פורום הורות (עמוד 308)

בן כמה הילד? ממה מתעצבן? כלפי מי? מה זה "ללכלך את הפה"? ומהיכן למד לכלוכים אלו?

ללא הפירוט, אני אומרת בכל גיל - בבית שלנו לא מדברים ככה (הרבה פעמים אלו דברים שהגיעו מהגן)

 

אחר כך - יותר בנחת, אני מסבירה להם (בן 6 ובת 4.5) שה' הבדיל אותנו מהחיות ונתן לנו פה לדבר כדי לברך בו, ללמוד תורה, לדבר דיבורים נקיים ולא כדי ללכלך אותו.

 

בדברים ממש נוראיים - אני שולחת לצחצח שיניים (לשטוף את הפה מהדיבור הלא נקי)

 

אל אבא ואמא אני ממש לא מסכימה שידברו לא יפה, כי זה כבר קשור לכיבוד הורים "לא מדברים כך לאף אחד בייחוד לא אל אבא ואמא!" (גם שולחת לחדר לכמה דקות).

 

אם זה דיבור לא מאוד נוראי להגדרתי (נגיד - "מטומטם" בין האח לאחות), שנובע מתסכול על משהו מאוד מובן, אני לפעמים קצת יותר ותרנית אבל לרוב משתדלת להחדיר להם לשמור על הפה.

 

היא בת 3 וכשכואב לה או כשהיא כועסת היא פשוט מקללת...

לא יודעת איפה היא למדה את זה, מכיוון שהיא איתי בבית. ולא, אני לא מקללת כשאני כועסת.

הקללות שלה מצחיקות אותי, האמת, ולרוב הן קשורות למילה"קקי".

אבל ברור שלא מדברים ככה אלינו, וגם לא במעמדים מסוימים כמו קידוש, שולחן שבת וכד'.

 

אם זה ממש מוגזם, הייתי ממליצה להתיחס לזה כמו שאת מתיחסת לכל התנהגות אחרת שלא מקובלת עליך- אם זה להרחיק, או כל פעולה אחרת שאת נוקטת בהתנהגויות אחרות.

 

וכמובן, להסביר ולעודד ולשבח אם הוא הצליח להתאפק מלומר את המילים הלא יפות.

מנסיון שלי זה קורה במשפחות הכי טובות וזה עובר.

אם הילד מדבר לא יפה בכדי לקבל תשומת ל ב)זה קורה בדרך כלל בסביבות גיל 3 לא צריך להתיחס וזה עובר.

אם ילד כשהוא כועס מתחיל לקלל,צריך להסביר לו בנועם שאצלנו בבית לא מדברים כך.להוסיף שהוא יהיה רגוע וידבר במילים מכבדות או כל תיאור שמתאים אצלכם בבית ,אז תקשיבו לו.

גם זה עובר ,זה עלול לחזור בגיל התבגרות אבל זה גם עובר.

 

בסבון, מצד של סור מרע. ומצד של עשה טוב אני מבקשת שיתקן את המשפט ויאמר את מה שהוא מרגיש כגון - אני כואס כי. ..עצוב לי ש...מעצבן אותי זה...כך לאט הוא לומד לבטא נכון ומכובד את מה שמעיק.

והוא חוזר עם מילים של ילד מהכיתה [בן... ועוד כל מיני] ברמה של הכיתה הנושא בטיפול, הבעיה שהמילים האלה נידבקו אליו ואין לי מושג איך להגיב, אני מוצאת את עצמי סולדת מהילד שלי, אף פעם לא האמנתי שבבית שלנו ישמעו כאלה מילים....

באהבה וסימפטיה. לשאול אותו איזה דברים מרגיזים אותו במיוחד...

 

מן הסתם הוא יזכיר גם סיטואציות בבית.

 

"להבין" אותו.

 

אח"כ לשאול, אז מה אתה עושה?..

 

מהר תגיעו לכך שהוא גם "אומר מילים" תוך-כדי..

 

ואז תעשי "חלוקה".

 

תגידי לו: שאתה מתרגז על דברים מסויימים, אפשר להבין.

 

צריך גם לחשוב איך אפשר לעזור בעניינים האלו.

 

אבל תדע - גם כשמתרגזים, יש גבולות. יכולים להיות בחיים דברים שמרגיזים, לפעמים אפילו בצדק. אבל כל אחד מבין שיש גבול. הרי אדם שכאשר הוא מתרגז, יקח מקל ויתחיל להרביץ, המשטרה תעצור אותו, נכון? למה? כי הוא "משתגע".. גם כשמתרגזים, אפילו באופן מוצדק - צריך לדעת שיש גבול איך אומרים את זה, מה עושים. צריך להתאפק. וגם מוצדק לחשוב איך פותרים את מה שמרגיז.

 

אחרי שהעיקרון ברור, מדברים עליו קצת; הילד מבין, עוברים לנושא הדיבור.

 

ראיתי שבזמן האחרון, כשאתה  מתרגז - יוצאות לך מילים לא-יפות. זה לא בא ממך, זה נכון. זה מאיזה חבר. אבל תדע לך שלפעמים "מתלבש" משהו על הכעס. כמו מילים כאלה. ואז כשאדם מתרגז, זה כבר "יוצא" לו. אבל יש בזה משהו מאד לא טוב.

קודם כל: מתרגלים לכעוס ב"התפרצות", לא בשליטה. זה דבר מכוער. שאדם הוא קצת כמו בעל-חיים, לא שולט על עצמו. זה מבייש את עצמו.  דבר שני - מילים מלוכלכות, זה מוריד את הרמה שלו. הוא אומר דברים שהוא יודע שהם לא יפים. מדבר בצורה שלא מתאימה לו בכלל. אתה הרי ילד טוב. זה ממש לא מתאים לך.

 

אחרי שהבנו את ה"רציונאל" - חוזרים ומסכמים: אז קודם כל - בכלל צריך שליטה גם כשמתרגזים. דבר שני - חלק מהשליטה זה גם על מילים. דבר שלישי - צריך לדעת שכמה ש"מתרגלים" חלילה, זה יותר קשה לשלוט. ואז גם כשרוצים - זה יוצא ויכול לגרום אי נעימות גדולה. לא ראוי וגם מה חושבים על מי  שמדבר כך..

 

אז מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה? יש לך רעיונות?  להפוך את הילד ל"שותף" במשימה.

 

ואפשר להציע: אולי כל פעם שמתחילים מילים כאלה, אני אעשה לך "סימן" שנחליט עליו. כשאתה עוצר, אפילו בזמן כעס, זה ניסיון גדול. כל הכבוד. ונקבע איזה פרס על כל פעם שהצלחת בזמן כעס לא לדבר כך, או לעצור.

עד שתתרגל בחזרה שאין בכלל דיבורים כאלה. זה יהיה הפרס הכי גדול - שיש לך שליטה על הפה. ושיש לך פה נקי.

פה של יהודי - זה בשביל דברים אחרים לגמרי..

 

אחרי שמסכמים - צריך גם לדבר על "מה כן".  

אני מבינה שצריך לעזור אם משהו מרגיז. אז בוא נחליט שקודם כל לא "מתרגזים" מכל דבר. לפעמים אתה רוצה כך ומישהו אחר (אח, חבר, אבא ואמא) אחרת. אפשר לדבר. זו עדיין לא סיבה לכעס.

 

אבל אם משהו באמת מרגיז - בוא נקבע שאתה ממתין רגע, נושם עמוק, ובא להגיד. ונחשוב ביחד איך לעזור.

 

ותסכמי שוב: אז הסברנו שצריך להתאפק.

הסברנו שגם בדיבורים מתאפקים.

הסברנו מה עושה הכעס, ואיך הוא יכול להרגיל לדברים שלא רוצים בהם.

הצענו דרך איך להתרגל מחדש לא לדבר בצורות כאלה.

וגם - הצענו משהו "במקום". לשוחח כשמשהו מרגיז - אנחנו באמת נשתדל לעזור.

 

 

 

 

 

 

 

אני חושבת ושמעתי פעם מרב, שלא צריך להתרגש ולהיכנס ללחץ מהמילים הללו, לא שמתי לב מה הגיל אבל לרוב הם גם לא מבינים מה זה המילים הללו. 

בזמן הכעס והעצבים- להיות ענייניים לגבי הבעיה סביבה נוצר הכעס ולא להתעסק עם המילים בהם השתמש. 

בזמנים אחרים - יותר רגועים להסביר את הכח של הדיבור ושהפה שלנו יישאר נקי, ובעיקר לשים לב שאנחנו - ההורים והמבוגרים מקפידים על דיבור יפה ולא משתמשים במילים 'מלוכלכות'.

ככל שנתרגש יותר ונתעצבן על המילים הוא ימשיך להגיד אותם בזמן שהוא כועס- כי זה עובד. כך הוא מחזיר לנו...

וכך גם אוכל לדבר איתם ב"טבעי"

לאו דווקא במקרים של קללות

בכלל התנהגויות לא נעימות.

 

תודה רבה! ויישר כח!

החידוד של הדברים לעניות דעתי-

הבעיה מורכבת משני צדדים- 1. עצם הכעס והיציאה משליטה.  2. 'ניבול' הפה

לדעתי הבעיה החמורה מבין השתיים היא הראשונה. עצם זה שאדם כועס זו בעיה לא פשוטה שמתמודדים איתה מבוגרים רבים, ואף כושלים בה. אנשים רבים אינם יודעים כיצד להתמודד עם הפחדים שעולים בהם ועל כן הם נלכדים בכעס. זה הדבר החשוב ביותר שצריך לפתח אצל הילד- מתחיל ב- למד להבחין בריגשותיך, להיות מודע ל'מה אני מרגיש כעת', ואחרי שמודעים לזה, כבר הרבה יותר פשוט למצוא לנתב את הרגשות למקומות יעילים יותר.

לגבי ניבול הפה-

עצם זה שילד מקלל כשהוא מאוד כועס, בעייני זה אפילו סימן 'טוב', כי זה מראה שהוא יודע שהמילים האלה מאוד לא טובות ולכן הוא מנתב את הכעס שלו אל הדבר האיום ביותר שהוא יכול לעשות, או המושך תשומת לב ביותר.

לדעתי במקום לשלוח אותו לשטוף את הפה, כדאי לדבר אל נפשו העדינה, ולעזור לו להרגיש מה הדיבור הזה יוצר אצלו פנימה. למשל להגיד לו בו במקום- זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלה, זה עושה לי תחושה לא נעימה בלב. או לספר לו - כשאני אומר מילים כאלה, הלב שלי נהיה עצוב. בדרך זו הוא ילמד שהוא בעצמו אינו מעוניין בדיבור הזה ללא כפייה חיצונית. כך אכן קורה אצל רוב בני האדם, שכשהם ילדים הם מדברים פחות יפה, וכשהם גדלים הם לומדים לזהות את הרגש השלילי שנגרם להם כתוצאה מהדיבור הלא נקי, ועקב כך נמנעים ממנו מעצמם ולא מתוך פחד חיצוני.

בהצלחה.

מה עושים כשהוא בפעם הראשונה אומר דבר כזה וזה מפתיע מאוד? קרה לנו השבוע.. 

מותר ואולי אף רצוי להראות לילד ש'נבהלנו'. ואחר כך להגיד ולעשות את כל מה שאמרנו.

(בהנחה שמדובר בילד צעיר): לא מדברים כך. זה לא יפה.

 

אם משהו מרגיז אותך - תשתדל להסביר מה מפריע לך, ובעז"ה נעזור.

 

אם יחזור שוב - להזכיר: אמרנו שלא מדברים כך. תדע שכאשר מתרגלים להגיד מילים לא יפות, אח"כ יותר קשה להפסיק. אז תתרגל כבר מעכשיו לא להגיד.

יום אחרי שפתחתי את ההודעה שוב נאמרה מילה...והפעם חדשה[לא להאמין איך ילד אחד יכול להדביק כתה שלמה...] אני מרב שוק ותיסכול כמעט בכיתי...הילד [שהוא ממש לא אמפתי בד"כ] . פתאום ניגש אלי  ואומר :"טוב אמא, החלטתי לא ללכלך יותר את הפה.." ובאמת אתמול כשהוא רב עם אח שלו שמעתי אותו צועק עליו "ממש בא לי לקלל אותך עכשיו".  הם מפתיעים לפעמים הדרדסים האלה...

 

ההתמודדות בזמן אמת - מצוינת. הטיפול העמוק יותר בבעיה - לדעתי את זה צריך להשאיר להורים

אבל נראה לי שחוץ מזה ש"לא בא לה" לעשות דברים וכו', היא פשוט נלחצה מגודל הענייו ואף אמרה את זה- לא יודעת איפה יש מטלית וכו',

ועשית מצויין שליווית אותה צעד אחרי צעד.
יש ילדים שלא רוצים לעשות ש. ב לא כי הם עצלנים, אלא צריכים תיווך, ממש שיפתחו איתם את המחברת וכו'.. אז אולי היא צריכה תיווך והפשטה של פעולות

אני בטוחה שבזה מדובר. לכן גם צינתי שהיא היפר אקטיבית, בת שמונה ובכיתה א'. כי מבחינתי זה משמעותי לעניין...

היא לא רגילה להתמודד, היא נבהלת ומתוסכלת מיידית ואפילו לא מנסה לעשות משהו שנראה לה מורכב מיותר מאשר פעולה אחת.

כשעוזרים בבית, ואומרים לה "תביאי" "תני" "תפני" היא מבינה והרבה פעמים עוזרת בשמחה.

אבל שיעורי בית, למשל, אא"כ מדובר בפעולה אחת פשוטה כמו קריאת משפט, היא פשוט מתייאשת וצורחת שהיא לא רוצה.

אני לא רוצה להעניש, אני רוצה לחשוב על דרך להראות לה שזה לא נורא כל כך.. 

כלומר, תמיד כשהיא נתקלת בבעיה, היא מתחילה לצרוח, כולם משתדלים להיות סבלניים, ואמא איתה כללל הזמן בכל פעולה ופעילות. אבל היא לא מוכנה בכלל להקשיב! היא צורחת חזק, מה שלא ממש מאפשר לשוחח איתה..  אבל כשהיא רגועה, היא נסיכה אמיתית..איך אפשר לאזן?

אני מתוסכלת בשבילה שהיא שוב ושוב נבהלת ולא מקבלת שום אתגר, אפילו הקטן ביותר. בסופו של דבר, היא מאוד מפסידה.

כי מה לעשות, אי אפשר כל היום להיות איתה צעד צעד..

המקרה המדובר לקח חצי שעה לפחות. זה היה מתש עבורי!
 

 

ולגבי הנקודה שאני לא אמא שלה..

ובכן, חשוב לי לשמור על גבולות ומסגרת התןאמים לחינוך שאמא מנחילה בבית, גם כאשר היא לא נמצאת. שאמא תהיה רגועה ותחזור לאותם ילדים שעזבה, ולא לפראי אדם..

בנוסף, גם כאשר אמא כן בארץ, היא ואבא עובדים המון..ויש אסיפות הורים וכו'...כך שגם ביום יום אני מתמודדת לא פעם עם חינוך האחים הקטנים.

קודם כל, כיף לה שיש לה אחות אכפתית כמוך, ומדהים בעיני שאת כל כך משתדלת לעזור, ואת גם ממש יודעת איך!

מה עם לדבר איתה כשהיא רגועה, ולדרבן אותה להסביר את עצמה כשקשה לה, ולא לצרוח.
אפשר לעשות טבלה עם מדבקות, שבסוף אם תאסוף כך וכך מדבקות תזכה בפרס כלשהו.
ובטבלה יהיה חיזוקים חיוביים על משימות יום יומיות קבועות. לדוגמה: הכנת ש. ב, סידור מערכת, לנקות אחריה וכו'.
ואם קרה שהיה קשה, אך במקום להתפרץ היא מצליחה להתגבר ולהסביר מה קשה, היא תקבל עוד מדבקות בונוס. ילדים היפרים מצריכים המון תשומת לב, והיא כנראה צריכה את זה, ואם את לא יכולה לתת לה (וזה נראה לי מעל ומעבר מה שאת עושה, שאפו) אז אולי מישהו אחר. אולי סטודנטית שעושה פרח תהיה איתה קצת?

אפשר לשאול בת כמה את?

לי זה נראה התנהגות אופיינית לילדה היפר אקטיבית. והתמודדת עם זה מצויין.

בקשר לשיעורי בית, האם בבית ספר היא מקבלת רטלין? אם היא במצב כזה, אז קשה לה מאוד להתרכז בלי.

לא מבינה בזה הרבה, אבל יש גם ילדים בלי בעיות מיוחדות שקשה להם להתרכז אחרי שעות ביה"ס. אותי לימדו

כמה דברים:

א- שהילד ישתה כוס מים לפני או תוך כדי ההכנה.

ב- לא חייבים לשבת בזמן שיעורי הבית יש ילדים שדווקא לעמוד עוזר להם.

ג- לעשות תרגילי התעמלות לפני ואולי גם באמצע . יש תרגילים של מח אחד אבל אפשר גם סתם לקפוץ במקום, לקפוץ על רגל אחת וכיד הדמיון.

ד- לפרק את שיעורי הבית למשימות קטנות, אחרי כל משימה משבחים ואפשר לתת מדבקה או משהו. ככה זה נראה פחות מלחיץ.

ה- לשבת איתה, בהתחלה לפחות, להראות לה שמשתתפים איתה במשימה.

בהצלחה

זה עניין של תירגול השריר בלשון והלעיסה.

אני יודעת שקלינאיות תקשורות לתינוקות מתעסקות עם זה.

 

ובנתיים את יכולה לתת לו להתאמן- לתת פרי שלם ביד ושהוא ימצוץ, ילעס וכו'

לגדולים יותר - מסטיק מאד עוזר להתאמן על שרירי הלסת.

 

המלצה אחרונה- תכתבי בגוגל תירגול לשריר הלסת לתינוקות או משהו בסגנון ותראי אם יש תוצאות שיעזרו לך.

 

 

האם לשון קשורה לא היתה אמורה להפריע לינוק???

 

הוא ינק יופי...

חושבים שיש קשר??

באיבחונים שעשיתי לילדים שלי [אצל מרפה בעיסוק שמתמחת בויסות תחושתי] היו כמה שאלות על המנעויות ממרקמים של אוכל , מכיוון ששלי לא נמנעו מכלום עברנו הלאה כך שאני לא יודעת להגיד לך יותר לעומק.... רק שיכול להיות קשר.

מפריעים לו עוד דברים ? מגע של בדים מסויימים? רתיעה ממגע, חיבוקים? רעש סביר שמשגע אותו? או לחילופין...מחפש כל הזמן לגעת , מקבל מכה שנראת חזקה ולא בוכה, מנענע את הראש מהר...

וכן הוא מבקש הרבה שאקפל לו את השרוולים..(מעדיף להסתובב בלי חולצה בכלל..) ולא הסכים לדוג' ללבוש סנדלים שסגורים מקדימה...

והוא ילד שמחבק המון!!!! עושה משהו ורץ אלי כל כמה דק' לקבל עוד חיבוק ונשיקה...

מומלץ לפנות לאבחון מקיף אצל מרפאה בעיסוק מומחית באכילה שתעשה הבחנה מבדלת בין כל מה שיכול להיות ותטפל בהתאם אם יש צורך.

עדיף לא לסמוך על גוגל כי טיפול שגוי עלול לגרום לנזק יותר מתועלת.

 

 

**גילוי נאות- מרפאה בעיסוק, עובדת עם ילדים ומתעסקת מעט עם אכילה

הילדים שלי עוד די קטנים, אבל שתי נקודות שנראה לי לנכון:

* אף אחד לא ידע להגיד לך מה נכון ומה לא- זה מאד תלוי משפחה וילד, והעיקר זה מה מנחה.

את הגעת ממשפחה עם חוסר אבל גם הצד השני ממש לא טוב לאף ילד.

ילדים יכולים לדעת ערך של כסף, שלא קונים הכל מתי שמתחשק ושלא הולכים להרבה חוגים וכו'.

אם את תהיי שלמה עם עצמך ותדעי שאת נותנת להם הכל והם מאושרים- הם יהיו מאושרים. אם תרגישי שחסכת מהם דברים חשובים- הם ירגישו את זה ויחשבו ככה באמת.

* צריך לדעתי שיהיה ערוץ תקשורת נכון עם הילדים ולהתייעץ כל  פעם מה באמת נצרך ומה עדיף לחסוך לדברים חשובים יותר.

שהילד ירגיש שותף בהחלטות, ידע את השיקולים לכאן ולכאן, ויחליט בעצמו שזה מוגזם ללכת לארבע מחנות בקיץ אחד (סתם דוגמא...). מתוך החלטה משותפת הוא ידע לשמוח מאד במה שיש ולא להרגיש מסכן ומפסיד ממה שאין.

יכול להיות שאחרי שיחה כזאת עם ילד תגלי סדרי עדיפויות שונים ממה שחשבת וכך יקל עליך להחליט ביחד איתו...

 

אם תפרטי גילאים יהיה לי יותר קל לשתף במחשבות ובתובנות שלי.

בכל מקרה אשתדל לכתוב לך בהמשך, ואת יכולה בשמחה לפנות אלי גם באישי.

ואנחנו גם מגדלים משפחה גדולה ב"ה, כשרוב השנים אין חוגים לכל אחד (בכל שנה - ילד אחד או שניים), ולובשים 'כמעט רק מיד שנייה' - אגב, בגדים מדהימים לפי טעמם של כולם, ואנחנו גם תורמים כמויות גדולות של בגדים בשמחה. "איכות סביבה" מושלמת!

לטעמי, ואני מקווה שילדי לא ינטרו לי - זו ממש דרך מצוינת לגדול.

אנחנו מאד שמחים ומעריכים מה שיש לנו, ובשורה התחתונה אני חושבת שהילדים מקבלים יותר התפתחות, קשרים חברתיים, ובמיוחד שמחה - מאשר ילדים אחרים.

אנחנו קונים כמעט רק חומרי גלם של אוכל (טוב, חוץ מקורנפלקס וקטשופ), וכשהילדים רוצים משהו טעים - הם אופים. גם הילדה בת 8 מכינה לבד עוגיות.

אנחנו משמחים את עצמנו בהמון יצירה מחומרים נפסדים או מחנויות הכל בשקל וחצי, מפטפטים בחצר, מארחים חברים של הילדים והם מתארחים אצלם. לדעתי - בסופו של דבר הכי כיף זה הדברים הפשוטים.

נכון שבקיץ קשה לנו לצאת למקומות יקרים, אז יוצאים פעם אחת, ובשאר הפעמים - יוצאים לפיקניק בחורשה, לגן שעשועים שווה בעיר השכנה, לבני דודים וכו'. לא נראה לי שהחופש של הילדים שלי פחות נחמד משל אחרים.

אנחנו באמת אומרים 'לא' לא מעט, אבל בדרך כלל מציעים אלטרנטיבה. אגב לדעתי MP אחד מספיק לשלושה ילדים, שכל אחד יקבל אותו יומיים בשבוע, ובשאר הזמן ידבר עם חבריו לנסיעה. אפשר להציע מסטיק בלי סוכר, אם יש צורך.

נקודת המוצא, לדעתי, היא שאנחנו כהורים ניתן בשמחה כמיטב יכולתנו, ומה שאין לנו - סימן שלא צריך להיות.

אני מקווה שזה לא נשמע חד מימדי, נראה לי גם שאנחנו חיים די בבועה מבחינת ההוצאות של החברים, אז יותר קל לנו.

בהצלחה רבה!!

קודם כל רציתי להגיד כל הכבוד על השמחה במה שיש.

האמת שגם אנחנו שמחים במה שיש ומודים לקב"ה על כל מה שהוא נותן.

אבל מצד שני, אני שוב אומרת שבתור ילדה לא היה לי קל. אם אני זוכרת את זה עד היום זה כנראה הפריע לי מאוד.

למשל אני זוכרת שתמיד הייתי מקבלת בגדים מבנות דוד מאיזור בני ברק, ואני הייתי מה שנקרה מתנחלת, הבגדים היו ממש

שונים ממה שאחרות לבשו מסביבי, ובתור ילדה זה ממש הציק לי. רציתי כמובן להיות כמו כולן. וגם לא אהבתי את הסגנון הזה. אני לא רוצה שהבנות שלי ירגישו כך. אז אם אנחנו מקבלים בגדים שמתאימים למה שהבנות אוהבות אז מעולה,

אבל אם זה לא מוצא חן בעינהן- אני לא מחייבת לקחת. (כמו שאם זה לא מספיק צנוע אני לא אקח.)

(ואגב אני מתה על חנויות ואתרי יד שניה למשל חדרי הילדים שלנו נראים מקטלוג מעצבים והכל נקנה ביד שניה ושופץ.)

יש לי גם חסכים בדברים אחרים. וכמה שנגיד שהעיקר שנותנים לילדים חום ואהבה ונשמח במה שיש,

אני לא מרגישה שזה מספיק. אני מרגישה שצריך לתת להם את מירב האפשרויות לגדול ולצמוח טוב, עם אופקים רחבים,

מגוון תחומי עניין (במיוחד לילדים שביה"ס הורס להם את הרצון ללמוד ולדעת, ארצה לתת להם את זה מכיוונים אחרים.),

וגם הרגשה שיש להם. הרגשה שלא על כל דבר אומרים להם לא. נכון לא צריך לגדול מפונקים ( תכלס גם אין הרבה ילדים

שההורים יכולים להרשות לעצמם לפנק יותר מידי.) אבל איך מוצאים את האיזון ועל מה מוותרים?

עקרונית אני חושבת שלכל גיל יש את הסדר עדיפיות הנכון

לדוגמה בגדים יפים יתאימו לגיל ההתבגרות

משחק איכותי(קפלה/לגו) יתאימו לגיל 3-7 

וכן על זה הדרך

מה שכן- חוויות משפחתיות הן נחוצות בכל גיל. אלו רגעים שנחרטים בזכרון של הילדים לתמיד!

כמובן שזה לא חייב תמיד לבוא עם בוחטה כסף בצד. גם יציאה לפארק הסמוך עם ארוחת ערב קלילה היא חוויה נפלאה.

שגם אם היתה לך אפשרות לא היית מרשה להם הכל, כנראה מסיבות חינוכיות.

אז בואו לא נתלה כל סירוב שלנו במחסור של כסף.

 

ועדיין יש דברים שהיינו רוצים לתת להם ואין באפשרותינו 

כלל ברזל "הילד לא צריך להרגיש מה המצב הכלכלי בבית" לא כשחסר ולא כששופע, הילד צריך להרגיש יציב!

ומצד שני רוצים להנחיל איזו אחריות כלכלית וידע מתאים. 

אז

יש כסף ברוך ה' אבל אנחנו מעדיפים לנצל אותו בדרך הזאת ולא בדרך הזאת

החלטנו להקציב לטיול הזה סכום מסוים ולא לבזבז את כל התקציב על יום אחד\ חוג אחד וכו..

יש שיתוף כללי ואין כניסה לפרטים

עד כאן איך לא מכניסים אותם ללחצים שלנו ובכ"ז מתנהלים נכון 

 

לגבי איך מחליטים 

טיפ קטן ששוה המון

לא משנה במה את או בעלך עובדים ולא משנה כמה משלמים לכם לשעה או לפי כל חישוב אחר

תמיד תזכרו

שעה שלכם מחושבת בבית לפחות פי 10 אם לא יותר מאשר בעבודה 

זה נכון בשביל המוטיבציה להשקיע בילדים 

וזה נכון כדי להבין שאם את נותנת שעתיים עבודה נטו בבית אז חסכת יום יציאה עם כל המשתמע מכך

הילדים מעריכים ומרוצים 

אתם לא הוצאתם מה שאים לכם 

נשאר כסף וכוח למחר 

יש שיגרה בריאה גם בחופש . שזה לא פחות חשוב

 

טיפ שני תנו לילדים לבחור כשאפשר 

כך גם יבינו שאי אפשר הכל וגם ילמדו הלכות בחירה

 

יום ראשון שעה

יום שני שעתיים

וכו'

ימים מרוכזים להורים שילוו את הילדים שלהם (באותה מתכונת -שכל יום מוסיפים שעה נוספת) כדאי לברר אם גם אצלכם זה ככה.

מן הסתם שבפעמיים היחידות שרשמתי לגן, היה באמצע אוקטובר....

יש לי רעיון עבורך שאם יהיה רלוונטי יהיה פתרון לחודשיים וחצי הקרובים (עד תחילת שנת הלימודים הבאה זה בקושי חודשים וחצי, נשמע טוב יותר מ3 חודשים)

 

אולי רלוונטי לעשות מנוי לבריכה?

בריכה זה תעסוקה ליום שלם לילד בגיל הזה

אם הולכים בבוקר: אחה"צ עייפים, ואפשר להסתפק בפעילות קלה והליכה לישון מוקדם

אם הולכים אחה"צ: אז בבוקר צריך לנוח כדי שיהיה כוח, וההתארגנות וההתרגשות מתחילה עוד לפני הצהריים.

 

וגם לקנות טרמפולינה קטנה שהוא יוכל לקפוץ ולהוציא מרץ

ברכבת,באוטובוס,נסיעה לים,נסיעה לשוק,נסיעה לדודה.

ציור בגירים על לוח או מדרכה... ציורי קיר עם צבעי ידיים (תולים על קיר נייר גדול בגובה הידיים שלו ונותנים לו לצבוע להנאתו)

וכן, גם חול, מים וכאלו מעסיקים אותם שעות... :-;

באתי להגיד לוותר על תחתוני גמילה, אבל אז ראיתי את השורה האחרונה...

ובכל זאת, לדעתי יש משהו מבלבל בתחתוני גמילה, מעין שלב ביניים לא מוחלט, "פספסתי או לא?" "הצלחתי או לא?" "אני עם טיטול או לא?".

זה דבר ראשון. דבר שני, צר לי לבשר לך שמהשלב של הפספוסים והנקיונות והכביסות כנראה שלא ממש תצליחי להתחמק...גם ילדים שממש גמולים מפספסים לפעמים, ויש גם רגרסיות בגמילה.

אני רק יכולה לנחם אותך שמתרגלים לזה ולומדים לנקות חיש קל ולא ליחס לזה חשיבות גדולה מדי.

 

ובל זאת, משהו שעובד טוב בגמילה- צבירת מדבקות שמובילה לקבלת פרס כלשהוא.

הייתי מתחילה בפרס על כל פעם שהוא הולך לשרותים, אפילו ברמה של תמר, חמוציות, שוקולד צ'יפס אחד או שניים (זה מה שהולך אצלנו) וכד'.

אחרי שהוא יתרגל קצת, אז אפשר להכין דף עם שורות שיהיה על המקרר, וכל פעם שיצליח, יקבל מדבקה. כל פעם שישלים שורה, יקבל פרס.

אפשר לקנות מראש כמה פרסים בשקל ולתת לו לבחור כל פעם, ואפשר לצ'פר בפרס אכיל כלשהוא.

זה לא ישאר לנצח, הוא יתרגל באיזשהוא שלב, ואיכשהוא ענין המדבקות ישכח והוא יצליח גם בלי המדבקות.

אצלנו, למשל, עברנו דירה, לקח כמה ימים עד שמצאנו את דפי המדבקות, ומאז בעצם לא משתמשים בהם.

בהצלחה. ואגב, קצת חומץ בתא המרכך עוזר מאוד להוציא ריחות כאלה מהבגדים...

אז עד מתי אמורים להרים שטיחים?? (אני חייבת שטיחים בבית! נראה לי קר ומנוקר בלי...), ועד מתי עוטפים את הספות??! (הספה אפילו לא שלנו!!)

איך אפשר לנקות דברים כאלה?!

וואי... אני לא בנויה לדברים האלה..... חח..

איך בכלל מתחילים לגמול. נשמע שאתם בשיא הבלגן ואני עוד לא שם.

שנה ורבע שרק עכשיו מתחיל לקלוט שיש בטיטול דברים מגעילים, אבל עוד לא התחלתי עם סיר וישבנון וכולי.

איך מתחילים?

קראתי את ההצעות של יוקטנה וזה לא עבד לנו עד כה. וגם פעם אחת שניסינו סיר -אותי זה מגעיל יותר מטיטול. ולהחזיק בשירותים כל פעם - נראה לי דורש יותר מדי.

איך מתחילים?

שיהיה בשל יותר, וידע לדבר ולהגיד כשהוא עושה ואז להתחיל לדבר איתו על זה.

א. כשילד מתחיל לדווח לך על כל פעם שהוא עושה, או שמעצמו מתחיל להוריד טיטול, זה סימן שהגמילה קרובה.

איך גומלים? יש הרבה דרכים. אבל בגדול, עם הרבה תגמולים ועידודים, וגם עם הרבה סבלנות. יש כאלה שנגמלים בקלות ויש כאלה שלוקח להם הרבה זמן והרבה פספוסים. לא חייבים סיר, למרות שזה יכול לעזור, אם הסיר בסלון, נניח, ואז לא צריך לרוץ רחוק. זה קצת מגעיל, מסכימה...אז ישבנון זה גם פתרון טוב.

 

ב. לגבי השטיחים, נראה לי שיהיה איזה ויתור שתצטרכי לעשות. או לוותר על השטיחים, או לוותר על הנקיון שלהם...

השטיח שלנו ספג די הרבה פיפי, ואפשר לשפשף עם חומר ניקוי או מרכך, וזה לא כ"כ נורא.

כמובן שאם יש לך שטיחים שווים ויקרים זה באמת חבל, אולי כדאי לעבור לשטיחים זולים יותר ואז לא מתבאסים על כל פעם שהם נרטבים או מתלכלכים.

ככל שתהיי יותר נינוחה בענין, ולא תהיי לחוצה על ההרטבות, כך זה יקרין אליו נחת בנושא ולא יצור לחץ. כי לחץ בתחום הזה לא עוזר, ורק יכול להרוס. (לא שאני מעולם לא התעצבנתי, כן? אבל בגדול צריך רוגע וקבלה של הענין)

 

אז עד מתי עוטפים ספות? עד שהקטן שלכם יהיה גמול...זה יכול להיות הרבה זמן. אין מה לעשות, בית עם ילדים צריך להתחשב בילדים. ועדיף לעטף ספות מאשר להלחיץ את הילדים שלא ילכלכו אותן כל הזמן.

תגרמי לו ל"דעת" שהוא עשה, להיות מודע לכך... למשל אם הוא עשה גדולים- אז להגיד לו- ע"שית גדולים? בוא נחליף לך" וכו'.  כשאת רואה שהוא מודע, ואת מוכנה נפשית להתחיל בשבוע וחצי (בערך) של ריצות לשירותים וניקיון רצפה, אז (מה שאני עשיתי היה תורידי לו את הטיטול בבת אחת (כן, גם בלילה)  , ביומיים שלושה הראשונים לשאול אותו כל 20 דקות אם הוא צריך ל"קטנים" וגם לקחת אותו. גם אם הוא עשה עשרים דקות  לפני, לקחת אותו שוב לשירותים. אחרי יומיים שלושה, רק תשאלי אם הוא צריך, ולקחת רק כשיגיד שיש לו. בערך שבוע אחר כך את יכולה גם להפסיק לשאול.

 

וזהו

 

 

בערך שבועיים- חודש אחר כך יש רגרסיה. לשים לב לא להתפעל או להתעצבן על הילד שמפספס. אלא להגיד בנחת: "פעם הבאה תקרא לאמא/אבא כשיש לך קטנים. קטנים עושים בשירותים" וכו'

 

בלילה זה יותר מסובך והוא יפספס יותר מביום. חשוב לא לתת לו לשתות הרבה לפני השינה ולהקפיד לקחת לשירותים לפני שנרדם.

 

בהצלחה!

נכון זו תקופה לא פשוטה,חשוב מאוד לפני השינה לדבר עם הילד על הקימה לשירותים עד שהוא יפנים את זה הוא מעצמו יקום,כמובן שיש פיספוסים וכביסות אבל אם תבואי בראש חיובי זה ילך מצוין כמובן לציפר בסוכריה או פרס ואל תדאגי זה לא ימשך לנצח.לרוב ילדים כשהם באמצע משחק או משהו שהם מרוכזים בו הם לא מיד הולכים לשירותים הם מתאפקים ואז מפספסים אם את רואה שהוא מתאפק ומתחיל ל"רקוד" ,תקחי אותו את אל תחכי שהוא ילך לבד ודרך אגב זה קורה גם לילדים גדולים ואני מדברת בני 5,6,7.העיקר לא להלחיץ את הילד ותראי שהרצון לגמילה בא ממנו בלבד ככה ילך בקלות

תחתוני הגמילה עבדו לא טוב.. הם קלטו מהר מאוד שזה סוג של טיטול ואפשר לעשות בו חופשי (השתמשנו בהם בעיקר ביציאה מהבית).

 

הגמילה שהייתה לי הקלה ביותר היא של הבן השלישי, לפני כשלושה חודשים. לקחתי יום של חופשה (חוה"מ פסח) והחלטתי שאני גומלת וזהו. הורדתי את הטיטול ו..... הוא לא גמר לפספס. לקחתי לשירותים, אחרי דקה- שלולית על הרצפה.. התייאשתי מהר מאוד, החלטתי שהוא בכלל לא בשל (למרות שהוא בוגר מאוד ומזמן מבקש ואפילו לפני האמבטיה עושה בשירותים). 

בעלי לחץ שנמשיך (ועזר לי המון!!), ולמחרת כמעט שלא היו פיספוסים!!

 

החלטתי לגמול מיד גם בלילה וזה הלך מצויין! הוא פשוט קלט להתאפק, וזהו! ב"ה.

 

 

ב"הצלחה רבה!

קודם כל יש את השיטה של הלוחשת לתינוקות- לקחת אותם 20 ד' אחרי האוכל לסיר / אסלה, ולתת להם לשבת, להסביר להם מה עושים שם וכו', מתוך רעיון שמתישהו יצא להם, אפילו בטעות, ואז אפשר לעודד אותם על זה וככה הם לאט לאט מבינים.

יש גם את השיטה שהזכירו- להוריד בבת אחת. 

 

בכל מקרה אל תדחי את זה לגיל מאוחר (אחרי גיל שנתיים בעיני זה כבר מאוחר, ככה מראים המחקרים החדשים בעניין שאומרים שפעם היתה גמילה בגיל 1- 1.5 ש', ועכשיו עם החיתולים זה נוח להורים והם דוחים את זה. כמובן חברות הטיטולים מרוויחות, אבל זה עושה בעיות בגמילה אח"כ).

 

וכמובן מצטרפת לכל מה שאמרו לפני- גם אח"כ יש פספוסים, יש בעיות של הרטבת יום / לילה וכו' כך שלא להתרגש מהלכלוך, ובוודאי לא להתעצבן ולכעוס....

 

ב"הצלחה

אז ככה אני מדברת מנסיון שלי (יש לנו 5)

הרבה פעמים עוזר ללכת יחד לחנות לקנות תחתונים(מבד) ולעשות מזה טררם שלם,לספר לגננת סבתא דודה וכו.

אפשר גם לעשות טבלה שבא כל פעם שהילד עושה באסלה להחתים חותמת, להדביק מדבקה.

להחליט מראש עם הילד שכל 4 מדבקות חותמות מזכה בפרס קטן(האלה שקונים בחניות ששל ה2 שקל.

מניסיון של 5 זה עובד.

תחתוני חוסר אמון בילד...

פרס על כל הצלחה עובד טוב, אבל לא חייבים.

בלי אמון מלא של ההורים עם נכונות לשאת בקשיים ובנפילות שבדרך,

לילד מאד קשה להגמל. הוא זקוק לליווי שלך ולהכלה שלך את הכישלונות שלו.

אף אחד לא יכול לקפוץ בבת אחת דרך כל כך ארוכה.

גמילה בלי לכלוך היא בקשה לא סבירה בעליל

אז בינתיים אני ממשיכה עם תחתוני הגמילה...

התחלתי גם לצ'פר אותו כשהוא מצליח לא לעשות בתחתונים.... אז הוא נורא התלהב, והלך לשירותים בערך כל 5 דקות... חח..
אבל בסופו של דבר, כשהיה לו באמת מעניין הוא לא טרח לבוא לשירותים.. ולמרות שהוא לא קיבל פרס - אני לא בטוחה שהוא הבין את הרעיון =/

מה זה שכולכם נגד תחתוני גמילה?! אין פה מישהו שניסה ומרוצה מזה???....

בכל מקרה, אני מעדיפה את ההדרגתיות, לאט לאט לאט... לא רוצה בבת אחת...

ולגבי הניקיון - איך אתם מנקים את זה כזה מהר? נראה לי שאם הוא יעשה פתאום על הרצפה אני לא אדע מאיפה להתחיל.. שלא לדבר על ספה... ואיך באמת עוטפים את הספות?!

 

אוף.. הלוואי שזה יצליח עם תחתוני הגמילה... 

פשוט ניסינו את התחתוני גמילה הילד לא נגמל...

עד שהוא לא חש את את הרטיבות בתחתוני בד רגילים, אין לו צורך להתאמץ ולעצור באמצע משהו חשוב כדי ללכת לשרותים.

זה משחק מאד נחמד, אבל לפחות אצלי ממש לא גמל אלא רק בלבל...

לגבי הנקיון- אין לי מושג איך עוטפים ספות, אני משתדלת שלא ישבו על הספות בשלב כזה ויורדת לרצפה לשחק איתם כדי שלא ירצו לבוא לספה...

ושטיחים- אני לא שמה בקיץ.

אז כל פעם שבורח קצת מנגבים במשהו, ובערבים- צריך לשטוף יותר את הבית....ולהריץ יותר מכונות...

(אני משאירה רק עם תחתונים ואז להחליף כל פעם רק תחתונים זה ממש לא נורא...)

אם נראה לך שהבחור מוכן,אז לכי על זה.

מהתאור שלך נראה שהוא בשל.

אין טעם לחכות עד גיל 3.5 .

בדרך כלל הילד בשל וההורים עוד .

(הייתי 6 שנים גננת לגיל הזה)

אני זו שהצעתי לקנות תחתוני  בד ולתת צופרים על ההצלחות

כל מה שהצעתי עשתי  בעצמי וזה עובד (יש לנו 5 והם ממש גדולים.

תמיד אם רואים שהילד לא בשל אפשר לחכות עוד חודש ולנסות שוב.

אסיים בסיפור כשהייתי גננת הייתה אצלי ילדה בגן שבגיל שנתיים הורידה לעצמה את החיתול

  והתפנתה בשירותים אלרי כמה ימים ראיתי שהילדה בשלה ודברתי עם אמא שלה ,האמא שתפה פעולה ותוך יום הילדה היתה גמולה לגמרי גם בלילה.

האמא לא הפסיקה להודות לי על כך עד שהילדה עלתה לגן עירייה.

גם לנו היו שניים צמודים והגדול מכור למטרנה.

קודם כל חשוב לדעת שזה מאד מזיק לשיניים במיוחד לפני השינה.

אנחנו לא גמלנו אותו, אלא בגיל יותר מאוחר. בכל מקרה בגיל שלו את כבר יכולה לדלל לו את זה. אנחנו הגענו למצב שכל פעם הורדנו והורדנו עד שהיינו שמים קמצוץ קטן...לעשות קצת צבע.

עד שנותנת רק מים.

אפשר לנסות לדלל בהדרגה אך לדעתי האישית לא כדאי לעשות לו גמילה עכשיו.

כמה רופאי ילדים שהתייעצתי אמרו לי שעד גיל שנתיים המטרנה מזינה מאד לילד ונותנת לו ברזל וויטמינים חשובים, כך שאם הוא לא אכלן גדול זה חשוב עוד יותר.

זה דבר ידוע שבזמן יציאת שיניים הם רוצים יותר מטרנה ופחות אוכל מוצק ונראה לי שכדאי לתת לו את הזמן לחזור בעצמו למוצקים הרגילים ברגע שהחניכיים שלו יפסיקו להיות רגישות, מאשר לעשות לו גמילה כשיש לו כל כך הרבה מעברים עכשיו בחיים...

אולי כדאי להכין ארוחת ערב מושקעת ומגרה ביחד עם סיפור תוך כדי, לאכול ביחד איתו וכך יאכל לפחות מעט לפני המטרנה ובהדרגה ישבע כמו שצריך וכבר לא יצטרך מטרנה.

באמצע הלילה, בהנחה שהגדילה שלו תקינה , הוא כבר באמת לא צריך מטרנה וזה לא בריא לשיניים.

אני עושה בהדרגה- ממטרנה לתה בלי סוכר (או מעט מאד) ואח"כ עוברת למים עד שהם מפסיקים לרצות לגמרי...

ולי תחשבו לעבור למקום מבודד יותר...זה ממש מכעיס!

רב הילדים מעל גיל 3 לא ישנים צהריים,אז ברור שהם בגינהה שלהם.למה לקנות בית אם גינה אם אי-אפשר להיות בה...אבל בלילה אחרי 11 את צודקת.לפי דעתי מי שרוצה לליששון הוא יישן.אני גרה בבבנייןן יש ושומעים הכל -כל מה שקורה אצל שכנים--אין מה לעשות

גם הילדים שלי נמצאים בחוץ בצהרים ועושים רעש,

ב"ה רעש של ילדים זה דבר חיובי ומשמח,

וגם אני שומעת ומשמיעה לשכני,

אני רק תוהה מדוע אנשים לא מנסים להתחשב גם בסובבים אותם - 

זה לא רק עניין הרעש, אלא בכלל התחשבות

יש לי שכנה שבאה להודיע לי לפני שהם עושים "על האש" כדי שאוריד כביסה - אם יש.

מה רע בזה? סתם התחשבות נחמדה ונעימה.

לא כל כך מסכימה ש"אין מה לעשות". לא מסכימה שבגלל הצפיפות לא צריך להתחשב אחד בשני

ושכל אחד יכול לעשות מה שבא לו.

לא מבינה למה אחרי לידה אני צריכה לשמוע כל הצהרים וכל הזמן כדורסל בתוך החלון שלי.

זו היתה כל השאלה.

 

לא כתבת באילו שעות בדיוק הם מפריעים, ואני גם לא יודע להגיד האם בין14-16 זה סביר.

אבל מה לעשות שיש משפחות שהם יותר תוססות ומרעישות, ויש יותר שקטות

ואם הם מהסוג התוסס, אז מה שאת קוראת לו התחשבות, הם קוראים בית כלא, וזה בכלל לא שייך מבחינתם.

לכן אולי תכתבי באלו שעות מדובר, ומה בדיוק את מצפה, וינסו לכתוב לך האם הדרישות שלך מקובלות

בדיוק מה שכתבתי - 

בצהרים, בסביבות 14:00-16:00 (וזה לא שישנים אצלי, אבל אלו שעות של מנוחה אחרי הגן/ביה"ס ולפני שאר הצהרים)

ובשבתות בשעות הצהרים. (כל אחד נח בזמן אחר. אני לא מתכוונת להתווכח על הדקה. אבל בגדול - שעות צהרים.....)

זה לא שאנחנו גרים בבתים קטנים ויש רק את החצר כמפלט.

לכולם יש 2 קומות, יש עוד חצר שלא גובלת עם בתים - משפחה שממש תוססת ולא מצליחה להתעסק בתוך הבית, יכולה למצוא פתרונות. 

אפילו להיות בחצר ופשוט לא לצרוח. זה מסובך?

 ובכלל, התשובות שניתנות פה, כאילו יש ילדים שאי אפשר לשלוט עליהם או לשים להם גבולות - לא יודעת, קשה לי עם זה.

אם מדובר ברעש רגיל ונורמטיבי שילדים עושים אז....

כל הבאסה, אין כ"כ מה לעשות.

אני גרה בשכונה צפופה מאד עם המון ילדים, ב"ה.

גם פה ממש רועש בשעות צהרים ואחה"צ.

זה ילדים וזה טבעם, הם עושים רעש.

סה"כ אם מדובר כמו אצלינו בשכונה צפופה עם הרבה ילדים בשביל רעש חזק לא צריך שהילדים יהיו צעקנים במיוחד.

עשרות ילדים בין בתים צפופים שמתנהגים בצורה רגילה ונורמטיבית עושים המון רעש, אין מה לעשות...

 

בקשר לשעות, לבקש שקט אחרי 10 בלילה נראה לי ממש הגיוני.

אבל.. בין 14:00 ל- 16:00 אלו שעות שאפילו הסבתות שלי עבדו בהם (שניהם היו צריכות להיות היום הרבה מעל 80).

דווקא אלו השעות שהילדים חוזרים מביה"ס (זה דבר שעושה המון רעש- מנסיון).

בשעון חורף אלו שעות האור.

בהרבה בתים הנשים לא נמצאות בשעה כזו בבית וחלק מהילדים כן עם בייביסיטר/ אחות גדולה / סבאסבתא הגיוני שיהיה כזה רעש.

סליחה, אבל אני באמת לא מבינה את ההבדל בין 14:00-16:00 לבין 16:00-18:00.

כמה אנשים ישנים היום בשעות האלה (ואם אי פעם זה בכלל קרה בישראל...)????

אמא שלי הייתה מורה והרבה פעמים היתה בשעות האלו בבית כשהיא נרדמה בהם זה היה במקרים ששום רעש לא היה מפריעה לה....

חוץ מזה, שכל תינוק יש לו את שעות השינה שלו. הבו שלי ישן מ-10:00 עד 11:00 בבוקר בגיל 9 ח' בערך, אז מה, בגלל זה לכל השכונה היה אסור לשחק בחוץ כי הבן שלי ישן???.

 

כמובן שאני מדברת על רעש רגיל והגיוני של עשרות ילדים בין כמה בנינים צפופים.

 

 

זה מה זה מעצבן שמפריעים לך לנוח!!!

חדרים ברמה, אוכל מעולה בכשרות מעולה. אנשים טובים ונחמדים. מקום שקט ויפה.

אפילו באלון תבור היינו בחדרים נורמליים יותר.

אבל אם את מסתפקת ברמה של ביה"ס שדה - שניהם סבבה.

בקשת כשרות מהדרין, לא יודעת אם זה כך גם באלון תבור.

באלון תבור יש יותר נוף. מקום מדהים.

קשת זה יותר בתוך המושב - פחות רואים נוף.

יש שם מגוון יפה של ספרים לילדים.

 

קיבלנו השנה מהגן. ספר מקסים ביותר

 

ויש גם את הספרים של פינוקי שאהובים ביותר על הילדים

"מתוך הלב של תמי", של חיים ולדר וא' רענן. מתאים בדיוק לגיל. של הוצאת פלדהיים, ואפשר, אני חושבת, להשיג בכל חנות חרדית.

"הספר המתוק הזה" "הספר החמוד הזה"-

אהובים מאוד מגיל שנתיים ומעלה, ספרים גדולים- המלצתי- לרכוש מצופים ניילון- זה מאריך את ימיהם מאוד, ניתן לתת לילדים לקרוא בזה לבד.

 

עוד המלצות: "מה ומי בעולמי"- מלמד על בעלי חיים, כלי תחבורה וכד', בלשון פשוטה וקלה, ציורים מרהיבים.

אמא, ספרי לי/ אמא ספרי לי עוד.

 

אני מכירה חנויות ספרים בגאולה, לא יודעת איפה יש עוד.

כתובים עם חרוזים וקשיחים. הגדול שלי מאד אוהב שאני מקריאה לו. אי

שמדבר על רגשות. יודעי ם למה אני מתכוונת? שכחתי את שמו

אבל זה ספר נפלא

זה ספר חביב אבל ראשית זה ספר ישן (למשל ציור טלפון חוגה) שנית הוא חרדי מובהק וזה מתבטא מאד בציורים ובתוכן ולא כולם זורמים עם זה.שלישית התכנים לא ממוצים ומסודרים מספיק לדעתי (הייתי עושה לו עריכה דידקטית) והרבה מהתכנים לא מתאימים לגיל שנתיים.

אבל עם מסר מתוק מתוק. 'צב על הגב' ממליצה בכל פה!!!

גם עם איורים מגניבים ביותר, וגם עם הרבה מסרים טובים שנקלטים אצל הילדים

נראה לי שאפשר להשיג בכל מיני מקומות בארץ ולא דוקא במאה שערים.

יש בגבעת שאול חנות דני ספרים

יש בסנטר 1 חנות לספרים ומשחקים לדתיים.

 

יש סדרות שנכתבו לחרדים כמו "אלי לומד להזהר"  - אני לא סובלת את הספרים האלה:

1- העברית רחוקה מלהיות משובחת למרות שנראה כאילו שכן.

2- מרוב ללמד דברים נותנים לילד רעיונות שלא היו לו בראש קודם.

3- וכמובן המבניות של המשפחה - האמא תמיד בבית עם חלוק 

 

יש ספרים רגילים כמו :  עכברון הביתה שב.  אליעזר והגזר.  כספיון, מרים והים.

ספרים של לוין קיפניס.

 

בדרך כלל, מה שנקלט כ"רגיל" זה מה שהאדם שמע בעצמו..

 

יש מקום לחשיבה לְמה רוצים להרגיל..  אם כי כמובן יש אופציה למיגוון.

אך חלקם בהחלט טובים וחלקם  לא.

באלה שציינתי יש דברים נחמדים/מסבירים/מושכים את הילדים

וחלק לא הכנסתי הביתה.

 

בעקרון אני קוראת את הספר בחנות וקונה רק אם הוא נראה לי בעל תוכן.

(זה קרוב לתחנה מרכזית). הילדים שלי מאד אוהבים את הספרים של "אלי". העברית לא משובחת והמציאויות קצת מוגזמות אבל התמונות משובחות והשפה קלילה. גם יש לימינציה לדפים. פעם אמרתי לילדי שאני "מרחמת" על ההורים של אלי...

אנחנו הקראנו לילדים:

 

שלום לך אורחת רבקה אליצור

יום של שיר של אלישבע שרייבר

סיפורים לימים טובים אמונה אלון

סיפורים לקראת שבת ערכה מירי ברוך

מאוד מומלצים!

הרוב לא מתאים לגיל שנתיים אבל החריזה טובה להם (וסבתא בלומה מצחיק אותם בדומה לתירס חם). יש לאמונה אלון עוד סיפור טוב שלדעתי מתאים לשנתיים "הסוכריות של חנוך".

מומלץ וגם מאוייר יפה. 

 

הלכתי להסתכל על מדף הספרים וגיליתי שהרוב לא בהגדרת "תורניים" אם כי אני די ביקורתית בספרים. (במשך השנים השתחלו גם כל מיני..)

 

בגזרת הלא תורניים אבל לטעמי בסדר- 

שפת הסימנים של נועה (הבת שלי מאוד אוהבת)

הקטר הכחול שיכול

 

יש חנות של דני ספרים בכנפי נשרים- גבעת שאול. ויש גם חנות של פלדהיים ברחוב בית הדפוס , יש להם גם סוג ב' בזול.

 

קריאה מהנה!!

אם אני זוכרת נכון, באחד הספרים יש אולי סיפור שמדבר על חג המולד,

אז אותו לא הייתי קונה. יש 3 ספרים שונים, קל לעבור ולבדוק אותם.

מלבד זאת - סיפורים מתוקים, קצרים, עם תמונות כיפיות.

מגיל שנתיים ועד כתה א'...

יש לה הבנה וחיבור מיוחד למתחולל ברגשות הילד. לדעתי רוב סיפוריה מתאימים רק מגיל 3 ומעלה.

הביצה שהתחפשה כתבה במפורש שהיא מיצתה את הספרים החילוניים ורוצה ספרים תורניים על רמה

במקום לענות לה לשאלתה, כולם כאן נותנים ספרים חילוניים שלדעתם הם "בסדר". היא לא שאלה על זה ולא זה מה שהיא מחפשת.

או שמביאים לה ספרים תורניים שלדעתכם הם לא משהו. גם את זה היא לא ביקשה.

תתייחסו לשאלה שלה וזהו:

 

לשאלתך:

אני ממליץ על כל הספרים של גדי פולק (מעשה שלא היה, סוף מעשה וכו'), על הספרים והדיסקים של "משיבת נפש" - מעשה מחכם ותם, העני והיהלום וכו', על הספר תוליק ועץ התפוחים של גל אדרי, כפי שכתבה "כינוי סתמי", ועל הספרים "בן של אבא", "בת של מלך".

חלק מהספרים האלה קנו לנו מתנה ואינני יודע איפה, חלקם קניתי דרך מישהו שעבר בבתים אצלנו ביישוב. יש לי את הטלפון שלו אם את מעוניינת.

יש לנו ספר אחד שלה והילדים מאוד אוהבים

סדרת איילת מאד מאד נחמדה וזורמת ביחד עם הילדים כמו איפה אילת, אילת מטיילת, החתולה של איילת (זה מה שאני מכירה).

 חנן הגנן - ספר מופלא לדעתי האישית גם למבוגרים. 

במישור ה"דוסי" אנחנו קראנו המון "שלום לך אורחת". סיפורים לימים טובים של אמונה אלון - מקסים!!! (וגם אומץ בהאהבה במעון הלא דתי של הבן) 

 

קריאה נעימה

נאוה 

 

נראה לי הדיסק יותר נחמד מהספר (לא התחברתי כ"כ לציורים..)

אני שמעתצי את הדיסק בטרמפ והתלהבתי, אבל אולי זה מגיל יותר גדול..

 

בסנטר וואן יש חנות ספרים די נחמדת וחדשה, ליד פיצה סנטר.

מניחה שאפשר למצוא שם..

אחד הספרי ילדות הזכורים מאוד לטוב!!! רעיון מהמם!

תורני - יש ספר "נסיכה של אבא" מאת רות ישראלי

ספרים של רבקה אליצור

בחרדי- מנוחה בקרמן כותבת אחלה, יפה, חינוכי וכו' יש לה כל מיני "הספרייה הקטנה" - ספרונים קטנים מהממים! מתחמם הלב להיזכר.. יש "הספריה הגדולה" - רמה טיפה יותר גבוהה (דינה די ומיכאל זה מזה...)

בהצלחה!

אלחנן ברח לכביש של מנוחה בקרמן, ספרונים בהוצאת טללים כגון " צבי צב ובית על הגב", "טיול תעלול" - לא כולם מתאים לגיל שנתיים ולכולם יותר מידי מלל אבל הציורים מושקעים, המסרים נאים ומועברים יפה ויש לימינציה לדפים. "אמא מה זה?" מאת ח' וקס גם של טללים ומתאים מגיל שנה עד ארבע! יש הרבה ספרים טובים מההוצאה הזו. יש סדרת מוישלה של אחת המנוחות(פוקס או בקרמן). זה בדפים קשיחים. הגרסה הראשונה לדעתי טובה יותר.

ספריות היום זה בחינם

ואם רואים בספרייה ספר במיוחד מוצלח ששווה לספר שוב ושוב, אז אפשר לקנות לבית

יש ל"גרסא דינקותא" סיפורי תנ"ך וחזל בספרים עם דפים קשיחים, איורים צבעונים וברורים אבל המלל מתומצת מידי. להזמנות: 0528698839 .יש להוצאת" ושיננתם לבנך" את חמישה חומשי תורה מעובדים לילד בדפים עם למנציה ותמונות יפות. ההסבר לא לגיל שנתיים. להזמנות: 025374849, 0527624840. יש ספר מתוק מאד בשם "מי אני?" ובו מצולמים ילדים קטנטנים מחופשים לבעלי מקצוע עם כיתוב קצר קליל וקליט. מומלץ מאד! נ.ב אני לא עובדת בשום הוצאה או חנות ספרים ואני לא מתכוונת לעשות פרסומת אלה לעזור.

יש לה כמה סדרות.

מה שאני זוכרת עכשיו לגיל שנתיים - זה דדי-גמדי. סדרה מתוקה מתוקה, ספרים קשיחים.

יש לה המון סדרות, לכל מיני גילאים.

אני אוהבת אותה הרבה יותר ממנוחה בקרמן - שהיא יותר מידי מכניסה מסר לכל סיפור בצורה מאוד בולטת (להקריא ספר שלה לילדים זה כמעט כמו להקריא דרשת-מוסר...)

למנוחה בקרמן לעומת זאת יש הרבה ספרים על ידע כללי - צורות, חיות, וגם כשכן יש מסרים מוחצנים - הם מובאים בצורה מאוד מושכת ומשכנעת.

בחנויות ספרים של החרדים תמצאי הרבה ספרים יפים.

ובכל זאת, קורה שמשנים את דפוסי השינה, וכשהיא קמה אז זהו? לא חוזרת לישון? ואז אחרי כמה זמן עייפה שוב?

וגם לאחר מכן, יקיצה או שתיים (שירותים) בליווי. לאחר מכן -  עד גיל 5 בערך -  הם עוברים ללכת לשירותים בעצמם, בלי ההורים.

חשבנו על שיניים - לא מרגישים כלום!! אולי מתחיל לצמוח ולוקח זמן עד שיוצא?? לא מרגישים שינים!!

לוחשת לתינוקות - איך משיגים את הספר הזה?? שווה לקנות אותו?? איפה אפשר??

 

ויוקטנה - ברור לי שמותר מס' יקיצות, הבעיה היא שהיא הפסיקה ופתאום חזרה לקום שוב. וזה קצת מבאס...

 

למען האמת - אני אכתוב שהלילה היא לא התעוררה, מקווה שימשיך ככה...

 

תודה לכל מי שענה...

(בכל חנות ספרים נורמאלית)

או לקחת בהשאלה ממישהיא (תשאלי בגינה למי יש- בטח יהיו לפחות 3 שיגידו לך שזה הספר ששינה להן את החיים...)

 

באמת תנסי לתת לה יותר אוכל במשך היום- שיתמצא הצורך שלה ביום ולא בלילה

ותכיני לה ליד המיטה מה שצריך בשביל להאכיל בלילה- שזה יהיה גיחה קצרה ולישון ולא התעסקות ארוכה- שמספיקים להתעורר לגמרי

איך קיבלת חתימה כזאת? (של אני מפרסם בניגוד לתקנון האתר)

תנסי - תצליחי גם

במקום להתבאס על שהיא התחילה להתעורר בגיל 7 חודשים, תשמחי על 3 חודשי בונוס שהיא נתנה לך

עזר לנו מאוד, למרות שאני לא בטוח שאני מסכים עם הכל.

יותר מידי ספר כזה "את חייבת לעשות כמוני ואם לא יהיו לך צרות" אסל החיים זה לא תבנית אחת ולא כלמאדם נכנס לתבנית הספציפית שהיא מציגה.
יש שם עצות טובות ויש שגם לא. תלוי בתינוק.
רני הייתי מחפשת משהו אחר. ואין לי המלצה כרגע. אולי אם תשמעי תמליצי גם לי.

אם את באה בגישה של בואי נראה מה אני יכולה לקחת מהספר ומה מתאים לי ומה לא,

אז את לא מתרשמת מה"איום" שיש בין השורות שאומר שאם לא תעשי כמוני יהיו לך צרות

את פשוט צריכה קצת ביטחון עצמי... כי בסופו של דבר לדעתי יש מה ללמוד מהספר

אולי אם היא ממש בפנים קשה לראות, אבל אפשר לזהות אדמומית בדר"כ.

תולעים- גירודים בפי הטבעת, בעיקר בלילה, עד כדי כך שלפעמים מפריע להם לישון.

אולי שווה ללכת לרופא, שיבדוק.

אבל בגלל שזה כבר שבוע+ אני תוהה אם כדאי לבדוק..

אם סתם מתעסקת שיערב לה...

תנסי לתפוס אותו בכוח בצורה שהוא לא יכול להרביץ יותר ואז להגיד משהו כמו :"בבית שלנו לא מרביצים גם כשכועסים"

או "זה מאוד כואב לי ואני לא מוכנה לתת לך להרביץ לי" או משהו שמתאים לך, אפשר להחזיק אותו כך קצת זמן, זה בטח יעצבן אותו יותר אבל יבהיר את הנק'. וזה בטוח לא עובד בהוקוס פוקוס, זה לוקח זמן.

גם ביתי בת ה4 החלה להרביץ לי כשמשהו לא מוצא חן בעיניה (אבל היא קצת יותר עדינה) ונראה לי שהיא פשוט מנסה אותי.

אני מבהירה לה שכשהיא מבקשת בצורה כזאת, היא לא מקבלת. וגם לה קשה כרגע שלא תמיד העיניינים מתנהלים בדיוק עפ"י השגעון הרגעי שלה, אבל מכיוון שהיא מס' 4 אני כבר לא נבהלת ומשתדלת להשאר סבלנית ולא להשתגע כשהיא משתגעת...

זה לא תמיד הולך, אבל לפחות מהניסיון אני יודעת שזה יעבור עם הגיל, ושהם בעצמם לא באמת יודעים מה הם רוצים.

מן הסתם מה שהם רוצים הוא -תשומת לב ובדיקת גבולות.

יש לפעמים דברים שהלב מרגיש שנכון.

 

מחיבוק "מיותר", לא יקרה כל רע.  ואל דאגה - הוא לא חושב לרגע שזה "בגלל" שהרביץ. הוא בסה"כ מבין שאמא אוהבת אותו למרות הסיבוכים שלו. זה טוב.

 

אני חושב שכדאי לדבר איתו בזמן שהוא רגוע. לשאול אם הוא חושב שזה יפה וכיבוד אם. להסביר שמעכשיו, אם זה יקרה לו, אז עד שהוא יירגע מהיצר הרע, אנחנו נחזיק את הידיים, כדי שהוא לא יעשה את הדבר הזה שאסור לעשות וגם לא טוב לו להתרגל בזה.

 

ואם קורה - אז באמת להחזיק היטב, ידיים וגם לחסום את הרגליים אם צריך, ותוך כדי לדבר איתו בנחת: אנחנו לא מרביצים לאמא. אם רוצים משהו - אפשר להגיד, ולשאול אם אפשר כבר לעזוב, אם כבר עבר לו היצר הרע..

מיד כשמפסיק - להסכים לדבר בנינוחות.

 

במקביל - כדאי לברר אם לא עבר עליו איזה משהו. לחקור היטב בגן וכד'.

 

כדאי גם לשוחח איתו בזמן רגוע - לעבור על כל סדר היום, בבית ובגן, ולראות אם יש משהו "רגיש".

הרגשתי שחיבוק ירגיע אותו ואת העניין,

ולקח לי זמן לעשות את זה. כי אני פוחדת שזה יהיה לא חינוכי וילמד אותו שזה בסדר להתנהג ככה.

אני מאוד רוצה לשנות את המחשבה הזאת, אבל אני צריכה הסבר הגיוני שישב לי בראש.

אולי תוכל להסביר לי למה חיבוק בזמן מעשה כזה חמור הוא בסדר?

ומה הוא משדר?

אני חייבת הגיון כאן כדי לשכנע את עצמי.

 

ולבבה- אני אנסה.

ניסיתי ללכת לחדר כדי להתרחק ממנו, והוא נכנס בעצמו לחדר ולא רצה לתת לי להיכנס או לצאת משם.

ככה שהיו לי כמה דקות שקט. אבל זה לא נגמר.

בחלק מהזמן באמת לא כעסתי, ניסיתי להפסיק את העניין,

זה היחה מעל ומעבר, ככה שהרגשתי שזה מודגזם ולא הרגשתי כבר כעס.

חיבוק כשיטה שכלית לעשות אותו בכל עת שהילד עושה משהו לא-טוב...

 

זו בדיוק הנקודה, שלפעמים ההרגשה של ההורים באותו רגע היא נכונה. כמובן, צריך זהירות ובקרה עם זה.

 

במקרה זה, ההסבר למפרע הוא פשוט - הרי אתם הייתם ב"מאבק" כבר כמה זמן מקודם, זה לקח הרבה זמן, הוא הרביץ, את "החזרת" כדי לרסנו וכו'; במצב כזה, לפעמים הורים חשים בשלב מסוים (וגם הילד) שזה כבר "לא אנחנו". הילד "השתגע" קצת, ההורים רצו ללמד לקח - אבל פתאום מרגישים קצת התרחקות מהעיקר שהוא היחס הפנימי האוהב הקבוע - ואז החיבוק הזה משדר את האמת ששני ה"צדדים" חשים: אנחנו אמא והילד שלה..  מחזיר את האמת העיקרית. והבסיס לכל תוכחה זה הקשר והאהבה. את אשר יאהב יוכיח.

 

ככלל, בוודאי שאם הילד בשלב "מבולבל" שהוא מרביץ וכו', אז אין להעביר מסר כאילו זה מעשה נאה.. מצד שני, לא להתפעל יותר מידי. המגמה העיקרית, זה מה אנחנו מעבירים לו לגבי זה, ואיך אנחנו עוזרים לו להתאזן עם עצמו, בצד זה שהוא יודע שממשיכים לאהוב אותו. ילד צריך להתרגל שלאהוב ולשים גבולות מסויימים, בלי כחנות, באופן מוסבר, זה הולך ביחד.

 

לכן, אם למשל את "תופסת" אותו (אגב, גם זה יכול להיות סוג חיבוק. ביחוד לאבא, שהוא חזק יותר, אפשרי לגמרי לתפוס ילד שלא יוכל להמשיך להרביץ ועם זה לעשות זאת בעדינות לגמרי) ומסבירה תוך כדי שאנחנו לא מרביצים, ואם אתה רוצה לדבר - נשמע בשמחה וכו'. כמו שכתבתי (אפשר גם בכיוון השני, שהציעה "לבבה", להתנתק ע"י הליכה לחדר השני - ולהסביר משם בקצרה. אני אישית מעדיף להישאר קרוב ולדבר), אז ילד קולט שגם אוהבים וגם לא נכנעים לכל שיגעון.

 

ואכן, זה מצריך עבודת-מידות פנימית: לא להתפעל מידי, לרצות לעזור לו, לא להרגיש שמץ רצון-שליטה וכחנות. הכל מרצון לעזור לו לארגן את עצמו והרגליו, ומתוך ידיעה שאת המבוגר פה שה' נתן לך את המשימה הגדולה הזו של גידולו וחינוכו, ויש לך הכחות לזה.

אמנם בני בן 3 אך גם הוא היה מרביץ אם משהו לא מצא חן בעיניו.

 

גם אני בהתחלה הייתי נאבקת כמוך, ואפילו אומרת לו כמה הוא ילד רע ומעצבן וכו,

 

עד שפעם אחת שאלתי עצה מאבא שלי, והיא עבדה נפלא, רק מה, קשה ליישם וצריך הרבה מוטיבציה:

ראשית, עבודה פנימית שלי-  שמירה על שליטה עצמית- לא לצעוק, לא לכעוס ולא להיעלב, לא רק חיצונית אלא בעיקר בפנים, בלב,

 

ברגע שהצלחתי להתרכז רגע בילדון המתוק ולהבין שזה לא אישי נגדי אלא בעיה שלו ( קושי בדחיית סיפוקים וכו) אז הוצפתי ברגשות רחמים ואהבה. בתוך סערת המכות!!

 

אח"כ- משפט  קצר ושליו שיבהיר היטב מהי הפעולה הנדרשת ממנו" הבן שלי לא מרביץ! עכשיו אני הולכת לחדר ואפתח לך הדלת כאשר תפסיק להרביץ ותבקש סליחה"

 

ותוך כדי נכנסתי לחדר הסמוך ונעלתי את עצמי בפנים.

 

תאמיני ו לא- זה עבד יופי! בהתחלה היה קשה כי לא הצלחתי להירגע מבפנים ואחכ נהיה יותר קל, וכמה שפחות דיבורים היה יותר טוב.

 

בהצלחה רבה! אשמח לשמוע אם ניסיתי ומה קרה

וגם אם יש עוד ילדים שאת צרכה לטפל בהם? ובכלל הילד יכול פשוט לפרוק את זעמו על דברים אחרים שבבית. אני שמחה שזה עזר לך אבל אני לא מתחברת לפתרון הזה. אהבתי שאת בעצם מסתגרת בחדר ולא במאבק איך לסגור/ לעצור את הילד. (אני לא הפותחת, אבל יש לי בעיה דומה)

כל הכבוד שאת פותחת את הנושא הזה! יש לי המון להגיד ואני מקוה שה' יתן לי את המילים הנכונות. אני מאד מזדהה איתך. חשוב לי להגיד לך שהשיטה של לעצור את הילד על ידי מכה חזקה או נעילה בחדר בעצם מלמדת את הילד שמי שיותר חזק פיזית מנצח ואז כשהוא יהיה בגיל העשרה הוא באמת יותר חזק. בנוסף לילד יש פה והוא תמים ופתוח ועלול לפתוח אותו בגן. וזה עלול להגיע למשטרה לחקירה שמה אתם הורים אלימים למרות שאתם לא ואתם הורים טובים. אני אומרת את זה מנסיון אישי וכואב. יש לי עוד לכתוב אבל לא יכולה כרגע.

אבל התורה בעצמה אומרת שחושך שבטו שונא בנו.

כמובן שיש לכך גדרים וצורה,

אבל לומר שזה מה שיגרום לילד להפוך לילד פחות טוב?!

זה ממש היפך הדברים...

 

שחושך שבטו זה שבט מוסר ולא שבט מכות.

אבל לטעמי ברגע שחיבקת אותו, אחרי מה שקרה גרמת לו להבין שהוא מתנהג לחלוטין בסדר.

מצד אחד ניסית להפסיק אותו, ומצד אחר חיבקת אותו..

שלחת לו מסר מבלבל ולכן הוא לא בדיוק מבין שמה שעשה הוא רע, וממשיך בשלו..

 

לדעתי ילד שמכה, צריך כמובן לבדוק אם זה לא איזשהו דפוס שהוא למד בגן, או בעקבות משהו שקרה לו בגן

ומאידך: צריך להיות מאוד ברורים איתו, גם במעשים. לא נותנים לדבר כזה ביטוי וחופש, אלא עוצרים את זה כשזה מתרחש.

תחשבי על זה כך: ברגע שאת עוצרת אותו במילותייך ומעשייך- את גורמת לו טובה! את מלמדת אותו להיות אדם טוב.

 

חלילה לא צריך לנעול אותו בחדר, אבל צריך להפסיק את מעשיו, ולומר נחרצות שזה לא מתאים. אולי אפילו לחשוב איך להרחיב את מעגל הגבולות בתחום הנ"ל, לעוד תחומים שזקוקים לשיפור..

וכך בהתמדה ובשיטתיות זה יצליח בע"ה..

שבגינת המשחקים אני נתקלת לעיתים בילדים שנהנים להרביץ לאחרים

(כמובן שלא כל הסיבות לכך ברורות לי. ויש המון), אבל בוודאות אוכל לומר לך, שלכל אותם ילדים ההורים מתנהגים בסלחנות

ובחיוך.

 

ילד הוא נפש רכה. ברגע שאיכשהו מתדבק בנפשו צד שהוא לא טוב- צריך מיד להפסיק זאת,

כי אחרת זה הופך לדפוס, ולמשהו מקובל

אכן פחדתי לחבק אותו אף שחשתי שזה הדבר הנכון.

בסוף עשיתי זאת, כי לא יכולתי להתאפק וכמו שדן אמר, זה היה מעל ומעבר

וכבר הרגיש לא שייך לזה שאנחנו אמא ובן.

אין לי מושג איך לחבר בין הדברים, בין אהבה לתוכחה וגבולות.

בראש שלי, חיבוק, זה אומר לסלוח לו, להעביר את מה שהיה.

 

ואת אומרת לעצור את זה באותו רגע. זה מה שניסיתי לעשות ולא הצלחתי.

וחלילה מלנעול בחדר?

אז מה כן יעצור אותו?

אני עם עוד תינוק לא יכולה לעזוב הכל ולעשות לו סדנא מיוחד להרגעה.

לעצור אותו, לתפוס את הידיים עוד כשהן מנסות להכות ולהבהיר: אסור. את אמא לא מכים.

חשוב להבהיר שישנם גבולות אדומים שלא חוצים. 

זה שהוא ממשיך בשלו, לא אומר שנכשלת..

כי כמו בכל דבר בחינוך, התוצאה היא תוצר של עבודה מתמשכת, ואינה מגיעה בהכרח כבמטה קסם

 

העניין של להתעלם, להסיח את דעתו, שאת תגשי לחדר אחר זו בעצם אמירה מצידך

גם באי האמירה ישנה אמירה.

אם נעשה משהו שהוא לא טוב: צריך להבהיר שלא עושים כך. ולא להתעלם, או להסיח את הדעת.

 

האהבה לא סותרת את הגבולות.

טלי דוגמא: מה עדיף. האם עדיף שתתני לו חיוך וחיבוק והוא ימשיך בהכאה שאולי תתפתח למעגלים רחבים יותר ולרמות גבוהות יותר בהמשך,

או שמא עדיפה הנחרצות הרגעית הזו, ובכך הוא ילמד מהו רע שממנו עליו להתרחק, וידבק בטוב.

היכן האהבה הגדולה יותר?

 

אגב, היכן בעלך בסיפור?

 

ממש בהצלחה!

 

 

העצה שנתנו כאן וגם את מאד התאמצת אליה - להשאר רגועים, לא לכעוס באמת, לא להתרגש וכד' מאד נכונה. הילד בודק אם הוריו יציבים בכל מיני דרכים וגם על ידי מכות. לכן זה הצחיק אותו שכעסת כי הוא סוג של לוחץ על כפתור כשהוא מרביץ ומשתולל וה"מכונה" - אמא פעלה באופן מעניין, היא כעסה וכד'. זה גם מעניין וגם מראה לו שהוא יכול לשלוט באמא. אני מרביץ לאמא= אמא מתרגשת, פועלת וכו'.

את האמירה צריך להגיד ברור ברוגע ונחת, כי אותך החמודי לא יסובב והחיבוק זה בעיני אמירה: אני אוהבת אותך, אני לא נגדך. מנסיון שלי, המגע האוהב מחליש את עוצמת הכעס של הילד. לפעמים אני גם מדגדגת אותו והצחוק משחרר את הכעס.

הילד מתוסכל שרצה חביתה אחרת ומצפה שאמא, שבעיניו מיצגת את העולם, תסדר את העניינים והרי לא תמיד תוכלי לסדר לו את החיים וגם זה לא נחוץ. הוא אמור להתמוד עם תסכולים. כרגע הוא ילד ולא יודע אז הוא מתפרץ כביכול נגדך. כשאת רגועה את משדרת לו שגם כשיש תסכולים אפשר להיות רגועים. אבל אל תשדרי אדישות ולכן תאמרי בסגנון" זה עצוב לך שאין חביתה כמו שאתה רוצה, הלואי שהייתי יכולה להפוך את החביתה למה שאתה אוהב" אפשר גם "לדבר" לחביתה ולצוות עליה שתשתנה.

וגם זה מצחיק לדבר לחביתה וזה משחרר. אפשר לדבר עם הילד מה נכין לך פעם אחרת או מה היית רוצה שיהיה. אפשר גם לצייר את זה אם יש זמן. ככה את מכבדת ונותנת ביטוי לרצונות שלו. ככה הילד מרגיש שאמא איתו בצערו/ תסכולו ולא נגדו.

ישבתי עם הילה בזמן רגוע וסיכמנו שאם הוא מרביץ לאמא/ דוחף/ זורק חפצים וכד' הוא מפסיד דברים מסויימים וקבועים. (נניח ממתק של אחר צהרים או משחק במחשב). העניין שזה מעביר את השליטה לילד. את לא זורקת עונש בתגובה למכות (שאז הוא מפעיל אותך ושולט בך כמו שכתבתי) אלה הילד יודע שבבחירתו להתפרע, בהסכמתו יפסיד דברים ידועים מראש.

את תארת במדויק את המצב שבו הייתי ולכן התיעצתי עם מומחים ואלו דברים שלמדתי מהם. מאז שהבנתי והפנמתי את הדברים האלה המצב מאד השתפר. אני עדין סוג של מבררת ולומדת אז תודה שפתחת את השרשור.

עם ילד כזה כדאי לדעתי יותר לחשוב על מה מתעקשים. זאת אומרת שלא יהיה מלחמות הרבה. נניח בדוגמא שהבאת, אם לא קשה/ מסובך ולא עניין עקרוני אצלכם אז פשוט להכין חביתה אחרת...

תודה רבה רבה לך שאת חולקת את הנסיון שלך.

חלק ממה שאמרת אנסה.

ניסיתי להישאר רגועה ולהגיב באיפוק, עשיתי את זה אבל הוא המשיך להרביץ בקצב.

זה לא גרם לו להפסיק. הייתי חייבת שזה יפסק מבינה?

הוא נחשב ילד כוח, אם את מכירה את ההגדרות האלו.

אני במאבקים כאלו כבר שנתיים. לא עם ההרבצות, אלא תקופת הלא רוצה של ילדים.

ואני מנסה למנוע תקלים, והתנגדויות ככל הנית.

ואם אפשר הייתי עושה חביתה חדשה אבל לא היה אפשר.

מה אני לא מבינה, זה שלפי דעתי, חלק מהפתרונות הם לא חינוך לטווח הארוך. הם רק לטווח הקצר.

למוסס את הכעס שלו? להסיח את דעתו, להביא משהו אחר?

זה למנוע מהאש להתפרץ, אבל אם היא תתפרץ? מה יקרה שם?

אין כאן חינוך מה עושים עם זה כשכועסים. שמשתלטים, מתאפקים. חושבים, ובכל מצב לא מרימים יד על אמא.

אני רוצה שיהיה קו אדום שהילד ידע שיש קו אדום, שעל אמא לא מרימים יד.

לגיטימי לא?

שהוא יפחד לעשות זאת.

אני לא צודקת?

פנימית גדולה. יש שיטה כזאת של חיבוק- כטיפול. חיבוק חזק כזה, לא שילוב זרועותיכם ולא אחד מול השני אלא הוא עם הגב אלייך ואת מחבקת אותו מאחור אבל גם "כולאת אותו" בזרועותייך. זה נותן לילד תחושת ביטחון וגבולות, ואמור להרגיע.

מחבקים ילד - הכי טוב לא להכניס "שיטות" גם בזה.. לדעתי. איך שהורים עושים טבעי - הכי טוב...

אבל השיטה הזאת, שנקראת הולדינג (HOLDING), משמשת לא רק הורים.

אני הכרתי אותה בגן חינוך מיוחד שבו עשיתי שירות לאומי, ושם הי בה הרבה שימוש. (כשאני ניסיתי לעשות אותה, הילד פשוט דפק את הראש שלו בסנטר שלי, והמשקפיים כמעט נשברו... כנראה שלילדים עם ADHD רק מומחים יכולים להשתמש בדרך הזאת...)

על חיבוק שהורים מחבקים את ילדיהם באופן טבעי.

 

אין לכך כל קשר לאיך לתפוס ילד במצב לא רגוע ע"י צוות בגן..

 

זה בדיוק ההבדל, וזו הבעיה: להעביר מ"צוות" שאינו הוריו להתנהגות הורים עם ילדיהם.

 

לא כל מישהי בגן יכולה לחבק ילד "באופן טבעי". היא לא אמא שלו.

 

אז יש לעיתים "דרכי ביניים".

 

[ואגב, ככלל, לענ"ד לא כדאי להתרשם יתר על המידה מזה שמדביקים כל מיני שמות באנגלית ומכנים כל דבר "שיטה". תמיד צריך לבדוק לגופו של ענין: אם טוב ומועיל, מצוין. אם לא - לא ה"פלומבה" תיצור את הענין. אני מעיר כי רואים לא-פעם שאנשים מוותרים על שכל והרגשה ישרים בגלל איזו "שיטה". לבדוק לגופו של ענין כל דבר.

ואגב, אני לא בטוח שהמסקנה מזה שהילד שניסית לתרגל את זה עליו הגיב כך, היא ש"רק מומחים" יכולים לעשות את זה עם "היפרים". יותר סביר שזה פשוט לא מתאים לכל-מקרה ומצב... אלא שכשמישהו חזק תופס חזק - לא רואים כלפי חוץ מה הילד מרגיש אז...] 

אני תופסת את הידיים\רגליים של הילד בצורה שקצת לא נעימה לו ואומרת: אני רואה שאתה לא מצליח לשמור על הידיים שלך בעצמך אז אני שומרת לך. בדר"כ תוך זמן קצר הילד מבקש להשתחרר ואומר שהוא כבר ישמור על עצמו לבדו.

ברור שבכל הזדמנות אחרת מחבקים.

מצטער - גם לכתוב בסיגנון כזה.

 

את אותם תכנים אפשר להגיד אחרת.

 

ופה לא דובר על "לחבק ילד שמרביץ לאמא שלו". כאן מדובר על סיום עימות בן 40 דק', שברור שהילד כבר מסובך עם עצמו לגמרי. במצב כזה, אכן לעיתים הכי חשוב, לפני כל חינוך, הוא תזכורת שמדובר באמא וילד. זה מה שהיא הרגישה שמתבטא בענין הזה כנראה.

 

ברור שלא דובר על תגובה טריוויאלית להרבצה - חיבוק..

שזה לא הדבר הנכון לעשות למרות שזה יביא לשקט. (שקט תעשייתי?)

 

ואין שום סגנון במה שאמרתי. זו פשוט מציאות. אם מישהו לא אכפת לו שהילד שלו יגדל להיות אדם גועלי אז שיחבק כמה שהוא רוצה את הילד שמכה את אמא שלו.

וידעתי שיש משהו שיכול לעזור - חיבוק.

אבל לא ידעתי אם זה נכון להשתמש בזה

 

הרגשתי שחיבוק ירגיע אותו ואת העניין

 

 

אכן פחדתי לחבק אותו אף שחשתי שזה הדבר הנכון.

בסוף עשיתי זאת, כי לא יכולתי להתאפק וכמו שדן אמר, זה היה מעל ומעבר

וכבר הרגיש לא שייך לזה שאנחנו אמא ובן

 

 

 

 

היא הרגישה שכך צריך לעשות.

 

ואח"כ היא כותבת שלא הבינה בשכל למה. הרי לא מחבקים על דבר כזה. ואולי זה יעודד התנהגות כזו.

וזה בדיוק מה שהסברתי, ממה באה ה"הרגשה" הזו, שלכאורה היא אבסורד.

 

ומי שמחנך צריך לדעת שלפעמים יש גם חריגים מה"כללים". זה לא מחשב, אלא בני אדם. ואם אמא מרגישה שאחרי 40 דקות של "מכות" (הרי היא כבר הספיקה לפני כן גם "להחזיר" לו מכות כואבות כדבריה..) הדדיות, זה מה שירגיע - ואכן זה מרגיע - אז לפעמים יש גם מקום להרגשה הזו. והמקום לדעתי הוא, כמו שהסברתי מקודם. חזרה לאיזה בסיס של שפיות. וגם מחזיר אותו למקומו - הוא הילד הקטן; היא האמא. אמא שתפרש התנהגות חד-פעמית כזו כ"שיטה", עלולה לא להיות מסוגלת לנהוג לפי החוש שלה במצב חריג. זו גם בעיה.

צריך לתקוע את זה חזק

ועדיין משתחרר מדי פעם

במיוחד אם נחזיקים את הבימבה או יורדים עם זה במדרגות....

 

http://www.leida.co.il/message.asp?qt=4861

אבל מאוד חשוב שתהיי שלמה עם זה, שלא תשגעי אותה והיא אותך..