למה איננו מפגינים?
שאלה:
תשובה:
שנים ארוכות אני וחברי נוהגים לקטר על מעמדו של מעמד הביניים. אלו מחברינו החיים בצפון אמריקה וגם בחלק ממדינות אירופה, אנשים בעלי השכלה דומה לשלנו ומקצועות זהים, חיים ברווחה כלכלית טובה בהרבה, יכולים לתת לילדיהם את כל מה שהמדע והתרבות יכולים לתת, בעוד בארץ אנו נאנקים תחת עול כבד של חינוך ומזון, תחבורה ודיור יקרים עד למאוד. איננו מקנאים באיש חלילה, הרי זכינו לגור בארץ בה שוכן הקב"ה, ולתרום מן המיסים שלנו לתחיית העם היהודי בארצו. שווה לחיות עם חשבון במשיכת יתר, לאכול קוטג' יקר תוצרת הארץ, למלא מיכל דלק במחיר מופרז בתחנת הנקראת "פז-מחלף שורש". אולם, לעיתים קרובות, בעיקר כשצריך את עזרת ההורים גם בגיל מבוגר, או כשאנו רואים כיצד רבים בארץ הזאת אינם משתתפים בנטל הכלכלי, אנו מרגישים כי קצה נפשנו.
ובכל זאת, מרגע שפרצה המחאה, לא נרתמה הציונות הדתית להפגנות. מרבית המשפחות שלנו, אולי יותר מכל קבוצה אחרת בישראל, מצויים במעמד הביניים, ונאנקת תחת העול כמו כולם, ובכל זאת, באופן אינטואיטיבי לא הצטרפו למחאה.
הותקפנו על כך בעיתונות ובמאהלים, כעסו עלינו במפלגות האופוזיציה, לעגו לנו כי בהתנחלויות הכל זול ואנו פרזיטים, אמרו שהוצאנו את עצמנו מן הכלל. ואכן, אני ורבים מחברי התקשינו להבין מדוע נפשנו אינה עם המפגינים למרות שגם אנו מזדהים על כמה ממטרותיהם.
איני יודע למה. הבוקר התבשרנו כי בני עקיבא ותנועות אחרות הצטרפו חלקית למחאה, ובכל זאת, אנסה למנות כמה סיבות לכך.
- המרחק בינינו ובין הצעירים בשדרות רוטשילד גדול מידי. איננו מדברים באותה שפה יותר, איננו מסוגלים להתאחד איתם אפילו למטרות צודקות. גם בצבא רבים מהם לא איתנו. לאסוננו.
- כחברה אנו נלחמים למען ערכים ולמען צדק. איננו נאבקים למען איכות חיים טובה יותר. כל כך הרבה מבנינו משרתים ביחידות קרביות ומתיישבים בקראוונים מטים לנפול העומדים במקומות מסוכנים, ואיכות חיים בשבילנו פירושה חיים בעלי איכות ומשמעות. הרב יובל שרלו כבר עמד על כך בתגובתו.
- חלק מן הזעם מופנה כלפי "הטייקונים". כמה משפחות בישראל שולטות בכלכלה הישראלית, חיות בפאר מנקר עיניים ולדעת המפגינים עושקות את הציבור. מלבד זאת שאיני מסכים עם הטענה הזו, הרי בין המשפחות הללו אין כמעט או בכלל משפחות שומרות תורה ומצוות. אצלנו זו בדרך כלל בושה לחיות בצורה כזו. מרבית המפגינים מוחים בעיקר על כך שהם לא הצליחו לחיות כמו הטייקונים שהם מוחים כנגדם. זו הרי הסיבה לפריחה של תוכניות כמו כוכב נולד או לעוף על המיליון וכו' – כולם רוצים להיות עשירים ומצליחים, וכשהם לא מצליחים, הם שונאים את אלו שהצליחו. אנו לא רוצים להיות טייקונים ואיננו שונאים אותם. עלי להוסיף שבכל טיול שנתי של כיתה י"ב אנו שואלים את הילדים היכן הם רוצים להיות בעוד עשר שנים, ומעולם לא קרה שתלמיד אמר שהוא רוצה הרבה כסף.
- חז"ל אמרו כי עם ישראל התקשה לקבל את התורה בגלל איסורי עריות. מעולם לא הבנתי מדוע בעיני חז"ל הקושי הכי גדול הוא כל ההגבלות המיניות, אולם בשבת האחרונה עיתון הארץ דיווח כי אתרי האוהלים הם אתרי הזנות הגדולים ביותר בארץ (כמובן שהם לא אמרו זנות, אלא מילים משבחות ויפות). מחאה שמלווה בטומאה אינה מחאה שלי.
- חלק גדול מהצעירים אינם רוצים אלא הפקרות. הם לא רוצים פתרונות, אלא לשבור את המדינה והממלכתיות. הם נסעו להודו ונהנו ובילו, ופתאום צריכים להתבגר ולהתפרנס וזה קשה. אפילו ראשי ההסתדרות אמרו שעד שלא יהיו מניעים ברורים למחאה והצעות פתרון, הם לא יצטרפו. מדובר על רצון לאנרכיה, לא על רצון לתיקון, ואנו מאמינים בכלים שבורים רק כדי לתקן.
- כאדם דתי, השקפת עולמי הכלכלית היא שמאלית. נדמה לי שאנו רוצים צדק חברתי ומוכנים לתרום לחלשים בחברה, וזו הרי השקפה כלכלית שמאלית. ההשקפה הקפיטליסטית של הליכוד אינה לרוחי כלל. אלא שאם ההשקפה השמאלית הופכת להיות גם רצון לבטל את ההבדלים בין עמים ותרבויות, אם היא מוחקת זהויות נבדלות וקוראת למדינת כל אזרחיה, או לביטול הזהות היהודית של המדינה, אזי איני מצטרף אליה. אני מאמין באחוות עמים, אולם רק כאשר יש עמים נבדלים וייחודיים. חלק גדול מהמפגינים כורכים את השקפתם הכלכלית בהשקפתם הפוליטית, שהיא לזרא לרוב מניינה של הציונות הדתית. אם דב חנין הוא הסמל של המחאה, אזי איננו יכולים להיות שם, הבה נאמר את האמת.
ואחרי הכל, דעתי אינה נוחה. כשצריך כמה תירוצים, משמע שהשאלה טובה מן התשובות, ואכן רבים מאיתנו חיים ברגשות מעורבים. אנו מקווים שהמחאה תצליח ואיכות החיים בארץ תתרום ליציבות החברה ולבניין האומה, אך אנו חייבים להבדיל את עצמנו מהתחושה של מחאה נהנתנית של חבורות אופורטוניסטיים שונות (כלומר אוסף של מפגינים למען מטרות שונות ומשונות הקופצים על ההזדמנות להשמיע את קולם). בימים האחרונים נטלו את ההובלה כוחות טובים יותר, יציבים ומחפשים אכן בנין ולא הרס, אולי מהם תבוא הישועה ונוכל להצטרף אליה בלב קל. הרי אם נחמיץ את השעה והמחאה תיכשל, נתקשה מאוד להקים קול זעקה חדש, גם אם יתחיל ברצון טוב יותר.
(גיליתי שהוא לא כזה זר,ומנוכר..כמו בתחזיות שלי. 
)
|מחכה לעוגה
. אני נסערת מעצם הכתיבה על זה..