פורום הורות (עמוד 238)

לא מזמן בת הקרוב לשנתיים עמדה לידי על כיסא כשחתכתי סלט על השיש

ונתתי לה לנסות לחתוך רצועות של מלפפון וכד'. 

כמובן שלא יצא לה כ"כ אז הראיתי לה ביחד איתי איך להחזיק את הידית של הסכין ולנסר בזהירות.

בפעם הבאה יצליח לה קצת יותר מן הסתם.

אני לא מסכימה לבנים שלי להתקרב לסכין. הם יודעים שאסור להם לגעת בזה.

אני חוששת שהיא תיקח סכין ללא ידיעתך ותנסה לחתוך איתה ללא השגחה.

לא יודעת מאיזה גיל אפשר לתת. אולי 7 או 8. (אבל אצלי הבכור בן 3 וחצי אז אני לא  כל כך יודעת באמת...)

מה שכן, הבכור כן יודע למרוח (גם) בעזרת סכין למריחה (לא חדה וללא שיניים) ממרח על לחם.

הבת הבכורה שלי בת שש (לא מזמן ) ואצלינו יודעים אסור להתקרב לסכין

גם לא חד אין כזה דבר סכין בבית! אבל לפעמים מרשה לביתי לכי להביא את הסכין הלא חד (סכין למריחה) בנוכחותי ותגעי

(מזהירה אותה)רק בכת הסכין לא באזור המסוכן!!

לי נראה שרק מגיל 10 לערך אתחיל לתת סכין חד.

לגבי מריחה (בסכין מריחה) אתן לה מגיל 7 .

עדיף לתת עצמאות בגיל מאוחר בדבר הצפציפי הזה מאשר

שהילד/ילדה תנזק ח"ו !!

כשהיא תפגוש אחת כזאת במקרה היא ממש לא תגע בה?

אני מעדיפה שהיא תדע מה עושים איתה ושתפנים שזה חד וצריך לשים לב לחוד שלה ולהזהר וכו'.

לחכות לגיל 7 או 8 כדי ללמוד לחתוך? נראה לי קצת מאוחר.

בת השמונה שלי מזמן מסוגלת לחתוך סלט בצורה זהירה. אפילו קשה לזכור ממתי.

וזה שאני נותנת להתנסות די פעם כשיש לי כח להתקשקשק עם זה זה לא אומר שהם מתרוצצים אצלי עם סכינים כל היום 

כמו שהם יודעים שחשמל זה אסור.

נסכים שאנחנו לא מסכימות

מישתמשת בסכין לא חדה למריחה , או בחד פעמי יודעת שזה מסוכן ורק ליד מבוגר היא משתמשת .

פעם או פעמים חתכה עם בעלי מלפפון , לידו וביחד איתו .....

בערך מגיל חמש כך (פחות או יותר ) התחלנו .....

רק עכשו למדה עם מזלג אז סכין?????.

הבית מלא גזירות בכל פינה...

אבל אני בהחלט מלמדת איך הולכים עם מספריים- מחזיקים את הקצוות החדים סגורים בתוך כף יד סגורה.

תפסיקו לחיות בהסטריה.

אם מסתכלים על הילד כשהוא מנסה לגזור, ומכוונים אותו מידי פעם - כבר בגיל שנתיים הוא יצליח לגזור מגזרות יפות.

ואם לא מסתכלים - הוא יחפש בעקשנות את המספרים בכל מקום וינסה את כוחותיו כשאתם לא בשטח

ואז התוצאות יהיו כואבות יותר.

גם בלי השגחה.

ככה זה אצלנו לפחות.

ולא עם סכין למריחה אלא עם סכין לחיתוך סלט. אמיתי לגמרי.

מאז שהגדולה התחילה לחתוך ירקות לסלט- כלומר מגיל 4 וחצי בערך היא נחתכה אולי פעם פעמיים.

השיתוף שלהם במטבח שווה את הסיכון.

בסכין של הסט של שבת (לא חדה) 

אני לא מבינה מה ההסטריה,

גם אמי נבעתת מלראות זאת... למרות שממש אי אפשר להחתך מסכין כזו גם אם מתאמצים.

כיום בגיל 5 לעי

תים רחוקות אני מרשה גם בסכין המשור של הירקות. ואם יחתך קצת- כנראה שילמד יותר להיזהר.

אם כי החיתוך בסכין הזו מלווה על ידי באופן צמוד ממש ובהשגחה של אופן ההחזקה והמרחק.

אני מעדיפה לשדר לו שאני סומכת עליו אני באמת מאמינה שזה בונה יותר מאשר הסכנה שבחתך קטן.

בגלל זה מלמדים איך משתמשים ומשגיחים וכו'

אם אני בסביבה ורואה ומלמדת מה עושים אין סיבה שיקרה דבר קיצוני כל כך כמו שתארת. יכולים להחתך קצת באצבע או משהו.

על כל דבר את יכולה לקחת את טווח הביטחון הכי קיצוני אבל אז לא נוכל ללמד את הילד כלום ונצטרך לשמור אותו סגור בחדר כל היום. מן הסתם לא התכוונת לזה... העניין הוא מתי בעצם לשחרר קצת ולתת להתנסות ובאיזה אופן.

כאן זה כבר כל אחד והטווח שמתאים לו ולמשפחה שלו...

לכשלעצמי, השתמשתי במספריים של ילדים כבר בגיל 5.

ראיתי בבית ספר שעבדתי ילדה שגזרה את אפה!!!!

ממש כך- חתכה את צידי האף ותפרו לה אותו, ב"ה. יכול היה להסתיים אחרת...

ילד עלול לא לשים לב ולתקוע בעין של אח שלו סכין. (בגלל זה אני גם לא מאפשרת לילדים לשחק עם מקלות וכו')

תזוזה לא במקום..

כשהייתי במש"צים כנערה, לימדו אותנו איך להשתמש בסכין , למרות זאת, חברה אחת פעם אחת בטעות חתכה כשהסכין פונה אליה - היא נחתכה. זה היה  עלול להיגמר בחתך רציני בבטן ח"ו! וזה כשמדובר בנערה בת 15, עם השגחת מדריכים ואחרי שיעור בנושא...

אף אחד לא אמר שסכין לא יכולה להיות מסוכנת.

גם אני בגילי המופלג, כשאני יודעת להשתמש בסכין נראה לי) נחתכתי פה ושם.

אז מה? אז אני לא אשתמש בסכין?

גיל 15 זה כבר ילדה בוגרת לחלוטין. כמו שקרתה לה טעות גם למבוגר יכלה לקרות טעות.

(ואולי אם הנערה הנ"ל היתה לומדת להזהר בגיל מוקדם יותר לא היו קורות לה טעויות כאלה?)...

נותנת להם לחתוך ירקות בסכין רגילה, או בסכין חד פעמית (לפעמים היא חדה יותר מסכין מתכת).

[והם מכינים "סלטים" לתפארת]...

ואני באמת חושבת שעדיף לקנות

לדעתי זה בכלל לא מוגזם...

היא רואה אנשים זרים באים ולוקחים דברים שהם חלק מהחיים שלה והיא לא מבינה מה קורה... בהחלט צריך לדבר עם ההורים שיכינו אותה למעבר שאפילו למבוגר זה גורם להרבה רגשות מעורבים אז קל וחומר לילדה בת שבע...

בדכ בין 11-12 עד שלוש

בין שמונה לשמונה וחצי

אבל לילדים שלי ביחוד הגדולה לוקח מלא זמן להרדם כי הם מאוד אנרגטים

ישנה שעה וחצי- שעתיים

הולכת לישון ב8 וקמה ב7

ישן בערך מ11.30-12.00 עד 14.00

הולך לישון ב19.30 וקם ב7.30

קמה בבוקר מוקדם- 5 וחצי עד 6 וחצי גג, הולכת לישון ב7 בערב.

ישן בבוקר.. לא בצהריים מ10 עד 11 וחצי

בלילה זה משתנה כרגע ישן מ7 בערב עד 6 וחצי 7  בערך

צהריים ישנה משהו כמו שעה, אולי לפעמים שעתיים.

קמה בשבע בבוקר בערך.

הולכת לישון תשע, לפעמים קרוב לעשר. (כאן זה הנקודה הכואבת... כשיש אחים די גדולים קשה לגרום לרוגע כזה שהיא תצליח להרדם במהירות ואני אוכל להתפנות לאחרים אז יוצא שהיא נגררת אחרי הסדר שלהם)

ישן בצהריים סביב 12 או 12 וחצי - כשעתיים .(במעון )

* בשבת 12 וחצי או אחת תלוי .... יכל לשון יותר ואז צריך להעיר אותו .....

בערר ישן בדרך כלל סביב שבע וחצי -שמונה .

קם בסביבות שבע , לפעמים אני מעירה אותו בשבע /שבע וקצת ....

נ.ב

נרדם עם הגדולה ביחד . (היא בת חמש ).

אלא אם כן תתחילי להעיר אותו הרבה יותר מוקדם בבוקר 

אם יש באפשרותך להשכיב יותר מוקדם בצהרים- נניח-מ-12-1 , תוכלי להקדים את שעת השינה.

אם שעות השינה הם במעון-לא תהיה לך ברירה וזה תקין אם הילד ישן גם ב9

יושן שעה וחצי ביום במעון (בין 12 ל 13:30) והולך לישון בשבע

וקם ב6:30 

ובזכות זה פיתחתי יכולות סבלנות שמפתיעות אותי לפעמים,

יכולות סובלנות לבלגן ופיפי שברח (אני לא צוחקת...בחיים לא חשבתי שככה יהיה אצלי..)

ובעיקר התפתחה אצלי יצירתיות, הודות לילדה השניה שלי שההתנהלות שלה בחיים דורשת המון פתרונות יצירתיים כדי לא להיכנס איתה ראש בראש.

כמובן- אני גם מגלה את נקודות החולשה והפחד שלי, שמוסתרות עמוק בפנים- ע"י ההשלכות שאני מגלה שאני עושה על הילדות.

ותודה, כיף לקרוא

המציאות של משפחה עם כמה ילדים קטנים היא מראש מציאות שגורמת לבלגן מתמיד והרבה לכלוך.

וזה נוסף לעובדה שכבר 6 שנים בערך אנחנו גרים בקרוון. הווה אומר- אכלנו קוסקוס לא. צהריים- כל הסלון קוסקוס..., הוצאנו לגו וקוביות לסלון- כל הבית לגו וקוביות... וכו' וכו'.

המציאות הזו פשוט מכריחה אותנו להבין שיש סדרי עדיפויות, ועדיף מבולגן ורגוע מאשר מסודר ועצבני.

העובדה הכי עקרונית היא- שכל בלגן ניתן לסדר מתישהוא, וכל לכלוך ניתן לניקוי, גם אם לא מיידי.

וכשזוכרים את זה- אז יש הרבה יותר סבלנות לכל האי סדר.

(לא שאני מלאך, כן? נגיד עכשיו כשמדבקות מפוזרות על כל הרצפה, וגומיות סיליקון מפוזרות בחר השני, והמגפיים אי שם באמצע, וגם יש כלים בכיור וארוחת צהריים להכין למחר- אני לא ממש מאושרת מזה. פשוט נראה לי שאני אתמקד בהכנת א. צהריים, אטאטא את המדבקות, ואת הגומיות אשאיר להן למחר...אף גומיה לא תברח, זה בטוח.)

וכשיש ילדה שהיתה ברגרסיה בגמילה במשך שנה וחצי בערך ()- אז הרגישות לשלוליות שנוצרות יורדת מאוד, עד שהיא מגיעה לאדישות מסוימת..."אוקיי, עוד פעם פיפי. בגדים רטובים למכונה, לנגב בסמרטוט ולמכונה, ללבוש מכנסיים נקיות". וגמרנו. אם זה קורה פעם בחודש, זה באמת ארוע שיכול להוציא משלווה, אבל אם זה קורה 4-5 פעמים ביום, אז מתרגלים...

ויצירתיות? בשביל זה צריך קצת חוש הומור וילדה כמו שלי.. את יודעת כמה שיטות יש לצחצוח שיניים? כמה דרכים יש ליציאה מהאמבטיה? כמה שמות יש לכינים? מכמה כיוונים אפשר להגיע לגן? כמה דברים אפשר לעשות עד שמגיעים לגן? עד כמה סופרים כדי להוריד חצאית..טייץ..תחתונים..חולצה..    וואו. המון....

מעבר למציאות שכביכול "מכריחה", יש ענין מהותי ונראה לי שהוא האחריות שיש לי על הילדים שלי.

אם יש מודעות שצורת ההתנהלות בבית היא חשובה לחינוך הילדים, ולא רק "צורך החיים"- אז ההורים יחשבו על איך מתנהלים.

נניח- אני כמובן יכולה להתעצבן ולכעוס ולדרוש סדר בכל דבר ועוד הרבה דברים, אבל מה נתתי בזה לילדות שלי?

לכל היותר סדר ונקיון יזכרו להן כדברים מעיקים ומרגיזים.

בתוך המציאות הקיימת- הדבר היותר משמעותי שאני יכולה להעניק להן הוא א. הבנה שיותר נעים לחיות בבית שמסתדר מדי פעם.    ב. לתת להן כלים איך להתמודד עם בלגן (נגיד- להגיד לילדה בת 4: תסדרי את החדר, זה לא ממש יעיל. צריך להגדיר משימות קטנות ופשוטות, ובסוף היא תלמד לעשות את זה בעצמה)

ג. ללמד הרגלי סדר ונקיון- מחזירים דברים למקום, מניחים בגדים בסל כביסה וכו' וכו'.

אז אם אני אחראית על חוויות החיים שלהן- אז יותר קל לי לגלות בסלנות כלפי דברים כאלה, ובכלל- כלפי כל מיני מצבים והתנהגויות.

עוד דוגמה- ילדה שבוכה כועסת משתוללת על כלום. אני כמובן יכולה לצאת מהכלים (אופס...קורה לפעמים..), לתת לה מכה ו"להכניע" אותה. אבל לא השגתי בזה הרבה. אולי שקט זמני ותסכול פנימי שלה.

אם אני "מסתכלת מלמעלה"- אני מבינה שבעצם התפקיד שלי בתור האחראית עליה היא ללמד אותה ולתת לה כלים איך לצאת מהמצב הזה ואיך להביע את עצמה בצורה יותר סבירה ונגישה לציבור... ואז ממילא יש לי יותר סבלנות.

עוד דוגמה- מצבי לחץ. כשצריך לעשות הרבה דברים (ערב שבת..), לצאת בזמן מסוים. אני אישית נלחצת מהדברים האלה ולכן בקלות אני יכולה למצוא את עצמי מתעצבנת עליהן "שלא יפריעו לי". ברור שלא השגתי בזה כלום. גם לא שקט, כי הן סתם יחפשו את עצמן... אבל אם אני מצליחה להתעלות למקום האחראי יותר- אז אני מבינה שהכי חשוב פה זה להיות בנחת, ואז זה מכריח אותי להיות בסבלנות ולמצוא פתרונות למצב. (גם אם החדרים במצב תהו ובהו בזמן כניסת השבת, וגם אם משאירים את הבית הפוך כשיוצאים- לא קורה כלום. נבדק ונוסה עשרות פעמים..)

אז זהו. נראה לי שההתעלות הזו מעל המצב שמול העינים, וזכרון התכלית שלשמה הילדים הללו נולדו לנו- נותנים לי יכולת להיות יותר סבלנית. בדרך כלל לפחות...

וגם לי לפעמים עולות מחשבות כמו שכתבת, על יתרון החינוך לטווח הארוך מול חוסר הסבלנות בטווח הקצר...

בראיה של שנים לאחור למדתי לצאת מעצמי ולהנות מלהעניק 

למדתי שכדי לדרוש אני חייב גם לבצע או לפחות לשאוף להיות במקום שבו אני מצפה מילדי שיהיו 

למדתי להגדיר שאיפות לעתיד ולהגדיר קו של משפחה . גם רוחני. כי כדי להעניק דרך היא צריכה להיות ברורה לנותן.

גדלתי בדרך התמודדות עם קשיים . כי כמו שאני מלמד את ילדי להתמודד אני מבין שזו דרך מומלצת גם עבורי

למדתי מהשהות עם ילדי שמשתלם (לומד ומתקדם) זה הכי מושלם ועדיף מאשר מציאות דימיונית ללא חסרונות

גדלתי מהם עוד המון המון המון 

ותודה על רגעים שעזרו לי להתבונן בזה

לימוד זכות

עין טובה

גמישות

נתינה ללא ציפייה לתמורה

רוחב לב

התגברות על כעס

שמחה במה שיש

ובגיל ההתבגרות שלהם הבנתי שזה בעצם גיל ההתבגרות שלנו, הם גדלים טבעי.

למדתי:

להתגמש

אהבה

רוך

שיש לי כוחות יותר ממה שחשבתי

אסרטיביות

בס"ד

ובאמת..

שאלה יפיפייה...

גיליתי שאני מאד חברה של הילדים שלי, כאשר בצעירותי הייתי בטוחה שיהיה לי משטר חיילים...
גיליתי שכדורגל זה משחק כייפי במיוחד, גם אם לומדים אותו לראשונה בגיל 28 ,
שכאשר יש קצת זמן, בלי לחץ, ואפשר באמת להיות עם הילדים, ופנויה אליהם, הורות זה פשוט תענוג.
 

אכן תענוג.

שיש לי כוחות ממה שחשבתי שאוכל לתת

גמישות

סבלנות אפילו שאני מתפוצצת מבפנים

לימוד זכות

נתינה בלי משוב

ועין טובה

ואהו ממש תודה על השרשור באמת שבלי זה לא הייתי חושבת על הדברים זה נותן כח עוד ועוד להתגבר ולהתחזק!!

ובת 30 אשמח אם תתני לי או אחרות כלים כיצד להתמודד עם ילדה שבוכה על שטוית (אולי רק בעיני זה נראה כך) ואיך לא להתפוצצץ ולכעוס עליה ולתת לה כלים להתמודד בלי להוציא עליה!!היא יכולה לבכות שעות על כך!

אפשר להתעצבן ממנה, ואפשר לצחוק מהסיטואציה

ילד שמחליט לעשות הפגנה ולשכב על המדרכה לנוח כי הלכנו רחוק מידי בשבילו והוא עייף

אפשר להתעצבן עליו ולהקים אותו כי אני צריכה להגיע ואני לחוצה וממהרת נורא

אפשר לעמוד מעליו ולצחוק, לומר לו כמה הוא מתוק ושינוח עד שהוא מוכן לבוא

פעם אחרת- הוא פשוט התיישב על אבן בשולי המדרכה... 

כן, זה כמעט מחויב המציאות (או לא כמעט).

זה מלמד לצאת מעצמך, לתת גם כשאני רוצה לשמור לעצמי (מה שאני עושה לפעמים), להיות יותר מודעת להתנהגות שלי ולהשלכות של הבחירות שלי על הקרובים אליי, לעידכון מתמיד של סדרי העדיפויות שלי, להרבה עבודה עצמית.

ברוך ה' שזכינו.

(אגב, איזה "אותה גברת" את?...)

כשאני הולכת עם הילדים הם רואים דברים שאני לא רואה. הנקודה הזו היא חדשה ומרתקת. הצורך להיות ולחוות עם הילדים חשף אצלי כישורים שאף פעם לא ידעתי על קיומם למשל בתחום היצירה. אני עוד רחוקה מבניית תערוכה אלב השקט וההנאה של לשבת ולצייר, לפסל וכו' זה עניין שגיליתי בזכות האימהות. 

בקטע של האחריות - המון המון התאמה לכל ילד את מה שהוא צריך. 

סבלנות, איפוק, ויש עוד המון דברים שבזכות הילדים למדתי שאני עוד צריכה ללמוד... וגם זה תהליך חשוב 

הבאנו לה בלון,כתר,כרטיס,עוגה ושרנו שירי יום הולדת

אלא מה שהופיעה איזו מפקחת של בית המשפט שתצפתה עלינו כשיחקנו עם הילדים בחוץ מה שגרם לי לפתוח דלת בתנופה חזקה מידי ולילדה לקבל מכה במצח

איזה יופי.

נראה "שגרתי" - אבל להורים זה עולם-ומלואו. בצדק..

תזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים. ובדרך טובה ונינוחה ושמחה.

הרבה נחת. 

אז דוקא היום שלחו איזה מומחית לתצפת???????

למה דוקא היום???????.

לא יכלו לתת לנו קצת שקט עם הילדה??????היא סתם התבישה ונלחצה מאוד

הרגישה את זה.

מפני שזה כבר פעם שניה שיש אירוע משפחתי ואני מרגישה שמנסים להדיר אותנו

שתזכו לגדלה מתוך נחת ובריאות לתורה חופה ומעשים טובים

נחת שמחה וברכה!

חלק מילדי הם כאלה. אלו לא ילדים רגילים שזקוקים להכוונה קלה. אלו ילדים עם קושי עצום בשליטה בדחפים - ילד רגיל לא היה זורק עליך בקבוק מים.

אלו ילדים שצריך לנהוג איתם על פי הכלל: "להכות בברזל בעודו קר". המשפט הזה הוא של פרופ' חיים עומר שמתמחה בהשגת משמעת אצל ילדים בעלי הפרעות התנהגות כאלו ואחרות.

בשום אופן אין להעניש אותו על מה שקרה אתמול. בבוקר - שחר של יום חדש מתחיל (בדרך כלל יום חדש של בלגנים...). אפשר לחבק אותו. להזכיר את מה שקרה אתמול - רק אם יש עם מי לדבר: אם הוא נינוח ולא סוער - לומר לו שאת מכירה אותו, שהוא ילד מקסים ונשמה אבל הוא כנראה איבד שליטה אתמול. לשאול מה הוא מציע, איך אפשר להזכיר לו בזמן אמת שככה לא מתנהגים? זה לא יעזור הרבה בעיצומם של הקרבות אבל מוכרחה להיות מצידנו  התייחסות למה שארע. מצד שני לא להתעכב על זה יותר מדי. שיחה עניינית.

מה שאני הייתי עושה - בזמן אמת לא נכנסת למאבקי כח (גם אני חטפתי מגבים ומטאטאים על הראש).

אפשר להפטיר (בקול מצטער) - "חבל. מי שמתגבר ומשאיר לאחרים יקבל מחר ממתק חדש שרציתי לקנות". ואם הוא מוסיף לטפס לומר שוב "חבל" ולהתעלם.

אחרי שירד עם השלל ביד - אפשר להציע "אתה יודע מה? תחלק אתה לאחים ואני מרשה לך לקחת לעצמך ממתק אחד נוסף " (ואל תוסיפי "בלבד" למרות שמטון דברייך זה מה שנשמע, כי בדיוק הביטויים האלו מהווים טריגר להפרה נוספת של המשמעת). 

זו אומנם תורה שלמה, אבל בקיצור אפשר לומר שעם הילדים האלו יש להתנהל כמה שיותר מתוך שלוות נפש ואפילו בהומור . בהתנהלות כזאת אין הכוונה שמתעלמים ונותנים לילד לעשות ככל העולה על רוחו  אלא עוזרים לילד לווסת את הדחפים וסערת הנפש  שגורמים לצורך להפר את המשמעת שוב ושוב.

לצפות שיהיו ממושמעים כמו ילדים רגילים - אין טעם.

מה שצריך הוא לנתב  את התקריות האלה (שפורצות שוב ושוב במהלך היום)  למקום של דו שיח: "חמוד לאן אתה מטפס? אה אל הממתקים. אבל אתה זוכר שאלו הממתקים של כולם ואחרים עוד לא קיבלו? רגע - תעצור רגע את הטיפוס (ממש לחבק אותו בעודו על רוקד על השיש/בראש המקרר)  ותגיד לי - אז מה אתה מציע?  אתה יודע מה -" ולחזור על ההצעה שכתבתי קודם.

הילדים האלו יודעים להעריך את דו השיח הזה ואת האופן שבו מוכנים לבוא לקראתם.

ואל תרגישי רע עם עצמך. קיבלת מהקב"ה מתנה לא פשוטה. סימן שהקב"ה סומך על הכוחות והיכולות שלך להצמיח  את הילד הזה יפה.

אם משדרים לילד אתה  חריג מיסכן שאינו יכול ללמוד לדחות סיפוקים ולשלוט בעצמו אז נותנים לזה לגיטימציה כי אם ממילא אינו יכול לשלוט בעצמו אז מותר לו ממילא,אפשר בהחלט לוסת את זה עוד לפני שהניח את כף רגלו על השיש ובטח ובטח לא להציע לו עוד ממתק(למה בידיוק מגיע לו?)אלא לשלוח אותו לחדר או החוצה או לכל פעילות אחרת שתרגע אותו ואז לנהל איתו את השיחה העינינית,לא נראה לי שמישהו פה חושב על עונשים אבל בדור שלנו צריך מאוד מאוד להזהר בהגדרות כמו הפרעות התנהגות או קושי בשליטה בדחפים שמאוד חביבים על אנשי אקדמיה כדי להצדיק בעיקר את התיאוריות הקלוקלות שלהם שגורמות לילדים להתנהג כמו שהם מתנהגים

נדמה לי שהפותחת תיארה איך היא פחות או יותר זורקת את הילד מהבית  במהלך ההסלמה... וגם זה לא עזר.

את רוצה להשליט משמעת ללא עוררין? לא ילך. הילד הזה גם יעשה לך את המוות וגם יצא מכל סבב כזה עם ידיעה הולכת ומתבררת שהוא ילד שלילי. ככה מגדלים עבריינים.

מאידך, דו שיח נותן לו גם כלים לזהות את הדחפים שלו וגם דרכים לשלוט בהם.

ולא צריך לזלזל בכל אנשי האקדמיה. עם כל הכבוד, אני לא רואה איך את מתמודדת עם ילד כזה שהפך למבוגר וכל מה שהוא מכיר הם מאבקי כוח. מבוגר בן 40 שלמשל מחנה את הרכב של ההורים במקום לא ידוע ולא מוכן לספר היכן הוא. הוריו חסרי האונים כבר לא יכולים לשלוח אותו לחדר ולא יצא עד שיגלה היכן החנה את הרכב.

וזו רק דוגמא אחת. ההתנהגות הזו לא נעלמת אם "לא נותנים לה לגיטימציה" כדברייך. היא רק הולכת ומחריפה.

בדוגמא שנתתי הממתק הנוסף לא היה פרס. הוא היה דרך ליטול את העוקץ מן הצורך להפר משמעת.

הם בני אדם לא זן של פרפרים,לפרפרים אין שכל לחשוב ,להבין את תוצאות מעשיהם ולפעול לתקנם.

איפוא בידיוק כתבתי על משמעת ללא עוררין?אהה כי כניראה לא כתבתי

ילד שלילי?

גידול עבריינים?

זו פרשנות שלך נטו כי גם את זה לא כתבתי ועצם זה שהמושגים האלה עלו אצלך באופן אוטומטי זה ממש מצער ואפילו עצוב אבל כמובן מה אפשר לצפות מהאקדמיה?אצלם כל ילד הוא פוטנציאל לעבריינות,אני מעדיפה ללכת בדרך התורה ובהדרכת מוריה שרבים מהם דרך אגב אנשי חינוך משכמם ומעלה ועליהם אפעס אני סומכת יותר מאשר על האופנות המתחלפות באקדמיה.

מזועזע מהדרך של יטבתה.

איני יודע מי היא, אבל אני מנחש שאין לה ילדים.

הוא בן 4!

ארבע!

תיוג בגיל כזה הוא מוקדם מדי. וענישה (או 'תוצאה טבעית') מוגבלת לטווח קצר. [להזכיר: העולם בגיל כזה מחולק ל'אתמול' = כמה שעות, ו'פעםפעםפעם' = שלשום]

מה שכן עובד. ויחד עם זאת אמיתי:

א. את אמא טובה. נדירות האמהות שיחזרו בתקיפות ובסבלנות מבלי להרים את הקול. שזה אומר, שתהיה לכך השפעה, גם אם לא מיידית.

ב. לוח מדבקות של התנהגות טובה. ולהפציץ: אין בעיה לפעמים להדביק מדבקה כל 5 דקות, על כל 'התגברות', התנהגות טובה, וכו'.

ג. תגובות תוצאה טבעית מיידיות - למשל, את ארון הממתקים צריך 'לנעול', או להעביר מקום וכד' כתוצאת מעשיו. או לחילופין להחרים משחק וכד'.

ג. כמו שאמרתי, אין מה להעניש כעבור זמן. אבל יש בהחלט מה לדבר, ליצור סוג של שיחה, אחא כך. מומלץ בכיוון חיובי. למשל בבוקר: נכון חזרנו בתשובה? או: בע"ה היום אנחנו נעזור לאמא? וכו' וכו'

למיידי - 

ד. בשום אופן לא ליצור לחץ דרך אחים. מניסיון - זה לא עובד, ומה שכן עובד בזה - ממש לא מוסרי, ומזיק מאוד לטווח הארוך. צריך תמיד לשדר שכל ילד הוא בפ"ע, לצרכיו ולאתגריו השונים. 

ה. לעבור ל'מגרש' אחר: זה הזמן להחליט שעכשיו בדיוק יוצאים. או שעכשיו בדיוק יושבים לעשות ציור. או להוציא מצלמה - עכשיו מצלמים. עכשיו מכינים ארוחת ערב מיוחדת. או אם זה בשעת ההשכבה - דווקא אז יש סיפור של אמא...

ו. מותר גם להעניש ולעמוד בכל תוקף. אבל הכי טוב לא להיכנס ל'מריבה' ארוכה ומתישה את כל הצדדים. אלא גם אם הוא בוכה וכדומה, לפעמים ילד צריך כמה זמן כדי 'להתאפס' ולחזור לעצמו. בד"כ זה קורה בשעות שהוא כבר עייף - וגם ההורים.

בקיצור, חשוב לי להוסיף שזה לא נשמע חריג מדי: בסה"כ יש כאן אמא טובה שחינוך בנה חשוב לה, וילד קצת שובב...

כל ילד בטבעו רוצה לשתף פעולה ויכול לשתף פעולה.

הוא יכול לבחור לשתף פעולה ויכול לבחור שלא לשתף פעולה.

אבל האמון שלנו שהילד טוב ביסודו לא תלויה במה שהוא בחר כרגע.

מה שיעזור לו זה אמון אמיתי שהוא טוב ורוצה לעשות את הטוב. גם אם כרגע בוחר ברע.

ולפותחת השירשור אגיב בנפרד.

אני רק יכולה לספר שהילדים הללו הם ילדים מקסימים מכל בחינה אחרת.

היום ילדי הבכור הוא אדם בוגר, נשוי ואב לילד ב"ה. אני כל כך שמחה שטיפלנו כך בהפרעות ההתנהגות שהיו מנת חלקו בילדות. באופן הזה, במקום להיכנס למאבקי כוח עשינו את ההיפך: פתחנו ערוץ תקשורת רחב שאנחנו שמחים עליו מאוד היום.

הילד הזה הפך למבוגר מדהים שמעריך מאוד את ההכלה שלנו אותו כשהיה ילד.

צריך להוסיף שלא השארנו את הדברים רק עם המענה הזה. עם השנים טיפלנו בכל מיני שיטות אלטרנטיביות עד להשגת איזון.

אז הרבה מאלה שהכילו אותם יותר מדי דווקא סיימו רע או נשארו עם הורים עד עכשיו

אני כמעט בת 30 ומדברת על טווח גילאים 25-45 שאני מכירה

נשמע לי מוזר שזה עובד

בס"ד

לא דובר על להכיל את ההתנהגות הלא טובה, ולקבל אותה כמצב נתון שיישאר ואין מה לעשות.
דובר על כך שצריך לקבל את המצב על מנת להתמודד איתו באופן המתאים לילד הזה,

"חנוך לנער על פי דרכו".
 

ולא תמיד כשמסתכלים על מישהו בוגר שמכירים את משפחתו,
אפשר להשליך מה בדיוק בילדותו גרם לו להגיע למקום שאליו הגיע...

יש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על החיים שלנו, שלעניות דעתי טעות להסתכל על זה כך.
(אפילו כשמנסים לעשות מחקרים בתחומים הללו משתדלים לבודד נתונים וכ').

נוסף לכך, לא בטוח שיש איזה שהו דמיון בין אותם מבוגרים שאת כותבת עליהם,
וחייהם באופן כללי, לבין השיטה המוצעת כאן, האימהות והילדים.
כל אחת כותבת מניסיונה מה היא רואה שעובד לה ועוזר לה,
אבל אנו לא מתיימרות לקבוע (או אני בכל אופן לא מתיימרת לקבוע) דברים כאלו באופן עובדתי,
שבוודאות X יגרום ל Y. 

בס"ד

יש ילדים שיותר קשה להם בתחומים מסוימים,
ומאידך יותר חזקים בתחומים אחרים.
מציעה בנוסף לקבלת הקושי שלו, לשים לב גם לנקודות החוזק שלו, ולהעצים אותם.

(זה באופן כללי, נכון לכל ילד, אך חשוב עוד יותר במקרים כאלו)

דבר נוסף, הייתי מוסיפה את עניין ההזדהות, "זה באמת טעים, אבל כבר אכלת את שלך, נכון?"
יש לי ילד שגם היה עושה דברים שאחיו הגדולים לא היו מעלים בדעתם לעשות, 
(לקחת ללא רשות סוכריות מהתיק שלי למשל, ולזלול אותן בהחבא, למרות שיודע שלא נוגעים בתיק של אימא)

אז הייתי לוקחת ממנו (בהנחה שנשאר משהו, ולרוב לא היה נשאר..) ואומרת בדרמטיות :"נוני, אתה שומע? מסכנות! איך הן בוכות! מסכנות קטנות שלי, אני יודעת שעצוב לכן..." ואז הוא :"מי בוכות אימא. מי זה?" אני :"השיניים שלך, תיראה!" ואז מדברת לשיניים שלו, "מרגיעה"  אותן שלא נורא, אם חלילה יהיה חור ניקח אותן לרופא שיניים, זה לא נעים אבל זה יעזור..."
לוקחת אותו לצחצח אותן :"כי אולי ככה הן לא יצטרכו ללכת לרופא" וכ'.

זה גם הסיח את דעתו משאר הסוכריות, וגם מעביר את המסר..

וב"ה מגיל קטן הוא יודע לבטא את עצמו היטב, אז הרבה פעמים כשהוא היה מסיים את שלו, ואחיו עדיין לא הוא היה מבקש עוד, או לחלופין מבקש מהם כי :"אני מתגרה".
מאידך שמתי לב שכשיש לו הוא תמיד מתחלק "כדי שלא יתגרו". 
אז הייתי נותנת לו עוד קצת, (כי אתה תמיד נותן לאחים שלך, אז למרות שכבר סיימת את שלך, תקבל עוד טיפה, אבל תאכל ממש לאט!) וגם מרגילה אותו לאכול יותר לאט בפעמים אחרות. (אתה זוכר שזה לא נעים כשנגמר מהר מידי?)
 בכללי להיות קשובה לילד, למצבים שלו, מתי הוא כן מסוגל, מתי לא.
"אתה צודק, באמת זה קשה לא לאכול עוד. אבל נכון שתצליח?"
להימנע מהקצנה של מצבים. לא לקחת את זה אישי!

להבין שזה לא עניין של משמעת אלא קושי שלו עם דחיית סיפוקים של עצמו.
זה לא נגדך. ולא לקחת את זה למקום של דווקא, כי זה לא האישיו אצל ילדים כאלו.

כיום ב"ה הילד שלי בן 7, וכבר כמעט ואין תופעות כאלו.

אם פעם הוא היה לוקח לבד מהתיק שלי וזולל,
כשגדל מעט היה מביא לי את התיק ואומר אימא, יש לך שם סוכריות, אפשר?

היום הוא כבר לא נוגע בתיק בכלל.
זו סתם דוגמה, אבל הרעיון הוא להפנים שיש לו קושי,
ולעזור לו להתגבר על הקושי שלו עם עצמו, בלי להפוך את זה לעניין של משמעת מולך.
 

כמה פעמים אני מחליטה שלא אוכל יותר שוקולד, ולא מתגברת?
להבין שזה קושי של הילד מול סיפוקים של עצמו. זה בעיני המפתח,
וזה מה שעזר לי עם הילד שלי בכל אופן.
כבר כשהיה בן שנתיים היה ברור שלא שלי, זה רק אומר שהוא יצטרך להשיג את מבוקשו ללא עזרתי...
מצד שני היצירתיות של הילדים האלו היא מדהימה. ועצם זה שהמוח שלהם פועל איך בכל זאת אפשר להתגבר על ה"לא" שלנו בתור הורים, בהמשך חייהם יוכל לעזור להם מול קשיים אמתיים בחיים.
פעם אחת כשהילד שלי היה בן שלוש, גילתי שבזמן שקילחתי את אח שלו, הוא לקח את הסולם של מיטת הקומותיים של אחיו, כדי לעלות למקרר ולקחת מלמעלה את מה שהחבאתי ממנו...
אז כמובן שרצתי אליו, ולקחתי אותו משם, בקריאה :"הכל בסדר? ואו! זה היה כל כך מסוכן! יכולת ליפול!"- 
בדקתי אותו מכף רגל ועד ראש "לראות שלא קיבלת מכה! איזה נס! ב"ה!"

מחד להסיט את מוקד העניין ממשמעת וכ', לנזק שהיה עלול להיגרם לו, להראות שזה יכול היה להיגמר אחרת, וכמובן עצירה מיידית של הניסיון שלו להגיע לממתק מבלי לתת לזה שום דגש.

עד כה אני שמחה עם הדרך הזו, וב"ה לא הגענו למצבים של אלימות שלו כלפיי, מאידך, השתדלתי לפרק מוקשים לפני שהוא בכלל עולה על הפוטנציאל שלהם.

לי זה עוזר, אולי יעזור גם לך. בהצלחה! 

בס"ד

רק אחרי ששלחתי שמתי לב כמה זה ארוך...

אבל לגבי השיניים אם את מסבירה לו שאסור לו סוכריות כי זה לא בריא לשיניים

אז מבחינתו הוא חושב-למה לאמא מותר??

בס"ד

ולגבי למה לאימא מותר(סוכריות), מי אמר שמותר?

יש לי בתיק כי אני עובדת עם ילדים ומידי פעם מצ'פרת בסוכריה.

(והאמת הוא לא ישאל למה יש לי בתיק דברים, כי יש שם המון דברים שלא אמורים להיות שם... )

אבל אם כבר הפוך, הוא רואה שלמרות שבתיק של אימא יש סוכריות היא לא עסוקה בליזלול אותן עד שהן ייגמרו...
ולא אמרתי שתמיד אסור, אבל לא 500 גרם בבת אחת...

בראיה חיובית עם פתרון מעשי

בהצלחה לכולם...

יישר כח על הדברים נתת נקודת ראות מחכימה איך להתמודד עם קשיים מול הילד וגם לקבל בסוף משוב חיובי בטווח הרחוק על הדברים השללים שעשה ולהופכו לטוב!!

בהרבה בתים כשהם עושים דוקא,פשוט לשלוח אותו ישר לחדר ואפילו לבוא איתו לעזור לו קודם להרגע ואז לדבר איתו

אם ללכת אחורה בסיפור נראה לי שבנקודה שנתת מייד לאח כדי "להראות לו" שהוא מפסיד זה היה כבר יותר מדי בישבילו.

לא שזה לא נכון לגמרי אבל בנקודת החיכוך הנוכחית זה כבר היה יותר מדי. ואז הכל כבר לגמרי איבד שליטה.

אפשר היה לחכות קצת שהעצבים והלחץ של כל הצדדים ירגעו (אפילו למחרת או משהו כזה) ואז כשבאמת תיכננת לתת את הממתק הנ"ל לאחים האחרים לא לחלק לו. ואז להיות מוכנה להסביר בנחת אבל באסרטיביות שפשוט נגמר כי הוא אכל את המנה שלו כבר. (ולהיות מוכנה נפשית לצרחות שיגיעו).

זה אומר שמותר לילד הענוג והמיסכן לעשות מה בא לו?בקצב הזה גם לנשום לידו יפגע בציפור נפשו נו באמת

היא רק טעתה בזה שנעלה אותו בחוץ

לו.

שימי לב שלא אמרתי לתת לו את הממתק למרות שהוא ביקש.

אבל חכם יותר לעצור את ה"מריבה" הזאת כשהיא בשלב מוקדם יחסית במיוחד שידוע שיש פה ילד שיש איתו נטיה להגרר לסגנון כזה. זה יןתר יעיל גם לשלוות הנפש  של האמא וגם לאפשרות להבנה של הילד. כי כשהוא יהיה רגוע אח"כ יהיה לו יותר קל לקבל ולהפנים את התוצאה הטיבעית של מה שהוא עשה (פשוט לא נשאר לו ממתק נוסף).

חוץ מזה לא התכוונתי לשפוט אותה או משהו. ברור שזה מצב מעצבן מאד. יש סיכוי שגם אני הייתי חוטפת באיזשהו שלב קצת "קריזה"  וכבר לא ממש מצליחה להסתכל על הסיטואציה בהגיון. אבל כאן היא שאלה אותנו מה כדאי לעשות (כשאנחנו מסתכלים ככה מהצד על הסיטואציה) וזה נראה לי תגובה הגיונית יחסית זה הכל.

וגם אןלי הלכת איתו יותר מדי ראש בראש

וזה שהוא צחק זה בטח ממבוכה שמבין שהוא לא בסדר ולא כי לא אכפת לו מכלום

אז לא לומר משהו כמו "זה עוד מצחיק אותך??"

לא כתבת שאמרת, אז אני לא יודעת

זה נשמע ששלטת בתגובותייך בצורה מדהימה ועל כך יישר כח!

גם לי היו המון מקרים כאלו ודומיהם, ואני לא רואה פה שום דבר חריג שמצריך התערבות מיוחדת.

לפי גישת שפר, ששמעתי סדנה שלהם, ולקחתי מזה לפחות חלק מהעקרונות וההמלצות:

הילד קולט האם בפנים אנחנו על סף פיצוץ ורק כלפי חוץ מנסים לשדר רוגע,  ואז ההתנהגות לא נפסקת, כי זה מפעיל אותנו רגשית, וזה חשוב לו מאוד (לא הייתי בסדנה בפעם שהסבירו את הנקודה הזו בדיוק...)

או שבאמת בתוכנו מצליחים להתנטרל - כאילו מסתכלים מהצד על הצגה - מבינים שהילד כרגע בתחפושת - של מעצבן, מכעיס וכו' - אך זה לא כמרידה ולא נגדנו ולא פוגע במאומה מהסמכות שלנו - (כמו מין מנהל או רב מרוחק שלא נפגע במאום מצעקה של איזה פרחח ברחוב או אפילו בבית הספר) ואז אם נגיב ממקום רגוע באמת, הילד ירגע כנראה ויבין אחרי מספר פעמים כאלו שזה לא עושה לנו כלום - שאין טעם להמשיך עם הניסיון למאבק - כי לא מגיע המאבק. וזה כבר לא משנה מה בדיור אומרים ואיך מגיבים - משנה ההרגשה בנפש פנימה.

קל לומר, וכדי ליישם - צריך להתחזק בעין טובה ושימת דגש על ההתנהגויות החיוביות. אפילו  לכתוב לעצמך כל פעם כשהתנהג יפה. זה מחולל פלאים בהסתכלות שלנו על הילד.

ומה שהגבתי למישהי אחרת מכוון גם אלייך - שכל ילד הוא טוב, רוצה לשתף איתנו פעולה. אנחנו הדבר הכי יקר בחיים שלו! האמון שלנו שהוא כזה זה מפתח חשוב ואסור לוותר על האמון הזה.

בהצלחה רבה!

אני הרגשתי שיש פה ילד שמצד אחד רוצה את החום והצומי ומצד שני היה לו ממש קשה להתגבר. בסופו של דבר הוא קיבלו המון צומי אבל צומי שלילי שסחט גם אותך וגם אותו שלא ידע איך להגיב ולכן צחק (מבוכה). 

השיטה שקיבלתי מאמא שלי היא הסחת הדעת - לילד מאד קשה להתגבר אבל צריך לעזור לו: "אני רואה שקשה לך אז בוא נעשה בינתיים משהו אחר נקרא סיפור נשחק ביחד, נרכיב פאזל וכו". לא תמיד הוא מוכן לזה אבל אז תתחילי לספר סיפור מעניין על מה שקרה לך היום או על מה שקרה שהיית ילדה ורצית מאד משהו וסבתא לא הרשתה לך.    - לנסות להשכיח ממנו זמנית את העניין ולעבור איתו למקום אחר שבו כל הצומי שהשקעת יהיה על דברים נעימים ולא על מאבק מתיש ומרגיז. (לעשות איתו פאזל, יצירה, לספר סיפור, 

 אם וכאשר זה יצליח כשכבר תוכלי לחלק את הממתק תוכלי לציין אותו על איך שהתגבר והצליח לחכות עד עכשיו. 

אני מרגישה שהילדים לא יודעים לבד להתגבר וזה נקודות שבהם הם צריכים אותנו יותר בצמידות. בהמשך (אולי עוד הרבה זמן) הילד ידע להשתמש בכלי הזה כדי לעזור לעצמו להתגבר על הקושי ובעצם את נותנת לו כלי לחיים כשאת משקפת לו את מה שאתם עושים עכשיו -."אנחנו עושים משהו אחר כדי שלא יהיה קשה לך לחכות"  ... ומצד שני את הצומי הוא ילמד לקבל ממקומות טובים של הצלחה ולא של מריבות מבאסות. 

מקווה ממש שזה יעזור. 

שמתי לב שנוטים להציע רכיבה על סוסים כפתרון לכל בעיה רגשית...

אני לא שוללת שזה יכול לעזור,

אך יש עוד הרבה אופציות ולפעמים אפילו שהרכיבה מגבירה את הבטחון העצמי של הילד וכד',

אין בה ביטוי לרגשות שלו או עיבוד שלהם. צריך לבחון מה מתאים לכל מקרה.

יש טיפול באמנות, במוזיקה, ע"י בע"ח, ועוד.....

התנהגת ממש טוב.

הוא צחק מתוך מבוכה, כי הוא הבין שהוא לא בסדר.

אל תדאגי לאט לאט אם תעמדי על הגבולות בבית הוא יבין ותראי תוצאות.

וגם אני מוצאת את עצמי במצבים של "ראש בראש" מולה, הרבה בענייני אוכל.

אני לא יודעת אם שלך כזה גם- אבל שלי היא מאוד ילדה שרווח והפסד משחקים אצלה תפקיד חשוב.

עד כדי כך שאם היא לוקחת אוכל או ממתק בלי רשות, אני רק צריכה להגיד לה שחבל, כי היא תפסיד אח"כ משהו אחר, והיא בדר"כ מחזירה את זה. ולהפך- כשהיא מתגברת- אז אני משתדלת לצ'פר- לאו דווקא באוכל אבל במשהו אחר.

אני בעצמי לא בטוחה אם זו דרך נכונה, כל הרווח והפסד הזה, אבל מה שבטוח שזה עזר להרגעת הרוחות בבית מאז שהתחלנו בזה, וזה גם יתרון חשוב.

מה שעוד עוזר לי איתה- זה כשאני משדרת לה שאני מבינה אותה ואת המקום שלה. נניח- "אני רואה שהעוגה הזאת ממש מגרה אותך..בטח, היא כזאת טעימה עם כל השוקולד צ'יפס שממש עושה חשק לאכול אותה. אנחנו נשמור אותה לסוף הארוחה ואז תוכלי לטעום, ובינתיים נשים במקום שלא תראי אותה ואז יהיה לך יותר קל להתגבר..".

פעם הבא אולי לא לתת לא ממתק ולא צומי ואז הוא יבין שאין טעם

לא כל כך זוכרת מתי הראנו לגדולה שלנו בת חמש וחצי .

אבל מזמן היא רואה במחשב סרטים (או אצל סבא וסבתא טלויזה ....).

היא רואה למשל :פלוקע -אסי וטוביה (לאחרונה לא כל כך .... הרבה לא מבינה זה יותר מסר לגדולים יותר ...) -של מכון מאיר .

                      קופיקו -סדרה  ,דורה ובוץ ,תותי ,  ילדודס (גם קצת לגדולים יותר ) ועוד סדרות מעין אלו  .

בהצלחה

לילדים, בשום גיל.

אנחנו, לצערי, כן חוטאים בזה. משתדלים רק סרטים דתיים (ולא טלוויזיה בכלל, גם לא אצל סבא וסבתא). הגדולה קיבלה מתנה מסבתא את "בגן של דודו" בגיל שנה וחצי, ולא התעניינה בזה עד גיל שנתיים וחצי-שלוש. הבן שאחריה, לעומת זאת, נהיה מכור לסרט (ולבאים שקנינו בעקבותיו...) כבר מגיל שנה וחצי ואולי עוד קודם.

לגבי דיסקים לשמיעה - עדיף, לדעתי. אנחנו התחלנו להשמיע להם את הדיסקים של לאה פריד ושרה קיסנר (מומלצים!) בערך בגיל 4-5.

אלא להנות מה"טעויות" שלהם - שחושפות פשוט עולם מושגים שונה משלנו ועשיר לא פחות...

קיבלתי את מה שאמרתן על תיקון טעויות.

אבני חן ומתואמת- מאיזו סיבה אתן מראות סרטים? האם זה תורם לדעתכן?

(מישהי שאני מחשיבה את דעתה בד"כ אמרה לי שכדאי להתחיל, וממש תהיתי למה, אם זה באמת חשוב).

בעיקר מסיבה אחת: אני מרגישה שיש לילדות משיכה מאוד גדולה לתחום הזה של המדיה.

וכמו בדברים אחרים- ממתקים וכד'- חסימה מוחלטת ושלילה מוחלטת עלולה בעיני להוביל למשיכה עוד יותר חזקה, מעין "מים גנובים ימתקו". אז אני מעדיפה להראות מעט, מבוקר, וקצר, בזמנים מסוימים וככה בעצם "לספק" את הצורך במדיה הזו.

אני מראה מערוץ מאיר, או "צור משלנו", הגן של דודו  ודברים כאלה- לרוב לא עולה על 20 דקות. חצי שעה נראה לי ארוך.

אני מראה מעט סרטים ולא בגלל שאני חושבת שזה תורם משהו, ממש לא.

זה פשוט מאד מאד מעניין ומושך את ליבן אז אני מעדיפה לתת להן לראות כל יום 20 דק' ולא להפוך את זה למשהו "בלתי  מושג".

זה גם מדרבן אותן- הן מזדרזות להתקלח ואז אני מושיבה אותן ל20 דק' ויש לי זמן לקלח את התינוקת.

לגבי התוכן- אני לא ממליצה על קופיקו, דורה וכדו' יש שם תכנים שלא מתאימים.

יש את תותית (מתאים לבנות) ויש את צור משלנו של הידברות.

לבנות שלי אין בעיה לראות שוב ושוב את אותו סרט, הן לא מחפשות גיוון, זה מצחיק אותן כל פעם מחדש...

לגבי דיסקים- גם אני ממליצה על הסיפורים של לאה פריד ושרה קיסנר, מתאימים מגיל 3.

מאפשר לי זמן פנוי...

נכון, יש גם ערכים בסרטים שאני מראה להם, אבל אלה ערכים שהם יכולים לקבל גם במקומות אחרים.

עדיף להימנע ככל שניתן מחשיפת ילדים סרטים, ללא קשר לתוכן.

זה לא מיטיב עם המוח. ככל שהילד צעיר יותר, זה יותר משמעותי.

אני מראה לילדים שלי סרטים כשאני זקוקה לפסק זמן כדי להתארגן. לצערי זה קורה יותר מדי, בגלל הנוחות...

לגבי סיפורים מוקלטים - פשוט תנסי איתה.

ובקשר לתשובות במשחק - אם זה לא בלתי הגיוני, אין סיבה לתקן. ויש אפילו עניין לעודד חשיבה מקורית. את יכולה להציע לה לשנות את הסדר ולספר סיפור אחר (גם כשהיא עונה 'נכון'.)

בהצלחה!

לכל מי שכתבה על השמעת סיפורים מוקלטים- באיזה הקשר אתן משמיעות את הסיפורים? לפני השינה? בזמן האוכל? כשהילד משחק? מתי זה יוצא?

ותוך כדי הסיפור- הילד רק מקשיב, או עושה עוד משהו? (כשאני שומעת שיעורים באינטרנט, אני תמיד עושה משהו תוך כדי).

לפעמים סתם כך באמצע היום.

נראה לי שהכוונה לתת לילד את ההרגשה שהרגשות והרצונות שלו, גם אם הם שליליים- הם לגיטימיים ואנחנו מוכנים להכיר בהם ולהבין אותם.  לא שחייבים לעשות מה שהילד רוצה, אבל לא לבטל את הרצון שלו.

איפה זה בא לידי ביטוי?  כשילדה מאוד מאוד רוצה משהו והיא לא יכולה לקבל אותו- אז להגיד לה שאני רואה שהיא מאוד רוצה, וכד'.

או אם הילד עצבני וכועס- אז לדבר: אני רואה שמה שקרה עכשיו הכעיס אותך. ואז אפשר גם לדבר על מה בדיוק מכעיס ולמה זה מכעיס.

ללמד אותם על אמפטיה- אני לא ממש יודעת... אולי יותר בענין של להבין את הרצונות והצרכים של האחים שלהם. נניח- שהאחות רוצה בדיוק הפוך ממנה, שהתינוקת היא קטנה ולכן היא מבינה דברים אחרים וכד'.

כלומר- יכול להיות שכתוצאה מאמפטיה הילד יצליח לבטא רגשות כי ההורה נותן מילים לרגשות שלו.

אבל עצם המקום שאנחנו נותנים לילדים שלנו ולרגשות שלהם- נראה לי שלזה הכוונה ב"אמפטיה".

לתת להם מקום בלי שזה קשור אלינו. כלומר- להבין את הרגש של הילד בלי דחף או רצון לנחם אותו, לרצות אותו, לפצות אותו וכד'. רק לתת לו להיות במקום שלו בצורה לגיטימית.

הרבה פעמים זה כל מה שילדים רוצים- ש"יראו" אותם.

יוצא לי לא מעט לראות (וגם אני שוגה בזה..) הורים או סבים וסבתות שלא נותנים לילד להיות עצמו במצבים מסוימים. כאילו מנסים "לחנך" אותו, אבל יוצא שהילד מרגיש שבכלל לא "רואים" אותו ולא מבינים אותו, וכל מה שאומרים לו פשוט עובר לידו וממשיך הלאה לקירות...

אפילו בדברים הכי קטנים: "אמא בקשה בקשה בקשה תקני לנו ארטיקים במכולת". התגובה האוטומטית-טבעית שלי:" לא קונים עכשיו, וכבר אמרתי קודם שהיום לא קונים". אבל זו תגובה שקצת מוחקת את הרצון של הילד ויוצרת עוד יותר התנגדות.

תגובה פחות טבעית אבל יותר נכונה ומועילה: " את אוהבת לאכול ארטיק? זה טעים ומתוק ומרענן.."  ולפעמים גם אפשר להמשיך "בע"ה נוכל לקנות בפעם אחרת, ואז תבחרי איזה ארטיק בדיוק את רוצה".

מנסיוני, תשובה כזאת לעיתים קרובות מספקת את הילדה.

וכד' במצבים שונים. גם במצבי כעס או עלבון. במקום לומר "אוי, לא צריך להעלב מדבר כזה, את כבר בוגרת"  עדיף להגיב: "זה מעליב כשאומרים לך ככה? זה בטח לא נעים.  (לא אוהבת שאומרים לילדה בת 4 או 6 שהיא בוגרת! תעזבו אותה בשקט!)

לדעתי זה משהו כמו להבין את הרגשות שלו. להיות מסוגלים להכנס ל"נעליים" שלו ולהבין אותו ואת הרצון שלו או מה מפריע לו וכו'.

איך מבטאים?- פשוט באמת מבינים אותו. אולי גם ע"י זה שאומרים לו "אני יודע שאתה מאד רוצה\מרגיש XYZ"

קל להגיד וקשה לבצע...

מה מלמדים על אמפתיה?- לשים לב לרגשות של האחרים.

נראה לי זה דבר מסובך ללמד...

גם אני תהיתי אם זה באמת אפשרי כי הרי אנחנו לא חיים את החיים של השני

אמפתיה זה הכי להבין את רגשותיו של השני ולהתחבר אליהם.

לבטאות אותה כלפיהם:

חושבת שכשמישהו נכשל או כואב לו, לא לבטל את הרגשות שלהם, לא להשתיק או לעודד על דרך הפלוס. לא לומר 'טוב נו לפחות....' או 'אל תבכה'. מותר לבכות וכשכואב צריך לבטא את זה. כמובן שלא צריך לשקוע באיזה מרה שחורה אבל לתת לרגשות את המקום ולתת הרגשה שמבינים ומרגישים אותך. כמו שאם מישהי לא עלינו עברה הפלה, לא לומר לה, טוב נו לפחות את יודעת שאת פוריה. אותי זה לא היה מעודד אלא מרחיק.

כיצד ללמד אותם? כמובן שדוגמא אישית היא הטובה ביותר אבל גם בהתנהגות שלהם בין אחים. כשמישהו עצוב או נכשל, לא לצחוק עליו. אפשר בהתאם לגיל לספר סיפורים (למשל על ציפור שבנתה קן ובאה הרוח והעיפה על כל העלים והזרדים שהיא אספה ושזה ציער את הציפור וכו')

בהצלחה.

ציור זה לא דבר שצריך ללמד את הילד. בדרך כלל  גם לא  דורשים מילד לצייר משהו ספציפי.

ציור הוא כלי ביטוי עבור הילד.

מה איכפת לך שהוא לא מצייר בית?

אם הוא היה צריך להמציא כזה סיפור כדי להציג את מה שאת קוראת קישקוש (וזה כמובן בשום אופן לא קישקוש) סימן שמשהו לא תקין.

או שהוא באמת לא מסוגל או שהוא מאוד לא מעוניין.

אני יכולה לספר על הבן שלי - לקחתי אותו לאיבחון בגיל 5 וכל מה שהוא הצליח להציג היה באמת איזה ציור מאוד לא ברור ובצדו סיפור מאוד יצירתי וחכם. המרפאה בעיסוק שאיבחנה אותו אמרה שהכל בסדר. שהוא כנראה ילד יותר "לשוני" - היא קראה לזה.

בדיעבד הסתבר שהילד דיסלקטי. לגמרי.

עצתי לך - להניח לזה.

דבר אחד טוב יכול לצמוח לך מן הדרישה שלך ממנו לצייר: כדאי ללמוד מן הסירוב שלו ומההתפתלות היצירתית.

אם יסתבר בהמשך שהוא חלילה סובל מקשיים בקריאה וכתיבה, גם במקרה הזה תצטרכי להרפות, להיות מאוד סבלנית לקצב שלו, ולא לדחוק אותו לפינה.

אני דואגת כי אני יודעת מהילדה הגדולה ששמים על זה דגש. המרפאה בעיסוק מאוד חפרה לנו בשנה שעברה שהילדה לא יודעת לצייר אנשים כמו שצריך וגם היא נטתה יותר לקשקש ופחות לצייר אובייקטים. היא הסבירה לנו שצריך לשבת וללמד אותם ממש, להקנות להם את המיומנויות האלו כשהם לא עושים את זה בעצמם, וגם הגננת שה האירה בעדינות את צומת לבנו שהדברים האלו חשובים.

סליחה שאני בוטה אבל אלו עצות גרועות ממש.

ילד שיודע - יופי.

ילד שלא בדיוק יודע - גם יופי. זו היצירה שלהם, זה מה שיוצא מהם, זה מה שהם מבטאים.

אולי קשה להם להעביר את התמונה שיש להם בראש לקווים ברורים ומסודרים? גם במקרה כזה, אם תלמדי אותם, את מלמדת אותם את הציור והיצירה שלך. לא את שלהם.

זה לגבי ציור חופשי.

אם מדובר במשימות ספציפיות של לעבור על קו מקווקו או משימות אחרות של תיאום עין יד - כאן יש ענין לכוון ולהדריך, בעיקר לגבי אחיזת עיפרון. אבל איך אפשר ללמד ילד לצייר את הציור שלו?

וגם למה זה כל כך חשוב? לכתיבה בהמשך? לא זה מה שיקדם את הכתיבה.

שמעתי ממנהלת המרכז להתפתחות הילד אצלנו בישוב עד כמה היא מצירה על כך שגננות מתעקשות להתערב בציורי ילדים. הן לא מבינות כמה הן יכולות ללמוד על הילד מתוך הציור שלו. הציור של ילד הרי הוא שיקוף של העולם הפנימי שלו. מה שייך בגיל כזה להקנות מיומוניות ציור?

זה שונה - כשמרפאה בעיסוק  מאבחנת, היא בודקת תוך כדי גם ידיעה לשונית של אברי הגוף ודברים נוספים. לכן תוך כדי איבחון שייך אולי לבדוק עם הילד מכיר את האיברים שהוא החסיר מן הציור ויודע את מקומם ואת הגודל היחסי שלהם לעומת מרכז הגוף.

אבל זה רק תוך כדי איבחון. וגם את זה הם משתדלים לעשות בעדינות ובמרומז רק כדי להפריד בין חוסר יכולת גרפית להבנה כללית ושימוש נכון בשפה.

אבל שלא בתוך איבחון - זה מיותר ומזיק.

מה שאת אומרת שילד חכם כמוהו מסתפק בקישקוש ושהוא חושב שהוא לא יודע לצייר - גם כאן נסיון ללמד אותו גורם נזק. את רואה בעצמך שהוא משתדל בכל דרך להתחמק מזה.

הפתרון כאן הוא להעצים יכולות אחרות שלו. למשל לומר "הסיפור על הבית שנהרס היה מדהים. אתה כזה חכם, ומצחיק ויצירתי". ואפשר אפילו לומר על הציורים (קישקושים כפי שקראת להם) שלו שהם "מאוד מעניינים. חכמים. צריך להתבונן בהם הרבה ואז אפשר למצוא בהם כל מיני דברים מפתיעים".

תמיד יהיו לילדים שלנו נקודות חולשה. ציור ילדי הוא לא תחום שנכון לחזק על ידי הנחיה או תרגול.

ולגבי חוות הדעת של הגננת לקראת העליה לכיתה א' - אל תיראי. בשביל זה את האמא שלו, ואת יכולה להעיד עד כמה הילד הזה חכם ומצויין ביכולות אחרות שלו.

את כל מה שאני כותבת לך כאן אני כותבת מנסיון אישי, כאמא לחמישה(! )בנים דיסלקטים.

איכשהו מתוך אינטואיציה בריאה, גם כשהיה מדובר בגדולים שלי כשהייתי אמא צעירה, עמדתי על כך שיעלו אותם לכיתה א' למרות חוסר היכולת הגרפית שהפגינו. סיפרתי בפני פסיכולוג הגן, היועצת ומנהל בית הספר על כל הצדדים האחרים שבהם הצטיינו (הרכבת פזלים מורכבים מאוד לגילם, היכולת ליצור דמויות אוריגמי בגיל צעיר מאוד, המבנים היצירתיים שבנו מלגו וכו').

הצבעתי על כך שילדים כאלו יכולים להישאר בגן גם עד הבר מצווה אם כל מה שבוחנים הוא הציור שלהם.

זה דבר ידוע שדוקא הילדים האלה חכמים במיוחד.

המקרה שלנו הוא קיצוני. וזה גם לא נגמר במעבר מן הגן לכיתה א'. היינו צריכים להילחם על הילדים האלה לכל אורך הדרך - שלא ישאירו אותם כיתה, שיכבדו אותם כתלמידים גם כשהם לא מסוגלים לקרוא ולכתוב, שהמורים והמחנכים ישתפו פעולה ויסגלו דרכים אחרות ויצירתיות כדי לשתף אותם בתהליך הלמידה.

אני מאחלת לך שילדייך ירכשו את הכתיבה והקריאה בקלות. כל מה שאני אומרת הוא שאין טעם להתעכב יותר מדי על נקודות החולשה של הילד רק בגלל דרישות מופרזות מצד המערכת.

אנחנו כהורים צריכים קודם כל לשים את הילדים שלנו לנגד עיננו - על נקודות החוזק ונקודות החולשה שלהם - לפני שאנחנו נלחצים מגורמים חיצוניים.

מהנסיון שלנו אפשר לומר שברגע ששלוות הנפש של הילד לנגד עיננו, גם המערכת (ובזה אני מתכוונת לכל הסוללה של אנשי המקצוע שמלווים את תהליך הלמידה) מרפה ולוקחת את הדברים בפרופורציה.

זוכרת את הקטע שהטייס מצייר כבשה אחרי כבשה ואף אחת מהן לא מוצאת חן בעיני הנסיך עד שהוא מצייר קופסה ואומר שהכבשה בתוכה והנסיך מאושר? ואת הכובע שהוא בעצם נחש שבלע פיל?

גם על הבן שלך צריך לכתוב ספרים כמה שהוא חכם ומתוק

והתחום של המעקב אחרי היכולת האמיתית שלו מכוסה בעצם

אז באמת נראה לי הגיוני להרפות מהעניין. אולי באמת הוא לא רוצה לצייר מה שאומרים לו. האמת זה זכותו בעקרון לא?

לענ"ד, תעזבי אותו.

ואל תחששי ש"יתייגו" אותו.. ממתי מהנדסים את הילדים?..

זה בא אחרי אסיפת הורים ראשונה של הגדולה שבה גיליתי שהיועצת הורתה על דעת עצמה להכניס את הבת החכמה והמוכשרת שלי לשיעורים של שילוב וכל זה על סמך פגישה בת עשר דקות בשנה שעברה שבה הגיעה לכל מיני מסקנות באמצעות ציור וראיון שבו הבת שלי בקושי דיברה כי התביישה. ולפי המורת שילוב זה ממש מיותר כי היא חכמה ומוכשרת. לא רציתי שיעשו דברים כאלו גם לבן שלי. 

מה שעשתה היועצת הוא מקומם ובניגוד לחוק ואת לא חייבת לשתף פעולה עם זה אם זה נראה לך לא מתאים.

תדעי שלפעמים המערכת משבצת ילדים לשילוב רק כדי שמור על מסגרת המשרה של מורת השילוב. את לא חייבת להסכים. את יכולה ברגע זה לבקש להוציא את הילדה משעות השילוב שנכפו עליכם.

ומי שיגיד שתמיד טוב לקבל שעות פרטניות - לא נכון. לא אם זה נעשה מאחורי הגב. לא אם מדובר בילדה שמרגישה שמנתקים אותה מכיתת האם ומתייגים אותה בזה.

חזקי ואמצי. 

דווקא אלך תחששי הוא יצא גאון ראי הוזהרת !!

זה ממש קשה!

אפילו להעיר אותו פעמים בלילה זה לא עוזר.

הוא תמיד יפספס...

עד גיל 7 או אפילו 10 יש אחוז מסוים של ילדים שמרטיבים.

אני לא רגילה לזה! הבן הגדול שלי נגמל ממש מהר בגיל שנתיים וארבע חודשיים. ועם הבן השני ממש קשה...

שואלת ברצינות... אני גמלתי את הבכור בבת אחת מהכל, חששתי שיבלבל אותו טיטול בלילה ובלי ביום

הילדה מחקה את החברים וזה טבעי.

בגני טרום חובה, ישנם ילדים שמפחדים להישאר בשירותים בדלת סגורה, ולכן הדלת פתוחה והחברים רואים.

מתי צריך לדאוג?

כאשר נראה שהילדה עברה חוויה קשה.

מהסיפור שלך, לא נשמע שקרה אירוע חריג.

לזרוק מילה לגננת?

אפשר. אפשר לבקש שיתחילו יותר להקפיד על סגירת דלת השירותים (חוץ מאצל הילדים הפחדנים החריגים)

להתעסק עם פיג'מות חורף ושמיכות פוך?

לא יודעת...לי יש שתיים כאלה עכשיו שאין מצב להחזיר אותן לטיטול, ולרוב ב"ה הן קמות יבשות אבל כשלא- זה מבאס עם כל הציוד חורף.

אבל זה נראה לי גיל קצת מוגזם לא להגמל לגמרי, לא?

וחוצמיזה- טעמי חיסכון....

האם רק בגלל שהיא בגיל מסויים וזה מרגיש לך מוגזם- 

זה סיבה אמיתית לעשות מהלך? 

זה כמו לומר לבחורה להתחתן רק כי היא כבר בת גיל כלשהוא... נו השעון מתקתק... 

אולי יש עוד סיבות עינייניות? 

אם לך כאמא תהיה פחות עבודה- יהיה לך יותר סבלנות לתהליך

אם תצטרכי לכבס פחות מצעים- יהיה לך יותר כוח בשביל תהליך הגמילה

אם תמצי בעיקביות כל מהלך אחר שאת יכולה לעשות קודם- 

תוכלי להימנע מסיבוכים ושלבים קשים

כתבת לעיל- עשיתם עבודת שטח- דיברתם איתה, הפתעות הועילו ועשו אצלה שינוי

אז מה קרה? אתם לא התמדתם בזה, היא מצידה -הראתה שהיא בשלה למהלך

אישית- פשוט הייתי חוזרת לכלל א של גמילה (וכל הקנייה למעשה)- עיקביות, עיקביות, עיקביות 

איך להפחית מכמויות המים שהיא שותה בלילה?

אין לי מושג, גם אני אשמח לעיצות בזה.

אבל ברור לי שגם זו מטרה לסמן בדרך 

לדעתי.

עד כמה שאני זוכרת, את הגדולה שלנו גמלנו מטיטול בלילה בסוף החורף. גם כי היא עשתה יציאות רק בטיטול וגם בגלל שלא היה לנו דחוף (וגם לה לא).

לדעתי עדיף לחכות לסוף החורף. אם אתם בכל זאת מחליטים ללכת על זה- תעשו את זה עד הסוף, בלי נסיגות מצידכם. אם להערכתם הילדה מוכנה ואתם מוכנים למה שזה ידרוש מכם- אז לכו על זה.

שיהיה בהצלחה, בכל מקרה  

ממש לא כולם בגיל שלוש נגמלים. יש כאלה שגמילת יום חלקה וגמילת לילה ארוכה מאוד מאוד.

ולגבי חסכון- לא בטוחה שטיטול אחד עולה יותר מאשר מים, חשמל וזמן של טיפול בכביסות...

איך מבחינים אם הילדה צריכה דחיפה לכיוון ובשלה לזה,

או שעדיף להניח לה עם טיטול??

(היא גם לא השתוקקה להיגמל מטיטול בכלל - בכורה- והיה בסדר סה"כ..)

קודם להפסיק את ההירדמות עם המים. זה ממש לא יעזור לה להיגמל.  וזה גם לא בריא.

ושנית...להמשיך עם הטיטול, וכשתראי שהיא קמה בבוקר עם טיטול יבש אז תדעי האפשר להוריד את הטיטול.

פשוט לזרום איתה, בלי כוח...

רוצה להוסיף הערה קטנה .

ואם זה נשים שבאות לשכונה או לישוב ויש להן ילדים ? (קטנים או גדולים יותר)

זה לא סותר אפשר לארגן ולצרף גם אותן .

נ.ב

אצלנו בישוב שלנו עשו (אולי ממשכים לא יודעת )

ערב למשפחות החדשות (עד כחמש שנים בישוב ) - ערב שישבו משחקי חברה וזוגות כזה .

+ סיפור מהותיקים על ההקמה של הישוב .

*שאלות /משימות

להחלק לקבוצות 2-3 בקבוצה ולמצאו כ- 10דברים משותפים לנו ביחד .

(הכין עושים קניות , מי עושה אותן ,אוכל אהב /סדר או בלאגן בבית ....אנשים משותפים מוכרים ...).

ואז להקריא בקול לשאר הקבוצה מה הדברים המשותפים שמצאנו .

תוך זמן מסוים כמוון .

כמובן אפשר נשים עם ילדים, אנחנו אישית יזמנו זאת לנשים צעירות וחדשות שהמכנה המשותף שלהן הוא שהן עדיין נשואות טריות ללא ילדים, כי היישוב שלנו בנוי על בחורים מהישיבה שמתחתנים ועל משפחות שבאות לגור, ואנחנו החלטנו לעשות דווקא לצעירות, כי יש להן מכנה משותף, כמובן שמי שרוצה ליזום לקבוצה אחרת- בשמחה, רק הכי חשוב זה להבין שזה לא קל להגיע למקום חדש, וע"מ לסייע חברתית יש לערוך מפגשים קבועים.

ואם יש נשים בלי ילדים שמשעמם להן ומחפשות חברה, ומתביישות לצאת לגינה בלי ילדים

אז אפשר לפתוח להן את זה ולהציע להן לצאת, וכך יהיה להם קל יותר להתגבר על זה,

וגם לעזור להן להשתלב בשיחה וכו'

ב. זה שנתת לקטן את האופנוע של הגדול - זו טעות.

נכון להפסיק מיד את ההרבצה, ולהגיד לו שגם אם לקח לו, לא מרביצים. אפשר לדבר, להגיד לאמא. ואפילו אם לוקח לו, בלי מכות.  אבל מה פתאום לקחת את שלו ולתת לקטן?... זה שלו.. מבחינתו זה ממש לקחת דבר שלו בלי רשות. לכן מובנת גם התגובה שלו בהתחלה. וגם הפגיעה מזה שלקחת לו והעברת לקטן.  לא מחכים 20 דק' לדבר כזה...  אפשר לומר  לבקש סליחה, בלי להעביר לאח הקטן, וכשמבקש - להחזיר. בכל מקרה, לא להעביר את "שלו" לשני בלי הסכמה. זה רגיש..

ומה שקנו לאחד במיוחד, זה בסדר גמרו. וזה "רכושו". ממש לכבד את זה. כמו שמכבדים רכוש של מבוגר.

כשילד בטוח שמה ששלו הוא שלו, אז הוא מסוגל להרחיב את התחושה של ה"שלו", גם לטוב הלב שלו, שהוא נותן לאחרים. נדיב.

נדיבות לא באה מתוך תחושת "סמרטוטיות" ,אלא מהגדלת האישיות ותחושת ההטבה.

האמת כשסיפרתי לבעלי על המקרה הוא גם אמר שלא הייתי צריכה להביא לקטן את האופנוע.

לי זה לא הפריע כשהייתי קטנה , אבל כשגדלנו זה קצת העיק.

אחת מאחיותיי הפכה לרכושנית בדברים שלה בצורה מוגזמת .. אבל לדעתי יש בזה משהו יפה כשחולקים בדברים.

קיצר, יש יתרונות וחסרונות לכאן או לכאן, לא יודעת מה להחליט.

חלק מהמשחקים, של כולם.

חלק - "פרטי".

גם אצלנו זה ככה- יש דברים שהם של הגדולה (רבע מהבובות, חצי מהכדורים, משחקים שהיא קיבלה במיוחד כפרס או ליום ההולדת), וחלק של הקטנה.

בגדול, אני משתדלת שלא תהיה הפרדה ובעלות אישית על דברים ששתיהן משתמשות בהן כל הזמן (סיכות, רוב משחקי הקופסא וכו'). כן יש משחקים שהם רק של אחת מהן, ואז אני דואגת שזו שהמשחק לא שלה, תבקש רשות מהשניה לפני שהיא משחקת במשחק שלה. אם בעלת המשחק לא בבית, אני מרשה לשניה לשחק גם בלי לקבל רשות (כמובן, כשמשחקים בעדינו ובזהירות).

זה כן קצת מפריע לזרימה הטבעית, אבל נראה לי שיש יתרונות בזה שילדים יודעים שמשהו מסוים הוא שלהם, ורק שלהם. ככה גם יש להם מה לתת ולכבד בו אחרים (אגב, יש לנו משחק חמוד "נתת-קיבלת", שלפעמים אני משתמשת רק בשם שלו כדי להדגים לבנות איך הן מקבלות כשהן נותנות, או איך הן לא מקבלות בגלל שהן לא נתנו).

א5ני תוהה לעצמי בעניין.

הבן שלי בן 3.5 והבת שלי בת שנה.

בפועל רב מוחלט של המשחקים נקנו בשבילו.

יש הרבה משחקים שכבר לא מתאימים לו אלא לאחותו.

מה לעשות במקרה כזה?

אי אפשר שהכל יהיה שלו.

כרגע זה מי שלוקח ראשון (מהמשחקים של הקטנים).

אני תוהה לעצמי מה יהיה בעוד חצי שנה- שנה.

בפועל, כמעט כל המשחקים נקנו בשבילו.

אז תהיה לו בעלות כמעט על כולם?

בגיל שנה וחצי- שנתיים כבר לילד יש רצונות והוא רוצה משחק ספציפי אי אפשר פשוט "להחליף" לו במשחק אחר?

אני תוהה לעצמי בעניין.....

הוא כבר "לא צריך, את ממה ששייך לגיל הקטן מאד, והבעיה לא מתעוררת.

ואפשר גם לומר, אולי ניתן לה לשחק בזה?.. זה מתאים לגיל שלה..

עד שהיא תגיע לגיל שהיא מבינה משהו ש"שלה",  הוא כבר יהיה הרבה אחרי שהמשקים הללו יתפסו אצלו משהו.

ולא מרשה לקטנה בהם, אז כדאי לומר לו בטבעיות, כשהקטנה רוצה משחק שהוא תופס כ"שלו", שזה יהיה נחמד לתת לה לשחק בזה גם, או אפילו לשחק בזה איתה, ביחד. לחנך אותו לחלוק לא מתוך הכרח וחובה, לא כי הוא הגדול אז הוא חייב לוותר, אלא כי זה נעים לשחק ביחד או לתת משלנו לאחר.

אם הוא לא מפגין בעלות, אז אין בעיה

אנחנו מחנכים את הילדים שגם משחק שנקנה בשביל ילד אחד (לאו דוקא לגדול) אחרי זמן קצר הופך לנחלת כולם.

זה הכי נח ופחות מזמין מריבות.

בהגדרה -המשחק עדיין של הילד שעבורו הוא נקנה, אבל בפועל כולם משחקים.

דוגמא: הבן שלי קיבל כלי עבודה במתנה. אחרי יום  או יומיים כל החבורה התחילה לשחק בזה. ועד היום - קיבל לפני כמה חודשים - זה נקרא "כלי העבודה של X"

והוא עדיין שמח ויודע שזו המתנה המיוחדת שלו.

מחליטים שהם "חברים טובים", ושהם "ביחד בכל הדברים" (זאת אומרת - ממתקים, משחקים וכו'). אני משתדלת לומר להם שיש דברים שהם ביחד, ויכולים להחליט שהם של שניהם, אבל יש דברים ששייכים לכל אחד בנפרד.

לדוגמה - בגדים, הרי זה ברור שלכל אחד יש את הבגדים שלו. (טוב, אצלנו, עם תאומים מאותו המין, זה דווקא לא כל-כך ברור...)

וגם משחקים מסוימים - אם קיבלו ליום ההולדת, או אם זה משחק שמתאים רק לאחד מהם (הם בן ובת, אז יש דברים שמתאימים לבנות ויש שמתאימים לבנים).

מצד שני - אם המשחק הוא מלכתחילה משותף, אני משתדלת להדגיש גם את זה, גם לגבי איסוף המשחק, למשל.

יש משחקים שהם משותפים אבל יש גם דברים ששיכים לכל לאחד.

ואם השני רוצה אז בשמחה, רק שיבקש רשות.

אלא הוא נלחץ כי "לקחו" לו משהו שלו.

אז אני מנסה להדגיש ולמלל את העניין ולנסות לפתור ככה את הבעיה.

נגיד שאת רואה שהקטן לקח את האופנוע והגדול מנסה לקחת בחזרה אז לגשת אליהם או לקרוא להם

ולהגיד לגדול- "זה האופנוע שלך נכון? אתה הבאת אותו לכאן.. אתה זוכר 'קטן' זה האופנוע של 'גדול'"

לפנות לגדול שוב ולתמלל לו את הרצון של הקטן- "'קטן' רוצה לשחק קצת באופנוע בזמן שאתה במתקנים ולהחזיר לך אח"כ, כי זה שלך ואתה הבאת את זה, נכון 'קטן' שאתה רוצה קצת לשחק ולהחזיר אח"כ" וכו' וכו'.

ולקחת בחשבון שאם הגדול אומר שהוא עדיין לא מסכים אז את לא מכריחה אותו ומקבלת את זה עם הסבר לקטן ש-"אתה רואה זה שלו אין מה לעשות הוא עכשיו לא מרשה, אולי אח"כ נשאל אותו שוב"... (הרבה פעמים ברגע שאת מאשרת לגדול לעמוד על שלו ולא להסכים אז די מהר הוא יחליט ההפך...)

בשבת הבן סיפר על רחל שנקברה בדרך בית לחם..ואז הוא רץ לשולחן הרים את החלה ואמר הנה זה בית לחם.

ובת החמש שלי התעקשה לחזור ולספר על סדום הרשעה:

"לאנשים הארוכים חתכו את הרגליים צצ צצ צצ" (היא מצקצקת בלשונה).

אני: "ככה הגננת אמרה צצ צצ צצ"?

היא" לא. פשוט לפעמים את עושה ככה"

אני: אה.

היא:"ולאנשים הקצרים מתחו את הרגליים"

אני באופן ספונטני :" צצ צצ צצ"

היא: "את רואה"? מתגלגלת מצחוק.

גרים בעיר.

הגן הוא לא משאת נפש, אבל הוא עולה על כל יתר הגנים האחרים - ואנחנו עוד נוסעים כברת דרך כדי להגיע אליו.

כאן לא מתפנקים. והגנים אינם מתנהלים על פי הקו המקווקו. אבל השליחות נותנת כח.

אני- "התפללת יפה? כל הכבוד"

הוא- "לא התפללתי יפה אבל נתנו לי מדבקה כי נתנו לכולם"

אני מסיימת לגזור לבן ה-3 ומודיעה עכשיו נטילת ידיים

הוא: אבל איך אני אכניס את הרגליים לכיור?! 

(גם הגדולים יותר שאלו בגיל הזה בערך את אותה שאלה)

לכי תדעי אם הוא רוצה גבינה או בננה 

הקטנה שלי, בת שנתיים וחצי, החליטה שהיא האמא בבית. היא אומרת לי "אני האמא", או "אני האמא בסוף".

ואתמול היא הגדילה לעשות- אמרה לי שאני התינוקת, הביאה טיטול ואמרה שזה בשבילי 

והגדולה שלי קצת הסתבכה עם זה בחנוכה היהודים נלחמו נגד היוונים, וגם אנחנו יהודים, אבל לא אנחנו ממש נלחמנו נגד היוונים... (אמרתי לה שזה אבא של אבא של אבא וכו', אבל זה עדיין היה מורכב ).  

ודאי לילדים שיכולים באותו זמן לעשות דברים הרבה יותר חשובים מלצפות במחשב

לא קל להושיב אותו הרבה בשביל לעזור לו לרכוש מיומנויות.

אחת המיומנויות החשובות לו, זו הכרת המקלדת. (תחליף לכתיבה רגילה, ע"פ המלצת מומחים)

הוא אוהב את הפורום, ובזכות הפורום הוא מקליד!

אבל החשש כאמור, הוא מהכניסה לתחום המבוגרים כדי לראות את המסרים האישיים.

בערוץ מאיר לילדים, יכול להיות שגם שם יהיה מענה לזה

אבל אני רוצה להבין,

ההורים שכותבים בהורות של ערוץ שבע,

הם לא ההורים של הילדים שכותבים בפורום ילדודס?

מה אתם עושים כדי שהילדים לא יכנסו לפורום ילדודס?

מה דעתכם?

האם מישהו מההנהלה יכול להיכנס אל הפורום ולתת תשובות לכל התהיות שהועלו פה?

וגם לא- 

הנהלת האתר לא טורחים לשים לב להודעות שנכתבות בפורום המיועד לכאורא לפניה אליהם -

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f428

אולי שליחת מסר ל"צור קשר" של האתר , או אולי ל"מייל האדום" (שבמקור מיועד לחדשות, אז אולי מתייחסים שם לדברים...) יכול להיות מועיל