלומר מגיל 4 וחצי בערך היא נחתכה אולי פעם פעמיים.

השיתוף שלהם במטבח שווה את הסיכון.

בסכין של הסט של שבת (לא חדה) 

אני לא מבינה מה ההסטריה,

גם אמי נבעתת מלראות זאת... למרות שממש אי אפשר להחתך מסכין כזו גם אם מתאמצים.

כיום בגיל 5 לעי

תים רחוקות אני מרשה גם בסכין המשור של הירקות. ואם יחתך קצת- כנראה שילמד יותר להיזהר.

אם כי החיתוך בסכין הזו מלווה על ידי באופן צמוד ממש ובהשגחה של אופן ההחזקה והמרחק.

אני מעדיפה לשדר לו שאני סומכת עליו אני באמת מאמינה שזה בונה יותר מאשר הסכנה שבחתך קטן.

בגלל זה מלמדים איך משתמשים ומשגיחים וכו'

אם אני בסביבה ורואה ומלמדת מה עושים אין סיבה שיקרה דבר קיצוני כל כך כמו שתארת. יכולים להחתך קצת באצבע או משהו.

על כל דבר את יכולה לקחת את טווח הביטחון הכי קיצוני אבל אז לא נוכל ללמד את הילד כלום ונצטרך לשמור אותו סגור בחדר כל היום. מן הסתם לא התכוונת לזה... העניין הוא מתי בעצם לשחרר קצת ולתת להתנסות ובאיזה אופן.

כאן זה כבר כל אחד והטווח שמתאים לו ולמשפחה שלו...

לכשלעצמי, השתמשתי במספריים של ילדים כבר בגיל 5.

ראיתי בבית ספר שעבדתי ילדה שגזרה את אפה!!!!

ממש כך- חתכה את צידי האף ותפרו לה אותו, ב"ה. יכול היה להסתיים אחרת...

ילד עלול לא לשים לב ולתקוע בעין של אח שלו סכין. (בגלל זה אני גם לא מאפשרת לילדים לשחק עם מקלות וכו')

תזוזה לא במקום..

כשהייתי במש"צים כנערה, לימדו אותנו איך להשתמש בסכין , למרות זאת, חברה אחת פעם אחת בטעות חתכה כשהסכין פונה אליה - היא נחתכה. זה היה  עלול להיגמר בחתך רציני בבטן ח"ו! וזה כשמדובר בנערה בת 15, עם השגחת מדריכים ואחרי שיעור בנושא...

אף אחד לא אמר שסכין לא יכולה להיות מסוכנת.

גם אני בגילי המופלג, כשאני יודעת להשתמש בסכין נראה לי) נחתכתי פה ושם.

אז מה? אז אני לא אשתמש בסכין?

גיל 15 זה כבר ילדה בוגרת לחלוטין. כמו שקרתה לה טעות גם למבוגר יכלה לקרות טעות.

(ואולי אם הנערה הנ"ל היתה לומדת להזהר בגיל מוקדם יותר לא היו קורות לה טעויות כאלה?)...

נותנת להם לחתוך ירקות בסכין רגילה, או בסכין חד פעמית (לפעמים היא חדה יותר מסכין מתכת).

[והם מכינים "סלטים" לתפארת]...

ואני באמת חושבת שעדיף לקנות

לדעתי זה בכלל לא מוגזם...

היא רואה אנשים זרים באים ולוקחים דברים שהם חלק מהחיים שלה והיא לא מבינה מה קורה... בהחלט צריך לדבר עם ההורים שיכינו אותה למעבר שאפילו למבוגר זה גורם להרבה רגשות מעורבים אז קל וחומר לילדה בת שבע...

בדכ בין 11-12 עד שלוש

בין שמונה לשמונה וחצי

אבל לילדים שלי ביחוד הגדולה לוקח מלא זמן להרדם כי הם מאוד אנרגטים

ישנה שעה וחצי- שעתיים

הולכת לישון ב8 וקמה ב7

ישן בערך מ11.30-12.00 עד 14.00

הולך לישון ב19.30 וקם ב7.30

קמה בבוקר מוקדם- 5 וחצי עד 6 וחצי גג, הולכת לישון ב7 בערב.

ישן בבוקר.. לא בצהריים מ10 עד 11 וחצי

בלילה זה משתנה כרגע ישן מ7 בערב עד 6 וחצי 7  בערך

צהריים ישנה משהו כמו שעה, אולי לפעמים שעתיים.

קמה בשבע בבוקר בערך.

הולכת לישון תשע, לפעמים קרוב לעשר. (כאן זה הנקודה הכואבת... כשיש אחים די גדולים קשה לגרום לרוגע כזה שהיא תצליח להרדם במהירות ואני אוכל להתפנות לאחרים אז יוצא שהיא נגררת אחרי הסדר שלהם)

ישן בצהריים סביב 12 או 12 וחצי - כשעתיים .(במעון )

* בשבת 12 וחצי או אחת תלוי .... יכל לשון יותר ואז צריך להעיר אותו .....

בערר ישן בדרך כלל סביב שבע וחצי -שמונה .

קם בסביבות שבע , לפעמים אני מעירה אותו בשבע /שבע וקצת ....

נ.ב

נרדם עם הגדולה ביחד . (היא בת חמש ).

אלא אם כן תתחילי להעיר אותו הרבה יותר מוקדם בבוקר 

אם יש באפשרותך להשכיב יותר מוקדם בצהרים- נניח-מ-12-1 , תוכלי להקדים את שעת השינה.

אם שעות השינה הם במעון-לא תהיה לך ברירה וזה תקין אם הילד ישן גם ב9

יושן שעה וחצי ביום במעון (בין 12 ל 13:30) והולך לישון בשבע

וקם ב6:30 

ובזכות זה פיתחתי יכולות סבלנות שמפתיעות אותי לפעמים,

יכולות סובלנות לבלגן ופיפי שברח (אני לא צוחקת...בחיים לא חשבתי שככה יהיה אצלי..)

ובעיקר התפתחה אצלי יצירתיות, הודות לילדה השניה שלי שההתנהלות שלה בחיים דורשת המון פתרונות יצירתיים כדי לא להיכנס איתה ראש בראש.

כמובן- אני גם מגלה את נקודות החולשה והפחד שלי, שמוסתרות עמוק בפנים- ע"י ההשלכות שאני מגלה שאני עושה על הילדות.

ותודה, כיף לקרוא

המציאות של משפחה עם כמה ילדים קטנים היא מראש מציאות שגורמת לבלגן מתמיד והרבה לכלוך.

וזה נוסף לעובדה שכבר 6 שנים בערך אנחנו גרים בקרוון. הווה אומר- אכלנו קוסקוס לא. צהריים- כל הסלון קוסקוס..., הוצאנו לגו וקוביות לסלון- כל הבית לגו וקוביות... וכו' וכו'.

המציאות הזו פשוט מכריחה אותנו להבין שיש סדרי עדיפויות, ועדיף מבולגן ורגוע מאשר מסודר ועצבני.

העובדה הכי עקרונית היא- שכל בלגן ניתן לסדר מתישהוא, וכל לכלוך ניתן לניקוי, גם אם לא מיידי.

וכשזוכרים את זה- אז יש הרבה יותר סבלנות לכל האי סדר.

(לא שאני מלאך, כן? נגיד עכשיו כשמדבקות מפוזרות על כל הרצפה, וגומיות סיליקון מפוזרות בחר השני, והמגפיים אי שם באמצע, וגם יש כלים בכיור וארוחת צהריים להכין למחר- אני לא ממש מאושרת מזה. פשוט נראה לי שאני אתמקד בהכנת א. צהריים, אטאטא את המדבקות, ואת הגומיות אשאיר להן למחר...אף גומיה לא תברח, זה בטוח.)

וכשיש ילדה שהיתה ברגרסיה בגמילה במשך שנה וחצי בערך ()- אז הרגישות לשלוליות שנוצרות יורדת מאוד, עד שהיא מגיעה לאדישות מסוימת..."אוקיי, עוד פעם פיפי. בגדים רטובים למכונה, לנגב בסמרטוט ולמכונה, ללבוש מכנסיים נקיות". וגמרנו. אם זה קורה פעם בחודש, זה באמת ארוע שיכול להוציא משלווה, אבל אם זה קורה 4-5 פעמים ביום, אז מתרגלים...

ויצירתיות? בשביל זה צריך קצת חוש הומור וילדה כמו שלי.. את יודעת כמה שיטות יש לצחצוח שיניים? כמה דרכים יש ליציאה מהאמבטיה? כמה שמות יש לכינים? מכמה כיוונים אפשר להגיע לגן? כמה דברים אפשר לעשות עד שמגיעים לגן? עד כמה סופרים כדי להוריד חצאית..טייץ..תחתונים..חולצה..    וואו. המון....

מעבר למציאות שכביכול "מכריחה", יש ענין מהותי ונראה לי שהוא האחריות שיש לי על הילדים שלי.

אם יש מודעות שצורת ההתנהלות בבית היא חשובה לחינוך הילדים, ולא רק "צורך החיים"- אז ההורים יחשבו על איך מתנהלים.

נניח- אני כמובן יכולה להתעצבן ולכעוס ולדרוש סדר בכל דבר ועוד הרבה דברים, אבל מה נתתי בזה לילדות שלי?

לכל היותר סדר ונקיון יזכרו להן כדברים מעיקים ומרגיזים.

בתוך המציאות הקיימת- הדבר היותר משמעותי שאני יכולה להעניק להן הוא א. הבנה שיותר נעים לחיות בבית שמסתדר מדי פעם.    ב. לתת להן כלים איך להתמודד עם בלגן (נגיד- להגיד לילדה בת 4: תסדרי את החדר, זה לא ממש יעיל. צריך להגדיר משימות קטנות ופשוטות, ובסוף היא תלמד לעשות את זה בעצמה)

ג. ללמד הרגלי סדר ונקיון- מחזירים דברים למקום, מניחים בגדים בסל כביסה וכו' וכו'.

אז אם אני אחראית על חוויות החיים שלהן- אז יותר קל לי לגלות בסלנות כלפי דברים כאלה, ובכלל- כלפי כל מיני מצבים והתנהגויות.

עוד דוגמה- ילדה שבוכה כועסת משתוללת על כלום. אני כמובן יכולה לצאת מהכלים (אופס...קורה לפעמים..), לתת לה מכה ו"להכניע" אותה. אבל לא השגתי בזה הרבה. אולי שקט זמני ותסכול פנימי שלה.

אם אני "מסתכלת מלמעלה"- אני מבינה שבעצם התפקיד שלי בתור האחראית עליה היא ללמד אותה ולתת לה כלים איך לצאת מהמצב הזה ואיך להביע את עצמה בצורה יותר סבירה ונגישה לציבור... ואז ממילא יש לי יותר סבלנות.

עוד דוגמה- מצבי לחץ. כשצריך לעשות הרבה דברים (ערב שבת..), לצאת בזמן מסוים. אני אישית נלחצת מהדברים האלה ולכן בקלות אני יכולה למצוא את עצמי מתעצבנת עליהן "שלא יפריעו לי". ברור שלא השגתי בזה כלום. גם לא שקט, כי הן סתם יחפשו את עצמן... אבל אם אני מצליחה להתעלות למקום האחראי יותר- אז אני מבינה שהכי חשוב פה זה להיות בנחת, ואז זה מכריח אותי להיות בסבלנות ולמצוא פתרונות למצב. (גם אם החדרים במצב תהו ובהו בזמן כניסת השבת, וגם אם משאירים את הבית הפוך כשיוצאים- לא קורה כלום. נבדק ונוסה עשרות פעמים..)

אז זהו. נראה לי שההתעלות הזו מעל המצב שמול העינים, וזכרון התכלית שלשמה הילדים הללו נולדו לנו- נותנים לי יכולת להיות יותר סבלנית. בדרך כלל לפחות...

וגם לי לפעמים עולות מחשבות כמו שכתבת, על יתרון החינוך לטווח הארוך מול חוסר הסבלנות בטווח הקצר...

בראיה של שנים לאחור למדתי לצאת מעצמי ולהנות מלהעניק 

למדתי שכדי לדרוש אני חייב גם לבצע או לפחות לשאוף להיות במקום שבו אני מצפה מילדי שיהיו 

למדתי להגדיר שאיפות לעתיד ולהגדיר קו של משפחה . גם רוחני. כי כדי להעניק דרך היא צריכה להיות ברורה לנותן.

גדלתי בדרך התמודדות עם קשיים . כי כמו שאני מלמד את ילדי להתמודד אני מבין שזו דרך מומלצת גם עבורי

למדתי מהשהות עם ילדי שמשתלם (לומד ומתקדם) זה הכי מושלם ועדיף מאשר מציאות דימיונית ללא חסרונות

גדלתי מהם עוד המון המון המון 

ותודה על רגעים שעזרו לי להתבונן בזה

לימוד זכות

עין טובה

גמישות

נתינה ללא ציפייה לתמורה

רוחב לב

התגברות על כעס

שמחה במה שיש

ובגיל ההתבגרות שלהם הבנתי שזה בעצם גיל ההתבגרות שלנו, הם גדלים טבעי.

למדתי:

להתגמש

אהבה

רוך

שיש לי כוחות יותר ממה שחשבתי

אסרטיביות

בס"ד

ובאמת..

שאלה יפיפייה...

גיליתי שאני מאד חברה של הילדים שלי, כאשר בצעירותי הייתי בטוחה שיהיה לי משטר חיילים...
גיליתי שכדורגל זה משחק כייפי במיוחד, גם אם לומדים אותו לראשונה בגיל 28 ,
שכאשר יש קצת זמן, בלי לחץ, ואפשר באמת להיות עם הילדים, ופנויה אליהם, הורות זה פשוט תענוג.
 

אכן תענוג.

שיש לי כוחות ממה שחשבתי שאוכל לתת

גמישות

סבלנות אפילו שאני מתפוצצת מבפנים

לימוד זכות

נתינה בלי משוב

ועין טובה

ואהו ממש תודה על השרשור באמת שבלי זה לא הייתי חושבת על הדברים זה נותן כח עוד ועוד להתגבר ולהתחזק!!

ובת 30 אשמח אם תתני לי או אחרות כלים כיצד להתמודד עם ילדה שבוכה על שטוית (אולי רק בעיני זה נראה כך) ואיך לא להתפוצצץ ולכעוס עליה ולתת לה כלים להתמודד בלי להוציא עליה!!היא יכולה לבכות שעות על כך!

אפשר להתעצבן ממנה, ואפשר לצחוק מהסיטואציה

ילד שמחליט לעשות הפגנה ולשכב על המדרכה לנוח כי הלכנו רחוק מידי בשבילו והוא עייף

אפשר להתעצבן עליו ולהקים אותו כי אני צריכה להגיע ואני לחוצה וממהרת נורא

אפשר לעמוד מעליו ולצחוק, לומר לו כמה הוא מתוק ושינוח עד שהוא מוכן לבוא

פעם אחרת- הוא פשוט התיישב על אבן בשולי המדרכה... 

כן, זה כמעט מחויב המציאות (או לא כמעט).

זה מלמד לצאת מעצמך, לתת גם כשאני רוצה לשמור לעצמי (מה שאני עושה לפעמים), להיות יותר מודעת להתנהגות שלי ולהשלכות של הבחירות שלי על הקרובים אליי, לעידכון מתמיד של סדרי העדיפויות שלי, להרבה עבודה עצמית.

ברוך ה' שזכינו.

(אגב, איזה "אותה גברת" את?...)

כשאני הולכת עם הילדים הם רואים דברים שאני לא רואה. הנקודה הזו היא חדשה ומרתקת. הצורך להיות ולחוות עם הילדים חשף אצלי כישורים שאף פעם לא ידעתי על קיומם למשל בתחום היצירה. אני עוד רחוקה מבניית תערוכה אלב השקט וההנאה של לשבת ולצייר, לפסל וכו' זה עניין שגיליתי בזכות האימהות. 

בקטע של האחריות - המון המון התאמה לכל ילד את מה שהוא צריך. 

סבלנות, איפוק, ויש עוד המון דברים שבזכות הילדים למדתי שאני עוד צריכה ללמוד... וגם זה תהליך חשוב 

הבאנו לה בלון,כתר,כרטיס,עוגה ושרנו שירי יום הולדת

אלא מה שהופיעה איזו מפקחת של בית המשפט שתצפתה עלינו כשיחקנו עם הילדים בחוץ מה שגרם לי לפתוח דלת בתנופה חזקה מידי ולילדה לקבל מכה במצח

איזה יופי.

נראה "שגרתי" - אבל להורים זה עולם-ומלואו. בצדק..

תזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים. ובדרך טובה ונינוחה ושמחה.

הרבה נחת. 

אז דוקא היום שלחו איזה מומחית לתצפת???????

למה דוקא היום???????.

לא יכלו לתת לנו קצת שקט עם הילדה??????היא סתם התבישה ונלחצה מאוד

הרגישה את זה.

מפני שזה כבר פעם שניה שיש אירוע משפחתי ואני מרגישה שמנסים להדיר אותנו

שתזכו לגדלה מתוך נחת ובריאות לתורה חופה ומעשים טובים

נחת שמחה וברכה!