פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 107)

איך היא יזכור לעשות תזכורת כדי לזכור?

שמגדירים מראש איפה כל דבר צריך להיות

אם המקום יהיה מסודר הכל יהיה טוב

ככה אנשים עם בעיות קשב וריכוז מתקשים בדברים כאלה, תעריך אותו על כל הפעמים שהוא לא שכח.

שדעתך היתה מוסחת בגללו.

זה מה שאני מרגיש כשאני עובר לידו

פעם הלכתי אליו כדי לרפא טחורים. בשביל חבר לא בשבילי. 

שזה כשלעצמו סיבה לכל מה שתארת.

כנראה שאת נלחצת ממנו וה גורם לברים האלה לקרות

הנכד של ר' אריה.

יכול להיות שזה נסיגת חניכיים 

ושיננית.. 

אבל כן צריך להיבדק אם זהזה אפשר לטפל בזה בקלות ולמנוע

אם זה פצע בדכ יורד הרבה דם מהפה

קלטתי שהרוק אדום

אם מקיאים דם שיכול להיות מהמעיים אז חייב לראות רופא. אם זה מחלל הפה או החניכיים, לא חושבת.. אולי זה אומר שכדאי לקבוע בקרוב עם שיננית..

וגם דלקת חניכיים,

וגם עוד אינספור אפשרויות אחרות.

איך אפשר לעזור עם כל כך מעט מידע?

זאת הסיבה שצריך רופא, הוא יידע לשאול מה שצריך בשביל להבין את המצב

תהרוג תילדה וזהו!

למה ישר לקפוץ לאופציה הקיצונית

הראיתי למה אי אפשר לסייע על סמך מה שהיא כתבה כאן.

לחשוד שקצת דימום מהחניכיים זה ח"ו משהו כזה (לי יש חניכיים ממש רגישות שמדממות כמעט בכל צחצוח. ואין לי דלקת) ברור שגם במקרה כזה צריך לראות רופא, אבל בנחת.. זה לא סכנת חיים..

לפני שמלחיצים..

גם לי יש חניכיים כאלה וזה לא עושה לי דם

אני רואה שכבודו מוצא את הבינה המלאכותית חבר נאמן

והוא אף פעם לא מתלונן 

הוא צריך עוד כמה שנים ללמוד

פשוט הרבה פעמים מה שנראה לו הכי נכון להגיד, זו האמת.

אתה אגדה

זה חוסר רגישות מה שכתבת 

אכזבת @פשוט אני.. 

לא התכוונתי להיות לא רגיש.

באמת כל כוונתי הייתה להדגיש שאין אפשרות לעזור עם כל כך מעט מידע...

אני מבין שהדרך שבה בחרתי לעשות זאת הייתה לא מוצלחת, מצטער ומבקש את סליחתך.

יש סיפור על זה עם האל Odin.

בשיחה אישית לאחת המנהלות..

מה שכן, חצילוש, תודה לך על ההצלה הגדולה!

כי חצילים לא היו קיימים אז

Picture

or it didnt happenb

חצילים לא נוצרו ב-2,500 השנים האחרונות...

תפני ל @עשב לימון 

אבל לפחות במרכז הרב, פשוט יושבים ולומדים. אם יש איזשהו שיעור או שניים, גם הם יהיו כנראה באחד מחדרי השיעורים ולא בבית המדרש/הספריה.

לתכנן מראש איפה להיות. יהיה מבאס לבזבז בחיפוש אחר שיעורים.

ללמוד זה אפשרי, אבל הרבה יותר קשה לי מאשר שיעור מעניין 

בישיבות בד"כ בעיקר פשוט יושבים ולומדים.

ברווז בתיקון זה יהיה אתה ?

בכל מקרה אני לא אהיה בתיקון , מה בדרכ הספרדים עושים.. אם לזה התכוונת  

בלי קשר למזרוחניקיות, עדיף לבחור בנחת ושיקח כמה זמן מאשר להיות לחוץ בגלל תכתיבים חברתיים. לעשות פרסה ולפרוש מלימודים וולמוד משהו אחר זה הוצאת כסף, כוחות, זמן שאפשר לחסוך זאת.. 

ורק מעיר שממש לא נורא להחליף מקצוע תוך כדי הלימודים מנסיון

זה באמת ממש לא נורא, עדיף להחליף לפני שמסיימים את התואר מאחרי..

תהיה מה שמתאים לך. העיקר שנעשה בשכל

עבר עריכה על ידי הפי בתאריך א' בסיון תשפ"ג 15:35

במקום לבוא בהקשבה..

הוא מתפוצץ 

חוץ מזה למה שלא יהיה לך כסף? לשון זה אחלה ממש ואתה יכול להעביר גם לבגרות ואז בכלל 

מכירה בחור שמרוויח על חצי משרה עשר אלף שזה אשכרה יומים וחצי בשבוע בתיכון..

מכירה עוד בחור אחר מורה לספורט שכבר קנה חצי דירה וצוחק על כל העולם .. מסיים באחד והולך לגלוש וללמוד. וזה עם משרה מלאה

אתה יכול לעבוד עוד או לטייל או ללמוד ואם תעשה שיעורים פרטיים בכלל תגיע ל15000 ועוד עם זמן פנוי.

הכל עניין של מזל משמיים בחינוך מכירה גם בנות מוכשרות שהיו שנתיים במקצוע וברחו  או שנופלים טוב או שנופלים לא טוב בכלל ועושים הסבה או עושים הפסקה ולוקח זמן עד שמוצאים את הנישה ובסוף מוצאים..

ועזוב רגע ..

שטויות .

הכל משמיים העיקר שתחייך לעזאזל

אתה מזכיר לי שהייתי יותר קטנה מישהי (שלא דיברתי איתה שנים ולא אמרה לי שלום שנים ) שאלה אותי 

אז מה את עושה שנה הבאה? (ודווקא החלטתי אבל לא רציתי שתדע)

אמרתי לה מזה עניינך ..עם חיוך 

בהתחלה אמא שלי היתה בהלם והיום היא מבינה שאני לא חייבת שום דבר לאף אחד בטח לא אנשים רחוקים שסתם רוצים לרכל.

אני לא מהאלה שיאמרו לך ללכת עם הלב והאמת שלך. כאילו, כן. אבל לא רק. 

הדאגות לדברים האלה לא באים לדעתי ממקום של רפיון באמונה וביטחון, אלא אדרבא דווקא ממקום של אמונה. -ממקום של להופיע בחיים. רק שאנחנו לא בטוחים מהי נוסחת הקסם.

ההורים הם האנשים שהכי אוהבים אותנו בעולם. והם הכי רוצים לטובתנו, וגם יש להם ניסיון יותר מלנו. 

כן צריך להתחשב בכובד ראש במה שישלהם לומר. 

(לא כותב את זה כאן עליך אלא יותר כביקורת עליי או בכללי)שדווקא בדור שלנו אנחנו נוטים להחליט דברים נטו על דעת עצמנו. וזה אמנם יפה אבל לא בטוח שזה תמיד נכון. בע"ה שכולנו נזכה להופיע בעולם כמו שהלב והחיים שלנו מובילים אותנו.

יש לי מן "כלל" שמנחה אותי בחיים - אם אתה לא מבין במשהו, או שיש לפניך אדם שמבין יותר ממך - אל תתווכח איתו, תקבל את דבריו בהכנעה (או תביע דעה באופן כזה). שמעתי רבנים שאומרים שזו תפיסה לא כ"כ נכונה, שלכל אחד צריכה להיות דעה על כל דבר. אולי יותר נכון לומר שלכל אחד מותר שתהיה דעה על כל דבר, גם אם הוא לא מבין בו. אפשר גם לומר שזה לא חולק - מותר שתהיה לך דעה, גם אם היא לא נכונה, אבל תדע להרכין ראש מול אנשים שמבינים יותר.

נובע מזה - המשל הידוע של הכוזרי. יש אדם עם רצון טוב לעזור לאנשים חולים. הוא הולך לחנותו של הרוקח ומחלק תרופות לאנשים סתם - ברור שהוא מזיק יותר מאשר מועיל. יש לו רצון טוב, אפ' הרצון הכי טוב בעולם - אבל הוא לא יודע את ה"למעשה", אז יש לו שתי ברירות בריאות לעשות: או ללמוד רוקחות או לקרוא לרוקח (אחרת אין הבדל בין התרופה שהוא בוחר לחולה שלפניו לבין התרופה שהחולה יבחר לעצמו בעצמו - הכל הבל, ומי עדיף אחד מן השני?). ההורים שלנו רוצים שיהיה לנו רק טוב. נכון, יש להם נסיון חיים, אבל יש כאן שני עניינים שאסור לפספס. רצון לא עוזר במציאות, עם רצון לא קונים במכולת ולא מחלקים תרופות - רצון הוא מפתח לדברים אחרים שיבואו בסופם להגעת התרופה הנכונה אל החולה. גם אם ההורים רוצים בטוב הילד - אסור להם לקבוע את הטוב לו אלא אם הם מומחים לכך, או שהם מביאים אדם אחר שמומחה בכך. בנוסף - נסיון חיים הוא בעצם שכל אנושי, ואל לנו לשכוח - הוא נקנה מטעויות. הדבר המעולה מנסיון חיים הוא דבר חכמה - הדרכת התורה, שהיא שכל אלקי ולא נלמדת מטעויות, (שעלולות להביא את הלומד מהם למסקנות שגויות). אני מעדיף שהרוקח יביא לי את התרופה שאני צריך שלא על סמך טעויות קודמות.

שהאנשים היחידים שאנחנו אמורים להתחשב בדעתם, הם הרבנים ולא אף אחד אחר. שזה סבבה לגמרי, יש באמת גישה כזאת - הגישה החרדית. 

אני לא נמנה על ההשקופה הזאת אז מבחינתי ההמלצה של רב שמכיר אותי כמה חודשים עם כל הכבוד לידע התורני שלו, כנראה שאתן פחות משקל למה שהוא אומר לעומת מה שההורים שלי יאמרו. ייתכן באמת שזו לא דרכה של התורה, אבל שוב זו רק תפיסתי, מבין את מה שאתה אומר ואשריך אם התורה ורק התורה תהיה נר לרגליך.

לא, לא התכוונתי דווקא לרבנים. יש אמת גדולה בכך שרבנים הם מורי דרך ואנשי חינוך, שכן תורה לשון הוראה והדרכה, אבל הם לא תמיד בעלי עומק נפשי ובעלי הכשרה ליעוץ תעסוקתי.

התכוונתי למי שמבין בכך, נקודה. אפ' יהיו כמה, וצריך לשלב את דבריהם. העיקר שלא לכפות את עצמך על נתיבו של ילדך, של המתחנך, לא לשטוף לו את המוח באמירות כמו "כשתהיה גדול תהיה רופא" ולהורות לו דרך חד-משמעית בלי לעצור רגע ולהתבונן על האוצר שיש לי בידיים. יש רוח הקודש להורים בקריאת השם לילד - משם הלאה לא מקובלנו שישנה, ולכן תחושות בטן שמקורן במאחורה של המוח של ההורים, בציפיות ותקוות (אינטרסנטיות-כלכליות או רגשיות), הן הרסניות.

(ההתיחסות בסוף היתה נקודתית לתורה, ראשית כל בגלל שזה הדיון שממנו בין השאר הגעתי לכתוב את הדברים ושנית - בגלל שזה באמת נכון, כאשר נדע את התורה, שהיא תוכנית העולם, כמו שצריך לדעתה, לאורכה ולרחבה, ונשנה ת' פרקים במסכת עבודה זרה - אכן הרבנים יהיו הכשירים ביותר).

שנית, הדיבור ברחוב הוא לא ברמה האישית ואנסה לתווך אותו.

ברמה האישית, חשוב שתלך על מקצוע שתיהנה ממנו ושיפרנס אותך בטוב, ואם הלימודים מלחיצים אז תוסיף שנה ותלמד אותו ברוגע.

אם התכוונת לדיבור ברחוב על מקצועות ולא לפרוק על כאלה שמעצבנים אותך באופן אישי אז אנסה להסביר:

יש רצון בציבור כיום שהמדינה תתן מגוון שירותים, כדי שהמדינה תוכל להמשיך לתת אותה צריך שרוב האנשים יתפרנסו טוב או לחילופין לשנות את מבנה המס.

למשל, אפשר לחנך מגזרים שלמים להסתפק במועט, אבל אז צריך לשנות את מבנה המס כך שהם ישלמו שיעור ניכר מהמס, כיום חצי מתקציב המדינה מגיע מעשרים אחוז מהאוכלוסייה שבקושי מקבלת חזרה וזה לא הוגן פשוט.

וברצינות- יש גבולות גזרה די ברורים. הלכה, דרכי פסיקה, היררכיה פסיקתית וכו'. 70 פנים לתורה, הכוונה בעיני שלכל דבר יש עוד רבדים ועוד עומקים וטעמים וכו', לא שכל אחד יכול חלילה לבוא ולפרש כפי שנדמה לו.. 

חייב להיות מבוסס על פי הקדמות של המסורת.

הזוהר כותב שיש גם 70 פנים של דרשות דופי מצד הסטרא אחרא.

בנוסף, להלכה צריכה להיות הכרעה אחת.

יש גבולות עם הכוונה למטרה אחת, לעבוד את השם, ומה הם הגבולות 

אין אמת אחת אין גבולות. ואגב. גם לה יש עיקרון וגבולות ברורים, העיקרון הוא שאין אמת, וזה אמת גמורה שאין אמת. והגבולות הם שכל דעה שנוגדת את זה ניא כפירה גמורה 

לעומת מיליון "אמיתות" שונות לגמרי ולא קשורות אחת לשנייה.

קשה לכבד 2 דברים שסותרים לגמרי, אבל כן אפשר להתנהל עם כמה צדדים של אותו מטבע.

שיש כאלה שתופסים את זה כרישיון להפקרות, ואחרי זה נמשיך לדון בשאלה שלך. 

נשיא יששכר שכנגד התורה:

כתוב לגבי המזרק "שבעים שקל בשקל הקדש למה כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה" מעניין שמיד אחרי זה לגבי הקערה: "למה נאמר בקערה האחת כנגד התורה הצריכה להיות אחת כמה דתימא (במדבר טו) תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם".

במדרשים אחרים כמו אותיות דרבי עקיבא והזוהר זה כנגד ה70 לשונות שנותן רמז שזה דרכים שונות להסביר רעיון אחד, וכנגד ה70 סנהדרין שזה רמז שכל חכם יש לו הסתכלות מזווית שונה על רעיון אחד בתורה.

בשם והלכה כבית הלל של הרב שרלו, ממליץ בחום 

אכן דבר שצריך להשאל ולהתברר לעומק ובפרסום.

בעז"ה יהיה בסדר🙏

זה לא כאב שלי 

זה כאב של מישו אחר שאני מרגיש

ואז לעלות על איילון

בוודאי שיש דרכים..

כמו שכתבו כאן 431 עד איילון

אפשר גם כביש 4 עד אלוף שדה ואז להיכנס לצד הדרומי של רמת גן

אפשר גם דרך נס ציונה ראשלצ צומת בית דגן חולון דרום תל אביב

תחפש איזו מסגרת או בית מדרש באיזור שך. אפילו בית כנסת נחמד זה טוב. 

צריך להשקיע בחיםוש אבל יש דברים

לחשוב על מלא דברים (שאלות שמעסיקות אותך, פרשת שבוע, דברים שאתה אוהב להשתעשע במחשבתך בהם....), לקרוא ספרי קריאה (כתבת שאתה לא יכול ללמוד הרבה, אבל אפשר לקרוא כל מיני ספרי קריאה שמעניינים אותך....), לשחק משחקי קופסא (זה מעביר את הזמן...), לנסות להתנדב בלהעביר פעולות חב"ב בסניף שקרוב אליך וכדו'.

@תות"ח! @היום הוא היום 

תודה רבה, עזרתם לי ! 

אם תרצה לשתף אחר כך בפתרון שמצאת בסופו של דבר. ולתייג אותי אשמח כי שה נושא שצריך חיזוק

אם זה מגעיל כזה עם טעם של פלסטיק מתוק אז זה עדיין לא התקלקל (;

סתם

נשמע לא טוב

תנסי אולי בפורום של הבישול.

הבאתי לאח שלי לטעום והוא אמר שזה טעם רגיל

אני מנערת טוב ומשתמשת

לא נרשמו תקלות

כבר דמיינתי את אחותי מתלוננת שהעוגה שונה הפעם ♥

לא כזה מעניין

בתקופת משה רבנו לא היה גיוון?

בתקופת דוד המלך לא היה גיוון?

בתקופת החשמונאים לא היה גיוון?

בתקופת רש"י לא היה גיוון?

בתקופת השולחן ערוך לא היה גיוון?

אם מדובר על קיום עיקר הדין בשו"ע ומטה - והחלק שלמטה החליטו שככה נוח להם ולא שואפים ליותר

אז זה גרוע מאד וזה לא "גיוון" בהקפדה על ההלכה - כי אדם כזה נקרא "מומר לדבר אחד" ונכלל עם הפושעים שבעם ישראל.  (כמו שכתוב בשערי תשובה לרבינו יונה)

אבל אם הכוונה שכולם שואפים לפחות לקיים את עיקר הדין, ומכורח המציאות יש פער בין המצוי לרצוי

ועוד יש גם את המתחסדים שכל אחד מתחסד לפי יכלתו והשגתו... 

אז נו, ככה זה בכל חברה נורמלית אני חושב. אם כי הלוואי שכולם (ואני בכללם) יהיו צדיקים לפחות מעיקר הדין ומעלה 🙏

יש דברים נכונים אצל האחרים ויש אצלי, שמח שלא כולם חושבים ופועלים כמוני.

לדעתי יש המון מה ללמוד מהאמירה הזו בגמרא:

"ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו עינותנא אנא ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו הא דידן לא צריך ליה לדידך והאי דגחין וזקיף עליה יקרא בעלמא הוא דעביד ליה אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו אמר לה ומאי נפקא ליך מינה מיני ומיניה יתקלס עילאה" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מ עמוד א)

תרגום חופשי שלי:

רבי אבהו סיפר: פעם חשבתי שאני ענו, אבל כאשר ראיתי את רבי אבא מעכו שנתן הסבר מסוים והאמורא שלו (אמורא אצל חז"ל זה מי שמכריז את דברי הרב לציבור, בעצם שימש כרמקול) אמר הסבר אחר ורבי אבא מעכו לא הקפיד על כך, הבנתי שיש לי לאן לשאוף.

שואלת הגמרא: מדוע רבי אבהו ענו?

ועונה בשני סיפורים:

1. אשתו של האמורא שלו אמרה לאשתו של רבי אבהו, תדעי לך שבאמת האמורא תלמיד חכם גדול יותר מבעלך, הוא רק מוכן לתפקיד הזה כדי לכבד את רבי אבהו. אשתו של רבי אבהו מספרת זאת לרבי אבהו ועל כך משיב רבי אבהו: מה זה משנה לך? הקב"ה מתברך בין כך ובין כך.

2. הסיפור השני יפה אבל לא רלוונטי לכאן ולכן לא הבאתי אותו, מוזמנים לעיין בו.

נראה לי שמהסיפור על רבי אבא מעכו ומהסיפור על רבי אבהו אפשר ללמוד על המקום לדעות אחרות ומה העיקר שהקב"ה יתברך ולא משנה אם זה דרכי או דרך אחרת.

לא בגלל זה נדחה על הסף ונגרום לתחושת חוסר שייכות.

חוץ מזה, יש אחריות על כל החברה לחלקיה, ברגע שמוציאים מחוץ לגדר לפעמים שומרים על צד מסויים אבל מזניחים את השאר לאחור.

שייכות מגזרית לא נראת לי עניין חשוב.

אני חושבת שהאידאל היה שכולם יקפידו יותר על ההלכה. במיוחד במשפחות בהן יש שוני וזה גורם לכל מיני בעיות ומתחים...

בדרכ אתה תתחבר לאנשים מסוימים, ככה זה. יש גם סוג שלישי, כאלה שלא תדברו שנים אבל כשתיפגשו תדברו כאילו רק אתמול נפרדתם

הולכים מהר. לא תמיד. 

לא עליתי על נוסחת קסם שמסבירה זאת

אחרת זה היה נהפך למשחק חי של "איפה אפי".

איך ידעת???

הלכתי להחליף אאוטפיט.

אשכנזי

אני תמיד צודק

למה ביום ירושלים ולא היום האחרון כי הוא המסמל את המלחמה כמו שבחנוכה אומרים הלל למרות שהמלחמה נמשכה עוד 22 שנה אחרי טיהור המקדש מכיוון שטיהור הוא מסמל המלחמה

המזבח.

פה לא היה חנוכת המזבח ולא קרוב לזה.

בנוסף, המסורת של חנו בכ"ה, קרוב לאמת כי יהודה אומר: ''הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה' ".

גם הקרבות מיד אחרי זה לא היו נגד היוונים כי "הנה הצבא אשר שלחת אל ארץ יהודה כליל נגף."  

המלחמה די נגמרה באותה עת וביססו את השלטון.

נכון שהיו מלחמות אחרי זה נגד היוונים בימי הבן של אנטיוכוס, אבל זה כמו שתגיד שיום כיפור המשך ששת הימים.

ההשוואה לא נכונה, תוך כדי הטיהור של המקדש היוונים עדיין שלטו במצודת החקרא שצמוד להר הבית והסבו בעיות לעתים.

אבל אנחנו אנשים יראי שמים ולכן חלילה לנו מהיות כפויי טובה כלפי שמיא

כבשנו את הר הבית ונתננו אותו חזרה. על מה הלל?! לומר הלל זו ברכה לבטלה. 

וכן איפה בית המקדש?!

ביהדות אומרים הלל אם נעשה נס, גם אם הנס לא הביא את הגאולה 

היכן מופיע בגמרא שאומרים הלל רק אם יש בית מקדש?

כי הגמרא במגילה מביאה שאומרים על הצלת חיים.

נניח שאתה חושש לברכה לבטלה, תאמר את פרקי ההלל בלי ברכה לפני ותחתום בלי שם ומלכות בסוף.

גם הנבואה על הישועה מאשור, כולה שיר הלל לירושלים.

לגבי הסוגרים (שזה עיקר מה שכתבת...)

1. ברור שהלכתית קביעת היום היא על כלל ניסי מלחמת ששת הימים, שהיתה הצלה מופלאה ומהפך בסדר גודל תנ"כי.

2. קביעת היום נעשתה ע"י גדולי ישראל, הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרה"ר דאז (לפני חוקי הגיל והגבלת השנים שהורידו את הרבנות ממעמדה) שלמעט מיעוט קטן מאוד, רוב העולם התורני ראה בה מרא-דאתרא לכל דבר ועניין. הם גם התייעצו על זה עם רבים מהגדולים שלא היו במועצה (הרב איתן אייזמן שליט"א סיפר לנו שנכח כשמרן הרב ישראלי זצ"ל התייעץ עם מרן הרצי"ה זצ"ל לקראת הישיבה והסכימה דעתם). זה היום שבו רבבות עמך ישראל מציין את ההודאה. ההודאה כאן אינה אישית פרטית, אלא כלל ישראלית.

ממילא גם מי שהוא, או הרב שלו, חושבים כל מיני דברים - כדאי מאוד שלא יפרוש מדרכי ציבור על כל המשתמע מכך...

3. לגופו של דיון - בוודאי שיש סברו. שהיו צריכים לקבוע אולי את היום האחרון, או היום שאחריו. אולי בכלל היו צריכים לקבוע את היום הראשון - היום, כ"ו באייר - שבו 'מבצע מוקד', השמדת חיל האוויר המצרי, בוצע בהצלחה הרבה מעבר לכל סיכוי סביר, בשילוב נסיבות מופלאות, שאף אחד לא יכל לשער (ובכלל, היום הזה הוא יום מאוד גדול ואכמ"ל).

אבל, הכרעת גדולי ישראל, שראו את עיקר הרוממות, ביום הזה, בשחרור ירושלים המקודשת ומקום המקדש. בדיוק כמו שבפורים, תקנו את החג ביום שלא התרחש בו שום נס בכלל - אבל הציבור הרגיש לציין את היום שבו נחו מאוייביהם ובדיוק כמו שבחנוכה, החג בהגדרות הלכתיות, הוא על נצחון המלחה וחזרת הממלכה (כמו שברור בעל הניסים ומפורש ברמב"ם), אבל הרגשת הרוממות היתה בכל הימים שהמנורה דלקה.

4. הטענה המוסתרת (היו שנים שכתבת יותר בבוטות) כביכול אין מה לחגוג את שחרור ירושלים - כל עוד שהמקדש לא נבנה, מופרכת לענ"ד.

בדיוק כמו שיש דין קריעה בנפרד על ירושלים ועל המקדש - כך יש שמחה על שחרור ירושלים, גם אם עדיין אין אפשרות הלכתית או מעשית לבנות את המקדש. 

של רוב הראשונים שצריך נס לכל כלל ישראל, אלא אם כן מקבלים את הגדרתו של הרב גורן שהעם בארץ ישראל הוא בגדר הקהל, או מקבלים את הדעות באחרונים שאפשר להגיד הלל, על כל פנים שזה ספק צריך בלי ברכה.

2.לא כל ניצחון מלחמה, אומרים הלל, וכדברי הר"ן שקורה במלחמה שמועטים מנצחים את הרבים וזה לא נס. זה שונה מאוד מפורים שלא היה לנו צבא בכלל, והיינו תלויים לגמרי ביד אחשוורוש.

3. אם זה על ניצחון המלחמה, קובעים ביום שנחו מהמלחמה כפורים וחנוכה.

4. על כיבוש ירושלים אין שום מקור להגיד הלל, רק בחנוכת המזבח (וגם אז הצטרפו לזה עוד דברים כחזרת השלטון היהודי הכללי, לא רק על חבל ארץ מסויים, ונס פך השמן.)

5. אתה לא יכול להגיד ביום אחד: "הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה", וביום אחר הלל על בנייתה.

להודות על ההתקדמות כן, אבל לא הלל.

נחתום בדברי הירושלמי בסוטה פרק ט שצריך בכלל למעט בקביעת ימי שמחה אחר חורבן המקדש וביטול הסנהדרין:

"רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה בראשונה כל צרה שהיתה באה על הציבור היו פוסקין שמחה כנגדה ומשבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתיו משבטלו אילו ואילו שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו".

"לא פשוט", כמו כל סוגיא בהלכה. אפשר להגיד הרבה סברות לכאן ולכאן. בסופו של דבר, אנחנו חלק מציבור. יש את הנהגת הציבור וקבלתו.

בכלל, נדמה לי שכמו בעוד נושאים - יש אצלך (כלומר במידת מה אצל כולנו, אבל אצלך זה קיצוני) מורכבות גדולה מאוד ביכולת לקבל מציאות לא מושלמת. רמזתי לזה כאן ועצרתי את עצמי:

מתלבט אם יש טעם להגיד את אשר על ליבי - צעירים מעל עשרים

אני מאוד מבין הרבה מהסברות הציבוריות והאישיות שאני קורא אצלך כבר כמה שנים (ע"פ רוב לא מגיב) גם כאן וגם בלנ"ו. אבל, כדי להתנהל בעולם הזה, צריך לקבל ש'למציאות אין כנפיים כאשר לדמיון'. צריך להצליח לצמצם את האורות הגדולים לכלי המציאות.

כשאתה לא מצביע בבחירות, למרות שברור שיש כאלו שיפעלו פעולות יותר לטובה מאחרים - את נכנס ל'מפלגה של הזקנים מבית ראשון', שהנביאים צועקים על זלזולם בבית שני שכאפס בעינהם.

 אני יכול להמשיך אבל נראה לי שהרעיון הובן.

כי העמדה שלי קצת שונה מהמיינסטרים וזה קצת מורכב. אבל אני רוצה להעיר לגבי שני סעיפים.

1. אני חושב שבאופן סמלי התהליך כולו הוא תהליך שהקב"ה עושה עבור כלל ישראל. אני חושב שלא נכון להסתכל על הניצחון כמשהו נקודתי. כמו נס פך השמן על פי פשט הגמרא, ברור שלא חוגגים על זה ששמן דלק שמונה ימים. אבל הנס הזה מסמל משהו.

(ואה"נ שאני לא אומר בברכה, אבל אני כן רואה ענין להודות לה' ולשבח על הניסים שעשה לנו. אני לא נכנס בכלל לדיון ההלכתי של השאלה האם ראוי לקבוע הלל. רק לנקודה שאני רוצה להודות לה', וכבר מקובל בישראל שמודים לה' על ניסים גדולים על ידי אמירת הלל - אז שכך יהיה...)

4. אולי באמת לא צריך להגיד העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה"...

האמת שאני מרגיש כבר הרבה זמן שאני לא שלם עם האופי של ט' באב כיום. אני חושב שזה כמעט חוצפה כלפי שמיא שקוב"ה נתן לנו כל כך הרבה ואנחנו אומרים בדיוק את אותם קינות שאמרו זקני זקנינו. לא אומר לא להתאבל, או לא לומר קינות, אבל פשוט אי אפשר לומר את אותן הקינות.