פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 475)

אני לא אחת שנותנת ביקורת..

ואני לא אוהבת שנותנים ביקורת.. ובזה אני מקפידה כמה שזה לא ימצא ן בעיניי...

זה החיים שלו ואני לא יתערב..

אבל לדוגמא מישי שאלה אותי אם הייתי מסכימה שהיא תהיה בשבילי כך וכך ואם היא מתאימה לזה.

אז זה לא ביקורת זה עובדה...

אני חושבת שאנשים נפגעים מהערות כי זה כואב וזה משפיל, אני לא יודעת אם את עברת פעם מצב כזה אבל אני יכולה להגיד לך עד כמה זה משפיל ומוריד את הביטחון...

ובכל זאת האדם מביע את הרגשות שלו גם אם זה סתם מבט שתוקעים בו, כי זה לא נעים!!!

וזה טבעי להיפגע, וזה טבעי שהאדם מביע את הרגשות שלו, כי אם אף אחד לא יביע את הרגשות יהיה לנו עולם חסר רגישות כלפי האחר.

בקיצור, זה טבעי להיפגע, אפשר לומר שיש מצבים שזה אפילו מובן מאליו, פוגעים בך אתה מנסה להראות שלא נפגעת אבל באיזשהו מקום זה פוגע, זה מלווה אותך לכל החיים ואני זוכרת המון מקרים כמו שהבאת כאן, שקרו לי ממש ממש ממזמן וזה מלווה אותי לאורך כל החיים שלי.

פגעו בך- נפגעת!!!

מניסיון אישי.....

משתי התגובות שכן ענו

זה נשמע שאני נשמעת אחת שמעירה לכל דבר. ופוגעת.

אני באמת נראית ככה?

אם כן.

א. איך זה יכול להיות שזה כולםםםםםםםםםםםםםםם סתומרת חוץ מבודדים

ב. מה אפשר לעשות??? סתומרת אני לא שמה לב שזה ככה אני פשטוט רואה שאנשים מתעצבנים עליי על התגובה שלי או על ההבעת פנים שלי. כמעט בקבע. או מעירים. 

לצערי------

אז לא מצליחה להבין תפיתרון-----

הן**

זה שגמאני בעיקר יותר מוצאת שיחה עם 'גדולים' עם אנשים יותר גדולים ממני... נשמע לי יותר לוידעת איך להסביר את זה.

*לא* שישמע שאני רק עם היותר גדולים ומשאירה תגיל שלי לבד אני גם איתם הרבה והכל אבל יותר 'מרגישה בנוח'...

ותודה על התגובה;)

והבנתי לא כול מה שנכון אומרים ולמרות שאת אוהבת רק את האמת יש אנשים ורובם לא אוהבים שפונים אליהם בגישה כזאת ונפגעים ונכון שאין על זה הרבה שליטה. 

מעבר לזה שזו עבודת חיים שצריך לעבוד...

תזכרי תמיד!! פגיע במישהו זה דבר חמור!! מאוד!! וקשה מאוד לקבל על זה מחילה!! אולי אנשים שקרובים אלייך ומכירים את הסגנון הישיר שלך (לא בטוח!) עוד יכולים להחליק אבל אנשים אחרים יכולים ממש להפגע ולכן עדיף תמיד להגיד משהו שאת פחות מסכימה איתו (או אפילו בכלל לא...) כדי שלשומע יהיה נעים באוזן... מה לעשות שאנחנו דור חלש יותר ואנשים רגישים יותר ונפגעים ביתר קלות... ואני מדברת על עצמי כבנאדם רגיש שנפגע מאוד מהר...אז לי יש את העבודה שלי לנסות להפגע פחות ולך יש את העבודה שלך לנסות לחשוב מה זה שמולך היה רוצה לשמוע...לא קל אבל חשוב מאוד!!

וואי יצא יותר ארוך ממה שתכננתי...מקווה שהבנת למה התכוונתי...

בהצלחה!!

הגם שגם במניעים בלחיים אחרים יכולים להופיע בנוסף גם תסמינים שכאלו...

אשמח לענות על שאלתך:

"רגע. אז מה זה כל שאר הסיפורים ששלשת רבעי מהפורום מוצף בהם?"

כל הסיפורים האלו הם על בני אדם רגילים.

מה שמניע את כל ה"בלחיזם" הוא הטבע האנושי, כן כן, הטבע האנושי, עצם זה שאנחנו בני אדם.

מכיוון שכל מי שבפורום הזה הוא פשוט בן אדם, "קרוץ חומר", וכמו בן אדם יש לו מחשבות וכדו',  ולכן מושך את הבנאדם הזה דברים שהוא רואה וכדו', ולא מושך אותו עצם זה שהוא שומע על מישהי שהיא צדקת. 

אולי זה באמת נחמד שמישהי היא צדקת וכו' ושאפשר לבנות ביחד בית קדוש, אבל אנחנו בני אדם, ולכן אני חושב שהסיפורים שיש כאן בד"כ הם הלגטימים, הם המציאותיים.

ותמחל לי, אבל אני חושב שהדרך בה החלטת לסיים הייתה לא מתאימה, אם הייתה מסיים שכל הסיפור שכתבת הוא אכן דוגמא לשאיפה - שכוייח, אבל ברגע שעקצת את כל שאר הסיפורים של החבר'ה כאן ("בואו לא ננסה לכסות הכל בסיפורי יופי טופי"), את כל שאר ההתתמודדויות וההתלבטויות כאן- פיספסת את הנקודה..

זה באמת שאיפה חשובה, אבל חשוב לא לשכוח ולא לזלזל במציאות!

''ולכן אני חושב שהסיפורים שיש כאן בד"כ הם הלגטימים, הם המציאותיים.'' איך אפשר לתת לגיטימציה לדברים כאלה?! בני אדם רגילים מועדים ליפול, זה אומר שזה נכון ליפול?!

מובן שזה דחף טבעי (אולי התכוונת שזה לגיטמי שיש את זה), אבל אי אפשר לאשר אותו. ולהפך - כשאדם 'פורק' רגשות כאלו זה גורם להעצמה שלהם. ההתחלה של השחרור היא ההפנמה שהדבר הזה לא טוב. ןאז להתעסק במקום ברע, וזה יעלם מעצמו.

וזאת בדיוק הנקודה ש@נחמינ17 רוצה לומר- לא לכסות בסיפורי יופי טופי, כי זה מעצים את הבעיה ונותן לה אישור, זה לא זלזול במציאות אלא ניסיון להפוך אותה לטובה יותר.

בדיוק ככה! לגיטימי! בני אדם נופלים וקמים, ושוב נופלים ושוב קמים! ומתוך זה צומחים וגדלים ומתעצמים ופורחים!

וזה מדרש מפורש על הפסוק "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי." (מיכה ז, ח.)

"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי" אילולא שנפלתי לא קמתי, "כי אשב בחושך ה' אור לי", אלולא שישבתי בחושך לא היה אור לי." (ילקוט שמעוני, תהילים.)

המדרש אומר במפורש "לגיטימי והכרחי ליפול!" זה חלק מהתהליך!

פריקת התחושות היא חלק מתהליך ההבראה! זה מוריד מלב האדם את עומס המחשבות והקושי, זוהי הדרך הכי מתאימה והכי נכונה!

כתבת "וזה יעלם מעצמו", איך בדיוק?! קסם?... 

"דאגה בלב איש ישיחינה" ישחינה לאחר או ישיחנה מדעתו! (מסכת סנהדרין דף ק' עמ' ב'.)

זו בדיוק הדרך, לפרוק כאן, לקבל עצות, חיבוקים ולהתעודד. ואז להתאושש, לקום, ולהמשיך הלאה מלאי כוחות!

אבל אם ההתעסקות היא ב'סיפורי יופי טופי' - זה יגרום לנפילה עמוקה יותר. בגלל זה צריך להתעסק בטוב- והרע יעלם מעצמו - בגלל שהטוב יתפוס את מקומו. ד''ר מיכאל אבולעפיה מסביר שאאחנו נותנים את הגודל והמשקל לרע, בחשיבה עליו ובדיבור עליו.

ישחינה לאחר - כשהוא רוצה להיפטר מזה. לא להעצים את זה. כשהוא מרגיש שזה אכן המצב - שהוא לא כ'כ רוצה להשתחרר אז ישיחנה מדעתו - ואיך יעשה את זה? יתעסק בטוב (את העניינים האלו שמעתי מהרב שלי, אני לא ממציא מעצמי...)

אבל אף אחד לא אמר להישאר ב'סיפורי טופי יופי', ברור שצריך לדעת ליפול לקום להתאושש, להמשיך מלאי כוחות ועוצמות, זה כל העניין בזה.

כל הבלחיזם של היום מורכב לדעתי משאיפות אידאלים וגם מראה חיצוני הרבה פעמים אבל לראות את זה ממקום של קדושה זה נקודת מבט שונה ויפה בעיני

שקשה לנו בדור הזה לראות את זה ככה באמת!!האמירה שאני רוצה להתחתן פירושה אני רוצה להקים בית בישראל מתוך תורה וקדושה לא ברורה מאליו יש לנו עוד על מה לעבוד.. 

כל אדם שחי בעולם הזה, מהווה גילוי של אלוקות, סוג של קידוש השם, וזאת בלי קשר לכמה מצוות הוא עושה, וכמובן שככל שהחיים שלו הן ע"פ התורה זה הרבה יותר, אבל גם בלי זה, עצם החיים הם הופעת אלוקות בעולם. וכשאדם מת, יש חיסרון בזה.

ולכן אומרים קדיש על אדם שנפטר- שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה

ומה שחברה שלך אמרה זה גם נכון, שהצער הוא על זה שיחסר לנו. זהו רגש טבעי שחייבים לתת לו מקום.

וזה גם מדגיש את כבוד הנפטר, שאנחנו מראים שהוא היה חשוב לנו

אבדתי מישהו קרוב ואני לא הרגשתי כ"כ עצב ולכן באה לי השאלה הזאת (אולי אני חסומה רגשית או משהו)

אגב גם יש את הקטע שאנשים כ"כ מסתמכים על הרגע וזה מפתיע כשמישהו מת פתאום, למה אחרי הכל אנחנו עדיין מופתעים כ"כ? 

ברמות שאי אפשר לתאר!!

ברמה העקרונית והשכלית זה אולי נכון.

אבל אנחנו לא בנויים רק מעקרונות ושכל...

יש לנו נפש.

והנפש שלנו קשורה ומושפעת אל אנשים אחרים.

אז כשיש ח"ו פיגוע או תאונת דרכים- יש צער על חיים שנקטעו- על אנשים שהיו יכולים לעשות עוד הרבה בחייהם.

אבל גם כשאדם מבוגר נפטר- הוא היה אבא של...וסבא של...והנפש קשורה אליו. ועכשיו הוא איננו. אמנם זה טבעי אבל הנפש שלנו מגיבה גם לדברים טבעיים...אנחנו לא רובוט. היה סבא. עכשיו אין. יאללה ביי.

לאבא יש משנעות מאוד גדולה עבור כל אחד.

לאמא יש משמעות גדולה.

כנ"ל לגבי כל השאר. וכשזה הולך מאיתנו אז זה מטלטל את הנפש שלנו.

לא סתם יש קטגוריה מיוחדת בתורה של "יתום ואלמנה". יתום ואלמנה זה יכול להיות לא פשוט בכלל. 

ילד שהתייתם- זה שריטה בנפש לכל החיים.

וגם אנשים מבוגרים שההורים שלהם נפטרים עוברים טלטלה.

את רוצה תושבה שכלית למה עצובים כשמישהו מת?

אין שום סיבה להיות עצובים.

הוא השלים את תפקידו בעולם, הנשמה שלו חזרה למקורה, אין לו יותר סבל.

אבל אנשים כן עצובים, נכון?

אז הסברתי לך למה. 

יש לנו נפש שפועלת בנו.  

ולמה אנחנו עצובים? 

כי אנחנו בני אדם.

אדם הולך אנחנו עצובים. 

נגיד חברה שלך עוברת אולפנה או שאת עוברת מוסד את לא עצובה על זה שעברת ועזבת את החברות? שהיא עזבה אותך?

כן? למה?

רק שאת יודעת שאותה תוכלי לפגוש מתישהו ואותו אדם לא..

שלב יותר מאוחר לפי הרמח"ל. 

אנחנו עצובים כי אנחנו אנוכיים.

ת'כלס אם נרד לעומק העניין נגלה שאנחנו לא עצובים כי באסה לו שהוא מת, אולי אכפת לנו גם מזה שהוא א יגיע לגיל חמש אבל בתוך תוכינו אכפת לנו מהחיסרון שלנו, אנחנו עצובים כי אנחנו רוצים לראות אותו, כי עכשיו הוא חסר לנו וגם אם עכשיו הכי טוב לו במקום שהוא הגיע אליו אחרי שמת אז עדיין אנחנו נהיה עצובים.

וזה לא רע בעיני, זה הטבע, אנחנו עצובים על דברים שאיבדנו ואם לא ניתן מקום לעצב הזה אז יהיה לנו יותר רע ואם לנו רע ובהנחה שיעודו של האדם היא לעשות טוב אז מכאן נובע שלא נשלים את יעודינו.

מ.ש.ל

אנוכיות זו מילה קשה יותר ואם ככה אז צריך להמציא מילה אחרת לזה שאתה חושב רק על עצמך.

כשמישהו מת אתה חושב על עצמך. בעיקר על עצמך.

כשמישהו מת רוב הכאב הוא על זה שעכשיו הוא חסר לנו, לעצמו הוא לא חסר, לו (אם אנחנו מאמינים בדבר אמיתי) טוב עכשיו אז אין לו סיבה להיות עצוב ולכן כביכול אנחנו אמורים לשמוח בשבילו, כמו שאמרת למה לבכות כי נכשלנו במבחן, בוא נשמח שהוא הצליח.

אבל זה לא הגיוני לשמוח כשמישהו שאתה אוהב מאוד מת.

כל הסיפור הזה נשמע לי הרבה יותר מסובך מלהגדיר אותו במילה או משפט.

צודק, אנוכיות זו לא המילה המדויקת.

לא רע ולא אמרתי שזה רע.

זה דבר נכון לכאוב על המת.

אם זה היה רע להיות עצוב שמישהו מת לא היינו יושבים שבעה.

אבל לכל עצב צריך לשים גבול, לכן בשלב מסויים נגמרת השבעה

שקיבלת כמה תשובות פה

אבל
כתבת בסוף שאלה קצת מוסתרת

למה לא לקרב את הסוף?

שאלה ששאלתי את עצמי בעבר - ויש לי תשובה

לא פשוטה, אבל מצריכה הרבה מחשבה

העולם הזה פרוזדור לעולם הבא

אז על מנת לצבור עוד זכויות לעולם הבא, צריך להיות יותר בעולם הזה

בנוסף - אסור לנו לגרום לעצמנו אפילו למות, אפילו לקרב את הקץ\

כמו שאסור לסגור עינים של אדם מת כי זה עוד שלב במיתה. ומי שעושה אתזה רוצח

אז גם (תיאורטית) כל אחד שעושה דברים בכוונה כדי למות הוא על גדר מתאבד (בעיקר בצורה מחשבתית, כי סוף כל סוף - זה לא בדיוק להרוג)

ו..תחשבי עלזה..

"וחי בהם"

זה שונה

נגיד סבא של חברה שלי נפטר בפתאומיות ואתמול(ארבעה חודשים אחרי)

היא סיפרה לנו שהיא חלמה עליו משהו ופתאום היא התחילה לבכות 

ואמרה שהיא מתגעגעת אליו וזה פשוט היה עצוב שכולנו התחלנו לבכות איתה.

אנחנו לא בוכים בדרך כלל על זה שהוא הלך אלא יותר על זה שאנחנו נשארנו פה בלעדיו(לדעתי)

כאשר מדובר באדם שמת בטרם זמנו.

תמיד זה עצוב אבל יש משהו בזה שנגיד הורים שוכלים ילד או אנשים מאבדים אנשים קרובים לא בשיבה טובה שזה מנוגד לטבע. וזה כאילו משהו נשבר בחיים. בטבע של העולם

במקום לבכות שהוא לא פה תגידו תודה שזכיתם והיתם איתו

למה מצטערים???

כי זהו, נפגוש את הבנאדם הזה שנפטר אחרי ה-120 שלנו, ויש געגועים אליו..

זה נורא גבורה לומר שזה מה שה' רצה אז אנחנו לא יכולים להצטער..

אבל עכשיו אנחנו לא במקום הזה של לקבל הכל כמובן מאליו..

אנחנו אנשים שבטבעיות שלנו הרבה יותר קל לנו להיות עצובים מאשר שמחים..

אז ברור שבטבעיות יהיה לנו קשה שהאדם הזה נפטר ופחות נשמח שטוב לו..

כי... לנו קשה!!

א. מה זה "איך שמצטערים" יש 1000 סוגי תגובות ואכן ברור שיש כאלה שמגזימים ל2 הכיוונים ויש מי שמגיב בצורה בריאה. חז"ל קבעו דברים ברורים: "אל תבכו למת ואל תנודו לו אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני" 

ב. המוות הוא דבר מזעזע גם כי בעיקרון הוא תופעה חולנית. המוות נגזר על האדם בעקבות החטא ולכן זה טבעי שזה משהו שאנחנו לא מקבלים.

חוץ מזה זה הרס של כל מה שאנו מכירים ותלויים בו. האדם שמח ונהנה ומרגיש שהו אפועל בכל מיני מושורים ופתאום הכל מתפורר. זה מפחיד. נכון שבאופן אידילי אנחנו צריכים להיות קשורים רק לדברים רוחניים ואז הניתוק שלנו מהגוף זה כלשון חז"ל "כמישקל ביניתא מחלבא" אבל בפועל זה לא כך ואנחנו בדרך כלל קשורים מאוד לעולם הזה. 

וגם אני חוזר ואומר שהקשר שלנו לעולם ולגוף זה לא רק שלילי אלא יש בזה יסוד טוב כי במציאות המקורית האדם אמור לחחבר את כל הרוחניות שלו לתוך הגוף ואהבת החיים והעולם היא לא שלילית בבסיס.

ג. אני לא חולק על הבסיס של האמירה שיש כאלה שמגזימים.

ד. לכל אלו שקובעים חגיגית שזה לא שכלי אלא רגשי, איני מסכים לדיכוטומיה הכאילו טרוויאלית בין התחומים

ומסתבר שעליתי על משתמש קיים שהוא לא אני אז שיניתי אותי לשנים שנים. עם "אחד אחד" הסליחה

אולי לנפטר יהיה הרבה יותר טוב, אבל העולם הפסיד נשמה טובה שהשפיעה ועזרה בעולם

לפעמים זה באמת סתם כי מישהו התחיל והשאר זורמים. ולפעמים גבלל דבר שלצד אחד נראה סיבה ולצד השני לא...

לפותחת- אם מרגיש לך בנוח אולי כדאי לשאול מה יש ומה קרה פתאום, להגיד שזה לא נעים.

אבל אני ספציפית לא בדיוק הכתובת הכי נכונה ומדוייקת לשאלות שכאלו- אז אנשים אחרים מוזמנים לחוות דעתם בשמחה

-אז אני פשוט מתעלמת בד"כ, ואם זה כבר ממש מוגזם אז אומרת ומסבירה להם בצורה שיבינו שאן לזה יותר מקום!!

ואם זה משו אישי כזה, ואני רואה שזה מעצבים, ובכוונה, אז לא הייתי מחזירה/ מגיבה באותה צורה, והייתי מנסה לבדוק מה עשיתי שגרם לזה, ולטפל בזה...

ולפעמים אנשים מציקים בלי קשר אליך... כאילו שהם עייפים/ מתוסכלים/ עצבניים וכו'.. ופשוט לא כ"כ שמים לב למה שהם עושים- וזה יוצא עלייך...( אבל בד"כ זה לא בתדירות גבוהה, ואם כן אז צריך לטפל בזה...)

אולי את מרגישה נחתית?

זה קורה להרבה אנשים.

פשוט את צריכה להתחיל כן להפנים את זה שאוהבים אותך וזה באמת יעזור לך!

בהצלחה!!!

אבל נראה לי שאני גאוותנית, לא חסר לי ביטחון עצמי, אבל כמו שטוווליי אמרה הקשר שלי עם אנשים קרובים לא משו...

אני מלא פעמים מרגישה כשאנשים מחמיאים לי שזה סתם והם לא באמת מתכוונים לזה למרות שאני בפנים כן מעריכה את עצמי (נראלי)

לא קשורה לפורום, אבל הכותרת הזכירה לי אותי

ואז כשנכנסתי בכלל קראתי את מה שאני הייתי יכולה לכתוב לפני כמה שנים

ומה שעזר לי זה תרגיל שנתנו לי:

כל יום(!!) תקדישי חמש דקות לעצמך

שבי בחדר, תסתכלי במראה ותהיי עסוקה בלאהוב את עצמך

את יכולה להתבונן בעצמך לראות כמה את יפה ולמלא את עצמך במחשבות חיוביות על עצמך

את יכולה לדבר אל עצמך ולומר לעצמך כמה את מוצלחת בזמן שאת מסתכלת לעצמך בעיניים

אחרי התמדה של שבועיים- שלוש כבר תראי שזה משפיע

אגב תעצרי את זה בזמן לפני שזה הופך לנרקיסיזם.. 

מקווה שעזרתי

ומה הזוי;)?

רק לחברה טובה ביותר 

שרק לאיזה 5-7 בנות שאת באמת מרגישה קשורה אליהן.

שלבנים זה בעיה יותר מלבנות, כי גם נשים משחקות, וגם המשחק בעייתי, ולפעמים יש דברים ממש לא צנועים, אז תחשוב על זה...

ועוד בן ישיבה...

אפשר למצוא הצגות שבהם מציגים דברים ראויים,

ומה שאני בא בעיקר לברר זה אם אפשר לעשות את זה בתור יחיד או שחייבים קבוצה מהבית ספר,

אז בכל זאת מי שיש לו קצת מידע בעניין אני אשמח..

והם לא רואים הצגות לא ראויות... זה אפשרי אם מתאמצים

פליז תני לי פירוט מה עושים וכאלו, אני מה זה רוצה לעשות את זה.. 

אפשר פירוט?..

טנקס

(לא יודעת אם הן רוצות אאוטינג..)

כמו שהוא גם אמר..

רוב הבייביסיטר שלי הם כשהילדים ישנים....

דווקא אז אלו השעות הכי שקטות....

כמובן בודקים מדיי פעם שהכל בסדר עם הילדים, ואז את חופשיה לגמרי....

זה הזמן שלך עם עצמך, אז את יכולה לעשות מה שאת רוצה וצריכה....

דווקא שהילדים ישנים הכי קל לשות עליהם בייביסיטר...

אני פעם נתקעתי בביביסיטר עד 12 וחצי בלילהה!! וכמו משוגעת לא הבאתי כלום, לא אוכל, לא ספרים...

ישבתי עם עצמי וחשבתי, ונרדמתי.. אז לא ללמוד ממני

מומלץ להכין שיעורים, לקרוא ספר וכדומה...  אין כמו ביביסיטר ליילי, זה זמן שקט וחביב כזה, אז באמת כמו שאמרו תעשי מה שאת אוהבתת וכמובן שיהיה בשקטט

בהצלחהה

זה הקטע הכי כיף בביביסיטר..

אפשר פשוט לחפש נושא שמעניין אותך כאן. רק להיזהר לא להרדם באמצע...

סתומרת אני אישית לא. אבל אמא שלי היתה חברה ממש טובה שלה...

ובחודש האחרון דיברו יותר מפעמיים...

וידעתי כמעט כל עידכון והפצצתי למליון אנשים תהילים-שדאגתי שגם הם יפיצו...

גם 20 דק לפני שהודיעו שלחתי לכמה וכמה חברות להגיד עכשיו קריטייי

ופתאום----אני מנסה לברר מה שלומה

ואפחד פתאום לא עונה

לא אמא לא חברות לא כלום.ידברו על כל הנושאים אבל על זה כאילו לא קראו...

את כל המשפטים האלה גמאני ידעתי לעודד ולנחם.

עד שזה מגיע באישי.

ברגש והלב חסר קליטה לא קולט לא מצליח להבין.

כמובן שאנחנו יודעים ויש אמונה.

וישר כוח על היעוץ.

מה זה קשור החברות לאלה שאוהבות/לא אוהבות את האולפנה? אולי תנסי שהם לא ידעו אם את אוהבת, כי זה באמת לא ככ חשוב... גם את תנסי להתחבר בלי קשר למה שהם חושבות על האולפנה. האישיות חשובה..

זה לא שאני לא יהיה חברה של מישהי כי היא לא אוהבת את האולפנה עצמה..

לא לאהוב את האןולפנה זה אומר לא לאהוב את השכבה, את הבנות בכיתה, את הפעילויות..

בס"ד

קודם כל תבני את הקומה של היציבות- של השלמות עם עצמך ועם מי שאת.

תאמיני בזה שאת טובה, איכותית ומעניינת ומיוחדת כמו כל אחת אחרת. את לא פחות.

גם אם לא מצאת עדיין חברות, זה לא מוריד מערכך!

את לא פחות טובה כי אין לך חברות, כי הטוב שלך לא תלוי בבנות אחרות!

הוא קיים ועומד מעצם קיומך, מקיום הנשמה שלך, מזה שה' בוחר בכל רגע ורגע להפיח בך חיים ולקיים אותך!

המלצה - לקחת מחברת , שתהיה לך מחברת "הטוב שבי." וכל יום תרשמי 3 דברים טובים שעשית היום \ שאת טובה בהם. גם דברים שנראים קטנים כמו - הרמתי לחברה את המחק שנפל לה..

זה יכול לתת לאדם שיקוף של מי שהוא, להראות לו את הדברים הטובים שבו שלפעמים נעלמים מהעיניים..

כך תוכלי לגשת לכיתה, להסתכל עליהן ולהרגיש- אני ראויה! אני טובה ואיכותית ואין סיבה שבנות לא ירצו להיות חברות שלי..וגם אם לא, גם אם אני עדיין בלי חברות טובות, אני עדיין תותחית,אני לא פחות שווה!! 

יש מישהי שאת רוצה להיות חברה שלה ? אפילו הזאת הכי מקובלת, שאולי נראה שאין סיכוי שהיא תרצה להיות חברה שלי.. אל תפחדי, תקחי כוחות ותנסי להתחבר אליה..אין סיבה שהיא לא תרצה, כי כמו שאמרנו את שווה ומעניינת, בדוק היא תרצה! תבואי עם כתפיים מורמות והערכה עצמית גבוהה..שדר של ביטחון.

את יכולה לנסות לשאול אותה דברים טכניים ולאט לאט לדבר על עוד דברים..

העיקר לדעתי - לאהוב את עצמי בכל מצב. גם כשאני לבד וגם כשאני עם חברות, אני אוהבת את עצמי. עם חברות או בלי חברות - זה לא משנה. הרי האישיות שלי והטוב שבי לא ישתנה בין כה וכה..

בע"ה שתהיה לך סיעתא דשמיא והצלחה רבה בהכל, ובפרט בעניין הזה..