פורום הורות (עמוד 292)

למה לסבול? וגננת כן צריכה לשמור על אווירה סבירה בגן

אם היא לא מצליחה אז אין טעם לשלח למקום כזה גם בעתיד

מאשר שהוא ילמד.

הרבה דברים אפשר להשלים אחר כך, בשנים הבאות, אם הילד התפתח בצורה תקינה מבחינה רגשית ואם הוא בשל ללמידה. (לדוגמא- יש ילדים שלומדים קריאה תוך מספר שבועות, כי הם הגיעו לשלב שהם בשלים).

מצד שני, אם לילד לא טוב בגן, הוא לא יתפתח גם אם זה גן ששם הרבה מאד דגש על התפתחות, כי הוא לא פנוי ללמידה.

כך שאם אין לילדה שלך בעיה התפתחותית כלשהי, עדיף לשלוח אותה למקום שבו יהיה לה טוב והיא תתפתח מבחינה רגשית, ואת שאר הדברים היא תרכוש בהמשך. (ומהצד את יכולה כמובן לתת משימות התפתחותיות בבית)

ומנסיון אישי- בעיות חברתיות יכולות לגרום לחוסר ביטחון עצמי, וכשאין לילד ביטחון עצמי הוא לא יצליח להתפתח בכלום (כי הוא לא מאמין בעצמו) והייתי כזו בעצמי וגם לימדתי ילדים כאלה.

[אני אומנם לא אמא לילדים, אבל אני בכורה במשפחה ברוכת ילדים, וגם למדתי חינוך מיוחד..]

באופן עקרוני, לדעתי, עדיף שהילדה תרגיש בטוחה ורגועה! זה שווה הרבה יותר מכל מה שהיא יכולה ללמוד בגן.

אבל, כדאי לבדוק את המצב ככל הניתן.

האם אתם בטוחים שהגורם לתחושה של הילדה זה דווקא הגן?

האם אתם בטוחים שהגורם המפריעה בגן הוא גיל הילדים והאלימות?

האם אתם מכירים את הגן השני? האם הילדים שמחים בו?

אם אתם בטוחים (או כמעט בטוחים), הייתי ממליצה להעביר גן ללא ספק.

ואם לא, צריך לבדוק כמיטב יכולתכם מה מקשה על הילדה... תתפללו להארת עיניים...

בהצלחה רבה!

גם תחושה של פחד ואוירה אלימה מעכבים התפתחות

ואף עלולים לגרום רגרסיה בגלל הקושי הרגשי

במקום בו היא תרגיש בטוחה היא תפרח בעז"ה!

וגם תעניקי לה תחושת בטחון כשתראי לה שהיא מוגנת ואת דואגת לה לסביבה טובה ורגועה.

אין קשר.

אבל אם מעבירים - לעשות את זה בשכל.

קודם כל, לברר היטב על המקום החדש. לבקר. שלא יהיה " מן הפח אל הפחת".

אם מתאים - לעשות את זה לא ב"היסטריה", שלא יישאר לילדה כטראומה. לומר לה, בנחת, את ילדה שמאד אוהבת חברים, ובגן הזה לא טוב לך, כי יש שם יותר מידי ילדים שעוד לא למדו להתנהג אפילו שהם נראים גדולים. נעביר לגן שיהיה לך נעים, עם ילדים שתרגישי איתם טוב יותר, ובעז"ה גם הילדים האלה, כשיגדלו, כבר ילמדו איך משחקים ומדברים כמו שצריך..

פרקתי והחכמתי...

רוב תודות

רקע- בכורתינו היתה שנה שעברה בגן שהרושם שלי היה שפחות טוב לה בו. לא קיצוני כפי שאת מתארת אבל כששאלו אותה מה היה בגן היא בעיקר סיפרה על הצקות וכדו' (גן של בנות) בנוסף היא היתה עצבנית ונרגזת כל אחרי הצהרים, עיפה וכדו.

היה לה גם קשה עם מעמד של צעירה בגן מול "הבוגרות" שהיו שנה שניה. זה העמיד אותה כל השנה במקום פחות שממש לא התאים לה. (גם מבחינת יכולות היא התאימה ליכולות של הגדולות, כמו כן לדעתי הגננת טעתה בתיוג של בוגרות וצעירות)

לא העברנו אותה- כולם היללו ושיבחו את הגן הזה ואני הייתי בטוחה שסתם יש לי עין רעה ואני לא סומכת מספיק על המערכת. (גם במעון הרגשתי שזה לא מספיק טוב לבת שלי).

השנה- עברנו דירה, וכמובן עברנו גן. הילדה בגן עם בנים (כלומר יש אלמנט של מכות והצקות) אבל היא פורחת. היא הולכת שמחה וחוזרת שמחה (אפילו שזה גן עד 4 כשבגן הקודם היא רק חיכתה שניקח אותה ב1:30). היא מספרת מה קרה בגן עם חיוך ואפילו על ההצקות היא מספרת בנעימות.

יש לה גננת מהממת והיום אני יודעת שההרגשה שלי שהגן הוא לא המקום שהכי טוב בשבילה בשנה שעברה היתה הרגשה נכונה (אני יודעת שגם יש ענין של בשלות, ובכל זאת - שמים וארץ בין שנה שעברה להשנה)

במסגרת מעבר הדירה - גם הבנים התחילו מסגרות חדשות (בני שנתיים ושנה +/-), והרגשנו דווקא שהמסגרת שלהם לא טובה להם. ממש עכשיו העברנו אותם וב"ה ההרגשה היא הרבה יותר טובה (לאור הנסיון עם הגדולה החלטנו שאנחנו הולכים עם הלב שלנו ופחות נותנים חשבון למערכת ויותר סומכים על ההרגשה שלנו גם אם זה ידרוש התאקלמות חדשה.

כמובן שקודם בדקנו טוב טוב את המסגרת אליה העברנו והבאנו אותם עצמם להתרשמות ודיברנו איתם לקראת המעבר (עם הגדול ביניהם)

אני חושבת שבגיל 4 את יכולה ממש לבדוק עם הילדה מה דעתה על הענין. דבר נוסף - אם את מדברת איתה חשוב לא למשוך את זה הרבה זמן כי זה מאוד מבלבל שמתחילים לדון על גן חדש ולבקר בו ובפועל לוקח עוד כמה שבועות עד שזה יוצא אל הפועל.

בהצלחה

לא להרשות לה ללכת על המדרכה בלי לתת לך יד. להחזיק חזק.

ב. כשאין אפשרות, אז לא להרשות לצאת מהבית. להסביר שכביש זה מסוכן. טוב שיש מכוניות שיכולים לנסוע בהן, אבל אם מישהו הולך לכביש, אז הן יכולות לפגוע בו, וזה יכול לכאוב מאד-מאד. לכן את לא יכולה להרשות לה.

היא תבטיח שכן, אז את תתני את זה בניסיון מבוקר..  תלכי איתה עם יד, תגידי לה שאנחנו מנסים, תתני קצת ללכת לבד, ואת על ידה ללא האחות. אם תנסה - מיד תתפסי חזק, והביתה.. אם הבינה - אז להמשיך באופן מבוקר.

לא משחקים עם נפשות (אגב, דוגמה קלאסית למה שהוזכר בשרשור אחר. ילד שהדבר היחיד שהיה עוזר לו במקרה כזה הוא "פ'ץ" הגון בישבן - אז זו היתה מצוה גדולה.. אבל לדעתי, אם תעשי כנ"ל זה יושג גם בלי זה..)

כי בדרך חזרה מהמעון והגן, יש גם עגלה וגם את האחות הקטנה, אז אין לי כ"כ יד פנויה,

והגדולה יכולה פשוט לרוץ לכביש (היא חושבת שזה משחק ושכיף להיות שובבה קצת, למרות הסבריי).

אני פשוט חוששת שהיא תרוץ לכביש ולא אספיק לתפוס אותה בזמן ח"ו.

טוב, נראה מה יהיה מחר.

תודה רבה.

[יש אפשרות לתפוס יד עם היד שתופסת את העגלה. על היד שלה.. דבר רגיל אצל משפחות עם כמה קטנים..]

אם מתעקשים איתם מאד, הם נותנים יד לעגלה ולא עוזבים אותה לעולם.

אבל בהתחלה לא הייתי סומך על זה, והייתי עושה כמו שאמר דן - נותן יד עם העגלה.

ובדרך אגב על מה שאמר דן

היה פעם אחת שהבן שלי עבר כביש בלי לבקש שיעבירו אותו, וראיתי מרחוק, וכשהוא התקרב שאלתי אותו מה קרה, אז הוא אמר שהוא חיכה מלא זמן ואף אחד לא העביר אותו.

ואז ביקשתי ממנו להוריד את המשקפיים, והעפתי לו סטירה שהוא לא שכח שנים אח"כ. 

והענין שהוא אח"כ בכה מאד לא בגלל הסטירה אלא שהוא הרגיש אשם, ואמרתי לו שיבקש סליחה, והוא ביקש סליחה ואז הוא נרגע!!!

[בגלל שהזכרת את זה בהקשר לדברי..]

אני לא הייתי מעיף לו סטירה...

אני חושב שהייתי מצליח להעביר את המסר במילים (למרות שהדאגה למנוע-בוודאות ברורה לגמרי)

כל אחד והשיקול דעת שלו, בסיטואציה שלו.

אני לא חושב שהשיטה שלי היא היחידה ושהיא מתאימה לכולם.

אבל לדעתי מי שנשאר אדיש מספיק כדי שהיד שלו לא תתעופף מאליה להכות ילד שעושה משחקים עם הכביש - יכול להיות שהוא באמת -שונא בנו-.

יש דבר כזה- כאילו זה משו שאפשר לקנות בחנויות

שכאילו קושר את הילד אליך, ואז הוא לא יכול לברוח רחוק מידי

אולי זה נראה או נשמע קצת מוזר, אבל במצבים מסוכנים זה יכול להיות יעיל... 

הללו- עגלת תאומים.

על הספסל ויהיו לך ידיים פנויות

או לשים את הקטנה בעגלה רק לצורך העברת כביש

לדעתי אם קטנה גם ככה לא בעגלה אז לא צריך אותה

ובהחלט להסביר לילדה שזה מסוכן ואני כן הייתי שוללת ממתק או משהו כזה

שזה קורה- אם את רצה לכביש- חוזרים הביתה/תהיי בעגלה/נישאר מראש בבית.

כן חושבת שצריך מאוד להרתיע ילדים מכביש. שיהיה להם ברור שעם זה לא משחקים (כמו שלא מכניסים דברים לשקע ולא מנופפים בסכין של הלחם ליד התינוק).

אפשר לשדר מסר מאוד מרתיע גם בלי מכה פיזית. להעמיד פנים מאוד כועסות כשזה קורה, לא להמשיך הלאה אלא לתת לה הרגשה שזה לא דבר שעוברים עליו לסדר היום. אפשר לדעתי גם להעניש בצורה שמתאימה להבנתה (למשל "ירדת לכביש, את לא הראית שאת יודעת לאן מותר ללכת אז עכשיו את חייבת להחזיק לי את היד עד שנגיע הביתה" - לדעתי זה "עונש" שמאוד מובן לילד)

משהו יפה ששמעתי על גבולות - גבול (לילד) צריך להציב, לא מספיק לומר אלא גם צריך לגרום לכך שהוא לא ייחצה. הרי הוא גבול!  גבול - אין מצב שעוברים. (מקוה שהייתי מובנת. כשמשהו מספיק חשוב לי - המסר יעבור גם לילדיי).

דברתי על הנושא הזה עם חברה שהיא גם גננת

בגיל קטן הדרך הכי ברורה להסביר לילד שמה שהוא עושה זה מסוכן הוא פאצ'

לא כעונש אלא כהבהרה שמה שעשית זה משהו חמור מאוד

טוב מובן שהורים שמרביצים תמיד העונש הנ"ל מאבד מהאפקט שלו

אבל אם יש זמן שהוא המקום להשתמש בזה זה אז

אם נותנים מכה לא כ"כ כואבת אז מה שמשנה זה הטון (ואז ממילא לא צריך את המכה)

ואם נותנים מכה כן כואבת אז זה כבר לא בדיוק "פאצ' "...

גם בגיל קטן, הדרך הכי ברורה להסביר לילד שמה שהוא עושה זה מסוכן - הוא ע"י דיבור נכון. 

ולא כמו שחושבים "דיבור כועס", אדרבה - לעיתים זה מעורר ההיפך. גם זה "מענין" לנסות שוב.. וגם - צריך לבדוק: מה, הם באמת לא אוהבים אותי בגלל משהו?...

אלא שאני מסכים, שלפעמים לא כל אחד יודע איך לעשות את זה, ולפעמים זה נרכש עם הזמן ומס' הילדים. ולעיתים - אין ברירה ולא הלך אחרת בפרק הזמן המיידי הנדרש. אז אם יש סכנה - מוטב פאץ' בלי טינה אלא גוער-עניינית, וילד חי, מאשר בלי פאץ' ועם תאונת דרכים ח"ו..

אבל כאמור, זה לא "ברירת מחדל"...

ואני לא מחזיק בנושא הזה מגננות שחושבות שזו "הדרך הכי ברורה".. 

[ולשם ההבהרה, גם אני אבא וגם אני עובד גם עם גנים, אמנם לא באינטנסיביות כמו הניסיון שגננת ממוצעת צריכה לעמוד בו..]

ואני מסכימה עם חילזון. בפעמים שנתתי מכות עדינות לבת שלי, לא הרגשתי שזה היה אפקטיבי, או אפקטיבי יותר מדיבור תקיף (שלפעמים גורם לבת שלי לפרש את הדברים כמשחק, משום מה).

אני באמת תוהה למה מכה נחשבת יותר יעילה. מה מרתיע בה? הכאב הפיזי? מה?

אך נראה לי שהיא לא מתאימה לילד בגיל שלכם (עוד לא בן שלוש, נכון?). זה מחייב חשיבה בוגרת, שאין כמעט בגיל הזה, שהוא גיל של "מגיע לי" ו"זה שלי".

לדעתי מה שאת עושה יפה מאוד. אני לצערי כבר נגררתי לשיטת ההבטחות - "אם תסדר, תקבל פרס" - ולא יודעת איך להיגמל מזה. (והילדים שלי קצת יותר גדולים משלך).

תודה רבה על התשובה.. גם אני לא בטוחה שזה מתאים לגיל שלו..

עוד דעות?..

אם את מצליחה למצוא את הדרך- מצד אחד לשמור על גבולות, מצד שני למצוא הזדמנויות מתאימות לתת מתנות, אולי הגישה הזאת באמת לא בשבילך. לפי איך שזה נשמע, מדובר בהורים שיכולים להרשות לעצמם ורוצים לקנות- אבל לא ממש יודעים אם לתת כל מה שהילד רוצה או למה לומר לפעמים לא. בשביל הורים כאלה- זו גישה מצוינת בעיני. גם תחשבי על אנשים שאין להם- אם הם לא יקנו פרסים- הילדים שלהם לא יתנהגו יפה? זה לא אחד לאחד. כל אחד מוצא את "השביל" הנכון שלו. וגם לכל ילד יש מה שמניע אותו. מה שמצליח לך עכשיו לא בטוח שיצליח גם עם הרביעי והחמישי...

נשמע לי ממש הגיוני... שעה וחצי ביום זה באמת לא הרבה בכלל לגיל הזה...
הבת שלי בת שנה ושלושה, והיא ישנה פעמיים ביום... פעם אחת בבוקר לאיזה שעה וחצי, ואחרי זה עוד איזה שעה וחצי אחרי הצהריים.. ואז היא הולכת לישון בשמונה עם אח שלה.. אולי תנסי לתת לו לישון כשאת מחזירה אותו מהמעון? לאיזה שעה וחצי.. ואז הוא יישאר איתכם עד 7-8?

לגבי הילדה - באמת מאוחר 9!!! אולי תבקשי במעון שיעירו אותה מוקדם יותר? או שלא ישכיבו אותה לישון? יש אפשרות כזאת?

אם כי הייתי ממליצה לך לבצע גם בדיקת המוגלובין

(ובמקביל לבדוק: האם הוא אוכל פחות, מתעייף מהר וכו')

ולגבי הקטנה: מוכר אני חושבת שהפתרון הוא שגם אם היא בוחרת שלא לישון, היא צריכה להבין

שישנה מציאות של שינה וצריך ליצור לה מציאות כזו ולהסביר: בפה, שכך הם הדברים.

מבחינתם: לא להתכוונן בהתאם לחוסר שינה שלה, אלא להרגיל: שהיא צריכה להתכוונן בהתאם למציאות בבית.

בפועל זה אומר ש: בשעה שהיא "נורמלית" לשינה, עליה להיות במיטתה כדי שתבין שכעת יש מציאות של שינה גם אם היא אינה מעוניינת לישון.

היא יכולה לקרוא במיטה, לדפדף בספר וכו'. אבל הכל במיטה, בחדר.

לא צריך לפקח עליה מדיי, אלא אם כן היא מבקשת משהו שדורש התייחסות.

כך לדעתי היא תבין ש.א. ישנם זמנים שבהם צריך לישון, ואולי היא גם תקצר את שעת השינה האישית שלה

.ב. שאין טעם להשאר ערה כל כך מאוחר, כי כל באי הבית, אף הם הולכים לישון..

ישנם ילדים בגיל 2.5 ששינה בצהרים מיותרת בשבילם,ואז הם הולכים לשון מוקדם.

אם היא במסגרת של מעון תבררי כמה זמן היא ישנה,אם זה מעבר לשעה שעה וחצי את יכולה לבקש מהמטפלות להעיר אותה אחרי  45 דקות .

צריך להשכיב אותה בשעה שנראת לך 8 והיא צריכה לדעת שהיא במיטה והיא לא יכולה לצאת ממנה .

אם היא יוצאת אז מחזירים אותה למיטה.

חוץ מזה היא צריכה לדעת שכל שרותי בית המלון(אוכל מים סיפור משחק) מסתיימים בשעה שנראת לך למשל בשש וחצי.\

חשוב שהסדר של הערב יהיה זהה כל ערב.

ארוחת ערב ,מקלחת סיפור לפני השינה ואחר  דממה .

לגבי הבן כמו שהגיבו 

להירדם בשעה כזו זה נורמלי- ילדי בגיל הזה בלי המעון כך ישנו ואכן התעוררו בחמש בבוקר.

לי לא היה בעיה עם השעה-אני מדליקה אור בסלון מוציאה כמה משחקים  ונותנת לשחק ומסבירה שאמא במיטה ואפשר לבוא כשצריך או שאני מנמנת על הספה ליד הקטנצי'ק שמשחק.

אם הבן שלך מתעורר לפני-אולי לתת משחק במיטה או להסביר שעכשיו ישנים עדין חושך/לילה ושיתרגל להתעורר ולהמשיך לשכב במיטה עד ששאר בני הבית מתעוררים.

לגבי הבת-ביתי כמעט בת שלוש ובדיוק אותו הדבר( תגידו איפה הבטריות..להוציא שינוחו קצת...)

בקיצור אני מכניסה אותה למיטה בסביבות 20:00 והיא יכולה לשיר ולזמר ולשחק עם הבובות עד שהיא נרדמת  וזה יכול לקחת בין חצי שעה לשעה לרוב מתעוררת בסביבות 6:30 וישנה כשעה וחצי (גג) במעון.

אומרים שזה שילד נמצא בתוך החדר ויש חושך זה מרגיל אותם וזה  סוג של מנוחה לגוף למרות שהוא לא ישן.

בהצלחה

והמצב היה ממש חמור, הילדים שלנו מאוד סבלו מהם.

קיבלנו הדרכה שזה לא מעסקנו לחנך ילד של אחרים, אבל מכיוון שאנחנו צריכים להגן על ילדינו

אפשר ללכת להורים ולספר להם מה קרה/ קורה ולבקש שיטפלו בעניין.

וכן אפשר להגיד לילד שהוא לא יכול לבא אליכם הביתה אם הוא מרביץ לילדיכם .

זה לא תמיד עוזר, גם כי יש הורים שצריך לחנך אותם לפני הילדים- וזה וודאי לא מחובתכם. וגם כי כל חינוך שהוא זה לא הוקוס פוקוס הילד הופך למושלם תוך יום...

הבעיה היא שההורים חברים שלנו, וכל המקרים קרו למול עיניהם (או לידם והם ראו את ההשלכות)- הם יודעים מה קרה..

בנוסף, הם בתוך קבוצת החברים שלנו- לא נגיע לאירועים חברתיים מחשש להיתקל בהם ?(בילדם?)

השאלה שלי היא- איך לפנות להורים? לפנות בכלל? לשדר בדרך כלשהי שזה לא נעים לנו? לדבר ישירות? 

ומה בדיוק להגיד?

נכון יהיה להגן על ילדיכם גם מול עיניהם.

לא צריך בצורה תקיפה מדי, אבל אם ילד אחר פוגע בילדות שלי בצורה "לא פיירית", כלומר שהן לא יכולות לעמוד בזה או להגיב בצורה סבירה, בוודאי שאני מתערבת.

מרחיקה את הילד מהבת שלי ומבהירה שאני לא מרשה להרביץ לה.

אני גם אוציא מקל מהיד אם צריך. וגם אקח כדור ולא אחזיר עד שהילד יבטיח לי שהוא לא יזרוק אותו שוב לכיוונינו בצורה שפוגעת בנו.

ההורים האחרים אולי קצת נעלבים. אולי. אבל זה לא כ"כ מענין אותי, אפילו שמדובר בחברות קרובות.

לרוב- ההורים האחרים מקבלים את זה, גם אם לא מסכימים איתי. הרי בסופו של דבר מדובר בילדה שלי, ומחובתי להגן עליה.

אגב, גם הילדים האחרים מקבלים את הסמכות הזו. זה נראה להם די הגיוני שאני שומרת על הבנות שלי...

עם האמא, ו/או פשוט לא להכניס אותם הביתה שלנו/להתנות את כניסתם בהתנהגות נאותה, ואם לא- לשלוח אותם הביתה.

שאת חושבת שאמא שלו צריכה לחנך אותו ולא את, לי היה סיפור עם שכנה שניסתה לחנך את הילדים שלי קשות........

זו נשמעת התמודדות מורבת, יהי רצון שתזכי ללב מבין על מנת לעשות את הטוב ביותר שניתן, לטובת כולם!

בשנה האחרונה נחשפתי לעניין מעניין (מפגישה קרובה עם כמה מקרים כאלו, ושיח עם הורים):

רוב הילדים המכונים "שובבים", או אלו עם הנטיה להרביץ, או לצעוק הרבה על אחרים. הם ילדים שמרגישים מאוד מאויימים (לרוב לא באשמת אף אחד, פשוט מבנה נפשי), שמתקשים בקריאת קודים חברתיים, שלא בטוחים במקומם בחברה (כל האמור נכון גם בגילאים צעירים כמו שנתיים). בשל המצוקה שלהם הם מגיבים באלימות פיזית או מילולית שמתפרשת כ"שובבות" (במקרה הטוב). לעיתים קרובות, ילדים אלו יאובחנו בעתיד כבעלי בעיות קשב ואמפולסיביות.

ילד כזה צריך הרבה תיווך, צריך הורים תומכים, אוהבים, מפרגנים, ומקבלים. ובנוסף הוא צריך גם גבולות חד משמעיים והגדרה של איך להגיב בסיטואציות בהם הוא מרגיש מאויים.

ברוב המקרים, בהם קיימת מערכת יחסים בריאה בין הילד להורים, תוך כמה שני (יכול להיות גם 15 שנים ויותר...) הילד ימצא את האופן המתאים לו להשתלב בחברה בצורה חיובית.

מנקודת הבמבט של ההורים שלו: נדרש מהם תפקיד קשה מאוד. מצד אחד להכיל, להבין את הקושי של הילד ואת הצרכים שלו. ומצד שני לדחות בצורה חד משמעית התנהגות שלילית.

זה תפקיד מורכב מאוד (לצערי אני מכירה מכרים בהם ההורים דחו מכל את הנהגות הילד, זה אומנם עזר בתחום האלימות לטווח קצר, אך יצר משקעים ותסכולים שהתפרצו לאחר כמה שנים...).

הגיוני מאוד שההורים נתונים במתח. שהם לא בטוחים בדרך החינוכית שעליהם לנקוט. שהם חוששים שההתנהגות האלימה של הילד נובעת מאיזושהי טעות שלהם.

כשם שאת צודקת ברצונך להגן על ילדיך. גם הורים לילד כזה צודקים ברצון להגן עליו. (תנסי לחשוב מה עובר בראש של ילד שמעירים לו בחומרה עשרות פעמים ביום, גם ההורים, גם בגן או במעון, גם השכנים...).

רצוני לומר, שכדאי מאוד לדבר עם ההורים בצורה גלויה, מתוך הבנה של הקושי, ומתוך רצון אמיתי שלכולם (כולל הילדים השובבים) יהיה טוב יותר

בהצלחה!

העצה היחידה שיש לי כרגע לתת לך - להחליף את שעות השינה שלך. אם התינוקת בוכה בלילה וישנה ביום, תישני גם את ביום, ובלילה תוכלי להיות איתה.

לעשות גרפס, מנAא, החזקה על הבטן, עיסויים, אמבטיה מרגיעה...

אני השתמשתי בביבי זים, גיסתי השתמשה בגרפווטר. (אני מקווה שזה לא פרסומת)אני ממליצה, כי רק כך הייתי ישנה בלילה.

כדי להרגיע אני מחזיקה את התינוקת באחיזות שלוחצות קצת על הבטן שלה וזה מרגיע.

אם את מניקה אז טוב שאת תשתי תה קמומיל (אצלך אולי לקראת הערב ). זה משפיע על התינוקת לטובה

שלך- חלב, כרוב, קמח לבן... ולראות אם זה עוזר...

הילדים שלי סבלו מגזים בטרוף

כ-ל היום. עד גיל 3-4 חודשים.

מה לא ניסינו....

גרפ ווטר ושות' - לא עזרו במיוחד

מסאז'ים לבטן, להרים רגלים לבטן, במנשא עם רגלים לבטן - עזר באופן נקודתי

(כאילו, כמה אפשר להסתובב עם תינוק מקופל במנשא... כשרוצים בעיקר... לישון)

נדנדה - עזרה מאוד מאוד ל-2 מתוך 5

שינויי תזונה שלי, אני אכתוב מה שנראה לי עזר:

המנעות מתפוזים ופירות הדר, כרוב, חלבי (לגמרי), שוקולד, מיונז

ובאופן כללי דברים שיוצרים גזים

עם הקטנה התורנית -

כשהפסקתי לאכול בשרי זה מאוד עזר לה, אבל לא יודעת אם את מסוגלת, יולדת גם צריכה בעצמה להתחזק.

(כן, במשך כמה שבועות לא אכלתי בשרי וגם לא חלבי, אבל זה בסדר, אני מסתדרת מעולה עם ירקות ופירות, אגוזים וכאלה

וממש הרגשתי טוב גם בעצמי, כך שזה היה סידור מוצלח לנו)

וגם - אני חושבת שזה מאוד אינדיוידואלי אצל ילדים שונים ומשפחות שונות.

מה שכן, לזכור שלוקח כמה ימים עד שזה עובר אליה בחלב ועד שהיא נרגעת

כלומר, אם אכלת משהו שעושה לה לא טוב, והפסקת - חכי כמה ימים לראות את התגובה

ועיסוי פי הטבעת עם מגבון.

כמה סדרות כאלה- עיסוי בבטן, טפיחות בטוסיק, כיווץ של הרגליים לכיוון הבטן (לתנוחת עובר) ואז פתיחת החיתול ןעיסויעדין של פי הטבעת עם מגבון- משחרר גזים מעולה!

בשילוב עם אמבטיה לפני/אחרי- בכלל קסם..

וגם-

עיסוי של כפות הרגליים של הקטנה- תניחי את הבוהן שלך מתחת לכרית כף הרגל שלה באזור הבוהן, ותעסי העדינות בתנועה סיבובית כלפי פנים-כלפי הרגל השנייה  (בוהן ימין על רגל שמאל, בעיגולים שמאלה לכיוון רגל ימין שלה, ובוהן שמאל בדיוק הפוך. יותר ברור?)

וגם לשנות הרגלי תזונה.

אצל כל הילדים שלי חלב עשה בעיות (וגם פליטות. זה עשוילהעידעל רגישות שלהם לחלב בעתיד, אז תעקבי אחרי זה..) אבל אצל הקטן- דווקא סויה עושה יותר.

בהצלחה וסבלנות, בגיל 3 חודשים זה נרגע..

מערכת העיכול של התינוק "מנסה להבין" מה נותנים לה, וגזים הם התגובה הטבעית.

התופעה אמורה לעבור תוך 8-10 שבועות מהלידה.

יש לך ציפיה מבת 13 שכשהיא חוזרת הביתה היא תחשוב על מה אפשר לסדר ולנקות בבית, ומיוזמתה תעשה?

ככה זה אצלי,היא מגיעה הביתה וישר מנקה ומסדרת ורוב הפעמים אני מגיעה הביתה ואין פירור על הרצפה,הבית פיקס!

אבל יכול להיות שזה אופי...

[וגם - זה התחיל עוד מניקוי עצמי של הטיטולים?...]

היא בסך הכל ילדה, ואין לה את הרגש של האחריות כלפי כל הבית, לא הייתי מצפה שמיוזמתה תסדר את הבית. אבל אם מבקשים ממנה - אז שכן תעזור, לא לבקש יותר מידי כי,, שוב, היא עוד קטנה ולא צריכה לתפקד כמו אמא, רק לעזור.

היא הגדולה בבית? בד"כ יש לנו נטיה לבקש רק מהבכורים, ולשכוח שגם הקטנים יכולים לעזור - כל אחד ברמה שלו

שהם חלק מהבית הזה ושאנחנו כחלק ממשפחה שלמה וכולם צריכים להיות שותפים.

שבמשפחה יש חלקים של קבלה ויש חלקים של נתינה.

על כמה חשוב שהם יקחו חלק הן בקבלה והן בנתינה (בעיקר אצל הבוגרים)

עם הגדולה- להתחיל לשוחח אתה על הגדלת ראש וכמובן לדרבן ולעודד עם מילים חמות.

להסביר לה עד כמה המקום שלה חשוב ולהבהיר זאת גם אצל הקטנים- שהיא האחות הגדולה ומכבדים אותה וכו'- ואז באופן כמעט אוטומטי היא מזדהה עם זה ומתחילה לתפוס פיקוד.

בהצלחה

מצד אחד יש את התפקיד שלה,

מצד שני ציפייה שתעשה יותר

או שתגדירו לה יותר, או שתצפו ממנה פחות

דעתי

אני בגיל 13 הרגשתי כמו אמא קטנה...... מה זה ככה להגיע הביתה למצב הזה ולהגיד שזה לא התפקיד שלה.. סליחה?????????????????????????????????

א.להראות להם שגם לאמא ואבא אכפת מהבית-דוגמא אישית. ב.לא להכריח ילדים לעשות דברים כי אז באופן טבעי הם לא ירצו לעשות.ואם את מבקשת עזרה לדוגמא לסדר את החדר תציעי להם עזרה אפילו קצת ואז יהיה להם מוטיבציה.אבל הכי חשוב לא להכריח! ולצפר במידת הצורך.בהצלחה!

אם אני לא טועה - יש לך "ביקורת"..  גם אם אפשר להבין מה היית רוצה, אבל ככה זה לא יושג, כי זה "כנגד".

דבר שני - טבעי לגמרי שילדה בת 13 שיש לה "תפקיד" אומרת שזה לא התפקיד שלה..  אין לה תחושת אחריות כוללת על הבית.

כעת - את רוצה לחנך לשימת לב מעבר לזה, לאיכפתיות ולרצון לעזור.

זה טוב - אבל בהדרגה וללא שמץ שידור "מרירות" או זלזול בתפיסתה הנוכחית.

היא מגיבה "אבל הסלון זה לא התפקיד שלי" - את מבינה את ה"ראש" שלה.

קודם כל, "מסכימה". נכון, זה לא התפקיד שלך - ויופי שאת עושה מה שקבענו.

ואז אפשר להסביר הלאה.

ויותר טוב, קודם. לתפוס שיחה קצרה בזמן רגוע - ולהסביר לילדים את המשמעות של ה"תפקידים".

להגיד להם משהו בסיגנון: תראו, ילדים, בבית כולנו ביחד. אז בעצם כולנו היינו צריכים לעשות הכל ביחד. אבל אמא מבינה שלא כל דבר הוא כבר תפקיד בשביל ילדים, ושיש דברים שתעשו בעז"ה כשתהיו הורים...  לכן, יש תפקידים קבועים, שכל אחד ידע משהו שהוא עוזר בו, לפחות.

אבל זה לא במקום ש"נרגיש" אחד את השני. גם ההורים, אם ילד צריך משהו חשוב לא מתוכנן, משתדלים לעזור. לא אומרים שזה לא בתכנון..

אז אם, נגיד, באים הביתה, ורואים  שנשארו לאמא המון דברים לעשות, הפוך ויש כביסה והתינוק בוכה.. אז זה ממש יפה אם "מרגישים" ושואלים - אמא, את צריכה אולי עזרה?..

תשתדלו לשים לב.

ובוודאי אם אמא מבקשת מעבר ל"תפקיד" הקבוע - זה לא "מה פתאום". התפקיד זה מינימום, הבסיס. אבל התפקיד של כולנו זה לעזור אחד לשני, לדאוג שיהיה נעים בבית. משתדלים לא להעמיס יותר מידי - אבל אם צריך, שמחים שבדרך כלל לא מוטלים עליכם כל הדברים האלה, אומרים בלב תודה לאמא, ועוזרים בשמחה במה שצריך.

וכמובן, תשתדלי לתת דברים שמתאימים למה שכל אחד מהם יכול לעמוד בו.

לענ"ד, ילדים יכולים לתפוס מצוין שגם לאמא קשה - ויכולים לעזור בשמחה.

כמובן - לא לשכוח אח"כ את ה"יישר כח" ו"מאד עזרת לי"..

כי הילדים לא "עוזרים" לנו. זה נשמע כאילו שהם עושים לנו טובה: העבודה היא שלי, והם רק צריכים "לעזור".

לא! העבודה היא של כולם, וכולם "לוקחים חלק" - כל אחד לפי יכולתו.

האם באמת התחזוקה הפיזית של הבית- 

היא עבודה של כל בני הבית? 

(אני מתכוונת לילדים קטנים- לא לילדים בוגרים שגרים בבית ולא בדירה משלהם) 

האם אין לאמא ואבא יתר אחריות ומחוייבות על הבית- מאשר הילדים? 

אני שואלת באמת 

ילדים לא כל כך מודעים לסביבה שלהם

אולי לומר לה בפשטות -

אוי, מתוקה שלי, אני יודעת שזה לא התפקיד הרגיל שלך, אבל היום יש בלגן יותר מהרגיל, ואני צריכה את עזרתך קצת. מה את מעדיפה? להחזיק את ירחמיאל או לפנות את השולחן?

(הלואי שהייתי מצליחה לדבר עם הילדים שלי בכזו שלווה כשהבית קורס.........)

אני חושבת שסביב הגיל הזה מתפתח יותר העולם הפנימי ומתחילה ההכרה אצל ילד שיש לו כוחות שהוא יכול להוציא מהכח אל הפועל.

ההתחצפות לדוגמא - יש לי אישיות משל עצמי! אני לא חייב להקשיב לאבא ואמא! אני גדול!  - המקור של זה הוא דווקא טוב מאוד ויכול לעזור בהתפתחות תקינה מאוד של הנפש. כמובן שעדיף לעודד אותה להיות עצמאית בדרכים חיוביות, וכדאי לאפשר לה להיות "גדולה" בצורה שמתאימה לכם ולה.

לכן אני שואלת, מאיפה השאלה שלה על חברות באה? האם באמת היא לא מבינה שיש הבדל בין חברים להורים? 

לדעתי (כלומר, כשהבת שלי שאלה את זה אותי...) אני חושבת שזה בא ממקום של התפתחות חברתית. פתאום ילד מגלה שלא כולם  (נניח, בגן) רוצים לשחק איתו כל הזמן. גם הוא לא תמיד רוצה, הוא יכול לבחור, הוא גדול. ולכן אני רואה את בא ממקום של ניסיון להבין מציאות חברתית. "אז את חברה שלי?" - אז את רוצה לשחק איתי... אז אנחנו באותו הצד וכד'.

כמובן שזה מאוד שונה מילד לילד, אז תראי אם משהו מכל זה נראה לך מתאים למקום שבו הבת שלך עומדת...

ערב טוב.

אני מדגישה שאני אמא ולא חברה כי (בהמשך על שירשור הסמכות/ענישה/מכות שהתפתח), מאד חשוב לי שידעו שיש חברה ויש אמא. אמא הכי אוהבת, אמא יכולה להיות אשת סוד הכי קרובה אם ירצו, אבל יש הבדלים. אמא היא לא חברה, היא אמא. ואזה לא מעמד שוויוני כמו בין חברות. לדוג' בין חברות לכל אחת יש את אותה הזכות למילה אחרונה. בבית הזכות שמורה לאמא (ואבא כמובן! ואולי הזכות שמורה לאבא ואח"כ אמא). וכו' וכו'...

וקורה לפעמים שהיא מתנהגת לא לעניין, צורחת, מרביצה וכו'...

אז אני אומרת לה מאוד ברוגע שמאוד חבל ואני עצובה וכו'...

היא מתעלמת אבל אחרי כמה דקות היא ניגשת בהססנות ושואלת בשקט אם אני חברה שלה...

זה באמת קורע לי את הלב.

היא תמיד מקבלת חיבוק ענק במקום ואני עונה לה שבטח אני חברה, נכון שהיא התנהגה לא יפה ואני הצטערתי אבל אני תמיד איתה.

מיד היא מבקשת סליחה...

אבל השאלה הזו מצמררת אותי.... לא יודעת להסביר.....

היא לא מתכוונת לדעתי ל"פילוסופיות" - היא שואלת כילדה אם את חברה שלה, כלומר - אוהבת אותה וכו'.

אז עונים פשוט, "בטח, מה חשבת.." או כמו שאת ענית. את יכולה גם לענות "בטח, אני אמא שלך!" אז היא תבין שאמא אוהבת.

מה הבעיה?...

[ובכלל, לא הייתי ממליץ "להיצמד" מידי ל"ביטויים מקצועיים" - "בודקת גבולות". פשוט להתייחס כאל בן אדם. מה היא שואלת, אם את חברה שלה.. ברור, מה לא?..]

את צריכה להבין את השפה שלה ולפי זה להחליט.

נניח שהיא דוברת אנגלית, מאבא שלה, ואמא שלה מדברת עברית..

ואז יום אחד היא שואלת, "אמא, את מאי מָאמ"?...  ואמא עונה: לא..  נו....

"חברה שלי" זה "בצד שלי" קרובה אלי..

למה להקשות על ילדים?..

[ברור שאף אחד לא מתכוין. אבל מי ש מאד חשוב לו, יכול אחרי האמירה הראשונית, להסביר שאמא זה יותר וכו'... אני לא מבין כלל למה ילד צריך לעבור אפילו לשניה שהוא שואל את מי  שהכי קרוב אליו אם הוא "חבר שלו" ושומע "לא"....  תסבירו אחרי שאישרתם לו..]

תודה לכל המגיבים, כמו שאמרתי זה "קורע את הלב" כשהיא שואלת את זה, ולכן אין מצב שאגיד לה: לא אני לא חברה.

אבל בהחלט כמו שנתתם פה עיצות להסביר את ההבדל בין אמא לחברה, ואולי אני צריכה לחכות קצת שהיא תגדל ותבין יותר.

כמובן שיש ילדים שאמרו לה: "אני לא חבר'ה שלך" שמעתי את זה בעצמי,

וכמובן שגם היא אומרת על ילדים אחרים: "אני לא חברה שלך"

את באמת מעלה בדעתך שאינה חשה את ההבדל בין אמא לחברה?..

תתנהגי כאמא, תהיי "חברה" שלה - בצד שלה ו"בעדה".. - והיא תבין הכל. בית זה לא אוניברסיטה..

שישנם בגיל הזה עוברות עד סביבות גיל 3 -4

שיטת מוח אחד אמורה לבטל אלרגיות, או כל דבר אחר, כי בטח לרפואה הרגילה אין פתרונות...וואי, לא קל!!

ברפואה האלטרנטיבית יש הרבה תחומים. לי יש נסיון  בנושא אלרגיות (כמה מילדי סבלו מאלרגיה של העור ומאסטמה) עזר להם טיפול במכשיר ביקום שעובד על אנרגיות. בעזרתו אפשר לאבחן בדיוק למה אלרגיים וחלק מהאלרגיות אפשר גם לנטרל.

זה מתאים לילד קטן בן שנה?

זה גם מטפל באלרגיות או רק בודק למה? ( שאת זה הם כבר יודעים )

האם זה אמין?

תודה רבה!!

בא נגיד, שמי שכתב את זה ממש רצה להשתמש במילים מפוצצות ובתכל'ס, הרבה פיסיקה או רפואה, כנראה שהוא לא יודע.

"תדר ביו אנרגטי" - מי שמסוגל להסביר לי מה המשמעות הפיסקלית של הדבר הזה, יזכה להערכתי. 

אם אתם רוצים מכשירים שיקרינו עליכם בשלל תדרים שונים - אני יכול להמליץ לכם על מכשירי חשמל ביתיים שיעשו את העבודה. 

יש מכשיר אבחוני אחד שבאמת עובד על תדרי תהודה - קוראים לו MRI והוא עובד לפי כל כללי הפיסיקה המוכרים לנו והוא מאוד מדויק אבל למיטב ידיעתי הוא יכול לאבחן גורמים לאלרגיה... 

אבל קראתי כתבה לא מזמן שדיברה על בעיות עיכול חריפות או משהו כזה בגלל שהתינוק היה רגיש אבל הוא לא ינק.

כלומר: התינוק לא ינק ולא הסתדר עם שום דבר אחר. הוריו המיואשים ניסו למצוא פתרון ובסוף פתחו בנק חלב כי זה הדבר היחיד שעזר. ובקיצור- ממתי הבעיות? האם התינוק יונק? 

האם לחפש את הכתבה?

תרגישו טוב!

http://www.momilk.co.il/MomMilkStory.aspx

תודה רבה!

ב"ה וזה המזל שהוא עוד יונק.

הם ניסו טיפול אלטרנטיבי. הבעיה שיש המון דברים וצריך לדעת מה עוזר ספציפית לבעיה הזו.

 כיוון שגם כל דבר עולה הרבה כסף ומדובר פה על משפחה ב"ה מרובת ילדים. אי אפשר ללכת על הכל.

לכן היה חשוב לי לשאול בפורום אם מישהו מכיר מישהו או משהו שיכול לעזור.

תודה על התגובות!

בכל מקרה, לרוב, כמו שכבר כתבו, זה אמור לעבור אחרי שנתיים-שלוש. (כך שאם תלכו לטיפול אלטרנטיבי - ואחרי שנתיים זה יעבור לו - המטפל יזקוף זאת לזכותו כמובן למרות שהוא בעצם לא עשה שום דבר מלבד להרוויח כמה אלפי שקלים...). 

לפעמים פשוט צריכים לחכות שזה יעבור ובינתיים להימנע מהמזונות שגורמים להתקפים. 

יש להם ילדים שהיו אלרגיים לדברים מסוימים ובגיל 3 זה עבר. אבל הם היו אלרגיים למאכל מסוים ואז זה לא נורא.

הבעיה פה שהוא אלרגי ברמה גבוהה לכמעט הכל, ולכן הוא קטנצ'יק לגילו.

הפתרון שבית חולים הציע הוא זונדה ואז גם אותו שללו מחשש שיגיב לא טוב למה שיביאו בזונדה. הוא חייב למצוא תחליף או טיפול ולא לחכות כמה שנים.

בבית החולים לא הציעו שום טיפול? 

באיזה בית חולים הם היו?  

הציעו טיפול לתת לו בבית חולים כל פעם קצת אוכל בהשגחה, כדי להרגיל את הגוף.

על הפעם הראשונה נתנו לו בשר והוא התנפח וכו' הם הפסיקו כרגע. אולי ימשיכו בהמשך.

בגלל שהמצב לא פשוט וזה מסוכן, אמא שלו לא עוזבת אותו לשנייה.

במצב כזה הייתי פונה לעילית שבעילית - גם ברפואה מערבית וגם במשלימה. זה יקר מאוד, אבל מאחר וזו ממש סכנת חיים שאורבת בכל פינה בכל רגע...

אם הרופאים - אז הם פשוט הפסיקו ולא הציעו שום טיפול אחר? 
אולי כדאי לנסות בית חולים אחר? 

ממליצה לפנות לעדי שאנן מיסד השיטה

אני מטופלת עם בני וב"ה זה עובד

אצלנו יש אטופיק דרמטיטיס ואלרגיות שונות

אל תחששי, תראי אם את היחידה שמרגישה ככה  או שיש הורים נוספים, אולי יהיה לך יותר נעים כשיש קבוצה...

פשוט תפני למנהלת של המעון ותבקשי לראות את האישור ממשרד הבריאות של הקייטרינג. הם תמיד מחזיקים את זה (עם אישור כשרות, אגב).

אם משרד הבריאות אישר, לדעתי אין לך מה לדאוג. ותמיד את יכולה גם להתקשר אליהם ולשאול.

מאמינה שאם היה להם סיפור בתקשורת ויש להם כרגע אישור ממשרד הבריאות אז כנראה הם טיפלו בכל הבעיות שהיו.

וסתם הערה, אם הבעיה היא רק בריח... על טעם ועל ריח... תשאלי אמהות אחרות בגן מה הן חושבות על הריח. יש מצב שאת רגישה לריחות?

בהצלחה..

בתור גננת ביוח"א שמביאים הזנה- לאחר בקשות של כל הגננות. בכלל יישובים בסביבה. החליפו חברה (לא שזה יותר טוב...)

אוכל תעשייתי, הוא אוכל תעשייתי!

הריח- חזק. אבקת מרק בכמויות על בטוח. מלוח.

המון פחמימות. החלבון- שניצל דק, קציצות מי יודע מה יש שם...

ועל כל פשעים - יכסה הקטשופ...

אישית- הילדים שלי הולכים עם אוכל מהבית.

אם את דואגת לחסרים- תשלימי לה בבית, או שתקחי אותה לפני האוכל הביתה.

אם היה קלקול וחיידקים- אז היו פורצות מחלות מעיים בקצב מטורף לכל הילדים שאוכלים.

להזמין מהם פרטי (חגים וכד') האוכל הרבה יותר איכותי.

אני כותבת מאנונימי כדי לא לעשות לעצמי "אאוטינג"

כתבתי מלא דברים אישיים בכינוי שלי...

נראה לי שאולי אני סתם רגישה לריחות...

הגננת אמרה לי שהיא טועמת לבדוק שהכל בסדר,

ושזה טעים . היא אמרה שהיא לא יודעת מה יש שם,

אבל שאני יכולה לדבר עם המנהלת ולבקש לערוך בדיקות,

שזה לגיטימי והיא גם תשמח לדעת.

הם מעט ילדים יחסית והרבה מטפלות,

ככה שהן רואות שהיא בדרך כלל אוכלת וטעים לה,

ואם לא הן אומרות.

יכול להיות שהכתבה הזאת סתם הכניסה אותי לסרטים.

(יש להם אישור משרד הבריאות, זה קייטרינג שבסטנדרט מנות היותר גבוה שלו

הם מבשלים גם אוכל  "שווה" לחתונות ואוכל מוכן איכותי לחגים וחצי עולם קונה מהם,

רק שמה הם שמים באוכל ה"עממי" של המעונות והגנים אין לי מושג)

עשיתי שירות בגן ובבית ספר ושם באמת היה אוכל עם טעם חצי מקולקל...

בגן שלה יש מצב שאני קצת הגזמתי בגלל הריח החזק.

תודה על העצות

ותציעו קייטרינגים אחרים?

משהו שנראה לי- להקפיד על קשר טוב, ערוץ פתוח, כמה שפחות ביקורת, נזיפות והערות.

גם ל"ילד" הגיל הזה לא קל, לא רק להורים. והוא צריך להרגיש שהוריו תומכים בו ולא חופרים לו.

עקרון ההקשבה: הקשיבו לילדיכם המתבגרים בתשומת לב מלאה: הם רוצים והם צריכים את זה, אבל במקום ובזמן שמתאים להם. לא כשהם עייפים או ממהרים. שיחה צריכה לבוא מהלב - ממקום של תשומת לב ואהבה, ולא מהצורך לנהל ולשלוט בעניינים, ורצוי להתחיל בכך כבר מגיל צעיר.

שקפו ואל תשפטו: שקפו להם בדיוק את מה ששמעתם מהם מבלי לפרש את דבריהם. אמרו להם: "שמעתי אותך אומר שלא טוב לך בבית הספר. האם שמעתי אותך נכון? ואם לא - תקן אותי, כי זה חשוב לי לשמוע אותך היטב". אמירות מעין אלה מביעות התעניינות, אכפתיות, רצינות והמון כבוד, ובמילים אחרות: כל מה שהם זקוקים לו באמת, ומתקשים בעצמם לתת לכם ההורים.

דלגו על הביקורת והשתמשו בסימני שאלה: ביקורת גורמת למתבגרים להרגיש קטנים, חלשים וטועים, וזה בדיוק מה שהם נלחמים נגדו בגיל שבו הם מגבשים את זהותם העצמאית. הם מקבלים תגובות כאלה כזלזול והתנשאות, זה פוגע בהם ומחליש אותם והם מתרחקים ומסתגרים. כדאי לדבר עם מתבגרים בסימני שאלה ולא בסימני קריאה. במקום להוכיח אותם, שאלו: "מה לדעתך יקרה אם ..."
הימנעו ממתן עצות, אלא אם הם מעוניינים להקשיב להן: עצות זהו דבר נהדר, בתנאי שמבקשים לשמוע אותן... לפני שמתחילים במתן עצות, כדאי לשאול את המתבגר: "מתאים לך לשמוע מה אני עשיתי במצב דומה, או מה אני חושב על כך?" אם הם לא רוצים לשמוע - התאפקו ושמרו את העצות לעצמכם. מתן עצות מבלי שהתבקשתם עשוי להיתפש כהתנשאות וניסיון לשליטה, דבר המרגיז ומקומם.


סמכו עליהם: שדרו להם את ההרגשה שאתם סומכים עליהם ומאמינים בהם, כי זה גורם להם להרגיש בוגרים, אחראים ורציניים. אם אתם רוצים לדעת מי החברים שלהם - שוחחו והציעו להם להזמין אותם לארוחה או לצפות יחד במשחק כדורסל בטלוויזיה. אל תדרשו לפגוש אותם כדי לבחון אותם, כי זה משדר רצון לשלוט בילד ולבחור חברים בשבילו ובמקומו. זה יגרום להם להתרחק ולהסתיר, וכך לא תדעו כלל עם מי הם מסתובבים.


הגיעו להסכמים ולהבנות: אל תלחמו ואל תכפו עליהם את דעתכם. שוחחו, התפשרו והגיעו להסכמים המהווים פשרה מבחינתכם, אך מחייבים ויתורים וגמישות גם מצידם. אל תאמרו "את חוזרת ב- 12:00 נקודה!" - הם כבר לא ילדים קטנים. במקום זאת ניתן להגיע להסכם, כמו: "קח את האוטו רק אם אתה מתחייב לא לשתות או למלא את המיכל בדרך חזרה", "את חוזרת עד 1.00 - אבל לא לבד, אלא עם ליווי עד הבית ובמונית" וכו'..


אל תעלבו מהם: הם מצוינים בלהעליב כשהם רוצים.... הם יכולים לגרום להורים (בני ארבעים) להרגיש זקנים ולא שייכים למציאות. זכרו שהמשימה של המתבגר היא להיפרד ולצאת לקראת עצמאות. זוהי תקופה קשה לכל הצדדים, אבל אסור להיגרר למאבקים לעלבונות הדדים. אל תעשו "מלחמות כוח" ואל תיקחו כל דבר ללב. העובדה שהם מעדיפים את החברה על פני המשפחה, זה לא נגדכם אלא בעדם... במקרים מסוימים כדאי להבליג להתגבר, זה יעבור להם. במקרים אחרים צריך לשים גבול ולעצור אותם בתקיפות.

הימנעו מהרצאות והטפות מוסר: זה משעמם ומעייף, והתגובות לכך נעות מהתעלמות עד לעוינות של ממש. דברו קצר ולעניין. זכרו: כדי שהמסר ייקלט היטב לא צריך הקדמות וסיכומים. לומר משהו כמו: "כשאני הייתי בגילך אני הייתי מסודר ממושמע, צייתן ותלמיד טוב" - זה מקומם ומרחיק, וגם לא תמיד נכון...

דברו איתם, שתפו אותם בחייכם: הם אוהבים את זה בכל גיל... ספרו איפה חייתם מה עשיתם בגילם איך הסתדרתם עם ההורים, הם מאוד מתעניינים בעולמכם, וחשוב שיבינו שאתם בני אדם בדיוק כמותם (זכרו לשמור על גבולות גם כאן).


תנו להם להרגיש יקרים ושווים: תדגישו את הטוב והחיובי שבהם, הראו אכפתיות, התעניינות, אמונה ביכולותיהם והרבה אהבה כלפיהם, הם עדיין זקוקים לה. עזרו להם לטפח תחושת ערך עצמי דווקא בתקופה שבה הם מצויים בליבם של סימני שאלה ונתונים לביקורת עצמית קשה. עזרו להם לקבל את עצמם לאהוב ולהאמין בעצמם. אפשר לומר "איזה מזל שאתה הבן שלי", או "כמה אני אוהב אותך". בגיל הזה (ובעצם בכל גיל) חשוב לתת להם להרגיש תחושת ערך עצמי. זה מה שבונה את הביטחון העצמי, וזה חשוב ביותר בגיל ההתבגרות, המאופיין בבלבול וחרדות.

זכרו
בית מחנך הוא לא בית חונק וכדי לגדל עץ ישר מצמידים אותו למקל ישר אחר שאין בו חיות ועצמיות וכך ניתנת לו אפשרות של גם פיתוח עצמי ללא התערבות וגם גדילה ישרה.
אנו כהורים צריכים להוות דוגמה לילדינו ולדעת שהם ייקחו את שירצו. מה שנכריח יידחה. מה שנדחף ייפלט. מה שנעצים בתוכינו יישאר דגם לילדינו גם אם כרגע זה לא נראה כך.
ככל שילדכם מנסה ועצמאי יותר היא טפיחת שכם על שכמכם (שאפו) שכן השכלתם והצלחתם להעניק לו ביטחון לנסות. ילד חלש ופחדן שאינו מאמין בכוחותיו לא ינסה עד גיל מאוחר. ילד חזק שסומך על הוריו ומאמין בכוחותיו ינסה מוקדם חזק ורחוק.
הפוך על הפוך כבר אמרנו!!!

מאמרים נוספים

https://sites.google.com/site/winningparenting/6

https://sites.google.com/site/winningparenting/6/mrd-gyl-hnwrym הרב אלישע אבינר

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו.

שמעתי שהוא מעולה! מוזמנים לנסות או לברר עליו...

לא מתחברת למשפטים שיש שם, הם מאולצים ולא מתאימים לשפת דיבור נורמטיבית.

חוץ מזה הספר בסדר.

הגדול בן 23 ואחריו עוד כמה, חלקם בגיל ההתבגרות:

מה שכתב/ה "הורות משמעותית" ממש נכון ויפה, אוסיף כמה טיפים קטנים מנסיוני:

1. זכרו תמיד- המתבגר לא נגדכם, הוא בעד עצמו!

2. התפרצויות זעם וטריקות דלת- להשאר רגועים ושפויים, לא להגרר לסערת הרגשות של המתבגר.

3. לפעמים בגיל ההתבגרות צריך לדעת לשחרר את החבל על מנת שלא יקרע... זהו העקרון והיישום שלו שונה ממשפחה למשפחה ומילד לילד (ענייני התנהגות דתית, שעות בילוי עם חברים וכד').

4. חשוב למצוא את האיזון בין שמירה על גבולות לבין נתינת אפשרות ביטוי ומרחב מחיה. לחשוב טוב לפני שמעירים, האם ההערה משרתת את הצורך שלי לבטא את חוסר שביעות רצוני או שאכן היא תעזור. לפעמים יותר מידי הערות מביאות לתוצאות הפוכות ממה שרוצים.

5. והכי חשוב! לאהוב, לקבל, להכיל ולהאמין ללא תנאים ולא חשוב איך הם נראים ומה הם עושים.

6. חוש הומור תמיד עוזר!

7. לנשום עמוק, זה עובר. ככל שנקרב ונאהב, כך הסיכויים שהתוצאה תהיה טובה יגדלו.

בהצלחה!

והבנה שיש גבול לשליטה שלנו על הילדים. בגיל העשרה הם מחפשים את דרכם וזהותם, ועדיף שהמרידות שלהם יתרחשו בגיל 16 ולא בגיל 26 או 36.

צריך לזכור שילדינו הם לא שיבוט שלנו ולפעמים הם בוחרים לעצמם דרך שאינה זהה לשלנו.

על ערוץ הידברות פתוח. שהמתבגר ירגיש בטוח לשתף גם במקומות לא פשוטים, רק שלא ישאר עם הלבטים והנסיונות ללא ליווי תומך של הורים אוהבים וחכמים. בשביל זה צריך לדעת לבלוע גם דברים כואבים. זה לא אומר שחייבים להסכים ושאי אפשר לנתב. אבל קודם כל להקשיב, להבין, לקבל ורק אחר כך ליעץ. אם כואב להסביר. עדיף להשתמש במילה כואב מאשר כואס. גם כשצריך להעניש לפעמים. גבול בריא, אני מסבירה להם, זו המתנה הכי טובה וקשה שאמא אוהבת צריכה לתת לילד אהוב. בהצלחה. וכמובן להתייעץ ולשתף תמיד את השותף השלישי ככתוב שלושה שותפים באדם אביו אמו והקב"ה.

בעיקרון התשובה היא לשטוף כל ערב\ כל יומיים אבל מי כמוני יודע שזה לא אפשרי כשעובדים ככה

אין לי הרבה פתרונות, אבל לפחות לגבי כלים - להשתמש הרבה בחד פעמי.

ועוד טיפ - שתמיד תהיה חבילת מגבונים בהישג יד, לנקות דברים מיד לאחר שהם מתלכלכים.

שני הפתרונות הללו הם יקרים ולא בריאים לאיכות הסביבה - אך כשאין ברירה אז אין ברירה.

חשבתי בינתיים על עוד כמה דברים שעוזרים אצלי (לא מספיק אבל משהו )

לטטא כל ערב!! זה משפיע על המראה בטירוף

לשטוף לילדים את הידים אחרי האוכל\משחק מלוכלך ( קצת קשה והם מתרגזים אבל לא נורא)

ולגבי כלים - אם השיש מבריק ומסודר זה מספיק בשביל לשוות למטבח מראה שפוי גם אם יש כלים

הצטברות...

אני מה זה מבינה אותך, זה פשוט לא נגמר...

לפעמים צריך להחליט שמנקים לכבד שבת ואולי עוד פעם באמצע שבוע, וכל השאר- לא בכוחותינו, ולהשלים עם זה...

אפשר כמובן גם להביא עוזרת... נערה שיכולה לסייע בעבודות הבית...

כי לא כולם זוכים...

צרות של עשירים.

"ואילו פינו מלא שירה..."

ובכ"ז...?!

לשטוף את הידיים של הילדים אחרי האוכל.. נשמע לי בסיסי.

ולהוריד את הסטנדרטים.

לא נורא אם הרצפה מלוכלכת יום-יומיים עד שבת.

יש היום מטליות לחות גדולות במיוחד של סנו, אם מספיק לך מראה נקי.

שצריך לזכור שהתקופה הזאת זמנית. הילדים יגדלו מתי שהוא, ויהיה לה יותר מדי זמן פנוי!

כללים של ניקיון מאוד ברורים!!

וזה מאווד עוזר לי:

כל פעם  

כשמסיימים לאכול ישר שוטיפים את הכלים!!!

יש עוד כמה ככללים כשיהיה לי זמן בלי נדר אני יכתוב... זה כלל שמאוד עוזר!!!

ונהייתי אנטי

למעשה מה שאני יכולה לומר זה איך השלמתי עם זה....

א) עברנו לבית מרווח יותר, כך שלכל דבר יש מקום ולא צריך להוציא מלא דברים כדי להגיע למשהוא מסויים...

ב) קנינו מדיח...אין מה להשוות....אחרי 10 דקות המטבח נראה פיקס כי הכלים נעלמו מהכיור והם נשטפים מאליהם...

ג) פעם בשבוע שטיפה, פעם בחודש נקיון יסודי יותר.

ד) מגבת זמינה תמיד בכל חור...כנ"ל למגבונים...

ה) חינוך...אצלי הגדולה בת 7...אז זה מתחיל קצת לעבוד...בנחת ובכיף ורק כשהיא רוצה, אבל זה משהוא...

זה לא מותרות..

זה שלום בית

שאני גדלתי על זה אבל ההורים פתחו ואפשרו למשל שטפתי תחדר?!, עכשיו קחי זמן צאי החוצה לכי לחברות וזה... עכשיו התחביב שלי זה לנקות...

יודעת לנקות, אבל לא לסדר. לפחות אצלנו בבית רוב הבלגן הוא מצעצועים ושאר דברים שמפוזרים בכל מיני מקומות - ואת זה העוזרת לא יודעת לשים במקום...

הבית שלי רוב הזמן לא מסודר במיוחד עם נטייה לימים של בלגן רציני (כביסה על הספה בסלון ובחדר הורים,

צעצועים מפוזרים על השטיח בחדר של הילדה, עירבובייה של ניירות ודברים "יבשים" על השולחן אוכל..) ,

אבל אני משתדלת שהוא לא יהיה מלוכלך.

יש לי בת אחת בת שנתיים שמייצרת ליכלוך, ולא שניים בגיל שמלכלכים,

ואני שוטפת את המטבח והסלון כל יומיים ואת החדרים, שלא נכנסים אליהם עם אוכל "רטוב" ומלכלך,  פעם בשבוע.

מטאטאה את הסלון והמטבח כל יום, ושוטפת כלים בערב אבל לעיתים לא קרובות חוטאת ומשאירה למחר, וזה לא סוף העולם. 

כשיחסית נקי, הרבה פחות קשה לנקות, הרבה יותר קל לנקות על נקי,

לא צריך לשפשף כתמים עקשניים מהרצפה ולעבוד קשה. 

את עובדת במשרה מלאה (קבלי ח"ח), וזה לא פשוט למצוא זמן לנקות, אז אתם יכולים לקחת תיכוניסטית (אצלנו יקחו על שעת עבודה כזאת בין 25-30, במקומות "דוסיים" יותר בטח פחות,

ובערים בטח יותר) שתעזור בסידור הבית ובמלאכות "קלות" כמו שטיפת כלים, הפעלת מכונות כביסה, קיפול כביסה והנחה בארונות, סידור הבית, ועוד כל מיני דברים שהם לא שטיפת רצפה וניקיון ממש. (אני אישית לא הייתי נותנת לתיכוניסטית לשטוף רצפה בשביל 25-30 שקל, לדעתי זה ניצול, לעוזרת משלמים מינימום 35 ולא כל אמא/אבא יסכימו שהבת שלהם, בגיל תיכון, תשטוף רצפה, ככה ההורים שלי אמרו, בהמשך כן עבדתי בניקיון, אבל לא בתיכון)

זה מקל מאוד, וגם עוזרת שתנקה פעם בשבוע או שבועיים זה רעיון שכדאי מאוד לשקול.

אם את לוקחת עזרה , אז כמה טיפים לגבי נערה שתעזור :

אותי כשעבדתי בזה ממש בייש לקפל לבנים של ההורים וזה העמיד אותי במצב לא נעים.

(זה היה בית לא דתי, והיא לא הבינה מה מפדח אותי בזה ואמרה לי שאני אקפל בכל זאת)

הפעלת מכונות כביסה : תוודאי שהיא יודעת למיין, ותמייני פעם אחת איתה לפי צבעים,

כדי שלא יהיה מצב שיהרסו בגדים. (לפעמים גם סטנדרט מיון של בית אחד נמוך משל בית אחר,

ו"בגד הרוס" מהכביסה אצלי, זה משהו שחמותי לא תראה בכלל ולא תבין מה אני רוצה . (נניח חצאית על רקע לבן- צחור

עם פרחים ורודים שקיבלה צבע קצת אפרפר כי לא כיבסו אותה בנפרד אלא עם כביסה בהירה אבל לא בהירה ממש, זה משהו שעומד בסטנדרטים של רוב הנשים שאני מכירה, ואצלי זה מתכון לתסכול, ומחצאית שבת זה הופך לחצאית גן) אז כדי שלא יהיו אי נעימויות כדאי לסדר הכל מראש ולוודא שהיא יודעת להפעיל כמו שצריך את המכונה.

אל תתני לה לשים בכביסה לבנים של אנשים שעברו את גיל 5, זה עוד הרבה יותר מבייש מלקפל. (מניסיון עבר)

על שיפשוף של סירים מלוכלכים מפוייחים וכל מיני כלים במצבים קשים שדורשים מסיר שומנים ועבודה, 

מגיע לדעתי שכר של עוזרת לאותו זמן שהיא התעסקה בזה (35 למקלים..).

לא לתת לה לעשות בייביסיטר על ילד/ים ער/ים בזמן העבודות, זה נורא קשה,גם לי כאמא זה קשה להעסיק את הילדה ולעשות דברים בבית בו זמנית,  וזה ניצול ממש, לדעתי.

כשעבדתי לא עשיתי עניין אם האמא הלכה לכמה דקות בזמן שהילדים ישנו ואני עבדתי. 

את עובדת במשרה מלאה , וההשלכות של זה זה חוסר זמן, אם הייתי במקומך והמצב הכלכלי היה סביר,

הייתי "מפרגנת " לעצמי עזרה כמה שעות בשבוע. מגיע לך .

סלסילות, קופסאות, מדפים 

לפי המצאי של הצעהוצעים 

ועוזרת יכולה ללמוד יפה לשים במקום את כל הקוביות בקופסא הזו ואת כל המכוניות בארגז ההוא

גם ילדים יכולים ללמוד את זה 

תתפלאי  

בית לא מסודר זו התנהלות לא מסודרת וחיים לא מסודרים.

והמון בעיות של שלום בית צצות כתוצאה מזה

יש אתר של מישהי "פליי-ליידי" (flylady). ויש לה עצות בדיוק בשביל המצב הזה!!
ממש כיף ללמוד ממנה, והיא מסדרת לך לפי שלבים, כל יום את מוסיפה לעצמך הרגל חדש שעוזר לך לשמור על הבית נקי ומסודר.. שלב אחרי שלב, טיפים נפלאים...

ממליצה

(האתר באנגלית.. אבל שווה את המאמץ! מאוד מאוד מסודר וברור)

אין לי מושג מה זה כי לא פתחתי את זה, אבל ראיתי במייל וחשבתי עליך... אולי זה משהו שיכול לעזור בנושא (מבטיחה שאני לא פרסומת! )

http://yotzrotcenter.info/ogdansederdownload

את איזור העיניים או מקומית מה שמלוכלך, ובכלל- להבין ממנו מה מפריע לו, אולי קר לו מדי? לא הכי נעים מים קרים על הבוקר על הפנים...

תשימי לב גם אולי את בלי כוונה לוחצת לו חזק על הפנים וזה כואב לו 

תודה

בכל מקרה אשמח לשמוע עוד עצות - יש למישהו??

אויל תלמדי אותו לשטוף לעצמו? 

הוא מרטיב את היד ואז לא מעז לשים אותה על הפנים

להראות לו את הליכלוך במראה ולהסביר שצריך לנקות.

אפשר גם לקנות שפריצר ולמלא במים נעימים, להשפריץ על הפנים ולנגב.

במים חמים

וקוראת לזה "אלונטית חמה" (אחחח, איזה אאוטינג!)

וזה היה הפינוק של הבוקר.

החבר'ה אצלי אוהבים ככה גם את המים לנטילת ידיים.... עם קצת מים חמים..

ם לו.. יכול להיות? ואולי זה גם שילוב של הקור..

את יכולה לתת לו כסא נמוך כדי שיגיע למראה (או- מראה קטנה), עם מגבת משלו ולהציע לו לשטוף את הפנים במים נעימים

מכל מה שהציעו לך פה...

אפשר גם מגבון פשוט ולטבול במים חמים.

(תוסיפי טיפה לימון ובכלל תרגישו במטוס )

"אני שוטף ידיים טריליילייליי

בסבון ומים טרילילילי

והלכלוך מהר מהר בורח

וטוב לי טוב עכשיו וגם שמח,

כי אני נקי וכשאני נקי אני מותק!!

עובד פלאים...

באופן עקרוני הוא אמור לעזור לילד מתקשה ולהריץ אותו קדימה,(במקרה שאפשר אמורים לשלב את הילד בגן רגיל)

יש כמה רמות  של גנים שפתיים ותלוי באיזה אזור את נמצאת, ובבעלות מי הגן.

במקום שאני עבדתי, כל שנה היה לגן הרכב אחר בגלל שהמקום קטן- יש כל שנה הרכב אחר של ילדים.

היתרון הוא שהילד מקבל את כל הטיפולים תחת קורת גג אחת ולא צריך לרוץ איתו מטיפול לטיפול, גם הריכוז, השאלות בריכוז, מותאמות לילד.

טיפ: אם תחליטי לשלוח לגן שפתי- הדבר העיקרי שעוזר לילד להתקדם-זהו קשר טוב ורציף עם בעלי המקצוע בגן, וליישם את המלצותיהם. אני ראיתי בילדים הבדל משמעותי בין הורים יוזמתיים להורים פסיביים.

בהצלחה בכל

זה לא החלטה של אמא..

אמור להיות ועדת השמה ואז מחליטים אם זה מה שהילדה זקוקה..

לא נראלי שאם הבעיה רק בדיבור ובשאר היא סבבה- יש מה לשלוח אותה לגן שפתי.

יש מקרים שההורה לבדו מרגיש שיש צורך בכך, ואם באמת הילד צריך גן שפתי- ההורה צריך לבוא עם המסמכים הרלוונטים שישפיעו על ההחלטה- בועדת השמה לא מאבחנים את הילד, אלא על סמך כל הנתונים שמגישים להם, הם מחליטים לכאן או לכאן.

יש גם השפעה גדולה לדברי ההורים בועדה.

אני ממליצה לאנונימית הפותחת  לעבור איבחון עם הילדה בכל התחומים- גם ריפוי בעיסוק אם את רואה איזשהו קושי, ולשמוע גם מהקלינאית מה היא ממליצה, היא ראתה הרבה ילדים ואפשר להבין ממנה מהו הכיוון המומלץ לך

עוד לא התחלנו טיפול אצל קלינאית תקשורת.

ריפוי בעיסוק- לא צריך, לפי הרופאה ההתפתחותית.

לאחרונה הבת שלי יותר מחברת משפטים, שזו התקדמות יפה בהשוואה למה שהיה בעבר, ועדיין לא השלב שבו היא אמורה להיות מבחינת התפתחות השפה. והדיבור שלה עדיין לא ברור, ברובו.

זה משפיע גם על יצירת קשרים חברתיים (אולי גם בלי הבעיה היא הייתה עדיין משחקת לבד, אבל הקושי בדיבור גם כן משפיע).

אני מתלבטת אם להתחיל "לגלגל את זה קדימה" עם הגננת, או לחכות שנתחיל טיפול אצל הקלינאית תקשורת ולשמוע מה היא אומרת (מה שייקח עוד שבוע-שבועיים, ואולי כדאי להתחיל להתקדם עם העניינים עוד קודם).

בודקים גם רמת הבנה ויכולת למידה של דברים חדשים.

בכל אופן חשוב לשמוע גם מהגננת,אם היא מנוסה בילדים אז היא תוכל לכוון אותך (איך הילדה ביחס לשאר בנות גילה, במה היא מתקשה בגן ובמה היא מוצלחת במיוחד.) אם אני לא טועה - הגננת אמורה למלא טופס על מצב הילדה בגן. והטופס הזה אמור לעזור לקלינאית בהערכה הסופית שלה.

אני ממליצה לך לשמוע את כולם ולא לסמוך עליהם בהחלטה הסופית. לבדוק גם מה המצב בגן השפתי שהיא מיועדת להגיע אליו . רק אז להחליט

שזה סוג של משוב ילד שמחייכים אליו לומד לחייך בחזרה כנראה שאתם נורא אוהבים אותן ומחייכים אליהן הרבה

הרבה נחת!!!

שלי בחור רציני, כבר עבר את החודשיים וממש קשה להוציא ממנו חיוכים...

בעיקר במקלחת ובהחלפות טיטולים 

באופן רשמי, אף רופא או אחות לא יאמינו לך. אבל אני יכולה להישבע שגם שלי חייכו חיוך ראשון, נדיר, בגיל פחות מחודש.

אבל שלי בוודאות חייך בגיל שלושה שבועות, אחרי שבגיל שבועיים וחצי היינו טוענים שזה רפלקס ולא הגיוני

תינוק מחייך כשמחייכים אליו!

הרבה מזל טוב!! 

במיוחד בנות, שהן יותר תקשורתיות מבנים בד"כ.

התינוקת שלי חייכה בגיל שבוע. כשהסתכלנו עליה עם חיוך גדול.

חמותי הייתה אצלנו ולא האמינה, אז נתתי לה אותה, והיא חייכה גם אליה (איזה נחת!)

מדהימים הקטנטנים האלה...

א. זה שנה ראשונה שהוא במסגרת?

ב. יש תינוק חדש לאחרונה?

ג. באמת טוב לו במעון? עזבי מה את חושבת על המטפלות, טוב לו?

נראה שהוא בודק גבולות... כל הכבוד שאת נשארת רגועה, גם אם זה רק כלפי חוץ, רק תיזהרי לא לתת לו לנהל אתכם...

אולי הוא מצפה להורים סמכותיים שיציבו לו גבולות...

מה יקרה אם יום אחד לא ילך למעון/יגיע באיחור בגלל הסצנות האלו? את עובדת?

אני אולי הייתי מנסה להתעלם ולא כל הזמן לדבר איתו ולתת לו בחירה כי בזה הוא משיג תשומת לב... שיבין שככה לא משיגים יחס...,רוצה להישאר ערום- שיישאר ערום, הרי זה לא כי בא לוף אלא כדי לבדוק את תגובתך...בסוף יהיה לו קר והוא ירצה להתלבש הרי...

וואי, מעניין מה ד. יענה... אני כבר מחכה...

"כשאני אדישה אליו.." וכו', זה רק בבקר או כל היום?

דבר שני, גשי למעון באמצע היום, תקשיבי קצת מבחוץ.

תנסי לראות קצת "מהצד".

ראשית, אולי לשלול שיש שם בעיה.

מטפלות "מהממות" זה עוד לא מספיק, גם אם נניח שאת באמת מכירה אותן.

אולי ילדים שמציקים לו? האם אין עוד מישהו שנכנס לשם?

אם יתברר שהוא במעון בסדר גמור, אין הצקות, מכות, וכו' - 

אז אפשר לחשוב הלאה.

כי אני יודעת שלא מציקים לו שם.
כשהייתה בעיה קטנה שהוא לא כ"כ ידע איך להתחברלילדים - מיד המטפלות שיתפו אותי וידעתי על זה.. אח"כ כשהוא למד איך להסתדר הן סיפרו לי גם... גם יש ימים מסוימים שקשה לו בהם יותר והוא מתבכיין שהוא רוצה הביתה, הן מספרות לי את זה..
אני תמיד מגיעה באמצע היום, כי אני לוקחת אותו מוקדם.. למשל אתמול כשהגעתי מצאתי אותו רץ עם כל הילדים ביחד וממש נהנה ואפילו לא רצה לחזור. תמיד כשאני באה לקחת אותו הוא לא רוצה לחזור...
יש לו ילד אחד במעון שהפך לחבר ממש טוב שלו והוא מספר עליו הרבה והמטפלות אומרות שנרקמה ביניהם חברות ממש יפה..

בקיצור, טוב לו במעון.
מה שכן, אני חושבת שהוא לא אוהב את הרעיון הזה שהוא צריך ללכת לשם כל בוקר. הוא כנראה מעדיף להישאר בבית. כשהוא כבר במעון אז טוב לו, יש לו חברים, הוא משחק ונהנה (הוא גם אומר לי שהוא אוהב את המטפלות). אבל מלכתחילה הוא כנראה מעדיף להישאר בבית.

אז מה אני אמורה לעשות? להשאיר אותו? לוותר על המעון? אני שלחתי אותו לשם כי אין לי חברים בשבילו בסביבה שלנו... ואני רואה שהוא ממש פורח במעון, גם לפני המעון הוא היה פחדן כה והססן, וזה מאוד השתנה, הוא הרבה יותר מעז.. הרבה יותר משוחרר... 

לא יודעת מה לעשות =/

עדכון - בינתיים הוא המשיך להשתולל, ובאיזה שהוא שלב התעלמתי ממנו לחלוטין, ממש ממש ממש... לקחתי את הקטנה והלכתי איתה לחדר לקרוא סיפור.. אז הוא בא ורצה גם.. אמרתי לו שבשביל זה הוא צריך להתלבש... אז הוא הסכים. הלבשתי אותו והוא ישב איתנו לקרוא, אבל התעקש לחזור להתחלה, ואני החלטתי שלא חוזרים, הוא יכול לקרוא מאיפה שאנחנו הגענו. הוא שוב השתולל ואני סגרתי את הספר. לקחתי את הילדה לישון והוא אמר שהוא גם רוצה לישון... הוא נשכב במיטה ואחרי שהשכבתי את הילדה באתי אליו, ראיתי שהוא ממש נרגע... נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שכשהוא ירצה לאכול אז שיבוא... יצאתי מהחדר ואחרי דקה הוא יצא.. ועכשיו אוכל.. יש לו מצב רוח טוב והכל סבבה.
ניסיתי לדבר איתו על מה שקרה.. זה היה קשה.. הוא לא ענה דברים קשורים.. נגיד "מה קרה לך הבוקר?" הוא עונה: "כי כי נפלתי על הכיסא.." (הוא לא נפל..)
או " מה אתה אוהב בלילה?" (כי הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה לילה). הוא ענה: "עצים ושועל ודובי"....
קיצור, לא הצלחתי להבין... מה שכן, הוא אמר משהו בסגנון "אני לא אוהב ללכת למעון"



הוא כמובן כבר לא הולך היום למעון..

מה אני ומה חיי - כן, זו השנה הראשונה שלו במסגרת. אחותו הקטנה כבר לא "חדשה".

אלא שזה דבר ראשוני שמתעניינים אם ילד מתחיל כך כשהולך למעון.

אע"פ שבדרך כלל זה בסדר, אבל אם לא - אז זה עלול להיות באמת לא.. (צוות, חברים וכד').

אז זה יותר בשביל "לשלול".

ולענ"ד (גם מההודעה הקודמת - התכוונתי לציין), את מתנהלת איתו מצוין.

[הוספה: אפשר לנסות "לגלגל איתו שיחה" כשהוא אומר שלא אוהב ללכת למעון. לא לשאול "למה" - כי אז אולי ימציא.. אלא לומר, בוא נראה: מה טוב במעון ומה אתה לא כ"כ אוהב..  ואז זה כמו "משחק". את תתחילי ממשהו טוב, נניח - האוכל טוב, נכון? וכו', משחק שראית בעינייך שהוא אוהב עם חברים. ואז תשאלי ב"אדישות", ומה לא טוב?..  ותראי אם יציין משהו משמעותי. ולהביא בחשבון שיכולות להיות גם "המצאות", כמו שהוא מספר על הבקר וכד'.

יתכן שאם יגיד למה לא אוהב, וזה לא משהו "רציני", תוכלי לגבש איתו פיתרון. זה שמדברים ,ואמרנו על זה משהו, ומשנים משהו לצורך הענין - לפעמים יכול לתת תחושה שהעניינים גם שם הם "בשליטה"]

אני קצת מיואשת, כי אין לי כיוון... אני מרגישה שאין פה פתרון - טוב לו במעון, אבל הוא לא אוהב ללכת למעון........ מה עושים בכזה מצב?!
אם הייתי ניידת הייתי לוקחת אותו מאוחר יותר, כי עכשיו כשאני יושבת איתו והוא אוכל, הוא מדבר מלאאא ומשתף אותי במלא דברים... מזמן הוא לא דיבר איתי ככה!!! למרות שאני מנסה, אחרי שהוא חוזר מהמעון אני יושבת קרוב אליו ואני נגישה כדי שהוא יוכל לשחק איתי ולדבר איתי כשבא לו... אבל הוא לא נפתח כמו הבוקר, הבוקר הוא מדבר איתי מלא... אני מופתעת... אז אולי הוא מתגעגע לבקרים נעימים כאלה... (למרות שהבקרים שלנו נעימים ואני מאוד משתדלת להעיר אותם מספיק מוקדם כדי שיהיה נעים כזה). אבל אין לי אפשרות לקחת אותו מאוחר למעון...

=/

עכשיו הוא מדבר בטלפון עם סבתא שלו, אז הוא אומר לה: "היום אהבתי את אמא רק קצת. והיא בכתה כי אהבתי אותה רק קצת" (האמת שלא בכיתי... ממש החזקתי את עצמי. הוא כנראה קלט את זה).

הלוואי שאני לא טועה...
עד לא מזמן לקחנו אותו כולנו יחד למעון... נסענו באוטו ואז אני הורדתי אותו ונכנסתי איתו... עכשיו רק אבא שלו לוקח אותו, והוא כנראה מרגיש את היציאה הזאת מהבית, שהוא הולך ואנחנו נשארים פה.... זה ככה בשלושה שבועות האחרונים, וכנראה זה מה שהתחיל לגרום לבקרים שלנו להיראות כאלה מבאסים... (בהתחלה היה לו קשה בכל מקרה, אחרי זה היה שיפור ניכר ביותר, ולאחרונה - על הפנים...)

אז ננסה שבוע לקחת אותו כולנו, הלוואי שזה יעזור!!!

זה מה שקורה משיחות, גם עם קטנים....

ולא נעימה אצל ביתי, שנתיים וחצי, כשחלו שינויים בהסדרי לקיחה מהמעון.

בעלי תמיד היה לוקח בבקרים, ואני אחה"צ.

מאז שנכנסתי להיריון בעלי הצדיק לוקח אותה גם אחה"צ.

והתגובה שלה?

השאירה אותי המומה ובוכייה בימים הראשונים....

היא הייתה מגיעה הביתה, ובמקום להתנפל עלי בריצה ובאושר כפי שעשתה כשבאתי לקחתה מהמעון, היא בקושי הסכימה להיכנס הביתה, לא הסתכלה עלי, לא נתנה לי להתקרב אליה לא לחיבוק ולא לנשיקה.... ממש מרוחקת וכועסת....

הייתי בהלם.... בטראומה....

ולקחו לי כמה ימים טובים של שיחות איתה אח"כ כדי להבין שהיא מבולבלת נורא מזה שאני לא מגיעה למעון.

היא חיכתה לי וחיכתה לי שם, ובסוף אבא הגיע.... ( לא שזו אכזבה חלילה, אבל ילד קטן לא תמיד מסוגל להתמודד עם הפתעות לא צפויות ..) 

כשנפל האסימון דבר ראשון מחיתי דמעות...

הבנתי שהיא משדרת לי ככה את ההיפך, היא מראה לי ככה כמה אוהבת אותי וכמה אני חסרה לה שם בסוף היום...

דבר שני- התחלנו להסביר לה בעדינות שעכשיו אמא מדי עייפה, וקשה לה, והיא לא יכולה לבוא למעון, אבל היא מאוד מאוד מחכה לה בבית, אפילו בחלון....

ב"ה היא נרגעה.

זה לקח זמן, ולפעמים היא שוב לא נותנת לי להתקרב, אבל אחרי שלש דקות זה עובר לה....

ועובדה שזה עובד, והדבר השני- אם ברור לך שטוב לו במעון, למה להוציא אותו? יש לך סבלנות להיות איתו בבית? אולי לשמור על עוד ילדים? אולי מסגרת אחרת, משפחתון...?

בכל אופן- אם את מאמינה שזו טובתו, וכיף לו שם, למה לא לנסות כן לשלוח?

איפה עדיף שיהיה? מה התמונה הכללית? (כאת כמובן לא צריכה לענות לי...)

יש ילדים שקשה להם להתאושש משינה.

הבן שלי (4.5) עדי היום, אם הוא נרדם במשך היום, כשמתעורר זה יכול להיות מלווה בבכי ובצעקות שאי-אפשר להרגיע.

אין לי ממש עצות, רק רעיון מה יכול לגרום לעצבנות בבוקר, ואולי אפשר להתחשב בו בכיוון הזה.

אבל אני אנסה!

ילד בן 2-3 הוא ילד קטן, חלש מאד, שזקוק לנו מאד.

כשהוא עושה קריזה, אין סיבה להילחץ ממנו!

מה הוא כבר יכול לעשות?

אם את מרגישה שמה שהחלטת - זה מה שיהיה, וברור לך שבסופו של דבר ייעשה מה שאמרת, ואת לא נסוגה מדברייך בגלל שהוא צורח, זה ישפיע עליו נורא.

הרי הוא בודק גבולות, רוצה לדעת אם באמת העולם מסודר כמו שצריך או שהוא יכול להתמרד, אז תזכרי שמה שאת אומרת זה גבול קשיח - א"א לעבור אותו!

הוא צורח - שיצרח! לא שמענו שמישהו מת מצרחות.

הוא מוריד בגדים ואת לא מרשה? אל תתני לו! פשוט תלבישי אותו בכח, ילד בגיל הזה לא מספיק חזק להתנגד לך!

הוא לא רוצה ללכת למעון - שלא ירצה! עכשיו הולכים למעון. נקודה. אתה לא רוצה? חבל, אני ממש מרחמת עליך שאתה לא רוצה, אבל אמא אמרה וממילא חייבים לעשות את זה! ותקחי אותו בכח!

אחרי כמה פעמים נחושות כאלה הילד מתרגל שכשאומרים זה נעשה, והוא מפסיק להתווכח.

ואין מה לרחם עליו! זה ממש לטובתו, וזה ירגיע אותו בסופו של דבר.

וברור שבדרך אגב את יכולה לעשות "עקיפות", או להסיח את דעתו, או כל מיני רעיונות כדי להרגיע אותו. אבל בסופו של דבר שיהיה ברור שמה שאמרת - זה מה שייעשה!

מצטער שיצא לי ארוך

אם כי בסוף יתכן והגעת לתשובה בעצמך...

יש רק דבר אחד שחוזר בכל ההודעות שלך. את ממש לא שלימה עם זה שהילד במעון. בשכל את יודעת שטוב לו שם. שזה חשוב לו ונעים לו להיות עם חברים. בבטן עדיין קשה לך. והילדון שלך יודע את זה טוב מאוד. הוא יודע בדיוק איזה כוועץ' זה עושה לך בלב  כשהוא אומר "לא רוצה מעון"... 

כל פעם שאת שומעת משהו כזה, חושבת משהו כזה, אמרי לעצמך בנחישות: "הילד שלי בידיים טובות" "המעון נותן לו הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לתת" ועוד משפטי חיזוק בסגנון.

וגם אם את ממילא בבית, וכיף לך מזה, תשאירי אותו לפעמים בבית להתפנק. למה לא? לו יהיה לו אח"כ חומר להשלים....

לא עקבתי אחרי התגובות של כולם כאן.

אבל אני חייבת להגיד לך שזה פשוט עניין של גיל הוא בודק את הגבולות עכשיו.

כל גיל הם בודקים את הגבולות מחדש,

גם הבת שלי בת 3, הרביצה לי לאחרונה, ואמרה לי כל מיני משפטים, כגון: "אל תגידי לי כך וכך"

וכשעניתי לה: "אני אמא שלך, אני אגיד לך מה שאני חושבת"

היא פשוט הפתיעה אותי עם "כאפה" על הגב, זה היה מפתיע, וכואב,

היו לה עוד יציאות לאחרונה, למשל, אמרתי לה: "אפרוח שלי.."

והיא צעקה עלי: "אני לא אפרוח! את אפרוח!"

תודי שזה גם משעשע...

תנסי לקחת את זה בקלות ואפילו לצחוק על זה... (עדיף מלבכות)

וגם תובנות קריטיות לחיים ולגידול ילדים.

כנסי ל"מרכז שפר" בגוגל וחפשי איפה נפתח חוג באזור שלך.

אני הייתי באותו מצב והרבה יותר גרוע מזה עם כמה מהילדים שלי

וזה שינה לי את החיים

בפנים, הוא לא יפסיק להתנהג ככה...

תנסי לראות איך את מצליחה לא להרגיש את אותה הרגשה וכך זה יעבור...

אל תשכחי שאת האמא והוא הקטנציק...

אל תתבלבלי מהעובדות..

הוא מנסה להילחם בך ולהראות לך שהוא בעל הכח

אבל ברור שזה לא נכון...

לכן אל תתרגשי מזה ותביני שהכל זו הצגה אחת גדולה...

אם לא יהיה לו קהל.. הוא יפסיק

בהצלחה רבה רבה

[והיא כבר כתבה בכלל שכנראה התברר שזה בגלל שינוי ההגעה בבקר לפעוטון. הגיוני מאד]

אני קוראת הכל ומאמצת מה שנראה לי

בינתיים אנחנו בודקים אם הסיבה באמת הייתה השינוי בדרכי ההגעה למעון... חזרנו למצב הקודם ואני מרגישה שאני הולכת על ביצים!! שוקלת כל מילה שאני אומרת לו בבוקר, מאוד זהירה איתו, אבל גם מאוד ברורה, ופשוט מתעלמת כשהוא מתחיל "סצנה".. המצב השתפר ביומיים האלה, הגענו מאוד רגועים לגן... נראה מה יהיה הלאה..

תודה רבה!!!

את הכאפה לא לקחתי בקלות, מייד היא חטפה על היד,

ונכנסה ל"עונש" לחדר, כשהיא בקשה סליחה, היא יצאה.

מה שהצחיק אותי זה היציאות שלה... "את אפרוח" וכו'.

ברור שיש מצבים שמגיבים בחומרה, אבל התכוונתי שחלק מהדברים יכולים להיות מצחיקים..

אלא הייתי מסתפקת במה שעשית אח"כ. בלשלוח אותה לחדר ולהמתין לבקשת סליחה.

לא חושבת שמכה חוזרת מצידך מתאימה... זה לא עניין של נקמה או משהו.....

אלא צריך הבהרה חד משמעית שלאימא לא מרביצים, וזה מושג ע"י ההרחקה לחדר.

"מכה" חלשה, רומזת, על היד, עדיפה מהרחקה לחדר השני, מבהירה יותר ופוגעת פחות.

אם כי אפשר להסתדר בלי זה ובלי זה, ע"י תגובה מילולית מתאימה. אבל זה כנראה בא עם מספר הילדים שיש..

א- שתמיד שהיינו רבים שהיינו קטנים, אמא שלי הייתה מכניסה אותנו לאותו חדר ו"אתם לא יכולים לצאת עד שאתם משלימים".

ועכשיו אנחנו החברים הכי טובים

אל תשכחי שילדים שרבים אלה ילדים בריאים. אחים שלא רבים ביניהם לא ילמדו לאהוב אחד את השני, כי הריב מראה את האיכפתיות ביניהם, גם אם לנו זה לא נראה.

ב- עוד דבר, יצא לי לעבוד פעם במשפחה של שישה ילדים (עבדתי עם שלושה מהם) והסתבר שהם מאד היו מקנאים אחד בשני, כי שתי הבנות הרגישו שההורים מפרגנים להן פחות (גם אם זה לא היה נכון, זאת הייתה ההרגשה שלהן...) אז למדתי מהם שחשוב לוודא שאף ילד לא מוחמא יותר, לתת לכולם את היכולת לעזור לאמא (ולא רק לגדולים), ולחלק לכולם מחמאות באופן שווה.

לבדוק עם הילד למה הוא לא מפרגן לאח שלו, יכול להיות שזה בגלל קנאה... ואם הוא יקבל יותר תשומת לב מההורים הוא ירגיש אחרת....

לכך, זו גם עזרה טכנית לי כשאני לא פנויה וגם מרגיל ומחנך אותם לעזור זה לזה, למשל, אתמול נכנסתי לחדר להתלבש, כדי שאוכל לקחת אותם לגנים, אז לא הייתי פנויה, שניים רבו, הגדול הרביץ לקטן, שכמובן, בכה, ביקשתי מהאמצעי שיתן יד לקטן וילך איתו לגדול ויבקשו סליחה זה מזה,  או שלפעמים אני מבקת מהם לעזור אחד לשני בלבוש, בנעליים, נותנת ביסקוויטים לאחד ומבקשת ממנו לחלק לשאר...

פשוט להרגיל אותם לקשר, לעזרה הדדית, לשיתוף, בהתאם ליכולות בגיל הזה...

לפעמים אני משתגעת מכמות המריבות ומאופיין האלים לעיתים. ותמיד יש לי התלבטות אם להתערב ועד כמה,

אבל, למרות שלפעמים נראה מהצד שהם ממש שונאים אחד את השני, אני אח"כ רואה שמאוד איכפת להם אחד מהשני.

יש מחוות קטנות כמו עזרה אחד לשני, כמו שיחות שקטות בלילה במיטה, כמו ההתלהבות שיש למישהו יומלדת וכולם

נרתמים להכנת המסיבה, כמו שהם מחלקים שווה בשווה (עד רמת הפירור) איזה ממתק שקיבלו במשותף ועוד.

דברים שאני רואה ואז אני יודעת שבאמת הם אוהבים אחד את השני ויום אחד הם יתבגרו ויהיו חברים טובים,

כמו שאני חברה של האחים שלי ואוהבת אותם.