בעיר צעירה, שהוקמה על חולות
(אך רק לאחר לא-מעט מהומות),
עומד בניין בן חמש קומות.
ומי גר בבניין?
בקומה הראשונה – גרה בחורה סטלנית.
כל היום בביתה על משכבה מחששת.
היא כל כך מחוקה, שאפילו לדלת
קשה לה לגשת.
בקומה השנייה גרה מעצבת אופנה.
כל היום מהלכת, עושה ביקורים,
כי ידידיה בכל בתי הקפה בעיר מפוזרים.
בקומה השלישית עובדת זרה,
תמיד מבועתת. על הפה יש לה סרט.
בקומה הרביעית גרה טבעונית.
בשמחה ונחת אגוזים מפצחת.
ובקומה החמישית גר דל-הכנסה.
אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע.
איש איננו יודע לאן ומדוע
(מלבד זאת שנדרש יום אחד,
וזהו באמת עניין די קטן,
לשלם מראש לשנה, במזומן).
אז החליט בעל הבית, בהתייעצות עם עורך הדין,
את מספר הדירות להכפיל ואת שטחן להקטין,
הזדרז ושיפץ לטובת המהגר הצעיר הבא אל העיר,
ופרסם בהומלס מודעה: "דירה להשכיר".
והנה בכבישים, בכבישים, בכבישים –
אל הבית באים דיירים חדשים.
ראשונה באה מפונת-התנתקות כתומת-שביס.
לקומה ב' עולה, מביטה סביב בחלחלה:
החדרים – ארונות! הצפיפות כה גדולה...
ואיך תוכל את כל הרהיטים להכניס?
באים מכל הדירות השכנים,
עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים.
"הנאים החדרים בעינייך?"
"צרים."
"הנאה המטבחון בעינייך?"
"אין בו שני כיורים! עוד נהיה צמחונים!"
"הנאה בעינייך המסדרון?"
"כל הדירה מסדרון!"
"אם כן, לא תשבי איתנו, המפונה?"
"אשב ואשב (יש לי ברירה?) אך בלב-ולב.
שכן גם השכנים אינם נאים בעיניי:
איך אגור אני, בת לעם הנבחר,
בכפיפה אחת עם עובד זר?"
(אמנם זה עשוי להיות שימושי,
כמו ערבי, בימי השלווה,
נאנחה לעצמה בתוגה וחשבה,
אם תרצה בשבת לשוב ולשבת לצפות
בסדרה המרגשת שכה אהבה!)
נשארה המפונה לחכות לבעל הבית,
ובאה צרפתייה במכונית זהובה.
חיש מהר עולה לקומה אחרונה (נוף לים זה חובה!)
פותחת הדלת, עומדת בפנים –
ומתחלחלת.
באים מכל הדירות השכנים,
עומדים סביבה, מסבירים לה פנים.
"הנאה בעינייך נוף הרחוב והים?"
"בשביל לראות, צריך לטפס על סולם!"
"אבל זה דווקא יש לך," הסבירו לה השכנים בסבלנות את המאטריה,
"הוא מאחורי הארון, עליו את עולה לישון בגלריה.
והחדרים, לפחות, נאים בעינייך?"
"Oui oui, אך לא כל כך גדולים. קצת כמו לגור בדגם אדריכלים."
"הנאה המטבחון בעינייך?"
"Oui oui, אך קצת מצחיק אותי! לא בדיוק המטבח הצרפתי!"
"אם כן, לא תשבי איתנו, בת-צרפת?"
"אשב, Oui oui, אשב. ללכת כאן הרי אי אפשר.
אבל עכבר, גם בחור יהיה מאושר.
למרות, שאם להיות גלויה וכנה,
לא מוצאים חן בעיניי כל אוכלי-השעורה,
נקווה שהטבעונית השכנה
לא תשמע את הלובסטרים שלי קוראים לה לעזרה!
מילא גובה התקרה, מילא דליפות הברזים –
אבל כל יום לראות על דלתה 'בשר זה רצח', ו'די לפיטום האווזים'?!"
(אך אמנם זה עשוי להיות מועיל
כשאצטרך פעם בצל או טימין ממנה להשאיל
לטגן כבד של אווז שהיא בטח תרצה להציל. Oui oui,
לראות איך מפטמים אותם – זה באמת מגעיל!)
נעלבה הטבעונית, והצרפתייה נשארה לחכות.
נשארה הצרפתייה, בא בחור גבוה רוסי.
הוא שמע שהמחירים טרם הגיעו לשיא
והחליט למהר ולשכור לו דירה,
שלא יימצא נטול-קורה
(כמו שקרה לו בשנה שעברה).
עלה בדממה, איש לא הבחין בו, שתקן ורזה,
מלבד שתי הממתינות לחתימת החוזה.
מבעד למשקפיו העבים הביט בדירה –
וגמגם במבוכה "הוא לי... קטן... לא אמרה"
באו השכנות הבקושי-טריות,
עמדו מסביבו וקוננו כמה קשה פה לחיות.
"שיפוץ לא מסתיר בתים הרוסים",
"Oui oui, תל אביב זה יקר יקר!",
"לך לנתניה – כולם שם רוסים",
"לא תרגיש שאתה 'לדברת' מוזר!".
ענה הרוסי: "אבל אני בכל זאת כאן לבאלאבית לחכות.
נתניה הייתי עד שנת השמיטה, עכשיו אין לסחוב ארגזי ירקות.
וכאן עבודה אבל תיכף בא חורף, ואין כבר בכללת דירות ריקות!
וחוץ מזה, לא רק אתם לפחוד מאותי,
גם אני לפחד מלגור עם מישו דתי".
המפונה התגוננה:
"אני לא תקפתי אדם מעודי!
למרות שלא ברור לי איך לאכול שרצים אתם מסוגלים
(אם אתה, במחילה, בכלל יהודי)!
אדרבה, תתחתן עם הזאתי מתאילנד, תאכלו שבלולים!"
נעלבה המפונה, נעלב הרוסי,
אך שניהם נשארו לחכות (בתנאי השוק, זו הרי מציאה)
"הבאלאבית לא עונה", "גם עכשיו?", "תנסי!".
אור דלק וכבה.
המפונה מעשנת,
אך לא מציעה.
כעבור דקות צלצל בעל הבית אל הוואנבי-דיירים
התנצל מאוד, אך הסביר שטרם הספיק להעלות
את מודעת השכירות למספיק אתרים.
"שלושה דיירים," הוא הסביר, "זה לא שוק חופשי,
אין שום תחרות! אין היאבקות בכניסה לבניין!
בלי לתת הזדמנות שווה לכולם – זה לא אנושי.
לא אבוא כל עוד יחכה לי פחות ממניין!"
...
כך בעיר חרבה
(ונודה, מחורבנת)
שצמחה על חורבות,
עומד לו בניין בן חמש קומות.
ובבניין גרים בצפיפות איומה,
הרבה שכנים מרירים חיי מלחמה.
(טוב שמצאנו לנו מקום לבכות...)
