פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 404)

באמת למה...

מה עם לעשות תחביבים?
לקרוא, לצייר, טיולים, ספורט, שירים..להביא חברות או לצאת לחברות..
בטוח יש משו שבאלך לעשות..

אני לא אוהב סיסמאות כמו "ידיעת הבעיה היא חצי פתרון", במיוחד כשאני גם מתמודד עם הבעיה הזאת לפעמים, אפילו בגילי המופלג... בכל אופן ראיתי (בעזרת הכרטיס האישי שלך) שאת כותבת. 

אז תדעי שאת כותבת ממש טוב! אולי כדאי לך לפתח אתזה. אמנם מהקצת שראיתי כתבת על אקטואליה אבל כל הזמרים והסופרים גדולים טוענים שכתיבה זה דבר שצריך לאמן. פשוט תשבי, שעה נניח, ותכריחי את עצמך לכתוב. שיר, סיפור קצר. סיפור בהמשכים. משהו כזה. אחרי תקופה את תסתכלי אחורה בסיפוק. עשיתי משהו. יצרתי. זה המהות שלנו כבני אדם. וזה יישאר איתך לכ החיים. גם מה שכתבת וגם זה שפיתחת את 'שריר הכישרון'. מעבר לזה, אנחנו צריכים כל הזמן לפתח את עצמנו. אם זה לא כתיבה אז זה בישול או משהו כה. 
Gוד דבר מעניין זה ריצה. יש אנשים ששונאים לרוץ. אבל פתאום אחרי שהם רוצים הם מגלים שזה ממש עושה להם את זה. המאמץ. הניצחון של כוח הרצון העצמי. ופתאום זה משחרר אצלם כוחות חיים שהם לא הכירו בעצמם ואנרגיות לעוד המון דברים טובים.
אולי יש לך כאזור איזה זקן או זקנה שיעשה להם טוב שידברו איתם. אומרים שמקבלים מזה המון. בין אם תקבלי מזה ובין אם לא  זה תעסוקה חיובית ומענייינת.
אני יכול לכתוב עוד אבל קודם כל אני צריך ליישם גם בעצמי מה שאני 'מטיף לאחרים' וחצמזה כבר סיפקתי לך תעסוקה לשתי דקות לקרוא מה שכתבתי ;)

יא מהממת אחת.. ה' ישמח אותך ויברך אותך

אחים ואחיות שלי, אני חולה על הפורום הזה למרות שאינלי שמץ מי אתם

בדיוק חשבתי לפני כמה זמן, שמה, אנחנו כאילו צריכים דברים קשים שיקרו כדי שנתעורר ונתאחד?

זוכרים מה היה פה אחרי החטיפה של שלושת הנערים הי"ד? איזה אחדות נפלאה

בואו נשתדל להתחזק כל אחד לעצמו, להרבות באהבת חינם ובעין טובה.

הגבורה נמדדת במעשים הכי קטנים של היום-יום, ולאו דווקא במוות הירואי..

בציפיה לבניין אריאל!

תודה!

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".

חג שמח!

גם לי היו כמה כאלה אחד שלח לי נשיקה באוויר ועוד כמה מקרים יותר בוטים...

אבל לא כול הבנים ככה החברה האלה מוציאים שם רע

חג סוכות שמח...👍

תתכונני להצפה בפרטי, מבנים שסיקרנת אותם חחח..

אין לי מושג אבל זה גורם לי לרצות להתאבד

אני אחשוב, אני חושבת שבתניא מציגים סיטואציה כזאת אם אתה רוצה לבדוק

לפעמים עצובים כי לא מצליחים בעבודת ה'. 

ולפעמים עצובים בלי קשר לעבודת ה', ומשכנעים את עצמינו שהעצבות והבאסה נגרמות בגלל הקושי בעבודת ה'. ומוצאים לזה חיזוקים משיעורים, ומימרות בגמרא, ופיסקאות ברב קוק, שכל ההרגשה הרעה שלי היא בגלל החטא (שמירת העיניים, לשון הרע, כל אחד ועניינו..) והאמת שזו טעות. יש דבר כזה דיכאון, וזו בעיה נפוצה שתוקפת לא מעט אנשים, דתיים ולא דתיים, ויש לה פתרונות רבים ומועילים.

ומי שהוא במצב השני, של דיכאון כתוצאה מקושי בחיים או מאורח חיים לא נכון או מהלך מחשבה מסוים שמכאיב לו או ממאה סיבות אחרות- לא יעזור לו להתחזק בעבודת ה', מה שיעזור לו זה טיפול נפשי נגד דיכאון. ('טיפול נפשי' נשמע די מפחיד, האמת שזה מאוד משתנה ומגוון מאדם לאדם ויש לזה תועלת משמעותית).

אז אני לא מכיר אותך בכלל, אבל ממליץ לך לשקול אם העצב באמת קשור לעבודת ה', או שאני עצוב בלי קשר, כי את שניהם לפעמים קל מאוד לפתור- רק צריך לדעת מה הבעיה לפני שאפשר לפתור.

בהצלחה ממש!

ועוד משהו מעשי- ממש יכול לעזור לדבר עם אבא/אמא/אח גדול, לפעמים מגלים שהם מבינים בזה יותר ממה שחשבת, והתמודדו פעם עם משהו דומה בעצמם. 

ואני אסביר למה לפני שנה נכנסתי לדיכאון בדיוק בנושא הזה וברוך השם אמא שלי פסיכיאטרית והיא שמה  ישר שלחו אותי לפסיכולוג וקיבלתי טיפול תרופתי ובאמת הפסיק הדיכאון אבל שום דבר שבקדושה לא מדבר אלי וזה מתסכל וגורם לי לבאסה

היום אני מתחרט על זה

אני מאמינה שה' יתברך סולח אם אתה מתחרט על זה

אשריך שזה מתסכל אותך.

אני חושבת שכדאי שפשוט תתעסק בקדושה גם בלי להרגיש משיכה וה' יתברך יעזור לך.

והכי חשוב תתפלל על זה!

תדבר על זה עם אבא, תבכה לו!

אבל זה לא מספיק  אותי . תאמת שנאמס לי ללמוד חמש דקות תורה ביום אני רוצה להיות עובד השם אמיתי  ולא מבלף

תיקח אתהרצון ותשמור עליו הכי חזק שיש,

תעבוד את ה' יתברך בדברים הפשוטים, תחזק את עצמך בכל דבר קטן וטוב שאתה עושה.

תשמור על הרצון!

תעשה דברים של קדושה גם אם זה לא לשמה כי מתוך שלא לשמה מגיעים ללשמה.

ותיקח את הרצון הזה ותראה אותו לה' יתברך.

העיקר לא לעזוב את הרצון

זה מאוד חשוב לי

אושר זה חשוב, אבל החשוב מהכל זה להעמיק, לחשוב, להיות אדם יותר טוב, לעבור תהליך בדרך אל האושר. אני לא מוכנה שיגישו לי על כפית, במיוחד אם זה אומר שאהיה מנותקת מהעולם. ואיזה מן חיים אלה? זה לא באמת אושר, זה סנוור, חוסר ידיעת המציאות.

חשבתי בעבר על השאלה הזאת.

וכתוצאה ממנה הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות מאושר, לא באמת.

אני הייתי רוצה גם עצב, וצער, וכעס, ושלווה, ורוגע, ורחמים, וחמלה, וצחוק, ואהבה, ושינאה, ובדידות, ושייכות, ושיעמום, ועומס, ואכזבה, ותקווה, ובאופן כללי כל הרגשות האנושיים.

מה זה שפיות. היום להיות אדם מאושר אתה צריך להיות לא שפוי. ואם אתה שפוי אתה לא יכול להיות מאושר.

נראה לי שהייתי מעדיפה את האושר מאשר "מה יגידו עלי"

שאני רואה בן אדם (שמחזיק עצמו נורמאלי) שלא אכפת לו בכלל מה יגידו עליו, ועובר בי איזה קנאה, כאילו הוא הרבה פחות מוגבל ממני, חצי מהדברים שאני לא עושה כי זה פאדיחה או לא נעים, לו אין בעיה לעשות, כיף לו הרבה יותר, לכן גם אני חושב שעדיף אושר מאשר מה יגידו עלי, ובכל אופן לא הייתי מסכים להתחלף עם האנשים שלא מתביישים משום דבר.

נ.ב של מי השיר בחתימה שלך? (מוכר לי, ואני לא זוכר איזה שיר זה)

לפעמים לא שייך זה מבחינה מסויימת x....

ולפעמים לא שייך זה קצת עצבים שנדרשים כדי למנוע תגובה לא שייכת y....

למה הם חושבים לעצמם שהם מתבטאים ככה? וגם אם מישהו אמר לך משהו בצורה כזו - זה יהיה הרבה יותר נעים לכולם אם נבליג ונשתיק את זה כאן, כי כולם יודעים שההאשמות ההדדיות ימשיכו לנצח.

אולי אני סתם רגישה, ואולי זה כולנו שהתחספסנו... אבל יש גם כאן בפורום. ויותר מידי.

זה חשוב מאד, אבל דוקא אפשר לציין לטובה את הפורום פה שבגדול כמעט ואין את הבעיה שציינת 

כי לפעמים כן מגיבים קצת בעצביייםםם....

וגם את זה צריך להבין- בגלל שאנחנו מתקשרים מול מסך קצת קשה להתבטא ולפעמים זה כזה נדרשששש, ולפעמים זה בועער בך  לענות אז.... ככה זה יוצא.

ואפילו 2 מקרים כאלה זה יותר מידי. זה אומר משהו על החברה שלנו - לאן היא הגיעה?

זה תלוי מאוד....

אני לא רוצה להביא דוגמאות ספציפיות פה מהפורום, כי זה פוגע - וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות... אבל אני רוצה לעורר. כי אני חושבת שמה שקרה בדור שלנו זה שאנחנו מתחספסים לאט לאט, והרגישות נעלמת ממנו והלאה. חבל מאד שזה ככה, זה יוצר חברה לא בריאה שלא יודעת לשלוט על מה שהיא מוציאה ועל מה שלא. גם אם לא מסכימים עם מישהו אפשר לעשות את זה בצורה מכובדת ונקייה, ואפשר לראות דוגמא מרבנים גדולים שגם כאשר הם מתווכחים על דברים ברומו של עולם, וגם אם הרב השני סותר את כל מה שהם חיים עליו, השיח ביניהם מכבד ותרבותי.

אני מבינה שאת לא רוצה לחשוף פה מקרה מסויים, אפשר בפרטי?

ומעדיפה גם להימנע מזה, כי סתם רכילות ולשוה"ר שאין בו שום תועלת.

אבל אני חושבת שכשזה קורה, זה די ברור... הויכוח מתלהם ונהיה בוטה. הרבה פעמים גם יש תגובות נגד, אבל אני חושבת שיש פה צורך בשינוי מן השורש של כולנו, בתור חברה, בתור נוער שזכה להיוולד דתי ב"ה ויש לו גם מחוייבות לייצג את הקב"ה בעולם.

לא לשוה"ר. לא מזכירה שמות מספרת סיטואציה אנונימית...

אבל למה את חושבת שבדורות קודמים זה היה אחרת?

כשנפגשים פנים אל פנים חושבים יותר על מה שאומרים ופחות נזהרים ממה שזה יכול ליצור.

עליי למשל, הפעילו פעם שיימינג מזעזע. האמת, ממש בטעות, אפשר להגיד. הם לא תכננו את זה בתור שיימינג, אבל זה היה משבר מטורף, והיו כבר מקרים של התאבדויות בגלל דברים כאלה.

יש ערך למילים שלנו, ואני חושבת שבדור הזה בגלל כל הטכנולוגיה, הפה שלנו (או המקלדת) קצת איבדו שליטה.

כי קורים מקרים שמקבלים תגובות שנוגדות את אופי האתר, ואז בתור אחת שאכפת לה מזה אני אנסה למגר את התופעה בכל הכח...

למה את מתכוונת כשאת אומרת "נוגדים את רוח האתר"? מי אמר לך מה רוח האתר?

יש המון תגובות שמעצבנות אותי, שאת אפילו לא מתארת לעצמך עד כמה, ובכל זאת אני יודעת שעומדים מולי אנשים, שחטאם הגדול ביותר הוא בזה שהם לא מסכימים אתי. מי עשה אותי טובה יותר מהם שאוכל להוכיח אותם במילים קשות?

איש באמונתו יחיה... אבל יש תגובות קיצוניות.

לא רוצה שיהיה לשוה"ר...

אפשר בפרטי? לא חייבת...

זאת אומרת, כל עוד אני לא המנהלת של הפורום, אני לא רואה סיבה להעיר לאנשים... זה לא התפקיד שלי. ואין בזה את מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", במיוחד שיש כאן דגש על העמיתך.

רק כשאנחנו מקבלים את מי שמולנו כאדם, עם מחשבות ורצונות בדיוק כמו שלנו ובאותה רמה כמו שלנו, כעמית, רק אז מותר לנו להוכיח - בזהירות וברגישות.

לא חושבת שהתגובות האלה מוסיפות טוב.

למרבה הצער לפעמים יש- לדעתי זה עובר קו אדום

ולדעת לפעמים להבליג ולסלוח ולא לפתח את צורת הדיבור הזו גם הלאה...

זה לא האידיאל, אבל אני לא מספיק מוכשר כדי להגיב בצורה הנכונה.

התורה או נגד רבנים גדולים אני חייבת לכתוב לו תגובה חריפה, שיבין שיש נושאים שלא מתלוצצים עליהם.

ברור שבלי מילים גסות וכו

אגב מאיזה ספר זה

בעיקרון כתוב את המשל בליקוטי מוהרן חלק ב' תורה מ"ו

נפתח נראה שם

פשוט הוא זיעזע אותנו פה..