פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 475)

אז תקשיבי.גם לי הייתה חברה ממש טובה תמיד היינו ביחד,צחקנו,דיברנו,הייתי מספרת לה דברים אישיים (רק לה).היינו חברות ממש ממש ממש טובות!

ואז יום אחד היא פשוט נפרדה ממני!זה לא היא רצתה להיפרד זה פשוט סחף של בנות שקינאו בי ועשו עלי...

מאותו יום היא התחילה להיות איתם והיא התחילה ממש להעליב אותי מול כל הכיתה 

זה היה תקופה פשוט נוראה!!!!!!!!

לאט לאט זה ניגמר אבל החברות שלה איתי ממש לא הייתה ברמה שהיינו מקודם-כבר לא סמכתי עליה יותר.

בקיצור אחרי שכל התקופה הזאת ניגמרה אני לא ממש מדברת איתה..זה רק כזה "בוקר טוב","שלום" וכו

אז זה מה שאני חושבת..לשמור קצת מרחק-כי זה יכול לבוא עוד פעם בבום לא לקת סיכון...

בהצלחה חיימשלי

לדעת על מה מדובר קשה לומר בצורה החלטית

אבל יותר נראה לי שאם תפתחי את זה איתה בשיא הכנות, זה יהיה הכי טוב. אם יש לה קצת בגרות נפשית, והיא תראה שאת אמיתית וכנה, תוכלו ביחד לרפא את כל הפצעים שבקשר ביניכן. לא חושב שזה ירחיק אותה יותר.

וחבל להישאר במצב כמו עכשיו, זה באמת לא נעים ולא קל, ובמידה מסויימת אפילו יותר קשה מאשר אם לא היה עכשיו שום קשר ביניכן לגמרי.

מקווה שעזרתי

ואם תרצי עוד עזרה אפשר בשמחה כאן או באישי

אני חושבת שאת צריכה לדבר איתה.. (אם את רוצה להיות חברה שלה אז אל תסתירי ממנה כלום..)

אנשים אוהבים שאומרים להם את האמת!! (גם אם היא קשה).

היא בסוף תבין..

אבל את צריכה להגיד לה את מה שמפריע ומציק לך...

אחרת אין טעם לחברות הזאת 

באמת שהייתי בטוחה שרק לי יש את הסיפור הזה...זה מה שקרה לי מילה במילהההה!!!!!!!

בדיוק אתמול ישבתי עם עצמי חמש דקות (זה דבר שבעיקרון לא קורה לי כמעט אף פעם כי תמיד אני חושבת על החברה הזאת ואני נהיית עצובה בטירוף מזה..) ואז באמת הבנתי שאני חייה עכשיו בריקנות. (כמובן שנהייתי בדיכאון;)) כי אני לא נותנת לעצמי להפתח לבנות אחרות..אני די מצפה שהכל יסתדר... ואני מונעת מעצמי להתמלא מחדש בהרגשה הטובה שהרגשתי כשהייתי חברה שלה...

בעקרון לנו זה די התחיל בסוף שנה שעברה.. ובאמת שלשנינו אין מושג למה נפרדנו..כל החופש חשבתי על זה.. כשהתחילה שנה התעלמנו אחת מהשנייה וזה הגיע למצב שנמנעתי מלהיכנס לחדר שלה כדי לא לפגוש אותה..ולא היינו מדברות, אפילו שלום סתמי לא אמרנו..ובאמת שאין לי מושג איך זה קרה לי פתאום! זה הייתה לי תקופה כ"כ מאושרת שהרגשתי שיש לי סוג של משענת... די בתחילת שנה היא סוג של "תפסה" אותי לשיחה ודיברנו...בכינו מלא כי פשוט הכל יצא ממנו..אחרי השיחה חשבתי שיהיה יותר טוב ושנחזור להיות חברות-אבל לא, הכל המשיך ברמה השטחית ביותר. וזה הכניס אותי לעצבות ואני באמת לא אותה אחת שהייתי שנה שעברה..בעיקרון אני ממש רוצה לדבר איתה שוב ולהבין.. אבל אני גם מפחדת שאני יאבד אותה לגמרי...אבל מצד שני אני לא נותנת לעצמי להפתח ולהתחבר יותר לבנות אחרות...

אם למישו יש רעיון,עצה או לוידעת מה...אשמח לעזרה!!!

סורי שתקעתי גם את הסיפור שלי (שהוא בעצם אותו סיפור..) פשוט זה נושא שממש בוער לי כבר הרבה זמן ולא הוצאתי אותו בכלל ועכשיו זה פשוט זרם ממני..

(אפשר גם באישי, אבל אני לא יהיה עם המחשב עד יום ראשון..)

ברובם הבגרות לא משהו. כלומר די מינימלית

נווה

בני צבי

שומריה

חרשה

שבי חברון לצעירים

תורת עציון

דגל ירושלים

ישל"צ

למי שרוצה ללמוד

יש שם גם לימודי חול? תעודת בגרות רגילה או שזו ישיבה קטנה?

וואי באמת שזה אחלה ישיבה! אח שלי לומד שם והוא ממש אוהב אותה. זה ישיבה תיכונית אבל תורנית ממש! הצד התורני ממש טוב, רוב היום לומדים לימודי קודש...וגם בכללי האווירה היא כזאת...הצוות ממש שם בשביל כל אחד שצריך. ויש מגוון של ילדים.. פעילויות ושיעורים ברמה וכו'... אני לא כזה מבינה בזה אבל לפי מה שאני מכירה ושמעתי מאח שלי שווה לבדוק

שלכם... אני יותר מכירה את הישיבה מהצד החברתי והפנימי מאשר הלימודים...

בעיקרון יש להם בגרויות סבבה. רמה לימודית סבבה. ולומדים לימודי קודש- אבל לא בלחץ,

ז"א שגם מי שלא יכול לשבת ללמוד כל היום מציח- ובגדול.

ויש שמה חברה מגוונים (תורניים וגם קצת שרוטים) דתיים, דוסים, חסידים וכו'

כל אחד יכול למצוא שמה את הפינה שלו, את היחודיות שלו, את השקט שלו, תחברים שלו. כאילו יש שמה אווירה נורא חמה, חברה טובים, מגובשים, שיחות נפש וכו'... 

והרמים שמה חלק צעירים חלק קצת פחות- אבל פשט מדהימים!! ויש דגש על כל תלמיד, ושמים לב אליו, ואם יש בעיה אז מדברים, באים לקראתו וכו'...

* הכל נכתב מנקודת מבט שלי והכרות שלי עם הישיבה...

@חסדגבורה. בתעות הגבתי לך...

בבני נצרים.

ישיבה חקלאית, אבל יושבים ולומדים תורה.

אני לא יודעת הרבה (בכל אופן אני בת)

אבל אני יודעת שזו ישיבה טובה ושיש מגוון בתלמידים.

אם רוצים לשאול שאלות

קודש נשמע מתאים...

אני לומד שם, וממש ממליץ.

יש גם לימודים תורניים ברמה, וגם אפשר לעשות בגרות טובה.

יש גם כל מיני מסלולים לאנשים שיותר קשה להם/רוצים יותר קודש.

יש גם יחס לכל אחד, ראש ישיבה ורמי"ם טובים.

אני גם ממש ממליצה, הרמי"ם מעולים ממש!!!!!

ישיבת תורת עציון היא ישיבה תורנית תיכונית במרכז שפירא אני לומד במחזור א' ואני שנה הבאה שמיניסט מוזמן לבוא לראות ולשמוע באתר שלנו ישיבת תורת עציון- בית ולדבר עם יואל כהן שהמספר שלו מופיע באתר בהצלחה!

שמנהיגה הרוחני של הישיבה הוא הרב חיים דרוקמן שליטא

מצפה רמון אולי גם קצת אבל זה תורני יותר

פרטים באישי בשמחה

שאני אישית עושה מעשה טוב זה הרבבה פעמים לא בגלל שזה רצון השם אבל גם לא בגלל שאני יקבל שכר אלה בגלל שאני חושבת שזה מה שצריך לעשות, בגלל שאכפת לי, בגלל שבסה"כ אני אדם טוב 

"במקור שלי אני טוב גמור "

בס"ד 

כמובן כפי ידיעתי המועטה:

ישנן שתי דרגות בעניין זה:

איש אשר עושה מצוות על מנת לקבל שכר בעולם הבא, וצדיק אשר עושה מצווה כדי להידבק בקב"ה בלבד , כמו שאמר האדמו"ר הזקן : "איני חפץ במאומה; איני רוצה בגן עדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך - כי אם אותך בלבד".

וכידוע עניין המצוות כולו הידבקות בה' וזיכוך הנשמה על ידי קליפות העולם הזה והנפש הבהמית שבאדם. (כשם שבאכילת מאכלים כשרים (שאכילה היא צורך הגוף הגשמי) לפי מצוות דאורייתא ודרבנן שהם רצון ה' ית' , אנו מעלים את הנפש הבהמית למעלה קדושה), ובזיכוך זה אנו מכינים את הנשמה לחיי העולם הבא.  

והאדם שעושה מצווה על מנת לקבל שכר בעולם הבא אין זה אומר שהוא אנוכי ! אלא הוא עדיין מדבק בה' ועושה מצוותיו מאהבתו אליו והשכר הוא אך ורק פרס עבורו!

בעיקרון השאלה שלך היא על טעמי המצוות, מוכרות לי שתי גישות מרכזיות למה אנחנו מקיימים מצוות, האסכולה הראשונה, הפשוטה יותר, אומרת שהמצוות באו ל'חנך' את האדם ולהשפיע על המוסריות, המחויבות והמוסריות של האדם, כאמור, גישה זו הינה המקובלת בקרב ספרי טעמי המצוות כשהביטוי העיקרי לה נמצא במורה הנבוכים של הרמב"ם:

"כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש, ותיקון הגוף ... תיקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם ... ותיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם..."(מורה נבוכים חלק ג פרק כ"ז)

גישה שניה בטעמי המצוות הינה מחודשת יותר, לפיה, קיום מצווה או עבירה משפיע על משהו אחר בעולם. הש"ך (עשו ויקיפדיה, הוא יהודי מאוד מאוד חשוב) כותב:

"וכן התינוק בעצמו כו' - כלומר אף על פי דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע"

הש"ך מדבר על נתינת מאכלות אסורים לקטן ואומרים שלא נותנים לו לאכול טרפות למרות שלכאורה ניתן לתת לו שכן הוא לא נמצא בגדרי החיוב, הסיבה שלא נותנים לו היא שזה מטמטם את הלב וגורם לו טבע רע. גם אם לא נקבל את כל דבריו של הש"ך לפיה לכל מעשה עבירה (ומצווה) יש השפעה מיידית במציאות עדיין נוכל להסכים עם העיקרון לפיו יש השפעה כללית בחינת 'חוק טבע'. כלומר, ההבנה היא שלמצוות יש השפעה מופשטת כלשהיא גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק את ההשפעות, טיבן וגדרן, גישה זו מצינו במספר מקומות, נפש החיים כותב:

"ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כוחות ועולמות אין מספר, ומסרם בידו ... כי במעשיו הטובים ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כוח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור...ובהיפוך חס וחלילה, על ידי מעשיו או דבריו ומחשבותיו אשר לא טובים, הוא מהרס רחמנא ליצלן כמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור..."_{(נפש החיים)}

מעין גישה זו מצינו גם בדברי הכוזרי במשל התרופות המפורסם:

"אמר החבר: כן הוא!  כי הדברים המכינים לקבלת הרשמים האלוהיים ההם אינם בתחום ידיעת האדם, ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם – לכל זה יש צורך בידיעה אלוהית...ומי שהשתדל לתקן הדברים לקבל הענין ההוא במחקר וסברות והקשות ממה שימצא בספרי החוזים - הוא הממרה, כי הוא מקריב הקרבנות ומקטיר הקטורות מהקשה וסברא, ואיננו יודע אמתת מה שראוי, וכמה, ואיך, ובאיזה מקום, ובאיזה עת ומי מבני אדם, ואיך ראוי להתעסק בענין ההוא... והיה ככסיל, אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו, ובני אדם היו מכוונים אל האוצר ההוא לבקש התועלת, והכסיל ההוא היה נותן להם מן הכלים ההם והוא לא היה מכיר הרפואות, ולא כמה ראוי להשקות מכל רפואה לכל איש ואיש, והמית ברפואות ההם אשר היו מועילות להם...אבל המועיל בעצמו הוא הענין האלהי, והמזיק בעצמו הוא העדרו..."_{(כוזרי מאמר ראשון סימן עט)}

החבר משווה את עשיית המצוות לתרופה ואת האדם המחטט בבית המרקחת לכסיל, הדרך היחידה למצוא תרופה שתתאים לו היא לשאול את הרופא, הקב"ה. רק הוא יודע את התרכיב המדויק שיציל את האדם שצריך את התרופה ועל כן יש לשמוע אל הרופא ולקחת את כל התרופות שהוא אומר במינון המדויק והמצוות פועלות עצמאית גם ללא תוספת חיצונית כלשהיא של כוונת האדם.

כדוגמה להבנת הפער בין שתי הגישות נביא את מצוות הציצית, לגישה הראשונה לפיה הקב"ה רוצה את כוונתו של האדם והנכחתו אזי מטרת הציצית היא שאדם יעבוד על עצמו עד שיראה בציצית את הרקיע הדומה לכיסא הכבוד ושיהיה שגור בליבו הפסוק 'למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם'.

לעומת זאת, האסכולה השניה תגיד שהקב"ה רוצה ציצית עם תכלת, על מנת לעשות ציצית בצורה מלאה, ושיהיו שלושה חוטי לבן ואחד תכלת ושהחומר יהיה מארגמון קהה קוצים וזה התרכיב המדויק היוצר את התרופה המתאימה שהיא קשורה לרצון האלוהי וזה מטרת המצווה.

אלא שיש לשאול, לפי הגישה הראשונה הרוצה בעיקר כוונה של האדם, למה צריך את פרטי המצוות? חשיבות הפרטים בשיטת הרמב"ם מתבררת לאור דברי המדרש:

רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות(=לטהר בהם את ישראל) _{(מדרש רבה פרשת לך לך פרשה מ"ד)}

המדרש מעלה תהיה פשוטה – וכי יש איזה שהוא עיקרון פנימי, ערכי לתעדף שחיטה מהצוואר או שחיטה מהעורף? (מהשאלה של המדרש נשמע שהוא חושב כמו הגישה הראשונה) המדרש אומר שכל הרעיון הזה הוא לצרף במצוות את עם ישראל. 

אמירה זו ניתנת להבנה הן כהבנה פרטית והן כהבנה לאומית, ניתן להבין שהקב"ה רצה לקבוע חוקים, על ידי כך שישראל יקיימו אותם בתודעה של קיום רצון הקב"ה, הם יתקרבו לבורא. המטרה היא קיום המצוות לשמן כי ככה ה' ציווה, בלי שום כוונה אחרת.

אולם, ניתן להבין שמטרת המצוות הם על מנת שיהיה מקום לקב"ה בחייו של האדם ונוכחות גבוהה, דווקא בשל כך צריך לתת את החוקים כך. החוקיים אינם 'הגיוניים', מי שמקיים אותם מקבל שכר ומי שלא מקבל עונש. צירוף הבריות נעשה באמצעות הנכחת הקב"ה בחיי היום יום.

גם בגישת התרופות של ה'כוזרי' ניתן להבין שתי הבנות, האחת כללית והאחת פרטית. לפי התיאור של הש"ך המצוות משפיעות בצורה פרטית על האדם, שכן הוא ניזוק בגוף ובנפש, לעומת זאת על פי ההבנה בנפש החיים המצוות הם כלליות ומשפיעות על העולם כולו.

אשמח אם מישהו יתייג את @המתיקות שבשכחה ויגיד לה שמה שכתוב כן מתכתב אם מה שדיברנו עליו השבוע ואת @הולם במיוחד ולהגיד לה שאני מטריל גם פה..

1.צדיק מלשון צדק. הצדיק בעצם מצדיק את בריאתו. (אגב בגלל זה חובת כל אדם להיות צדיק). כיוון שה' ברא אותו ומחייהו בכל רגע, אז הוא עושה כרצון ה', וכמובן לא חוטא לו (ואם חטא עושה תשובה).

2.עולם הבא זה לא איזה חיים ארוכים- בני אלמוות או משו כזה.

עולם הבא הוא המקום בו האדם מגיע לתכליתו בצורה שלימה, לדבקות בה' גמור מה שאי אפשר לאדם בעולם הזה. ומדרגת הדבקות (התכלית) הזו בעולם הבא נקבעת עפ"י השתדלותו של האדם במצוות ועבודת ה' בעולם הזה (שהרי בעולם הבא אין מצוות)

זה עולם שונה לגמרי שהוא כל כך שונה עד שההשגה שלנו בו מעטה מאוד, אם ישנה בכלל.

3.בעשיית מצוות יש מס' דרגות של כוונה. הנמוכה לשם העולם הזה, שלא יהיה לו רע בעולם הזה. עונשים וכדו' מעליה אך לא מעולה לגמרי בשביל העולם הבא, שיהיה לו מקום טוב בעולם הנצחי, מתוך הבנת ערכו הרוחני.

המעולה ביותר ההבנה שדבקות בה' היא החשובה ביותר, והמצוות דבקות בה' הם והעברות ההיפך. ולכן עושים מצוות. וכמובן דבקות זו לא נובעת כדי יהיה לי נעים, כי זה רצון ה'. שיא הדרגה השלישית היא בשביל הופעת ה' בעולם בצורה השלימה ביותר. שהופעת ה' מתחילה במצוות שלי... (מה שרשמתי עפ"י הרמח"ל)

הוא אומר שאי אפשר ללמד את כולם ישר שעובדים מאהבה, כי זה עלול להביא לבלבולים וטעויות, אלא 'יש לגלות להם סוד זה מעט מעט'. ודאי שצריך להעריך אותך כי כיבוד הורים בשביל עוה''ב הוא טוב - כשהוא דרך לעבודה הגבוהה יותר - ''לעשות את האמת משום שהיא אמת'', אבל להיתקע שם - זה רע.

מה שתמיד אמרו לך שעושים מצוות לעולם הבא מבוסס (במודע או לא במודע) על הרמב''ם דלעיל.

שבת שלום

בא לי כזה גם לבנות כי זה מחרפןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן[

(כאלו בקטע של עצות מה עושים שנה הבא) 

| סתם תוהה לעצמו|

טעות.

סתם.. נראלי לבדודה שלי אבל היא לא פה תהיה בטוח...

כי מי שלא צור - יצור! ורואים חייזרים וזה...

או כל הסניף יצור ורק אני מצור

וואו לא ידעתי שזה כל כך כיף אני מאוד רוצה לההיות בתנועה כל שהיא אבל בעיר שלנו יש בנע והוא לא דוסי כמו שאמא שלי רוצה אבל לא נורא אני לא מרגישה שפיספסתי הרבה עובדה שאני ההיתי בסדר גם בלי הסניף

תודה רבההההה

לא כל ה..

שבט חדש,  שם חדש , ריקוד ,צביעת קירות, לילה לבן , הופעות, מפקד אש

אלה שנבחר נושא מסוים  לחודש שאותו רוצים להעביר לחניכים בצורה שווה ונחמדה וכל הדברים האלה הם רק אמצעי ודרך לעביר תמסר החשוב אבל ממש לא העיקר 

אני לא אחת שנותנת ביקורת..

ואני לא אוהבת שנותנים ביקורת.. ובזה אני מקפידה כמה שזה לא ימצא ן בעיניי...

זה החיים שלו ואני לא יתערב..

אבל לדוגמא מישי שאלה אותי אם הייתי מסכימה שהיא תהיה בשבילי כך וכך ואם היא מתאימה לזה.

אז זה לא ביקורת זה עובדה...

אני חושבת שאנשים נפגעים מהערות כי זה כואב וזה משפיל, אני לא יודעת אם את עברת פעם מצב כזה אבל אני יכולה להגיד לך עד כמה זה משפיל ומוריד את הביטחון...

ובכל זאת האדם מביע את הרגשות שלו גם אם זה סתם מבט שתוקעים בו, כי זה לא נעים!!!

וזה טבעי להיפגע, וזה טבעי שהאדם מביע את הרגשות שלו, כי אם אף אחד לא יביע את הרגשות יהיה לנו עולם חסר רגישות כלפי האחר.

בקיצור, זה טבעי להיפגע, אפשר לומר שיש מצבים שזה אפילו מובן מאליו, פוגעים בך אתה מנסה להראות שלא נפגעת אבל באיזשהו מקום זה פוגע, זה מלווה אותך לכל החיים ואני זוכרת המון מקרים כמו שהבאת כאן, שקרו לי ממש ממש ממזמן וזה מלווה אותי לאורך כל החיים שלי.

פגעו בך- נפגעת!!!

מניסיון אישי.....

משתי התגובות שכן ענו

זה נשמע שאני נשמעת אחת שמעירה לכל דבר. ופוגעת.

אני באמת נראית ככה?

אם כן.

א. איך זה יכול להיות שזה כולםםםםםםםםםםםםםםם סתומרת חוץ מבודדים

ב. מה אפשר לעשות??? סתומרת אני לא שמה לב שזה ככה אני פשטוט רואה שאנשים מתעצבנים עליי על התגובה שלי או על ההבעת פנים שלי. כמעט בקבע. או מעירים. 

לצערי------

אז לא מצליחה להבין תפיתרון-----

הן**

זה שגמאני בעיקר יותר מוצאת שיחה עם 'גדולים' עם אנשים יותר גדולים ממני... נשמע לי יותר לוידעת איך להסביר את זה.

*לא* שישמע שאני רק עם היותר גדולים ומשאירה תגיל שלי לבד אני גם איתם הרבה והכל אבל יותר 'מרגישה בנוח'...

ותודה על התגובה;)

והבנתי לא כול מה שנכון אומרים ולמרות שאת אוהבת רק את האמת יש אנשים ורובם לא אוהבים שפונים אליהם בגישה כזאת ונפגעים ונכון שאין על זה הרבה שליטה. 

מעבר לזה שזו עבודת חיים שצריך לעבוד...

תזכרי תמיד!! פגיע במישהו זה דבר חמור!! מאוד!! וקשה מאוד לקבל על זה מחילה!! אולי אנשים שקרובים אלייך ומכירים את הסגנון הישיר שלך (לא בטוח!) עוד יכולים להחליק אבל אנשים אחרים יכולים ממש להפגע ולכן עדיף תמיד להגיד משהו שאת פחות מסכימה איתו (או אפילו בכלל לא...) כדי שלשומע יהיה נעים באוזן... מה לעשות שאנחנו דור חלש יותר ואנשים רגישים יותר ונפגעים ביתר קלות... ואני מדברת על עצמי כבנאדם רגיש שנפגע מאוד מהר...אז לי יש את העבודה שלי לנסות להפגע פחות ולך יש את העבודה שלך לנסות לחשוב מה זה שמולך היה רוצה לשמוע...לא קל אבל חשוב מאוד!!

וואי יצא יותר ארוך ממה שתכננתי...מקווה שהבנת למה התכוונתי...

בהצלחה!!

הגם שגם במניעים בלחיים אחרים יכולים להופיע בנוסף גם תסמינים שכאלו...

אשמח לענות על שאלתך:

"רגע. אז מה זה כל שאר הסיפורים ששלשת רבעי מהפורום מוצף בהם?"

כל הסיפורים האלו הם על בני אדם רגילים.

מה שמניע את כל ה"בלחיזם" הוא הטבע האנושי, כן כן, הטבע האנושי, עצם זה שאנחנו בני אדם.

מכיוון שכל מי שבפורום הזה הוא פשוט בן אדם, "קרוץ חומר", וכמו בן אדם יש לו מחשבות וכדו',  ולכן מושך את הבנאדם הזה דברים שהוא רואה וכדו', ולא מושך אותו עצם זה שהוא שומע על מישהי שהיא צדקת. 

אולי זה באמת נחמד שמישהי היא צדקת וכו' ושאפשר לבנות ביחד בית קדוש, אבל אנחנו בני אדם, ולכן אני חושב שהסיפורים שיש כאן בד"כ הם הלגטימים, הם המציאותיים.

ותמחל לי, אבל אני חושב שהדרך בה החלטת לסיים הייתה לא מתאימה, אם הייתה מסיים שכל הסיפור שכתבת הוא אכן דוגמא לשאיפה - שכוייח, אבל ברגע שעקצת את כל שאר הסיפורים של החבר'ה כאן ("בואו לא ננסה לכסות הכל בסיפורי יופי טופי"), את כל שאר ההתתמודדויות וההתלבטויות כאן- פיספסת את הנקודה..

זה באמת שאיפה חשובה, אבל חשוב לא לשכוח ולא לזלזל במציאות!

''ולכן אני חושב שהסיפורים שיש כאן בד"כ הם הלגטימים, הם המציאותיים.'' איך אפשר לתת לגיטימציה לדברים כאלה?! בני אדם רגילים מועדים ליפול, זה אומר שזה נכון ליפול?!

מובן שזה דחף טבעי (אולי התכוונת שזה לגיטמי שיש את זה), אבל אי אפשר לאשר אותו. ולהפך - כשאדם 'פורק' רגשות כאלו זה גורם להעצמה שלהם. ההתחלה של השחרור היא ההפנמה שהדבר הזה לא טוב. ןאז להתעסק במקום ברע, וזה יעלם מעצמו.

וזאת בדיוק הנקודה ש@נחמינ17 רוצה לומר- לא לכסות בסיפורי יופי טופי, כי זה מעצים את הבעיה ונותן לה אישור, זה לא זלזול במציאות אלא ניסיון להפוך אותה לטובה יותר.

בדיוק ככה! לגיטימי! בני אדם נופלים וקמים, ושוב נופלים ושוב קמים! ומתוך זה צומחים וגדלים ומתעצמים ופורחים!

וזה מדרש מפורש על הפסוק "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי." (מיכה ז, ח.)

"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי" אילולא שנפלתי לא קמתי, "כי אשב בחושך ה' אור לי", אלולא שישבתי בחושך לא היה אור לי." (ילקוט שמעוני, תהילים.)

המדרש אומר במפורש "לגיטימי והכרחי ליפול!" זה חלק מהתהליך!

פריקת התחושות היא חלק מתהליך ההבראה! זה מוריד מלב האדם את עומס המחשבות והקושי, זוהי הדרך הכי מתאימה והכי נכונה!

כתבת "וזה יעלם מעצמו", איך בדיוק?! קסם?... 

"דאגה בלב איש ישיחינה" ישחינה לאחר או ישיחנה מדעתו! (מסכת סנהדרין דף ק' עמ' ב'.)

זו בדיוק הדרך, לפרוק כאן, לקבל עצות, חיבוקים ולהתעודד. ואז להתאושש, לקום, ולהמשיך הלאה מלאי כוחות!

אבל אם ההתעסקות היא ב'סיפורי יופי טופי' - זה יגרום לנפילה עמוקה יותר. בגלל זה צריך להתעסק בטוב- והרע יעלם מעצמו - בגלל שהטוב יתפוס את מקומו. ד''ר מיכאל אבולעפיה מסביר שאאחנו נותנים את הגודל והמשקל לרע, בחשיבה עליו ובדיבור עליו.

ישחינה לאחר - כשהוא רוצה להיפטר מזה. לא להעצים את זה. כשהוא מרגיש שזה אכן המצב - שהוא לא כ'כ רוצה להשתחרר אז ישיחנה מדעתו - ואיך יעשה את זה? יתעסק בטוב (את העניינים האלו שמעתי מהרב שלי, אני לא ממציא מעצמי...)

אבל אף אחד לא אמר להישאר ב'סיפורי טופי יופי', ברור שצריך לדעת ליפול לקום להתאושש, להמשיך מלאי כוחות ועוצמות, זה כל העניין בזה.

כל הבלחיזם של היום מורכב לדעתי משאיפות אידאלים וגם מראה חיצוני הרבה פעמים אבל לראות את זה ממקום של קדושה זה נקודת מבט שונה ויפה בעיני

שקשה לנו בדור הזה לראות את זה ככה באמת!!האמירה שאני רוצה להתחתן פירושה אני רוצה להקים בית בישראל מתוך תורה וקדושה לא ברורה מאליו יש לנו עוד על מה לעבוד.. 

כל אדם שחי בעולם הזה, מהווה גילוי של אלוקות, סוג של קידוש השם, וזאת בלי קשר לכמה מצוות הוא עושה, וכמובן שככל שהחיים שלו הן ע"פ התורה זה הרבה יותר, אבל גם בלי זה, עצם החיים הם הופעת אלוקות בעולם. וכשאדם מת, יש חיסרון בזה.

ולכן אומרים קדיש על אדם שנפטר- שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה

ומה שחברה שלך אמרה זה גם נכון, שהצער הוא על זה שיחסר לנו. זהו רגש טבעי שחייבים לתת לו מקום.

וזה גם מדגיש את כבוד הנפטר, שאנחנו מראים שהוא היה חשוב לנו

אבדתי מישהו קרוב ואני לא הרגשתי כ"כ עצב ולכן באה לי השאלה הזאת (אולי אני חסומה רגשית או משהו)

אגב גם יש את הקטע שאנשים כ"כ מסתמכים על הרגע וזה מפתיע כשמישהו מת פתאום, למה אחרי הכל אנחנו עדיין מופתעים כ"כ? 

ברמות שאי אפשר לתאר!!

ברמה העקרונית והשכלית זה אולי נכון.

אבל אנחנו לא בנויים רק מעקרונות ושכל...

יש לנו נפש.

והנפש שלנו קשורה ומושפעת אל אנשים אחרים.

אז כשיש ח"ו פיגוע או תאונת דרכים- יש צער על חיים שנקטעו- על אנשים שהיו יכולים לעשות עוד הרבה בחייהם.

אבל גם כשאדם מבוגר נפטר- הוא היה אבא של...וסבא של...והנפש קשורה אליו. ועכשיו הוא איננו. אמנם זה טבעי אבל הנפש שלנו מגיבה גם לדברים טבעיים...אנחנו לא רובוט. היה סבא. עכשיו אין. יאללה ביי.

לאבא יש משנעות מאוד גדולה עבור כל אחד.

לאמא יש משמעות גדולה.

כנ"ל לגבי כל השאר. וכשזה הולך מאיתנו אז זה מטלטל את הנפש שלנו.

לא סתם יש קטגוריה מיוחדת בתורה של "יתום ואלמנה". יתום ואלמנה זה יכול להיות לא פשוט בכלל. 

ילד שהתייתם- זה שריטה בנפש לכל החיים.

וגם אנשים מבוגרים שההורים שלהם נפטרים עוברים טלטלה.

את רוצה תושבה שכלית למה עצובים כשמישהו מת?

אין שום סיבה להיות עצובים.

הוא השלים את תפקידו בעולם, הנשמה שלו חזרה למקורה, אין לו יותר סבל.

אבל אנשים כן עצובים, נכון?

אז הסברתי לך למה. 

יש לנו נפש שפועלת בנו.  

ולמה אנחנו עצובים? 

כי אנחנו בני אדם.

אדם הולך אנחנו עצובים. 

נגיד חברה שלך עוברת אולפנה או שאת עוברת מוסד את לא עצובה על זה שעברת ועזבת את החברות? שהיא עזבה אותך?

כן? למה?

רק שאת יודעת שאותה תוכלי לפגוש מתישהו ואותו אדם לא..

שלב יותר מאוחר לפי הרמח"ל. 

אנחנו עצובים כי אנחנו אנוכיים.

ת'כלס אם נרד לעומק העניין נגלה שאנחנו לא עצובים כי באסה לו שהוא מת, אולי אכפת לנו גם מזה שהוא א יגיע לגיל חמש אבל בתוך תוכינו אכפת לנו מהחיסרון שלנו, אנחנו עצובים כי אנחנו רוצים לראות אותו, כי עכשיו הוא חסר לנו וגם אם עכשיו הכי טוב לו במקום שהוא הגיע אליו אחרי שמת אז עדיין אנחנו נהיה עצובים.

וזה לא רע בעיני, זה הטבע, אנחנו עצובים על דברים שאיבדנו ואם לא ניתן מקום לעצב הזה אז יהיה לנו יותר רע ואם לנו רע ובהנחה שיעודו של האדם היא לעשות טוב אז מכאן נובע שלא נשלים את יעודינו.

מ.ש.ל

אנוכיות זו מילה קשה יותר ואם ככה אז צריך להמציא מילה אחרת לזה שאתה חושב רק על עצמך.

כשמישהו מת אתה חושב על עצמך. בעיקר על עצמך.

כשמישהו מת רוב הכאב הוא על זה שעכשיו הוא חסר לנו, לעצמו הוא לא חסר, לו (אם אנחנו מאמינים בדבר אמיתי) טוב עכשיו אז אין לו סיבה להיות עצוב ולכן כביכול אנחנו אמורים לשמוח בשבילו, כמו שאמרת למה לבכות כי נכשלנו במבחן, בוא נשמח שהוא הצליח.

אבל זה לא הגיוני לשמוח כשמישהו שאתה אוהב מאוד מת.

כל הסיפור הזה נשמע לי הרבה יותר מסובך מלהגדיר אותו במילה או משפט.

צודק, אנוכיות זו לא המילה המדויקת.

לא רע ולא אמרתי שזה רע.

זה דבר נכון לכאוב על המת.

אם זה היה רע להיות עצוב שמישהו מת לא היינו יושבים שבעה.

אבל לכל עצב צריך לשים גבול, לכן בשלב מסויים נגמרת השבעה

שקיבלת כמה תשובות פה

אבל
כתבת בסוף שאלה קצת מוסתרת

למה לא לקרב את הסוף?

שאלה ששאלתי את עצמי בעבר - ויש לי תשובה

לא פשוטה, אבל מצריכה הרבה מחשבה

העולם הזה פרוזדור לעולם הבא

אז על מנת לצבור עוד זכויות לעולם הבא, צריך להיות יותר בעולם הזה

בנוסף - אסור לנו לגרום לעצמנו אפילו למות, אפילו לקרב את הקץ\

כמו שאסור לסגור עינים של אדם מת כי זה עוד שלב במיתה. ומי שעושה אתזה רוצח

אז גם (תיאורטית) כל אחד שעושה דברים בכוונה כדי למות הוא על גדר מתאבד (בעיקר בצורה מחשבתית, כי סוף כל סוף - זה לא בדיוק להרוג)

ו..תחשבי עלזה..

"וחי בהם"

זה שונה

נגיד סבא של חברה שלי נפטר בפתאומיות ואתמול(ארבעה חודשים אחרי)

היא סיפרה לנו שהיא חלמה עליו משהו ופתאום היא התחילה לבכות 

ואמרה שהיא מתגעגעת אליו וזה פשוט היה עצוב שכולנו התחלנו לבכות איתה.

אנחנו לא בוכים בדרך כלל על זה שהוא הלך אלא יותר על זה שאנחנו נשארנו פה בלעדיו(לדעתי)

כאשר מדובר באדם שמת בטרם זמנו.

תמיד זה עצוב אבל יש משהו בזה שנגיד הורים שוכלים ילד או אנשים מאבדים אנשים קרובים לא בשיבה טובה שזה מנוגד לטבע. וזה כאילו משהו נשבר בחיים. בטבע של העולם

במקום לבכות שהוא לא פה תגידו תודה שזכיתם והיתם איתו

למה מצטערים???

כי זהו, נפגוש את הבנאדם הזה שנפטר אחרי ה-120 שלנו, ויש געגועים אליו..

זה נורא גבורה לומר שזה מה שה' רצה אז אנחנו לא יכולים להצטער..

אבל עכשיו אנחנו לא במקום הזה של לקבל הכל כמובן מאליו..

אנחנו אנשים שבטבעיות שלנו הרבה יותר קל לנו להיות עצובים מאשר שמחים..

אז ברור שבטבעיות יהיה לנו קשה שהאדם הזה נפטר ופחות נשמח שטוב לו..

כי... לנו קשה!!

א. מה זה "איך שמצטערים" יש 1000 סוגי תגובות ואכן ברור שיש כאלה שמגזימים ל2 הכיוונים ויש מי שמגיב בצורה בריאה. חז"ל קבעו דברים ברורים: "אל תבכו למת ואל תנודו לו אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני" 

ב. המוות הוא דבר מזעזע גם כי בעיקרון הוא תופעה חולנית. המוות נגזר על האדם בעקבות החטא ולכן זה טבעי שזה משהו שאנחנו לא מקבלים.

חוץ מזה זה הרס של כל מה שאנו מכירים ותלויים בו. האדם שמח ונהנה ומרגיש שהו אפועל בכל מיני מושורים ופתאום הכל מתפורר. זה מפחיד. נכון שבאופן אידילי אנחנו צריכים להיות קשורים רק לדברים רוחניים ואז הניתוק שלנו מהגוף זה כלשון חז"ל "כמישקל ביניתא מחלבא" אבל בפועל זה לא כך ואנחנו בדרך כלל קשורים מאוד לעולם הזה. 

וגם אני חוזר ואומר שהקשר שלנו לעולם ולגוף זה לא רק שלילי אלא יש בזה יסוד טוב כי במציאות המקורית האדם אמור לחחבר את כל הרוחניות שלו לתוך הגוף ואהבת החיים והעולם היא לא שלילית בבסיס.

ג. אני לא חולק על הבסיס של האמירה שיש כאלה שמגזימים.

ד. לכל אלו שקובעים חגיגית שזה לא שכלי אלא רגשי, איני מסכים לדיכוטומיה הכאילו טרוויאלית בין התחומים

ומסתבר שעליתי על משתמש קיים שהוא לא אני אז שיניתי אותי לשנים שנים. עם "אחד אחד" הסליחה

אולי לנפטר יהיה הרבה יותר טוב, אבל העולם הפסיד נשמה טובה שהשפיעה ועזרה בעולם