הי,
אנחנו זוג צעיר שמתכנן לצאת ליומיים חופש בצפון... 
אני בהריון ראשון וכשנצא אהיה בתחילת חודש שביעי בעז"ה...
מחפשים המלצות למקומות נחמדים שאפשר לטייל בהם ומתאימים לדרגת קושי שכזו... 
כל מיני מקומות שעושים סיורים נחמדים או רעיונות למסלולים קלים...
וגם מחפשים המלצה לצימר מפנק וכיפי במחיר שפוי...
נשמח לתובנות שלכם! 
אני אובדת עצות.
בעלי לוחץ שנחסן את התינוקת וכבר התקשרו מטיפת חלב. הוא אמר לי שמטילים סנקציות על מי שלא מחסן.
אמרו פה (או בהריון ולידה?)שהתייעצות בנושא עולה 600 שח במקום אלטרנטיבי\
בנוסף לכל מה ששמעתי וקראתי שלחו אלי את המייל הבא ובו סרט שכל כך מפחיד ומשפיע רגשית - שלא בא לי לחסן. אני מפחדת!!!
מה לעשות?
אני שמה קישור ושלא יאשימו בפרסומת, כי אני לא! אני מפחדת נורא ורוצה עצה - סה"כ כולנו מחוסנים ולא קרה לנו כלום - להבנתי.
בטיפת חלב לא מוכנים לשמוע על הפרדת חיסונים וכל הדברים האלה.
את אמא של הילדים- את אחראית להם
הם לא יכולים לסרב להפרדת חיסונים- אם את כאמא מציעה\דורשת את זה מהם
הם לא יכולים לאיים עלייך בכלום לחסן- לא ידוע לי על "חוק חיסון חובה" פה במדינה. ולא לחסון זו לא הזנחה הורית (אם עושים את זה בהתייעצות עם אנשי מקצוע)
לגבי החיסונים עצמם-
היה בעבר שירשור פה בפורום בנושא- עם המון מידע (תחפשי בהיסטוריית הפורום)
מעבר לזה-
כמו בכל דבר ברפואה- יש דעות חלוקות בנושא
כמה התועלת של לתת חיסון- מול הנזק של תחלואה
כמה הנזק של נוכחות מתכות כבדות בגוף מהחיסון- לאומת הנזק מחולי עצמו
אם את מחליטה לא לחסן-יש "חיסון הומאופאטי"
ואל תתיחסי בכלל לדברים מפחידים רגשית, למחקרים שמוצגים בצורהמ ניפולאטיבית, לשמועות, לסטטיסטיקות
תעשי מה שאת יודעת בשכל שהכי טוב לילדים שלך- או תתיעצי עם מומחים באמת לתחום שידריכו אותך מה לעשות
בעלך הוא גם הורה של הילדה שלכם
יש לו רצון מפורש שהיא כן תתחסן- תדברי איתו על זה, תצטרכו להגיע לעמק השווה בכל מה שקשור לגידול ולטיפול בילדה שלהם
זה חלק מזכויותייך
א. זה סרט עלילתי שמתאר את כברת הדרך של משפחה עם בן שנולד בריא והתפתח יפה עד שנהיה אוטיסט. המסע בין8 הרופאים עד שיש רופא צעיר שחוקר את התופעה שמסתבר שהיא נפוצה ורחבה - תסמונת במעי ואוטיזם בעקבות חיסון משולש- מחומש. והתמיכה ואח"כ המאבק והרדיפה של הממסד. מבויים בהחלט ומשוחק היטב - על סמך סיפור אמיתי.
אין שם קריאה לא לחסן, אלא לראות שיש בעיה ולזהות את מי שרגיש, שלא יקרה לו. ובינתיים - כל עוד שנושא בחקירה ואין תשובות מוחלטות - לבודד את החיסונים ולחכות שנה ביניהם. מה שבטוח.
ב. למי להאמין? אותו אחד שלח גם סרט אמריקאי על המיתוסים המניפולציות ונזקי הבריאות של צריכת חלב פרות ומוצריו. שלחתי לרפתן והוא שלח לי בחזרה סרט של מועצת החלב.
אני לא יודעת כבר למי להאמין...מי הוא המומחה? מי באמת מבין? מי בא בגישה פתוחה ומי השרלטן? נכון - זה לא רק בחיסונים...
מאמע צדיקה - מה את יודעת על חיסונים הומיאופטיים? - מה? איפה? איך? ככה עשית? ולמה להאמין להומאופטיים אם את טוענת למניפולציות ועשיית כסף?
ג. מה שבעלי אמר לי - שמורידים קצבת ילדים או ביטוח לאומי - לא ממש זוכרת.
ד. הבעיה שהחיסון זה בלתי הפיך. לחסן -תמיד אפשר. אז קצת קשה להגיע לעמק השוה בחמש דקות...אם זה השקפתי-עוד יותר.
ונשללו ממנו רשיונות הרופא שלו בגלל הנזק הגדול שהוא עשה.
נו באמת הקשר בין חיסונים לאוטיזם זה פשוט שקר ועלילה.
אתם ההורים ולא טיפת חלב.
אבל הם נותנים יעוץ מקצועי, לפי מיטב הבנתם.
לא הסתכלתי על הקישור, וגם לא אסתכל.. קל מאד להפחיד אנשים בלהראות צד אחד, אם בכלל, בלי דעות מקצועיות לכיוון אחר.
כעיקרון - חיסונים הצילו המוני אנשים בעולם.
אתם יכולים להתייעץ עם רופא ילדים, לבדוק בקופ"ח מי מייעץ לדברים כאלה. היום בביטוחים של הקופו"ח אפשר למצוא יועצים לכל מיני דברים.
אצלנו, כל הילדים חוסנו לכל החיסונים הבסיסיים המקובלים. כשהיה ניתן לעשות חיסון מסוים בלי מתכות - הוספנו תשלום מועט, וקיבלנו אותו.
ככה שאם זה מה שמטריד את בעלך - תנוח דעתו.
את יכולה לבחור טיפת חלב אחרת, או לעשות מעקב אצל רופא ילדים במקום בטיפת חלב. כל רופא ילדים יכול לעשות את זה.
הייתי רוצה שתמצאי כוחות לכתוב תלונה מסודרת כנגד טיפת החלב בה ביקרת, כדי שישנו את גישתם ויאפשרו לכל הורה להרגיש בנח עם הבחירות שלו עבור הילדים שלו.
אני לא מחסנת את הילדים שלי - במידה ואת מעוניינת להתייעץ יותר לעומק במסר אישי 
א. מה שכתבת שחיסון הוא בלתי הפיך זה נכון, ולכן באמת כדאי שתחקרו קצת את הנושא ותתיעצו עם אנשים בעלי דעות שונות עד שתקבלו תמונה כללית של הנושא ואז תחליטו- מה כן לחסן, מה לא, מתי וכמה.
זה נושא רגיש מאוד, שבו שני הצדדים מצטיינים בהפחדות. בנוסף- מעורב פה כסף. כסף כסף כסף. חברות התרופות עושות הרבה כסף ממכירות החיסונים ולכן יש להם אינטרס להפחיד... אז בהחלט צריך לבחון את הדברים ולאו דווקא להאמין לכל מה שה"ממסד הרפואי" כותב. (כנ"ל לגבי מוצרי חלב. ברור שמועצת החלב לא תודה בכך שיש מצב שמוצרי חלב מזיקים....)
ב. נכון שיש הרבה סיפורים על ילדים שנפגעו מחיסונים. למיטב הבנתי, רוב רובם היו ילדים שהגיבו מאוד קשה (בכי היסטרי וכד') לחיסון הראשון בסדרה ובכל זאת המשיכו לחסן אותם. לכן את בתור אמא צריכה להיות מודעת לזה ולשים לב בימים שאחרי החיסון לתגובה.
ג. הנזק שנגרם לילדים רבים ולדעת חלק מהמתנגדים הוביל לאוטיזם נגרם כנראה לא מחשיפת הגוף לחיידקים אלא מהחומר המשמר של החיסון- הכספית. מה לכל הרוחות יצרני החיסון חשבו כשהכניסו חומר כ"כ רעיל לחסון אני לא יודעת, אבל כן נאמר לי ע"י בעל מקצוע שהחליפו את החומר המשמר והכספית כבר לא שם. (ידעניות התחום, תקנו אותי אם אני טועה)
ד. אין מצב שלא נותנים לך להפריד. את יכולה לתת רק משולש (דיפטריה שעלת טטנוס) או רק כפול (דיפטריה טטנוס) ואם אין להם אז שיזמינו במיוחד בשבילך. זה לא עולה להם כסף. פשוט לפעמים אין להם כוח להתעסק עם "מיוחדים". מה לעשות, הם אלה שצריכים לתת לך שרות ולא את שצריכה להישמע להוראותיהם.
ה. מתכות כבדות הן מתכות שבאופן כללי, במינונים גבוהים רעילות ועלולות לגרום לנזקים די רציניים- אלומיניום, כספית. לכן למשל ממליצים לנשים בהריון ומיניקות לא לצרוך הרבה דגי ים גדולים, כמו טונה, כי יש בהם כספית ברמות די גבוהות. ולכן יש היום דיאודורנטים נטולי אלומיניום.
ו. דבר אחרון- משרד הבריאות ממליץ על שגרת חיסונים שהולכת ומתעבה מדי שנה. נראה לי די ברור שלא יתכן ששגרת חיסונים זו מתאימה לכל ילדי ישראל בכל מקום ובכל תנאי. ילד יונק מוגן יותר משאינו יונק, ילד בבית מוגן יותר מילד במעון, ילד שחי בדרום תל אביב הוא לא כמו ילד שחי בצפון רמת הגולן. בקיצור- תבדקו, תבררו, תתיעצו, תחליטו. זה גילוי אחריות אמיתי מצדכם. אפילו אם בטיפת חלב יפמפמו לכם שאתם לא אחראיים. יש דברים שאפילו בטיפת חלב לא מבינים...
מישהו מכיר את התופעה:
הילדים חוזרים מהגן\מעון. אמא שלהם רוצה לשחק איתם בבית, לספר סיפורים וכו'...
הם נענדים על יד הדלת ומבקשים ללכת לחברים\לגינה\לא משנה לאן העיקר "החוצה!!!"
מה נסגר? לא טוב לכם בבית? אני לא מספיק נחמדה?
לא ראיתם אותי כל היום, לא הייתם בבית ושוב אתם רוצים לצאת???
ולא נראה לי שרע להם בבית. שבתות הם תמיד מבקשים שלא ניסע ונשאר רק בבית (שבת אחת התחלתי לחשוד שזה בגלל מחלק הסוכריות בבית הכנסת...) ובכל זאת...
מה עושים???
"אינרציה" ממקודם...
תגידי להם בנחת, אחה"צ יוצאים לחצר. כעת אנחנו בבית.
ותעשי מה שאת מבינה שטוב.
העיקר, לא להיתפס ל"חולשה" כאילו הם לא רוצים אותך/את הבית, ואז, "מה, אני מכריחה אותם?" וההמשך בהתאם.
אחרי זמן מה בבית, בתוספת ההרגל - הם ישמחו בכך לגמרי.
וזה טוב ובריא בשבילם. ילד לא צריך כל הזמן להיות "בחוץ"..
הם חוזרים כבר אחה"צ- אחרי 4. ככה שאין זמן לגם וגם.
בערך חצי מהפעמים אנחנו כן נשארים בבית ובחצי מהפעמים יוצאים.
אבל תמיד לי יש תחושה שנכנעתי להם וכאילו לא מספיק טוב בבית...
(אין לי ניסיון, אבל אני מנסה בכל זאת לעזור..)
תחליטי נגיד על יומיים שאת מתכננת מראש להוציא אותם..
ואז כבר בדרך חזרה מהגן/מעון תגידי להם בהתלהבות "אתם יודעים מה נעשה היום?.. היום נצא לטייל!" או משהו כזה... הם ישמחו והכל.. וביום שאת לא מתכננת את זה, ספרי להם בהתלהבות מה תעשו היום בבית...
נראה לי שתוך כמה ימים הם כבר יראו שאת מתוכננת וישאלו אותך בעצמם "אמא, מה עושים היום?"
ב"הצלחה
האמת התרשמתי - בתור אחת שאין לה נסיון....
אני עם 6 ילדים ב"ה לא חשבתי על גישה כזו וזה באמת עושה את החיים לקלים יותר ומתוכננים יותר ומלמד גם את הילדים לתכנן ... דגמ"ש. בקיצור - תודה!!
הורות יוזמת
זו שטות גמורה - ואת סתם מחלישה את עצמך.. מחלה אימהית מוכרת וניתנת לריפוי מהיר כשמבינים שזו באמת האמת.. אז הילדים אמרו... אחרי יום בבית איתך ירגישו מצוין.
אפשר בהחלט להשאר בבית ולהנות עם הילדים, אך יחד עם זאת עכשו זה הזמן הנעים ביותר להיות בחוץ כבר לא קר ועדיין לא מאוד חם. למה בעצם לא? אפשר להיות עם הילדים בגינה ולהנות איתם בהחלט.
כשהם הגיעו הביתה- חיכתה להם צלחת פירות מרהיבה על השולחן בסלון,
ההלהבות הרקיעה שחקים.
ישבנו וכרסמנו להנאתנו.
אח"כ הבאתי ערימת ספרים מהחדר וישבנו וסיפרנו בלי סוף... ('שוב פעם' 'עכשיו על פלוטו'...)
בסוף נשאר להם קצת זמן לשחק לבד- וארוחת ערב...!
הם בכלל שכחו שיש לבית שלנו דלת שאפשר לצאת דרכה
מאמצת את הרעיון של להחליט מראש וכשאני מחליטה שנשארים בעז"ה- במתכונת דומה לשל אתמול...
תודה רבה לכולם!
מה שמראה שהכל מתחיל מהראש (וגם.. מהאמון העצמי)..
אני כאימא תמיד מרגישה שהילד מרגיש מתי אני לא בטוחה בעצמי ואז הוא מנדנד..
ואם אני שלמה עם עצמי ובטוחה בהחלטתי אז הוא לא מנדנד.
ואני משתמשת בתחושות אלו כפעמון מעורר: אם הילד מנדנד, אני בודקת עד כמה אני שלמה עם ההחלטה, ובד"כ מסתבר שאני לא ממש בטוחה בה, ואז אני חושבת שוב אם צדקתי, ולפעמים משנה את ההחלטה לכיוון חדש, שיותר מתאים במצב הספציפי, ואז הילד שלי "פתאום" מפסיק לנדנד ונענה בחיוב
יש לי "בעיה" דומה עם הבת שלי. היא כל-הזמן רוצה ללכת לחברות, וטוענת (בעצמה) שבבית משעמם.
העניין הוא שלי קשה לצאת מהבית: אני עם עגלת תאומים שבקושי יוצאת מהדלת של הבית, ובקומה שלישית. (אולי אצא יותר כשנעבור דירה - לבניין עם מעלית?)
יש פה עצות טובות, מקווה ליישם.
השתדלתי לחלק את הזמן בכל יום שחלק מהיום גן שעשועים וחלק מהזמן בית.
עכשיו קצת קשה לי ואני בהריון וחם אבל משתדלים.
אין מה להשוות יום שהוא בחוץ לבין יום שהוא לא בחוץ.....
לדעתי ילדים צריכים את האוויר הפתוח ומרחבים. אפילו כל יום. עד דורינו ילדים היו כל יום בחוץ לא מעט זמן.
זה נראה לי צורך טבעי. אולי כל היום הם לא בבית אבל הם גם לא בחוץ.
אני הייתי משתדלת עד קצה גבול היכולת שלי להיות איתם בחוץ.
כמובן, לא להרוג את עצמי בשביל זה.
אם זה אפשרי מבחינתך לחלק כל יום לחלק מהזמן בבית וחלק בחוץ- זה נראה לי האידיאלי. אם זה לא הולך, תחליטי כמה ימים את יכולה להיות איתם בחוץ ואת הימים האלה תהיו בחוץ, השאר בבית....
דרך אגב, זה שהם מבקשים לצאת החוצה זה לא אומר שהם לא רוצים אותך. מאד יכול להיות שהם רוצים להיות איתך בחוץ.
ילדים שיושבים כל היום מול מסך ולא יוצאים מהבית.
נראה לי הרבה פחות בריא.
קיצוניות היא תמיד בעיה, צריך למצוא את דרך האמצע.
תגידי תודה לבורא שנתן לך ילדים בריאים ונמרצים, ותצאי לבלות איתם בשמחה.
אם את רואה שזה מוגזם דברי איתם על זה, תציבי להם גבולות, תני להם משימות.
בכל אופן, זה לא נובע כנראה מזה שלא כיף להם איתך, הם פשוט נהנים לצאת לטיולים, זה אופי.
בהצלחה..
ועכשיו בדיוק הזמן להתארגן לחופש הגדול ולפני ששומעים אמא משעמם לי
או לראות ילד דבוק למסך המחשב
כדאי ורצוי כמו שנאמר כאן להתארגן ולחשוב מראש על דברים מעניינים שאפשר לעשות עם הילדים.
בקיץ שעבר בתחילת כל שבוע של החופש תליתי על דלת הבית ( בפנים...) אצלינו זה מקום מרכזי ובולט
לוח שבועי אם לו"ז שמתחלק לבוקר/צהרים/ערב
מה יקרה (פחות או יותר) השבוע- זה היה ממש מצויין
ואני ממליצה מאוד על עמוד הפייסבוק של הדר רפאלי בשם - משחקים עם הילדים
יש שם שלל רעיונות מקסימים למשחקים עם הילדים בבית
גיליתי אותו השבוע ואני כבר מיישמת רעיונות בבית
פשוט נפלא
בהצלחה לכולנו
מקובל? מותר?
לפני שהתחתנו אני לא הקפדתי לא לשמוע כלום עד ר"ח אב. יותר שירים עצובים וקודש. בתשעת הימים סיפור אחר.
עכשיו זה כבר חינוך. והם קטנים מאד - איך שומרים על אוירה של אבל יחד עם שמחת חיים טבעית?
צריך לחנך לזה?..
אם הם עוד קטנים מאד, הם עוד לא בגיל של חינוך לאבל על החורבן.
את יודעת גם שיש עניין בט' באב בעצמו לא לתת להם ממתקים ודברים כאלו, גלידות וכו? לאכול רגיל להם כן, אבל לא "לחגוג".
שייבנה המקדש במהרה ולא נידרש לנושא הזה!
דומני שזה לא נכון.
רק סתם ילדים שעדיין לא צמים.
לא צריך "לענות" ילדים במה שלא צריכים.
אך מדוע שמחת חיים טבעית מתקשרת לך אוטומטית עם מוסיקה דווקא?
שמחת חיים של ילדים ופעוטות ב"ה היא בלתי נלאת רק צריך לאפשר להם את המרחב הנכון
והם מסתדרים יפה גם מבלי מידי "מסביב".
ובכ"ז- תמיד את יכולה לשיר להם את, או שהם ישירו בלוויך . אם השירה דווקא חשובה לך..
לטעמי כן כדאי כמה שפחות לשמוע מוסיקה, כדי להכניס בהם יראת שמיים
לא יקרה דבר אילולא היא
שלום לכולם,
ילדתנו הבכורה בת שנה ו8 חו'
בזמן האחרון מתחילה קצת להרביץ.
היום במהלך הבקר, היא התעצבנה ונתנה לאביה מעין סטירה בפנים.
מובן שאנו מבהירים לה שהדבר לא מקובל אצלנו.
לא מזמן היינו בסדנא ורכשנו כלים, שאני מתאמנים על השימוש בזה,
על מנת לחנך. אמרנו לה: "רות, אנחנו מבינים שאת מעוצבנת, גם כשכועסים לא מרביצים לאבא אף פעם".
היא הבינה שאנו נוזפים בה, והיתה נבוכה במשך כמה דקות.
אחר כך אני- אמא שלה, בקשתי ממנה שתחזור בתשובה ותתן לאבא חיבוק או נשיקה.
והיא לא הסכימה, באה אלי לחיבוק או שהלכה לחדר אחר.
בסופו של דבר לקחתי אותה כבר אל המשפחתון כי היה מאוחר,
ואני קצת מתלבטת לגבי כמה שהיינו אמורים להגיב-
ברור לי שהיא מבינה, וצריכה לדעת שאסור להרביץ (אגב, בשבת היא גם הרביצה לאבא, ואמרנו לה שהיא לא יכולה להיות
עם אבא ואמא כשהיא מרביצה, ושמנו אותה במיטתה לחזור בתשובה, כשהיא יצאה היא נתנה לאבא נשיקה והשתדלה מאד לרצות אותנו).
אך אני מתלבטת עד כמה נכון להתייחס בחומרה לעניין:
-האם רק לנזוף ולהבהיר שזה לא מקובל?
_האם גם לדאוג תיקון המעשה כמו שעשיתי?
במידה והיא לא בוחרת לתקן אותו- כמו שהיה- איך אמורים להמשיך??
לותר? לשכוח? להעביר?
כשהיא תחזור מהמשפחתון אבא יהיה בעבודה, ואני חושבת שזה לא יהיה נבון לחזור לעניין.
אציין פה שהקשר שלה עם אביה מצויין ב"ה, הוא אוהב אותה, והיא אותו.
הוא משקיע בה מאד, והיא משיבה לו אהבה רבה.
בנוסף- בלילה היא הצמיחה שיניים ובכתה קצת, ולאחר שנסתה להרדם הרבה זמן כנראה היא שמעה את צעדיו ואולי כעסה שהוא לא בא אליה?? (כמובן לאחר שבמשך שעות טיפל/נו בה, מרחנו משהו על השיניים, הבאנו קרח, בייגלה, בקבוק וכו' וכו',
עד שמה שנשאר זה לתת לה לנסות להרדם לבד..)
(השערה בלבד).
מה דעתכם??
את מצפה ש"תחזור בתשובה" בגיל שנה ושמונה חודשים?...
לענ"ד, כשהיא נתנה את המכה - לחייך בהפתעה (כמו שמן הסתם הייתם עושים באופן טבעי בלי "סדנא"..): ולהגיד לה, בקול נעים וברור, ללא שמץ טינה: מתוקה לא מרביצים לאבא, אנחנו אוהבים את אבא. בואי תעשי "טובה"..
ואפשר להשאיר לאבא בעצמו לעשות את זה. הוא לא נזקק ל"הגנה" של אמא.. מן הסתם היה עושה את זה באופן טבעי הכי טוב.
ו..תסמכו גם על עצמכם ויכולותיכם הטבעיות. "סדנא" - זה רק לרעיונות.. לא כדי "לאלף" את ההורים..
מכירה תינוקות שהפכו לילדים אלימים ביותר בגלל גישה כזו,
וזה רק מחמיר ומחמיר.
אני לא אומרת שהיא לא תנוקת, אבל ילד, גם בגיל כזה, וגם לפני צריך גבולות במקומות מסויימים.
ראיתי נזקים רבים מהורים שחינכו לפי יכולתם הטבעית.
סליחה, אבל אני חושבת שכלים זה דבר נכון.
אני אמנם מאד לא מתחברת לשיטה האדלריאנית, אבל זה עדיין לא אומר שזה זה או כלום.
יש גישות נוספות היום.
ואני מכירה כמה ילדים שהיו נחסכים להם המון המון טיפולים פסיכולוגיים ועוגמת נפש בחיים אם ההורים שלהם (שהם דווקא אנשים טובים ונורמטיביים למדי)
היו חוסכים מהם את האינסטינקטים ההוריים שלהם.
וד"ל.
הרי אני גם לא אמרתי להשאיר ללא תגובה - אבל להגיב בצורה מעודנת יותר, שהיא גם ברורה. כשחוזרים על כך כמה פעמים, ילד מבין את זה.
ומה שכתבת, ש"מכירים" ילדים; גם מכירים לצערנו מופרעים בגלל "משטר יתר".
ואכן, "כלים" זה דבר נכון, כשמשתמשים בהם בשכל ובהרגשה ולא "במקום" החושים הבריאים והשכל הישר.
אך מהכתיבה שלה, היתה נשמעת הקצנה בהליכה אחרי ה"סדנה"; וכשמקצינים בדבר כזה, עד כדי ע"ח יכולת שילוב התחושה הטבעית, זו בעיה.
וכתבתי (מעתיק: ) "ו..תסמכו גם על עצמכם ויכולותיכם הטבעיות. "סדנא" - זה רק לרעיונות.. לא כדי "לאלף" את ההורים.."
"גם" על עצמכם. ולא ביטול של הסדנא, אלא מקור ללקיחת רעיונות. בלי לאבד את יכולת החשיבה, התחושה והשיפוט. לא לתת ל"סדנא" לדבר במקום ההורים, מפיהם.
[ואם מישהי תלך באדיקות כזאת לפי סדנא של השיטה שאינך מחזיקה ממנה - מה יהיה?..
אגב, את ה"וד"ל" בסוף לא הבנתי... אני מכיר גם להיפך]
היא ממש קטנה! עוד לא בת שנתיים!!!!!
לענ"ד מה שלמדתם בסדנא מתאים לילדים גדולים יותר.
ילדה בגיל כזה לא עושה את זה כדי להכאיב.
יש המון סיבות לאלימות שכזאת. מה שבטוח שלא ייתכן שאבא מקבל מכה וואמא באה לגונן עליו- זה מחליש את הסמכות של האבא ועלול אפילו לגרום לילד להרגיש שאבא חלש, מה שרק יוצר (ע"פ מחקרים) נטיה לאלימות, כדי לפצות על "החולשה".
אבא יכול להתגונן לבד, לתפוס את היד, ולהגיד לה" תעשי טוב" ולהדגים עם היד שלה, ושל אבא, איך שעושים טובה. ההתערבות של אמא יכולה להיות"את עושה טובה לאבא? כל הכבוד! ילדה גדולה שלנו" מלווה בחיוך ענק.
מינימום יחס לאלימות בגיל הזה. מפסיקים אותה, מתקנים אותה, אבל את כל תשומת הלב מעניקים לרעים של שלווה וחיוכים. זה ייצור אצלה חשק להרבות אותם.
בנוסף את הגישה של "את כועסת"- הייתי משתמשת בה לילדים בני שלוש ומעלה, אולי שנתיים וחצי. לא שנה וחצי!
מי אמר שהיא כועסת? ילדה בגיל הזה מרביצה לצומי. כל רגש כמעט מתבטא בבכי מתוסכל. המכה על הלחי פשוט מצחיקה אותה.
אולי התגובה הדרמטית, ואולי פשוט התחושה של הלחי _(המחוספסת) של אבא נעימה ליד שלה, ללא כל כוונת זדון.
לעודד שימוש בידיים עם חומרים שונים. אולי היא נהנית מתחושות כאלה- תנו לה מענה אחר.
כל הנאמר הוא לענ"ד דעתי. אבל מתוך הרבה מאוד נסיון.
- אמירה של אמא לא מחלישה את אבא. הם פועלים יחד במסגרת הפרויקט הזה שנקרא חינוך. והילד מבין זאת,
אא"כ ההורים משדרים אחרת.
- ילדה בת שנה ו8 חודשים בהחלט כבר מפתחת הבנה. היא אולי לא מבינה מה המשמעות של הדברים שלה, אבל אפשר לגרום לה להבין שזה כואב ולהגיד שלא כך עושים..
כמובן שאח"כ אפשר לעודד שימוש נוסף בידיים, וגם להסביר מה כן עושים.
אבל תחילה: סור מרע.
ולא נכנסת לסרטים בעצמי.
היא עוד ילדה ממש קטנה וצריכה לדעת שלא מרביצים לאף אחד!
אני הייתי אומרת משפט כמו: "בבית שלנו לא מרביצים" או משהו כזה
ואחר כך נותנת אפשרות מה כן. היא מדברת?
אולי מנסה להביע אהבה או משהו שמציק לה ולא יודעת איך להגיד?
אפשר להזכיר לה "אם את רוצה לבקש מאבא משהו- תבואי ותגידי" וכו'- תלמדו מה כן לעשות.
לפעמים הקטנים לא יודעים כללי תקשורת וההרבצה היא פשוט כלי התקשורת שהם יודעים. תתרגלו איתה דרכי תקשורת אחרים.
בדיוק השבוע היה לנו מקרה של סטירה ישר לתוך העין- שזה מקפיץ ומבהיל לפני שהשכל פועל...
אז התגובה היתה זעקת כאב וגערה של: לא מרביצים ל... ולאף אחד! זה כואב! לא עושים את זה. - משהו כזה. והדבר נקלט!
איך נקלט?
נקלט שיש פה עניין ואז זה הוביל לנסיונות חוזרים. אז אמרנו בנועם- לא. וגם הסטנו את היד שלא תרביץ. הכל מרופד באהבה ובנשיקות. של תהיה בהלה מהתקיפות.והתעלמות וכל ה"שיטות".
למחרת, הילד בקש בפנים תמימות לשבת על... ואז - החיוך הכי שובב בתבל ו---הופ! - נסיון לתת סטירה בכיף.
אז גם לא מעצימים ונותנים עודף תשומת לב לעניין.
חותכים עניין ועוברים למשהו שלוקח את תשומת הלב למקום חיובי. להתעסק ברע נותן מקום לרע. סה"כ באמת לא התכוונו לרע, אלא קרה משהו ואח"כ יש בדיקת גבולות וצורת התייחסות. אז או משתפים פעולה עם זה - או לא.
לענ"ד.
אם יש אפשרות, ודווקא האמא אומרת לילדה שזה לא מתאים,
מנסיוני האישי (הפרטי והמוגבל למדי) זה דווקא נותן לילד תחושה שההורים שמולו עובדים בשיתוף פעולה,
וכאשר הוא נזקק להבנה, הגנה וביטחון- הוא מקבל כפליים,
בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו".
ברור שזה לא בגלל שהאבא זקוק להגנת אשתו, אם זה המצב אז יש הרבה לתקן.
רווח נוסף מכך זה שהילדה תבין שזה לא אישי, שאבא "נעלב" או "כואב" לו, אלא שזה פשוט לא שייך.
לגופה של שאלה, בגיל כל כך קטן הייתי מגיבה מייד או לא מגיבה כלל, כי הזיכרון פועל בעיקר לטווח המיידי.
בהצלחה!
שאם לפעמים באופן טבעי, אמא אומרת "אינסטינקטיבית", "לא מרביצים לאבא", וכן להיפך, זה נחמד, וגם לילדה זה טוב (כמובן, לא קיצוני, שלא יצטייר שניים "נגדה"..).
אבל היה נשמע כאילו שם זה היה "במקומו". האמא עוסקת ביישום ה"סדנא"..
הנה, ראי מה שכתבה (מעתיק: )
"אחר כך אני- אמא שלה, בקשתי ממנה שתחזור בתשובה ותתן לאבא חיבוק או נשיקה.
והיא לא הסכימה, באה אלי לחיבוק או שהלכה לחדר אחר"
לי זה נשמע מוגזם.. איפה אבא בינתיים?... אני חושב שאם היה מגיב מיידית, כשהיא קרובה אליו, באופן טבעי - זה היה עוזר יותר. ופעמים רבות, בלי להכליל, אבות רגועים באמת פחות "מבינים" כביכול (ולעיתים גם פחות נצרכים..) את ההרצאה של הסדנא, ופועלים מוצלח לפי הבנתם.
אני אנסה לענות בצוה מרוכזת יחסית.
א. לא מדובר במכה של ילדים בני כמה חודשים.
מדובר בילדה שמבינה ומפותחת- אינני יודעת למה מסוגלים בני גילה אחררים,
אך היא בהחלט משתמשת בכח כדי להביע את מורת רוחה. והיא היתה עצבנית בבקר.
אחרת לא היינו עושים מזה עניין-
היא פשוט כעסה ונתנה פליק לאביה.
בעלי רצה שאני זאת שאגבה אותו, כמו שאמרו פה באחת התגובות-
יש פה שיתוף הורי חינוכי, ואנחנו מערכת אחת.
אני לא חושבת שהיא תחשוב שאבא חלש.
אז במקרה של מכה סתמית ולא מכוונת- אנחנו אומרים- אנחנו לא מרביצים רק עושים דברים נעימים- ליטוף, חיבוק.
אבל זה היה מקרה אחר.
היא ממש התנהגה כלפיו בכעס והרביצה.
והיא בהחלט הבינה מה שאמרנו לה (לפי תגובותיה..).
אני לא חושבת שהיא מנסה למשוך תשומת לב בצורה שלילית- היא ב"ה אף פעם לא עושה את זה,
ומקבלת בלי סווף תשומת לב חיובית.
ברור לי שהיא הייתה עצבנית והוציאה את זה עליו...
כל זה:
בנוסף את הגישה של "את כועסת"- הייתי משתמשת בה לילדים בני שלוש ומעלה, אולי שנתיים וחצי. לא שנה וחצי!
מי אמר שהיא כועסת? ילדה בגיל הזה מרביצה לצומי. כל רגש כמעט מתבטא בבכי מתוסכל. המכה על הלחי פשוט מצחיקה אותה.
אולי התגובה הדרמטית, ואולי פשוט התחושה של הלחי _(המחוספסת) של אבא נעימה ליד שלה, ללא כל כוונת זדון.
לעודד שימוש בידיים עם חומרים שונים. אולי היא נהנית מתחושות כאלה- תנו לה מענה אחר.
במחילה, ממש לא נכון.
אולי היא מפותחת יותר רגשית, אבל בהחלט אפשר לראות מתי היא שמחה/נבוכה/עצבנית/שמחה וכן הלאה.
היום ילד נגע לה במשהו היא הרביצה לו ומשכה לו בשיער. כן. לפני זה היא שחקה לידו המון זמן ולא עשתה לו כלום.
היא ממש לא ילדה אלימה מטבעה ב"ה.
היא ממעטת לבכות בכי מתוסכל, והמכה לא הצחיקה אף אחד...
היא יודעת ליגוע באבא בעדינות כשהיא רוצה..
בקיצור אני מבינה שיש לך נסיון חיים גדול אבל התיאורים האלה מתאימים לילדים קטנים יותר לענ"ד (או שהיא מפותחת מגילה- אינני יודעת...)
מה שאני הגבתי,
אכן הנחתי שהיא נתנה את המכה מתוך ש"כעסה" על משהו.
וזה לא סותר מה שכתבתי שהיא "תינוקת" ואכן אני חושב שצריך להגיב למכה-שמתוך-שהתרגזה, כמו שכתבתי. ומה שאת חושבת שהיא "בהחלט הבינה", זה לפי דמיונך. היא הבינה בכלליות שלא מרוצים ממה שהיא עשתה.
[מה שציטטת בהמשך, הוא לא מתגובתי - אז אינני חושב שאני צריך להשיב גם לכך]
מנסה שוב -
באופן אישי, לא הייתי עושה מזה סיפור גדול.. כן הייתי מעירה, אבל לא לוקחת לחדר וכו'... כי נראה לי שבגיל הזה זה כביכול "משעשע" אותם שהם גורמים לאבא ואמא כל כך לכעוס.. (אבל אולי אני טועה, באמת סתם תחושה שלי..)
מה שכן, במקרה כזה אני קודם כל עוצרת אותם - מחזיקה למשל את הרגליים כדי להפסיק את הבעיטות (אני מדברת כמובן על תינוק בגיל כזה ששוכב למשל על משטח החתלה או משהו - ככה אני מדמיינת את הסיטואציה..), ואז אומרת בקול "כועס" (אבל רק טיפה כועס, כי הם כל כך רכים ועדינים) - "אוי ואבוי, לא מרביצים!! אסור, אבא ואמא לא מרשים!" או משהו כזה..
בד"כ זה מספיק ואפשר לראות על הפנים שלהם שהם הבינו שנזפת בהם הרגע.. הם מרצינים לרגע ומתבוננים בך.. מבחינתי זה בהחלט מספיק בגיל הזה... אח"כ אם אני מרגישה שצריך - אני אפילו נותנת נשיקה וליטוף.. יש כאלה שיגידו שזה מסר מבלבל, אבל בעיני לא.. אני פועלת בקטע הזה לפי תחושה, ואני מרגישה שהם מבינים אותי.. כי אם הרגע הילדה ננזפה, היא הכי רוצה שתראי לה שלמרות הנזיפה את אוהבת אותה מאוד... (הבן שלי הגדול יותר, בן שנתיים וחצי, אם אני כועסת עליו הוא בהתחלה מופתע, ואז הוא ממש עצוב (לפעמים בוכה) ובא מיד לחבק אותי.. ואני ממש מבינה את זה, כי נראה לי אחרי שכועסים עליך אתה הכי זקוק לחיבוק...).
ועוד משהו, כשנגיד אני ממהרת וחייבת להלביש את הילדה או משהו, והיא למשל לא בקטע ולא בא לה והיא כועסת ובועטת, אז לפעמים תוך כדי שאני מלבישה אותה ומחזיקה אותה שלא תבעט, אני גם מסבירה לה "מתוקה של אמא, אני ממש ממש מבינה אותך, לא בא לך בכלל עכשיו להתלבש ולהחליף טיטול, אבל אין ברירה, אנחנו מאוד ממהרים..." אמנם היא לא מבינה (10חודשים), אבל אני מאוד מאמינה שהם כן יודעים לקבל את התחושות של הדברים שאנחנו אומרים להם.. ובעיני זה חשוב...
ב"הצלחה... מקווה שעזרתי, זה נראה כאילו בכלל לא דיברתי על מה שכתבת, אבל דווקא כן!!! אם לא הבנת, אני אשמח לנסות שוב להסביר..
אני מאוד מתחברת למה שכתבת, מאוד מאוד, ורוצה להוסיף שגם אם נראה שהילדה מבינה מאוד ובעלת רפרטואר רגשי עשיר לגילה- וזה יכול להיות נכון לחלוטין- אני חושבת שהיא עוד לא בשלה כדי להבין את ההשלכות של המעשים שלה.
כן, היא יודעת לבטא את הכעס שלה, ובצורה שבה גם אנשים מבוגרים מבטאים כעס (מילולית או פיזית).
האם היא ידעה שהיא הכאיבה? האם היא הבינה שזה מעשה שהוא "לא בסדר", ומה המשמעות של "לא בסדר"?
לעניות דעתי, עניין ה"חזרה בתשובה" הוא מוקדם מדי לגילה. היא עוד לא בשלה לו, לדעתי.
הבת שלי גדולה מהבת שלך בשנה שלמה (בדיוק, אם שתינו חישבנו נכון את החודשים ). היא חכמה ומבינה את מה שאומרים לה, ואני כן מבקשת ממנה לבקש סליחה אחרי שהיא עושה משהו לא בסדר. האם היא תמיד מבקשת סליחה? לא, בהחלט לא.
ואני לא לוחצת- הסליחה היא בשבילה (ובשביל חינוכה), לא בשבילי.
יכול להיות שהיא עוד לא הגיעה למקום של ההכרה במעשה, קיטלוגו כ"לא בסדר", וההבנה שיש לבקש סליחה על עשית מעשה כזה. אז אני מרפה (וכאן מדובר בילדה שגדולה מביתך בשנה. זה הפרש גדול).
כמובן, את האמא שלה ומכירה אותה יותר טוב ממני, אז אני רק מאירה כמה נקודות למחשבה.
אנונימית יקרה...
כשקראתי את מה שכתבת ממש הרגשתי שאת מתארת את המציאות אצלנו בבית,
גם לנו ב"ה יש לילדה בת שנה ו9 מתוקה, חכמה מאוד, מאוד חברותית, מבינה הכל ומדברת מצויין
וגם היא מגיבה עם הידיים (שריטות, מכות, צביטות) שמשהוא לא לרוחה, (התחיל לפני כ4 חודשים עם הולדת אחיה)
אנחנו כבר עברנו את השלב שהיא מרגישה נזופה (זה עבר לך תוך יום וחצי) וכרגע היא ממש צוחקת כל פעם שאנחנו אומרים לה שאסור להרביץ, זה ממש משעשע מבחינה והיא מנסה שוב ושוב.
כאשר היא עוברת את הגבול וממשיכה להרביץ בכוונה (אחרי שדיברנו, הרחקנו את מושא המכה, הזהרנו) אנחנו שמים אותה בעונש בחדר אחר, בהתחלה שמנו אותה בלול שלה אבל אז גילינו שכל פעם שהיא עייפה היא מרביצה כדיי להיכנס לעונש , וכיום אנחנו שמים אותה בחדר משחקים שלה .
ביומים האחרונים הסטרטגיית התגובה היא שכאשר היא עושה משהוא לא נעים אני אומרת לה שאסור לעשות.../אנחנו לא... ואז אני שרה לה שיר עם מקצב שהיא מאוד אוהבת ושאני שרה לה אותו בכל הזדמנות "נועם ילדה טובה...נועם המתוקה...נועם לא מרביצה/...אז תנו לה נשיקה..." וב"ה זה בנתיים עובד מתפללת שימשיך ככה...
אותי המצב ממש מטריד אך שאני מדברת עם אמהות מנוסות (שני הגננות שלה, שכנות, חמה ועוד) הן אומרות לי להגיב בענייניות ובקצרה ולא לעשות מזה יותר מדיי כי זה שלב שעובר.
אבל לי מאוד קשה עם זה לא רק מבחינה חינוכית אלא גם כואב לי לראות שילדות לא רוצות לשחק איתה כי היא מרביצה להם, ואת הסימנים שיש לה כאשר מחזירים לה (היום היא חזרה עם שעון על היד 
).
אז אשמח גם אני לשמוע לעצתכם...
כדאי להקדיש לה זמן לבדה, סיפור וכד', אם זה התחיל אחרי הולדת האח. הרבה חום ואהבה. שתרגיש בטוח ונוח.
שיר שהיא מאוד אוהבת?
אני מצטטת :"שכאשר היא עושה משהוא לא נעים אני אומרת לה שאסור לעשות.../אנחנו לא... ואז אני שרה לה שיר עם מקצב שהיא מאוד אוהבת "
ניראה ששווה לה להמשיך בהתנהגות שלילית בדרך הזאת^^"^ עדיף כמה שפחות תשומת לב על התנהגות שלילית. להבהיר שלא מקובל עלייך התנהגות כזאתלהרחיק את הנפגע (אם יש) ולהמשיך בשגרה
חשוב לי שיהיה לה מפגש חברתי ולא להישאר רק איתי כל היום.
חשוב לי שתהיה מטפלת/גננת שחוץ מחום תדע להתחבר אישית לילד. לראות את הגלום ולפתח.
שתדע לפתוח אופקים לעומק ולרוחב.
מתוך שהיא עצמה רחבת אופקים.
שתהיה מסורה לה' ובעלת ידע בענפי התורה ועם גישה חינוכית מוצהרת.
שתהיה בה אהבת ישראל ואהבת הבריות ואהבה לבריאה.
שתהיה מלאת אמון בנשמה שלפניה ולא תתקשקש בתינוקית בלבד.
שתפתח ערבות הדדית.
איפה מוצאים?
יש או שסניקים או חבדניקים או דתי לאומי תורני או סתם דתיים.
אני מחפשת את השילוב של גן שהוא כמו בקיבוץ - יוצאים לטיול בטבע, מכירים את החי והצומח מהחיים ולא מתמונות. אני מחפשת את התמימות בירא"ש של שס. רוצה את האידאליסטיות החבדית. רוצה את ההשקפה הציונית. רוצה את הגודל של הרב קוק.
מפחדת מטעויות בהשקפה. משטויות. מחברת ילדים שמכניסה גסות. לא רוצה השפעה של אינטרנט, טלויזיה ודיסקים שלצערי גם בחברה התורנית יש אותם.
רוצה פיתוח כשרון כמו בחברה החילונית.
רוצה נטו פתיחות וערכים, כמו של העולם הישן.
אז האופציה - שתישאר איתי...
ואני לפני לידה.
אז היא יכולה להיות העוזרת שלי וללמוד לאהוב ולגדל...
איך בוחרים?!
איך בכלל מוציאים ילד מהבית?!
איך מקבלים את השונות של הרחוב ושל הזרמים?
בטח יגידו שהיא רק תינוקת - אבל אני רואה את פירות ההשקעה של הטיפול בבית . ואין כמו בבית. והמחשבה לשחרר היא לטווח ארוך ולא נקודתית לשנה הבאה בלבד.
נראה לי שהכי חשוב זה יחס וחום בגיל הזה.
בסדר, גם קריאת ספרים שהם לרוחך, נניח. אבל למה המטפלת צריכה להיות עם ידע בענפי התורה? מה, היא מעבירה להם שיעורים?
מלבד זאת, ברור שיש נקודות בחירה לגבי המסגרות של הילדים, אבל בכל מסגרת יש יתרונות וחסרונות, טכניים, ערכיים, חינוכיים. ובכל התלבטות צריך להחליט בסוף. אין מסגרת שתתאים לך בדיוק לכל מה שאת רוצה ומאמינה בו. ובאופן טבעי הילדה תיחשף לעולמות אחרים, ואת תהיי זו שתצטרכי ללמד אותה איך להיחשף ואיך לקבל. אם הבית ברור וחזק, אז גם היא תהיה ברורה וחזקה, מן הסתם.
אגב, האם את כזו? אם כן, אשרייך...ואם לא ממש, אז איך את יכולה לדרוש מהמטפלת להיות כזו? אמא זה הכי חשוב. תמיד.
ומפגש חברתי אפשר לארגן די בקלות גם בלי לשלוח למסגרת הרחק מאימא.
למשל בגן שעשועים, או להזמין חברים וכו'.
וזה דווקא כן חשוב שהמטפלות והגננות יהיו יראות שמיים. ילדים קטנים סופגים כל דבר, טוב ורע.
אני מסכימה עם "משיח עכשיו!" - כמה קשה לעקור טעויות של נשים טובות וחמות וצדיקות, אבל מה לעשות - קצת בורות? אני עצמי בורה באלפי דברים...אז אני לא מתכוונת שכל אשה טובה וחמה תלך ללמוד במדרשה, אבל יש מקום לגישה חינוכית ומשנה סדורה... - אחרת-למה באמת להוציא מהבית ולהפקיר את היקר מכל בידי אנשים אחרים? וראיתי שבחב,ד יש משנה מסודרת איך לנהוג בתינוקות מרגע יציאתם לאויר העולם בחדר לידה ועד עולם.
וכמו שיש טעויות - יש גם השקפות עולם -ציוניות או חרדיות ויש השפעה רצויה ויש ההפך.
הכל חודר.
אתן דוגמה פשוטה - תשלחי ילד למטפלת מסורה וחמה שמחטטת באף או מלקקת את האצבעות כשמתעסקת באוכל או מנגבת בשרוול? תשלחי ילד לגננת שמדברת עברית משובשת ומלאה ביטויים מחוספסים?
אז גם בניית היראת שמיים והאמונה והתפילה יכול לבוא על רקע משובש.
יכול להיות גם להפך - גן דוגמטי שמדגיש חיצוניות של לבוש וגודל כיפה ומקפיד ומעריך שינון ודמות של רב גן בעוד שיש מתח חברתי ומידות רעות ודיכוי כוחות ושלילת חופש וטבעיות. - דוגמה ששמעתי אתמול מחברה שלי.
בבירור שעשיתי עם חברה, נראה לצערי שהמון ממה שאני מחפשת קיים בחינוך חילוני -שזו לא אופציה. או בקיבוצים- שזה גם לא אופציה.
אני יודעת שאני דורשת מעצמי יותר בגלל הילדים. גם בהתנהגות וגם בהקניה של הרגלים. לא אוכל לעולם לשלוט במה שקורה מחוצה לי - ואני צריכה ללמוד לשחרר. אבל כתבתי פה את משאלת הלב שלי...
בת 30 -את ממש פותחת לי התבוננות - איך אצור בית חזק וברור? אנחנו עצמנו בהתבררות מתמדת...מצד שני את מראה לי שאפשר לסמוך על הבית -
שאפשר לסמוך על הבית שתצא ממנו רוח ייחודית לחברה ולעולם, מתוך משהו שהוא הבית שלנו. את זה לא תשנה גננת או חברה. זה טבוע. וצריך לזהות מה זה ולחזק את זה וגם להשקיע אחה"צ ולתת את הייחודי לנו והחשוב לנו.
ויהודיה מא"י - אני קונה את מה שאת מציעה. תודה. אני כבר משקיעה בזה ותמיד אפשר יותר.
הה... הלוואי שיכולתי לשלוף לך תשובה כתובה יפה.
האמת? אין לי מושג. אני רק יודעת שאני גדלתי בסביבה לא מאוד דוסית, אבל הבית שלנו היה מאוד ברור וגם חזק וכולנו יצאנו סופר דוסים. מרצון ומאהבה, לא מכפיה.
אני גם רואה שנושאים שהם בנפשנו, עוברים לילדות בלי שאנחנו מתאמצים יותר מדי, זה פשוט קורה. כי מדברים על זה, ודנים בזה, והמסרים עוברים. כמובן יש דברים שמשקיעים בהם מאמץ, למשל שולחן שבת שמח ומשתף, אבל זה יעבור רק אם זה בא מרצון ובכיף, לא אם נכריח את עצמנו כי "זה חשוב לנו אז צריך".
בשום מקום לא תמצאי את מה שאת מחפשת- כי את בעצם מחפשת 5-6 מעונות שונים עם כל הקריטריונים,
אז חבל מאוד על עוגמת הנפש שלך ושל המטפלות המסכנות במעון-
שלעולם לא תצלחנה באמת להשביע את רצונך
(ועוד משהו- זה נורא לא נחמד שהורים רושמים את ילדיהם ומנסים לעוות את המעון לרצונם).
זו דעתי.
)(אגב, גם גנים ובתי ספר לא תמצאי כאלה. צר לי לאכזב...)
באיזה מקומות את גדלת?
כאלה שעונים על כל הקריטריונים שכתבת? תרשי לי להניח שלא,
וכמובן תקני אותי אם אני טועה...
ובכל זאת, יצאת עם המון רצון לקדושה וטוהר,
ועם כוונות יפות וטובות (גם אם לדעתי הרבה יותר מדי כבדות בשביל להלביש אותן על ילדה בת שנה ורבע...).
לדעתי, העיקר זה האמון והאהבה,
כמה שהבית יהיה מקום יותר נעים ושמח, ככה יהיה פחות חשוב מה שיש בחוץ.
וגם לזכור שאנחנו אחראים על ההשתדלות, וה' על התוצאות.
בהצלחה רבה והמון נחת!!
אני לא מעמיסה עליה.
אני פותחת לה פתחים ומסבה לתשומת לה.
אני אוהבת את הפתיחות שלה והקליטה שלה. היא מדהימה אותי.
אולי מהדברים הבאים יזהו אותי, אבל לא אכפת לי...
יש לה כושר התבוננות והעמקה מיום היוולדה והיא ממציאה דברים ומקשרת וקולטת. מדהים. ב"ה. ממש.
אני מכירה לה בעלי חיים ופרחים וגרמי שמיים. בהתאם לרמתה כמובן.
היא שמה לב לפרטים ולא מפספסת אף פירור שנופל לה. היא אוהבת להתנסות ואני מאפשרת לה מרחב וחפש.
בגן משחקים היא יוצאת לשיטוטים - מנסה מתקנים של בוגרים ומטיילת במרץ בשכונה ואני אחריה - משגיחה מבלי להפריע.
הפריע לי שאנו בסביבה חילונית והיא נמשכת לבני אדם ומנסה להתבונן ולהצטרף - ואני צופה ורואה התנהגויות פסולות ומופעים כעורים...ואם זה נוף ילדותה וצלילי ילדותה זה חורה לי. אז אני רוצה גיבוי לחופש, למרחב , ללימוד של הסביבה, לאנושיות והחברתיות. היא שרה לעצמה ועושה הצגות - אני רוצה שיהיה מקום לזה ודגש על מוזיקה ומיגון וריקוד וציור. אני רוצה מקום הולם מוסרית ואמונית. שתראה מראות קדושים וטהורים.
***רוצה לספר עוד משהו - יש לנו "גינה" בחלון והיא ערה אליה. ושמים שאריות לחם ובאות ציפורים והיא מתבוננת בהן בשמחה באוכל ורצה מחדר אחר לראות רק לשמע ציוץ. כ"כ חמוד וממלא.
רק איתי?
אני מלאת רצונות וחלומות והזמן חומק. עיקר המפגש הוא בטיפול בה ובעבודות הבית ולא תמיד יש זמן למימוש הרצונות =שזו חולשה שלי...
ב"ה היא סופגת מהכול ולא רק ממני. ואני רוצה אני באמת רוצה שתהיה עליה השפעה של מישהו אחר. רק שיהיה מבורר ומתוך תורה וקדושה ובטהרה ולעבודת ה' ולא לאגו מטורף או סתמיות של חיים.
בקיצור - לכן המתח בין חילוניות לחרדיות. ואני רוצה שילוב. האם עלי לעבור דירה ליישוב בעל שילוב כזה? - לא שייך עכשיו.
יכול להיות שאני לא מכירה פה ויש מישהו/מקום מתאים.
בת 30 וג'ינג'ר - תודה. חיזקן אותי.
עכשיו באמת חשיפה אישית - היתה לי חברה שלא נתנה אמון במערכת ופתחה גן לבת שלה. גייסה הורים ושכרה מקום והנה גן.ואני גוייסתי להיות הגננת. זה לא התחום שלי אז היתי שם 2-3 ימים ואח"כ באו אנשים מדהימים שהלואי שהיה לבת שלי כזה גן וכאלו מחנכים.
גם כעת כולם לוחצים עלי שאפתח משפחתון או גן.
בינתיים אני רק משתעשעת בכך.
בי"ס ??? - שמשיח יבוא קודם...
"הוא מתפתח יפה אפילו שהוא עם אמא בבית"???
בטח שילד שעם אימא בבית מתפתח יפה. להיות עם אמא בבית לא פוגע בהתפתחות, בדיוק להפך.
לדעתי בטח שעדיף בבית עם אמא, ובגיל שנתיים כבר כדאי לדאוג למפגש עם ילדים אחרים. אפשר למשל בגן שעשועים, או להזמין חברים או חוג וכו'.
מבחינה רגשית זה אחלה דבר, מאוד חשוב,
אבל צריך לבדוק צדדים נוספים- מוטוריקה, שפה... זה לא ברור מאליו. תלוי בגירויים שיש לו בבית
סיפור שקרה אצלנו - היינו בטיפת חלב, והאחות ביקשה ממנו לעשות משהו, כדי לראות את ההתפתחות שלו.. ואני קצת נבהלתי, כי לא לימדתי אותו את זה.. והוא לא במעון... וחשבתי לעצמי "בטח כל הילדים שבמעון יודעים, כי במעון עובדים בדיוק לפי ההתפתחות שלהם, ואני לא ידעתי שהוא כבר אמור לדעת כזה דבר.."
והוא, בלי להתבלבל... עשה בדיוק מה שהיא אמרה, וגם יותר, בהרבה... עם ביטחון עצמי והכל.. היא התפלאה בעצמה...
אז בעיני? בגילאים כאלה?! העיקר העיקר העיקר - חום ואהבה, הקשבה, ויחס של כבוד. ומי תעשה את זה טוב יותר מאמא?! את השאר מסתבר שהם לומדים בעצמם
כלומר, לא משאירה אצל מטפלת, ולא איתי.
אם את גם ככה לא עובדת ויכולה להיות איתו, ומאוד רוצה את זה, או לא רוצה את זה ואין תקציב למעון אז נראה לי להשאיר איתך זה כן אופציה, אבל התלבטות בין מעון למטפלת ברור שבגיל הזה מעון.
אם יש לך יכולת פיזית ופיננסית להשאיר אותו, אז תשאירי!!כי אין כמו עם אמא....כך עשו אמי וחמותי וכו'...
א ב ל לצערי כיום מבחינת הרבה אמהות ונשים האופציה הזאת אינה לגיטימית כלל...יש צורך שגם האישה תצא לעבוד וממילא זה לא רלוונטי...
אני כיום עובדת מחוץ לבית בגלל הצורך בעוד זוג ידים עובדות...אבל למפרע זה יצא לטובה כי יש מצב שהיה לי קשה להשאר עם הילד יום שלם...לפעמים זה יכול ליצור תחושה של תסכול ומרמור ואז כל ההישארות כבר לא שווה...
ויעשו לך מצפון- "מה זא" קשה לך להיות איתו יום שלם"?! זכותך המלאה וזה לא עושה אותך אמא פחות טובה.
במובן מסוים זה הרבה יותר קשה מאשר לצאת לעבוד.מי שעובדת,לא מתמודדת 24 שעות עם ענינים של ילדים, ויש לה הרבה זמן שהיא מתעסקת בעניניה שלה, גם אם אלה דורשים ממנה הרבה.
אמא בבית זה לא פשוט וזה גם דורש לימוד.
הכי מרגיז אותי כשאומרים "אה, את אז יושבת בבית"... יושבת? זה הדבר האחרון שאני עושה!!
אז בהחלט נורמלי לומר שקשה להיות עם הילד כל היום. כל אחת תעשה עם הקושי הזה מה שנראה לה לנכון- או לצאת או ללמוד איך לעשות את זה, או גם וגם, תלוי בתקופות שונות.
אהבה של אימאבהנחה שמדובר בבית נורמטיבי, לא מתעלל ולא מכורים לאלכוהול וסמים, בוודאי ובוודאי שאמא היא הכי טובה!!!!
ילד זקוק לאמא, כל השאר הם בונוס.
ילד שנשאר עם אמא בבית זוכה ליחס מועדף שלעולם לא יקבל במשפחתון או במעון.
ילד עם אמא לומד לשטוף כלים (מוטוריקה), לומד לשטוף רצפה (מוטוריקה), לומד לעשות כביסה (גם מוטוריקה וגם צבעים לבנים לעומת בהירים לעומת כהים), לומד שאמא תמיד שם בשבילו, וזה הדבר החשוב ביותר שיש!!!
בקיצור, כל מי שיכולה (כלכלית ונפשית), עדיף ילד עם אמא.
אגב, בארצות הברית, שם החינוך הביתי מבוסס מאוד, רבים המשפחות הבוחרות לחנך את צאצאיהם בבית, לא עם מערכת לימודים מקובעת כמו בבית הספר, אלא בהתאם להתענינויות של הילד\הנער. ו... האוניברסיטאות ממש "רבים" על כל תלמיד כזה ומנסים להביא אותו ללמוד אצלם, כי ילד\נער כזה עדיין רוצה ללמוד!!! הלימוד הממוסד גוזל את חדוות הלימוד מהילד.
אז, כן, הילד יתפתח נהדר בבית עם אמא, הרבה יותר טוב מאשר בכל מקום אחר!!!
מסכן,כבר עדיף שילמד כישורים חברתיים ולשחק עם בני גילו במשחקים שמפתחים אותו. תפסיקו לזלזל במעון ובגן ולראות בהם אילוץ. לדעתי עד גיל שנתיים סבבה עם האמא, אח"כ כבר מתאים חברים. כבר כמה ילדים שלי היו איתי ככה וזה היה מצויין, בלי שום ייסורי מצפון.
מי אמר לך שזה במקום חברים? ועוד לקרוא לו "מסכן"?!
ילד בבית עם אמא יכול גם להיות בחברה. זה תלוי במקום מגורים וכו'.. זה דבר ראשון..
דבר שני, מניסיון - הם כל כך נהנים מזה!! מלעזור לאימא.. מלקחת חלק.. להרגיש גדולים.. להצליח... הם עושים את זה במרץ ובשמחה!! ממש ללמוד מהם
מה רע בזה שילד "יעזור" בבית??! זה נפלא!!!
מי אמר שזה עומד בסתירה לחברה??
אני בע"ה שולחת את הילד שלי למעון שנה הבאה (יהיה בן רבע לשלוש בע"ה), וזה רק כי בפירוש אין לי אפשרות לתת לו מסגרת של חברים במקום בו אנו גרים. אחרת - בלב שלם הייתי משאירה אותו בבית עד גיל גן לפחות...
זה נותן להם כזה סיפוק.
הם הצליחו לעשות משהו של גדולים.
נהנו מההתעסקות במים וסבון, מה רע? רק כיף.
אף אחת לא תכריח ילד בגיל הזה לשטוף כלים, ברור. אבל בזרימה הטבעית של ילד בבית עם אמא זה קורה הרבה וזה רק כיף. גם לי זה כיף...כשבת שלוש מקפלת את כל המגבות הקטנות ושמה במקום...
אני בחופש הגדול (סטודנטית) עם הילדים בבית, ולא נעים להגיד, אבל בזמן כזה אני כבר מחכה בקוצר רוח ללימודים... אני מעריצה של אימהות שהן עקרות בית. בחיים לא הייתי יכולה להיות אחת כזאת
יש ילדים חברותיים יותר ויש פחות...
הבכורה שלי בת שנתיים מאוד אוהבת חברה, ושמחה כל יום ללכת לגן...
בחופשים משעמם לה בבית הקטן שלנו 
מה עושים עם ילד בן 6 שלא נגמל מלעשות במכנסים, הוא מתלכלך כל הזמן, וזה לא נעים והריח דוחה, וברור שהוא מאד יוצא דופן בין כל החברים שלו? מה עושים??????
סטודנט תמידיבתור התחלה, הייתי בודקת ברמה הגופנית מה קורה שם.
אם הכל בסדר ואין לזה הסבר, הייתי הולכת לייעוץ חינוכי. אני מכירה מקרים שבהם זה מאוד עזר.
אבל קודם- רופא.
אם תרצו עוד מידע, אפשר באישי.
בתור אמון בילד, אחרי ששללתם בעיות גופניות (למשל בבית הספר הילד מלכלך???)
3 ימים אתם משאירים אותו כך. לעת ערב מקלחים אותו, וזהו.
רק אומרים לו פעם אחת שיבין שזה לא יפה.
וזהו.
זה עובד.
זה קשה.
זה אמון בילד שעושה זאת לקבל מכן המון המון התעסקות סביבו.
אמון בילד שהוא יודע לשלוט על צרכיו. (במידה ואכן לא מדובר בבעיה רפואית)
זה העברת אחריות לילד למעשה שלו.
לא קשור אלינו.
אז - תנו לזה צ'אנס. 3 ימים.
אח"כ נקי.
מנסיון.
מה שכן, הייתי מטילה עליו את האחריות ל"פיספוס"- הוא זה שמתקלח, הוא זה שלוקח בגדים חדשים מהארון, הוא זה שמתלבש.
אבל אין לי ילדים בגיל הזה. זה באופן כללי מה שאני עושה על הבכור בן השנתיים וחצי שלי. (הוא זה שלוקח את התחתונים לבד מהארון והוא זה שמוריד את הבגדים הרטובים לבד)......
אני נגד ה"דוֹגמא" הזו,
כאילו כל דבר זה כדי "לקבל מכן המון המון התעסקות סביבו"..
וקל וחומר, לעטוף את זה באמירה שזה "אמון בילד".. אמון - שהוא עושה את זה כדי לקבל תשומת לב. אז זה ההיפך מ"אמון".
בערך: "אני נותן בך אמון שאתה רמאי"... (אני יודע את ה"תשובה". ולמרות זה).
נגד הדוֹגמא, "העברת אחריות לילד.. לא קשור אלינו".. קשור אלינו לגמרי. בלי "הצגות". אפשר לפעמים, לצורך הענין, אכן "להתעלם" ממשהו כדי להחזירו לילד. אך כעיקרון כל מה שילד בן 6 עושה מאד "קשור אלינו" ונוגע לנו. ואם נתמיד ב"שיטה" הזו, אז נפסיד אולי חלק חשוב מהתחושה הטבעית הזו - לא שווה את המחיר.
ילדים לא מחנכים לפי "נוסחאות". זה כמעט באופן וודאי יגרע מהיחס הטבעי הנורמלי של הורה לילדו.
צריך לקחת כל דבר במינון הנכון.
[ואולי - אם באמת הסיבה היתה ה"תשומת לב" - אז היה צריך לשאול, למה ילד בגיל 6 צריך לקבל תשומת לב בצורה כזו?.. אחת התשובות הכי סבירות בעיני, היתה - במחילה - שמישהו ניסה לחנך אותו בצורה כזו, שכל דבר זה "תשומת לב", אז הוא מנסה שיטות קיצוניות יותר...]
אבי יועץ בגישת שפר.
ומה שהבנתי ממנו זה:
כל אדם , לפי סולם הערכים הידוע של מסלו , זקוק לתחושת השייכות.
ומקבל אותה באצמעות תשומת לב, אחרת איך נרגיש שייכים?
זה טבעי אנושי ובסיסי
סכ"ה בגישת שפר מלמדים את הילד איך להשיג את המצרך האנושי והבסיסי ביותר- תשומת לב- בדרך החיובית
בדיוק כמו שמלמדים אותו להשיג וכל- מצרך אנושי בסיסי- בדרכים מנומסות.
וזה משהו שגם כמבוגרים עלינו ללמוד: מי מאיתנו מסוגל לנהל שיחה עסיסית בלי טיפת לשון הרע? ולמה אנו נכשלים בזה? כי נדמה לנו שאם לא יהיה קצת "פלפל" בדברינו, אז לא יתייחסו אלינו ונהיה משעממים.
אבא שלך יועץ בגישה הזו, טבעי שיחשוב כך.
אני חולק על זה. ללא סתירה לכך ש"תשומת לב" באופן חיובי זה דבר יפה וחשוב.
[ו"סולם מסלו" אינו תורה מסיני, אלא פרט קטן מיני רבים. ואיננו חיים לפי ה"ערכים" שלו, כולל לא לפי ה"מימוש העצמי" שהעמיד בראש ה"ערכים"..]
ואני שמעתי מאדם חשוב שלימד לפני שנים לא מעטות במקום שניסו "לאמץ" את הגישה הזו, והעיד על עצמו ועל מה שראה סביבו, שהדרך הזו הובילה אותם ליחס אכזרי ומנוכר כלפי הילדים, עד ש"ניפנף" אותה. וכבר אמרתי, אני מכיר חלק מה"תירוצים" בע"פ, וכמובן אפשר אחרת וכו'..
אדם הוא אדם אחד. וכשהוא ניגש ככה באופן דוגמטי, זה יכול בהחלט להשפיע על ההתנהלות הטבעית הבריאה של כחותיו ומידותיו. קל וחומר כשזה הופך ל"הדרכה" של אנשים בראשית דרכם, שבאופן טבעי עוד לא בנו עולם של התייחסויות, וזה "מעקרם" לעיתים במידת-מה.
התנהגויות של ילד אינן באות מסיבה אחת בלבד (להבדיל, כמשל, אחת ההשגות על תיאוריית ה"התניה" של פבלוב, היתה שילד זה לא עכבר, שעליו בוצעו הניסויים. יש בו עוד כמה מרכיבים..);
וגם ה"תועלת" שע"י "הסרת האחריות" יכולה לעלות ביוקר ע"י תחושות אחרות שיווצרו אצל הילד.
עצם הגדרת "תשומת הלב" שהילד מבקש, כ"מצרך", כבר מראה משהו על ה"קרירות" שעלולה להכניס צורת הסתכלות כזו.
ילד אכן צריך תשומת-לב, זה חלק מהחיים, חלק חשוב וחם. אפשר לחנך לקבל את זה באופן חיובי, גם בלי להקצין. ולפעמים צריך לתת את תשומת הלב גם כשהוא מנסה בדרכים אחרות; לפי עיני ה"דיין" (אבא/אמא).. גם כשילד מאד רעב וצורח בגלל זה, אנחנו לא עושים לו קודם "מסדר" אלא מבינים למצבו. לא להיות קיצוניים. להפעיל שכל ולב. לא רק "נוסחאות".
ולגבי המבוגרים: ב"ה זכיתי להכיר מבוגרים לא מעטים שלא מסוגלים לנהל שיחה - גם "עסיסית" - עם לה"ר. וגם משוחחים לא פעם יותר בשביל "לתת" מאשר בשביל "לקבל". זה ענין של חינוך וערכים מופנמים, שלא הוקנו דווקא ע"י אילוף. גם אני לא רואה שאם מישהו מנהל שיחה כזו, המנהג של אלו שאת מדברת עליהם הוא "לא לתת לו תשומת לב".. אם הם אנשים ערכיים, אולי יעירו בעדינות: "נו, בלי לה"ר"... אז רק ילדים מחנכים כך?.. אתמהה...
כל דבר בפרופוציה.
רק המכלול(של ההורה) יכול להדריך בצורה שלמה את המכלול(של הילד)
כל קבלה של שיטה פסקנית כזו או אחרת פוגעת בטבעיות ולכן פסולה.
כגון השיטה שעכשיו תיארתי.
אף אחד לא מושלם ולכן אנחנו צריכים להחשף לרעיונות מאחורי שיטות שונות - כדי להשלים את עצמינו -
מתוך כך החינוך שלנו יהיה טוב יותר.
יש מצבים שבהם ההורה יודע שהוא לא יכול בטווח מיידי לתקן מידה מסויימת ולכן הוא לוקח העתק/הדבק שיטה מסויימת.
אני גם נגד זה אבל זה לפחות מובן.
הסרת האחריות מעלינו לאזושהי "שיטה"?!
את הבעיה באימוץ "שיטה" ואת הדרך הנכונה לנסות למצוא "נקודות אמת" ברעיונות שמאחרי "שיטות", מתוך גישה ביקורתית ומקשיבה. וגם את ההכרה העצמית של ה"דיעבדיות" והענוה כשנזקקים להיסמך על "שיטה", שזה גם מאפשר להיות רגישים לחריגות בה, שנראות לא טבעיות/נכונות.
יישר כח.
[אגב, חייב לציין שמתוך הודעה שהכותבת הנכבדה שהגיבה, שלחה לי, אני רואה שהיא אישית אכן אינה "משועבדת" ויש לה חושים בריאים לילדים. הבעיה היא בד"כ אכן כש"מעתיקים" שיטות, ומאבדים חשיבה/הרגשה עצמית והאזנה לצדדים נוספים]
הרי הילד לא עושה את זה בכוונה,
ובטח גם לו לא נעימה הסיטוציה. מחריד לשמוע את הגישה הזו!
לשואלי השאלה: אולי כדאי לבדוק אופציה של עניין ריגשי- נפשי כלשהו:
אולי זה קורה לו כי כולם נורא "סביב זה"? כי יש קצת תחושה של לחץ, וחרדה סביב הנושא?
אולי התגובות שלכם גורמות לו לפחד..? אני חלילה לא מאשימה, אלא מעלה נקודה למחשבה..
הצלחה רבה!
זה מה שזה. אכזריות נוראית המולבשת בעטיפה יפה. חוסר אמון מוחלט בילד המשתמש במילה אמון במשמעות ההפוכה שלה.
חוסר הבנה מוחלט מה עובר בנפש של הילד. הוא זקוק לך, ואתה זורק אותו לכלבים.
אתה אומר שזה יעבוד? אולי, אבל זה ישאיר לו צלקת כזאת בנפש של עולם אכזרי שאין מי שיגלה סימפתיה והכלה לבעיות שלך, אתה לבדך בעולם. זה אולי יעבוד, אבל זה יגדל אדם כופר.
הילד מבטא מצוקה, הוא מניפולטור קטן. אתה מתייחס לכל ילד פוטנציאל של מניפולטור קטן, ועוד קורא לזה אמון בילד.
תפסיקו עם התרמית הזאת המנסה לחנך הורים ללכת נגד האינטואיציה האכפתית בשם שיטות מחוכמות שמקומם לא אצלנו.
ילד שמלכלך את מכנסיו שוב ושוב ומתבייש נורא ומרגיש נורא, לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה כדי להשיג משהו, זו בורות ואטימות.
אתה אולי מאמן אישי, אך אתה מחנך אותנו להיות כופרים...
ואתם צריכים בדחיפות לקבל יעוץ מקצועי פסיכולוגי/פסיכיאטרי.
אל תדחו את זה ואל תהססו, לבעיה מסוג זה עלולות להיות השלכות ארוכות טווח לכל החיים.
בעז"ה
אמנם לא על זה ארחיב את הדיבור, אך זועזעתי מההצעה להשאיר ילד מלוכלך ליום שלם.
ילד בן שש יודע ש"כולם" עושים את צרכיהם בשירותים ואין להם פיספוסים תמידיים וריח רע מהמכנסיים.
ילד לא יעשה צרות כאלה לעצמו מרצון. פשוט לא!!!
(נא לזכור: כל ילד זקוק לתשומת לב, גם מבוגרים. ילד שצריך יותר תשומת לב ממה שהוא מקבל כרגע, יכול למצוא תשומת לב בדרך הרבה יותר נעימה עבורו מאשר סירחון ולכלוך.)
נשאלה השאלה כאן, האם יש לו שליטה כשהוא בגן \ בית ספר \ אצל חבר \ בטיול מחוץ לבית או שלא משנה היכן ומתי, תמיד יש פיספוס.
לא מצאתי תשובה בשירשור.
אישית, אינני צריכה תשובה, אבל השאלה חשובה, וההורים צריכים תשובה לעצמם.
תתכן בעיה פזיולוגית\עיצבית. תיתכן בעיה רגשית.
מנסיון (אמנם של חברות, אך גם זה נסיון) שיטת אייפק מצליחה להביא לסיום הסיוט תוך מספר טיפולים קטן יחסית. הטיפולים נעימים לילד, לא פולשניים ולא "מאשימים". הטיפולים עובדים בין אם הצורך הוא בטיפול פיזי (כגון - מודעות עיצבית למלאות בקצה המעי הגס) או בטיפול רגשי (מרוב שהתעצבנו עליו \ הוא מרגיש גרוע עם הנושא, הוא כל כך שקוע ב"להרגיש רע" שהוא לא שם לב שהוא זקוק להתפנות). וכמובן, ישנה אפשרות שיש רכיב פיזי וגם רכיב רגשי בבעיה.
אם יוצאים מנקודת מבט שהילד רוצה להיות "כמו כולם" ולא מצליח, הוא צריך עזרה אוהבת, עזרה תומכת, עזרה בונה, ולא "עזרה" שנעה בין "הלבנת פני חבר ברבים" שדומה לרצח לבין התעללות חסרת מעצורים בקטין\חסר ישע.
נכון, יתכן שיהיו כאלה שיחשבו שהגזמתי בשורה הקודמת, אך זו דעתי, ואיני חוזרת בי.
לסיכום, אם תרצי, אשמח להציע לך (באישי) מטפלי אייפק מוצלחים\ות בארץ, או לחילופין, אפשר לנסות בטיפול משלים אחר, כגון קרניו-סקרל. [נ"ב - לכל מי שמסתקרן\ת, אינני "מקבלת אחוזים" על ההמלצה שלי. ההמלצה היא נטו טובת הילד ומשפחתו.]
את יוצאת מתוך הנחה שילד לא יעשה דבר כזה לעצמו
אבל ההנחה שלך היא מכיון שאת מסתכלת על הילד בעיניים שלך
אבל בעיניים שלו לא תאמיני מה ילד יעשה בשביל לקבל יחס ותשומת לב
מה את אומרת על ילד שמרביץ לאחיו התינוק?
אפשר לומר "איזה ילד רע"
יש שיאמרו "ילד שרע לו"...
ואפשר לומר "ילד טוב שמנסה להשיג מטרה מסויימת... ולא כי יש לו לב רע" - אני מעדיף את הגישה הזו!
אני לא אומר שצריך להתעלם מהילד
דווקא השיטה מדגישה כמה צריך לתת חום ואהבה לילד
אבל כשהילד מנסה להשיג זאת בצורה כ"כ שלילית - לא נעודד זאת, אלא להפסיק את ההתנהגות השלילית
כן - הילד ניזון מהתגובות שלנו ההורים
אם התגובה תשתנה - גם המציאות
לא, זו לא נוסחה
זה דרך חיים
ברוגע, בנעימות, בלי להאשים.
לברר מה קשה לו ולהחליט יחד איך מתגברים על זה.
גישת שפר היא הרסנית ומנוכרת, גורמת להורה להילחם ברגשותיו הטבעיים, ולילד - להרגיש שאין דין ואין דיין, העולם הוא הפקר וצריך להילחם.
הצטערתי מאוד לקרוא את דבריו של "מאמן אישי", ושמחתי לראות את ההתקוממות נגדם.
בהצלחה לכם בכל דרך שתבחרו, אבל, למען ה', אל תלכו בדרך הזאת, אל תשאירו ילד ככה יום שלם (ולא דיברנו עדיין על נזק פיזי, על כווייה ממשית צורבת וכואבת במקום שהצרכים נגעו בעור במשך יום שלם.).
לי היה מקרה יחיד שהבן שלי פספס בגן בגלל חוסר הבנה, והתבייש לומר זאת לגננת. הוא הסתובב כך עד הצהרים שבאתי לקחת אותו והגיע הביתה עם כוויות נוראיות!!!!
עד היום כשאני חושבת על זה בא לי לבכות....
וודאי שאלו שלמדו הנחייה בגישה זו יוכלו הרבה יותר להרחיב
לכל המתנגדים למיניהם - חשוב לראות ולהכיר את הדברים יותר מקרוב
לא על סמך "חבר שאמר לי" שזה אכזרי, או רק איך שהדברים נשמעים להחליט
וודאי שיש הרבה עקרונות וכללים שכדאי ללמוד וליישם, אפילו חלקית
ונכון, שלפעמים צריך "לשכוח את הגישות והשיטות השונות" ולהקשיב ללב,
אבל לא תמיד יש לנו את הטבעיות הזו
ובמיוחד כשזה לא עובד
וכן, מקרים קיצוניים לפעמים התגובה צריכה להיות קיצונית
האם המתנגדים פה יכולים להעלות על דעתם שאולי אין לילד שום בעיה?
אולי באמת אין לו בעיה רפואית, והכל בסדר איתו, והוא פועל על מנת "להרוויח משהו" מהסיפור?
נשמע מופרך? ממש לא!
ואם אכן הילד בסדר, והוא מרוויח את כל ההתעסקות הזו, ומקבל מכך המון תשומת לב
אז הפיתרון מה? מה אתם אומרים?
לא, לא למסכן אותו,
להיפך,
לראות כמה הוא חכם,
לתת לו אחריות למצב. אז אפשר כמו שמשיח עכשיו! כתבה, שהוא יחליף לעצמו, הוא דואג לעצמו.
האם יש אפשרות קלושה כזו?
המציאות מראה שיש.
אבל יש כאלו שיבחרו תמיד למסכן את הילד, לרחם עליו
לחפש את ה"סיבה" למה שהוא עושה
ולא את ה"מטרה", כאילו שאין לו רצונות משלו...
ואם לא תפעלו בהקדם העניין עוד עלול להחמיר ולהשפיע על אישיותו של הילד לשנים ארוכות.
המקום לבקש פתרון לבעיה קשה מסוג זה הוא לא מפי חברים או משתתפים בפורום אלא אצל אנשי מקצוע.
זה לא עניין לחובבים וזה לא דומה לבעיות רבות אחרות שיש עם ילדים.
לכן, פנו בהקדם למומחה, לפסיכולוג או לפסיכיאטר.
אל תדחו את זה יותר, טפלו בזה עכשיו!
1. בעיה גופנית- אי שליטה על הסוגרים, שרירים רפויים, קושי לזהות מתי זה הרגע האחרון להתפנות וכו'.
2. רגשי- משהו רגשי שיושב ומשפיע על הקושי להיגמל, תשומת לב מוגברת מההורים, ילד מתחתיו שהוא מקנא בו, התעללות מינית חלילה גם משפיעה מאוד על הצד הזה.
ממליצה בחום לפנות לרופא משפחה כהתחלה לשלול כל בעיה גופנית
ומשם אם לא מתעוררת בעיה לבדוק את הצד הרגשי- נפשי.
אחי כפעוט לקח בזמנו מנורת לילה (מהסוג שיש כמעט לכל מתבגר או הורה ליד המיטה או על השולחן), והצמיד אותה למזרון עליו ישנתי. התוצאה - חור חרוך במזרון וסכנת שריפה באופן כללי.
___________
זה התחיל מזה שחיפשתי "מנורת חושך" (כזו שמאירה ממש קצת) בשביל חדר השינה שלנו, והחלטתי לנסות להשקיע את מיטב 15 השקלים במנורת LED קטנטנה וחלשה (3w!)
חיברתי אותה, וגיליתי עוד ייתרון של המנורות האלה: הן כמעט ולא מתחממות (אין סכנת שריפה), הן לא שבירות (כלומר, אפשר אולי להרוס אותן, אבל לא להיפצע מזכוכיות כמו במנורות ליבון או פלורסנט).
הן עולות בערך כפול ממנורה חסכונית רגילה, בתאוריה אמורות להחזיק פי 10 ממנה וצורכות חצי חשמל.
המלצה
(אני לא קונה אותן בארץ אלא בסין, שם הן זולות יותר, והן מגיעות בדואר).
אגב, החומר שבתוך הזכוכית הכ"כ שבירה של מנורות הפלורסנט הוא רעיל בכל קנה מידה.
(כלומר מנורת הברגה)
אם לא, אפשר לקנות גם מתאמים כאלה (למרות שאני פחות אוהב אותם בשביל ילדים - נותן להם לגיטימציה להתקרב לשקע
מעדיף משהו עם חוט מאריך)
ולא חשבתי כתאורה ראשית (למרות שגם זה מעולה - חסכוני בחשמל ובקיץ לא מחמם), אלא כמנורות לילה וכו' - דברים שילדים יכולים לשחק בהם.
בנינוחות, "ב"טבעיות",
לא עושים ככה.
זה בשביל לעשות איתו בשירותים, לא בשביל לשחק. תשחקו משחקים אחרים.
ולעקוב - בלי לעורר תשומת לב יתרה, אבל באופן "הרמטי" - שזה לא חוזר. אם יהיה צורך, לבקש גם מהאמא של השני שתאמר לו. בלית ברירה, להרחיק ביניהם בלי להסביר למה.
[ואפשר, אגב שאומרים לו, להתענין - "באופו טבעי" - ראית מישהו שעושה כך?.. כדי לוודא שזה לא בא מהגן וכד']
תדברי עם הילד באופן נינוח ולא "מבהיל",
אז הוא יתן את המידע הרלוונטי.
אם זה מגיע מהגן - אז קודם כל צריך לבדוק שהוא לא מדווח על משהו קצת טראומתי שעבר, ושמנסה ככה "לעבדו" (לא סביר - אבל ליתר ביטחון).
וגם אם זה סתם "הנהגה" בגן - אז יש לדווח לגננת וזה לגמרי תפקידה שזה לא יקרה, בלי להפחיד את הילדים.
גננת שלא יכולה "להיות עם עיניים על כולם" (ישיר, דרך הסייעת, דרך כללים שמקפידים עליהם), ספק אם יכולה להמשיך בתפקידה.
אני מעריך שאם הדגש, בנחת ובאופן בהיר, הוא על ההמשך, שלא עושים כך, ובלי להראות בהלה יתרה, אלא כציון עובדתי~ ואם הילד אכן לא יפתח "הרגל" כזה, אז לא צריך לעשות מזה ענין.
אבל זה חלק מתפקיד ההורים, לעקוב בלי לחץ, שההתנהגות הזו נעלמת, בלי "ניפוחים" יתרים, תוך זמן קצר.
לענ"ד.
גם שלי בת 4 והיא בוחנת את הענינים לעיתים קרובות.
נראה לי שצריך להגיב בטבעיות. זה באמת מענין אותם...מה שכן, אפשר להסביר שזה מקום צנוע, ולכן לא בודקים אותו בפני אנשים אחרים.
שאלה לי,
הבן שלנו כבר טועם כמה זמן, והוא ממש מוכן לאכול אוכל אמיתי, אבל אני לא ממש יודעת מה ואיך לתת.. האחות בטיפת חלב לא נתנה הנחיות מפורטות.
אז אני מקווה שאצליח לדלות מידע מההורים המנוסים שכאן
האחות אמרה למשל להכין מרק ירקות עם בשר/עוף טחון ולהביא לו,
אבל כל מה שהוא אכל זה פירות וגזר, אז אפשר בפעם אחת להביא לו שלל ירקות שהוא לא טעם?
יש בזה בעיה?
וגם לגבי בשר, לא עדיף קודם שיאכל ירקות, ואז לצרף את זה? ככה בהדרגה, כי הכי הרבה שאכל זה נגיד 10 כפיות גזר..
תודה מראש לעונים.
הבן הראשון שלי אכל בשר רק בגיל שנה, אכל טחון עד גיל 9 חודשים.
ואילו ביתי השניה זוללת פיתות עם חומוס כבר עכשיו בגיל חצי שנה! ( היא כמעט לא יונקת בבוקר פירות עם טחינה בצהרים עוף וירקות או אפונה בערב דייסת קווקר שבילתח
לגבי בשר בקר רזה- קראתי כתבת בריאות שדווקא ממליצים לחשוף את הילד לבשר בקר רזה די בהתחלה
ואל תפחדי לתת שלל ירקות- הוא יתמודד עם זה יופי
לא לחדש בבת אחת כמה מאכלים חדשים אז עדיף
(במקרה של אלרגיה תדעו ישר ממה היתה תגובה)
ולאימהות? איך קוראים לזה? איפה אפשר להשיג? מחירים? אתר?
יש כל מיני סוגים. לנשים ונערות- תכתבי בגוגל "בגדי ים צנועים" ותמצאי כמה אתרים שומים שיענו לך על כל השאלות.
קחי בחשבון שזה לא זול בכלל. אם את מירושלים- אמרו לי שיש בבזאר אליצור בגדי ים כאלה במחירים זולים, שווה לבדוק.
לילדות קטנות יש בכל מיני בזארים של בגדים לילדים- היום זה הולך לא רק מבחינת צניעות אלא בעיקר כדי להגן מהשמש, ולכן יש בהרבה בזארים ולא רק אצל הדתיים...
שאם יש לזה כינוי ספציפי אולי אגיע ישירות לאתר אם יש כזה בכלל...
ויש כמה סוגים. מנסה לצרף לך כמה קישורים. מקוה שאינטרנט רימון יתן לך:
http://hebrew.modestswimwear4u.com/
http://nofet.co.il/modest-swimsuit-by-kineret-designs/
זה מה שמצאתי בשיטוט מהיר ביותר. אני יודעת שיש עוד סוגים.
לא יודעת מה את מחפשת אבל זכור לי שבעבר גם ראיתי בגדי ים בצורה של חלוק (קצת יותר מראה חרדי וגם יותר צנוע...)
אולי תנסי לפתוח את הרימון לדרגה יותר פתוחה בשביל זה?
לבגד גוף שלם כזה יש כאלו בחנויות ספורט לפעמים (בדרך כלל עם בד של הגנה נגד שמש. לכן זה לא זול כ"כ).
למשל כזה-
http://www.sunwayltd.com/cat.asp?cat=1&bcat=12
יש אתר ששמו בערבית:אהידה. (מזכיר שהידה???)
כנראה שספורטאיות אירניות או סעודיות משתתפות בתחרויות שחיה או שהן צנועות יותר מאיתנו...
תשוו לדרדסים...
(כשחיפשתי בגדי ים צנועים - הגעתי לשם.) משעשע - או שתזמינו משם. למה לא?
ראיתי גם בקטלוגים של חנויות ידועות לצעצועים ואביזרים לידים ותינוקות. ראיתי גם בבריכות שונות -באיצטדיון טדי (בבריכות הטיפוליות שם) וגם בבתי הארחה בביתן שבכניסה לבריכה. אז אפשר לברר טלפונית ולקפוץ (לחנות ולבריכה)-שם לפחות אפשר למדוד בניגוד לקניה באתרים.
למה צריך בגד ים צנוע???
ובכלל, למה צריך בגד ים.
פשוט גיליתי שהכי נח גם מבחינת מראה שלא מבליט שום דבר וגם מבחינת שימוש זה חולצת טריקו ומכנסי טייץ קצרות.
בכל מקרה מעורב זה בעייתי גם אם מתלבשים כמו מוסלמית אדוקה. אז מה זה משנה עד כמה בגד ים עומד בכל גדרי הצניעות...
א. הרבה יותר נוח לשחות עם בגד ים מאשר עם בגדים (לפחות לי)
ב. בגד ים צנוע=בגד ים ארוך = מגן מהשמש
ג. גם בסביבה נשית בלבד לא נעים להיות לבושה בצורה חשופה מידי
ד. בגד ים ממש צנוע מתאים למקומות כמו מעין, כינרת וכו'.
ועוד סיבה קצת טיפשית: בבריכה שאני שוחה בה לפעמים, נעצו בי מבטים כשהייתי מגיעה בבגדים, זה מאוד חריג. ובכל פעם הייתי מתלבטת מה יותר לא נעים לי, החריגוּת הזאת או הבגד ים הסטנדרטי, שלתחושתי הוא ממש ממש חושפני ומביך, אפילו בסביבה נשית. עכשיו כשיש לי בגד ים צנוע אני מרגישה ממש בנוח, גם מכוסה וגם לא מושכת תשומת לב.
כלומר ביפיז. קניתי ב- 50 שח, לא נראה לי הכי איכותי אבל סביר. לילדה קטנה.
יש גם בבזאר שטראוס.
רק שדי נגמרו המידות אז אני עוד לא קניתי...
אולי תמצאי יותר מהר ממני...
לפעמים גם יש קופונים ומבצעים למיניהם באינטרנט.
אבל כל אלה זה לילדות קטנות (בערך עד גיל 7-8 אם אני לא טועה) ולא לנשים
30-50 ש"ח ליחידה.
בירושלים ניתן להשיג בלידר0 גאולה,
בזאר שטראוס וכד'
יש ימים שאני מפסיקה לתפקד אחרי הפעילות של כל היום לקראת הערב - לא בסופו בתחילת הערב
וזה לא עוזר בלאפס את הילדים לקראת השכבה לישון ואת הבית.
פשוט כבר בלי אנרגיות ומחשבה מתחילת הערב
ברור לי שזה לא לגיטימי.
תוהה מה יכול לעזור לי להחזיק ראש לעוד 3-4 שעות (נגיד עד 22.00)
שאוכל לסיים את הנצרך ורק אז "לעזוב" את המציאות אל הריחופים??
ולהחליט אז ש"מתחילים מחדש".
ואם זה בלתי אפשרי, אז לקחת 20 דק' התאווררות לפנות-ערב, להגיד לילדים: אמא נחה טיפה כדי שתוכל לעזור לכם בנחת ללכת לישון, תשתדלו לשחק קצת בשקט -
ולכת לחדר עם כוס קפה או כד'. לקרוא משהו רגוע. לצאת בשמחה לקראת הילדים - סה"כ הם "זכות"..
בד"כ - העולם לא חוזר לתוהו ובוהו כתוצאה ממנוחה כזו...
לנשום עמוק, ולהתחייב חגיגית "אחרי שהילדים ישנו במיטות אני מפנקת את עצמי ב.. ספר / סרט /שיחת טלפון / עוגה- מה שעושה לך טוב
ואז להזדרז ולעבוד מהר כדי שהפינוק כבר יגיע!
והכי חשו ב- לקיים את ההבטחה!
הכלים והכביסה יחכו! מגיע לך גם מנוחה נפשית וזה הכרחי כמו שנת לילה!
חוצמזה, פסק זמן מפנק נותן כוחות להמשיך לעבוד,
ו שאפשר לדחות את ההבטחה, אבל לשים שעון, כי אם תחייבי את עצמך גם לסדר ולנקות, זה יכול לגלוש עד מאוחר מידי..
אני גם מגיעה שפוכה אחרי ההשכבות, ולצערי כבר הסבלנות שלי אט אט מתפוגגת גם כי זה סוף היום וגם כי אני רוצה כבר שקט, אחרי שהם נרדמים, לפעמים גם לפני- אני מתקלחת, זה מרענן מאוד, מחזיר קצת את הכוחות, ומתפנקת, אוכל טעים, ואח"כ אם יש כח, מסדרת את כל הבלאגן. אם לא אז למחרת בבוקר כי אני לא עובדת.
אין לי מושג לגבי הניתוח הספציפי הזה.
מדובר בהרדמה מלאה? זה אישפוז של יום או יותר?
אנחנו עשינו כמה ניתוחים עם הילדים בשניידר. והיה בסדר.
עשינו ניתוח לבן שנה+ וגם לבת 6 שניהם היו גדולים ומבינים יחסית.
בכל אופן אם מדובר על גיל שנה-שנה וחצי אין הרבה מה להכין.
בכל זאת נראה לי שכדאי כן לדבר איתו ביום שלפני או בבוקר ולהגיד שהולכים לרופא ומה יהיה וכו' גם אם הוא לא יבין הכל עד הסוף.
להכין תעסוקה לשעות ההמתנה זה רעיון מצויין. אפשר אולי לקנות דברים בחנות של הכל בשקל.
אם זה רק אישפוז יום אז נראה לי שצריך להביא משהו לאכול לאחרי שהוא מתאושש. קרקרים או משהו כזה שלא יעשה בחילה.
וגם אוכל להורים זה רעיון לא רע.
אם זו הרדמה כללית קצרה אז לקחת בחשבון שלפעמים ההתעוררות קצת קשה.
אצלינו הוא התעורר בהרבה צרחות ולא הבין בכלל מה קורה מסביב (קצת מלחיץ שהילד צורח ומפחד מכל מי שמתקרב אליו אחיות וכד'. וגם לא ממש מבין שזה אנחנו בכלל.)
אבל הבנתי שזה קורה. אח"כ הוא קיבל חומר מרדים נוסף והתעורר בפעם השניה כבר הרבה יותר מאושש.
אם זה אישפוז יום אז ב4-5 כבר הולכים הביתה.
זה יחסית ניתוח פשוט, מתארת לעצמי שתשתחררו באותו יום.
יש בשערי צדק את פרופ' בוריס צ'רטין ראש מחלקת אורולוגיה שנחשב מומחה בניתוח אורולוגי לילדים,
יש לו הסדר עם כמה קופות חולים, אנחנו בלאומית זהב ולקחנו אותו פרטי וקבלנו החזר משמעותי.
למדנו שחשוב שהמנתח יהיה מומחה לאורולוגיה ילדים, ולא סתם אורולוגיה.
טיפים- לקנות הפתעות קטנות, או דברים לתעסוקה כדי להעביר את הזמן והמתח עד הניתוח. בשע"צ בדרך כלל מכניסים לניתוח לפי הגיל,קודם תינוקות ופעוטות שקשה להם לחכות בצום, ןאח"כ הילדים הבוגרים יותר, כך שיהיו לכם כמה שעות המתנה שצריך להעביר בטוב.
אם מאושפזים- יש בתי חולים שיש בהם משחקיות.
הרדמה כללית- לא לאכול מייד כשמתעוררים דברים כבדים/ מטוגן, יכולים להקיא מזה. לתת לו לאכול לאט לאט, בהדרגה.
לגבי הפאדיחה שהניתוח במקום צנוע- להשתדל להתייחס בטבעיות ובבריאות, לשדר לילד שהניתוח הוא דבר טוב, ואתם שמחים שהוא עושה אותו. מה שההורים משדרים, זה מה שהילד יקלוט.
עם זאת, אם הילד מבטא פחד ודאגה, חשוב להקשיב לו ולענות באופן ענייני ואמיתי.
רמת החיל אסותא ד"ר בן חיים הילד היה בן שנה הרדמה מלאה שיחרור באותו היום משחה אנטיביוטית עד למעקב הביקורת לא התלונן תיפקד יפה עוד באותו הערב שיחק רגיל
ניתוח קצרצר בהרדמה מלאה ומיד הבייתה
שמנו משחה אנטיביוטית והיתה תחושה קלה של צריבה לילד וממש נגמר הסיפור בכלום.
וגם אצלו - האחרונים בתור היו הגדולים יותר.
מחפשים חויית טבע ייחודית, מהנה ומעשירה לילדייך בחיק הטבע?
חוויה בכרמים מציע פעילויות חקלאיות (בייה אורגנית, דריכת ענבים, קטיף ענבים, הכנת יצירה ועוד) ערכיות בכרמים היפים והמוצלים של קיבוץ שעלבים הסמוך למודיעין. מומלץ מאוד!! האתר ייפתח לקבוצות ב07\07 (מינימום עשרים ילדים) ולמשפחות ב01\21. לפרטים נוספים:
0506698208 (תירא-אל)
במסגרת עבודה לסיום התואר,
אני מחפש הורים לילדים בגילאים 10-17 שיענו על מספר שאלות קצר(דף אחד בלבד).
מקסימום 2 דקות.
אשמח אם תוכלו לשתף ולענות, תודה!
https://docs.google.com/forms/d/1NJ5IPKgnIzM0SsgaL2F0NBAxDpiID8iNIp43K00FJIw/viewform
שוב תודה!
מן הסתם, כבר עשית את זה...
יוקטנהמחפשים מאיפה הן הגיעו, ודואגים למנוע את חזרתן
במסגרת עבודה לסיום התואר,
איך מקררים חדר ילדים?
להתקין מזגן? (בית שכור)
לשים מאוורר? (מסוכן אם הגדולה תרד מהמיטה ותחליט לבדוק אותו).
מה אתם מציעים?
אנחנו התקנו מזגן לפני 5 שנים בדירה שכורה. אנחנו עדיין גרים בדירה ושמחים מאד שקנינו, היה שווה כל שקל. מזגן קטן לא כ"כ יקר היום וכשנעים וקריר בבית וכולם רגועים החיים אחרים...
אם אתם מתכננים לעזוב בזמן הקרוב או שאין כסף, יש היום מאווררים בטיחותיים בלי סכנת תפיסת אצבעות.... או לתלות מאוורר על הקיר בגובה שלא תגיע.
אני מכירה מחסני חשמל. מן הסתם יש עוד הרבה...
לנו יש מאוורר עומד שלא נראה כמו מאוורר רגיל אלא מן עמוד עבה שבתוכו המאוורר. אמור להיות להם גם מאווררים שתולים על הקיר.
פשוט ללכת ולשאול.
