בחיים לא שמעתי תשובה יפה כלכך ואמיתית כלכך.. אז רציתי לשתף: (שווה קריאה עד הסוף!)
---------------------------------------------------------------------------------------------------
שלום...
בואי נעשה קצת סדר כי נגעת פה בכמה נקודות:
א) זה שרוב החבר´ה שלך מהסניף לא שומרים נגיעה, יותר מאשר עצוב זה רק עניין של זמן עד שזה יבוא להם בבום לפנים ואני מתכוון בעיקר לבנות, שבעוד כמה שנים ברגע שהן קצת יעצבו יותר את העולם שלהן וירגישו שהן בשלות לחתונה, אז במקום פרפורים בלב לפני הנגיעה הראשונה בנסיך שאיתו הן בחרו להתעורר כל בוקר, הן יתחילו מלחמת עולם עם פסטיבל של סרטים ופלאשבקים שיציף להן את כל הרגעים ´המרגשים´ שהן חוו מהתקופה ההיא של הסניף והמחשבה שהבחור שעליו הן שרפו את רגעי הקסם האלו כבר לא ממש זוכר אותן, עוד תחרפן אותן והרבה זמן. באחריות.
אם הן יבחרו כמובן להקים בית של קדושה כמובן.יכול גם להיות שהרגש הכול כך טבעי וטהור הזה שהי´ה להן מת בשיבה טובה ולאחר גסיסה ממושכת ואז הן ממש לא ידעו מה בכלל הסיפור, כולה נגיעה קטנה.
ב) זה שאחותך והבחור שאיתו היא רוצה להתחתן כמו עוד זוגות שאת מכירה לא שמרו נגיעה לפני החתונה, ועדיין הולכים להיות להם חיים מאושרים, אז אם התכוונת שהולך לרדת שליח משמיים לכל הזוגות האלו עם מכתב בהול מהקב"ה:
´מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים במשחקי הכאילו האלו שלכם´, אז לא, זה לא הולך לקרות, אבל זה ממש לא האישו כאן.
הנקודה היא שעל זה בדיוק נאמר בסוטה י"ז א:
"איש ואישה זכו, שכינה ביניהם. לא זכו אש אוכלתן" ואת יכולה לשאול את האחות שלך כמה מקום היא חושבת שהיא הולכת להשאיר לקב"ה או אם היא בכלל רוצה אותו בבית הזה, שהולך להיות לה עם הבחור הזה אם היא הופכת רגשות ומגע שהיו יכולים ללכת לקדושה, ומאדה אותן על אש קטנה כמו ברביקיו על בחור שכמה רגשות שלא יהיו לה כלפיו, מה לעשות שהוא עדיין לא בעלה.
היה מעניין אותי לשמוע מה היא תגיד לך... (ובאותה נשימה אני באמת מאחל לאחותך חיי נישואין טובים ומאושרים ואני בטוח שגם הולכים להיות לה כאלו אי"ה) אבל בשביל מה להקשות סתם על הקב"ה...
ולעינינו:
למה כל כך קשה לבנות ובנים ובטח בגיל הזה לשמור נגיע או במקרה שלנו, למה זה לא מתחבר לך כל העניין הזה?
אולי בגלל שאין לך באמת משמעות מזה בכלל נגיעה וכמה כוח יש לה.
ניסית פעם להסביר לילדה קטנה בן 3 למה מסוכן לשחק באש?
ראית איך הוא מסתכל על מדורה דולקת?
היא פשוט מסונוורת.
האש הרוקדת, הגחלים הלוחשות, החום העוטף, המראה, הריח, הצבעים, זה פשוט מהפנט אותה.
ואז היא מתקרבת עוד קצת ועוד קצת, מתחילה לחוש את החום של האש, להיענות בעל כרחה לבקשת הגחלים
היא אף פעם לא חוותה דבר כזה...
נו מה, היא באמת לא מבינה את ההשלכות? היא לא יודעת שגם מרחוק, גם אם היא לא הולכת לגעת באש, יכולים לעוף אלי´ה גיצים וחיוכים ומילים עדינות כאלו, שהתלבשו לה על הביטחון המעורער שלה ויגמרו לה לחשוב שהיא הכי מאמי שבעולם?
היא לא יודעת שהיא יכולה להישרף?
לא, וגם אם כן את מי זה מעניין עכשיו, כי רק שם בחוץ, והנה, האש הזו, סוף סוף מפשירה לה את הקור הזה, את הבדידות
זה לא קשור בכלל לשכל, או לאיזה שיקול דעת ואיך נצפה ממנה להפעיל בכלל שיקול דעת אם הדבר היחיד שמשחק אצלה עכשיו בגיל הזה מונע ומתחיל ממקום של רגש והתפעלות.
יודעת למה כל כך הרבה חברה צעירים מוצאים את עצמם שוכבים מהצד הלא נכון של הבית קברות בגלל שהם נהרגו על הכביש?
כי ככה הקב"ה עשה אותנו, שכל עוד אנחנו לא חווים משהו על בשרנו, אנחנו לא ממש הולכים להבין, או במקרה הזה לא רוצים להבין
ועל זה בדיוק נאמר שומה שלא עושה השכל, עושה הזמן ומה שלא עושה הזמן, עושה הכאב..
שאלת פעם את עצמך למה זה כל כך מטריף אותך כל העניין הזה של השמירת נגיעה?
כי להבדיל מבנים, שם הנגיעה הרבה יותר מזוהה ומקוטלגת עם עניין יצרי (ברור שיש גם לבנים נגיעה שמגיעה ממקום גבוה ורוחני אבל עדיין זה לא מתפרש באותה הצורה כמו אצל בנות) אצלך היא באה ממגיע ממקום גבוה, רוחני, עמוק יותר ודווקא בגלל זה הבנות הרבה יותר פגיעות.
כמה פעמים בחיים קרה לנו שהיינו שבורים לגמרי, מדוכאים, עצוב לנו, רע לנו, אין לנו כוח ובאמת שלא נשארה לנו טיפת חמצן...
רבנו עם ההורים בבית, חבר או חברה פגעו בנו, נכשלנו בטסט, במבחן, שמענו בשורה טובה ולפעמים סתם מצאנו את עצמנו בלי כוח להמשיך ולפסוע במסע הזה שהקב"ה תפר במיוחד בשבילנו.
ואז באותם רגעים אנחנו לא רוצים כלום, באמת כלום, רק משהו אחד, טיפה של אהבה.
חבר או חברה יכולים לבוא ולהסביר לנו בצורה שכלית, למה הכול בסדר ולמה המציאות בעצם הרבה יותר טובה ממה שאנחנו חושבים
ואיך שאנחנו רואים הכול שחור בגלל המשקפיים האלו שיושבים לנו על הראש ואם רק נוריד אותם נראה את הדברים כמו שהם באמת
ואין, הם באמת צודקים ואומרים דברים נכונים, אבל אנחנו עדיין מבואסים ועדיין עצוב לנו.
כי את כל מה שהם אומרים, בתכל´ס אנחנו יודעים כבר, נכון שצריך להזכיר לנו מידי פעם כי הספקנו כבר לשכוח, אבל עדיין משהו חסר לנו ועדיין אנחנו מרגישים כזה ג´יפה בלב...והמשקולת הענקית הזו שיושבת לנו על הלב.עדיין חונקת.
כי אנחנו לא רוצים עכשיו לשמוע ספיצ´ים ונאומים, לא רוצים לשמוע כמה הכול טוב ולמה אנחנו באמת עושים עוול לקב"ה
אנחנו, עם העצב שעוטף אותנו רק רוצים...חיבוק.
קטן. לא ארוך במיוחד.
והחיבוק הזה...ממיס את המשקולת הזו, ועוטף, ואומר לנו בשקט החיבוקי שלו:
´היי, אתם לא לבד...אנחנו כאן. איתכם ביחד. וגם אם נדמה לכם שלא הבנו מה בדיוק אוכל אתכם....אנחנו כאן בשבילכם´
חשבת על זה?
אבל רגע, מה בדיוק הלך כאן עכשיו?
שעות של דיבורים אמיתיים ונכונים לא ממש השפיעו והנה מגיע חיבוק קטן...ובום!!! פגע כמו חץ מונחה ישר בכאב, בלב, והפשיר אותו לגמרי ההלם שאפף אותו.
זה העניין של הנגיעה.
וזה גם הסיבה שבמצבים הכי קשים שיש לנו בחיים, השמחים והעצובים, אנחנו לא מתחילים לטחון ת´מוח בטראש טוק מעצבן, אלא פשוט שותקים ומחבקים.
אם זה דברים עצובים כמו הלוויות ולהבדיל דברים שמחים כמו ברית מילה או חתונה.
מגע מגע ועוד פעם מגע....והדבר הזה, החומר הזה הוא כמו אש ושהוא מגיע עם חומר בעירה רגשי, אז הוא גם יוצר פיצוץ.
והנה הגענו לבעי´ה:
אנחנו נוטים לזכור אנשים ולפרש דברים לפי הרגשות שמתלווים אליהם.
כולנו בתור בני אדם רוצים לחוש מוגנים, שאוהבים אותנו, שטוב לנו, שאנחנו באמת חשובים למישהו אחר, והנגיעה, יש לה את המפתח המיוחד והסודי הזה שפשוט לוחץ לו על הכפתור הזה אצלנו ומביא לנו את התחושה הזו.
למה זה דומה?
לגנב שגנב את הקוד של הכספת של הלב שלך.
מתי בפעם האחרונה חשבת כמה שאת שווה?
כמה שווה הגוף שלך?
כמה צריך להתאמץ מי שרוצה להגיע ללב שלך, לכספת שלך?
ואת...ממש כמו בת של מלך שהמלך שם אותה באמצע האוקיינוס בתור מגדל גבוה שרק מי שבאמת יראה אותך באמת, מבעד לעטיפה של הגוף שלך, שיוכל לקרוא את התווים של הנשמה שלך, רק הוא יוכל להגיע ולקבל את הצופן ללב שלך. למה?
כי הוא בא בשביל להישאר, לא בשביל לעשות סיבוב ולשחק עם הלב שלך ולהמשיך הלאה.
אבל יודעת מה?
יש גם חיים קלים ואפשרות אחרת והיא להיכנס דרך הדלת האחורית ולעקוף את ההבטחה.
ויש גם כמה בנים שימכרו את אמא שלהם, בשביל להשיג את הצופן הזה.
ואז כל מה שנאשר להם הוא פשוט ללחוץ על הכפתור.
הוא יחבק אותך ויגרום לך להרגיש מיליון דולר, ואת תרגישי כל כך טוב באמת, ולא תביני ולא תדעי, שהוא פשוט נכנס מהדלת האחורית...
ולהבדיל מבעלך אי"ה, מהאחד שלך, שיחצה את הים ובעזרת הכלים הנכונים שירכוש לעצמו עם החיים באמת ירצה אותך בגלל מי שאת
הנער הזה, הילד הזה, הנערה הזו....הם פשוט לוחצים על כפתורים.
למה לא לגעת עכשיו? למה זה לא נקרא אהבה?
מאותה הסיבה שדמעות שיורדות לנו מקילוף בצל הם לא באמת דמעות!
אז מלבד הידיעה שבנגיעה כמו במלחמה, אנחנו יודעים מאיפה זה מתחיל אבל לא סגורים בדיוק איפה זה עומד להיגמר, דווקא בדברים הקטנים האלו, כמו שאמרת, חיבוק תמים, מגע רך...דווקא משם הכול מתחיל ועל זה בדיוק נאמר שאלוקים נמצא דווקא בדברים הקטנים.
ורואים את זה בחוש ובצורה פשוטה:
בת שמסתחבקת עם כל העולם ומריצה דחקות של חיבה עם חצי מהשבט שלה ויש לה המון המון אנשי קשר וידידונים כאלו בטלפון, מפתחת בעל כרחה חספוס ושכבה כזו ואז בעוד כמה שנים כשבעלה כן יחבק אותה כבר כי הסרט שהם רואים הוא ממש מפחיד
אז היא תחוש מוגנת ושטוב לה, אבל היא גם תחוש תחושה מוכרה כזו, כזו שנופלת עלינו מתי שאנחנו מבינים שהיינו כבר בסרט הזה:
כי בשישית היא כבר התחבקה בקטנה כזה, עם אלדד מהסניף ובשביעית אם משה מהקורס של מד"א מתי שהיא הסבירה לו שממש קשה לה בבית ובאוניברסיטה היא הכירה בחור נחמד בשם דוד כלכלה ומנהל עסקים והיה טוב כזה איתו ופתאום תוך כדי שבעלה יחבק אותה היא תחשוב על זה שאולי אצל דוד היה יותר נחמד...
מסכן הבעל, מסכנה האישה ומסכנה האהבה הזו.
אז בפעם הבאה שיהי´ה לך קשה לחשוב ולהרגיש למה לא לגעת, פשוט תעצרי רגע הכול ותשאלי את עצמך שאלה אחת קטנה:
כמה את באמת מפרגנת לעצמך לחיות את החלום הכי מתוק טהור ואמיתי שלך, ואיזה בית מקדש את רוצה לבנות עם בעלך אי"ה
כזה שעטוף מארבע קירותיו בידידים וידידות, קשרים וחוויות מהעבר
או כזה שהקב"ה שוכן בתוכו, והשכינה שתשרה בבית הזה תגיע עד לשמיים וגם שם יידעו שכאן מתגוררים בכיף:
"איש ואשה שזכו...ושכינה ביניהם"
וכל פעם שקשה לך בגלל כל החברות שלא שומרות נגיעה, תיזכרי שלהביא זבוב לעולם יותר קל מלהביא בן אדם
מה לעשות, אבל ככל שהזהב יותר טהור, ככה גם הרבה יותר קשה להשיג אותו
שבת שלום ובשורות טובות
אבינועם
avinoam811@gmail.om --------------------------------------------------------------------------------------------------------
'- אם את דוסית כפי שהייתי אני בעברי- עזר לי להגיד ה"מעפיל",
...נגיד קצת משו לעילוי נשמתם, נדבר עליהם
?!מה יקרה??????אנחנו חלק מהם!הם יהודים- וגם אנחנו יהודים..
איש איש יעשה כשאיפת לבבו. אך אני רוצה להציע לוגו שחבר שלי עשה. בלוגו יש בית בצורת מגן דוד (שעושה גם אסואציה לנווה דקלים), בחלונות יש נרות שבת ויין וגביע, מה שעושה את הבית מלבד ציוני אידיאלי גם יהודי, בו' של היהודי יש את 'שרוליק' הצבר, שמביע את הכיתוב 'ישראלי אמיתי חוזר לשורשים'. נכון, בדרך כלל לוגו הוא מילה בגופן פשוט ואיזה קו מתחת, אבל צריך להעלות את הרמה לקצת יותר עומק, כי זה בית יהודי!