פורום ריק ומוסתר (עמוד 865)

לא יודעת כבר.אוף לא יודעת.

 

אתמול כתבתי משהו,שקשור לזה.

 

הוא הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם.

הוא היחיד שגורם לי לחייך כל בוקר.למרות שכבר לא

מאחורי הביקתה ההיא - את היית 

מורטת שערה בעצב 

שערה גדולה - כמו חנית

טבולה בדם שבגרב

 

היססת לרגע הסתכלת לצדדים

בודקת אם הוא נמצא שם באופק

אבל זה היה רק את ואלוהים

והוא שתק בשתיקה של עומק

 

אז נשארת לבד שם - במקום האפור ההוא,

מנסה למצוא לך מסתור,

נלחמת בכל התוהו ובוהו - 

גם בעוז רוחו של הכפור.

 

היתי כותב כמה מילים על חופש,

היתי כותב גם על חירות,

אך ידי העלתה לה עובש,

והלב פועם כך בתמידות.

 

רע
אאעעהההה


או במילה אחת
זוועה

ישר כשאני נכנסת לכיתה-

"מה..? את לא איתנו.."

 

בחייאת מה.

הרגע נכנסתי, תני לנשום.

 

זה היה בדיוק אחרי שדיברתי עם ההיא.

היא אמרה לי שהיא כבר רואה אותי שם.

 

פיכ פיכ.

אל תפתחי פה לשטן.

 

זה היה ממש ממש לא חכם מצידה להגיד אתזה.

זה הלחיץ אותי מדי. מדי.

 

 

בבוקר דיברתי איתה,

ואז המורה כעסה עליי שלא הייתי בשיעור.

 

 

היא מאמוש.

אבל..

לא יודעת.

 

עדכנתי אותה בהכל.

 

 

 

אמרתי משהו על יום שני הבא.

היא שאלה מה יש לי ביום שני הבא.

 

אמרתי שלא עכשיו ולא נתחיל מהסוף.

שנשב נדבר נורמלי.

 

 

אח"כ באמצע השיעור היא שואלת אותי שוב.

בחייאת, ברור שאני גם אתחיל לדבר עכשיו באמצע שיעור כשכולן בכיתה. ברור. סתומה.

 

 

נדבר מתישהו.

מתישהו זה יקרה.

 

עד אז היא סתם לחוצה ודואגת ולא מבינה כלום.

כאילו שגם אז היא תבין משהו.

 

 

יום ייחודי.

הותשתי.

 

 

ושוב, בהפסקה.

זה לא הגיוני! זה פשוט לא הגיוני.

בחייאת, מה את רוצה שאני אגיד לך.

 

 

ואז אמרתי עוד משפט בשקט.

נראה לי שהיא לא שמעה.

יופי.

 

 

ילדה חמודית.

פף.

 

 

 

והמורה.

והבנות.

והמדריכות.

 

 

חפירותחפירותחפירות.

 

 

מהשלומךואיפההייתכלכךהרבהזמןוהתגעגענואלייךויאוזהמרגישחודשיםואופתישאריקצת

ודייייי חפרתן.

 

 

הבנו.

 

 

 

לא רוצה לבוא מחר.

אבל עדיף מלהיות בבית.

ויש מבחן אז חייבים לבוא.

מבחן שנקבל בו אפס כי לא היינו בשיעורים ולא נצליח ללמוד אליו. כיפ.

 

 

 

 

 

(מזל שעוד יש אנשות טובות בעולם

שלא נותנות לי ליפול

איכשהו הייתי יחסית רגועה היום,

[אולי סתם הדחקתי]

אבל זה עשה לי טוב לדבר איתה אתמול ואיתה היום.

 

[וגם זה אתמול.

הלוואי שהיא תבין כמה זה עשה לי טוב.]

 

נשמות שהן.

 

אמן שיישארו איתי תמיד.)

 

 

 

אני רוצה לישון.

שלחתי לה תמונה מהערפל.
היא אמרה שזה יפה מאוד,
כאילו זה רק אני בעולם.
אבל זה לא היה כאילו
וזה לא היה יפה.

משהו רוצה אור.

משהו זועק לשחרור אמיתי מכל הכבלים,
מכל המבטים האסורים,
מכל המחשבות המאפילות על אדמת הנפש,
מכל המגעים שהזרימו זרמי אש וחשמל,
מוטטו קירות ועוגנים,
מותירים שבילים שרופים, חרוכים בשדה ליבי.
ולהם צורות ואותיות וצלילים...
ומשהו עמוק שמתבונן בעיניים
מאיים להצמית
להשחית
כל חלקה טובה שעלה בה זרע
וניצן מלבלב
וסוד קיום
ברואים.

ולו מלא עיניים...
וכל עיניו מביטות בי
מאשימות
מפלילות
חורצות
חודרות

פגיעות

ואני-
בפניהן כלי
ריק
נאד נפוח
דקור
כד חרס
שבור

מחפש ברסיסי שבריו
להכיל,
אולי מעט
שבבי אור
לנצור.

משהו מתחיל להתעורר

אולי זה החרטה

אולי זה הגעגוע

אולי זה החוסר שנהיה פתאום

הבנה שיש טעות

 

 

ואולי..?

 

 

סתם מפתחת ציפיות

האכזבה הזאת תשאיר צלקת לכל החיים

הורסת

חבל שאחר כך יהיה כואב

לפחות יש דמעות שישטפו את הכל

 

ואולי..?

 

 

הלוואי

לפעמים השקט הוא אלים.

ובכי.

כמה בכי.

וואו.

 

וואו

 

כאילו, מה אפשר לעשות?

 

 

אני אתחיל היום, מקווה

לא שואלים,
מקבלים.
ככה זה כשחסרות נקודות הטעם, הנקודות והקווים המטעימים, הם אמנם רק נקודות סדורות וקווים, אך הם נותני פשר משמעות וחיים לאותיות חשופות שנדמה שהתקרבו עצם אל עצמה מפחד הצינה המקררת. המפוררת הקשרים וחיבורים פנימיים ביניהן.
וכמוהן, כך בנפש, בליל אותיות קבוצות, נטולות טעם. נטולות ניקוד מדייק.

כי כשבאת אלי

עם העיניים שלך,

וכיווץ מעל הגבות

הבנתי

שזהו,

לא תחזור למה שהיה.

נהייה לשנינו ריק.

חלל בפנים.

ריק ומפוצץ.

הזוי לי מדי.

 

 

אני עייפה מדי מכדי לעכל.

 

מתישהו זה יקרה.

 

 

שני הבא.

 

 

(אני מפחדת מזה.

נורא נורא נורא.

 

"אין מנוס. חייבים חייבים. אחרת איך תחיי?"

 

פיכ.

 

 

לעזאזל, אנשים לא מבינים את הפחד הזה.)

 

 

 

קיבלתי החלטה. לחכות.

 

 

זה ידרוש ממני.

המון.

 

 

להחזיק להחזיק להחזיק.

 

 

 

וואי.

 

 

מחר אולפנה.

סופית.

 

אם נקום בבוקר.

 

וחפירות של חברות ושל מורות.

 

אין לנו כח לזה.

 

בכלל, האמת.

 

 

מן הסתם היא תרצה שאני אסביר לה.

וואי.

לא יודעת אם יהיה לי כח.

בכ"מ היא לא תבין כלום, נראה לי אין טעם.

 

 

יאו השם.

 

 

 

תעזור.

 

 

 

אני חייבת המון עזרה בשבוע הזה. ובכלל.

 

אני צריכה המוני כוחות.

 

 

אני צריכה להתאפק כדי שלא ישימו אותי בהשגחה.

איכ השגחה.

 

 

ואולי אולי,

מיון.

 

"אז תלכי כבר לבקר את חברה שלך!"

 

פיכ.

 

 

נבקר אותה מחר באולפנה אם נבוא ואם היא תהיה גם ואם נראה אותה.

ואולי אולי נספר לה את הסרט הזה שאנחנו נמצאים בו.

 

 

היא לא תאמין שהגעתי לזה.

בוודאות.

 

 

 

היא אמרה שהיא תתקשר בערב.

נספר לה.

אני צריכה שהיא תרגיע אותי. שתעזור.

אני מפחדת. ממש ממש ממש.

אוקיי?

אופ.

 

 

 

רציתי לבכות שם.

ועצרתי את הדמעות.

כשיצאנו הלכתי לשירותים וניגבתי אותן.

 

 

לא רוצה לבכות מולם.

 

 

 

אבל עכשיו אני חייבת לשחרר את זה ואין.

 

פף.

 

 

אוי השם.

 

 

אני פשוט לא מאמינה שזה קרה.

שהגעתי לזה.

 

לא מעכלת.

לא רוצה את זה.

לא מתאים לי.

מפחיד לי. מפחיד.

הוצפתי יותר מידי.

למה למה למה.

אוף.

 

יהיה טוב בכלל?

אמור להיות.

 

אבלאבל.

 

נסתום פה.

ואז ה' ייתן כח לקום. לעשות תשובה. להתאפס.


מתגעגעת..אוי כמה מתגעגעת

.
מתי אלמד לשנוא נכון

אני לא מאלה שמתפללים בפרהסיה,
מעריכה מאוד, אבל לא.

ועכשיו כן, מאוד
אני צריכה עזרה,
ניסיתי לבד
עודני מנסה

אני מתלבטת על המשפט הבא
על השורה הזו
כן, בדיוק
לא יודעת איך מתנסחים ככה.

הלוואי

ככה, טוב?

 

 

כבר לא רוצה אולפנה מחר.

 

 

 

חוסר וודאות זה נוראי. אוקיי?

אני שונאת אתכם כי ככה.

 

 

 

שבת הייתה נוראית.

 

בערב עוד איכשהו הייתי קצת עם כולם.

ואז דפיקות. 

שיט שכחתי שיש עונג שבת ושאני צריכה לעלות למיטה כדי שלא יבואו לאסוף אותי.

 

איכשהו נפנפתי אותה.

גם הייתי עם פיג'מה אז הייתה לי סיבה.

 

ויצא לי משפט כזה

"אני לא רוצה..."

סתומה למה אמרתי את זה.

 

 

"פעם הבאה את באה, דיר באלק! אני בונה עלייך!"

 

קפצי לי.

 

 

 

 

מחר ב11.

פףף.

 

 

הגיוני שאני פשוט לא אקום.

אין לי כח.

 

 

 

טאטע מה הולך פה.

 

היא אמרה לי שאני אתקשר ואשלח הודעות ואפילו להתקשר ולנתק ולשלוח הודעות ריקות ומה שבאלי ואפילו באמצע הלילה.

חיה בסרטים.

 

היא קורעת אבל חיבסית בקטע מלחיץ.

 

שכחתי שיש דברים שאסור להגיד לה.

 

 

 

אין לי כח לראות אנשים מחר.

 

אופ.

תקלטו.

תבינו כבר.

 

 

 

 

מזל שעוד נשארו קצת אנשים חמודים בעולם האכזר והמגעיל והאיכ הזה.

 

 

 

אני שוקלת מתישהו לברוח.

זה לא שיקול שיגרום למעשה,

כי אני בכ"ז עדיין חלשה נורא.

 

 

אבל נמאס.

 

 

 

 

 

אסור לדבר איתי ולהתקרב אליי.

תתרחקו אנשים.

לטובתכם.

סימן שהוא קיים.

אנשים טובים מסביבה תמיד דאגו להרחיק אותה מהכאב, להגיד לה ילדונת תראי כמה את יפה, כמה את אהובה, כמה את מיוחדת, כמה את

(כמה את כמה את כמה את שוקלת)

הילדונת זוכרת את הפעם הראשונה שהיא פגשה את התחושה הזאת, בבגד הגוף הצמוד של הבלט, זה עם הפס הכסוף לאורכו
הוא לא היה יפה עליה, שם מול המראה והילדונת, שהיתה אז קצת לפני בת מצווה, הבינה שאין לה מבנה גוף של דחליל
אז בסדר, היא הבינה. אמא עשתה כמה תיקונים הגביהה את קו המותן ושינתה את הגזרה, והגוף של הילדונת חזר להיות מחובק בתוך הבגד והיא חזרה לחייך
חצי שנה אחר כך היא עזבה את הבלט, כי כיתה ז' כבר היתה עמוסה יותר ובנינו, היא גם ככה לא במידות של ברבי דקיקה.

הילדונת הפכה לנערה, הגוף שלה צמח גדל והתפתח ואיתו גם חוסר שביעות הרצון. היא לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל להיות ככה, המדידות האלה מול המראה, להכניס את הבטן עמוק כמה שאפשר וללכת ברחוב ולהסתכל כמה כולם רזים יותר ממך
היו לה כמה שבועות של חזרה אובססיבית למשקל בכל ערב, בכל בוקר ואחרי כל ארוחה
היא מעולם לא היתה שמנה, אבל הספרות שעל המשקל תמיד איימו לשבור אותה, או אותו, או אולי את שניהם ביחד


בסוף כיתה ח' היא החליטה שנמאס לה, שדי. היא הלכה לדיטאנית, שעם הרבה כוונות טובות וחיוכים בנתה לה תפריט. עברו שבועיים שלושה וחודשיים, המשקל רק עלה (במאתיים גרם, אבל היא סופרת) והכסף ירד, ואיתו ירדה מהפרק הדיטאנית.

היתה להם שיחה עם היועצת שקד, שקד סיפרה להם שהיא סבלה מאנורקסיה
שקד סיפרה שהיא היתה אוכלת ארבעה בורקסים ואז צמה יומיים שלמים, שקד סיפרה שהיא הגיעה למשקל שלושים וחמש
הילדונת שכבר נערה החליטה לנסות, הילדונת שכבר נערה החליטה לצום וגילתה עד כמה קשה לא לאכול
היא ירדה שני קילו. היא ירדה שני קילו, החיוך מול המראה עלה ושמחת החיים שלה ירדה

ואז הדימוי העצמי צנח שוב, והיא אכלה יותר מידי והמצפון שלה הציק לה
ילדה מטומטמת, למה אכלת למה למה למה
היא לא הצליחה לרדת עוד, היא לא הצליחה לאהוב את המספר שעל המשקל, גם כשהוא היה בסדר
אנשים סביב הנערה אמרו לה שהיא יפה שהיא טובה שהיא רזה, אבל למי אכפת מאנשים כשבסוף היום המספרים על לוח זכוכית גורמים לה לבכות

כולם רק הזהירו אותה מהפרעות אכילה, מאנורקסיה, אף אחד לא אמר לה מעולם עד כמה זה קשה

מה אני אגיד לך.

פשוט נמאס לי.

וכואב לי,כואב לי ממש.

 

הצלחת פשוט לגרום לי לשכוח מה זה לבד.

 

יופי לך,חודשיים שהיה לך טוב.לנו.

ואז מה?

זהו,לא יודעת למה כל כך נקשרתי אליך.

 

אולי כי למרות שטוב לי השנה, 

הגעת,וסוף סוף היתה תקופה טובה.אחרי שנים שלא היתה.

 

 

ואז לא יודעת,החלטת להפסיק.

יש לך סיבה.אולי אפילו סיבה טובה.

 

אבל אם באמת הייתי חשובה לך מספיק,היית מוצא משהו לעשות.

 

אני לא מאשימה אותך.וגם לא את עצמי.

רק שואלת את עצמי,למה?

למה אני עדין נותנת לעצמי להיפגע ממך.

 

למה כל הודעה שלך עדין נכנסת לי ללב.

 

למה אנחנו לא נפרדים כבר.