פורום הורות (עמוד 307)

3 ארוחות עיקריות, ערב, בוקר, צהריים, ובין לבין הנקה, פירות...

למשל- בוקר- הנקה,לחם עם משהו, פירות, או פרי מעורבב עם גבינה- בננה עם גבינה זה אחלה דבר.

עד הצהריים, הנקה, לא אסון לתת לפעמים ביסקוויט.

ארוחת צהריים בשר/עוף מעוך בצורה כלשהי (קציצה, עוף רך...),ירקות מבושלים מעוכים, קטניות...

ארוחת ערב- אני הייתי עושה ככה:

אבוקדו מרוסק, ביצה מקושקשת, גבינה ואפשר לערבב בה עגבניה מרוסקת, לחם, ואז זה מגוון, טחינה קצת...

הנקה (כמובן אם בא לך תוסיפי מטרנה... סתם התעלמתי...

הגיוני שבגיל הזה הנקה בלבד לא משביעה. היא משלימה, מפנקת, מרגיעה, בין לבין אבל לא במקום ארוחה כי היא גדולה, אבל כדאי להמשיך עם ההנקה. זה טוב לה.

אפשר לתת לה ירקות מבושלים- לבשל סיר גדול ולשמור במקרר. גזר, תפו"א, דלעת, קישואים, בטטה, קולורבי.

וגם ירקות טריים- חתיכות קטנות של עגבניה ומלפפון למשל.

 

גם שלי בגיל הזה וגם לה אין סדר קבוע. אבל יש לה אחיות גדולות אז כשהיא רואה שהן אוכלות היא גם רוצה, כך שיוצא ארוחת צהריים וארוחת ערב כמו שלנו. ובבוקר- פרי.

 

לדעתי עדיף בגיל הזה לא לתת עדיין ביצה, מוצרי חלב והרבה מוצרי חיטה. אלו מוצרים אלרגניים יחסית.

טוב, בעצם יש שתי דעות מנוגדות, הראשונה אומרת שעדיף לחשוף את הילד כמה שיותר מוקדם ובכך למנוע אלרגיות והשניה אומרת לחשוף כמה שיותר מאוחר. כך שמה שתעשי, יש לך על מי לסמוך...

אלא אם כן הוא מקולף.פעם תינוק נחנק ממלפפון ל"ע. אז צריך להיזהר. בכלל- צריך להיות ליד התינוק כשהוא אוכל.

ומהדבר שהכי לא נראה הוא יכול פתאום חס וחלילה להיחנק.שלא נדע.

כי הם מגיעים לכל מקום ומכניסים הכל לפה.

אגב, כדאי גם לדעת מה עושים במקרה של חנק ח"ו, שלא נדע.

 

ולגבי המלפפון-התכוונתי לחתיכות פיציות, שאי אפשר להחנק מהן.

באמת ניסיתי השבת לתת לה מלפפון ועגבניה חתוכים עם גבינה. המלפפון היה קצת יותר קשה לה לאכול. (היא לא נחנקה, אבל לקח לה המון זמן עד שהיא הצליחה לבלוע אותו. אגב, אין לה עדיין שיניים...).

 

וברור שחייבים להשגיח בזמן האוכל! (וגם למי שלא ברור, הילד לא אכול לבד, לא??).

 

לגבי הערב, באיזה שעה אתם נותנים להם ארוחת ערב? ואז באיזה שעה הם הולכים לישון?

נראה לי שהיא לא תישן טוב אם היא לא תקבל את המטרנה לפני הלילה, לא?

וגם הבנתי שלא כ"כ טוב ללכת לישון מיד אחרי שאוכלים... זה נכון? (לא מטרנה, אחרי שאוכלים אוכל...).

וחוצמיזה, שלפעמים אני נותנת מטרנה כי אנחנו לא בבית, ואני מעדיפה לא לשבת להאכיל אותה בשום מקום... (היא עדיין לא אוכל סנדוויץ' כמו שצריך... זה ממש מתפורר לה וכולה מתלכלכת - היא לא מחזיקה טוב... ).

 

אישה קטנה, כתבת לה ביצה מקושקשת. באמת לא חשבתי לתת לה את זה. היא תוכל לאכול את זה? מה? את נותנת בחתיכות קטנות? זה לא מסוכן?

 

ביד ומרככת לה.

אולי לקנות/ליצור צעצוע חדש או פעילות חדשה שטרם הייתה באמבטיה?

אולי נכנס לו סבון לעיניים באמבטיות האחרונות או שפתחתם מים יותר מדי חמים... צריך לעשות חוויה מתקנת

אולי מישהו בגן אמר וזה נתפס אצלו?

בכל מקרה אני מסכים עם אורין.

חח בד"כ זה הפוך שונאים להתקלח בגיל קטן וכשגדלים אז מתחילים לאהוב בכל אופן כנראה שאורין צודקת תנסי להיזכר אם קרה לו משהו במקלחת אולי נפל או משהו דומה או שיש משהו שמפחיד אותו שם אולי שיניתם משהו במקלחת, אם הוא מדבר תנסי לדובב אותו , שיהיה בהצלחה ומקלחת נעימה

בדיוק לאחרונה, ביתי בת השנתיים וחודשיים, שהייתה מאוהבת באמבטיה, מתנהגת בדיוק כמו שאת מתארת...

צורחת, לא משתכנעת מפעלולים ומשחקים חדשים, ומתנגדת בנחרצות להתרחץ.

האמבטיה הפכה להיות ס י ו ט!!

לא להאמין שזו אותה ילדה שעד לפני חודשים ספורים רק חיכתה להתרחץ בקוצר רוח.

ולא, אני לא נזכרת בשום טראומה או חוויה שלילית שיצרה את השינוי.

אולי יש פה איזו אישיות מקצועית שתוכל להתייחס לתופעה?

כשילד גדל ומתפתח בין השאר הוא לומד גם לפחד.

אולי כדאי להעביר ממקלחת לאמבטיה ( או להפך)

יתכן שמפחיד אותו המים שנכנסים לעיניים . אז להזהר עם זה .

 

עובר את זה עכשיו אבל הוא בן שנה וחודשים אבל מאוד מפותח לגיל שלו בהבנה ובהתנהגות,ולפי מה שזכור לי כל הילדים שלי (5) היה להם את הקטע הזה אני חושבת שמציק להם שהמים נכנסים להם לעינים או שהם מפחדים מהזרם,כדאי לעשות לו אמבטיה ולא מקלחת עם מים חזקים שנכנסים לעינים.אני לא חושבת שזה איזשהי בעיה זה יעבור לו .ראיתי משהו מאוד נחמד זה מין פלסטיק ששמים על המצח בדיוק בשביל ילדים קטנים כדאי שלא יכנס להם מים לעינים במקלחת,רעיון גאוני

נסי לראות מה הוא מנסה להשיג מההתנגדות?
מה הוא מקבל ממך כתוצאה מכך?

שלא תנסי לראות כך.

 

לדעתי, ה"נוסחה" הקבועה הזאת מעוותת את ההסתכלות על הילד ואת היחס אליו.

 

 

[אם כי, לא הייתי מציע לעשות מזה כזו "חגיגה" של הסברה, כדי לשכנעו כמה זה חשוב וכו'..]

ואז גיליתי שפתאום התחיל להפריע לה מאד שלפעמים טיפות מים גולשות לה מהשיער ונכנסות לעיניים.

כשהסברתי ונזהרתי יותר בעניין חל שיפור (עדין לא מספיק) ובכל מקרה, אני חופפת לה מיד בהתחלה, מנגבת את השיער ואז היא נשארת בשמחה לשחק...

כדאי לבדוק באמת אם משהו מציק- אולי פתאום מפחד מהטוש וכו'...

ואולי- סתם ויעבור. אם לא מצאת שום דבר שמפריע- אל תעשי סיפור.

תחלקי בזריזות ואם לא חייבים-אל תרחצי ותראי- אולי זה עניין של כמה ימים ויעבור.

שימי לב כמו שאמרו למים שנוזלים לעינים/אזניים. למדי אותו להטות הראש אחורה או קני מצחיה המיועדת לכך.

 

אפשר לא להתקלח באמבטיה הגדולה אלא בגיגית בתוך האמבטיה.

 

משחק חדש שאפשר רק עם מים.

 

זה  עובר. צריך הרבה סבלנות

ולא קורה כלום אם מדלגים על אמבטיה יום אחד.

 

חישבי קודם כל האם זה באמת הכרחי שיתקלח כל יום

 

אם כן, האם את חושבת שהמקלחת תעשה לו טוב, בסופו של דבר? או שאולי הוא באמת סובל והמקלחת רק תורמת לדיומי האימהי הטוב שלי..

 

ואם הגעת למסקנה שהילד צריך להתקלח וגם שהמקלחת באמת עושה לו טוב ( גם אם כרגע הילד מראה אחרת)

 

את כבר בנקודת פתיחה חיובית!

 

עכשיו: אפשר לשתף את הילד: לאפשר בחירה כמה שיותר ( רוצה להתקלח לאחר משחק הקוביות או אחרי?/  שמפו או סבון מוצק? וכו)

                                     להכין אותו בהדרגה ( עוד ממעט נסיים לאכול ואז נתקלח) ולספר מה יהיה אח"F ( סיפור/ סרט/ משוהו אהוב)

                                  לשאול אם יש משהו שמפריע לו במקלחת, ואם הוא קטן מידי- להציע בעצמך רעיונות, כמו שכתבו פה כמה רעיונות מצוינים)

                              ועכשיו, כשתמו ההכנות, לקרוא לו למקלחת פעם אחת, ואז הוא אולי יבכה ולא יבוא- תישארי רגועה, תזכרי שבאמת בתוך תוכו הוא כן רוצה להתקלח, רק מה, קצת קשה לו, אז תשבי באמבטיה ותדברי בקול "הנה דניאל החמוד מגיע להתקלח, איזה ילד מתוק! לפתוח כבר את המים? וכו

 

על ידי הדמיית המצב ה"אידיאלי" ושמירה על רוגע, הילד ימשך לאט לאט להגיע למקלחת בכוחות עצמו, ה"הצגה" משדרת לו אמון בהצלחתו לבוא למקלחת, ויחד עןם ההכנות משדרת לו תמיכה והבנה בקושי, יחד עם אמון ביכולות להצליח

 

נוסה על ידי עם בני בן ה3 והצליח יופי, ב"ה!

 

בהצלחה רבה

זה קרה לבת שלי
היא היתה נכנסת לבד לאמבטיה בכל הזדמנות ופתאום היא הפסיקה לאהוב וכל אמבטיה זה או בכח או בשיכנועים...ביררתי עם שכנות וכולם אמרו לי שזה רגיל שתינוקים מאד אוהבים מים עד שמגיע הגיל שזה מפסיק..

הוא בן שנה וחודש, אבל הוא אוהב להתקלח רק בעמידה כך שבכל מקרה החוויה לא משהו... ניסינו לקנות לו צעצועים לאבמטיה, עד כה לא נרשמה הצלחה... רעיונות, מישהו?

קראתי את תגובתכם ולקחתי לתשומת ליבי. בהחלט הסבון היה נשפך לעיניו מתוך זה שעשיתי לו מקלחת מהירה וכנראה זה מה שמנע ממנו להיכנס שוב. ולכן החלטתי שאני עושה לו מקלחת רגועה איטית ואז קלטתי שברגע שהוא רואה את השמפו שלו הוא צורח. אז קישרתי בין הדברים. ולכן התחלתי לשים לו שמפו מבלי שיראה וירגיש ומעסיקה אותו בדברים אחרים. היום קילחתי אותו שוב זה היה קצת יותר קל אבל הוא דרש ממני את שפורפרת המקלחת בכדי לקלח את עצמו... עשיתי לו זרם חלש ויש לציין שהוא ממש נהנה להתקלח לא רציתי לאבד לו את הכייף הזה. הייתי עליו בהשגחה. האם זה בסדר?

ואח"כ לעשות "השלמות"..

 

וחשוב לראות מכאן שוב, כמה חשוב להפעיל קודם כל את השכל הישר.

 

מה אמרו האימהות המנוסות? תראי אם השמפו לא נכנס לו לעיניים..  כ"כ לא "שיטה", אבל לגמרי נכון.

 

עם הזמן - אפשר להסביר שירים קצת את הראש ונשים יד על המצח, כדי שהמים לא יכנסו לעיניים.

תראי איזו אימא נפלאה את! איזו רגישות לילד! להבחין בדקויות " ואז קלטתי שברגע שהוא את השמפו שלו הוא צורח"

 

והנה, בזכות הרגישות לילד וההשקעה הצלחת די מהר !

אפשר למלא לו קצת מים באמבטיה ולשים לו משחקים צפים ושוקעים ... אפשר גם לקנות צבעי אצבעות ולתת לו לצייר על דפנות המקלחת ועל הגוף (זה יורד עם מים ומאוד כיף) אפשר להכניס כלי אוכל ו"לבשל " ... ועוד כיד הדמיון .. חיות חיילים וכד'                                     יום קסום ואת מקסימה ... אורלי " נגיעות "

אולי לא נעים לך? למה לא נעים לך?

כואב לך? מה כואב לך?

וכד'...

אפילו שהוא קטן תנסי לדובב אותו

כדאי לשים מוזיקה מרגיעה, משחקים, אולי לנסות אמבטיה ולא עם הטווש ולאט לאט להרגיל שוב.

 

תקחו בחשבון שמאוד מאוד מאודד יקר בשכונות האלו

קרית יובל - כמובן הרוב הר המורניקים (לא כולם).

קרית מנחם - יותר הטרוגני, יש את הקהילה של הרב אוהד תירוש

בתי ספר באזור - הסעות (מורשה, צופיה, הר חומה ועוד). יש ת"ת של הר המור, שנה הבאה יהיה א-ב-ג.

אם מעניין אותך עוד פרטים - בשמחה.

(כותבת מאנונימי כי לא בא לי שיזהו...)

 

מבחינת מחירים - יחסית לירושלים עדיין שפוי.

אבל המחירים שם בשמיים!!!!!!!!!

 

זה שכונה מעולה מכל הבחינות אבל מאוד מאוד (....) יקר גם לשכירות וגם לקניה.

אם יש לכם אפשרות- לכו על זה!

אפשר להתפשר על גבעת שאול. יש מוסדות מצויינים- ת"ת מורשה למשל, או ביה"ס צופיה, יש ספריה במתנס רוס וחוגים מסובסדים דרך הועד של השכונה, וגם פתחו שם כמה מעונות. הגינות משחקים מעולות, קרוב לכל מקום, ויש סופר ומכולות וחנויות בכנפי נשרים. גבעת שאול יותר חרדית, אבל יש בה גם דתיים, והיא זולה יותר מקרית משה, ושווה לבדוק.

גם נועם בנים נמצא בגבעת שאול למי שלא רוצה ת"ת..

אם לא רוצים צופיה יש ביה"ס טיפה יותר פתוח בקירית משה שזה נועם בנות

ויש גם גנים מעולים!!

 

יש את הממ"ד לבנות ואת התלמוד תורה לבנים.

אנחנו לא מירושלים אלא מהסביבה וכולם למדו שם!!

תודה לכולם על התשובות חח

זה ידוע שיש רגרסיה בערך חודש אחרי הגמילה.

 

 

מלבד זאת, יכול להיות שקרה משהו חדש או שמשהו מציק/ מפחיד אותו? כל הדברים הללו יכולים לגרום לרגרסיה חוזרת.

תבדקו אם הוא לא "לחוץ".

 

אם הוא לא עבר משהו בגן וכד'.

 

תשוחחו עם הגננת, וגם איתו כללית בלי קשר לנושא הזה, לדבר לדובב ולראות שהכל בסדר.

 

אחרי שרואים כך - אפשר לתת הרבה חום ללא קשר לנושא הזה, אוירה נינוחה; ולקחת כל שעה לשירותים.

 

ונראה הלאה...

גבס (קונים בחנות של חומרי בנין. לא בחנויות יצירה!) אפשר לעשות דברים מאד פשוטים ואח"כ לצבוע בגואש

קצף גילוח-מפנים את השטח  ושמים לכל ילד ערמה של שולחן פנוי. הם מאד מאד אוהים את זה. ואח"כ- ישר למקלחת!

אולי אוסיף כשתשרה המוזה...

בהצלחה!

זה כיף לצבוע את הקירות ואח"כ לנקות..
יורד בקלות
להפריח בועות סבון עם מנקה שטיחים
הבועות יוצאות ענקיות
להדביק גזירי עיתונים, גואש,
לנפח בלון לגדלים שונים,
למרוח המון דבק להדביק חוטים צבעוניים
(כל בלון בצבע אחר) ולשים בשמש. אחרי שמתייבש לפוצץ את הבלון
ולהוסיף חוט לתליה=קישוטים לכניסה\חדר\ מרפסת

אם יעלה לי עוד משהו ארשום בהמשך בע"ה

יום ראשון עשו:

אוהל

אכלו:

איגלו

יום שני עשו:

בריכה

אכלו:

בננה

וכאלה... אפשר להוסיף עוד ועוד כמובן!

אתר "הזמנה ליצירה".

שימי לב שמתחת לכל פעילות ישנם קישורים לפעילויות נוספות.

אני נהנית ממנו מאד עם הבנות שלי(2 ו-3.5), ועם חוג לבנות בכיתות א'-ב'.

למלא בלונים במים. להקפיא.

ואז לתת לכל ילדה בחצר או במרפסת כדור קפוא שקילפת ממנו את הבלון עם מלח גס.

פיזור המלח גס במקומות מסויימים ממיס את הקרח בצורה ממוקדת. מה שיוצר צורות מעניינות ויפות לכדור...

חוץ מזה. לקצף גילוח אפשר להוסיף צבע מאכל ודבק ואז אפשר למרוח על נייר/ קרטון ולהנות מזה. מן סוג של גואש עם טקסטורה...

שעווה ולערבב בתוכה שאריות של צבע שבור/ישן ואז לשפוך על כדור הקרח עם המלח גס.

להכניס במרכז חוט וכשהקרח נמס נשאר לכם נר מעניין.

או לשפוך את השעווה לתוך כוס חד"פ לשתיה חמה ולהכניס קוביות קרח פנימה- אותו אפקט.

 

לגבי הגבס^^- אפשר ליצוק לתוך מיכל חלב מקרטון. כשמתייבש- מתקבל מלבן/ריבוע לגילוף ועיצוב בעזרת כלי בובות/מטבח/ענפים..

קורעים עיתונים לחתיכות קטנות, או לוקחים נייר טואלט וקורעים לחתיכות,

משרים במים ואז סוחטים את העיסה,

מוסיפים דבק פלסטי ולשים,

ואז עושים צורות שונות או מצפים כלים לא שימושיים.

אחרי שמתייבש (יום-יומיים) צובעים בגואש.

 

רעיונות נוספים:

לצייר ציורים בטוש שחור ולהכין חוברות צביעה.

להכין משחקים ביתיים (כמו זיכרון, רביעיות...)

 

אם יהיו לי עוד רעיונות - אכתוב.

ממלאים עד החצי במים - ויש לך בריכה בחצר...

ואם אין גיגית - אפשר לקנות בריכה מתנפחת או רגילה...

אפשר לשים שם את המשחקים מהאמבטיה, ואז בכלל נהנים

- לא לשכוח לעשות את זה כשחם, ולא כשיש רוח, כי אז ממש לא נהנים!

 

להכין ביחד דברים פשוטים במטבח: עוגה, לביביות וכו', הילדים ממש נהנים לשפוך את החומרים, לספור איתך ביחד, לעשות צורות בבצק (ללחמניות או עוגיות)....

 

ב"הצלחה!!

אצלנו עושים קייטנת אימהות בכל יום בשבוע אמא אחרת לוקחת את כל הבנות אליה ועושה להם פעילויות כגון אפיה יצירה ציור קצת משחקים וכו' זה לא עולה כסף זה לא משעמם וזה פשוט נחמד

20130704160117.pdf

 

יש פה רעיונות להרבה גילאים.

אולי זה יעזור למישהי..

בהצלחה!

יש לך על המחשב adobe reader? זו התוכנה בה הוא קורא את הקובץ.

אני לא יודעת מה עוד להציע, מצטערת..

אני לא רואה את השאלה בכלל

ברור שגן עירייה

אבל בגן עירייה הם פחות משקיעים בתוכן התורני,למרות שזה גן דתי, וחשוב לי שכן ישקיעו בזה קצת, למרות שאני לא יודעת אם זה כ"כ קריטי בגיל הזה..

יש אחה"צ שלם אחרי הגן, יש שבתות שלמות בבית.

אבל גם בגן עיריה מן הסתם מתפללים בבוקר, לומדים פרשת שבוע, ברכות וכו'. ובאמת שבגיל הזה לא צריך יותר מזה.

 

אולי לא הייתי שולחת לגן חילוני, אבל זה גן דתי, לא חילוני ו23 ילדים בגן זה פשוט חלום. היכן שאני גרה כל הגנים הם מעל ל30 ילדים וזה פשוט נורא.

נראה לי שזה מה שאני אעשה ב"ה.תודה רבה!!

יותר סייעות, יותר גננות, יותר שטח. 

תוכן תורני נורא חשוב בגיל הזה.

הוא נמצא בשכונת רמת אליהו.

מומלץ בחום!

אם תרצי עוד פרטים תגידי ואפנה אלייך באישי

אבל זה קצת רחוק לנו. אנחנו גרים בהרצל,מול היקב..

יש הסעות..?

או מנקים עם קיסם או חוט (כן קצת עבודה סיזיפית...)

בטח יש פה מנוסות ממני, אבל קצת מה שעלה לי

- בעיקרון כידוע, בנים עושים בשירותים בעמידה... על שרפרף זה מצוין. האמת היא שהבן שלי התחיל בישיבה ורק אחכ עבר לעמידה. ישב ודאגנו שלא יברח... אפשרי. כנל גם בסיר. ואפרופו-

- מה עם להרגיל אותו לסיר? ככה הוא ירגיש "בבית" בכל מקום שאליו תוכלו לקחת את הסיר. גם בנים יכולים בהחלט לעשות בסיר (כמו בשירותים - שיסגור טוב את הרגליים...) הבן שלי היה שמן מאוד, ולכן רק חלק מהסירים התאימו לו. לקחתי במיוחד מאמא שלי סיר גדול, מעולה, שהיה בו מקום לרגליים ולידיים והיה לקטן ממש כיף לשבת בו. סיר זה כיף - נייד ונוח. אפשר לשבת בכל מקום (אם מתאים לך כמובן).

- אולי שלא יהיה עם תחתונים וגם לא עם חיתול? בהיגיון שלי לא נראה לי טוב שימשיך להיות עם חיתול. שיבין שהוא כבר "גדול". אפילו הייתי מנסה, במיוחד אם זה בחופש ובבית, לתת לו להסתובב עם חולצה ממש גדולה וזהו. או עם מכנסיים. ולהמשיך לטפטף לו שגדולים לובשים תחתונים.

- קל להגיד אך קשה לבצע - נראה לי (מניסיוני המר) שהכי חשוב זה לשחרר ולשדר רוגע וביטחון בילד. יותר מהכל.

טיטול ולא תחתונים...

אבל לא נלחמתי על זה... כל יום הייתי מציעה לו את שתי האפשרויות, בבית הוא היה עושה בשירותים.

אבל שיננתי לו שכשהוא יהיה בן שלוש, יהיה לו ״חלקה״ תספורת. ואז הוא יהיה גדול ועם ציצית והוא לא יוכל ללבוש יותר טיטול...

וזה היה לו טוב ההכנה הזו כי הוא ילד שלוקח לו זמן לעשות שינויים...

כשהגיע גיל שלוש אכן כבר הייתי יותר אסרטיבית, ולא נתתי את האופציה השניה של הטיטולים...

מלבד ההתנגדות הראשונה זה עבר חלק כי הזכרתי לו את הדיבורים על הציצית והתספורת...

ב״ה הוא היה בשל ולא נרשמו פיספוסים כמעט...

בהצלחה...

אין לו הסברים בגיל בו הוא נמצא.יש לי חברה שלא אומרת לבן שלה אל תרביץ אלא פשוט באותו רגע מרחיקה אותו ונותנת לו תעסוקה. אולי זה טוב,ככה הוא לא ננזף כל הזמן,ומקבל תשומת לב חיובית ע״י דאגה שיהיה לו מעניין...

להתעלם ?

א. גיל שנתיים הוא לא פשוט. הילד רוצה להרגיש את העצמאות שלו, ולכן חוצה גבולות רבים. מבחינתך- אם תדעי שזה חלק מההתפתחות שלו, אז גם תהיי פחות לחוצה וגם תגיבי בצורה נכונה יותר.

יכול להיות ששמירת ההריון וכו' היא חלק ממה שגורם לו להתנהג ככה, אבל את לא יכולה להאשים את עצמך, כי לא היתה אפשרות אחרת במציאות שהייתה.

ב. מבחינה מעשית- באמת אין טעם לשאול למה, כי יתכן שהוא בעצמו לא יודע, וגם זה נותן פתח ללגיטימציה. כביכול אם יש סיבה אז זה בסדר. התגובה שלך צריכה להיות רגועה וברורה, וגם עקבית. אם את מרחיקה אותו, אז על כל מעשה של םגיעה באחותו תרחיקי תוך כדי אמירת "לא מרביצים", למשל.

בנוסף, הייתי ממליצה לך לייחד זמן שבו רק את והוא ביחד. אולי כשהקטנה ישנה, אולי כשבעלך עם הקטנה ואת יוצאת איתו. לא משהו גדול, רק זמן מסוים וקבוע שהוא יודע שאת רק שלו. אפילו לצאת להסתכל על הכוכבים, לצאת ביחד לרוקן את הפח, וכד'.

בהצלחה

חשוב-חשוב להעניק תשומת לב לילדים באופן ספונטני ויום-יומי, גם בלי קשר לנדון, ובמיוחד כשעושים מה שהצעת. אם תתני לילד יחס רק כשהוא מרביץ, זה יצור אצלו התניה חיובית שתעודד אותו לתת מכות כדי לקבל עוד יחס.

 

אני מניח שאת מסכימה איתי, ואולי הדברים ברורים ופשוטים לך, אבל בכל זאת חשבתי שכדאי להזכיר למי ששכח...

 

(גילוי נאות: גם אני אבא לשני ילדים מקסימים בערך בגיל הזה)

ממליץ על גישת "שפר".

נוגע בדיוק בנושאים אלו.

שם זה נקרא "ילד כוח".

שמחפשים את מטרת הילד - למשוך תשומת לב שלילית.

הדרך - למנוע מהילד להשיג את המטרה. (במקביל - תשומת לב חיובית, כמובן. חובה!)

העקרון: הילד מטבעו הוא טוב והוא מתנהג בצורה כזו כדי להשיג תשומת לב.

יש שיעורים של הרב לבנון על חינוך ילדים באתר של ישיבת אלון מורה.

מומלץ מאוד http://www.yelm.co.il/all.asp?cat=2954

בהצלחה.

ולך לבבה תודה על העצה המקסימה

אותו בכלל???

בלי קשר לשיטת שפר או לא,ולמחלוקת סביבה, נראה לי משונה שמתיאור לא מפורט ובלי הכרות עם הילד אתה מחליט שהוא משהו מסוים וגם יודע מה המניעים שלו!!!

ממש רוח הקודש...

"רוח הקודש"..

 

אלא זו בדיוק הבעיה/הסיכון כשהולכים "לפי שיטה אחת" כאילו בה כל הפתרונות.

 

ואז, גם מתוך רצון טוב - אפשר להסתכן באיבחון לא נכון וגם בפיתרונות לא מדוייקים.

אין הכוונה להכניס את הילד לתבנית

אלא להבין את מטרתו ומה הוא מעורר בנו,

זה לא אומר עליו כלום, באמת שלא

מלבד מה שזה מעורר בנו

הדברים ארוכים ולכן קיצרתי,

אני שומע את ההתנגדויות

ואפילו מבין מאוד,

 

צריך להבין שהילדים שלנו מאוד חכמים!

ואגב, גם כשהם הרבה פעמים בוכים - הם לא תמיד מסכנים

הם יודעים לקרוא אותנו היטב

ולקבל את מה שהם רוצים

והם רוצים (ובצדק) המון תשומת לב

אבל לא תמיד הדרך היא נכונה,

ניתן להם המון יחס חום ואהבה

בצורה חיובית ולא בדרך השלילית

ה"התנשאות" הזאת, במחילה, גם אם אינה במכוון: "אני שומע את ההתנגדויות ואפילו מבין מאד...". יש פה כמה הורים שכנראה לא פחות ותיקים וגם לא פחות מנוסים.

 

ואין מקום ל"ידיעה", כאילו כך "מבינים את הילד ומטרתו"..

 

אף אחד כאן לא אמר שהכוונה שלך היא דווקא לומר במודע שזה "אומר משהו רע על הילד".. הבינו את כוונת הדברים - ופשוט לא מסכימים עם זה. זו לא איזו "שיטה סודית" שאם לא מאריכים בה כאן, אז לא יודעים על מה מדובר..

 

כשרואים את הדוגמטיות שבצורת הכתיבה הזו; את הכתיבה - בלי משים מן הסתם - כאילו יש פה מישהו ש"יודע" יותר מאחרים מה "צריך להבין", ומתי כשהם בוכים "הם לא תמיד מסכנים" וכו' - אפשר לראות כמה מזיקה ה"שיטה" הזו למי שאוחז בה, כמה היא יכולה גם להזיק לתחושות טבעיות וישרות.

 

"יחס חום ואהבה" לא נותנים באופן "ממוחשב". מי שיגש כך - כמעט מובטחני שזה יקלקל בו משהו.

 

אם היה לי ספק מקודם - אני מציע לאור הדברים בדיוק ההיפך: לא ללמוד על "השיטה". להערכתי, זה עצמו כבר יכול להזיק..

התנשאות זו פרשנות שלך.
מבחינתי הכוונה הייתה לומר שאני באמת מבין שמי שלא מכיר את הגישה מקרוב, זה קשה.
ואגב טבעי ואגב אהבה- אנחנו לפעמים עושים הרבה טעויות מאהבה, וגם כי אנחנו מרחמים. זה גבול דק. הורה יכול לפנק יותר מידי את הילד מאהבה. זה מה שהוא מרגיש שטבעי. שהילד לא יבכה. שלא יהיה לו קשה.
(זה קשה לנו לשמוע את הבכי)...
גם אם הילד שלנו שמתחיל לעמוד נופל, האינסטינקט הוא לא לתת לו ליפול.. אבל ככה הוא בחיים לא יתקדם..

אני מבין שקשה לך עם דוגמטיות שהגישה שלך היא ללכת לפי ההרגשה שטבעית... יש גישות נוספות, שאגב לא שוללות את הלב אבל טוענות שלפעמים צריך לכוון את הלב.. לתת כללים, עקרונות, לא נוסחאות. ממש לא.
מדהים הסקת מסקנות שלך על שיטה לאור כמה משפטים.

לא לפה ולא לפה..
(כתבת על השרשור הקודם, לא משנה).
אינני סבור שאת חושבת שלא נילמד רפואה כי יש טעויות, ה" ישמור.
שלא ניסע ברכב כי מסוכן בכביש..
לכן הטיעון שלך לחטוא מראש לכיוון אחד אינו מובן. לפחות גישה זו טוענת שיש לה כיוון שאינו חוטא לפה או לפה. לטענתה. את לא חייבת להסכים, כמובן.

ושוב- הילד מסכן, מצב מביך.. זה הההבנה שלך את המציאות.
אני הבאתי אופציה סבירה, שמציעה לבחון את המציאות אחרת.

לכן מחקתי את ההודעה, אבל אני רואה שכבר קראת  בכל אופן, אשמח להגיב לך אבל כרגע אין לי זמן. אשתדל בע"ה שבוע הבא..

 

שבת שלום..

זו בדיוק תוצאה של דוגמטיות, לדעתי; שמפרשים גם גישות אחרות כדוגמטיות ("הגישה שלך היא ללכת לפי ההרגשה שטבעית".. לא נכון. היכן ראית את זה.. אלא לא לאבד אותה ואת השכל הישר בגלל "שיטות" כאלה ודומיהן).

 

ה"מדהים" ביותר, לדעתי, הוא דווקא משפטך: "מדהים הסקת מסקנות שלך על שיטה לאור כמה משפטים"..

האם אתה באמת סבור שהפעם הראשונה שאנשים כאן, כולל אני, שומעים על השיטה הזו, זה מהמס' שורות שאתה כתבת כאן?!...

 

מה גם שזה אחד הדברים שציינתי מפורש כחלק מהבעיה. שלא מבינים שכבר שמעו על כך לפני כן, ופשוט חולקים על הקיצוניות שבכך בתכלית.

וזה "קשה" לא כי לא מכירים אלא כי חושבים שזה חמור ועלול גם לעקר רגשות טבעיים, בדיוק כמו שכתבתי. לא שלעיתים אין צורך "להתגבר" על רגש כלשהו, אבל האופן הזה, סיסטמטי, יכול להזיק לתחושות הטבעיות, חלילה.

 

מה שאכן גם אני מסכים, שזה באמת לפעמים "גבול דק" היכן ליישם את האהבה והרחמים באופן "טבעי", והיכן ליישם אותם ע"י איפוק כלשהו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעולם לא מצאתי דבר בחינוך ילדים שאין ב"בין אדם לחברו" סטנדרטי.

"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו"

ז"א האחריות על הערה והארה היא כפי הקרבה, מכאן ההשלכה לילדים.

הוכח תוכיח את עמיתך

אין טריקים, כשחבר טוב שלך עושה מעשה פסול ואתה חושב איך לעזור לו אתה מנסה להזדהות, להבין אותו ואז לומר את מה שצריך.

אין שום הבדל לגבי ילדים.

כאן נכנס הכלל: ואהבת לרעך כמוך.

ילדים "עולים על העצבים"?

לא תשנא את אחיך בלבבך

כל הבסיס.

 

ההבדלים היחידים הם בישום.

אוי ואבוי לנו אם נכנס לדוגמות ונתנתק מההרגשה הטבעית.

עד שמשהו נתקע, לא עובד..
והטבע מביא אותנו לכעוס.
ובכלל מי קובע מה זה טבעי? לפי מה שבא לי כרגע?
ואם באופן טבעי האמא לא אוהבת את הבן שלה.. וזה קורה.. בעיקר בגיל ההתבגרות..גם לפני..ויש מעשים שהילד עושה שממש בא לך לכעוס..
בקיצור, כל עוד הכל עובד - סבבה. כשלא, זו לא בושה להתתייעץ, ללמוד ממישהו שמכיר את נפש האדם, הגיל, וסתם מישהו חיצוני גם יכול לעזור... ואם זה התמחות בנושא ספציפי, נניח, בהבנת נפש הילדים, מה טוב.

אדם הוא אדם, לפעמים כועס ולפעמים לא, מי שחי לידו מכיר את זה, כולל הילדים.

באופן טבעי האמא לא אוהבת את הילד שלה?! אתה רציני?!

כועסת עליו כן, לא אוהבת אותו?!

בשני דברים יש אמת:

1. עצה מעשית למשהו חיצוני.

2. הבנת נפש האדם (בילד ובהורה).

אלא ששני דברים אלו גם הם חלק סטנדרטי מהבין אדם לחברו.

להבין את השני זה הבסיס של "ואהבת".

אם אתה עוזר להורים להגיע להבנה אמיתית של "איך הילד מרגיש" אז אתה עושה חסד גדול.

אם אתה אומר להם איך "לפקד" על הרגש שלהם אחרי שהם מבינים, זהו (לרוב) נזק בל יתואר.

האם זה כ"כ קל לאהוב? כ"כ פשוט?
צריך ללמוד את זה!
זה שאתה אומר שזה הבסיס זה לא מספיק.
וגם אם יש לך את זה, וזה בטבע שלנו, צריך לעשות עבודה בשביל להוציא את זה לפועל.
לא בכדי אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול! בתורה.
אז נכון, מה שמתחדד הוא שהלימוד הוא לא יהיה לימוד חיצוני אלא ללמוד איך להקשיב לעצמנו, לרגשות שלנו, איך לנהל אותם. אבל לא להגיד להורים- אתם כבר יודעים, תעשו מה שאתם מרגישים, מה שהלב שלכם אומר.!

צריך להשקיע בשביל לאהוב, צריך ללמוד זאת (גם בזוגיות כמובן)

ו כן. להרבה אמהות וגם אבות, לא קל לאהוב את ילדיהם. נכון שבגיל הרך זה קצת יותר טבעי וקל.. וגם- זה לא רק: או שאתה אוהב או שלא, יש הרבה מדרגות.


כללו של דבר: צריך ללמוד.

מוזרה...

 

לשכנע בני אדם שהם נכים, כדי שאח"כ אפשר יהיה לייצר מהשברים תחליף מלאכותי וגרוע בהרבה (וכמובן - יהיו "יועצים" שגם ירוויחו מזה).

 

שיחזור של חטא עץ הדעת: במקום שהשכל יבוא מתוך החיים, הוא בא "במקומם", ואח"כ מנסה "לייצר" אותם.

 

רבי עקיבא אמר "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. כלומר: דבר עיקרי שהכל תלוי בו. הוא לא עשה מזה משהו כזה שמתואר פה.

 

הצגת-הדברים כאילו או רק "אתם כבר יודעים. תעשו מה שאתם מרגישים" או מה שכאן, היא שקר, דמגוגיה בעלמא. כל מי שמעיין פה בהצעות של אנשים שמדגישים את חשיבות ההקשבה לשכל ולרגש הישר, רואה שהן מלאות ברעיונות.. אז מה יש להם לכתוב אם הכל נגמר ב"אתם יודעים הכל"....

 

זה גבול דק מאד, בין להיעזר בהבנות ובלימוד, לבין לעשות את הכל ל"שיטה" דוגמטית והרסנית, שהופכת את האדם לנכה.

 

והסיגנון המדובר פה, הוא חוששני לצערי, אכן סגולה להשפיע בכיוון השני. הייתי מציע לאנשים מאד להיזהר מזה. קוראים את זה, "נדבקים" מזה, מעקרים את הכחות הבריאים. לא כדאי.

 

מאי חזית דשכל ישר שלך יותר משל אחרים..
אז אם אתה רוצה אמור את דעתך ואל תשלול אחרים.
אלא אם אתה מתייחס לטענה קונקרטית ונקודתי כזו או אחרת. לא אמירות כלליות על שכל ישר ורגש. שלך יש ולאחרים אין...

הרי לא כתבתי על "שכל ישר" אישי שלי, כמובן לכל מי שקורא...

 

כתבתי על שכל/רגש ישר של אנשים, שניגשים לילדיהם ולטיפול בהם,

 

 

כנגד ה"הפחדות" שמרומזות בהודעותיך ממה שיקרה אם יסתמכו על זה...

 

וברגע שיש "שיטה" דוגמטית כזו, שיש לה כביכול "מענה" במתכונת קבועה בערך לכל מצב - היא כבר מעקרת את את יכולת התחושה הנורמלית של הבריות ומכניסה אותם מראש ל"סד" מסוים.  אפילו אני, שיש לי גישה כללית שלי גם בלי להגדירה ב"נוסחאות", מרגיש איך הודעות כאלו מצריכות אותי אח"כ להשתחרר מה"אוירה" שלהן, כדי לא להיות מושפע בלי משים מ"שטאנץ" שלהן.

 

ואני בהחלט רואה אחריות לשלול - לא אנשים אחרים - אלא "הידבקות" מהלך רוח כזה שבעיני הוא מסוכן ומזיק.

 

 

 

 

 

בוודאי שצריך ללמד את עצמך (איך לאהוב, בין השאר)

אבל אין שום חידוש כאן הכל נמצא באותן הדרכות של "בין אדם לחברו".

אני חוזר לשני משפטי הסיכום שלי:

אם אתה עוזר להורים להגיע להבנה אמיתית של "איך הילד מרגיש" אז אתה עושה חסד גדול.

אם אתה אומר להם איך "לפקד" על הרגש שלהם אחרי שהם מבינים, זהו (לרוב) נזק בל יתואר.

רגועים שהם עשו את המקסימום לילדים,עוזרת לשמור על השקט הנפשי שלהם, וזה לא מעט.

ספק רב מאד אם היא מועילה לילדים. וזו בעיה גדולה מאד, לענד"י.

 

וטיפ קטן של חכמנו ז"ל: "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" - כלומר, בהקשר לנושא, כל שיטה שמיושמת לבד, בלעדית בלי קשר לשיטות אחרות ובייחוד דרכי חינוך נוספות- היא מסוכנת, והקיצוניות מזיקתה. לכל ילד, אבל ממש לכל אחד, ויותר מזה, כל מקרה, ההתייחסות שונה, וגם דרך החינוך שונה. ומעטים הם אלו שזקוקים לתגובות קיצוניות בנוסח מה שכתבת על הילד בן ה-6 שמפספס.

 

מקווה שהחכמתי, ועכשו אפשר לבקש סליחה על הפלישה לפורום (עדיין לא הורה, אבל מורה)

א. "ספק רב אם היא מועילה". ילמדנו רבנו מנלן?
המציאןת מוכיחה כמעט 100% הצלחה.
ב. "מעטים הם אלו שזקוקים לתגובות קיצוניות" אכן. מעטים הם הילדים בגיל זה שמתנהגים כך. לא כן?
ג. הכוונה בלהשאיר ילד כך הייתה שהוא יטפל בעצמו, יחליף. גיל 6 לא. האחריות למעשיו היא עליו. וודאי שכל ילד עם יכולת האחריות שלו. ושוב, כל זאת אחרי שלילת בעיה רפואית.

לפעמים נראה כאילו "הצלחתי", ובעצם הבעיה תצוץ במקום אחר, ולפעמים גרוע יותר.

לפעמים אתה חושב שאתה מטפל בבעיה עצמה, כאשר למעשה אתה מטפל רק בסמפטום ("לוקח אקמול נגד כאב ראש שנגרם למעשה ע"י סרטן במח").

לפעמים תוך כדי "טיפול בבעיה", אתה יוצר במו ידיך בעיה חמורה יותר.

 

אשר למקרה הספציפי הזה - הייתי מהמרת שכל השלושה גם יחד...

 

זמן בפני עצמו, בנחת, באהבה - לספר סיפור/משחק וכד'.

 

ב. להסביר בהזמנות בנחת, בלשון פשוטה ובהירה: אם רוצים משהו ממנה או מאבא ואמא, לא נושכים, לא מרביצים ולא דוחפים, אלא מבקשים בפה. ולהדגים: רוצה משחק? מבקש. אם נותנים, בסדר. גם אם לא - לא מרביצים; זה כואב, לא נעים.

 

ג. כשקורה - להעיר בקול נעים וברור: אנחנו לא מרביצים. ולעשות "תיקון" - בוא תעשה לה "טובה". לא נושכים את אבא/אמא, בוא, תבקש יפה.. ו"לתרגל", לתת פידבק על הצורה הנכונה.

 

והרבה אהבה ושמחה (וגם "סדרים" מסויימים" של התנהגות, סידור משחקים וכד'; בלי להעמיס) ללא קשר לאירועים הללו.

 

ענ"ד.

לי עזר שכל פעם שהבכור ( בן 3) הציק לאחותו ( חצי שנה) הייתי אומרת רק "הכאבת לה" ולוקחת אותה ממנו. 

 

ולפי תיאורך הוא כן אוהב אותה וכך הוא ילמד שאם הוא מציק אז לוקחים אותה וזה לא משתלם לו

 

 

צריך לשים לב שאת נותנת גם לו צומת לב ואת לא שוכחת אותו!!

יש פה מצב נתון וזוהי המציאות הוא ילד קטן במעמד של הבכור של הגדול במשפחה . מצד אחד  לא לשכוח שמדובר פה רק בילד בן שנתיים ולפי דעתי את צריכה להתחיל להפריד את מחשבותייך ממנו כאילו הוא גדול ובוגר ולהתייחס אליו כבן שנתיים (לא לשלילה אלא לחיוב ) ולמה כוונתי - המון המון  חיבוקים ונשיקות וכמה את אוהבת אותו לדבר עליו ומה הוא אוהב ובמה הוא טוב ומה הוא עשה היום בגן - המון תשומת לב חיובית מסביבו , לשחק איתו ולנסות שיהיה לך זמן איכות אפילו קצרצר רק איתו בלי הפרעות של אחותו . ציינו בפניו המון פעמים כמה שהוא בוגר וגדול , חזקי את הביטחון העצמי שלו - בלי שום קשר לאחותו - רק הוא בהקשר למעשיו ולדברים שהוא אומר !!!

כמובן המשיכי לשבח ולעודד עזרה שלו לאחותו אבל שזה לא יהיה האישיו המרכזי אלא הוא יהיה האישיו -

ותיראי כמו קסם שהרצון שלו בתשומת לב שלילית ( נשיכות , מכות וכד' ) יפסקו . 

                   בהצלחה - משימה לא פשוטה ... גם לי יש שלושה ילדים צפופים ( מתוך חמישה )

                                       וזה האתגר המהנה ביותר של חיי

                                                    יום קסום - אורלי " נגיעות "

אתר האנטרנט "עלוקות בעם" מציע קופונים להתגנבות בחינם לשלל אטראקציות, ומפות הסתננות למלונות לשהיה חינמית! כנסו עוד היום!!!

 

לא הצלחתי למצוא את האתר שיוקטנה דיברה עליו אבל הוא נשמע אחלה!

יש בצפון הרבה צימרים כמעט בכל הקיבוצים אם את רוצים צימר, יש גם כמה מלונות ששווה לבקר בהם... תלוי מה בדיוק אתם רוצים כי החוויה שונה...

יש בגליל את צוק מנרה שהוא כיפי וכל מיני אטרקציות מים כמו קאייקים אם אתם קצת הרפתקנים..

הילדים שלי מתים על הדברים האלה

 

בהחלט שיעבור מהר ונוכל לחזור לשגרה המשעממת שלנו !

הבעיה העיקרית זה הכסף. בצוק מנרה זה פשוט בושה מה שהם גובים. באגמון החולה לא גובים כניסה למשל.

קראתי המלצה של מישהי באינטרנט על מלון בכפר בלום והתרשמתי ממנו מאוד שווה לך לבדוק, אני מצרפת לך את הקישור לפוסט שלה.

אני חושבת שכשיש ילדים עדיף מלון כי אז יש שם פעילויות של המלון וזה חוסך לך כסף.

 

שנה שעברה קיבלנו במתנה מהעבודה חופשה משפחתית ליומיים. וזה היה פעם ראשונה שיצאנו עם הילדים לצימר.

היה כזה כיף לכולנו וכולנו התבאסנו שנגמר מהר מידי.

אני זוכרת שבדרך הלוך נסענו לעין מדואה/ נחל הקיבוצים והיה שם נחמד.

היינו גם בכינרת חצי יום. וגם ניצלנו את הבריכה של הצימר. וגם סתם הסתלבטנו ושיחקנו בחצר הצימר. היה מעולה.

לא הלכנו לשום אטקציות וכו' ובכל זאת כולם נהנו. והעיקר שהכל היה לנו בנחת, קצת לצאת מהמירוץ של החיים ולהיות קשובים ונינוחים עם הילדים.

בד"כ אנחנו יוצאים ליומיים שלושה עם אוהל, שזה הרבה התארגנות בבית, אבל כיף בהמשך. עושים מסלולים עם מים

לפי יכולת הילדים. מומלץ ממש

שמעתי שיש אחלה מבצע-

מי ששותה מי עדן תוך כדי נסיעה ברכב של אלבר ובמקביל משתמש בבנקאות ההיברידית של מזרחי,

מקבל... אה... בעצם,

אולי את תדעי להגיד לנו?

סוף שבוע בכפר בלום??

גדול!!!

 

נראה לי שאני צריכה פרוביוטיקה להשלים את החוסרים שהבחילה מההודעות שלך גרמה לי...

את רוצה שיחסמו אותך מלכתוב בערוץ?

להתכתב עם עצמך?

 

כנראה שבחרת מקצוע שלא משאיר הרבה חברים בסביבה...

אני לא יודעת אשכול נעוץ.

אם מותר להגיב - אז ראיתי עכשיו שיש כאלה שעושים מזה עסק - אתר, סרטים ביו טיוב, וובינרים, סדנאות. תתחברי לשם ותקבלי רעיונות. מותר לכתוב בשירשור שמות? - אם לא - אז במסר אישי אפנה אותך.

חוץ מיזה - ביו טיוב יש המון תחומים של יצירה שתוכלי ללמוד לעשות או אפילו יחד עם הילדים.

וגם מלא באנרים בערוץ 7 מפרסמים ארועים ותערוכות ודברים מאד מעניינים.

וחולון ידועה כעיר הילדים - יש להם מוזאון מיוחד עם פעילויות לא רגילות (אור באפלה זה אחד מהם). וגנים ציבוריים שאפשר לערוך בהם פיקניק או רק לרוץ ולשחק במידשאות ובתמיתקנים - אבל זה בכל עיר ויישוב. אז מה מיוחד? - שהם פיסלו שם דמויות מסיפרי ילדים. כמו דירה להשכיר וכספיון והכינה נחמה ודודי שימחה וזה ערוך מדהים שאפשר לגעת ולשחק ולטפס ומים ולהתחבא. ממש נהדר.

ולנסוע לאתרי מורשת או קברי אבות וצדיקים .

ולקרובים או לחברים שעזבו למקום אחר.

 

ובכלל - הייתי שואלת פה כל אמא:

את היית ילדה.

א. מה את עשית בחופש?

ב. מה את אהבת? /מה רצית וההורים לא נתנו לך ומה כן איפשרו לך?

ג.מה הילדים שלך בעצמם רוצים?

חלק מהכיף - שכבר אין את הלחץ הזה של הבוקר והצילצולים ומותר ל-נ-ו-ח! מותר להיות בקצב אחר. מותר להיות בלי עול של מבוגרים (כלומר לא כמו במישטר של בי"ס). זה לא אומר לפרוק עול ולהתפרק ולהרביץ לאחים. בכלל לא. יש ילדים שאוהבים להמציא דברים בכל תחום שהוא - יצירה/ מטבח/ לחלום חלומות/ להכיר את העיר/ישוב / להכיר ולהמציא מכשירים / לכתוב סיפורים. זה הזמן! לאפשר. בלי הלחץ של שיעורי בית וחובות אחרים. לתת להם לעוף על זה. רק לעודד, לפתוח כיוון.

 

כן, גם לראות סרטים אם זה מה שהם אוהבים.

 

אם לא מובן - אני אומרת - חופש אפשר לבנות עם מערכת או שעות/ימים שההורים בונים תתכנית מוגדרת.

מצד שני חופש גם נועד ל"סטלבט" (וכמה אפשר? אז הידים כבר יודעים מה הם רוצים כן לעשות)

 

פתאום עולה לי רעיון. יש כאן יער שכשהייתי ילדה היו עושים לנו מחנונים בו. אפשר בקיץ ללכת לישון באוהל משמיכות (בסדר אפשר קנוי, אבל מותר ללמוד קצת "צופיות" והישרדות) ביער לילה אחד עם אבא או כולם. מותר לראות כוכבים בלילה במקום תאורת פנסים.

ובכלל - מי שגר בירושלים - הכי עשיר! בלי להוציא כסף - כל החופש לא יספיק!

גם הורים עובדים - יש כ"כ הרבה מעיינות ליד העיר שאפשר ללכת לפנות ערב במרחק קצר לשבת ליד מעיין ולהיות ביחד- להשתכשך, לספר, לשיר ולנגן, לאכול ובכיף לחזור הביתה ואפילו בשעה סבירה.

 

 

וואוו אני לא מצליחה לגמור:

בחופש לא לומדים. נכון?

מי בכלל מבין את השלשת השבועות האלה שתקועים ומפריעים לחיות?

אז דוקא זה הזמן ללמוד וחווייתית על המקדש והחורבן עם דפי צביעה וגזירה והדבקה (אפשר להוריד מהאתר של מכון המקדש) ולהסתכל בספרים המרהיבים ופאזלים (אפשר לסרוק תמונה ולהדביק על קרטון ולגזור) וקלפים. הכל אפשר ליצור היום לבד ובזול. לבנות מקופסאות ולראות סרטים ולשיוחח על הנושאים המהותיים ולספר סיפורים ולנסוע לירושלים.

 

 

מי שרוצה לדעת מה אני עשיתי בחופש -מוזמנת לאישי. בכבוד.

 

בכל זאת עוד אחד - נראה לי שהרבנית ימימה אמרה פעם בשיעור שלה שטוב לילדים לראות אמא בבית. לשבת עליה. להרגיש אותה. וזהו.

תגובה מושקעת ברמות קשות!

 

את כל כך צודקת, בעז"ה החופש פשוט אהיה עם הילדים ונעשה לנו כיף ביחד.

 

חשבתי לעצמי לעשות מין לוח זמנים ברמה של: ארוחת בוקר, משחק/יצירה, ארוחת עשר, מנוחה, ארוחת צהריים, גינה, מקלחות לילה טוב.

 

יציאות לא מסובכות ולא יקרות- לבריכה, נסיעה ברכבת, טיול לירושלים וכד', ארוחת ערב במקום מיוחד מחוץ לבית,אולי ליד איזה מעיין אם יש לכם.

ראיתי לפני כמה שבועות לפחות שני שרשורים בנושא, אבל לא מוצאת אותם עכשיו. חשבתי שיהיה נחמד לנעוץ פה אחד כזה, עד סיום החופש

בבוקר אחרי שקמים, נעשה תפילה משותפת, ארוחת בוקר ,משחק, ואח"כ נרקוד עם יוטיוב!

 

נשמע לי ממש נחמד. אני רק תוהה לעצמי כמה זמן צריך לחכות בין הארוחת בוקר לפעילות הספורט....

ואם את חבדניקית של ממש (של ממ"ש...) - מה עם מבצועים? למה לא תלכו לגינות או לבריכה ותגידו פסוקים או לתחנה המרכזית לתת משהו מתוק  או תהלים קטנטן לחיילים או משהו התנדבותי אחר? - גם מי שלא חבדניק - אפשר לשמח (גם בשבתות) בבתי אבות או מחלקות שאפשר בבית חולים. (בית רפואה). במועדוני קשישים ובתי אבות מאד ישמחו אם תבואו עם טייפ או כלי נגינה והילדים ירקדו או יספרו בדיחות או יעשו הצגה. ואפשר לחלק שקיות עם דברים בריאים (תפוח) וממתק לנכדים.

 

מממ...מה עוד?

זו הזדמנות לתת. להכיר חיים אחרים. ללמוד דברים עם ערך מוסף שאין בביצפר...

 

אפשר לקבוע עם איזה אומן יוצר ולשמוע את הסיפור שלו ולראות מה הוא עושה וללמוד ממנו. (אירגנתי פעם טיול לחוצניקיות צעירות בכפר ערבי בירושלים, שחיים בו יהודים וראינו שם תושבים וחזרות למסיבה בגן ילדים וביקרנו בבית של קרמיקאי שגר ויוצר שם. וזה היה מדהים. וזה לא היה מסוכן והלכנו ברגל. בלי להוציא על הסעות ובלי תשלום לאתרים. ישוב יהודי מיוחד. {באסוציאציה של טיול- פעם אחרת הלכנו גם כן לכותל בדרך שלא מכירות וראינו את הבתי כנסת המשופצים ותצפיות נוף שונות ושרנו שירי כיסופים למקדש וירושלים. וגם הלכנו למאה שערים ותאמנו פגישה עם אשה מקרלין ונכנסנו בבתי אונגרין לבית והיא סיפרה לנו על החיים שלה})

דבר שילדים קטנים מאד אוהבים - חוג סיפור שמספרים להם ומציירים או עושים הצגה או שמקליטים/מצלמים  את מה שהם עושים ומשמיעים לאחים או לילדים אחרים. או רק נותנים להם מיץ והם הולכים הביתה.

וילדים אפילו קטנים אוהבים לעשות קייטנה לקטנים מהם  ובלי קשר לתשלום. רק החויה של הנתינה וההנהגה.

הרבי באמת אומר שליהודי אין דבר כזה "חופש"- הוא תמיד צריך ללמוד ולהתקדם.

 

הבעיה שהקטנים שלי בני 11 חודשים ובן שנתיים וחצי. ואין לנו אוטו. לשבת בגינה -  זה רעיון מעולה לשעות אחה"צ, כשפחות חם (לכאורה...).

 

העיניין בבוקר- חשבתי על יצירות לגדול, "חוג ספורט עם אמא", אולי בריכה בגיגית בחצר של הבניין, וכמובן מדי פעם ביקורים אצל סבא וסבתא.

 

 

חשבתי גם להציע להורים שלי ולחמי וחמותי שיבחרו יום בשבוע בו הם לוקחים את הקטנים אליהם, אפילו לכמה שעות בלבד. שני המשפחות הנ"ל בחופש... נראה לכן מוגזם?

זאת שעה מאוחרת לשנת צהריים.. למה לא מוקדם יותר?

ולגבי הבן שלוש - יכול להיות שהוא כבר לא זקוק לשנת צהריים.. ניסיתם לוותר עליה?

אחרי שהם מתעוררים "מעייפים אותם" הולכים לגינה להשתולל...

ותינוק בן שנה- איך מחזיק מעמד עד אז? עדיף להשכיב בסביבות השעה 12 מקסימום 1 ואז יספיק להתעייף עד הערב...

וכשהם מתעוררים- ארוחת צהריים טובה ולגינה

הוא רק חוזר מהגן בשעה 2.

עד שהוא אוכל ושותה ומוכן לישון זה כבר 3.

מנוחת הלילה, כמובן)

נגיד אחרי חצי שעה בדיוק להעיר.

 

ובכל זאת הייתי מנסה לאט לאט כבר לוותר על שנת צהרים. ומשכיבה בשש שבע לשנת לילה.

אני מסכימה עם האימהות שאמרו שילד בן 3 לא זקוק כבר לשנת צהרים וילד בן שנה בדרך כלל ישן במעון (את יכולה לברר זאת עם המטפלות שלו ) כשהם מגיעים הביתה כדאי לתת להם ארוחה קלה - פרי או ממתק קטן ואז לצאת איתם לגינה או לשחר איתם בבית עד סביבות שש ואז להתחיל בארוחת ערב והשכבות ... מבטיחה לך שאז הם יירדמו מהר  ....

                                                           יום קסום - אורלי " נגיעות "

אני מצטרפת לקודמותי- ילד בן שלוש לא צריך שנת צהרים.

( ביתי בת השנתיים וחצי מתחילה לדלג על שינה במהלך היום ובימים כאלה היא פשוט נשפכת ונרדמת מוקדם...)

לא ברור לי באלו מסגרות הילדים נמצאים:

אם הילד בן שלוש בגן רגיל בלי שנת צהרים- אחרי הגן אוכלים ולאחר מכן פעילות צהרים כזו או אחרת וב17:30 אפשר להתחיל סדר ערב של מקלחות וארוחת ערב כך שעד 18:30 הם במיטה סיפור ק.שמע ולישון

הילד בן שנה אם הוא בבית אז לתת לו לישון בין 12 ל14 והמשך לו"ז כמו האח הגדול

אם הוא אצל מטפלת או במעון לרוב אלו השעות שכך או כך מרדימים אותו ואין צורך לעוד שינה עד הערב

 

כך הם נרדמים מוקדם יחסית ולכם יש ערב שקט ופנוי

אני מתגעגעת מאוד לערבים הללו- ב"ה הילדים גדלו מעט וכבר הולכים לישון יותר מאוחר

 

בהצלחה רבה!!!!

את אמא של הילדים- את אחראית להם

הם לא יכולים לסרב להפרדת חיסונים- אם את כאמא מציעה\דורשת את זה מהם

הם לא יכולים לאיים עלייך בכלום לחסן- לא ידוע לי על "חוק חיסון חובה" פה במדינה. ולא לחסון זו לא הזנחה הורית (אם עושים את זה בהתייעצות עם אנשי מקצוע)

 

לגבי החיסונים עצמם-

היה בעבר שירשור פה בפורום בנושא- עם המון מידע (תחפשי בהיסטוריית הפורום)

 

מעבר לזה-

כמו בכל דבר ברפואה- יש דעות חלוקות בנושא

כמה התועלת של לתת חיסון- מול הנזק של תחלואה

כמה הנזק של נוכחות מתכות כבדות בגוף מהחיסון- לאומת הנזק מחולי עצמו

 

אם את מחליטה לא לחסן-יש "חיסון הומאופאטי"

 

ואל תתיחסי בכלל לדברים מפחידים רגשית, למחקרים שמוצגים בצורהמ ניפולאטיבית, לשמועות, לסטטיסטיקות

תעשי מה שאת יודעת בשכל שהכי טוב לילדים שלך- או תתיעצי עם מומחים באמת לתחום שידריכו אותך מה לעשות

 

 

בעלך הוא גם הורה של הילדה שלכם

יש לו רצון מפורש שהיא כן תתחסן-  תדברי איתו על זה, תצטרכו להגיע לעמק השווה בכל מה שקשור לגידול ולטיפול בילדה שלהם

זה חלק מזכויותייך

א. זה סרט עלילתי שמתאר את כברת הדרך של משפחה עם בן שנולד בריא והתפתח יפה עד שנהיה אוטיסט. המסע בין8 הרופאים עד שיש רופא צעיר שחוקר את התופעה שמסתבר שהיא נפוצה ורחבה - תסמונת במעי ואוטיזם בעקבות חיסון משולש- מחומש. והתמיכה ואח"כ המאבק והרדיפה של הממסד. מבויים בהחלט ומשוחק היטב - על סמך סיפור אמיתי. 

אין שם קריאה לא לחסן, אלא לראות שיש בעיה ולזהות את מי שרגיש, שלא יקרה לו. ובינתיים - כל עוד שנושא בחקירה ואין תשובות מוחלטות - לבודד את החיסונים ולחכות שנה ביניהם. מה שבטוח.

 

ב. למי להאמין? אותו אחד שלח גם סרט אמריקאי על המיתוסים המניפולציות ונזקי הבריאות של צריכת חלב פרות ומוצריו. שלחתי לרפתן והוא שלח לי בחזרה סרט של מועצת החלב.

אני לא יודעת כבר למי להאמין...מי הוא המומחה? מי באמת מבין? מי בא בגישה פתוחה ומי השרלטן? נכון - זה לא רק בחיסונים...

 

מאמע צדיקה - מה את יודעת על חיסונים הומיאופטיים? - מה? איפה? איך? ככה עשית? ולמה להאמין להומאופטיים אם את טוענת למניפולציות ועשיית כסף?

 

ג. מה שבעלי אמר לי - שמורידים קצבת ילדים או ביטוח לאומי - לא ממש זוכרת. 

 

ד. הבעיה שהחיסון זה בלתי הפיך. לחסן -תמיד אפשר. אז קצת קשה להגיע לעמק השוה בחמש דקות...אם זה השקפתי-עוד יותר.

ונשללו ממנו רשיונות הרופא שלו בגלל הנזק הגדול שהוא עשה. 

נו באמת הקשר בין חיסונים לאוטיזם זה פשוט שקר ועלילה. 

אתם ההורים ולא טיפת חלב.

 

אבל הם נותנים יעוץ מקצועי, לפי מיטב הבנתם.

 

לא  הסתכלתי על הקישור, וגם לא אסתכל.. קל מאד להפחיד אנשים בלהראות צד אחד, אם בכלל, בלי דעות מקצועיות לכיוון אחר.

 

כעיקרון - חיסונים הצילו המוני אנשים בעולם.

 

אתם יכולים להתייעץ עם רופא ילדים, לבדוק בקופ"ח מי מייעץ לדברים כאלה. היום בביטוחים של הקופו"ח אפשר למצוא יועצים לכל מיני דברים.

 

אצלנו, כל הילדים חוסנו לכל החיסונים הבסיסיים המקובלים. כשהיה ניתן לעשות חיסון מסוים בלי מתכות - הוספנו תשלום מועט, וקיבלנו אותו.

מה שהבנתי שיש בעיה עם ריבוי החיידקים (מומתים ומוחלשים) שנכנסים בפעם אחת לגוף שצריך להתמודד עם כל הסוגים ותופעות הלואי בבת אחת. וגם החומרים המשמרים.

תשלום=זה אומר שיש אפשרות לקבל משהו אחר לפי בקשתכם? - כי אני ראיתי מדיניות אחת בלבד בכמה מקומות.

ככה שאם זה מה שמטריד את בעלך - תנוח דעתו. 

את יכולה לבחור טיפת חלב אחרת, או לעשות מעקב אצל רופא ילדים במקום בטיפת חלב. כל רופא ילדים יכול לעשות את זה. 

הייתי רוצה שתמצאי כוחות לכתוב תלונה מסודרת כנגד טיפת החלב בה ביקרת, כדי שישנו את גישתם ויאפשרו לכל הורה להרגיש בנח עם הבחירות שלו עבור הילדים שלו. 

אני לא מחסנת את הילדים שלי - במידה ואת מעוניינת להתייעץ יותר לעומק במסר אישי  

א. מה שכתבת שחיסון הוא בלתי הפיך זה נכון, ולכן באמת כדאי שתחקרו קצת את הנושא ותתיעצו עם אנשים בעלי דעות שונות עד שתקבלו תמונה כללית של הנושא ואז תחליטו- מה כן לחסן, מה לא, מתי וכמה.

זה נושא רגיש מאוד, שבו שני הצדדים מצטיינים בהפחדות. בנוסף- מעורב פה כסף. כסף כסף כסף. חברות התרופות עושות הרבה כסף ממכירות החיסונים ולכן יש להם אינטרס להפחיד... אז בהחלט צריך לבחון את הדברים ולאו דווקא להאמין לכל מה שה"ממסד הרפואי" כותב. (כנ"ל לגבי מוצרי חלב. ברור שמועצת החלב לא תודה בכך שיש מצב שמוצרי חלב מזיקים....)

 

ב. נכון שיש הרבה סיפורים על ילדים שנפגעו מחיסונים. למיטב הבנתי, רוב רובם היו ילדים שהגיבו מאוד קשה (בכי היסטרי וכד') לחיסון הראשון בסדרה ובכל זאת המשיכו לחסן אותם. לכן את בתור אמא צריכה להיות מודעת לזה ולשים לב בימים שאחרי החיסון לתגובה.

 

ג. הנזק שנגרם לילדים רבים ולדעת חלק מהמתנגדים הוביל לאוטיזם נגרם כנראה לא מחשיפת הגוף לחיידקים אלא מהחומר המשמר של החיסון- הכספית. מה לכל הרוחות יצרני החיסון חשבו כשהכניסו חומר כ"כ רעיל לחסון אני לא יודעת, אבל כן נאמר לי ע"י בעל מקצוע שהחליפו את החומר המשמר והכספית כבר לא שם.   (ידעניות התחום, תקנו אותי אם אני טועה)

 

ד. אין מצב שלא נותנים לך להפריד. את יכולה לתת רק משולש (דיפטריה שעלת טטנוס) או רק כפול (דיפטריה טטנוס) ואם אין להם אז שיזמינו במיוחד בשבילך. זה לא עולה להם כסף. פשוט לפעמים אין להם כוח להתעסק עם "מיוחדים". מה לעשות, הם אלה שצריכים לתת לך שרות ולא את שצריכה להישמע להוראותיהם.

 

ה. מתכות כבדות הן מתכות שבאופן כללי, במינונים גבוהים רעילות ועלולות לגרום לנזקים די רציניים- אלומיניום, כספית. לכן למשל ממליצים לנשים בהריון ומיניקות לא לצרוך הרבה דגי ים גדולים, כמו טונה, כי יש בהם כספית ברמות די גבוהות. ולכן יש היום דיאודורנטים נטולי אלומיניום.

 

ו. דבר אחרון- משרד הבריאות ממליץ על שגרת חיסונים שהולכת ומתעבה מדי שנה. נראה לי די ברור שלא יתכן ששגרת חיסונים זו מתאימה לכל ילדי ישראל בכל מקום ובכל תנאי. ילד יונק מוגן יותר משאינו יונק, ילד בבית מוגן יותר מילד במעון, ילד שחי בדרום תל אביב הוא לא כמו ילד שחי בצפון רמת הגולן. בקיצור- תבדקו, תבררו, תתיעצו, תחליטו. זה גילוי אחריות אמיתי מצדכם. אפילו אם בטיפת חלב יפמפמו לכם שאתם לא אחראיים. יש דברים שאפילו בטיפת חלב לא מבינים...

"אינרציה" ממקודם...

 

תגידי להם בנחת, אחה"צ יוצאים לחצר. כעת אנחנו בבית.

 

ותעשי מה שאת מבינה שטוב.

 

העיקר, לא להיתפס ל"חולשה" כאילו הם לא רוצים אותך/את הבית, ואז, "מה, אני מכריחה אותם?" וההמשך בהתאם.

 

אחרי זמן מה בבית, בתוספת ההרגל - הם ישמחו בכך לגמרי.

 

וזה טוב ובריא בשבילם. ילד לא צריך כל הזמן להיות "בחוץ"..

הם חוזרים כבר אחה"צ- אחרי 4. ככה שאין זמן לגם וגם.

בערך חצי מהפעמים אנחנו כן נשארים בבית ובחצי מהפעמים יוצאים.

אבל תמיד לי יש תחושה שנכנעתי להם וכאילו לא מספיק טוב בבית...

(אין לי ניסיון, אבל אני מנסה בכל זאת לעזור..)

 

תחליטי נגיד על יומיים שאת מתכננת מראש להוציא אותם..
ואז כבר בדרך חזרה מהגן/מעון תגידי להם בהתלהבות "אתם יודעים מה נעשה היום?.. היום נצא לטייל!" או משהו כזה... הם ישמחו והכל.. וביום שאת לא מתכננת את זה, ספרי להם בהתלהבות מה תעשו היום בבית...
נראה לי שתוך כמה ימים הם כבר יראו שאת מתוכננת וישאלו אותך בעצמם "אמא, מה עושים היום?"

 

ב"הצלחה

האמת התרשמתי - בתור אחת שאין לה נסיון....

אני עם 6 ילדים ב"ה לא חשבתי על גישה כזו  וזה באמת עושה את החיים לקלים יותר ומתוכננים יותר ומלמד גם את הילדים לתכנן ... דגמ"ש. בקיצור - תודה!!

הורות יוזמת

זו שטות גמורה - ואת סתם מחלישה את עצמך.. מחלה אימהית מוכרת וניתנת לריפוי מהיר כשמבינים שזו באמת האמת.. אז הילדים אמרו... אחרי יום בבית איתך ירגישו מצוין.

אפשר בהחלט להשאר בבית ולהנות עם הילדים, אך יחד עם זאת עכשו זה הזמן הנעים ביותר להיות בחוץ כבר לא קר ועדיין לא מאוד חם. למה בעצם לא? אפשר להיות עם הילדים בגינה ולהנות איתם בהחלט.

כשהם הגיעו הביתה- חיכתה להם צלחת פירות מרהיבה על השולחן בסלון,

ההלהבות הרקיעה שחקים.

ישבנו וכרסמנו להנאתנו.

אח"כ הבאתי ערימת ספרים מהחדר וישבנו וסיפרנו בלי סוף... ('שוב פעם' 'עכשיו על פלוטו'...)

בסוף נשאר להם קצת זמן לשחק לבד- וארוחת ערב...!

 

הם בכלל שכחו שיש לבית שלנו דלת שאפשר לצאת דרכה

 

מאמצת את הרעיון של להחליט מראש וכשאני מחליטה שנשארים בעז"ה- במתכונת דומה לשל אתמול...

תודה רבה לכולם!

מה שמראה שהכל מתחיל מהראש (וגם.. מהאמון העצמי)..

אני כאימא תמיד מרגישה שהילד מרגיש מתי אני לא בטוחה בעצמי ואז הוא מנדנד..

 

ואם אני שלמה עם עצמי ובטוחה בהחלטתי אז הוא לא מנדנד.

 

ואני משתמשת בתחושות אלו כפעמון מעורר: אם הילד מנדנד, אני בודקת עד כמה אני שלמה עם ההחלטה, ובד"כ מסתבר שאני לא ממש בטוחה בה, ואז אני חושבת שוב אם צדקתי, ולפעמים משנה את ההחלטה לכיוון חדש, שיותר מתאים במצב הספציפי, ואז הילד שלי "פתאום" מפסיק לנדנד ונענה בחיוב

יש לי "בעיה" דומה עם הבת שלי. היא כל-הזמן רוצה ללכת לחברות, וטוענת (בעצמה) שבבית משעמם.

העניין הוא שלי קשה לצאת מהבית: אני עם עגלת תאומים שבקושי יוצאת מהדלת של הבית, ובקומה שלישית. (אולי אצא יותר כשנעבור דירה - לבניין עם מעלית?)

יש פה עצות טובות, מקווה ליישם.

השתדלתי לחלק את הזמן בכל יום שחלק מהיום גן שעשועים וחלק מהזמן בית.

עכשיו קצת קשה לי ואני בהריון וחם אבל משתדלים.

אין מה להשוות יום שהוא בחוץ לבין יום שהוא לא בחוץ.....

 

לדעתי ילדים צריכים את האוויר הפתוח ומרחבים. אפילו כל יום. עד דורינו ילדים היו כל יום בחוץ לא מעט זמן.

זה נראה לי צורך טבעי. אולי כל היום הם לא בבית אבל הם גם לא בחוץ.

 

אני הייתי משתדלת עד קצה גבול היכולת שלי להיות איתם בחוץ.

כמובן, לא להרוג את עצמי בשביל זה.

אם זה אפשרי מבחינתך לחלק כל יום לחלק מהזמן בבית וחלק בחוץ- זה נראה לי האידיאלי. אם זה לא הולך, תחליטי כמה ימים את יכולה להיות איתם בחוץ ואת הימים האלה תהיו בחוץ, השאר בבית....

 

דרך אגב, זה שהם מבקשים לצאת החוצה זה לא אומר שהם לא רוצים אותך. מאד יכול להיות שהם רוצים להיות איתך בחוץ.

ילדים שיושבים כל היום מול מסך ולא יוצאים מהבית.

נראה לי הרבה פחות בריא.

קיצוניות היא תמיד בעיה, צריך למצוא את דרך האמצע.

תגידי תודה לבורא שנתן לך ילדים בריאים ונמרצים, ותצאי לבלות איתם בשמחה.

אם את רואה שזה מוגזם דברי איתם על זה, תציבי להם גבולות, תני להם משימות.

בכל אופן, זה לא נובע כנראה מזה שלא כיף להם איתך, הם פשוט נהנים לצאת לטיולים, זה אופי.

בהצלחה..

ועכשיו בדיוק הזמן להתארגן לחופש הגדול ולפני ששומעים אמא משעמם לי 

או לראות ילד דבוק למסך המחשב

כדאי ורצוי כמו שנאמר כאן להתארגן ולחשוב מראש על דברים מעניינים שאפשר לעשות עם הילדים.

בקיץ שעבר בתחילת כל שבוע של החופש תליתי על דלת הבית ( בפנים...) אצלינו זה מקום מרכזי ובולט

לוח שבועי אם לו"ז שמתחלק לבוקר/צהרים/ערב

מה יקרה (פחות או יותר) השבוע- זה היה ממש מצויין

 

ואני ממליצה מאוד על עמוד הפייסבוק של הדר רפאלי בשם - משחקים עם הילדים

יש שם שלל רעיונות מקסימים למשחקים עם הילדים בבית

גיליתי אותו השבוע ואני כבר מיישמת רעיונות בבית

פשוט נפלא 

 

בהצלחה לכולנו

נראה לי בגלל שכשאני בחוץ אני שוקעת בשיחה עם חברות ופחות מתייחסת אליהם ובבית אני פנויה אליהם (וגם משתדלת לא לעשות כמעט שום עבודות בית).

צריך לחנך לזה?..

 

אם הם עוד קטנים מאד, הם עוד לא בגיל של חינוך לאבל על החורבן.

את יודעת גם שיש עניין בט' באב בעצמו לא לתת להם ממתקים ודברים כאלו, גלידות וכו? לאכול רגיל להם כן, אבל לא "לחגוג".

שייבנה המקדש במהרה ולא נידרש לנושא הזה!

דומני שזה לא נכון.

 

רק סתם ילדים שעדיין לא צמים.

 

לא צריך "לענות" ילדים במה שלא צריכים.

אך מדוע שמחת חיים טבעית מתקשרת לך אוטומטית עם מוסיקה דווקא?

שמחת חיים של ילדים ופעוטות ב"ה היא בלתי נלאת רק צריך לאפשר להם את המרחב הנכון

והם מסתדרים יפה גם מבלי מידי "מסביב".

ובכ"ז- תמיד את יכולה לשיר להם את, או שהם ישירו בלוויך . אם השירה דווקא חשובה לך..

לטעמי כן כדאי כמה שפחות לשמוע מוסיקה, כדי להכניס בהם יראת שמיים

לא יקרה דבר אילולא היא

 

את מצפה ש"תחזור בתשובה" בגיל שנה ושמונה חודשים?...

 

לענ"ד, כשהיא נתנה את המכה - לחייך בהפתעה (כמו שמן הסתם הייתם עושים באופן טבעי בלי "סדנא"..): ולהגיד לה, בקול נעים וברור, ללא שמץ טינה: מתוקה לא מרביצים לאבא, אנחנו אוהבים את אבא. בואי תעשי "טובה"..

 

ואפשר להשאיר לאבא בעצמו לעשות את זה. הוא לא נזקק ל"הגנה" של אמא.. מן הסתם היה עושה את זה באופן טבעי הכי טוב.

 

ו..תסמכו גם על עצמכם ויכולותיכם הטבעיות. "סדנא" - זה רק לרעיונות.. לא כדי "לאלף" את ההורים..

מכירה תינוקות שהפכו לילדים אלימים ביותר בגלל גישה כזו,

וזה רק מחמיר ומחמיר.

 

אני לא אומרת שהיא לא תנוקת, אבל ילד, גם בגיל כזה, וגם לפני צריך גבולות במקומות מסויימים.

 

ראיתי נזקים רבים מהורים שחינכו לפי יכולתם הטבעית.

סליחה, אבל אני חושבת שכלים זה דבר נכון.

 

אני אמנם מאד לא מתחברת לשיטה האדלריאנית, אבל זה עדיין לא אומר שזה זה או כלום.

יש גישות נוספות היום.

 

 

ואני מכירה כמה ילדים שהיו נחסכים להם המון המון טיפולים פסיכולוגיים ועוגמת נפש בחיים אם ההורים שלהם (שהם דווקא אנשים טובים ונורמטיביים למדי)

היו חוסכים מהם את האינסטינקטים ההוריים שלהם.

וד"ל.

הרי אני גם לא אמרתי להשאיר ללא תגובה - אבל להגיב בצורה מעודנת יותר, שהיא גם ברורה. כשחוזרים על כך כמה פעמים, ילד מבין את זה.

 

ומה שכתבת, ש"מכירים" ילדים; גם מכירים לצערנו מופרעים בגלל "משטר יתר".

 

ואכן, "כלים" זה דבר נכון, כשמשתמשים בהם בשכל ובהרגשה ולא "במקום" החושים הבריאים והשכל הישר.

 

אך מהכתיבה שלה, היתה נשמעת הקצנה בהליכה אחרי ה"סדנה"; וכשמקצינים בדבר כזה, עד כדי ע"ח יכולת שילוב התחושה הטבעית, זו בעיה.

 

 

וכתבתי (מעתיק: ) "ו..תסמכו גם על עצמכם ויכולותיכם הטבעיות. "סדנא" - זה רק לרעיונות.. לא כדי "לאלף" את ההורים.."

 

"גם" על עצמכם.  ולא ביטול של הסדנא, אלא מקור ללקיחת רעיונות. בלי לאבד את יכולת החשיבה, התחושה והשיפוט. לא לתת ל"סדנא" לדבר במקום ההורים, מפיהם.

[ואם מישהי תלך באדיקות כזאת לפי סדנא של השיטה שאינך מחזיקה ממנה - מה יהיה?..

אגב, את ה"וד"ל" בסוף לא הבנתי... אני מכיר גם להיפך]

היא ממש קטנה! עוד לא בת שנתיים!!!!!

לענ"ד מה שלמדתם בסדנא מתאים לילדים גדולים יותר.

ילדה בגיל כזה לא עושה את זה כדי להכאיב.

יש המון סיבות לאלימות שכזאת. מה שבטוח שלא ייתכן שאבא מקבל מכה וואמא באה לגונן עליו- זה מחליש את הסמכות של האבא ועלול אפילו לגרום לילד להרגיש שאבא חלש, מה שרק יוצר (ע"פ מחקרים) נטיה לאלימות, כדי לפצות על "החולשה".

אבא יכול להתגונן לבד, לתפוס את היד, ולהגיד לה" תעשי טוב" ולהדגים עם היד שלה, ושל אבא, איך שעושים טובה. ההתערבות של אמא יכולה להיות"את עושה טובה לאבא? כל הכבוד! ילדה גדולה שלנו" מלווה בחיוך ענק.

מינימום יחס לאלימות בגיל הזה. מפסיקים אותה, מתקנים אותה, אבל את כל תשומת הלב מעניקים לרעים של שלווה וחיוכים. זה ייצור אצלה חשק להרבות אותם.

 

בנוסף את הגישה של "את כועסת"- הייתי משתמשת בה לילדים בני שלוש ומעלה, אולי שנתיים וחצי. לא שנה וחצי!

מי אמר שהיא כועסת? ילדה בגיל הזה מרביצה לצומי. כל רגש כמעט מתבטא בבכי מתוסכל. המכה על הלחי פשוט מצחיקה אותה.

אולי התגובה הדרמטית, ואולי פשוט התחושה של הלחי _(המחוספסת) של אבא נעימה ליד שלה, ללא כל כוונת זדון.

לעודד שימוש בידיים עם חומרים שונים. אולי היא נהנית מתחושות כאלה- תנו לה מענה אחר.

 

כל הנאמר הוא לענ"ד דעתי. אבל מתוך הרבה מאוד נסיון.

- אמירה של אמא לא מחלישה את אבא. הם פועלים יחד במסגרת הפרויקט הזה שנקרא חינוך. והילד מבין זאת,

אא"כ ההורים משדרים אחרת.

- ילדה בת שנה ו8 חודשים בהחלט כבר מפתחת הבנה. היא אולי לא מבינה מה המשמעות של הדברים שלה, אבל אפשר לגרום לה להבין שזה כואב ולהגיד שלא כך עושים..

כמובן שאח"כ אפשר לעודד שימוש נוסף בידיים, וגם להסביר מה כן עושים.

אבל תחילה: סור מרע.

 

ולא נכנסת לסרטים בעצמי.

היא עוד ילדה ממש קטנה וצריכה לדעת שלא מרביצים לאף אחד!

אני הייתי אומרת משפט כמו: "בבית שלנו לא מרביצים" או משהו כזה

ואחר כך נותנת אפשרות מה כן. היא מדברת?

אולי מנסה להביע אהבה או משהו שמציק לה ולא יודעת איך להגיד?

אפשר להזכיר לה "אם את רוצה לבקש מאבא משהו- תבואי ותגידי" וכו'- תלמדו מה כן לעשות.

לפעמים הקטנים לא יודעים כללי תקשורת וההרבצה היא פשוט כלי התקשורת שהם יודעים. תתרגלו איתה דרכי תקשורת אחרים.

בדיוק השבוע היה לנו מקרה של סטירה ישר לתוך העין- שזה מקפיץ ומבהיל לפני שהשכל פועל...

אז התגובה היתה זעקת כאב וגערה של: לא מרביצים ל... ולאף אחד! זה כואב! לא עושים את זה. - משהו כזה. והדבר נקלט!

איך נקלט?

נקלט שיש פה עניין ואז זה הוביל לנסיונות חוזרים. אז אמרנו בנועם- לא. וגם הסטנו את היד שלא תרביץ. הכל מרופד באהבה ובנשיקות. של תהיה בהלה מהתקיפות.והתעלמות וכל ה"שיטות".

למחרת, הילד בקש בפנים תמימות לשבת על... ואז - החיוך  הכי שובב בתבל ו---הופ! - נסיון לתת סטירה בכיף.

אז גם לא מעצימים ונותנים עודף תשומת לב לעניין.

חותכים עניין ועוברים למשהו שלוקח את תשומת הלב למקום חיובי. להתעסק ברע נותן מקום לרע. סה"כ באמת לא התכוונו לרע, אלא קרה משהו ואח"כ יש בדיקת גבולות וצורת התייחסות. אז או משתפים פעולה עם זה - או לא.

לענ"ד.

אם יש אפשרות, ודווקא האמא אומרת לילדה שזה לא מתאים, 

מנסיוני האישי (הפרטי והמוגבל למדי) זה דווקא נותן לילד תחושה שההורים שמולו עובדים בשיתוף פעולה,

וכאשר הוא נזקק להבנה, הגנה וביטחון- הוא מקבל כפליים, 

בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו".

 

ברור שזה לא בגלל שהאבא זקוק להגנת אשתו, אם זה המצב אז יש הרבה לתקן. 

 

רווח נוסף מכך זה שהילדה תבין שזה לא אישי, שאבא "נעלב" או "כואב" לו, אלא שזה פשוט לא שייך.

 

לגופה של שאלה, בגיל כל כך קטן הייתי מגיבה מייד או לא מגיבה כלל, כי הזיכרון פועל בעיקר לטווח המיידי. 

 

בהצלחה!

 

שאם לפעמים באופן טבעי, אמא אומרת "אינסטינקטיבית", "לא מרביצים לאבא", וכן להיפך, זה נחמד, וגם לילדה זה טוב (כמובן, לא קיצוני, שלא יצטייר שניים "נגדה"..).

 

אבל היה נשמע כאילו שם זה היה "במקומו". האמא עוסקת ביישום ה"סדנא"..

 

הנה, ראי מה שכתבה (מעתיק: ) 

"אחר כך אני- אמא שלה, בקשתי ממנה שתחזור בתשובה ותתן לאבא חיבוק או נשיקה.

והיא לא הסכימה, באה אלי לחיבוק או שהלכה לחדר אחר"

 

לי זה נשמע מוגזם..  איפה אבא בינתיים?...  אני חושב שאם היה מגיב מיידית, כשהיא קרובה אליו, באופן טבעי - זה היה עוזר יותר. ופעמים רבות, בלי להכליל, אבות רגועים באמת פחות "מבינים" כביכול (ולעיתים גם פחות נצרכים..) את ההרצאה של הסדנא, ופועלים מוצלח לפי הבנתם.

 

 

 

 

 

אני אנסה לענות בצוה מרוכזת יחסית.

 

א. לא מדובר במכה של ילדים בני כמה חודשים.

מדובר בילדה שמבינה ומפותחת- אינני יודעת למה מסוגלים בני גילה אחררים,

אך היא בהחלט משתמשת בכח כדי להביע את מורת רוחה. והיא היתה עצבנית בבקר.

 

אחרת לא היינו עושים מזה עניין-

 

היא פשוט כעסה ונתנה פליק לאביה.

 

בעלי רצה שאני זאת שאגבה אותו, כמו שאמרו פה באחת התגובות-

יש פה שיתוף הורי חינוכי, ואנחנו מערכת אחת.

אני לא חושבת שהיא תחשוב שאבא חלש.

 

אז במקרה של מכה סתמית ולא מכוונת- אנחנו אומרים- אנחנו לא מרביצים רק עושים דברים נעימים- ליטוף, חיבוק.

 

אבל זה היה מקרה אחר.

היא ממש התנהגה כלפיו בכעס והרביצה.

 

והיא בהחלט הבינה מה שאמרנו לה (לפי תגובותיה..).

 

אני לא חושבת שהיא מנסה למשוך תשומת לב בצורה שלילית- היא  ב"ה אף פעם לא עושה את זה,

ומקבלת בלי סווף תשומת לב חיובית.

 

ברור לי שהיא הייתה עצבנית והוציאה את זה עליו...

 

כל זה:

 

 

 

בנוסף את הגישה של "את כועסת"- הייתי משתמשת בה לילדים בני שלוש ומעלה, אולי שנתיים וחצי. לא שנה וחצי!

מי אמר שהיא כועסת? ילדה בגיל הזה מרביצה לצומי. כל רגש כמעט מתבטא בבכי מתוסכל. המכה על הלחי פשוט מצחיקה אותה.

אולי התגובה הדרמטית, ואולי פשוט התחושה של הלחי _(המחוספסת) של אבא נעימה ליד שלה, ללא כל כוונת זדון.

לעודד שימוש בידיים עם חומרים שונים. אולי היא נהנית מתחושות כאלה- תנו לה מענה אחר.

 

 

במחילה, ממש לא נכון.

אולי היא מפותחת יותר רגשית, אבל בהחלט אפשר לראות מתי היא שמחה/נבוכה/עצבנית/שמחה וכן הלאה.

היום ילד נגע לה במשהו היא הרביצה לו ומשכה לו בשיער. כן. לפני זה היא שחקה לידו המון זמן ולא עשתה לו כלום.

 

היא ממש לא ילדה אלימה מטבעה ב"ה.

היא ממעטת לבכות בכי מתוסכל, והמכה לא הצחיקה אף אחד...

היא יודעת ליגוע באבא בעדינות כשהיא רוצה..

 

בקיצור אני מבינה שיש לך נסיון חיים גדול אבל התיאורים האלה מתאימים לילדים קטנים יותר לענ"ד (או שהיא מפותחת מגילה- אינני יודעת...)

 

מה שאני הגבתי,

 

אכן הנחתי שהיא נתנה את המכה מתוך ש"כעסה" על משהו.

 

וזה לא סותר מה שכתבתי שהיא "תינוקת" ואכן אני חושב שצריך להגיב למכה-שמתוך-שהתרגזה, כמו שכתבתי. ומה שאת חושבת שהיא "בהחלט הבינה", זה לפי דמיונך. היא הבינה בכלליות שלא מרוצים ממה שהיא עשתה.

 

[מה שציטטת בהמשך, הוא לא מתגובתי - אז אינני חושב שאני צריך להשיב גם לכך] 

מנסה שוב -

 

באופן אישי, לא הייתי עושה מזה סיפור גדול.. כן הייתי מעירה, אבל לא לוקחת לחדר וכו'... כי נראה לי שבגיל הזה זה כביכול "משעשע" אותם שהם גורמים לאבא ואמא כל כך לכעוס.. (אבל אולי אני טועה, באמת סתם תחושה שלי..)

 

מה שכן, במקרה כזה אני קודם כל עוצרת אותם - מחזיקה למשל את הרגליים כדי להפסיק את הבעיטות (אני מדברת כמובן על תינוק בגיל כזה ששוכב למשל על משטח החתלה או משהו - ככה אני מדמיינת את הסיטואציה..), ואז אומרת בקול "כועס" (אבל רק טיפה כועס, כי הם כל כך רכים ועדינים) - "אוי ואבוי, לא מרביצים!! אסור, אבא ואמא לא מרשים!" או משהו כזה..

בד"כ זה מספיק ואפשר לראות על הפנים שלהם שהם הבינו שנזפת בהם הרגע.. הם מרצינים לרגע ומתבוננים בך.. מבחינתי זה בהחלט מספיק בגיל הזה... אח"כ אם אני מרגישה שצריך - אני אפילו נותנת נשיקה וליטוף.. יש כאלה שיגידו שזה מסר מבלבל, אבל בעיני לא.. אני פועלת בקטע הזה לפי תחושה, ואני מרגישה שהם מבינים אותי.. כי אם הרגע הילדה ננזפה, היא הכי רוצה שתראי לה שלמרות הנזיפה את אוהבת אותה מאוד... (הבן שלי הגדול יותר, בן שנתיים וחצי, אם אני כועסת עליו הוא בהתחלה מופתע, ואז הוא ממש עצוב (לפעמים בוכה) ובא מיד לחבק אותי.. ואני ממש מבינה את זה, כי נראה לי אחרי שכועסים עליך אתה הכי זקוק לחיבוק...).

 

ועוד משהו, כשנגיד אני ממהרת וחייבת להלביש את הילדה או משהו, והיא למשל לא בקטע ולא בא לה והיא כועסת ובועטת, אז לפעמים תוך כדי שאני מלבישה אותה ומחזיקה אותה שלא תבעט, אני גם מסבירה לה "מתוקה של אמא, אני ממש ממש מבינה אותך, לא בא לך בכלל עכשיו להתלבש ולהחליף טיטול, אבל אין ברירה, אנחנו מאוד ממהרים..." אמנם היא לא מבינה (10חודשים), אבל אני מאוד מאמינה שהם כן יודעים לקבל את התחושות של הדברים שאנחנו אומרים להם.. ובעיני זה חשוב...

 

ב"הצלחה... מקווה שעזרתי, זה נראה כאילו בכלל לא דיברתי על מה שכתבת, אבל דווקא כן!!! אם לא הבנת, אני אשמח לנסות שוב להסביר..

אני מאוד מתחברת למה שכתבת, מאוד מאוד, ורוצה להוסיף שגם אם נראה שהילדה מבינה מאוד ובעלת רפרטואר רגשי עשיר לגילה- וזה יכול להיות נכון לחלוטין- אני חושבת שהיא עוד לא בשלה כדי להבין את ההשלכות של המעשים שלה.

כן, היא יודעת לבטא את הכעס שלה, ובצורה שבה גם אנשים מבוגרים מבטאים כעס (מילולית או פיזית).

האם היא ידעה שהיא הכאיבה? האם היא הבינה שזה מעשה שהוא "לא בסדר", ומה המשמעות של "לא בסדר"?

 

לעניות דעתי, עניין ה"חזרה בתשובה" הוא מוקדם מדי לגילה. היא עוד לא בשלה לו, לדעתי.

הבת שלי גדולה מהבת שלך בשנה שלמה (בדיוק, אם שתינו חישבנו נכון את החודשים ). היא חכמה ומבינה את מה שאומרים לה, ואני כן מבקשת ממנה לבקש סליחה אחרי שהיא עושה משהו לא בסדר. האם היא תמיד מבקשת סליחה? לא, בהחלט לא.

ואני לא לוחצת- הסליחה היא בשבילה (ובשביל חינוכה), לא בשבילי.

יכול להיות שהיא עוד לא הגיעה למקום של ההכרה במעשה, קיטלוגו כ"לא בסדר", וההבנה שיש לבקש סליחה על עשית מעשה כזה. אז אני מרפה (וכאן מדובר בילדה שגדולה מביתך בשנה. זה הפרש גדול).

 

כמובן, את האמא שלה ומכירה אותה יותר טוב ממני, אז אני רק מאירה כמה נקודות למחשבה.

אנונימית יקרה...

כשקראתי את מה שכתבת ממש הרגשתי שאת מתארת את המציאות אצלנו בבית,

גם לנו ב"ה יש לילדה בת שנה ו9 מתוקה, חכמה מאוד, מאוד חברותית, מבינה הכל ומדברת מצויין 

וגם היא מגיבה עם הידיים (שריטות, מכות, צביטות) שמשהוא לא לרוחה, (התחיל לפני כ4 חודשים עם הולדת אחיה)

אנחנו כבר עברנו את השלב שהיא מרגישה נזופה (זה עבר לך תוך יום וחצי) וכרגע היא ממש צוחקת כל פעם שאנחנו אומרים לה שאסור להרביץ, זה ממש משעשע מבחינה והיא מנסה שוב ושוב.

כאשר היא עוברת את הגבול וממשיכה להרביץ בכוונה (אחרי שדיברנו,  הרחקנו את מושא המכה, הזהרנו) אנחנו שמים אותה בעונש בחדר אחר, בהתחלה שמנו אותה בלול שלה אבל אז גילינו שכל פעם שהיא עייפה היא מרביצה כדיי להיכנס לעונש , וכיום אנחנו שמים אותה בחדר משחקים שלה .

ביומים האחרונים הסטרטגיית התגובה היא שכאשר היא עושה משהוא לא נעים אני אומרת לה שאסור לעשות.../אנחנו לא... ואז אני שרה לה שיר עם מקצב שהיא מאוד אוהבת ושאני שרה לה אותו בכל הזדמנות "נועם ילדה טובה...נועם המתוקה...נועם לא מרביצה/...אז תנו לה נשיקה..." וב"ה זה בנתיים עובד מתפללת שימשיך ככה...

אותי המצב ממש מטריד אך שאני מדברת עם אמהות מנוסות (שני הגננות שלה, שכנות, חמה ועוד) הן אומרות לי להגיב בענייניות ובקצרה ולא לעשות מזה יותר מדיי כי זה שלב שעובר.

אבל לי מאוד קשה עם זה לא רק מבחינה חינוכית אלא גם כואב לי לראות שילדות לא רוצות לשחק איתה כי היא מרביצה להם, ואת הסימנים שיש לה כאשר מחזירים לה (היום היא חזרה עם שעון על היד ).

 

אז אשמח גם אני לשמוע לעצתכם...

 

 

כדאי להקדיש לה זמן לבדה, סיפור וכד', אם זה התחיל אחרי הולדת האח. הרבה חום ואהבה. שתרגיש בטוח ונוח.

 שיר שהיא מאוד אוהבת?

אני מצטטת :"שכאשר היא עושה משהוא לא נעים אני אומרת לה שאסור לעשות.../אנחנו לא... ואז אני שרה לה שיר עם מקצב שהיא מאוד אוהבת "

 

ניראה ששווה לה להמשיך בהתנהגות שלילית בדרך הזאת^^"^ עדיף כמה שפחות תשומת לב על התנהגות שלילית. להבהיר שלא מקובל עלייך התנהגות כזאתלהרחיק את הנפגע (אם יש) ולהמשיך בשגרה

רק להגיד לה שלא עושים ככה לאבא אבל בצורה עדינה ובחיוך..

היא בכל זאת קטנה!!

נראה לי שהכי חשוב זה יחס וחום בגיל הזה.

בסדר, גם קריאת ספרים שהם לרוחך, נניח. אבל למה המטפלת צריכה להיות עם ידע בענפי התורה? מה, היא מעבירה להם שיעורים?

 

מלבד זאת, ברור שיש נקודות בחירה לגבי המסגרות של הילדים, אבל בכל מסגרת יש יתרונות וחסרונות, טכניים, ערכיים, חינוכיים. ובכל התלבטות צריך להחליט בסוף. אין מסגרת שתתאים לך בדיוק לכל מה שאת רוצה ומאמינה בו. ובאופן טבעי הילדה תיחשף לעולמות אחרים, ואת תהיי זו שתצטרכי ללמד אותה איך להיחשף ואיך לקבל. אם הבית ברור וחזק, אז גם היא תהיה ברורה וחזקה, מן הסתם.

 

אגב, האם את כזו? אם כן, אשרייך...ואם לא ממש, אז איך את יכולה לדרוש מהמטפלת להיות כזו? אמא זה הכי חשוב. תמיד.

ומפגש חברתי אפשר לארגן די בקלות גם בלי לשלוח למסגרת הרחק מאימא.

 

למשל בגן שעשועים, או להזמין חברים וכו'.

וזה דווקא כן חשוב שהמטפלות והגננות יהיו יראות שמיים. ילדים קטנים סופגים כל דבר, טוב ורע.

אני מסכימה עם "משיח עכשיו!" - כמה קשה לעקור טעויות של נשים טובות וחמות וצדיקות, אבל מה לעשות - קצת בורות? אני עצמי בורה באלפי דברים...אז אני לא מתכוונת שכל אשה טובה וחמה תלך ללמוד במדרשה, אבל יש מקום לגישה חינוכית ומשנה סדורה... - אחרת-למה באמת להוציא מהבית ולהפקיר את היקר מכל בידי אנשים אחרים? וראיתי שבחב,ד יש משנה מסודרת איך לנהוג בתינוקות מרגע יציאתם לאויר העולם בחדר לידה ועד עולם. 

וכמו שיש טעויות - יש גם השקפות עולם -ציוניות או חרדיות ויש השפעה רצויה ויש ההפך.

הכל חודר.

אתן דוגמה פשוטה - תשלחי ילד למטפלת מסורה וחמה  שמחטטת באף או מלקקת את האצבעות כשמתעסקת באוכל או מנגבת בשרוול? תשלחי ילד לגננת שמדברת עברית משובשת ומלאה ביטויים מחוספסים?

אז גם בניית היראת שמיים והאמונה והתפילה יכול לבוא על רקע משובש.

יכול להיות גם להפך - גן דוגמטי שמדגיש חיצוניות של לבוש וגודל כיפה ומקפיד ומעריך שינון ודמות של רב גן בעוד שיש מתח חברתי ומידות רעות ודיכוי כוחות  ושלילת חופש וטבעיות. - דוגמה ששמעתי אתמול מחברה שלי.

 

בבירור שעשיתי עם חברה, נראה לצערי שהמון ממה שאני מחפשת קיים בחינוך חילוני -שזו לא אופציה. או בקיבוצים- שזה גם לא אופציה.

 

אני יודעת שאני דורשת מעצמי יותר בגלל הילדים. גם בהתנהגות וגם בהקניה של הרגלים. לא אוכל לעולם לשלוט במה שקורה מחוצה לי - ואני צריכה ללמוד לשחרר. אבל כתבתי פה את משאלת הלב שלי...

 

בת 30 -את ממש פותחת לי התבוננות - איך אצור בית חזק וברור? אנחנו עצמנו בהתבררות מתמדת...מצד שני את מראה לי שאפשר לסמוך על הבית -

שאפשר לסמוך על הבית שתצא ממנו רוח ייחודית לחברה ולעולם, מתוך משהו שהוא הבית שלנו. את זה לא תשנה גננת או חברה. זה טבוע. וצריך לזהות מה זה ולחזק את זה וגם להשקיע אחה"צ ולתת את הייחודי לנו והחשוב לנו.

 

ויהודיה מא"י - אני קונה את מה שאת מציעה. תודה. אני כבר משקיעה בזה ותמיד אפשר יותר.

הה... הלוואי שיכולתי לשלוף לך תשובה כתובה יפה.

האמת? אין לי מושג. אני רק יודעת שאני גדלתי בסביבה לא מאוד דוסית, אבל הבית שלנו היה מאוד ברור וגם חזק וכולנו יצאנו סופר דוסים. מרצון ומאהבה, לא מכפיה.

 

אני גם רואה שנושאים שהם בנפשנו, עוברים לילדות בלי שאנחנו מתאמצים יותר מדי, זה פשוט קורה. כי מדברים על זה, ודנים בזה, והמסרים עוברים. כמובן יש דברים שמשקיעים בהם מאמץ, למשל שולחן שבת שמח ומשתף, אבל זה יעבור רק אם זה בא מרצון ובכיף, לא אם נכריח את עצמנו כי "זה חשוב לנו אז צריך".

בשום מקום לא תמצאי את מה שאת מחפשת- כי את בעצם מחפשת 5-6 מעונות שונים עם כל הקריטריונים,

אז חבל מאוד על עוגמת הנפש שלך ושל המטפלות המסכנות במעון-

שלעולם לא תצלחנה באמת להשביע את רצונך

(ועוד משהו- זה נורא לא נחמד שהורים רושמים את ילדיהם ומנסים לעוות את המעון לרצונם).

 

זו דעתי.

 

)(אגב, גם גנים ובתי ספר לא תמצאי כאלה. צר לי לאכזב...)

באיזה מקומות את גדלת?

כאלה שעונים על כל הקריטריונים שכתבת? תרשי לי להניח שלא, 

וכמובן תקני אותי אם אני טועה...

 

ובכל זאת, יצאת עם המון רצון לקדושה וטוהר,

ועם כוונות יפות וטובות (גם אם לדעתי הרבה יותר מדי כבדות בשביל להלביש אותן על ילדה בת שנה ורבע...).

 

לדעתי, העיקר זה האמון והאהבה,

כמה שהבית יהיה מקום יותר נעים ושמח, ככה יהיה פחות חשוב מה שיש בחוץ.

 

וגם לזכור שאנחנו אחראים על ההשתדלות, וה' על התוצאות.

 

בהצלחה רבה והמון נחת!!

אני לא מעמיסה עליה.

אני פותחת לה פתחים ומסבה לתשומת לה.

אני אוהבת את הפתיחות שלה והקליטה שלה. היא מדהימה אותי.

אולי מהדברים הבאים יזהו אותי, אבל לא אכפת לי...

יש לה כושר התבוננות והעמקה מיום היוולדה והיא ממציאה דברים ומקשרת וקולטת. מדהים. ב"ה. ממש.

אני מכירה לה בעלי חיים ופרחים וגרמי  שמיים. בהתאם לרמתה כמובן.

היא שמה לב לפרטים ולא מפספסת אף פירור שנופל לה. היא אוהבת להתנסות ואני מאפשרת לה מרחב וחפש.

בגן משחקים היא יוצאת לשיטוטים  - מנסה מתקנים של בוגרים ומטיילת במרץ בשכונה ואני אחריה - משגיחה מבלי להפריע. 

הפריע לי שאנו בסביבה חילונית והיא נמשכת לבני אדם ומנסה להתבונן ולהצטרף - ואני צופה ורואה התנהגויות פסולות ומופעים כעורים...ואם זה נוף ילדותה וצלילי ילדותה זה חורה לי. אז אני רוצה גיבוי לחופש, למרחב , ללימוד של הסביבה, לאנושיות והחברתיות. היא שרה לעצמה ועושה הצגות - אני רוצה שיהיה מקום לזה ודגש על מוזיקה ומיגון וריקוד וציור. אני רוצה מקום הולם מוסרית ואמונית. שתראה מראות קדושים וטהורים. 

 

***רוצה לספר עוד משהו - יש לנו "גינה" בחלון והיא ערה אליה. ושמים שאריות לחם ובאות ציפורים והיא מתבוננת בהן בשמחה באוכל ורצה מחדר אחר לראות רק לשמע ציוץ. כ"כ חמוד וממלא.

 

רק איתי?

אני מלאת רצונות וחלומות והזמן חומק. עיקר המפגש הוא בטיפול בה ובעבודות הבית ולא תמיד יש זמן למימוש הרצונות =שזו חולשה שלי...

ב"ה היא סופגת מהכול ולא רק ממני. ואני רוצה אני באמת רוצה שתהיה עליה השפעה של מישהו אחר. רק שיהיה מבורר ומתוך תורה וקדושה ובטהרה ולעבודת ה' ולא לאגו מטורף או סתמיות של חיים.

 

בקיצור - לכן המתח בין חילוניות לחרדיות. ואני רוצה שילוב. האם עלי לעבור דירה ליישוב בעל שילוב כזה? - לא שייך עכשיו. 

יכול להיות שאני לא מכירה פה ויש מישהו/מקום מתאים.

בת 30 וג'ינג'ר - תודה. חיזקן אותי.

 

עכשיו באמת חשיפה אישית - היתה לי חברה שלא נתנה אמון במערכת ופתחה גן לבת שלה. גייסה הורים ושכרה מקום והנה גן.ואני גוייסתי להיות הגננת. זה לא התחום שלי אז היתי שם 2-3 ימים ואח"כ באו אנשים מדהימים שהלואי שהיה לבת שלי כזה גן וכאלו מחנכים.

גם כעת כולם לוחצים עלי שאפתח משפחתון או גן.

בינתיים אני רק משתעשעת בכך.

בי"ס ??? - שמשיח יבוא קודם...

 

 

 

 

מי שביקורתי כ"כ - לא יהיו לו השגות על המשיח?! - על הסגנון והדרך ועל טיב החמור והענן...הג'ינגלים והמפלגה והעוזר האישי...

ואת כותבת בתמימות ואהבה. בכלל לא מרגישה ממך ביקורת.
לדעתי. וזה הדגש שגרם לי להשאיר את בני בן השנה + אצל המטפלת , יראת שמיים הכי חשובה ואיתה גם גידול מלא באהבה אמיתית.
לדעתי הבית שבני גדל בו כרגע אצל המטפלת הוא בית מלא בהסתפקות במועט, אהבת שמיים אמיתית, יראת שמיים אמיתיית, ואהבה לבני כאילו הוא שלהם.
אז היא לא סופר דופר בדברים אחרים. הבסיס של כל ילדותו יעבור עם אהבה טהורה ואמיתיית ואהבת ישראל ושמיים אמיתיית. זה מה שיכתב לו בלב לעולמים. ובתכלס. זה מה שחשוב. ידע הוא יקבל עם הזמן. הלב. הבסיס של כל חיינו זה אהבת השם ואהבת האדם. שם הוא מקבל את זה.
אפילו הצייעצתי עם הרב שלי לגבי להכניס אותו למסגרת ששם הוא יהיה עם עוד ילדים או להשאיר אותו אצלה . ברגע שהרב הבין איזה בית זה הוא המליץ חד משמעית להשאר. למה? כי הכל תלוי בילדות הראשונית הזו. וכמובן זה גם בשיכלול עם מבנה הנפש של הילד. ומה מתאים לו ספציפית.
מבינה מאוד את הרצון לגן כמו קיבוץ. קדלתי בקיבוץ וזה אידיאלי בדברים מסויימים. אבל לא רלוונטי בדברים המהותיים.
מתוך כל הדברים שרשמת הייתי ממליצה לך לעשות רשימה של מה הכי חשוב לך. איזה דגשים. כי את רוצה לתת לה הכל מאהבה, וזה מובן. אבל לצערינו. החיים לא כך.

ומילה קטנה לגבי מה שנרשם למטה. לא להתייחס. אז יש לך שאיפות לבתך. סו וואט. לפחות את לא שואפת לדברים חיצוניים אלא רוחניים. אשרייך.
תעלו והצליחו.