פורום הורות (עמוד 279)

אחרי שנפטר הילד בן ה-4 הודיעו בחדשות שגורמים רפואים, לא זוכרת איזה, הודיעו שעדיין יש טעם לבוא להתחסן.

את בערך עם כל האימהות, חושבני...

 

[וגם אבות שעושים סיבוב לילי לראות שלאף אחד מהילדים לא קרה משהו מהשמיכה וכו' - לא חסר..]

 

את פשוט אמא טובה ומסורה. כמובן, אפשר להיות אימהות טובות גם בלי זה - אבל זה סימפטום מצוי..

ועד מאה ועשרים,

זה כנראה ילווה אותך....

 

(אצלי זה הולך ומחמיר...)

אני בטוחה שעוד יזדהו איתך תהיי בטוחה שאת לא לבד

בעלי צוחק עליי אומר שהמוח לפעמים צריך לנוח מרוב המחשבות שלי שהן טסות לי בראש

הוא רק מעלה נושא ואני כבר סקרתי אותו מה יהיה ?מי יהיה? איך ילך? אולי ככה?

 

שולחת חיבוק מעודד

וזה הולך ומתגבר ככל שהם גדלים -כך לפחות אצלי... המחשבות רצות כל הזמן ....ילדים יקרים שכולם יהיו בריאים בעזרת השם

איזה חרדות!
ממש חששנו לחייו במיוחד בלילה
בלד השני הרבה פחות
בשלישי בכלל לא
כאילו קשה להאמין שהדבר הזה פועל לבד....

ילד שבלע מטבע של שקל

עם הילד הראשון רצים לבית חולים ולוחצים את הרופאים לבצע צילום ולוודא שאין מטבע

בשני, בודקים את היציאות ומוודאים שיצא

בשלישי, מורידים לו מדמי הכיס שקל...

אבל נראה לי שאיפה שהוא אתה נהיה יותר דאגן דווקא...

זה נולד עם הילדים

תודה על ההזדהות,
זה מעודד לדעת שזה מצוי..
שנזכה כולנו לרוב בריאות אצלנו ואצל ילדינו וכל יקירנו!!

הטובה- את ממש לא לבד.

 

הרעה- זה משתבח עם הזמן.

 

"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל"

ויש כאלה שזה הולך ונרגע

תמיד שסופ"ש לא בבית מדמיינת שפרצו לנו

כל שיחה מהגננת אני מדמיינת שהוא נפצע

ועוד דברים בסגנון..

לא קבוע רק מקרים שמרגישים לי ככה מזל שהאינטואיציה שלי מקולקלת חח..

מה הניק שלך

והאמת, אני מאשימה את האחות בטיפת חלב שנתנה לי את העלון 'אי חיים בעריסה...'.

 

לא באמת מאשימה אותה, אבל אם זה היה באחריותי, לא הייתי מחלקת את זה. יותר מזיק מאשר מועיל, לדעתי

יש הורים שעושים אחד לאחד את כל האיסורים שכתובים בעלון. זה בשבילם. חוסר מודעות טוטאלי.

רק לראות את המילים האלה עושה לי חרדות. לקח לי זמן לפתוח את העלון הזה וגם אז זה היה חד פעמי..

שמעתי על מישהי שהיא ובעלה היו עושים תורנות כל לילה- שלוש שעות היא ערה, שלוש שעות הוא ער, ובודקים/משגיחים שהכל בסדר עם הילד.

(אני לא יודעת אם היא המשיכה עם זה אחרי הילד הראשון או לא).

 

אני לא קראתי את העלון "אי חיים בעריסה". ועם זאת, אני חושבת שזה חשוב מאוד להגביר את המודעות לנושא, וזה בתחום אחריותה של האחות בטיפת חלב.

אם זה גורם לחרדת-יתר, אז כדאי שההורה יעשה עם זה משהו.

 

ולפותחת השירשור- ברוך ה', אני לא חרדה כל הזמן (וגם לא לעיתים קרובות) שקרה משהו לבנות שלי. די רגועה, ברוך ה'.

אולי זה גם קשור לזה שהן גדלו קצת (שתיהן מעל גיל שנה וחצי).

 

אני ממליצה גם על EFT (בנוסף ל-TAT) שנכתב כאן, כדי להתגבר על מחשבות טורדניות.

 

בהצלחה.

להישאר ערה בשביל לנטר נשימות-
בעיני זו כבר הפרעה.

ובשעות היום הם הולכים כצל אחרי הילד לבדוק שהוא מוגן??

אך טבעי הוא לפחד על הילד-
כל עוד זה לא משבש לך את שיגרת החיים.

אני בקושי נוסעת (כי אם יקרה לי משהו...), כל היום רבה עם גננות שינעלו את הגן (כי יפרוץ ערבי...), נוסעת עם הילדים לטיול של הגן (שלא ילכו לאיבוד), כל חצ'קון = מחלה סופנית (ח"ו). אם בעלי לא ענה לטלפון = נחטף לרמאללה. ועוד לא התחלתי לדבר על האיום האיראני, המדינה הפלסטינית מתחת לבית, קרינה קוסמית וכו'

שונאת את זה - בע"ה בקרוב מתחילה לטפל בזה.

קרן2 איזה טיפול ואיפה?

ואמא ל2 קטנטנים תודה על הרצון אם ארגיש צורך אפנה אליך..

שבאמת היו לי חרדות זוועה, וב"ה עכשיו אני כבר אחרי לידה שניה וזה לא חזר!! היה שווה כל שקל! ברור שלפעמים אני מוצאת תצמי בודקת שהיא נושמת, אבל סכ"ה זה לא משתלט על החיים..

כל זמן שלא משתק

זה נראה לי נורמלי

הרי לבת רוב העניין זה השמלה והנפוח, כך שהצבע לא משנה לדעתי...

גם לבן לא הייתי עושה מזה סיפור, במיוחד אם יהיה איזה סוס על מקל, שילהיב אותו. (יותר נראה לי מנעליים, שאני לא יודעת עד כמה יזיזו לו, לעומת הסוס שיכול ממש לעשות לו את היום... (לפחות לבן שלי זה היה עושה...)

 

איך אמרה לי חברה אמא לבנות, כששאלו אותה למה בנותיה מתחפשות: "לשמלות..." המשמעות של השמלות כבר פחות משנה...

תני לילדה שמלה פורחת ואודם-

השאר באמת לא משנה

(אצלנו שתי בנות בהתלבטות גורלית בין מלכה/ נסיכה/ כלה. השמלה אותה שמלה. אבל ההגדרה היא הקריטית....)

זה בעצם מי מלח. עולה כמה שקלים ונשאר לזמן רב

אפשר להשתמש בטפטפת או להספיג בקצת צמר גפן ולסחוט לתוך האף

לא אחרי אוכל, עדיף כמה זמן לפני.

אם זה תינוק קטן אפשר ממש טיפה או 2 בכל נחיר( לא לשים ב2 הנחיריים ביחד)

לילד קצת גדול- רופאה של הילד שלי, לקחה מזרק ורוקנה אותו לאט לאט לנחיר אחד ואח"כ לנחיר השני.

 

 

 

אם רוצים להכין בבית- חצי כפית מלח בכוס מים רתוחים(המינון המדויק לא לפני , אבל זה לא תורה מסני)

 

בנוסף יש תרסיס מי מלח מוכן בשם אוטרימר (לא משווקת שלהם) אני מאוד מרוצה ממנו לבת שלי

ויש כזה למבוגרים בהריונות זה מה שהציל אותי

בטוחה שיש עוד פתרונות.. 

בהצלחה ורפואה שלמה

אוטריוין, שיש לה טיפות אף-
הוציאה במיוחד בשביל תינוקות תרסיס מי מלח- וזה נח ביותר לשימוש.

יש גם של עוד חברות. שאלי בבית מרקחת

אם אני מבינה למה מתכוונים..

כדאי רק לנקות את האף לפני עם מי מלח- כפית מלח בכוס מים רתוחים.

לנקות בעדינות עם צמר גפן מגולגל כדי להוציא נזלת תקועה ואח"כ לרסס פעם אחת לכל נחיר..

השתמשתי  באיטריוין  ושתי  רופאי  ילדים  אמרו  לי  שלא  כדאי  להשתמש  בזה  כי  יש  בזה  עוד חומר  חוץ  ממים  ומלח  שהוא  לא  מומלץ.  אני   משתמשת  במרימר   שזה   מים  ומלח   בספריי  וכך  זה  חודר  מאד  טוב  לאף.  גם  נראה  לי  בסביבות  30  שקל.

חלב אם יותר טוב ממי מלח, ובדיוק בריכוז הנכון...

לטפטף אותו לאף באחת הדרכים שהמליצו, מעולה!!

שעולה גרושים, ומספיק לדי הרבה זמן

של חברת רקח אם אני זוכרת נכון.

או להכין קופסא גדולה והיא תיכנס לתוכה (לא נוח במיוחד).

או- טייץ וחולצת בסיס חומה, בגדים אדומים ולהדביק עליהם ציור של פרה (שוקולד פרה).

 

ןכמובן- להכין לה מאגר שוקולדים לחלק לחברים..

משהו נוח, שאפשר לשבת לעמוד וללכת איתו.

כל אחד מתחפש לסוג מזון אחר,

זהבה ושלושת הדובים באמת עשו במשפחה שלי פעם, והיה מהמם

אולי בפורום נשים הסגור, להתחפש לאליעזר והגזר...

 

כך שאבא סבא אליעזר את סבתא אלישבע

הילדה אביגיל והבנים שיהיו גזרים...

 

ואפשר להכין משלוח מנות בהתאם..

הבן לי נמצא בגן הזה כבר שבוע וחצי, ומיום ראשון אני מנסה לתפוס את הגננת (בשעות שהיא אמרה לי שנוח לה לדבר), והיא לא עונה! שלחתי לה כבר מלא הודעות וכל לילה אני מתקשרת אליה כמה פעמים.

בדקתי עם אמא אחרת , והטלפון הוא נכון.

 

דיברתי עם עוד אמא והיא אמרה לי שהגננת הזאת קצת מוזרה ומתחילת החודש 'לא בא לה לענות לטלפונים'. זה נשמע לי ממש ממש מוזר...

ואני לא רואה אותה בגן כי אני שמה את הילדים לפני שהיא באה ומוציאה אותם אחרי שהיא יוצאת.

 

אני רוצה להתקשר למנהל של הגן, שיברר למה הגננת לא עונה, אבל חוששת שהיא תראה זאת כחזית נגדה או משהו.. מה הייתם עושים?

הבן שלי הוא חדש בגן,ף וחשוב לי להתעדכן איך הוא מסתדר, וגם אני עוד צריכה להגיד לה מה שדן אמר לי בשרשור האחרון...(מי שזוכר)

 

 

אולי קברו אותה בחול??

 

זה יוכל גם להסביר את השאלה הראשונה..

כמו שאמרת- את מתעניינת וחשוב לך להתעדכן 

ולכן את מבררת לגבי הדרך להשיגה..

נשמע לי לגיטימי לחלוטין.

 

ולגבי השאלה הראשונה: נורמלי ובריא לילד בריא במיוחד שזה טווח שעות שכזה..

רק תהיתי לעצמי אם זה נורמלי.

מהגדול שלי אני לא זוכרת שבגיל הזה הוא היה חוזר ככה מהגן... אצלו זה היה מגיל שנתיים וחצי ולא שנה וחצי.

אבל בהחלט הגדול הרבה יותר שקט מהקטן.. אז די מובן.

 

 לשאול מה קורה ולמה לא עונה??

1. לגבי החול- הוא יכול להיות חצי שעה ולהיות כולו מלא בחול. גם שלי ככה.  זה הכיף שלהם.

2. מזה הגן הזה? זה מעון? זה של התמ"ת? או שזה עמותה כלשהיא?

אני מבינה שזה לא גננת מוסמכת נכון? בסה"כ מטפלת במעון. 

אם אני צודקת, אז וודאי שלא תענה לך אחרי שעות המעון. זה לא גן פרטי. היא מקבלת שכר מינמום בערך.

 

אם זה גן פרטי- אני לא מכירה אבל הגיוני שזה משהו אחר.

והיא אמרה לי באיזה שעות נוח לה שאתקשר אליה. והיא גננת

ונהיה חייבים להביא בחזרה... תשאלי את הגננת, אם זה בשיער כנראה זרקו אחד על השני או הוא על עצמו, וזה- עליי פחות מקובל, כינים וכו'...

תודה על כל התגובות

הם עדיין קטנים. ברגע שילכו יציב רק אז אסכים לחול. וגם אז שינקו אותם.

למה ילד צריך לס,ול..

תארי לך שהם יוצאים העשר לחצר, הוא מתמלא חול ואז אוכל וישן ומזיע והחול נדבק ומגרד לו.

למה שיסבול ככה? 

אני שמחה שהילדים יוצאים ומשחקים בחול,

גם במחיר זה שאח"כ שלושת רבעי מארגז החול ממלא לי את הבית וסותם את מכונת הכביסה.

 

בעיני זה בריא לילד לשחק בחול, לפסוע עליו ולשכב בתוכו,

ולא מוכר לי הילד שכמה גרגרי חול גרמו לו לסבל נורא כל כך....

 

לגבי זה שהגננת לא עונה לטלפונים-

הייתי שולחת ליה מכתב או סמס שתודיע לך באלו שעות ניתן ליצור קשר-

ואם זה לא עוזר-

הייתי פונה למנהל.

 

גם אני כמורה לא מתה על השיחות עם ההורים- אבל אין מה לעשות-

זה חלק מהעניין.

החול מקצר את חיי מכונת הכביסה

נשים העובדות במעון מתמוטטות מיום עבודה בנוסף לעבודה בבית עם ילדיה שלה!!

 

לכן היא מנתקת לקצת מרגוע ושקט. אז נסי ביום החופשי שלה אז היא תהיה זמינה!!

 

ואם לא אז תקפצי באמצע היום לדבר אליה. למשל: בשעת השכיבה של התינוקות בגן!!

 

הצלחה רבה!

ולשמחתי את הבן שלי לא מוציאים בכלל לחול,

מקסימום לג'ימבורי ברחבה שמחוץ לחדר הכיתה...

בגיל שנה ו7 חודשים, מאוד נורמלי להוציא אותו החוצה..

הוא גם דורש את זה, ונזקק לזה..

נסי והיווכחי 

הם מצידי שיהיי כל היום בחוץ ויבדקו כל גרגר חול.

הבעיה מתחילה שמוציאים לחול ילדה בת 7 חודשים!

ילדות הגן 

חוזרות עם ארגז חול עליהן

בעיקר בנעליים

אבל לא רק...

אני גם ככה, שמה את הילדים לפני שהגננת מגיעה ולוקחת מגננת הצהרון ולא פוגשת את הגננת.

האמת שלא דיברנו בטלפון, אבל בתיאום עם הגננת החלטנו שנשים בתיק פנקס, וכל יום היא תכתוב משהו על הילד, או משהו שרצתה להעביר, או סתם משהו נחמד שהיה...

וגם אני אליה.

זה אמנם לא החזיק תקופה ארוכה, אבל כשהיה - היה מעולה.

את יכולה גם להדביק פתק נחמד על התיק, עם דש, או הפניה לפתק ארוך יותר בתוך התיק. אולי היא תמצא שניה שקט להחזיר לך...

 

ובענין החול - לי אישית אין בעיה. כמה שאני שונאת חול, אני מבינה שהילדים נהנים...

כשהיה לי משהו ממש דחוף

שמתי פתק צבעוני וחמוד

עם סיכת בטחון

על הקפוצון

 

קבלתי תשובה מיידית...

 

חושבת שכן יש בעיה עם כמות כזו של חול

אני ממש משתדלת לנער את הבגדים של הילדים והראש אם צורך,

אבל להשאיר ילד מלוכלך בחול לא נראה לי....

 

ולא רואה שום בעיה לדבר עם המנהל זכותך לדעת מה קורה עם הילד שלך

גם לא יכול להיות שהמטפלת לא מגיבה בכלל לי זה נשמע הזוי.....

מקסימום שלחו להרגע או הפנו לפעילות אחרת

במובן ה"קלאסי" זה לא שייך.

 

אבל אם נניח ילד מרביץ לא באופן אקראי לחברים, אז יש אופציה ל"פינת הירגעות".. שאומרים לו שישב שם עד שירגיש שהוא כבר יכול לשחק בלי להרביץ..

 

מה "מקובל"? שאלה טובה.. 

הגננת שלו לפעמים מענישה אותו לשבת בספה. זה ממש קרוב לכולם, אבל עדיין בנפרד, והוא מבין שזה בגלל שהוא עשה משהו לא נעים לאחרים.

תלוי מאד בגננת ואיך היא עושה את זה.

לי ב"ה ברור שהגננת עושה את זה בצורה נעימה ולא כועסת מידי או משפילה, וזה נראה לי הגיוני לגמרי.

אני ממש שמחה שיש מי שמלמד אותו בשעות האלו, שלא שייך להציק לחברים...

אצלינו אסור להשאיר ילד לבד רחוק מהחברים. אבל בגיל שלוש כבר מגיבים לפעולות שלהם. ואם ילד מכה את חבר שלו שוב ושוב ומזהירים אותו, או אם ילד מתנהג בצורה אלימה באופן קיצוני, אז אנחנו כן נושיב אותו בצד. באותו מרחב, אבל לבד. גם טכנית, שלאא יזיק. וגם כדי להבהיר שהתנהגות כזאת פשוט לא מקובלת.
ולא מנסים לכעוס או לצעוק, אלא פשוט לעצור את המקרה מלהמשיך.
לפעמים אני אגיד לילשים שמתנהגים בצורה לא נאותה "אני כועסת". אבל אני לא אגיד את זה במבט כועס, וגם לא ברצינות, אלא נטו מתוך מטרה חינוכית של ביטוי רגשות (דוגמא אישית) והבהרה שאני מושפעת מהם ויש השלכות למעשים שלהם.
בנוסף אני לא אומרת שאני כועסת על מישהו ספציפי ואפילו לא על כולם. אלא שזה פשוט הרגש שיש בי כרגע בעקבות משהו שקרה.

היתה להם "פינת המחשבה"

היו אומרים לילד ללכת לצד- לחשוב על מה שעשה.

נראה לי שמיכל דליות סיפרה ברדיו: ילד חזר מהגן ואמר לאמא שלו שהוא העניש את הגננת, מה זא אומרת? " היא אמרה לי לשבת בצד ולחשוב על מה שעשיתי אז ישבתי אבל לא חשבתי...."

ואלצה אסור להעניש ואסור להשתמש במילה עונש וכשרוצים להבעיר לילד שהוא עשה משאו לא בסדר שמים אותו לנוח ז"א מושיבים אותו על כיסא עד שהמטפלט מורה לו לקום(כמובן שמושיבים אותו רק לכמה דקות)
בעיקרון המילה עונש היא מחוץ לתחום

הם כבר מודעים למעשים שלהם.

יש עניין להעיר להם על המעשים שלהם, העונש לא צריך להיות משהו אסטרונומי, הם עדיין צעירים נורא.

זה יותר בכיוון של לשבת בצד 2 דקות ותוך כדי להסביר לו- "יאיר, אתה עכשיו יושב לידי ולא משחק עם שאר הילדים במכוניות כי הכתה את אורי ואנחנו לא משתמשים באלימות"- העיקר לשקף להם את מה שעשו כי סתם להושיב בצד בלי להסביר לילד מה עשה זה לא יעיל, הוא לא מקשר עדיין בין המעשה שעשה לבין הצעד של הגננת כלפיו ולכן לאחר מכן יוכל להמשיך להרביץ.

בקיצור, יש הענשה- בלי לומר את המילה עונש כמובן. הכי חשוב זה שיהיה שיקוף וגם תוך כדי לשאול אותו "נעים לך לא להיות עם שאר החברים?, תראה איך אורי עצוב ובוכה.."..

ד"א ענישה לילדים זה לפי גיל- למשל גיל שלוש- שלוש דקות (לא מעבר!, יש גננות ששוכחות את הילדים בצד וזה כבר ממש מתסכל אותם).

אפשר משה ואהרון.

היא תהיה רועה והם יהיו 2 כבשים....

 

פשוט תלבישו אותם בטרניג לבן, אם בא לכם לשדרג אז את תציירו / תתפרו מקדימה תמונה של פעמון ואם בא לכם אז תוסיפו קשת של אוזניים.

 

זה נח, טהור, אין מה לאכול, ממש בטיחותי, אין כובע קשיח, מאפשר ישיבה בעגלה, ומשלב את הילדה בת ה -9...

 

 

מה שהקבה רוצה ממך היום, בעיני, זה לעזוב אותו!

 

כן, זה האבא של הילדים שלך. הקב"ה נתן לו אותם. בדיוק כפי שהוא נתן לך אותם. לחנכם ולגדלם ולשמרם. 

 

אבל הוא לא נתן לך את בעלך כי לחנך אותו! אלא כדי להיות עזר כנגדו. ו'ללכת בתאוות ליבו' כמו שאומר הרמב"ם. ולכן אם נגמר האוכל,ואת המבשלת בבית, אז מתפקידך לבשל, (זה לא סותר את זה שאני מאמינה בזה שאם יש לך קושיי עם התפקיד אפשר לדבר על זה! אבל לא ממקום של אתה לא בסדר שאתה אוכל הכל, אלא ממקום של מה אפשר לעשות כדי להקל עלי כי קשה לי לבשל כל יום...) 

 

ואסור לך לומר דבר לילדים שיפגע בכבוד אביהם. 

 

הקב"ה יודע למי הוא נתן אותם, אל תדאגי הם מסוגלים להתמודד עם זה ולצמוח מתוך זה! וגם אם הם ילמדו מדרכיו אולי זה הניסיון שלהם בעולם?

 

בקיצור, שלום בית קודם לכל, ויותר מזה קבלה אמיתית שלו, ושל המעלות והחסרונות שלו גם יחד, הם בעיני תפקידך.

 

וזה לא קל בכלל! 

 

 

וכמובן את יכולה להתפלל לה' יתברך שיגדל לך את הילדים למידות ויראת שמים! וגם שיעזור לו בהתמודדות הזאת. 

שיהיה לך הרבה הרבה הצלחה וס"ד!

 

 

 

 

 

אז גם לקבל אותו לטוב ולרע? מה שהוא עושה זה לא בריא ולא טוב היא לא מנסה לשנות אותו אלא את לשנות הרגלים רעים מאד מאד כדי שיהיה בריא וישמש דוגמא טובה לילדיו! בדיוק כמו עישון או כל הרגל רע אחר...

עוד ילד בבית (בן 30)

בס"ד
זה לא פעם ראשונה שאני רואה "הצעה" כזאת וזה משגע אותי!!!! אין לכם בכלל מושג מה קורה שם...
ולשאלב- נישואין זה מקום של עבודה והכלה- כאשר גם אם חס וחלילה הבעל אלכוהוליסט- האישה, לדעתי, עוד לא אמורה להתגרש.. אם הם הלכו לייעוץ, והיא ניסתה לעזור לט להיגמל וזה פוגע בה ובמשפחה בצורהחסרת.מעצורים והיא התייעצה עם אנשי מקצוע אובייקטיבים שכולם ממליצים- אחרי שהבינו את כל מורכבות הבית- להתגרש, אז יש לה מקום לשקול את זה..
וחטצמזה.. הרגלי אכילה זה לא אלכוהול.. אין מה להשוות.. לדעתי- יש מקום צאישה לנסות להשפיע בתחום שלה- בעדינות, בנעמיות ובשמחה שהילדיפ (ובתקווה שגם הבעל..)- יתחילו לאכל בריא ומאוזן יותר..

זה גם חלק מ"כל דבר במידה".

 

וסדרי העדיפויות בנושא הזה - נראה לי - זה קודם כל לכבד את זה שהאבא אחרת ממך.

 

"את מאמינה בהסתפקות במועט" וכו' - זה בהחלט יכול להיות יפה, והאבא אחרת ממך. הרי אפשר לומר "איזה אב טוב, נדיב, אוהב.."

 

מותר לו לגמרי. אינך צריכה "לחנך" אותו בענין זה. אם מתוך רוח טובה ירצה לקבל גם את גישתך קצת - אז למה לא.

 

הוא אוכל בלילות, לא מסודר.. אז מה? כבדי אותו (גם בממתקים - וגם בגישה..)

 

"עם שמן וסוכר" - אז מה? זו הגישה שלו. זה משמח אותו? תשמחי בשמחתו. בשם ר' ישראל מסלאנט, שהאדם ידאג לגשמיות של השני לרוחניות של עצמו... אגב, אני מעריך שרוב הגברים פה, ובכלל, "אוכלים גם בלילה"...  ואם ילד מבקש - הם נותנים לו... ברוך שברא אבא ואמא..

 

הוא קונה לילדים "ממתקים ובמבות בשפע" - יש בזה משהו מאד יפה. רחבות, פינוק. משמח אותם. יש גם צד אחר - זה הצד שאת מייצגת. לגיטימי.

 

כנראה שלו יש סדרי עדיפויות אחרים. כנראה שזה עושה לו שמחת-חיים, והיא חשובה בעיניו מהמאמץ על דיאטה מאוזנת.

 

את אומרת הרי בעצמך שזה חינוך שונה והרגלים, וזו "תפישת עולם". ואם "בא לך להקיא מזה" - אז את צריכה לעבוד על עצמך, לדעתי.

 

תארי לך שהיה אומר: בא לי להקיא מה"מדידיות" הזו שלה.. מה שייך? כל אחד שיכבד את השני. הרי לא מדובר בעבירה.

 

"את לא שואלת על הזוגיות אלא על הערכים וההרגלים שמוקנים לילדים".. הרי זה משול למישהו ששואל איך מגיעים במהירות 180 קמ"ש לאיזה ישוב שנמצא בראש הר עם כביש צר ומפותל - אבל מדגיש: אני לא שואל על המהירות רק איך מגיעים...

תשובה: כך לא תגיע. רק תעשה תאונה..

 

הוא אבא, כמו שאת אמא. מה גם שאת אומרת שהוא דומיננטי יותר. 

 

אז אין "איך מחנכים" בלעדיו..

 

סדרי עדיפויות: קודם כל מחנכים, בהנהגת החיים, לכך שאנחנו מכבדים, בחיוך, איך שאבא נוהג. וגם אבא מכבד איך שאמא נוהגת. כל אחד לכשלעצמו.

 

אח"כ אפשר לחשוב הלאה.

 

והדרך היא אכן רק ע"י כך שחושבים ביחד על מה מסכימים לגבי הילדים. בלי לנסות "לחנך" בזה אחד את השני.

 

למשל, אומרים, בסדר - הגישה העקרונית שלא ירגישו ש"מונעים מהם", רחבות. ובאופן מעשי, אנחנו מסבירים כמה בריא וכמה מוגזם. וכן כיו"ב.

 

וגם אם לא "מסכימים". הרי כתוב: "טובה פת חריבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב". קל וחומר שטוב בית מלא זבחי שמחה, מפת חריבה (רבע שקית במבה..) מלאת ריב..

 

אבל אומר לך שלענ"ד, חלק ממה שהאבא אוכל כך - זה גם מקבל "תאוצה" אולי ע"י תחושתו שאת מנסה "להגביל" אותו. הוא נלחם על "עצמאותו" ושמחת חייו גם דרך האוכל..

 

אני באמת חושב שיתכן שהוא מרגיש שאת "חונקת" אותו עם הגישה הזאת.

 

האמירה: "כי אני מאמינה בהסתפקות במועט -שתמיד חושבים על מה באמת צריך וכמה סביר ולשים גבולות ולחלוק עם השני ולחשוב גם על מחר" - 

כמו שהיא יכולה לבוא ממידות טובות, היא גם יכולה "לשגע" את הזולת..  צריך מאד להיזהר עם זה.

 

אם את תשדרי סימפטיה ל"מהלך" שלו, תשמחי בשמחתו. תשמחי בשמחת הילדים שיש להם אבא מפנק - חושבני שתראי אח"כ שבעצם הרבה פחות מסובך לבקש מידי פעם קצת "למתן" את מה שקונים להם, או לקבוע להם הרגלי אכילה.

אי אפשר להפריד בין זוגיות לחינוך ילדים

נראה לי גם (השערה ממשהו דומה) שבעלך עושה את זה כי את מאוד רוצה לשנות אותו..
לשון אחר - ברגע שתשחררי, בעיקר במחשבה, תראי את הטוב שבו, זה ממש ישפיע עליו. שווה לנסות. לא תפסידי. ואם ממש קשה לך שווה לפנות לאיש מקצוע שיעזור לך לשחרר את הרגשות.

קושי שלך לא קל, מנגד אמירה או חשיבה בכיוון של: לפחות אל תקלקל לי את הילדים, כאמור, לא מומלץ בכלל

ופשוט לא שמת לב?

אני ארגיע אותך שזה ממש לא בגללך,כניראה שכך הוא רגיל להרגע ולנחם את עצמו בלי שום קשר אליך...

האם הוא גדל בחסר כלכלי?

האם נמנעו ממנו ממתקים כילד?

האם הוא חווה טראומה שיתכן וגרמה לו לפתח הפרעות אכילה?

ושוב אדגיש אין לזה שום קשר אליך

כדאי שתעשה הפרדה בינו לבין הילדים ותאמרי לו שאת שמחה שהוא נהנה מהאוכל,שזה עושה לו טוב בלי להעיר על סוג,כמות או הוצאה כספית

תבקשי ממנו בינתים שישתדל לתת לילדים ממתקים במינון סביר

אספר לך שבעלי סובל מבעיה הפוכה,הוא רזה מאוד,כשהתחתנו עצמותיו ממש בלטו,היום הוא קצת יותר שמן אבל עדין מאוד מאוד רזה,למדתי לקבל את זה שאכילה זה לא הצד החזק שלו,שזה הגוף שלו וזהו

אולי לא היה ברור:

אני לא מתערבת לו ולא מחנכת אותו...

השפע בכל - כשהוא בעצמו מבשל...והוא זה שעושה קניות. 

הדאגה שלי היא בגלל שאני בבית עם הילדים ודואגת לתזונה שלהם ויודעת מה וכמה הם אכלו . והוא לא עושה חשבון. הכל על בסיס "בא לי".אני עצמי, אחרי שהתחתנו ,לפני כמה שנים עליתי בזינוק  של 20 קילו"ג!!!

אני מבשלת וקונה שונה ממנו.אבל הוא מעדיף את התחומים האלה שיהיו שלו.

כמו שאמרתי -מה יהיה עם הילדים? כשהם קטנים הם אחריי. כשגדלים-נפקחות העיניים...מה הם יספגו-את המידתיות או את הנהנתנות? איך מנהיגים את הבית ? 

מי קובע?

ויש גנטיקה של מחלות ששמירה תזונתית מאד עוזרת.

זה מה שהתכוונתי.

לשאלה מה ראיתי לפני החתונה? -ראיתי , אבל לא ידעתי איך זה לחיות עם זה.

אני עוד פעם אומרת- אני מכבדת אותו ולא השאלה על לשנות אותו. השאלה איך להרים את הבית ואיך להרגיל ילדים. 

 

וכן זה מרגיז שלילד לא נשאר אוכל. או שנונים לנו אוכל אחרי לידות והוא טורף הכל ואז צריך לבשל כשאין זמן וכח.

אין לנו מריבות על האוכל. אבל הדוגמה אישית וההנהגה שונה וסותרת.

הוא באמת נדיב ואוהב ואני מראה את זה לילדים בכל דבר.

המון דברים שמייחסים להשקעה שלי בחינוך-אני מודיעה שזה בא רק ממנו. הילדים מקבלים המון טוב ממנו. המון אהבה. המון אמונה. המון חום. המון שמחה. אנחנו ביחד!

ואני לא חונקת אותו במה שהוא מכין.

הפוך לגמרי.

לא יהיה תבשיל או תפריט שלי שהוא לא ישנה לו הכל או ישאיר בצד ולא יגע. הוא יוסיף תמיד משהו . יעשיר בשומנים. בסוכרים. 

אני אוהבת גם דברים טובים.

אני לא סגפנית מהודו. אני ממש נורמלית.אני מבשלת רגיל והוא יוצא מהרגיל ושמעתי כבר הערות מהמשפחה שלו בעצמו איך אני נותנת לו להחיות ככה.

האמא שלו עד היום דוחפת לו אוכל והוא מנקה את השולחן מכל השאריות כי חבל להכניס למקרר כזה קצת...

הוא אכלן טוב לב.

 

ואת דואגת שלילדים לא יהיו הרגלים נכונים בענין הזה.

 

אבל כל זמן שתגדירי "את מה הם יספגו - את המידתיות או את הנהנתנות", אז לדעתי קשה שיהיה סיכוי להגיע גם לצד שאת רוצה.

 

כי את - אחרי כל התשבחות הכנות - מגדירה, מידתיות מול נהנתנות. וזה אולי לא נכון. ילדים לא לוקחים ב"פינצטה". אולי הם יספגו את ה"מידותיות" של המידות הטובות שלו?  מן הסתם. וגם לא בטוח שזו "נהנתנות" בהגדרה הרגילה (אדם שמה שמענין אותו בחיים זה ליהנות, וזהו..), זה סוג של הרגלי אכילה שכנראה מוגזמים. יש אנשים כאלה.

 

אז מה שלכאורה נראה, זה שקודם כל, ממש מבפנים, תגידי לעצמך, לכל אחד יש חולשות וצדדים חזקים; ב"ה שה"חולשה" שלו זה באכילה והצד החזק בנדיבות - ולא ההיפך...

 

כשממש תהיי משוכנעת בזה - אז תשבו לשיחה, ותגידי לו את זה.  ואז - יש סיכוי שתוכלי לבקש שתעשו ביחס לילדים, איזה "אמצע".. כלומר: בהיות שבריא לאכול ארוחות סדירות, אז שיאכלו כך, למשל. ולא יחטפו כל הזמן בין-לבין.

 

אבל ביחס למה שהוא קונה להם בחנות, למשל, ענ"ד לא לעשות מזה ענין. "זכותו"..  את תנהגי איך שאת, הוא איך שהוא - אינך יכולה לאכוף עליו לשנות את ה"דוגמה האישית" שלו; יש להניח שהילדים עם הזמן יקלטו, שאבא הוא קצת "זללן" בצד התכונות הטובות שלו, ואמא אומרת כשאוכלים ליָדה שילדים לא להגזים, זה לא בריא כ"כ הרבה ממתקים..

 

ומן הסתם יקלטו גם מזה וגם מזה.  את תחנכי למידתיות, בצורה נעימה ומוסברת ולא קיצונית, והוא ממילא מראה נדיבות טבעית. יתחנכו משניכם.

 

ותשימי לב, שכמה שאת "לא מחנכת אותו" - את כן מסיימת את ההודעה באיך הוא "מנקה את השולחן" אצל אמא שלו. זה מפריע לך..  אפשר להבין - אבל קחי אותו כמו שהוא, בשמחה.

כך יש יותר סיכוי לדבר משהו לגבי הילדים, בגבולות סבירים.

 

כך נראה לענ"ד.

 

הבריאות היא רק מה'!! את חייבת לזכור את זה!

 

חמותי שתהיה בריאה גם ניסתה מאד להחיל אוכל בריא בבית, וחמי שיהיה בריא הולך וקונה לעצמו עוגות שמרים בסתר! ותנחשי למי בעלי דומה?

 

וב"ה הוא מלא, וגם בריא לגמרי!!

 

הקב"ה מנהל את העולם והגנטיקה, ואם את לא יכולה לעשות השתדלות בעניין הבריאות כי הוא מבשל, את יכול הלסמוך על הקב"ה. תתפללי אליו ותבקשי שישמור על הילדים שלך ויגדל אותם בבריאות.

 

אם זה אפשרי אפשר מדי פעם לזרוק הערה לגבי כך שהרבה שמן וסוכר זה לא בריא. ואפשר גם אם יש לו מוכנות לכך, לתת לו חומר קריאה/צפיה בעניין. אפשר גם להראות לו ברוח טובה איך אפשר לבשל אוכל טעים ובריא, אבל הכל ברוח מאד טובה ובכייף.

 

אבל שוב, הכל משמים! ויש אנשים רבים שאכלו מה שבא להם וחיו עד 120 בטוב ובנעימים, ויש אנשים ששמרו כל החיים ומתו ל"ע מסרטן בגיל צעיר.

 

אז, אני בעד אוכל בריא. מאד בעד אפילו. ב"ה אצלנו אני המבשלת ואני משתדלת מאד בעניין הזה. ועדיין אני יודעת שזאת השתדלות לא מעבר לזה ואת השאר יעשה ה'.

 

בכל מקרה אצלך זאת כפי הנראה לא ההשתדלות שלך, ולכן מה שנותר לך הוא רק להתפלל.

זה היה תפקידם של הוריו והם כניראה קצת קילקלו בנקודה זו ויצרו אצלו דפוסים לא בריאים שאמורים להשאר אצלם ולא לעבור איתו לבית שהקים,אדם אמור לחנך את עצמו ולהעמיד את צרכיהם ותזונתם של ילדיו בראש סדר העדיפויות שלו ולא להגיע למצב כמו שאת מתארת,קשה לקרוא לזה אהבה

אם הבעל לא נותן דוגמא - זה פשוט לא ילך... צריך שלבעל תיהיה מודעות קודם כל לבריאות ילדיו שיבין מה כמות גדולה של סוכר עושה לגוף שידע שזה פשוט רעל ואת צודקת במאה אחוז שאת רוצה ללמד את הילדים ולקבוע גבולות ילדים שיש להם גבולות אלו ילדים מאושרים. אני חושבת שהרבה אנשים לא מבינים עדין את המשמעות שיש לאוכל על חיינו סוכר ופחמימות ריקות אלו האויבים האמיתיים והם שגורמים למחלות ולמערכת חיסון חלשה ואם בא לבעלך לנשנש כל היום עדיף ירקות חתוכים מכל המינים והסוגים גם בריא וגם נותן דוגמא חיובית לילדים ...בהצלחה

למרות שאני ממש לא אוהבת שיהיה בבית חטיפים מכל סוג שהוא, השלמתי עם העובדה שבעלי צריך את זה בבית.

אבל פעם אחת, בעדינות, בקשתי ממנו שלילדות יקנה חטיפים מסוימים, שבעיני הם פחות מזיקים- ביגלה, דוריטוס טבעי, אפרורו טבעי וכד' (אחרי שעיינתי ברכיבים שלהם כמובן..). והוא קיבל את זה וכמעט תמיד עומד בזה.

 

וגם- בעלי הגיע לחתונה עם אפס ידע על תזונה בריאה. ולאט לאט עם הזמן, הוא נחשף לעוד דבר ועוד דבר. אני חושבת שלא נכון כמובן לעשות "שטיפת מוח" וביקורת על עניני בריאות, אבל כן ליצור מצבים שבהם מדברים על זה- לא עליו ומה שהוא אוכל אלא על מחקר שקראת, למשל...או על נושא מסוים. יכול להיות שהרבה מזה זה פשוט חוסר ידע, לא?

והאמת שזה לא הנקודה פה בעיני זה גם יכול לקרות בדברים אחרים.

למשל, כתבת שלא משאירים לילדים, אפשר מיד כשמתחילים לאכול, להוציא בקופסא, ולהבהיר שזה לילד או למחר אפשר להחליט על יום בשבוע שעושים אוכל יותר בריא, הדברים האלו מחלחלים לאט לאט. אני לא מקבלת מב שאמרו שצריךהשלים והבריאות מה' ודי, הבריאות מה' אבל אנחנו צריכים להשתדל, ונשמרתם לנפשותיכם.. לעניות דעתי, אם הדברים בנפשך ותנסי להכניס את השינויים הקטנים בנחת ובחכמה הילדים יקלטו את המסר.לצערנו הרב יש היום התפרצות של מחלות הקשורות לעודף שומן וסוכר וכדאי לעשות מינימום של השתדלות...

שאכן על פי מחקרים מובילה למחלות, וזה גם בינינו לא נעים כשהולכים יחד בטח לאירוע,

אז הוא צריך לדעתי ללכת לטיפול

אני מניחה שגם המראה החיצוני שלו לא משהו, אם הוא אוכל כל כך הרבה,

הוא צריך להבין קודם כל את עצמו,

למה אוכל כל כך הרבה,

האם זה ממקום של פיצוי?

או לא יודע לדחות סיפוקים?

וזה תפקידו של הפסיכולוג,

וכך יוקל לך.

טיפול זה תמיד טוב,

שם הוא גם ילמד להתחשב בצרכייך

איך לוקחים גבר לטיפול??????

זו כבר שאלת השאלות עליה אין לי תשובה!

יש בעיה של סוכרת ולב במשפחה שלו. אז רצוי להיזהר.

אני שומרת בגלל הגנטיקה שלנו. 

אני גם אוהבת עוגות וממתקים. אבל בגבול ומותר לעבוד קצת על היצר והאכילה -לא כדיאטה אופנתית, אלא מתי ואיך יהודי אוכל? יש כח בחירה.

וכשפתחתי את השירשור, התכוונתי לא רק לתוכן של האוכל והכמות. רציתי להזכיר נימוסי שולחן והרגלים אחרים-אכילה מהסיר, חטיפה בעמידה, אכילה בהליכה ברחבי הבית, ליכלוך של ספרים, שימוש במגבות כמו במפיות, נגיעה בידיים דביקות ומשומנות בכל.

לדעתי הכל דוגמה אישית של ההורים.

אחרכך זה בחירה אישית של כל אחד אם להיות גס או עדין, נקי או מלוכלך, 

ובטח שזה משפיע על הזוגיות עצמה.

אבל היה חשוב לשמוע מה עובר לילדים. ובאמת מצאתי פה כמה כיוונים. למשל - "איזו נחמה" - תודה על הסיפור האישי ועל ההכוונה לתפילה - כי מי חושב להתפלל על זה? ישר רצים לשלוט במצב.

 

גם האנונימית האחרת- ממש תודה על הטיפים. עצות מעשיות ממש טובות. 

 

אמנית יצירתית- הוא ממש ממש לא ילך לטיפול. אין מצב! הוא מפצה את עצמו בהחלט ושמתי לב - מתי אנחנו נותנים ממתקים לילדים? -כשאנחנו צריכים משהו. בהתחלה נתתי לילדים רק פירות. כארוחה. לפי הרעב. אחר כך הסבתותו והאבא התחילו עם מתוקים ואחר כך הילדים התרגלו לבקש "משהו"...

אחרכך אני נכנעתי ולא הייתי פנויה עם תינוקות אז היה לי קל לדחוף "משהו" רק שיהיה שקט.

אבל אני רוצה לחזור לדרך הישרה ולפעול בשיקול דעת ואחריות.

 

ארץ- את מאד חמודה ותודה לך על דברייך שלך.

אני מאמינה  מאוד שהכל מתחיל מהחינוך בבית

ראשית, את עצמך כותבת בסוף שכאשר היית עם תינוקות - היה לך קל "לדחוף" משהו כדי שיהיה שקט, וכעת את רוצה לחזור לדרך אחרת.

 

אז אינך יכולה להתנהל בבית כאילו את "לבד"..  כשרוצה "שקט", אז כך - כשרוצה בחזרה, אז כך..  מבחינתך זה כמובן לגיטימי, אבל גם לאיש יש את העניינים שלו, מקבילים ל"שקט" שרצית. דברים כאלה באים רק מתוך כבוד ודיבור.

 

כל זמן שתתייחסי "גס או עדין" - אין לך כל סיכוי עם זה לדעתי. הסגנון הזה, במחילה, "גס" יותר מצורות האכילה שתיארת..

 

זה נראה פשוט כאילו עיקר ההסתכלות היא לפי מה שאת רואה על עצמך.. לא רק בנושא ה"תקופות" כנ"ל, אלא גם בעצם הענין: "אני גם אוהבת עוגות וממתקים אבל בגבול".. היכן הגבול? זה לפי מה שאת חשה. אני מניח שאם הגבול שלו היה פחות משלך - היית מרגישה שזה "חונק" מידי...

 

חיים בשניים. צריך להתרגל.

 

"חטיפה בעמידה, אכילה בהליכה, שימוש במגבות"... מבקש את סליחתך - אבל את חייבת לדעתי להבין שהבעל זה לא ילד קטן. הדברים הללו אינם "פשעים" חמורים כל-כך. אם היה מדובר רק על הילדים, כמובן זכותך לחנך לכך. זה יפה. כשמדובר בבעל - זה קרוב להתעמרות. את עלולה לקלקל דברים חשובים בהרבה בשם איסטניסות שאצל אחרים/אחרות לא היתה מורגשת כמעט. היו "עוברים על זה".  הרי לפי דברייך לפני כן, לא מדובר על אדם "גס" בכל הליכותיו, לא מתחשב, אלא ספציפית מתנהל כך בהרגלי אכילתו. 

 

"מתי ואיך יהודי אוכל" - יהודי לא רק "אוכל".. יהודי גם עובד על עין טובה, על סדרי עדיפויות וכו'. "לעבוד קצת על היצר" - גם להעיר זה סוג של "יצר"..

 

את צריכה לדעתי להרפות לחלוטין מהנושא הזה. כן לחנך את הילדים להרגלי שולחן בין שאר הדברים, ולא לחנך את הבעל. 

 

רק אח"כ תוכלי לדבר על זה איתו. ואז גם יש סיכוי טוב שבעניינים מסויימים, בלי להקצין, הוא יסכים "ללכת איתך" לטובת הדוגמה לילדים, בלי להעיר עליו אישית.

וכמו שכתבת "ובטח שזה משפיע על הזוגיות".. כלומר: את נותנת לנושא שהוא שולי יחסית לקלקל את העיקר. פוטנציאל להרוס לילדים יותר ממה שכל "אכילה בעמידה" יכולה להרוס.. זה  ממש יצר הרע, לדעתי.

 

אז אני יודע שהדברים שלי לא נשמעים "חמודים".. אבל נכתבים לגמרי לטובתכם.

 

 

יש לך בעל חמוד, מקסים, נפלא!!

 

אז פה ןשם הוא מנשנש יותר מדי... לא סוף העולם,

 

אל תתרגשי.

 

דברי איתו על זה פעם אחת ותבקשי שינסה לשים לב למען חינוך הילדים.

 

מעבר לזה, את יכולה לדאוג שיהיו נשנושים יותר בריאים בבית, כאלה שכיף לאכול (לא יודעת.. אולי גמבות, אולי אגןזים, תמרים???)

 

תקשיבי, כנראה שהזוגיות שלך היא דבש אם אלו הדברים שעליהם את מתלוננת.

 

יש אנשים שאוכלים יותר, זה לאו דווקא מעיד על צורך פסיכולוגי או בעיית הורמונים..

 

פשוט אוכלים יותר.

 

 

אני למשל משוגעת על נשנושים, אבל בגלל שאני רזה אף אחד לא מעיר לי...

 

שטויות, אל תעשי עניין.

 

תהני מהחיים, מבעלך ומהילדים ותתפללי שאלו יהיו הצרות שלך

אלא שהוא סובל מהפרעת אכילה שמעוורת את עיניו לצרכי ילדיו

 

יש את התחפושות של החיות עם האוברול

מבחינתי זו לא שאלה פורים זה פורים

גם אני ובעלי ממשיכים להתחפש כל שנה תחפושת משותפת..

אני חושבת שאין פה נכון לא נכון. כמובן לדאוג שיהיה נוח .. ובכיף יוצאים עם הקטן לטייל מחופש וכולם מתמוגגים.

התחפש פעם ראשונה כשהיה בן 3 בערך. וגם זה הוא בקושי הסכים ללבוש משהו קטן לגן.

לא ראיתי סיבה לחפש אותו קודם ולהעיק עליו עם זה.

מצד שני עכשיו כשיש לי גם גדולים יותר- את התינוקת חיפשנו במשהו קטן כבר כשהיתה בת כמה חודשים. כי היה את הגדולים שהתלהבו מזה וזה היה נחמד...

שאלה כבדת משקל ביותר...

אבל איך זה ירגיש למצפון שלי (את אמא מזניחה  התקמצנת על הזמן והכסף!!! )

ומה תאמרנה הסבתות ?! 

 

או מדברים זולים, לא חייבים משהו קנוי..

לו לא יהיה אכפת.

 

האם הפורים שלך יהיה יותר כיף אם הוא יהיה מחופש, כי אתם/ הסביבה תתמוגגו לראות איזה חמוד הוא או לחילופין הפורים שלכם יהיה מבאס אם כל בן אדם שני ישאל : מה הוא לא התחפש? או שאתם אנשים שלוקחים בסבבה וכל מי שישאל או יעיר תוכלו להגיד: בטח שהוא התחפש! לתינוק!

 

באופן אישי, הילדים שלי מאוד אוהבים לספור אחורה את כל הדברים שהם התחפשו אליהם, ומשעשע אותם לספור גם את זה שהם היו חיפושיות בזמן שהם היו תינוקות. מה שכן, אני מאוד מקפידה שזו תהיה תחפושת נוחה, לא מסורבלת וכד. בלי דברים על הראש או יותר מידי אביזרים.

 

בהצלחה!

שנה שעברה הגדול היה בן 8 חוד', חיפשנו אותו לאריה כחלק מתחפושת משפחתית.
השנה הוא מתחפש לבנאי כי זה פשוט תפור עליו
והקטנה תהיה בת 3 חוד, נחפש אותה לפרח!

גם לי יש קטנטונת בת שלושה חודשים...

בס"ד

 

אבל לא מעיק.

ובדרך כלל בפורים עצמו אני לא מכבידה על ילד שלא מבקש מעצמו להתחפש.

http://www.chabad.info/#!g=1&url=article&id=80305

 

שווה לקרא עד הסוף.

 

בשורות טובות והרבה נחת

מכל מה שכתבת, נראה לי בבירור שאלו פני הדברים.

הוא נתן לחבר מתנה כדי לקנות את הערכת\אהדת\אהבת החבר.

הוא ממציא סיפורים כדי שיקשיבו לו, גם אם היחס יהיה שלילי, כי את יודעת שהוא משקר.

 

האם ניתן לתת לו מטלות, קטנות בהתחלה, בהם יזכה לכבוד ולהערכה מצד הצוות והחברים, אולי בעיקר מהחברים?  ככל שיצליח במטלות הקטנות, אפשר להגדיל אותן.  אולי לנתב את היכולת הסיפורית שלו להעביר "שעת סיפור" או "רגע של סיפור" לילדים צעירים ממנו.  להפוך את הבעיה לברכה.  האם הוא מסוגל לכתוב את הסיפורים ולהדפיס בת"ת חוברת של הסיפורים שלו?  אם הוא לא יכול לכתוב באופן רהוט, אולי תרשמי את מילותיו, תדפיסי אותם, או שהוא ידפיס אותם, שיערוך את הדברים, ולפרסם אותם (בת"ת, על לוח המודעות וכו').  

 

בנוסף, לחזור אינספור פעמים על המילים "אני אוהבת אותך"  עם תוספות "אוהבת אותך כמו שאתה"  "אוהבת את היכולת הסיפורית שלך"  "אוהבת את היצירתיות שלך" וכו' וכו' וכו'.   לא לשקר לילד, אלא להראות לו כמה הוא חשוב לך, אהוד ואהוב, כמה ברכה יש לו בעצמו ושביכולתו לשתף את הברכה עם כל העולם.

 

האם יש דברים שהוא גונב כי הוא צריך אותם?  כגון מחברת או אוכל או אפילו ממתק?  אם כן, אפשר לבקש ממנו שיתן לך פתק עם הדברים שהוא צריך ואז אפשר לעבור על הרשימה ולראות למה הוא צריך אות הדבר המסוים הזה, האם יש לו משהו אחר שיכול לשמש אותו במקום מה שהוא רוצה לגנוב (לא להשתמש איתו במילה שלילית...).   אולי הוא יכול לכתוב ולאייר סיפור לחבר במקום לתת לו זוג נעליים?  אולי החבר באמת זקוק לנעליים, ואז צריך לראות מה אפשר לעשות כדי לדאוג לחבר לנעליים.  אם לחבר יש צורך, אפשר לשבח אותו על הראיה החדה שלו, שהוא שם לב לצורכי החבר ורוצה לדאוג לו.

 

תודה שפתחת את השירשור,

בהצלחה!

אם כי הוא לא גונב דברים כי הוא צריך אותם, כנראה בשביל היחס ואולי בשביל הריגוש.

תודה

כתבה יפה ומחכימה, תודה לך.

האם מישהו נולד עם קלפטומניה? האם אדם עושה עבירה בעל כרחו?

זה קישקוש פסיכולוגי-פסכיאטרי  . שמטרתו להסיר אחריות מהאדם.

וכבר הכבירו בזה חז"ל שהקב"ה לא כופה על האדם אם להיות צדיק או רשע והכל בבחירתו.

אוי לנו שלוקחים את הכפירה בבחירה החופשית מהפסיכולוגיה ומציגים אותה בלבוש תורני.

וסליחה על הבוטות.

דבר ראשון, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה זה לא קשקוש. זה מה שאומר מי שמפחד להתמודד עם הכביכול-סתירה בינה לבין היהדות.

הרי העובדות בשטח מצביעות שזה עובד. מה שעובד - לא יכול להיות קשקוש, נכון?

ובעניין הסתירה בינה לבין היהדות - אין דבר כזה. נכון אמנם שחלק מהפסיכולוגים המשפיעים היו אתאיסטים, אבל באותה מידה חלק מממציאי הטכנולוגיה, למשל, הם אתאיסטים. האם תפסיקי להשתמש במעלית בגלל שמי שהמציא אותה לא האמין באלוקים?  תקראי למעלית קשקוש ודבר שהוא הוא נגד התורה?

דבר שני, כן, אנשים נולדים עם הפרעות נפש.ויש הבדל בין ילד שגונב כי הוא נהנה לעשות רע לאנשים, לבין ילד שגונב מתוך דחף כפייתי שנובע מהפרעה מולדת. 

הפסיכולוגיה לא כופרת בבחירה חופשית. היא רק מסייגת שיש מקרים - וזה נכון - שבהם אין לאדם בחירה חופשית, והוא לא יכול להתגבר לבד אלא זקוק לעזרה חיצונית.

וקלפטומניה היא אחת מהם.

שבת שלום.

הרבה חום הרבה אהבה

והרבה תפילות

ולא להזניח את הטיפול.

 

יתכן וזקוק לטיפול מקצועי יותר מיועצת בית הספר...

 

ממש עבודת קודש והצלת נפשות...

 

קודם כל, יחס טוב ונעים, מה שחסר לו כנראה.

 

דבר שני - בנין עולם ערכי. תסבירי לו בנחת לגמרי שזה שקר. מה קורה אם משקרים, איך קשה לסמוך אחד על השני. אותו דבר ביחס לגניבות. לא בכעס, אלא בהסברה ובבהירות. לבנות רציונאל ערכי.

 

אח"כ - אפשר לעשות מבצעים. ניקוד לכל יום שמצליח לא לשקר, ופרס אחרי כמה זמן. כך גם ביחס לגניבות.

 

הוא צריך להרגיש "שווי", ערך, מבפנים - שיכריע את ה"רווחים" החיצוניים מהשקר והגניבה.

 

ולעשות "פרוייקטים" במקום זה. למשל, אפשר לומר לו, אחרי שמשוחחים על חומרת הגניבה מהחנות ר"ל: אתה רוצה שיהיה לך דברים שאתה יכול לתת לחברים? בוא נמצא דרך אחרת..  ותכינו ביחד מלאכות, מוצרים, מחומרים פשוטים, שיוכל לתת.  

הוא מרגיש "חסר". חסר במי שמכוין, חסר ב"דברים", ברכוש, חסר בהערכה עצמית ובהערכה סביבתית, חסר בתפיסת הגבולות, חסר בעולם ערכים שטוב להשתייך אליו.

 

כמה שזה יתמלא על-ידך וע"י מחנכיו, סביר שיוכל לבנות עולם פנימי ומעשי אחר וטוב יותר.

נשמע יותר בעיה שמצריכה טיפול מקצועי....

הרי היא אומרת שנמצא בטיפול מקצועי אצל היועצת ובטיפול רגשי, והבעיה ידועה.

 

אז אכן, תיאורטית, יתכן שהיועצת היתה צריכה להפנות לטיפול "עוד יותר מקצועי"..

 

אבל בהיות שאלו הנתונים - לפעמים "מכללי הזהירות שלא תרבה להיזהר"..

 

ולעיתים מישהי כזאת, עם לב טוב ורצון טוב ושכל ישר, יכולה לעזור יותר מדברים אחרים.

מה שאמרת אבל נראה לי שזה משהו הרבה יותר פנימי,

 

דיברתי איתו קצת על הדרך הנכונה להתידד עם חברים כי הוא ממש בודד (הוא קצת אלים וחברים מתרחקים ממנו)

(מחר בעז"ה אני רוצה להכין איתו פופקורן ולתת לו שיחלק לכל הילד, כמובן עם הסבר מראש לחלק בצורה יפה, לכל החברים גם לאלה שמעליבים אותו לפעמים)

תודה רבה

ב"ה
סיפור יפה שקשור לנושא ששמעתי לאחרונה:

נחמה ליבוביץ

החטא ותשובתו

(סיפור מעשה)

אתמול היתה שבת קודש פרשת ראה. שבת זו בקבוצתנו שבת של נחמה ליבוביץ היתה. שלוש פעמים אחרי כל אחת מסעודות השבת, היינו נפגשים ושומעים לקחה של נחמה- בנערינו ובזקנינו, חברים ואורחים מכל הגילים. אמהות צעירות מביאות תינוקות בעגלה, ילדים בני שש ושבע יושבים על ברכי סבא וכולם שומעים. ומאין אולם גדול המכיל את כולם- אנו יושבים בחוץ בצל העץ. נחמה מדברת וכולם מקשיבים.

וכשם שאנו מחבבים את שיעוריה- כן מחבבים אנו את סיפוריה. כי גם סיפורה- תורה הוא ולימוד הוא צריך.

הפעם פתחה בפרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו... מה פירוש? הרי הכתוב היה צריך לומר: הברכה- אם תשמעו, כשם שהוא אומר: הקללה אם לא תשמעו. אומר המלבי"ם ז"ל,  כי עצם המעשה שתשמעו את מצוות ה' הוא הברכה הגדולה, ועצם החטא הוא העונש הכבד ביותר על האדם".    

"האם כבר סיפרתי לכם את הסיפור על השוטר?" מיד קמה מהומה בקהל: אלו אומרים ספרי, ספרי. ואלו אומרים לא שמענו, לא שמענו.

אמרה נחמה: "באמת? וכי לא סיפרתי לכם על השוטר? נו, נו, אספר. אבל אם כבר שמעתם את הסיפור, אתם לא צריכים לשמוע עוד הפעם לכבודי. האם באמת לא סיפרתי לכם את המעשה בשוטר?"

חוזרים כולם: ספרי, ספרי. פתחה נחמה וסיפרה.

 

מעשה שהיה כך היה.

לפני עשרים שנה או יותר הייתי מורה בבית המדרש למדריכים של עליית הנוער. שרתה בו בבית מדרש זה רוח טובה מאד, רוח של אחווה ורעות וחברות טובה. פעם אחת התחילו גניבות. לא האמנו. הייתכן? בתוככי חברתנו-גניבות?! ואולי קרתה כאן טעות? ראשית- נעלם סכום כסף. כעבור שבוע-חיפש אחד עט נובע ולא נמצא. לא עברו ימים רבים ולאחד התלמידים נגנב שעון יקר. אין ספק עוד. איום ונורא, יש בינינו גנב. כל אחד ידע מה נגנב, מאיפה ולמי נגנב, ואיש לא ידע מי הגנב.

מה לעשות? אחר התייעצות בין המורות פנינו אל המשטרה. אין ברירה.

ערב שבת, בשעות הצהריים, בא שוטר, איש מבוגר ורציני. אותה שעה לימדתי את השיעור האחרון, ובסוף השיעור נכנס השוטר לכיתה יחד עם המנהל.

 

הושלך הס. המנהל קרא את רשימת כל התלמידים- 50 במספר- והנה לא נעדר איש. כולם יושבים בכיתה.

שאלתי את השוטר שמא אני צריכה לצאת. אמר השוטר: לא, אין זה נחוץ. וכי למה? הכול גלוי וידוע.

פתח ואמר: אני שוטר ותיק במשטרה. מאות מקרים כאלה כבר חקרתי או ראיתי או שמעתי. והנה חקרתי היטב את המקרה אצלכם. הגענו למסקנה ברורה אחת. אין כל טעם לחשוב שהחפצים נגנבו על-ידי מישהו מן החוץ. בכל מאת האחוזים: הגנב יושב עמנו בכיתה, כאן, בחדר הזה.

ועכשיו אדבר אל הגנב היושב בתוכנו. רק אתה בלבד יודע מי הוא הגנב- והקב"ה כמובן. אתה גנבת שלוש פעמים והצלחת. אולי אין זאת הפעם הראשונה אצלך. אולי כבר קרה ונכשלת בגניבה. אבל העיקר- דע לך, זאת גם לא תהיה הפעם האחרונה. אין מסתפקים בזה. אחרי שראית כי אפשר- תמשיך ותגנוב פעם רביעית ועוד, בלי סוף. שרשרת ארוכה של מעשי גניבה.

ויהיו לך בעולמך כל מיני דברים יפים: כסף, תכשיטים ושעונים. הרבה דברים יפים, שאחרים שעמלים קשות לא יוכלו לרכוש להם. ולא יתפסו אותך כי יש לנו ניסיון במשטרה, שרוב הגנבים אין תופשים, ואתה תהיה אדם מכובד ועשיר. אולי...

אבל אתה תהיה גנב! כל ימי חייך תהיה גנב! ולא תוכל להשתחרר מן החטא, לעולם.

ועתה אייעץ לך עצה. השעה היא 12:30. כולנו נלך הביתה, איש למקומו, כי עוד מעט שבת קודש. ואין לנו פנאי הרבה. בין השעות 1:00 ועד השעה 2:00 לכל המאוחר תשים את החפצים במקום גלוי לעין, כדי שיוכלו למצוא אותם. ואתה לא תהיה עוד גנב.

לקח השוטר את  התיק, לבש מעילו, חבש כובעו, איחל לכולנו שבת שלום, ויצא.

הושלך הס בחדר. אין מדבר. גם אני, גם המנהל, יצאנו בלי אומר ובלי דברים.

ליד התחנה עוד מצאתי את השוטר עומד ומחכה בסבלנות לבוא האוטובוס. אמרתי לו: "מניין לו לאדוני שהעצה תפעל, ומה יהיה אם הגנב לא יחזיר? מה יהיה אז?"

אמר השוטר בקפידה: "גברת! כמה שנים שירת במשטרה?" באותו רגע בא האוטובוס ונסענו.

כעבור שעה- ואני בתוך ביתי- מצלצל הטלפון: מנהל בית המדרש מודיע לי בהתרגשות, שהאבידה נמצאה על השולחן בפרוזדור, גלוי לעין כול.

זוהי מערכה א'.

 

 

 

מערכה ב' נתרחשה כעבור שנים מספר, אולי חמש, אולי עשר שנים. ברדיו החליטו לשדר סדרת שיחות, בנות 10 דקות כל אחת, על הנושא "האדם המעניין ביותר שפגשתי". פלוני שוחח על פגישותיו עם מנחם אושיסקין ז"ל ואלמוני סיפר כיצד ניפגש עם הרב קוק זצ"ל ופלמוני אף נפגש עם צ'רצ'יל. ועוד אנשים מעניינים כאלה וכאלה. ביקשו גם ממני להשתתף והחלטתי שאספר... על השוטר הלז שהצילנו והחזיר את הגניבה לבעליה, והעיקר- הציל את הגנב והחזירו מהיות גנב כל ימי חייו.

סיפרתי כל הסיפור כהווייתו, משך עשר דקות כיצד הסביר לנו השוטר כי לגנב יהיו כל מיני דברים יפים שאין לכל אדם ולא יתפשוהו לעולם, כי לעולם אין כוח למשטרה לתפוס כל הגנבים וכו' וכו'.

אבל הוא יהיה גנב כל חייו עד מותו.         

כעבור שבוע טלפנה אלי מורה מבית ספר לבנות וספרה לי כדברים הבאים: כל הכיתה אמורה היתה לערוך טיול שנתי אל הגליל. לשם כך אספה המורה בכיתה חמש לירות מכל תלמידה. אז עוד אפשר היה לערוך טיול יפה בחמש לירות! ספרה המורה את הכסף אשר על השולחן שלפניה והנה אמת נכון הדבר: 150 לירות. לעיני כל התלמידות.

אמרה המורה שלום ולהתראות לכולן, וכל אחת פנתה לעברה, ארזה חפציה ויצאה. אף המורה הפנתה גבה, נטלה תיקה לשים בו את הכסף. ליתר ביטחון חזרה וספרה את הכסף: והנה חסרות עשר לירות.

בהתרגשות רבה עברה את הכיתה ולא ידעה מה לעשות. בדרך נזכרה פתאום בי ובסיפורי ששמעה ברדיו כמה ימים לפני כן. למחרת אספה כל תלמידותיה ופרשה לפניהן כל היריעה. הנה איום ונורא. איך נוכל לשקוט ולהמשיך לחיות יחד את חיינו כמקודם. בתוכנו ממש, בכיתה זו יש אחת גנבת. והיא לא תוכל עוד להתאפק, היא תנסה שוב ושוב, היא תוסיף ותגנוב, והיא תצליח וייתכן שלא יתפשוה לעולם. כי אין דבר שכזה, אף המשטרה הזריזה ביותר לא תוכל לתפוש.

אבל בת זו תישאר גנבת. גנבת לכל חייה.

לבסוף חילקה המורה 30 מעטפות ריקות, ושלושים דפים ריקים. למחרת תאסוף את כל המעטפות הריקות והגנבת תחזיר את הגניבה מבלי שירגיש איש. וכדי שלא יוכל איש להבחין במעטפה האחת שיש בה צל של כסף- יעצה המורה לכל הבנות לקפל את הדף הריק לשניים ולשימו במעטפה.

למחרת פתחה המורה כל מעטפותיה, והנה נמצא הכסף.

זוהי מערכה ב'.

 

 

 

 

אבל יש גם מערכה ג'.

עברו עוד חמש שנים, ביום אחד בהיר אני מקבלת מכתב ממנהל מוסד חינוכי ליד באר שבע. הוא מבקש להיפגש איתי דחופות. החזרתי לו מייד גלוית דואר וקבעתי לו זמן.

כאשר נפגשנו סיפר לי האיש בהתרגשות, שהוא מנהל מוסד חינוכי זה שנים רבות ומעולם לא קרה לו דבר שכזה. תוך כמה שבועות נעלמו בצורה מסתורית עטים כדוריים מן היפים מתוך הכיתות. אחד, שניים, שלושה, בזה אחר זה- סך הכל שמונה עטים. ואיש לא ראה ואיש לא מצא ואיש לא יודע מי לקח. עד שניזכר המנהל בסיפורי ששמע ברדיו לפני כמה שנים והוא כינס את כל המוסד לאולם האוכל המשותף, המשמש גם בית הכנסת. הסביר להם באריכות את כל המצב, שייתכן שלעולם לא ימצאו את הגנב אבל הוא לא יוכל להיגמל ממעשיו. כבר אמרו- אדם שנה עבירה קלה סופו לעבור עבירה חמורה. עבירה גוררת עבירה. גניבה גוררת גניבה. ואולי- לבסוף ימות כאדם עשיר ומכובד כי איש לא יידע על מה ולמה. אלוקים בשמיים יודע כי אין משטרה בארץ שתוכל למצוא כל הגניבות וכו' וכו'.

אבל הוא יהיה גנב כל ימיו עד עולם, בזה ובבא.

המנהל מציע לילדים שישאיר את חדר המורים פתוח, שלא כמנהגו, כל ילד יוכל להיכנס ללא מורא. והילד שירצה יחזיר את גניבתו באין רואים.

עברו שבועיים- שלושה, דבר לא נתרחש. המנהל כבר התייאש מכל העניין. בשבוע הרביעי יום אחד בתום הלימודים, נכנס אחד הילדים לחדר המורים בשעה שהמנהל יושב וקורא. וביד הילד- 8 עטים כדוריים. השפיל הילד עיניו ושם אוצרו על השולחן.

שאל המנהל: "ספר נא לי- למה לא הבאת את העטים עד היום? שלושה שבועות תמימים עברו!"

ענה הילד: "לא יכולתי כי הילדים שמרו כל הזמן על פתח חדר המורים, הם רצו מאד לדעת מי מחזיר העטים למנהל. רק כעבור שלושה שבועות, כאשר נשכח כל העניין, נפתח לי פתח להשיב את האוצר באין רואים. "

"ומה עשית כל הזמן בשמונה עטים כדוריים?"

"חפרתי וטמנתי אותם באדמה, בחצר בחוץ"

"אבל... לשם מה היית זקוק לשמונה עטים בתוך האדמה? כלומר, מה יכולת לעשות בהם, שמונה עטים חבויים בקרקע?"

"רציתי לראות, איך זה ילך... איך יפול דבר"

המנהל לא מצא בפיו לענות דבר. חשב המנהל שהעניין נגמר. רצה לברך את הילד ולא יכול. ועדיין הילד אינו מש ממקומו. משהו לחץ על מצפונו. ובכלל, למה נכנס הילד להחזיר את העטים, בשעה שהוא, המנהל, יושב בחדר? האם לא מוטב היה לו, שלא להיפגש עם המנהל? או שמא במתכוון נכנס לפגוש אותו?

לבסוף אמר הילד בהיסוס: "אולי המנהל יטיל עלי תשובה. המנהל יודע איך חוזרים בתשובה"

אמר המנהל: "באמת אינני יודע. על ידי עצם מעשה ההחזרה הוכחת שאתה חוזר בתשובה. אינך עוד גנב עכשיו אדם ישר אתה לפני אלוקים ואדם. לך לשלום ויהיה ה' עימך."

אמר הילד: "לא. בכל זאת צריך מעשה. אולי אלך כל שבוע פעמיים לבית העיוורים אשר ממול בשכונה ואקרא לפניהם סיפורים ואעזור להם? עשיתי מעשה רע- יבוא מעשה טוב ויכפר על מעשה רע. נכון?"

"נכון. כה תעשה. והיית ברוך, שאתה עושה מעשה טוב. אך טוב וחסד תעשה כל ימי חייך.

 

"הווה אומר, סיימה נחמה סיפורה, "את הברכה אשר תשמעו"- אומר המלבי"ם- החטא שאדם עושה הוא קללתו. החטא אינו מניח לו לאדם לעולם. ועצם המעשה הטוב אשר תשמעו אל מצוות ה'- הוא הברכה הגדולה ביותר עלי אדמות".

 

(שמע והעתיק: אפרים יעיר, מתוך "עמודים"- בטאון הקיבוץ הדתי 347 תשל"ה)

 

לפי דעתי, תנסי לראות איך את יכולה לממש את האמונה בילד ולסמוך עליו , כפי שעולה מהסיפור.
 

 

הוא סיפור נפלא. 

 

זכיתי כבר לראותו כמה פעמים.

 

וגם אני נזכרתי בו כשראיתי את הנושא..

 

אבל, כמובן, ה"העברה" ממנו אל המקרה הספציפי, צריכה זהירות גדולה..

 

כלומר: למשל, לפעול "ישירות" באופן ששם - יכול לגרום לתוצאה הפוכה..

 

אבל חושבני שזה נכון שצריך להאמין שאכן אפשר לבנות עם הילד עולם ערכי אחר.

מצד שני להגיד לו שאת אוהבת אותו .

אולי תבין מהי הדרך.

קודם כל, נראה שהוא עדיין זקוק לטיפול.

את צריכה לפתוח איתו את הנושא בצורה ישירה. הדברים צריכים להיות ברורים מאד!

להגיד לו שאת אוהבת אותו ומעריכה את הטוב שבו אבל את יודעת שהוא לוקח דברים שלא שייכים לו.

צריך להבהיר לו בצורה ברורה שהדבר הזה הוא חציית קו אדום חמור מאד, ושעל מעשים כאלו מזמינים משטרה.

הוא חייב גבולות ברורים מאד, בפרט שאין כנראה הצבת גבולות בבית.

עם כל החמלה והרחמים כלפיו, גישה סלחנית תזיק לו.

פרט לכך, אני שמעתי על מישהי שביסודי נהגה לגנוב מילקוטים של ילדים בכיתה, וכמה עשרות שנים התייסרה על כך והרגישה גנבת.

 

חווה,הוא יזכור אישה אחת שהייתה לו שמש בחיים..

אז שווה לנצל את זה שיזכור 

במיוחד אם זה כבר מגיע למצב שעלול להיות מסוכן.

לפעמים דווקא ילדים אחרים מקבלים סמכות אחרת. כוונתי- ילדים שלא שלי יקבלו את סמכותי, במיוחד אם הם יודעים שאני צודקת וההתנהגות שלהם לא לענין.

 

זה לא חייב להיות בצורה תוקפנית, אבל כן בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים- שהן לא יכולות להמשיך להתנהג כך.

ואם זה ממשיך? אולי לפנות להורים שלהן.

יש דברים שנכון לתת לילד להתמודד איתם בעצמו ולתת לו כלים, אבל לא עם כל דבר ילד יכול להתמודד, ושם בדיוק הוא צריך את ההגנה שלנו.

אז לפי תחושתך- האם זו התמודדות שביתך או הילדה השניה צריכות להתמודד לבד, או שיש מקום להתערבות שלך למענן.

בהצלחה

כלומר הולכת איתה או קרוב אליה רוב הזמן די ברור שהן היו עושות לה אותו דבר,כן אני משתדלת גם לתת לה לבד אבל חלק מהילדים שם פשוט חסרי מעצורים ובקלות יכולים להגיע ממילים למעשים,לדבר עם אמא שלה?אני לא יודעת כמה יעזור תאמת....אני פשוט מזדהה עם ההרגשה של הילדה שמאתנו מקבלת חינוך של דרך ארך והתחשבות בזולת

על איזה גילאים מדובר?

 

בת כמה הבת שלך ובנות כמה הן?

 

האם ההורים שלהן נוכחים? מודעים להתנהגותן? את מכירה מי הם?

 

אולי שווה לערב מישהו נוסף. ברור שאת צריכה לשמור על הבת שלך, אבל את זה לא הגיוני שתצטרכי להיות הצל שלה. בוודאי שצריך לחשוב על משהו יצירתי.

הן בגילאי גן חובה-בית ספר

אני יודעת הן לועגות לה ביגללי,אני פשוט שונה מהאימהות שלהן

ניסיתי לדבר עם ההורים של הילדה שדחפה אבל פילוסופית החינוך שלהן היא ש...זה בסדר להכות זה חלק מהחיים,זה לא ממש אכפת לי מה הם עושים בבית עד שהיא נמצאת באותו מרחב ציבורי עם הבת שלי

ממש קיויתי שזו לא תהיה התשובה שלך....

 

מהניסיון שלי עם סוג כזה של הורות, זה נכון כל עוד אף אחד לא נטפל לילדים שלהם....

 

באופן אישי, בכזה גיל, באמת הייתי משגיחה יותר. בגילאים יותר גדולים, כדאי ללמד אותה להתמודד עם ילדים מציקנים. 

 

האם יעזור לומר להן דברים כמו: וואי, אתן הילדות הגדולות כאן. אתן הדוגמא שבזכותכן יוכלו להתנהג יפה אם יראו אתכן וכאלה? זאת אומרת, שיחושו שיש להן כח, אבל לכיוון החיובי....

הורים טיפשים, שעושים "פילוסופיה" מהאלימות שלהם.

 

את יכולה לגעור חד משמעית אם הן לועגות עוד פעם.

 

לומר בצורה תקיפה: פה גן משחקים לכולן. אם אתן תלעגו - לא תהיו כאן.

 

אם לא תתייחסנה - יש אפשרות לפנות לביה"ס/גן בו הן לומדות - לבקש שידברו איתן. להסביר שזה כבר הגיע לסכנה כשהפילו מישהי מהמתקן. לפעמים, כשזה כבר מגיע למוסד הלימודים - ההורים מעדיפים לעצור את הענין.. (ישאלו למה פנית - תגידי שאם היו שומעים ישירות, לא היה צריך..)

 

אם לא יעזור - הכי טוב כנראה למצוא גן אחר.

 

זה גיל בעייתי. "קטנים - פגיעתן קשה".. כי מצד אחד יש להם "יכולת" להזיק, מצד שני - עדיין יכולת הפעולה כלפיהם מוגבלת..

אני ממש שלא מבינה מה זאת אומרת שאת שונה מהם?

כמה שונה את יכולה כבר להיות? 

בכל מקרה ילדות בבי"ס שמציקות לילדה בת שנתיים? זה ממש לא לעניין.

את צריכה להיות בסביבה ולהעיר להן ברגע שהן אומרות לה משהו. היא עוד ממש כמעט תינוקת.

כי באמת אין.....

לא הן ולא האימהות שלהן אוהבות אותי.

למה?

כי סיגנון החיים שלי שונה מזה של הרוב

כי אני לא מתבישת להפגין את אהבתי לילדי

אני לא מתביישת לשחק עם בתי במישחקי ילדים

לשיר,לצחוק,לשבת איתה בחול,להדהיר אותה על הסוס

אני לא באה להוציא עינים לאף אחד,זו ההורות שלי

גם לשבת בגינה עם חברות זה לגיטימי

ולא כל הילדים שם כאלה

כמו כל הורה....הילדים זה אצלי נקודה רגישה

 

העזת לפגוע ב"קונוונציונאליות"....

 

העיקר שאת אוהבת את הבת שלך והיא אותך..

סדר עדיפויות בריא.

 

קחי נשימה עמוקה ושיהיה בהצלחה.

באמת נתתם לי אויר לנשימה

היו לי איזה 4 מטפלות שביררתי עליהן..
אחת לוקחת 28 ש"ח לפי שעה א'-ה' באיזה ימים ושעות שאני בוחרת.
השניה לוקחת לפי שכר מנימום א-ה.. בשעות בוקר בלבד.
השלישית עושה 5 ילדים כמו משפחתון א-ה לפי שכר מינימום..
הרביעית סיכמה איתי לכל השבוע כולל שישי בשכר מינימום לפי השעות שאני רוצה.. אלו הצעות מחיר מאזור מרכז הארץ.

שיהיה לך בהצלחה.

אגב אצל החרדיות שמעתי שלוקחות 7 ש"ח לשעה.. כמה ילדים. לימים א'-ה'...

אבל הן לא מטפלות בזמן הזה רק בילד הבודד שלך  - אלא גם בילדים נוספים של משפחות אחרות

הן מטפלות ב-6 או 7 ילדים יחד וככה מגיעות למשכורת יפה לשעה...

חולשה בשמש?

 

עייפות?

 

סנוור מהשמש???

שנית,

יש את מרים אדהן, שהיא מקסימה,

יש את דפנה עבדי, שהיא מעולה,

תלוי באיזה עניין את צריכה?

יש עוד אולי תפני אליי באישי? או תכתבי מהי בדיוק הבעיה?

יש גם גברים, כמו אחד בשם בני הלמן, או מנחם פדר,

ויש גם מטפלים ומטפלות מתחום האומנות או הפסיכודרמה,

שמעתי על כמה כאלה.

אם את רוצה פרטים אז תפני אליי באישי........יש לי רשימה ארוכה לתת לך.

 

ב. אפשר לפנות לאוניברסיטה בירושלים, יש להם מתמחים שם שנותנים טיפול חינם,

וזה לא חאפר, כי סטודנט לפסיכולוגיה מתמחה הוא אחרי תואר שני, עבודה מעשית וכולי...הם מומחים על באמת'

היא מאבחנת ומייעצת ע"ב ציורי ילדים ואם צריך מפנה לטיפול הדרוש, היא מקצועית ומנוסה. תכתבי בגוגל מיכל וימר או המרכז לפיענוח ציורי ילדים, מומלצת מאד, מנסיון!

למה הוא לא אוהב? משהו ספציפי? מורים, חברים...

וחוצמיזה כמו שעם ישראל יצאו מהר סיני "כתינוק הבורח מבית הספר.." ילד לא אמור לאהוב כ"כ את בית הספר, צריך רק לברר שלא רע לו שם, הצקות וכדומה.

לימודים לא הייתי המצטיינת אבל מקבל ציונים עוברים.
ובכל זאת לא אהבתי ללכת לבית הספר. למה? חיפשתי לעשות דברים שאני אוהבת.
כגון : אומנות יצירה..
אחרי הלימודים הלכתי ללמוד את התחום.
יכול היות ובנך מחפש תעסוקה שהוא אוהב ואולי חוגים אחרי צהרים ימלאו לו את החסר בבית הספר.
זה מה שראיתי בעצמי.. הוריי רשמו אותי לחוג ציור בצבעי שמן.. וכ"כ שמחתי עד כדי כך שבבית הייתי מציירת ומראה לחברותיי את העבודה שלי כדי לקבל פירגון..
ובאמת זה קידם אותי בכיתה בתחום הוועדת
קישוט. היה לי אח"כ כייף לבוא לכיתה..

מתוכננים באופן מיושן ומעשירים את הילד במגוון מנוון של גירויים 

מדובר רבות על כך שלא לכל חריידי מתאים לשבת בישיבה וללמוד תורה כל ימיו

למה נראה לנו שלכל ילד מתאים ללמוד 12 שנה בכפיה???

עם מורים שהוא לא אוהב בתחומים שהתועלת בחיי היום יום שלהם נמוכה מאוד

מתי לאחרונה השתמשתי בפסיכודרמה שלמדתי בכיתה ד' או בגיאוגרפיה שלא לדבר על ספרות ושאר ירקות

על מתמטיקה ואנגלית אני בכלל לא מדבר.

 

מתי לאחרונה נפתחה מגמת חנ"ג בבית הספר התיכון נגרות רתכות מסחר בבורסה או כל דבר שדורש מהמערכת 

החינוכית בארץ לצאת מהקיבעון שלה???

 

הילד שלך בריא אל תהרסי אותו!!! מתחנן 

אני תיכוניסטית, ודיי נשבר לי...

לא בגלל בעיה ספציפית.. האמת הכל טוב פחות או יותר
התחום החברתי באולפנה- ב"ה טפו טפו.
הציונים- גם, ב"ה הממוצע בתעודה האחרונה 97 והמגנים עומדים גם על איזור ה85-98.
הרוחני- טוב אני נחשבת אחת ה"איכותיות".
טוב לי בפנימיה, טוב לי עם הכיתה. באמת, אין משהו רע. ובכ"ז אני מבריזה מ50-80 אחוז מהשיעורים, ומתפללת כל יום שהשנים הקרובות כבר יסתיימו ואני אגיע לשירות
הבי"ס פשוט כובל אותי! הכל פה כ"כ מיותר, למה לי ללמוד חומר בכימיה, חדו"א, וכו' אם זה לא מעניין אותי? הרי בכל מקרה אני אשכח את כל החומר יום אחרי הבגרות...

אם היו נותנים לי לנצל את השעות האלו למשהו יותר מועיל הייתי מאושרת. אני אדם שפועל ואוהב ליזום דברים, ואין לי אפשרות. גם המחנכת לא יכולה לעזור כאן... היא פשוט הציעה לי ללנסות לעבור את השנים האלו עם כמה שפחות סבל או לעזוב את הלימודים...

אבל באזהי שהוא שלב ספרתי את השניות עד שהשיעור ייגמר

כמה זמן אפשר לשבת ולהקשיב להקשיב להקשיב  להקשיב  להקשיב  להקשיב  

ואז אחרי צהריים להיפגש עם חברות

|עוד הורה מיואש ממערכת ה"חינוך"|

אחת שלא רוצה לשלוח את הילדה שלה אפילו לגן....

אם זה מתאפשר לילד לקבל את החינוך בבית. לא יודעת איך מבררים את זה .. אני מניחה שצריך הרבה רצון וגם קצת כסף .

יכול להגיע מסיבות אובייקטיביות (קושי מוטורי, ליקוי לימודי/ חברתי, 

הצקות וכו') או מסיבות סובייקטיביות (חוסר כימיה עם מורה, שעמום, עצלות וכו'),

ציינת שאין לו קשיים כאלה אבל בכל זאת כדאי לשוחח.

 

חוצמזה, לדבר על החשיבות של הלמידה, למטבץ אותו.

 

כדאי גם ליידע את מחנכ/ת הכיתה, יש למחנכים  מקום חשוב 

בלגרום לילד לאהוב את הלמידה.

 

 

וגם אני שהייתי תלמידה לא הייתי רצה לבית ספר בלשון המעטה....כל עוד אין הצקות או משהו שמפריע לו נפשי או פיזי - לא הייתי כל כך מודאגת...יש בהחלט ילדים שקשה להם עם מסגרות באופן כללי צריך לנסות להכיל את הקושי שלהם ולא לבטל אותו או להיות ביקורתיים, לגבי חינוך ביתי זה בהחלט לא כוס התה שלי ולדעתי צריך משמעת מאד מחמירה ובבית זה קשה...

יותר לאופי של ילדים מסויימים.

זהו מושג עתיק יומין, שלא הומצא דווקא למערכת החינוך של דורנו.

יש לי ילדים שאוהבים ללכת לבית הספר- ויש את אלה שאוהבים עוד יותר...

 

קודם כל- זה להיות יצירתי כל יום למצוא איזו סיבה טובה- מה יהיה טוב היום בהליכה לבי"ס (מבצע כלשהו, מקצוע מסויים אהוב, חברים,תאריך מסויים, לא יודעת מה)

 

וחוץ מזה, זו ההזדמנות שלי ללמד שלא תמיד הולכים ועושים רק מה שבא לנו וטוב לנו,

יש עניין של אחריות, של קבלת עול, של סדרים,

וזו מיומנות טובה לחיים להפנים את זה....

 

אם אני חושבת שיש סיבה אמיתית לאי הרצון הזה-

זה מצריך לטפל מיידית מול הגורמים המתאימים.

 

פעם ב..- מאפשרת יום פינוק בבית (לבנות יותר).

 

זה חלק מהמסע/ משא של גידול ילדים...

הוא אמר לה שהוא צריך לשירותים שזה מחוץ לכיתה

ורץ עד השער למזלנו המנהלת בדיוק הגיעה היא תמיד מגיעה באיחור..

ותפסה אותו בשער

מאז כולם חטפו שם על הראש..

ילד בן שנתיים+ הערים עליהם 

חיזקתם ונתתם המון נקודות למחשבה....תודה!!

 

אולי 300....

להיות במעקב של רופא מומחה.

מכירה מקרה שהופנה לפני שנים לטיפול ב"הדסה עין כרם" על יד ד"ר מתי ארליכמן.

הילדה היתה מגיל כזה בערך בטיפול ובמעקב במשך מספר שנים.

היום בסדר גמור ברוך ה'.

יש טיפול מיוחד שנותנים בשניידר, לאחיינית שלי עצרו את זה לא כל כך בזמן אבל זה לפחות לא מחמיר.

מגיל 4 אפשר להוריד בניתוח. אפשר לשאול במוקדי ייעוץ רפואי של ארגונים, אני מאמין שהם ידעו להפנות אותך.

כ- 80% ממקרי ההמנגיומה נעלמים לבד. 

הסיבה היחידה לטפל היא כאשר זה עלול לפגוע וללחוץ על משהו אחר כמו גלגל העין (זה מה שהיה רלוונטי אצלינו)

כאשר מטפלים בכ"ז תמיד נשארת צלקת. כשנותנים לזה לעבור בטבעיות זה נעלם לגמרי אחרי כמה שנים. 

בקיצור - מעבר לזה שהייתם אצל רופאה אין שום סיבה לעשות טיפול. 

 

לבת שלי זה היה על קצה החוטם (כמו בשיר)

אם את רוצה אשלח לך תמונות של הבת שלי בגיל שנה והיום. בלי שום טיפול. (היא היום בת 7).