פורום ריק ומוסתר (עמוד 866)

פתאום אתמול קלטתי...

 

3 שנים..?

אשכרה.

 

גם אם לא תמיד ידעתי בוודאות.

 

 

נמאס לי מהמצב העכשווי.

 

 

 

ולעזאזל כל העולם, הם לא מבינים כלום.

 

 

 

אני צריכה לדבר עם יעל.

 

 

 

אין לי כח לשבת הזאת.

איכ.

 

 

 

פיכסה כל העניין הזה.

 

 

חפירות של אנשים שלא מבינים זה איכ של דבר. תדעו.

 

 

 

להסתיר זה קשה.

כאילו גם מצליחים.

 

 

 

 

תאשפזו אותי וזהו. אני לא מבינה.

(הבנתי פתאום ששרטתי את עצמי עמוק ואפילו לא ידעתי, הפחד לגשת לאנשים אחרים, ובמיוחד כשהם ניגשים אליי. ואני לא אשתמש בביטויים של הדור הזה.
הוא הפחיד אותי כל כך, עמוק עמוק בפנים. עניתי בלי בושה והצהרתי על חבר דמיוני, לא, לא בכיתי כשאמרתי אך בכל זאת הוא לא האמין, למרות שלי אין אישית (לא דתית) בעיה עם בני דודים. כשירדתי מהטרמפ רציתי חיבוק. של שמיכה.
ומאי נפקא מינה? אין נפקא מינה.
בעצם, אולי שהלב צריך לנסות להשתחרר.
כן. ושוב זה מתקשר לביטחון.
איפה את כשצריך אותך)

המצב הזה הוא פשוט כלכך מתסכל והזוי וגרוע.

מזל שיש עוד אנשים שמבינים כמה זה מתסכל.

 

איך מסבירים לבן אדם משהו אם ניסינו כבר להסביר לו כבר כמה פעמים, כל פעם בדרך אחרת, והוא לא הבין כלום?

 

נמאס לנו מהמצב הזה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה מתי ואיך ואם בכלל.

 

מחר שישי. שישי זה יום קצר ועמוס. שלא ידוע אם יכולים לקרות בו דברים.

 

ואז שבת. שבת זה זוועה.

 

ואז ראשון.

המ, מה זה אומר?

 

אנחנו לא הצלחנו להבין אם יהיה לנו מותר לבוא ללימודים בראשון.

הלוואי שכן. אנחנו משתגעים בבית כבר.

ואין לנו כבר תשובות לכל המתעניינים והדאגנים למיניהם.

 

 

לדבר

לצרוח

לשתוק

לרצוח

את עצמי בשקט.

 

להיות

לצנוח

לבכות

לברוח

אל מקום בו הלב שותת.

 

לאבד

את עצמי

מדעת.

לדעת

שאני

צרעת.

 

לצעוק

לעזרה

ולקבל

חזרה

לפרצוף.

 

את כל

מה שהעזתי

וניסיתי

רציתי

לעוף.

 

כי כבר אין

יותר כלום

והכל פה

עלום

ואני רק רציתי

לדעת.

 

שיש אולי

עוד סיכוי

וגם לב

שחצוי

יתאחה ויוכל גם

לגעת.

 

סיפור של

אדם

של ילדה

וגם נער

והכל פה עוד

לא נשלם.

 

ואם יש עוד

אחד

שאצלו כבר

שלם

שיבוא וייתן

קצת יחס

הולם.

 

משהו קטן

ככה בלתי

נראה

שייגע ויראה

שעוד יש

כאן פלא.

 

 

 

(ולהיות המומים ממה שכתבנו הרגע ולכתוב בכל זאת.

קטע.)

כשנמאס לכתוב בחרוזים. ומסגרתית. אז זהו?
ושורף שורף שורף שורף שורף. ועד קצת שורף ואין לך בכלל מושג מה קורה ואפילו להשליך את עצמך על ה' אתה כבר לא  יכול מרוב שאתה לא יכול. כלום. לא יכול כלום.
מרגיש ריק. ריקנות. אין אין אין. אין תקווה אין סיכוי לזה. זה הכל היה סתם? זה הכל היה סתם? ואמונה מניין ולגייס כוחות ונראה לך שזה סתם. כואב. כאב. 
וכמה נשרטתי. זה שורט. שתדעו לכם. שתדעו לכן. שוב לא אהיה אותו דבר.
סדקים. שריטות. חורים בלב. יש לב? היה. כנראה. והלב כואב. צועק. שורף לו. הוא מרגיש הכל ולא מרגיש כלום במקביל. והניגודיות הזאת. ה(חוסר) חיבור הזה קורע אותו. לגזרים. ולא כמו ים סוף. הוא נעשה לנד אחד. נשאר אחד. לבד. לא שלם. אחד שבור.
אבל לא הלב השבור מהמשפט. ממש לא. הזה השבור באמת שהוא לא יותר שלם מהשלם. וסליחה על ההתפייטות. ההתפוצצות. הפריקה.
חוסר האונים. בצעקה. לא יכול ללמוד כלום. לא יכול לחשוב. אין אין אין עוד מלבדי. יש רק אני. ואני? כן בכלל לא אני.
לא יודע כלום. ורחוק מהתכלית של הלא נדע. ה' תסמן. תתגלה. תופיע. ממקומך. בתוכי. בנו. כאן. תראה לנו סימן.
ואולי הכל זה דמיונות. כוח המדמה. כוח המטמא.
רגע אולי היא ישנה בכלל. למה אתה לא מצייר דמיונות טובים. טובעים. ואין מידי (=שום) מציל.
נפרדים?אולי. בודדים. בטוח.

סליחה על זה. אולי זה הקל במעט. בפרומיל. אולי. רק אולי

לא יודעת.

זה כאילו מתחיל מחדש.

לא יודעת,זה היה קצת צפוי,כשחודש ו מושכים את זה.

 

מוזר.

 

אני מפחדת ליפול עוד. אני לא יודעת אם אני רוצה.

כאילו אני רוצה,

 

אבל לא יודעת אם אני רוצה את זה שוב.

 

אם זה לא יגמר עוד חודשים ואני יתפרק לי שוב.

ופה אין להם להגיד אותו

 

אבל דמיהם זועקים מן האדמה

 

כלנית

אורי

ואביאל

פעם, בעולם רחוק, התהלך לו נווד זקן וחלש מעל הגשר ההוא, עצמותיו חישבו להשבר, הסופה היכתה בו ללא רחם, רק בדל של עוגיה יבשה נשארה לו בתיקו המרופט, שהעלה ריח צחנה חזק כמו בגדיו הבלויים והקרועים, הוא התהלך לאט לאט, פסיעה אחר פסיעה, כשבין שתי פסיעות עוצר הוא למדוד את הדופק, להסדיר נשימה, לשאוף מעט אוויר, רגליו רועדות, צנומות, דקיקות, רק עור ועצמות, נשימותיו כבדות, כוחו תשש, ידיו רועדות הן מבלי רצון, ועיניו חלושות, הוא מביט למרחק, אל סופו של הגשר, מזדקף, מנסה למצוא משהו במרחב, משהו להתלות בו, להרגיש את הסוף, וכמו בעודו מסתכל, מבעד לעלטה הכבידה, הגשם והערפל החזק, הבליח לו נצנוץ של אור, שביב של תקווה, יש שם משהו, אולי זה הסוף? אולי לא? חשב, ממשיך במשנה מרץ כשבכל פסיעה הוא מתחנן לאלוהיו, "תן לי רק להגיע לסופו של הגשר, רק לראות מה יש שם", סקרנותו עלתה עד השמיים, נפשו בערה בו, ויצר החיים פיעם בתוכו.

יודעי דבר מספרים, שהוא עדיין שם, הולך, מחכה לראות את סופו של הגשר.

באלמ להצליח לעשות מה שבאמת באלי פעם אחת.

לפחות.

יש דברים שפשוט לכ מצליחים להיכתב..

חצי מהחיים אנחנו מסבכים פקעת צמר
חצי מהחיים מתירים
לסירוגין
בין לבין מנסים לסרוג משו, אבל מי לובש היום בגדים סרוגים?!
וכן, נכון שאין בין חצי לחצי בין לבין

היא צדקה ממני
אני משחקת באש
וזה כואב
נורא כואב

אבל אני לא כפויית טובה

ראיתי אותך בחלום,

בלילה.

היה לי קשה,

הייתי מוצפת;

מחשבות,

דאגות,

ופחדים.

באתי אליך,

נשכבתי לידך.

ואת.

כמו מלאך טוב;

ליטפת והרגעת.

ככה, בלי לומר מילה.

ליטפת בעדינות,

הסתכלת לי בעיניים,

במבט מרגיע;

מבט שלך,

עוצמתי כזה.

עצמתי עיניים,

והדמעות,

כמו דיברו בעד עצמן.

ניגבת לי דמעה,

ועוד אחת.

כמו אספת אותן כאוצר יקר.

הבטחת שיהיה טוב,

ושהוא כבר קרוב קרוב.

ואז ראיתי גם לך דמעה שמבצבצת בקצה העין.

חיבקתי אותך,

ואת אותי.

לא חיבוק כואב.

חיבוק אוהב,

מכיל,

עוטף,

ומחזק.

כמו פתחת את הפצעים.

לא הכאבת,

טיפלת, ריפאת.

אהבת.

 

חלום מתוק.

שלא רציתי שייגמר.

התעוררתי ממנו עם עיניים רטובות.

ובבכי גומר.

חוויה דומה,

מוכרת;

היתה לי.

כמו החלום.

עם מישהי אחרת בכלל.

אבל המבט שלה, והדמעות,

הם אלה שהדליקו את הזיכרון.

היום אני לא מצליחה להסתכל לה בעיניים.

אני רוצה,

רוצה שהיא תדע.

רוצה את פעם.

את הלשתף והחיבוק התומך.

רוצה.

מתגעגעת.

אבל;

מי בכלל רוצה בגעגוע הזה לגעת.

זה בכלל היה רע וכואב.

ומצב הפוך של נחמה.

רק שעות של אמת,

ששמורות אצלי.

שעות של אמת,

שכמו ציזרו את הכאב,

שהיה מקורן.

 

ויער שבנפש צפוף ומבולגן

ישבו דעת ואמון ובעיות של זמן

ונשאר לי רק ללכת לצפות ולטייל

להתאהב בבלגן לשתוק להתפעל

לפחות הבנתי שזה לא אפשרי עכשיו

אני לא מסוגל

אני לא מסוגל

ואני כבר חשבתי שאני ילד גדול, שיכול לבד

אז חשבתי

טיפש שכמוני

ובסוף כבר נמאס לי

נמאס

די

 

 

 

 

 

 

 

(ונקוה שמי שלא אמור לראות את זה לא יראה את זה)

קו דקיק שעובר כחוט שדרה בימיי, לילותיי, שעותיי, מעשיי, אהבותיי והוויתי...
כמו בלתי נפרד ומשלים את החלל הגלילי שנתהווה בתוך תפוח שעה שהוציאו ממנו את ליבתו, בחולץ לבבות.
החלל הזה, מתמלא.
בכאב דחוס נטול גרעינים ממשיכי דרך
ומחוללי תקווה.

והוא שולח זרועות המכלות את השלם אט אט,
מבפנים. משנה את פניו נוטפי העסיס למין עיסה חומה שבניגוד למצופה החמצן לא היטיב עם הדורש חיים.

חיים שאל?
ממך
לא יקבלם.
נטל את זיו הדרו,
את תמצית הוויתו.

את טעם חייו.

כאב-
קו דקיק של חוט שדרה מכלה.

קצת.
לבד.

למה לא סתמתי. למה.

ולמה עשיתי את זה.

מפגרת.

 

ודי לרעוד. די.

די הכל.