פורום הורות (עמוד 258)

יש הרבה משחקים שהלבישו עליהם תוכן
( כמו צוללות - שיש שם דוד המלך וחיילים)
רביעיות ומונופולים למינהם
פאזלים, משחקי זיכרון...
יש הכל!

יש גם לוטו של חגים/מצוות / שבת וכדומה
דפדפי כאן: יכול להתאים משחקי התאמה/לוטו/זיכרון. אני לא יודעת אם נחשב יקר או זול.. אולי שווה לחפש איפה להשוות...
בעמודים אחרים שם יש גם בובות יהודיות צנועות וכלי משחק שבת וכדומה...http://chabadshop.co.il/index.php?template=cat&cat=5315

משחק של "סולמות וחבלים",

בחלק מהמשבצות יש איורים שמתארים סיטואציות שונות,

אם הסיטואציה חיובית - כגון השבת אבדה - עולים בסולם,

אם הסיטואציה שלילית - כגון הרמת יד על חבר - יורדים בחבל.

והכיוון שלי קצת אחר.

למשל לימוד על פרשת השבוע, תוך דגש חזק על הרגש. פחות כסיפור טכני..

לימוד אותיות 

חיבוב מצוות התורה

לימוד של פסוקים

לימוד של שירים הנוגעים לברכות, סדר השכמת הבוקר, חגי ישראל וכך הלאה..

למרות שלא זכור לי שאני הגבתי רק קראתי.
אבל אני שמחה שזה הסתדר על הצד הטוב והבטוח ביותר.

גם אני מתיעצת כאן הרבה ומקבלת עזרה ויעוץ מועיל..
פורום מעולה!!

מה הבעיה להשאיר אותה עם כותונת ארוכה ללא תחתונים?

אולי הבעיה היא בכלל אחרת ולא תחושתית?

אולי היא סובלת מתולעים? תולעים מציקים בלילות...

 

בכל אופן תנסו מכנסי טריקו קצרים ורחבים, כאלה שלא נדבקים לגוף.

 

 

או שתישון עם כתונות ארוכות ותלמדו אותה שבבוקר היא צריכה ללבוש תחתונים עוד לפני שהיא יוצאת מהמיטה.

 

 

על מילוי שטחים...

נראה לי שזה הגיל שמלמדים אותם "לא להשאיר לבן"

אבל יכול להיות גם עומס רגשי.. לחץ.. הכל הגיוני בתקופה כזו...

יכול להיות?

דגם לפי תיאור ההתנהגות, זה ילד שמרגיש צורך להיות בשליטה, הןא כל הזמן במצב של דריכות, של לחץ ומתח, שחס וחלילה לא יפשל, לא יתבלבל לא " יצא משליטה" מין פרפקציוניזם ברמה כפייתית. זה לא דווקא לשלוט על אחרים. לענ"ד, כדאי לקחת אותו לסוג של תרפיה שילמד לשחרר, להשתחרר. אולי להתייעץ עם בעל מקצוע איך עוזרים לו להשתחרר. אם את רוצה, יש מישהי מעולה בשם מיכל וימר, אפשר להתייעץ איתה גם דרך האינטרנט, היא המומחית בארץ לפענוח ציורי ילדים ויכולה להסביר בדיוק מה כדאי לעשות, בהצלחה!

https://www.facebook.com/groups/424159097601523/

ויש מומחית שמסבירה.

אולי זה כשרון ציור מיוחד?
רק קחי בחשבון שגרפולוגיה ואיבחון
ציורים זה לא מדע, אז בעירבון מוגבל...

בתור אמא שלו, תוכלי לדעת אם השערות שונות שיש לך לגבי צורת הציור הייחודית* של בנך, הן נכונות או לא.

*ייחודית- אולי בעינייך זה שונה, ולא ראית סגנון כזה של ציור, אבל יש עוד ילדים שמציירים כך? הבת שלי (קטנה מבנך בשנה) גם כן אוהבת לצבוע ולמלא הכל, עד הסוף. זה מתקשר אצלי ליסודיות שלה, לסדר שלה

 

ראיתי שכתבת שאולי זה מראה על רצון לשלוט- האם את רואה את זה בעוד היבטים בהתנהגות של בנך? אפילו בצורה סמויה/לא צפויה?

 

בתור אחת שעברה כמה איבחונים, מסיבות אחרות, נראה בעיניי שאיבחונים בעיקר מעלים למודע את מה שיש. הם לא יוצרים משהו חדש שלא היה. לכן כתבתי שאת יכולה להתרשם מהיכרותך עם בנך, ולנסות לחבר את זה למה שאת כבר יודעת עליו, אם חשוב לך להבין מאיפה זה נובע.

 

נקודה אחרונה- אם את מרגישה שיש בזה משהו כפייתי, לא משוחרר, את יכולה לדבר על זה בנך בעדינות ולהתייחס לזה, מתוך עניין ורצון בקירבה. יכול להיות שזה ישחרר אותו ממשהו שעוצר אותו, ויכול להיות שזה "רק" יקרב" ביניכם וילמד אותך להכיר אותו יותר.

והוא לא מחזיר את הדף למגירה עד שהוא לא גומר את כ-ל הציור. לא הייתי לוקחת את זה כדבר חיובי אבסולוטי, כיון שלסדר הזה יש מחיר: אולי זה לא סדר, זה סוג של כפייתיות.

הוא לא מסוגל לנשום אם החולצה שלו טיפהלה מלוכלכת, ולא נוגע באוכל שמישהו אחר אכל או נגע בו (האחים שלו נניח)

 

 

תודה על התגובה. אני אנסה לדבר איתו (למרות שממש קשה לו להביע את עצמו, הוא מכיר את עצמו ב"ככה" "כן" "לא" ו"לא יודע" (אתה שמח? כן. מרוגש? לא יודע. מה חשבת? ככה. מה ככה? לא יודע)

נשמע לי ממה שכתבת שאת יכולה לראות בבירור איך צורת הציור הייחודית שלו קשורה לדפוסי ההתנהגות שלו.

ממה שאת רואה עליו, יכול להיות שיש קצת כפייתיות (אולי גם פרפקציוניסטיות) בהתנהגות שלו. אם את רוצה לשחרר אותו מזה, פשוט כדי להקל עליו להיות משוחרר וחופשי יותר, את יכולה באמת לשוחח איתו על זה.

רצוי שהשיחה לא תהיה שאלות של כן או לא, כי הילד עונה "כן" או "לא", ונגמרה השיחה. ככלל, רצוי לא להכביר בשאלות כי זה לא מעודד דיבור ושיתוף מצד הילד (עד כמה שהבנתי. נראה לי שזה משהו שמאפיין גם ילדים וגם בנים ).

אם מחליטים כן לשאול, עדיף לבחור שאלות פתוחות כמו "איך זה מרגיש לצבוע בכחול? איך אתה מרגיש?".

אפשר, לדוגמא, לשבת לידו לצייר גם כן, ולהגיד- "או, אני רואה שצבעת הרבה עיגולים באדום, ועכשיו אתה צובע את כל הדף בצהוב!" (כן אולי הוא יאמר משהו, אולי לא). "זה נראה מהנה" (כנ"ל). "אולי גם אני אעשה ציור בצבעים האלו".

תני לו הרגשה שאת איתו, שאת מתייחסת ורואה את מה שהוא עושה, ושאכפת לך ממנו (חלילה, אני לא אומרת שאת לא, אלא מנסה לתת כיוון לאמירות שיכולות לתת לבנך הרגשה של יחד, של שותפות, של תשומת לב ויחס אישי).

כשאת מציירת איתו, את יכולה להראות לו סוגים שונים של ציור (אולי כדאי לעשות את זה החל מהפעם השניה, שהוא לא ירגיש מגמתיות מסוימת). לדוגמא- "אני לא ממלאת את כל הדף. אני אוהבת שהרקע הוא לבן", או "נראה לי שאצבע כמה ריבועים בתכלת/כתום/אחר, זה יהיה מעניין".

 

לגבי האוכל- אין לי רעיון, אבל לגבי החולצה- אפשר להראות לו שגם אם החולצה קצת מתלכלכת, הכל בסדר- ברוך ה', יש מכונת כביסה ורוב הכתמים יורדים בה. (את יכולה להראות לו חולצה שלך שהתלכלכה, והחלפת ולא קרה כלום, או שלא החלפת כי זה רק כתם קטן ולא בולט). תנסי, בעזרת דוגמא אישית ובעדינות, להראות לו שאפשר גם אחרת, ושזה בסדר.

 

הרבה הצלחה.

כאן ילדים בארץ ישראל!! ב"ה שיש לנו חיילים שמוסרים את הנפש כפשוטו- ע"מ שנוכל לחיות חיים נורמליים, לקנות ציוד לבי"ס, ללכת ברחוב, לחיות בכלל...צריך להתחזק, להעריך את החיים, בפרט כאן בארץ הזאת, אני מרגישה שאפילו דברים רגילים- מקבלים משמעות עמוקה יותר בתקופה זו, בה שום דבר אינו ברור מאליו...

לא יודעת אם זה נכון.

בכל אופן, היה לנו מקרה דומה לפני כמה ימים: בת השש ומחצה סיימה לאכול, והבטיחה שהיא לא רעבה יותר (כי רצתה ללכת לשחק עם השכנה). שאלנו שוב אם היא בטוחה שלא רוצה לאכול יותר, והיא אמרה שכן. השכנה לא הייתה בבית, והיא חזרה, ואחרי כמה זמן ביקשה לאכול. לא נתנו לה. היא בכתה הרבה, אבל אני מקווה שלמדה את העניין, ותדע לשים לב באמת לתחושות הרעב שלה, בלי להיות מוּנעת מדברים חיצוניים. 

והיא פשוט אכלה עוד ירקות.

מענין שאחרי שנגמרה לה ההיסטריה סביב הענין, היא נרגעה והיתה שמחה וטובת לב...

למידה בסיסית ופשוטה- לכל מעשה יש תוצאות.

במקרה הזה- תוצאה טבעית והגיונית לגמרי.

עכשיו לא יקבל אחר כך

כי שכולם מסיימים סוף סוף ואת רוצה לשבת הם נזכרים.......

גם אם היא למדה את העניין, בגיל הזה, בסיטואציה הבאה הדומה, יכול להיות שהאטרקציה הזמנית תגבר שוב על התיאבון והיא תבחר שוב לעזוב את האוכל.

למרות זאת, מנסיון נראה לי שזאת התגובה הנכונה, ולטווח הארוך היא תלמד.

לא הייתי מדשדשת בזה אם זה היה קורה רק פעם אחת.

תעקבי אחרי זה.

לא הצלחתי להתאפק

בס"ד

 

 

גנים שעוברים מדורי דורות, אמא, סבתא, סבתא רבה ז"ל...

 

אימא שלי מסוגלת באמצע הילילה להכין פיצה רק כי לאח הקטן שלי מתחשק,

כשאני הייתי קטנה היא הייתה מכינה 3 ארוחות צהריים שונות, לכל ילד מה שהוא אוהב.

אני עובדת על עצמי לא להיות כזאת,
אבל חביתה כנראה שהייתי מכינה ואומרת "רואה כמה את אוהבת חביתה?"

 

 

לא מסוגלת להשאיר ילד רעב.

 

וחוץ מזה, אם לא מדובר בילד שעסוק במאבקי כח באופן כללי, הרבה פעמים הילד יוכל להסביר למה הוא פתאום מעדיף אחרת מכרגיל.

זה הבדל גדול...

שכן ישאירו רעבים ,

במקרה הראשון באמת לא נראה לי שהייתי מכינה לה חביתה

אבל במקרה השני שהילדה רצתה לשחק אבל זה ברור כנראה שהיא עדין רעבה אבל לא יכלה לשלוט על זה כי רצתה לשחק וכשחזרה ביקשה אוכל, וממש בכתה הרבה זמן

אני חושבת שמין הראוי כן לתת לה עוד אוכל...

 

אחרי האוכל, אני נותנת פירות. ככה שמצד אחד הם לא הולכים לישון רעבים, אבל מצד שני אני גם לא צריכה לעמוד להכין ארוחה שניה אחרי שבארוחה הראשונה הם שיחקו....

אבל לא באותו זמן שביקשה, כדי לעמוד על העיקרון.

לזה כאל סתם התעקשות על משהו מסויים. משתדלת לברר מה עומד מאחורי הבקשה/התלונה המסויימת ולתת לה מקום.

בסה"כ זה מוכיח את עצמו. לילדים אין כל צורך להיכנס למאבקי כח או להתעקש על משהו מסויים.

 

ענין של גישה...

כי באמת נראה לי נכון שאת עובדת על עצמך לשנות את זה... 

ילדים מפונקים הם לא בריאים יותר...

ילד צריך לדעת שלמילים שלו ולמעשים שלו יש השלכות ... כמובן הייתי אומרת לה ברוגע ובנחת ובלי התלהמות שאין עוד חביתה ואני לא מתכוונת להכין לה עוד חביתה

בנחת:

 

יופי שהחלטת שאת בעצם אוהבת חביתה.  אמרת שלא - אז כבר גמרו אותה, אחרת היינו שומרים לך.

 

אז מחר בעז"ה תזכרי שאת אוהבת - ותזכירי לי, ונכין...

 

 

זהו. ולא להיבהל מהאיום....

ככלל בחינוך אין לתבוע מהילד דברים שאנו לא תובעים מעצמינו

למשל במקרה של ילדה שהלכה לשחק וחזרה רעבה אני שואל האם דבר כזה לא יכול לקרות אצל מבוגר רק אצלו אין מי שיאסור כרגע את האוכל ,

לא נראה לי הגון אף פעם למנוע אוכל מילדים ואין הכוונה לממתקים.

עם זאת אם האמא פועלת מתוך כוונה לחנך ולא באופן שרירותי הילד גם חש זאת.

זה לא שהיא "רעבה"; אלא מה פתאום מישהו העז לקחת את החביתה אחרי שאמרה שהיא לא רוצה אותה.

 

 

אלו דברים רגילים לגמרי אצל ילדים בגילאים אלו, לנסות את ה"שליטה". והכניעה אינה מועילה אלא מבלבלת אותה יותר. זה לחלוטין לא כמו ילד שאמר שאינו רוצה לאכול ופתאום התברר שהוא רעב. יש להניח שגם כשרעבה, היא לא אוכלת שתי ביצים באותה ארוחה..

היתי מסבירה לה שלא צועקים ושהיא נרגעת היא תקבל חביתה

לא רוצה לפגוע, אבל לעשות ברוגז זו צורת התנהגות של ילדים קטנים ובטח לא של מבוגרים.

 

אם את מתנהגת איתו רגיל (מדברת וכו) הוא עדיין שותק ועושה ברוגז?

 

בתחילה אני מדברת איתו ומנסה להשלים אך הוא עונה חלקית או ברוגז אז אני מפסיקה,

ולצערי זה מדבק ... אז כתגובה אני גם לא מדברת איתו

מותר לריב ואפשר לכעוס.

אבל לא צריך להיות ברוגז ולהתנהג כמו ילדים בגן.

תתנהגי איתו רגיל, דברי איתו רגיל (אפילו אם הוא לא עונה לך).

אולי הוא יבין שלא זו הדרך והוא לא מעניש אותך בצורה הזו, אלא את עצמו.

 

אגב, פעם נכנסתי לשכנה לקחת משהו. הם בדיוק ישבו לארוחת ערב עם הילדים. הייתה אווירה מוזרה נורא. אז יצאתי משם מהר (וזו שכנה שבדרך כלל יש לנו המון על מה לדבר)..רק אח"כ היא סיפרה לי שהיא ובעלה לא דיברו ביניהם כמה ימים, אלא רק עם הילדים ודרך הילדים. זה היה מצב הזוי ומטופש. לא מבינה למה אנשים מבוגרים עושים את זה לעצמם.

את צודקת,

זה קשה ..

אבל אני מרגישה שכל הזמן אני זו שבאה ומדברת ובאה להשלים , וזה לא נגמר...

הוא לא מבין שגם הוא צריך לבוא ולבקש סליחה

אבל נראה לי שכדאי שתתחילי ללבן בינכם את העניינים (ולא בשעת כעס).

דברי איתו בצורה הגיונית (שוב, לא בזמן כעס..) תסבירי לו שלא נראה לך שבשעת מריבה הוא מתנהג כמו ילד בן חמש ומשאיר אותך לבד לנסות ולאחות את הקרעים.

ריב זה נורמלי ולפעמים אפילו בריא. אבל מריבים צריך לדעת לצמוח ולא לשקוע.

 

מה הוא אומר על זה? איך הוא מסביר את ההתנהגות שלו?

ייתכן שבשעת ריב כדאי "לתפוס מרחק" קצת עד שיירגע, אבל זמן הרגיעה לא צריך לקחת יותר מכמה שעות...

 

 

גם לדעת הרב אוהד תירוש, חשוב לא לדבר מיד אחרי שרבים. רצוי לחכות 24 שעות. הכוונה היא לא לדבר על נושא המריבה, אבל כן להמשיך לדבר ביניכם. אחרי 24 שעות (או 48 שעות, אולי אני טועה קצת), רצוי לפתוח את נושא הריב בצורה רגועה, נעימה ומכבדת.

את בהחלט לא אמורה להיות זו שמתנצלת תמיד, וגם על זה כדאי לדבר בצורה מכבדת ולא מאשימה. גם כשאת יוצרת מחדש את הדיבור ביניכם, אחרי ריב, זה לא צריך להיות בבקשת סליחה והתנצלות, זה יכול להיות גם כך: "אני אוהבת אותך, בוא נחזור לדבר". לא ממקום מתנצל, אשם, וכו', אלא ממקום אוהב.

 

בהצלחה רבה.

נתת עצה בחציה טובה...

נכון שצריך להידבר וללבן ברוגע ולא בשעת כעס,

אבל אם צורת הליבון תהיה - אתה מתנהג כמו ילד בן חמש,

השעה תהפוך לשעת כעס...

דרכים שונות להתמודדות עם קושי ו"התנגשות".

 

בוודאי שונות בין איש ואשה.

 

את כותבת "כשהוא מתעצבן עלייך" - זה רק כשאת זו שעושה משהו לא נכון?

 

אולי "מריבות" זה לא בשבילו - אז הוא פשוט הולך הצידה?

 

אולי הוא סבור שהדרך שלך היא לייצר מריבות ואינו רוצה להתעסק עם זה?

 

קשה לדעת מהקצת שנאמר כאן.

 

 

העיקרון שכתבת הוא נכון. אם משהו מפריע - צריך לומר ולגמור בקצרה. כך ההדרכה של התורה, לומר - או להוציא מהלב.

 

השאלה, מה קורה כשהוא אומר.

 

קשה מאד לדעת מכאן.

 

 

הכי טוב - לנסות לדבר על זה, ודווקא בזמן "טוב".

 

כלומר: להגיד לו שאת רואה שאם יש לו תרעומת על משהו, אז הוא שותק - ולך מצידך זה מפריע, היית מעדיפה שיסביר מה מפריע ותדברו על זה. ואם תראי שאת לא היית בסדר - גם תהיי מוכנה לחזור בך..

 

תנסי לשמוע מה הוא אומר. למה זה ככה. לא לבוא בתלונות, אלא לנסות להבין.

 

ואת יכולה גם להעלות תוך דיון, את החשיבות שכל אחד מכם, כשרואה שלא היה בסדר במשהו, יהיה נכון להתנצל ולגמור ענין. ושלא תקחו את ההתנצלות כחולשה שאח"כ מנצלים "לצרף לחשבון".  תדברו, בנחת. ואולי יתברר משהו.

 

כך נראה לענ"ד מהקצת שכאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כנראה שהוא מעדיף לתת לזמן לעשות את שלו, להרגע ואולי גם לחשוב.

השאלה היא כיצד אתם מסיימים כל פעם מצב שכזה, האם עולות תובנות חדשות בזמן הניתוק?

בכל מקרה האם שיתפת אותו ברגשותיך לגבי האופן בו הוא בוחר להתנהג?

נשמע שהגיעו מים עד נפש ממש.

אז קודם כל- נשימה עמוקה. דבר שני- המלצה חמה ממני לקרוא את "אחים ללא יריבות" של לייף סנטר. בערך 200 עמודים (מעט מאוד), עם הרבה עצות איך להקטין את היריבות בין אחים ולאפשר להם לחיות ביחד בצורה נעימה יותר. מאוד זורם ועוזר.

 

ודבר שלישי- קשה לי לייעץ מה לעזור עם היכרות מעטה כ"כ של הפרטים, אז רק אמליץ על הפרדת רשויות- הגדול מציק בלי הרף? מקניט בלי לדעת גבול? להרחיק אותו מאחותו.

בספר "אחים ללא יריבות" יש איורים (גם) על הנושא הזה, איך להעצים את המוקנט ולתת לו את תשומת הלב בצורה בונה, שלא תהפוך אותו למסכן ומעורר רחמים, אלא תראה לו איך הוא יכול להתמודד עם ההצקות מהאחים בצורה טובה יותר.

(אם את צריכה עזרה דחופה, אני יכולה לחפש עצות בספר. אני ממליצה בכל זאת על קריאת הספר כי היא יכולה להסתיים תוך שלושה ימים ולצייד אותך בהרבה עצות מועילות).

 

הרבה הצלחה!

אולי אפשר להציע תעסוקה מתאימה עוד לפני שהכל מתפוצץ.

מעדיפה להרחיב באישי, כי זה פורום מעורב. את מוזמנת לפנות אם תרצי.

בס"ד
לט לדאוג.. בעזרת ה' להתייחס בנחת, להציע מדי פעם וכשהוא ירצה הוא ייקח.. הרי ברור שבגיל 18 הוא כבר לא ישתה מבקבוק;)
לא לחשוש מכניסה למעון בגלל זה.. מקסימום יתנו לו בקבוק עד שלאט לאט הוא ילמד לאכול..
כותבת בתור אמא לילדה שהתחילה מוצקים ב10 חודשים בערך..

אל תיבהלי, הילד גדול מספיק לכוס עם קשית וכו'...\ לגבי שתיה  במעון ישנו סדר שתיה הילד ירצה לשתות כאשר הוא יראה קבוצה של עוד 5 שותים ,לגבי אוכל אין מה לדאוג ישנו גם אפשרות לטחון אם זה במרק +,פירות , המטפלת תעדכן אותך שהוא יכול לאכול מוצק, יקרה במעון יש סדר יום ומטפלות שמעדכנות בסוף יום  על כל התפתחות,הילד יקבל את כל החם והאהבה,והטיפול המסור .בהצלחה .

אצלנו בגלל שלא מקבלים את הדיעה שלנו אז קורה מצב שאנחנו מגיעים וההורים של הבעל מתייחסים לא יפה, עוקצים וזורקים כל מיני הערות לא לעניין. מכיון שהמצב כזה אני לשם כבר לא הולכת

אבל יחד עם זה מרגישה אחרת. לא שח"ו פוגעים או מעירים, פשוט כל אורח החיים שונה מאוד. לפעמים זה מעיק עלי, מהצד שלי, אבל לא בגלל שבכוונה פוגעים או מכוונים למשהו. סתם כי זו המציאות.

בדרך כלל לא אכפת לי ללכת אבל המנטליות שונה כל כך שלפעמים לא הכי נחמד או כיף לי שם.

 

גם אני שמעתי סיפורים כאלו, עצוב לשמוע.

תודה על שיתוף פעולה!
גם אצלנו יש מנטליות כבדה מצד בעלי...
אני נהנת ללכת אבל לפעמים אין לי חשק ומחוייבת כדי לתת כבוד לבעלי.

אם יש לי סיבה לא ללכת אני בשמחה לא אלך.

מצד אחד,נעים שם ונחמד.אנשים פשוטים. ומצד שני,לא מרגישה שמקבלים אותי כפי שאני, ומציבים רפים מאוד גבוהים בכדי שאתחבב עליהם..

מרגישה שאני לא אני כשאני אצלם. תמיד צריכה לעמוד בסטנדרטים שלהם.

הם אומרים שישמחו כשנגיע, אבל בפועל זה לא מרגיש ככה....

 

אבל באמת בעיקר בגללי. לא אוהבת את האווירה/האוכל/הבלגן הנוראי שיש שם/ הצפיפות/ סגנון הדיבור ונושאי השיחה.

 

החמים מצידם ממש לא פוגעים או מתערבים

כנל....

היא שלפה משפט שממש פגע בי...

חודשיים לא יצא לנו להגיע... כי היא לא גרה בסביבה של תחבורה ועם ילדים להגיע שם זה סיפור אז זה מה שמעכב אותנו לבוא.

בקיצור היא אומרת לי : "הרבה זמן לא ראיתי אותכם... תשתדלו לבוא לעיתים קרובות יותר... "ואז הוסיפה : "הבן שלי, הבן שלי כ"כ חשוב אני רוצה לראות אותו..."

אוקיי אמרתי לה..
ואז אמרה לבעלי :" תבוא קצת יותר אם זו הגבלה עם הילדים תבוא לבד "

אמרתי לבעלי כשיצאנו משם! אני לא אוהבת לבוא כשהיא בגישה כזו... כלפינו. מעדיפה אותך על פנינו...

באמת, ברור שהאמא אוהבת את הבן
שלה יותר מהכל,
גם את כזאת, זה נורמלי
זה היה אמנם קצת חסר טקט מצידה,
אבל סך הכל היא ביקשה דבר הגיוני,
היא מתגעגעת לבן שלה,
אז אם הוא יכול לבוא עם כל המשפחה
פעם בחודשיים,
זה ממש לגיטימי לבקש שיבוא לבד
מידי פעם, זה ההורים שלו, למה לא?

היא התכוונה לומר שהיא אוהבת שאתם באים... שהיא מתגעגעת אליכם.. שהיא תשמח לראות אתכם יותר... 

 

היא התכוונה לומר שהאיש שאת הכי אוהבת- גם היא אוהבת... והיא מתגעגעת לראות אותו...

שהיא אמא אוהבת את הבן שלה- גם אם הוא כבר גדול וגר בבית משלו.... 

שהיא יכולה לעשות את ההפרדה בין לראות את הילדים לבין לראות אותו- אם הוא יבוא לבד היא לא תגיד "אבל איפה הנכדים???" או ביקורות אחרות- היא תשמח בכל מאמץ שתצליחו לעשות כדי להגיע... 

 

 

חבל שנפגעת... היא ממש ניסתה להיות רגישה אליכם... 

 

 

אצלנו, גם בצד שלי וגם שלו אנחנו עושים את זה.

פשוט יש הבנה שחשוב מאוד לבקר את ההורים, ובאמת לא תמיד אפשר להתארגן עם הילדים.

יותר מזה- אצל ההורים שלי כל האחים משתדלים לבוא באופן קבוע פעם בכמה זמן בלי הילדים. רק ככה אפשר לעמוד בקביעות ולעשות את זה בקלות. וגם יש בזה משהו נחמד- זמן איכות עם אבא ואמא, בלי בלגן של ילדים...

זה ממש הגיוני ולהיפך תגידי תודה שהיא מוכנה שיבוא לבד...

 

יש כאלה שלא מוכנים לראות את הילד הנשוי שלהם ללא בן זוגו....

רציתי את ההוי המשפחתי הביחד! אבל כנראה זה לא יקרה בשנים הקרובות! .

אבא שלה הוא אבא חורג (היא יתומה מאב) ולא ממש אכפת לו ממנה או מאיתנו אנחנו הולכים בעיקר בשביל אמא שלה

ובכללי הוא ממש טמפיט לא קטן ותמיד יש שמה לכלוך ובלגן לא אוהב את זה....

 

אחים ואחיות חילוניים או דתיים לייט מאוד וזה לא מתאים לנו

 

 

עכשיו בגלל סכסוך שלו איתם. אי משתדלת להישאר מחוץ לעסק... אבל כשאנחנו שם זה דורש ככ הרבה, יש המון מדרגות בכל מקום, ואי אפשר לחסום, הכל נקי ואם הילדים מלכלכים משהו ישר מתעצבנים עלינו... אני לא יכולה ללכת להחליף לקטן ולהשאיר את המשחקים שלו בחוץ, כי אז כשאני חוזרת מישהו כבר באמצע לסדר אחרינו... אצל ההורים שלי בעלי דיי ביישן (ובכל בית אחר), אבל יוצא שאנחנו שם הרבה. הם משחקים עם הילדים, לוקחים אותם לטיולים, ולנו זה די שבת נחת...

אבל היה לנו מריבה עם אחותי שדיברה אלינו ועלינו ממש לא יפה (גם ליד הילדים), ובאמת לא הגענו תקופה בגלל זה... וגם אז הקפדנו שההורים יגיעו אלינו, וכן לפגוש אותם, פשוט לא אצלם בבית...

אנחנו הולכים למשפחת בעלי בערך שבת פעם בחודש וחצי בערך כי הם גרים במרחק נסיעה גדול. ואנחנו
בי-ם, הם מתייחסים יפה ושמחים בבואנו. מכינים אוכל שאנחנו אוהבים. ובכלל מאז שהקטן נולד לפני 3 חודשים הם רוצים לראות את האחיין
כולם רווקים ואחות נשואה שאני בקשרים טובים איתה.. זה גם תלוי בגילאים של הגיסים התחושה של לבוא שבת.. לא?!

והיום שאני חושבת על זה...ערכתי את ההודעה, אני לא אוהבת ללכת לשם כמו פעם אבל אין ברירה...

גם אוהבים אותי!

יש עכשיו מוקדים לעזרה בדברים הללו. אני מניחה שהיא לא היחידה שמגיבה קשה למצב עכשיו.

שיהיה לכם בהצלחה!

וכדאי לתת דרך לפרוק ולהשתולל במקום שהיא מסכימה, טרמפולינה, גינת שעשועים...

 

אני אומרת להם כמה דברים-א. שה' שומר עלינו, תראו כמה טילים נורו ומה הנזקים יחסית,

ב. אומרים תהילים

ג. מדקלמת- כשרעבים-אוכלים, כשצמאים-שותים, כשעייפים-ישנים וכשיש אזעקה- הולכים למקלט, כ

כה שזה בלי פאניקה אלא- זה הדבר שעושים במקרה הזה כפי שכשרעבים-אוכלים,

כלומר- לנטרל את הגורם הרגשי ולהפוך זאת למעשי.

כדאי לדבר איתה על המצב הכללי. היה צריך מראש, ואולי עשיתם.

 

צריך להסביר לה במילים פשוטות, שיש בעזה ערבים רשעים שיורים טילים על ישראל. אבל הטילים שלהם לא משוכללים, והם לא יודעים לכווין אותם, וגם יש לנו "כיפת ברזל" (להסביר לה מה זה), וה' שומר עלינו כי אנחנו העם שלו.

 

להגיד לה שהצבא שלנו הרבה יותר חזק, ולפרט לה שיש לו טנקים וכו' וכו', מה שאין להם, כי הם בכלל לא חזקים, והצבא שלנו נכנס לשם כבר ומטפל בהם כמו שצריך, גם מחריב את המקומות שמהם יורים טילים.  ואנחנו יכולים לשמוח שיש לנו צבא הרבה יותר חזק מהם (חשוב שילד יבין בפשטות שאנחנו חזקים בהרבה, והם "שום דבר"..).

 

להסביר לה מה זה האזעקה: שבגלל שיש מצוות ונשמרתם לנפשותיכם, אז אפילו שבכלל מה שהם יורים נופל בדרך כלל במקומות שאף אחד לא נמצא שם, ומה שמכוון למקומות שיש אנשים - הטילים של כיפת ברזל פוגעים בו בשמיים; אבל בכל זאת כדי להיזהר בשמירה, יש אזעקה. להסביר לה איך זה עובד: שיש מכשיר משוכלל שברגע שהוא מזהה טיל בכיוון מסוים, הוא מפעיל אזעקה בכל האזור. אע"פ שבדרך כלל זה לא מגיע, אבל ליתר ביטחון "ונשמרתם". ושיש מספיק זמן מהאזעקה עד שזה בכלל מגיע לאזור, ואפשר ללכת בנחת לממ"ד, ושם אפילו אם היה מגיע - לא יכול לפגוע.

 

להגיד לה שאין מה לחשוש: איפה שנמצאים, יש מספיק זמן ללכת למקלט ובדרך כלל גם זה בכלל לא מגיע לאזור. גם בלילה היא יכולה לישון בשקט. אם יהיה משהו - אתם תעבירו אותה, ובטח לא יהיה.

 

להסביר גם שיש מקומות שבמקום אזעקה שומעים ברמקול: צבע אדום. כך שאין מה להיבהל מהקול של האזעקה, היו יכולים לשים במקום זה הודעה סתם.

 

אפשר לתת לה לצייר מה שהסברתם. איך החיילים שלנו מנצחים שם. איך מיירטים טיל. מה עושים כשיש אזעקה. 

 

 

אח"כ כדאי לשאול מה אמרו בגן על זה. אולי מה שמעה מחברים. 

 

בדרך כלל, ילד הוא לפי האווירה של הבית. אפשר ללכת לישון בשלוה, גם כשמסביב רעש חזק של יריות ממש. כך הנסיון מראה. הכל תלוי בגישה שמוקרנת, ובשלוות ההורים.

אבל לפעמים, ילדים מקבלים "אינפורמציה" מחברים, שמאד מבהילה אותם, והם אפילו לא מספרים.  שווה לשוחח ולגשש "מה אומרים".

 

כמו כן, כדאי לשאול: ממה את מפחדת.  ולעבור דבר-דבר.  נניח: מפחדת שיבואו מחבלים. אז להסביר בנחת איך יש גדר בגבול, ומטוס תצפית שמצלם כל הזמן, ואם מישהו ינסה לעבור - ישר יירו עליו. לא יכולים להגיע לפה. 

 

וכן הלאה. כל נקודה, בהסברה נינוחה, בהירה.

 

גומרים את כל זה - אז יש מקום להראות איך אחרי שראינו שאין ממה לפחד - אפר לחזור ולשחק ממש כמו מקודם (כמובן, להשתדל שהחדשות לא תהינה פתוחות כשהיא שומעת. שיחות ביניכם על דברים שקרו וכד').

 

 

 

 

 

גם כי היה נראה לי שזה כבר גיל מתאים, וגם כי אני בעז"ה כנראה אתחיל לעבוד בתחילת שנה הבאה, ולהשאיר מספיק חלב שאוב זה יותר קשה כשהיא יונקת כל כך הרבה, אז אם יהיו לה כמה ארוחות מוצקים בשלב זה, זה יהיה יותר קל.

הבעיה היא שבינתיים זה בכלל לא מחליף שום הנקה, רק כתוספת, ויותר כמשחק.

אין לי פתרון, אצלי היה בדיוק ככה..

לגבי טחינה, אני זוכרת ששילבתי עם פירות.

ולוקח למנות זמן לגדול, ופירות/ירקות משביעים פחות מפחמימות למיניהן.

זכור לי שקראתי על לערבב ביסקוויט בפירות, כדי להפוך את זה ליותר משביע. לי זה לא נשמע טוב לדחוף ביסקוויטים כבר בגיל הזה. אישית הבאתי לחם. בראשונה שלי זה עבד מעולה, חולת פחמימות עד היום. בשניה, לא משך אותה מדי. אבל היא גם איכשהו נחשפה יותר למתוקים במסגרות שהיתה בהן, לצערי.

בדרך כלל נותנים בבוקר ארוחת פירות, שבה אפשר לשלב טחינה ( אני שמה תפוח,תפוז, בננה ועוד פרי כלשהו וכפית טחינה גולמית) . בצהריים מנה של ירקות עם בשר כלשהו ובערב אפשר דייסת קווקר, לחם עם ביצה, אבוקדו וכדו ובין לבין להניק. בהצלחה

תנסי לתת לה קצת מים אחרי הארוחה, ואז אולי זה יספיק לה.

וחוץ מזה במעון יהיה להם יותר קל להרגיל אותה מאשר לך.

והיא גם לא תלך למעון אלא למשפחתון, אז אני מכינה עבורה את האוכל גם שם.

בכלל אני מקווה שהיא תסתדר כי ההנקה זה גם מרגיע ולא רק משביע, אז קשה לי לדמיין אותה מסתדרת בלעדי וגם בלי אפשרות לינוק.. (גם אין לה מוצץ, היא מוכנה רק לאמא..)

אני נותנת גם פשטידות - עם כל סוגי הירקות שעולים על דעתך.
קציצות רכות עם רוטב + אורז מלא או פתיתים מלאים.
פסטה בלונז מעוכה.
בבוקר כמובן פירות את יכולה להוסיף כפית שקדיה

כדי הבת שלי תתחיל לאכול התחלתי להשקיע יותר למשל קניתי כלים מותאמים לאכילה... כפית נעימה וקטנה מותאמת לפה שלה... כלים צבעוניים לדוגמה צלחות ...כוס של אקספלורה מעולה עם ידית אחיזה בעלת פטנט לא מטפטפת ועוד להפוך את האכילה לקלה ... שמתי שירים ברקע ובהרבה סבלנות...  כדי תהייה שבעה אני משלבת דייסות שונות במחיות שאני מכינה וכן נותנת בהתחלה כמויות קטנוצ עד שתתרגל האכילה לא לשכוח שעבורם האכילה  היא מאמץ ומעייפת מאוד לכן נתתי ארוחות קטנות יותר ולאט לאט היא התרגלה בנושא הטעם  תנסי להוסיף  ירוקים למרק למשל פטרוזליה, כוסברה ועוד הם בריאים ומכנסים טעם מעולה.........בהצלחה

בכל הספרים ה"מבינים" ובטיפות החלב נשמע כאילו מגיל חצי שנה האיזון בין ההנקה/מטרנה אמורה להשתנות, והמוצקים אמורים לעלות.

בעצם הכלל הוא- שאין כללים!!! יש ילדים עם פחות תאבון למוצקים, ויש כאלה עם יותר. ובכלל אם החלב שלך משביע ומפנק למה לה לוותר כ"כ מהר עליו?!. ביתי רק בגיל עשרה חודשים נאותה לאכול מוצקים באופן יותר סדיר. זה ממש משתנה מאחד לאחד וצריך הרבה סבלנות.

אני גם חושבת שהכורח ייצור את ההרגל. כלומר ברגע שתצאי לעבוד לכמה שעות ונאמר תשאבי לה בקבוק אחד, לא תהיה לה ברירה והיא תתחיל לאכול מוצקים. בזמן שיישאר. (ותקחי בחשבון שאם היא כל הזמן הייתה צמודה אלייך איתך בבית היא יכולה לעשות "הפגנות אכילה/שתיה" גם אצל המטפלת בהתחלה. לא בטוח אבל לגיסתי זה היה ככה. הרבה תפילות..)

עוד עצה, לתת את הטעימות כשהיא קמה מהשינה, אז התיאבון יותר גדול, וכמו שאמרת לפזר את הארוחות במהלך היום. ואם אמרת שהיא לא כ"כ ישנה ביום זה לפעמים גם משפיע על חוסר תאבון. תחשבי- לינוק זה לשכב על אמא בנחת ולהירגע וגם לקבל אוכל, לשבת ולאכול בכסא תינוק זה קצת יותר מאמץ.  

ועצה אחרונה חביבה- לתת לה לאכול בכוחות עצמה לא בכסא, עלייך או ברצפה, פירות למשל, רצועות אפרסק/אבטיח/ מלון... פירות קיץ ילדים מאוד אוהבים.

הרבה הצלחה וברכת ה''! אל תדאגי יהיה טוב!!

בן 3 בלונדיני שובה לב. רק לא מדבר שוטף והאלימות שלו נובעת מחוסר תיקשור עם החברה. אז מה שאת מתארת זה שהיא כן מדברת ומתקשרת אבל עדיין מגיבה באלימות... ויכול להיות שהיא דורשת תשומת לב בצורה מתמדת ובכמות גדולה יותר....
אבל אולי לנסות לאיזה גורם פסיכולוגי שיכול לגלות את סיבת הבעיה כדי ללמד אותכם איך להתנהל איתה.

מאמינה שמומחים יענו לך תשובות מקצועיות יותר. אני רק בגדר תשובה תמימה שמנסה לעזור.

בהצלחה

אני לא יודעת אם אתם בכיוון, אבל אם יתאים לכם לקבל ייעוץ בתשלום (פגישה אחת או יותר, לפי העדפתכם) - יש לי המלצה חמה על מישהי. מוזמנת לכתוב לי באישי.

נראה לי שזה עניין של גבולות.

 

מה את עושה היא דורכת על ילד קטן בגינה?

מעירה לה? כועסת עליה? מסבירה לה בפעם המאה שזה "לא נעים לו"?

 

לפני הירידה לגינה  את צריכה להסביר לה מה את מצפה ממנה, ותגידי לה שאם היא לא תתנהג יפה אתם חוזרים הביתה.

ואם בגינה היא משתוללת שוב, קחי אותה הביתה. חד וחלק. בלי יותר מדי הסברים. פשוט תני לה יד וקחי אותה מהגינה

היא צריכה להבין שיש תוצאה ישירה לכל המעשים שלה.

 

ככה גם בגן ובבית. לא תמיד צריך להסביר עד אין קץ. לפעמים צריך פשוט לקום ולעשות.

 

זה נשמע לי כמו ענין של גבולות.

וכמובן במקביל לצ'פר אותה על כל התנהגות טובה!

 

 

 

 

 

 

 

 

יכול להיות שיש לה בעיה בתקשורת בין אישית. לא כל כך מבינה בזה, אבל תבררי בקופת חולים, אולי את יכולה לקבל טיפולי תרפיות למיניהם, אחרי יעוץ מקצועי.

 

בהצלחה

ומוסיפה שכדי לדעת איך לעזור לך, צריך לדעת איך את מגיבה כשהיא מכאיבה או פוגעת בילדים אחרים.

כדאי לבדוק טוב טובאת נושא הגבולותחשוב לתת לילד אהבה אך נרטה שהבת שלךמשוועת לגבולות.

תסבירי לה בבית שלא מכים ולא מרביצים.
פעם ראשונה תעירי, פעם שניה תרחיקי פעם שלישית תודיעי לה שחוזרים הביתה
כי היא לא יודעת להתנהג ליד ילדים.
למחרת או שלא תקחי לגינה, או שתתני איתה- מכה אחת והביתה.

הכי חשוב- תהיי עקבית.
אלימות שמכילים אותה- נשארת.
אלימות שמבהירים שאין לה שום מקום- תיעלם.

 כתבת "משחקים מעודדים התפתחות"- אז רציתי לומר לך שבדר"כ ילדים מתפתחים ומתקדמים בעצמם, בלי שאמא שלהם צריכה לעשות משהו מיוחד בשביל זה. ואם הוא זוחל או כמעט זוחל הוא חיש קל ימצא את מה שמעניין אותו ומפתח אותו.

 

בגדול- אני תמיד שמתי לב שמה שהכי מענין אותם זה מה שיש בבית. נניח-  ארון עם סירים, וקופסאות אחסון...זה יכול להעסיק אותו יפה בזמן שאת במטבח. אפשר גם לפנות מגרה אחת במטבח ולשים בה כל מיני חפצים ומשחקים שלו.

גם גלילי נייר טואלט העסיקו הרבה את הילדה שלי בגיל הזה....רק צריך לטאטא אח"כ ולוותר מראש על שימוש בגלילים...

 

אם בכל זאת את מחפשת משחקים ממש- אז נראה לי שזה יכול להיות כל דבר שנותן לו מגוון של צבע, גודל ותחושה- שיהיו גם משחקי עץ ובד, לא רק פלסטיק. שיהיה לו גם דברים קטנים להחזיק ביד אחת ולהכניס לפה וגם כריות גדולות שיעודו אותו לטפס עליהן. בעצם, המשחקים לא חייבים להיות משחקים שקונים בחנות, למרות שגם זה נחמד לפעמים.

 

לגבי מוזיקה- אצלי תמיד הן שמעו מה שאני שמעתי. מדי פעם שמתי דיסק עם שירי קצב של אריאלה סביר (בגיל קצת יותר גדול) או שירי ילדים קלאסיים.

בהצלחה!

עכשיו אני מחפשת תשובות בעיקר לגבי מספר הארוחות שאמורות להיות ביום,

ומה אוכלים בכל ארוחה...

 

אשמח מאוד אם תוכלו לשתף מנסיונכם!

לא זוכרת מספר ארוחות ביום.  

ארוחות: פירות. (בגיל הזה הרוב מרוסק)

ארוחת צהריים: עוף, קציצות בשר, דגים, תפו"א, ירקות. קטניות, אורז, אפשר מרוסק ואפשר קוביות שהילד יכול לאכול בעצמו אם הוא יושב יפה.

דייסה משבולת שועל.

לחם עם טחינה, חומוס.

 

 

משחקים:

קוביות, לגו גדול - מתחילים ללמוד להחזיק. את בונה והם מפרקים.

מגדל טבעות.

כדור, כדור, כדור...

קופסה שאפשר להכניס לתוכה דברים ולהוציא, ולסגור אותה.

מכוניות.

 

 

 

 

או שבאמת נגמר והיא הלוותה מחברה בכיתה

או שזה נגמר מהר ועוד ייגמר בעוד שבועיים

אולי פשוט להגיד לה שזה לא נגמר ולחכות מה היא תגיד

בעיקרון אני אישית שיקרתי לאימא שלי גם בילדות וגם עכשיו כי היא מתרגשת יותר מדי ומתעצבנת מהר וגם מספרת הכל לחברות ולדודות כי היא אוהבת להתייעץ אז לא ראיתי דרך אחרת. וכולם עיגלו פינות פה ושם, לא חושבת שזה סוף עולם

אם ילד יידע שתגיבי בהבנה ובהכלה ולא תצטערי או תבכי אז לא יהיה לו סיבות לשקר

 

להיבהל מידי.

 

מה שכדאי לבדוק זה מדוע הענין קרה.

 

אם ילד מרגיש צורך באופן הזה, מסתבר שמבין שאחרת זה לא יקרה.

 

לפעמים, דווקא המסר המאד-מסודר, גורם למחשבה שלא תהיה התחשבות ברצונות "חריגים" ואז ילדים עלולים לשקר.

 

אז הדרך לכאורה שיארו את האמת - זו הידיעה שמה שיאמרו יתקבל בסבלנות ואפשר לדבר עליו.

 

 

אולי כדאי כעת לשוחח איתה, לגמרי בנחת וללא לחץ להגיד שראית שדווקא נשאר - ולשאול בנעימות: חשבת אולי שאם תגידי אני לא אסכים לקנות עוד?..

אם היא תגיד שכן, אז תאמרי לה שאין מה לדאוג. אם רוצים משהו - אפשר להגיד ואנחנו נדבר על זה. אין צורך לומר שממש נגמר.

 

אם היא תגיד ש"היא חשבה שנגמר" - אל תתעקשי. אז תגידי סתם את העיקרון, שתדע שגם אם משהו לא נגמר אבל ממש חושבים שצריך - אפשר לומר ותדברו.

 

כמה שילדים מרגישים - מנסיונם ולא רק מתיאוריות - שהם לא "מאויימים" מה שיגידו, כך הם יותר אומרים בכנות.

 

ענ"ד.

 

[כדאי גם להסביר לילדים, שקונים ה שברשימה, כי אחרת רואים כל מיני דברים, ו"רוצים" גם מה שלא צריך. אבל אם מישהו רוצה משהו שמוצא חן בעיניו, יכול לומר, ונחשוב בבית - אם יש צורך, אז בפעם הבאה. כך לתת קצת סיפוק לרצון הזה "לקנות משהו שרואים" בלי להיות כ"כ "מתוכננים"..]

זה מאיר את הענין בצורה מאוד מאוד מסוימת ושלילית וגם מאיימת. לא מדובר בילדה שבאופן שיטתי משקרת. בסך הכל

היא אמרה דבר לא נכון, וכנראה היו לה סיבות לזה.

אז כמו שכתבו לך- צריך לבחון מה היו הסיבות.

היא בת 7, והיא ידעה טוב מאד שלא נגמר. היא פשוט נדלקה מה"קיטי"

והיא ידעה שאני אקנה לה כשיגמר אבל היא רצתה עכשיו.

 

אתמול היא שוב אמרה משהו לא אמיתי. אמרתי לה: את זוכרת שקניתי לך ואח"כ ראינו שלא היינו צריכים לקנות. את שוב אומרת דבר שקר?

אז היא חזרה בה.

 

 

אני רק חוששת שהיא משקרת כדי ללכוד תשומת לב, (מה עוד הייתי צריכה לתת כדי שהיא תאמר את האמת?)

או כי זה לא נראה לי אסור. (ולמה מה שהחדרתי וחינכתי אותה עד עכשיו לא עזר?)

 

אני לא אוהבת "לעגל פינות". אולי אני מרובעת מידי. בכל אופן, שקר זה שקר ואמת זה אמת, ואמת שהיא חצי אמת וחצי שקר - היא שקר מוחלט.

 

אני די נבוכה לקראת התסריט הבא.

די ברור.  

 

היא רצתה מאד, ומכיוון שידעה מראש שאמא לא תסכים - שיקרה לצורך הענין.

 

לא נדיר אצל ילדים.

 

לענ"ד, זה שתגידי לה: את שוב אומרת שקר?...  לא בהכרח יפתור את הבעיה. זה "ראש בראש".

 

יתכן שאת "מרובעת מידי"..  השאלה אם את יכולה קצת לשנות את השיטה להשגת המטרה.

 

זה שאת אומרת לעצמך: חצי אמת זה שקר מוחלט - זה טוב למושגייך. מצד האמת. לא בהכרח שזו הדרך לחנך לאמת. מחנכים בנחת. גם כשצריך לומר בבהירות, וגם לערכים חשובים.

 

צריך להשתדל שהשקר לא יהפוך למאבק סמוי, בבחינת איך עושים את זה באופן שאמא לא תבחין. לא בטוח שהיעד יושג ע"י סוג של "הטלת אימה" כזו.

 

לדעתי, יותר טוב לדבר על מה שהיה. אם היא תדע שמבחינתך זה פשוט שקר, אז אין על מה לדבר...

 

אז כדאי אולי "ראש אחר".. לשבת בנחת, להגיד, בחיוך: נכון מאד רצית את הסוג הזה לכן אמרת שנגמר?

 

ואחרי שתאשר, לומר: אז אני ממש מבינה שרצית את זה; יש דברים יפים בחנות שבאמת רוצים. אבל מצד שני - גם לא להגיד את האמת זה לא טוב (אל תשתמשי מידי בשורש "לשקר" - זה יכול להעצים את הענין..). וחוץ מזה שזה דבר לא טוב - גם ממש לא כדאי. כי אח"כ, אם מישהו מתרגל לא תמיד להגיד אמת, אז גם כשהוא באמת צריך משהו - כבר לא יודעים אם זה נכון או לא....

 

אז בואי נחליט, שאם את רוצה משהו, אפילו אם זה משהו שיש ואפילו אם את חושבת שלא יסכימו, את אומרת ונדבר ביחד. לא נכעס.  וגם אם קורה משהו לא נעים נניח, אפשר להגיד ונדבר.  אם את תדברי אמת ותשתדלי להתנהג בסדר, אז גם אם תקרה תקלה - לא נכעס.  נחשוב ביחד.

 

[ובאמת תשתדלי לתת לכך "חיזוק". אם תבקש משהו קצת חריג, להיענות כי אמרה אמת. וליצור איזון - גם כשלא נענים, משבחים את האמת וחושבים ביחד כמה אפשר ללכת לקראת מה שהיא רוצה, והיכן צריך להתאפק]

 

 

ככלל, כשילדים - שהם מאד תלויים באחרים - נתקלים בקושי לא עביר מנקודת מבטם הסובייקטיבית, אז הם עלולים אכן לא לדבר אמת.. זה שונה מילד לילד.  והיכולת להתגבר על כך - תלויה במידה רבה בנסיונו של הילד במה ייתקל אם יהיה גלוי, וגם מה יקרה אם יודה שלא אמר אמת..

 

 

 

לא יודעת למה, שקר זה דבר שנתפס אצלי כהכי גרוע בעולם.

 

אני לוקחת את הדברים לתשומת ליבי.

 

תודה

השאלה היא איך אנחנו מחנכים את ילדינו לאותם ערכים, באופן שזה יבוא ככל הניתן מבפנים, באהבת הדברים והשלמה איתם, לא על חשבון תכונות נפשיות חשובות אחרות, ובהדרגה הנכונה לפי הגיל.

גם אם עצמך את מקפידה כל כך בנושא?

מזמן רציתי לערוך סקר על השאלה הזאת.

כמה אתם דוברי אמת?

ברור שכולנו מאמינים שזה לא נכון לשקר, אבל כמה אנחנו עומדים בכך במצבי לחץ,

כל אחד במצב שמלחיץ אותו.

מה אתה אומר לבוס אחרי איחור שביעי לא מוצדק בעליל?

מה את אומרת לאמא שלך אחרי ששכחת לצלצל לאחל לה מזל טוב ליום הולדת?

מה אתה אומר לחמותך אחרי שהיא שואלת אותך אם אהבת את העוגה השרופה שהיא הגישה לך?

וכו' וכו'.

בקיצור כמה אנחנו מקפידים על אמת בכל מחיר, וכמה אנו משתמשים בשקר על מנת להציל את עצמנו או להשיג דברים?

 

וגם השאר, כמובן

 

 

 

ול"נקניקיות"- רציתי להעיר בעדינות ששאלה כמו "את שוב אומרת דבר שקר" יכולה להיות מאוד מרתיעה ופוגעת. היא יכולה ליצור אצל הילדה את הרושם שאת רואה אותה כ"שקרנית", "אחת שמשקרת" וכדומה.

חשוב להאמין בטוב שלה.

 

כמו שדן אמר, במילים אחרות- השקר היה רק כלי עבור הילדה להשיג משהו שהיא רצתה מאוד, ולא הכירה דרך אחרת להשיגו.

ילדים תופסים שקר (ורמאות בכלל) הרבה פחות בחומרה ממבוגרים.

לכן חשוב להיות עדינים כשניגשים לזה- לא להאשים, אלא לברר ביחד איך להשיג משהו שרוצים, בדרך יותר נכונה.

ולא שקרנית.

 

איפה הגבול הדק??

בגיל הצעיר ילדים "משנים" בדבריהם את המציאות כי לסדר 

את המציאות לרצונם.

תפקידנו ללמד אותם את הדרך הנכונה להגיע לרצונותיהם.

אני אישית משתמשת מול הילדים במילים "אינו לגמרי נכון", "רואה אחרת"

ולא במילה הבטוה "שקר" כי הם לא רואים זאת כך.

לעומת זאת, לילדים גדולים יותר- גילאי ה"עשרה" דווקא חשוב לדעתי להבהיר שזהו "שקר"

ולא סתם "שינוי המציאות".

מסכימה מאד עם ההמלצות של ד. וחושבת שצריך לדבר עם הילדה 

ולאפשר לה חלופות.

וגם לתוך עצמך- שלא תלחצי שהבת שלך "שיקרה".

היא שינתה מהמציאות כדי להגיע למטרה מסויימת,

בגילאים גבוהים יותר זה בעייתי,

אך בגילה צריך רק ללמד אותה את הדרך הנכונה.

כתבתי קצת מבולבל, מקוה שהובנתי...

כי קשה לדעת איך הילדה חווה את המילים בתוכה.

 

את צודקת שהתנסחת אחרת. אני לא יודעת איך בתך חוותה את המילים. יכול להיות שעצם השאלה גרמה לא להרגיש אשמה ("שוב" עושה משהו לא בסדר...), ויכול להיות שלא.

בכל אופן, פעם אחת אינה משפיעה יותר מדי, לעיות דעתי.

אולי לפני השינה תשבי לידה וספרי לה את הסיפור על "זאב זאב" ולהדגיש שבסופו של דבר הוא רק הפסיד כי הוא לא הצליח לקבל אמון לאחר ששינה מהאמת.

מה זה להגיד לה את שוב משקרת?! מסכנה כבר עשית ממנה עבריינית.
ילדה בגיל הזה הגיוני שהיא משקרת, היא כבר אמורה להבחין בין שקר לאמת ויודעת שהיא לא אמרה אמת. אבל לא בטוח שהיא יודעת מה גרם לה לעשות את זה.
כלומר, היא לא יודעת לנתח שהיה לה רצון עז ודחוף למוצר הזה בגלל המותג שעליו והיא חוששת שאחר כך לא יהיה אז היא אומרת שאין. אם את תשקפי לה את מה שהוביל אותה לשקר ותציעי לה פיתרון חלופי היא תלמד שאין צורך לשקר. אם תפחידי אותה, היא תרצה להסתיר ממך יותר ויותר דברים.

מנסיון, ככל שההורים חוקרים יותר וכועסים יותר על כל פירצה.הילדים משקרים יותר ולומדים איך לעשות את זה טוב יותר.. חבל.

אם לא הדרך היחידה..
"לתפוס" אותה כל פעם שהיא אומרת אמת, בעיקר כשייתכן שלא תגיד, ולשבח ולפאר ולהלל אותה על זה. וכשהיא בסדר להסביר לה כמה חשוב לדבר אמת, וכמה זה טוב. בגלל שהיא היתה בסדר היא תרצה לשמוע על זה, כי היא יודעת שזה לא נאומי תוכחה ביקורתיים, אלא רק מרומם ומגדל אותה, דוברת האמת. אם זה יהיה כזה ענין משמעותי שדיברה אמת במצבים שזה לא הכי נעים לה, זה יחדור לתוכה והיא כבר לא תרצה לשקר אף פעם. תבין את הערך של האמת.

כמה פעמים הבת שלי עשתה דברים שליליים והיתה כנה איתי לגבי אשמתה וחלקה במעשה.

בצורה הכי פשוטה אמרתי לה כל הכבוד שהיא אמרה את האמת ויותר משכואב לי על מה שעשתה אני שמחה שהיא הודתה בכך, לקחה אחריות והיה כנה איתי.

פעמיים שלוש ועוד קצת עם הבן הקטן והם שניהם כנים מאוד עכשיו...

וגם מעט מחושבים ובוגרים יותר. 

ממליצה בחום.

שהדרך הטובה והמועילה ללמד ילד לומר אמת היא פשוט לתת דוגמה. אם היא תראה שההורים לעולם לא משקרים אז היא באופן טבעי תחקה אותם. ילדים בדר"כ מחקים את התנהגות ההורים גם כשהם גדלים הם עושים את זה בלי להשים לב לכך. אפשר לראות זאת עלינו. איך אנחנו מתנהגים לפעמים כמו ההורים שלנו גם בלי שאנחנו רוצים בכך...

בדר"כ צריך גם להסביר ולהמליל את הדברים.

אני עונה לתלמידים שלי שמשקרים לי (הילדים שלי קטנים מידי לשקר) 

 

כשאחד בא אלי ואומר לי , "לא פייר , לא קיבלתי כרטיס /פרס/נקודה טובה על הלוח"  ואני יודעת 100 אחוז שהוא משקר , אני עונה לו " התכוונת להגיד קיבלתי כבר כרטיס /פרס /נקודה טובה על הלוח , ואני רוצה עוד אחד?" אם הילד מתקן את השקר שלו וחוזר אחרי המשפט האמיתי , אני בדרך כלל מיד מצ'פרת אותו במשהו, מהר מאוד הם לומדים שאני נותנת על כנות, אפילו אחד הגדיל לעשות ובמקום לשקר לי למה איחר , ידע שאני שונאת תרוצים אמר : "אני אהיה אמיתי איתך ואגיד לך שנישארתי עד סוף המשחק כדורגל בחוץ ואז ניכנסתי לכיתה" על זה אני אומרת לו שאני מעריכה את הכנות שלו , לא מענישה אבל מזהירה להבא...

בדרך כלל הייתי תלמידה טובה. אבל באותה שנה, עשיתי קצת בעיות. בעיקר הייתי אומרת (או צועקת) כל מה שחשבתי. גם אם זו הייתה חוצפה.

ערב אחד זומנתי לבית של המורה יחד עם הורי!

זו לא הייתה תחושה נעימה..

לאחר השיחה סוכם על "מקל וגזר".אם אתמיד בהתנהגות טובה במשך זמן מסוים, אקבל סכום כסף.

הורי שאלו, איך הם ידעו אם עמדתי בתנאים.

 

ואז המורה אמרה- כל הכיתה יודעת ש... בחיים לא משקרת. היא תמיד אומרת אמת. תשאלו אותה.

 

בינינו, אני לא בטוחה שזה היה נכון... לא הייתי טיפוס שקרן, אבל לא עד כדי כך.

 

אבל המשפט הזה נתן לי כל כך הרבה כוח אז. אני ממש זוכרת את ההרגשה!

 

המשפט הזה עמד אצלי בראש עד סוף התיכון. ועוד שנים אח"כ.

כשחברות לידי העתיקו במבחנים, אני לא העזתי, כי אני אומרת אמת.

הוא עמד אצלי בראש בעוד המון הזדמנויות.

 

היא נתנה בי אמון. והביעה אותו בקול. באכפתיות.

הייתי חייבת להוכיח לעצמי שזה נכון.

תמיד כשאני שומעת סיפורים כאלה,על כח של מילה של מורה אני מתרגשת. תודה!!

לא השתמשתי מעולם במילה שקר אבח בהחלט אמרתי : את בטוחה שזו האמת? את בטוחה שזה מה שקרה? ואם אני אשאל את הגננת/אח שלך/אבא שלך וכו מה היא/הוא יגידו??? וכמובן שסיפרתי סיפור מומצא כמה חשוב לומר את האמת (אפשר סיפור עם בובות, תלוי בגיל). דיברתי על מידות טובות, שזה כולל לומר את האמת, זה עזר מאוד

אני מרגישה משהו מאד מוזר בקשר לבת שלי.

קראתי את כל העצות - תודה ענקית לכולם!!

יישמתי אותן, ובמיוחד את העצה של גםזולטובה

 

אבל-

משום מה, נראה לי, שעל אף היותה חכמה מאד, קולטת דברים בשניות

(גם כשאנחנו מדברים ברמזי רמזים או בחדר אחר או בשפה אחרת - היא פשוט מבינה!!)

ובקטע של השקר - היא כאילו נהפכת לילדה אחרת.

לא עונה על שאלותיי, מסתכלת עלי כאילו היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

 

אולי היא בהלם מהתפנית, ומסגנון השאלות, כמוף את רוצה ללכת לחברה ולכן את אומרת לי שכך וכך?

 

מגששת.

המכונה.. 

חומציות גדולה מידי

ולא ראיתי שהרס משהו במכונה.

מכניסה רק בגדים לבנים ושופכת אקונומיקה ישירות לתוף.

לא הייתי ממליצה לשים בתא של המרכך כי אז זה יגיע רק בשטיפה הסופית

ולא ישטף טוב מהבגדים.

לגבי הבגדים- בגדים באיכות דפוקה מצהיבים מעט לפעמים (ולפעמים גם נמתחים)

בגדים באיכות טובה- יוצאים לבן בוהק ומצוין.

 

לבדי כותנה בתגובה לאקונומיקה. אני לא זוכרת מה זה מה. אבל אחד מהם מצהיב במגע עם אקונומיקה והשני מלבין. אז שווה לבדוק...

אולי לא בשימוש חד"פ אבל בשימוש רב פעמי זה הורס.

אשתי השרתה בגדים באקונומיקה כמה ימים 

והיא פשוט אכלה אותם, נשארו כמה פיסות בד...חח

אם משרים בגדים לקצת זמן באקונומיקה, זה מוריד את רוב הכתמים (ניסיתי רק בבגדים לבנים, כמובן).

קצת זמן- עד חצי שעה  ולפני שמכניסיפ למכונה כדאי לשטוף היטב בכיור, להוריד את האקונומיקה.

כן.. זו הוצאה אבל מה לעשות?חודש שתשמור לך עליהם... תשאירי לה כסף שתקנה להם גלידות שתקח אותם לקניון אם יש בסביבתכם..

שתעשה להם עבודות יצירה..

אני בדיוק מחפשת לחופשת הקיץ ג'וב כזה .. אני עם ילדים קטנים ולשמור במשך אוגוסט בביתם של הילדים כשאימם בעבודה.

תפיצי במקום מגורייך בטוחה שיהיה הענות

אפשר מדי יום לקחת ילד אחד איתך- ואת השאר להשאיר בבית, בהנחה ואת משאירה להם פעילות מסודרת לעשות במשך היום.

סבתות

שכנות

 

מה שכולם עושים..

להכין ביחד איתם לו"ז יומי עד שאת באה: תפילה, התארגנות בוקר, חוברות, סרט, משחק בלגו/פליימוביל כדומה.

לגדול אני מודיה שהוא האחראי הבוגר, וכל ילד שעושה את מה שתוכנן - מקבל ממנו מדבקה (זה עובד יותר על הקטנים).

אולי לתת משימה יומית (היום אחה"צ ניסע ל... בואו נכין לו/להם מכתבים/ציורים) וכו'...

רוב הזמן זה עוזר... רוב הזמן...

הגדול בן 12 וזה מביך אותו מאוד אם אני אביא נערה הביתה לשמור עליהם.

סבתות- גרות רחוק.

אנחנו גרים בישוב קטן כך שאין אטרקציות מסביב, מצד שני אני גם לא חוששת שהם מסתובבים לבד בחוץ. אין אצלנו אזעקות.

ולא חששות אחרות ב"ה.

בעקרון הגדולים אחראים על הקטנים אבל מה הם אמורים לעשות כל בוקר שאני לא נמצאת. כמה ילדים יכולים להעסיק את אחיהם? 

ואת הגדול תשלחי לחבריו שגרים בישוב בתאום עם האימהות ... כדי שלא תיהיה בעיה של אי נוחות מבחינת הנערה.

תראי בכל מקרה אין לך הרבה ברירות את אמא עובדת וזה רק לסנג'ר חודש אחד לביביסיטרים... כדי לשמור על מקום עבודתך. נראה לי זה יכול להועיל. בהצלחה

אני מניחה שיש גם בנים שזה מתאים להם.

אם הם ידעו שהם לא יכולים להגיע אליך ולהתקשר אליך מתי שהם רוצים, הם יעשו את זה פחות ויחפשו תעסוקה בתוך הבית. (כשאני התחלתי לא לענות לטלפונים כשאני בעבודה, ראיתי פתאום שכולם מסתדרים בלעדי, גם הילדים וגם הבעל, ואני הרבה יותר פנויה לעבודה כך, כי זה באמת מחרפן כשכל רגע מתקשרים אליך)

 

כמובן - תני להם אפשרויות תעסוקה.

 

אולי תשלחי ילד או שנים לאיזו דודה שגרה בישוב אחר, והיא תשלח אליך את שלה כשלא תעבדי? גם לילדים יהיה כיף וגם לך.

 

תשלחי אותם לעשות קניה גדולה בסופר. הם יבלו שם את כל הבוקר ועוד יביאו לך עגלה מלאה במצרכים.

 

בהצלחה

אמונות

לשטוף כלים 

מחשב 

אופניים

משחקי קופסה

בריכה - רובי מים

חברים (תלוי)

 

אולי תעשו רשימה מה הם רוצים-יכולים לעשות בבית לבד... 

 

ב"הצלחה! 

מעוניין לעשות קייטנה לקטנים (אפשר אפילו עבור סכום כסף סמלי) כשהיינו קטנים אחותי עשתה לנו את זה כל קיץ (ואפילו כמה הורים שכנים שלחו את הילדים שלהם גם לקייטנה הנ"ל כך שיצא שהיא ממש הרוויחה כסף..) היא הייתה מארגנת לנו פעילויות כל יום ובסוף הקייטנה היינו עושים הצגת סוף קייטנה שהיינו מתאמנים עליה הרבה זמן מארגנים תלבושות וכ"ו וההורים היו מגיעים בערב וצופים בהופעה אנחנו ממש נהננו מזה...

יש לי שכנה שיש לה לוח עם לוז לילדים. היא הכינה להם לוז מסודר שכולל תפילה בבוקר, אחריה משחק חופשי, אחריה יצירה שוב משחק וכו'.

 

היא הוסיפה ללוז זמן של "פעילות אמא" מתי שהיא הגיעה הביתה- ואז לילדים היה למה לחכות בכל יום. אם תקבעי להם מה לעשות בכל יום- ותוסיפי זמן שאת נותנת להם באופן מלא, בלי הסחות דעת, יהיה להם הרבה יותר קל להעביר את השעות שאת לא נמצאת. בשעות שאת לא בבית, כדאי אולי לחלק את הזמן למשחק שכל אחד עושה לבד ולזמן שהגדולים מפעילים את הקטנים. כך הקטנים ידעו טוב מתי הם משחקים לבד והגדולים לא יהיו מאוד מתוסכלים כי זמן ה"ביביסטר" שלהם מוגבל בזמן- עם פעילות מוכנה.

 

בנוסף- אם בחלק מהימים תדברי עם חברים של הגדולים שיבואו לעזור- גם לשחק עם החברים, ובזמן הפעלת הקטנים, ובתמורה אפשר להבטיח איזו הפתעה קטנה- זה גם יעזור לגדולים לעבור את התפקיד בשלום.

 

בהצלחה!!

אנחנו היינו שם שבוע שעבר, והילדים ממש גילו עניין.

זה עוסק בכל השאלות שהם שואלים אותנו ביום יום ככה שהם ממש נהנו, הסתקרנו ובעיקר למדו..

אני אפילו יאמר שגם אני ממש נהנתי אחלה פעילות לכל המשפחה.

האם אי פעם תפסת אותם לשיחה רצינית בנושא, איך את נוהגת כלפיהם...

אלו פרטים מאוד חשובים ואני מאמינה שאם תפרטי יותר נוכל לעזור יותר בע"ה...

בינתיים קבלי חיבוק

כל אחד לחוד

 

לא בזמן העקיצות.

 

להסביר להם שזה פוגע, לא נעים - וחבל שתהיה אוירה כזו ביניכם. אולי יעזור.

 

אם לא  - הכי טוב להתעלם. ביחוד אחרי שכבר הסברת. לזוז מהמקום ברגע שמדברים כך, ולהגיד לעצמך שמה שהם אומרים זו לא את, אלא רק יצר ההרגזה שלהם. זה אומר רק עליהם ולא עלייך.

 

[אם בכל זאת ממש יפריע, אפשר לתפוס פעם מישהו מההורים לשיחה רצינית בענין - ולבקש שיזהיר אותם באופן ברור]

 

נקוה שבכלל אחרי הסבר יפסיקו.

חוזרת ומצטטת את המשפט הכי חשוב בעיניי בהודעה לעיל, וכדאי שגם את תשנני אותו לעצמך הרבה פעמים:

"לזוז מהמקום ברגע שמדברים כך, ולהגיד לעצמך שמה שהם אומרים זו לא את, אלא רק יצר ההרגזה שלהם. זה אומר רק עליהם ולא עלייך"

זאת כל התורה כולה.

לחזק את עצמך במקום שלך- לזכור מה הערך שלך, מה היכולות שלך, מה נכון באמת.

 

לדבר איתם, כמו שדן כתב (-לחוד, לא בזמן עקיצות וכו').

 

להתרחק מחברתם כשהם מתנהגים ככה. להחליט עבור עצמך שאת לא מוכנה שיתייחסו אלייך ככה, ולכן את הולכת למקום אחר.

 

הרבה הצלחה.

זה לדבר איתם, לבד, אחד אחד.

אבל אם זה לא עוזר,
לתפוש את ההורים שלך לשיחה רצינית,
להבהיר להם כמה את סובלת כי הם לא מעלים בדעתם.
ואם זה לא עוזר, שוב לדבר עם ההורים.
ובנוסף, כל פעם שהם עושים לך את זה
פשוט לקום וללכת,
גם אם זה שולחן שבת או חתונה משפחתית.

ואז אפשר גם להסביר התנהגויות, ולמה זה חשוב, בנעימות; ולעשות "מבצעים" על פרטים של ההתנהגויות הללו. כל פעם מהשו נוסף. ולהדגיש שהעיקר זה שמרוויחים התנהגות טובה, יפה, שמרגישים בה את הטוב בהם.

אל תתני הם לזלזל בך!

אקדים שלצערי יש לי קצת נסיון, אם את רוצה לשמוע יותר את יכולה לפנות באישי ואתן לך מספר טלפון ו/או מייל.

צריך לאפשר להם להתפרק ולהביע את עצמם אבל כמו כל ילד גם הם זקוקים לגבולות, ברור שרכים יותר ורחבים יותר מאשר במצבים נורמליים, אבל לדעתי הרגשת כאוס לא בריאה לאף אחד.

זכרי שבכך שאינך מאפשרת להם לעשות דברים לא ראויים את שומרת גם על כבודם.

בהצלחה ובשורות טובות

לא לגעור מתוך רחמים זו טעות.
הייתה ילדה שהייתה מכה אותי בחזקה ומקללת. וזה היה קשור בצורה הדוקה ליתמות הטריה שלה.
הייתי מאוד רגישה, אולי יותר מדי. וככל שעבר הזמן החזרתי אותה לגבולות והבהרתי איזו התנהגות מצופה ממנה. אבל בהתחלה, לא אמרתי דבר. הבנתי שזה לא מרוע.
בהמשך העה נדמה שהיא סתם כועסת על כולם כי להם יש אמא אז כבר הבנתי שחשוב מעכשיו ללמד אותה את הדרך הראויה לפורקן ושקללות לא יעזרו לה.

ל לכן עברה לי המחשבה בראש שאולי לא מתפקידי חייהם.. כגון לשדל ללמוד(הם בפיגור נוראים מבחינה לימודים עד כדי חוסר ידע של קריאה )עינייני נימוסים וחוצפה כלפי ובינהם ובגלל שאני לא קשורה אליהם קשר דם אני מתלבטת עם מתפקידי לחנכם

מתפקידך, ושל כל יהודי, לגמול חסד.

 

אם את עובדת איתם - אז יש לך הזדמנות לעשות את זה, אם תדעי איך.

 

ובוודאי שאם ירגישו לא "בפיגור", וגם ידעו לקרוא, ויהיו להם דברים מעניינים לעשות - גם יתחצפו פחות.

 

אפשר לעודד, להסביר, לתת יחס חם, לעשות "מבצעים" על התנהגות טובה..

לא קשור אם את קרובת משפחה או לא, דבר בסיסי זה לדבר בכבוד לבן אדם אחר ובפרט מבוגר מהם, ובפרט מישהו שבא לעזור!

אני מדריכה עכשיו במחנה לילדים נפגעי טרור ומשפחות שכולות מעוד סיבות שהן לא טרור. ואני ממש שמה לב שכשאנחנו מרחמות עליהם ולא נוספות כשהן מזלזלות אז הן ימשיכו וכשאנחנו נותנות הערה ותגובה כועסת אז הן חוזרות למוטב. הן ילדות כמעט כמו כל ילד אחר וגם עליהם מותר לנזוף..

לק"י

וביחד עם זה לעזור להם במה שאפשר.
יש ילדים שגם לא רוצים שירחמו עליהם..

אני כותבת את זה בתור יתומה מאמא.
למרות שאני הייתי ילדה טובה..

היא כותבת שהם "טריים", כלומר, לא הרבה זמן.

 

לפעמים, זה ביטוי לקושי - ו"להעמיד במקום כמו כולם", לא מתאים. צריך לנסות להבין מה הקושי, מה מפריע.

 

ואגב, גם לילדים "רגילים" זה נכון לדעתי.

 

הדרך הנכונה בד"כ היא קודם כל לדבר, להגיע להבנה, להסכים על התנהגויות ולחזק.

 

 

 

לק"י

כמו בכל קושי- למצוא את האיזון.
ולכן גם כתבתי שמצד שני לעזור להם.
לא להתעקש על דברים לא עקרוניים, אבל לא לוותר על דברים בסיסיים (כמו: פגיעה באנשים שסביבם וכדומה).

הדגש הוא שלושה דברים:

 

א. רגישות פנימית למצב. שימת לב מה הם עוברים בפנים.

 

ב. סבלנות בתהליך, זה לא "מכונה".

 

ג. עיקר הטיפול, ע"י דיבור ועידוד התנהלויות נכונות. בוודאי לא ויתור על האפשרות למנוע אלימות וכד'. לטפל נכון.

כשמוותרים לילד בסופו של דבר מוותרים עליו.

אני לא מומחית אבל בברני וחברים, באנגלית (ל א בעברית שם מאוד לא צנוע), יש פרק שמדבר על רגשות שונים והם יוצרים ציורים או בובות עם רגשות שונים ומראים מצבים שונים ומסבירים שכשמרגישים רע מדברים וחולקים את הרגשות עם חבר, הורה, מבוגר.
והרי ידוע ש - דאגה בלב איש ישיחנה. ואני מנסה ליישם עם ילדי ולשאול איך הם מרגישים, לקחת אותם לצד ולחבק ולנסות לדובב אותם אחרי התפרצות כעס, תסכול וכדומה. כך ילדים גם ילמדו איך כן להוציא וגם ירגישו ביטחון שלמישהו איכפת מרגשותיהם שהרי מעשיהם מביעים רגשות שלא קל להם או הם לא יודעים איך לבטא במילים. גם "תאטרון בובות" יכול להיות מעולה. לקחת כל בובה רגילה ולעשות הופעה בה מראים שלבובה יש רגשות שליליים וקשה לה לבטא ולבקש מהילדים שיעזרו לה לבטא במילים את רגשותיה. (פחות מתאים לגיל עשרה מן הסתם...)
המון המון הצלחה! מאוד מקווה שעזרתי. וכמובן שיחד עם עזרה איך כן לבטא רגשות גם להעמיד במקום ולומר מה אסור- זלזול, חוסר הקשבה וכולי

מצד אחד לתת להם שעורים או סדנאות בהם הם יוכלו לפרוק רגשות, אם ע"י ציור ואם ע"י כתיבה (למתקשים בקריאה וכתיבה אפשר שכתוב- את כותבת מה שהם מחברים).אפשר לתת להם לצייר משהו טוב שקרה להם היום. אפשר לתת לחבר לקבוצה להמשיך את השלב הבא בציור וכו'.

 

מצד שני, לא לתת להם להרוס את החיים שלהם בעתיד. כלומר, לא לוותר על הצד הלימודי בגלל בעיות רגשיות. להסביר להם מה קורה אם לא לומדים בילדות, ואם ילמדו יוכלו בעתיד להיות "מישהו".

 

דווקא הגבולות שמעמידים להם, בד בבד עם אהבה שמראים להם ברגעים הקשים, הם אלו שיעזרו לגדל ילדים בריאים בנפשם.

 כשלילד אין גבולות הוא לא מרגיש מספיק יציבות וחוסן בחיים .לעיתים  התנהגות כזאת באה על מנת לבדוק  את היכולת שלנו לעמוד  מולם.ולכן חשוב לא לוותר על גבולות אבל לעשות את זה בצורה נעימה ותקיפה כאחד- אסרטיבית.

מנסיוני בעבודה עם נוער בסיכון זה הכי עובד.

אני יתומה מגיל 9 ויש דבר אחד שאני מודה לקב"ה שהיה לי ועדיין ב"ה- יחס נכון מצד החברה...

ההרגשה הכי נוראית היא ההרגשה שמרחמים עליך בגלל שאתה שונה- לך אין אבא\ אמא...

זה גורם לרחמים עצמיים וללגיטימציה להתנהגויות לא טובות...!!!

צריך להתייחס לילדים יתומים ברגישות אבל לנזוף בהם כאילו הם לא יתומים! ואני אומרת את זה מנסיון! זה אולי נשמע קשה ולא אנושי אבל זה הדבר הכי אנושי בעולם והדבר הכי טוב שאת יכולה להעניק להם- תחושה שהם לא אנשים מסכנים! הם מסוגלים לעשות דברים ולהיות ולחיות בדיוק כמו לא יתומים...!!!! תראי להם שיש לך צפיות גבוהות מהם ושאת מאמינה בהם שהם מסוגלים באמת ל- ה- כ- ל... זאת הטובה הכי גדולה שאת יכולה לעשות להם- לתת בהם אמון וביטחון עצמי גבוה ועם זאת לנזוף בהם כשצריך ולדרוש מהם צפיות גבוהות...!!!! כי הם מסוגלים!!!!

בהצלחה...