פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 121)

בעקבות הפוסט המרגש והנוגע של יאיר שרקי הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל וקבוצות הוואצאפ שלי מבעבעות.

מצרף כאן כמה תובנות חשובות בנושא לאנשי חינוך והורים:

1. נערים הנמשכים לבני מינם עוברים סבל אדיר כשבקצהו נטיות אובדניות.

2. הם לא בחרו בזה. זה לא "כיף" ולא "מגניב", לו היו יכולים הם היו בורחים, כמו מאש, מהנטייה המייסרת הזו שמטלטלת את חייהם.

3. נערים הנמשכים לבני מינם מועדים יותר להיפגע מינית על ידי דמויות בוגרות שמנצלות את הפחד שלהם מחשיפת נטייתם ופוגעות בהם.

4. כשהעולם הדתי לא נותן מענה קיומי או תיאולוגי למצוקה ולמבוכה הוא בעצם מרחיק אותם ממנו – אם לא יהיה להם מקום בעולם דתי הם לא רק יעברו על משכב זכר אלא גם על תרי"ב מצוות נוספות. אם העולם הרוחני שלהם חשוב לנו, מוכרחים לתת על זה את הדעת.

5. הנטייה המינית אינה אסורה. לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אין איסור לגבר להימשך לגברים. האיסור הוא רק על הפרקטיקה המינית, על משכב זכר. אך הרבה פעמים נערים (ומחנכיהם) חושבים שהם טמאים וחוטאים ומוקצים מעצם הנטייה. חייבים לעקור את ההבנה השגויה והמסוכנת הזו.

6. מחנך צריך להיות "מטהר אויר" – כשהתלמיד המתמודד שומע את החברים שלו בכיתה משתמשים במילה "הומו" כקללה, כשהם חושבים ואומרים שזה "מגעיל" ו"דוחה" ו"צריך לאשפז אותם בבית חולים לחולי נפש" או ש"צריך לסקול אותם" תחשבו מה זה עושה לתלמיד שזו חוויית חייו. הוא מתכווץ בתוך הקונכיה שלו ומרגיש פחד וחרדה לדבר על זה עם מישהו. תייצרו אטמוספרה נקייה בכיתה. המילים הפוצעות הללו עלולות לאבד נפש בישראל. זו חובה קדושה לטהר את האוויר הכיתתי.

7. כשהוא שומע את אחד ההורים בבית אומר "אני מעדיף ילד חולה סרטן ולא הומו, אני מעדיף שיתחתן עם גויה ולא הומו, אני לא יודע איך אני אחיה אם אגלה שהבן שלי כזה" הילד מפנים. הוא מבין מה עלול לקרות להורים שלו כשהוא יספר להם. אין ספק שלהיות הורה לילד הנמשך לבני מינו זו התמודדות דרמטית גם של ההורים וצריך לתת לה מקום. אך הרגישות שלכם ההורים, המילים הרכות, המחבקות והמכילות, יצילו את הילד שלכם. כל ילד ראוי לאהבה שאינה תלויה בדבר.

8. הפרידו בין אידיאולוגיה לפסיכולוגיה. כשהוא שומע את המחנך מדבר בלהט על "התופעה" ועל המחירים שלה בדמות ערעור מוסד המשפחה ועל המבול שיגיע לעולם ועל רעידות האדמה – התלמיד המתמודד מרגיש שכל צרות העולם יושבות על כתפיו. הוא מבין שהוא נזק סביבתי, שהוא מסוכן לעולם, שעצם קיומו מערער את העולם היהודי ואולי גם שעדיף לעולם בלעדיו – למרות שהוא לא יודע מה זה תנועות פרוגרסיביות ואין לו מושג מה מבקשות תנועות להט"ביות רדיקאלית לחולל בעולם. הוא אפילו לא ראה מצעד גאווה אחד בחייו אך כל המשקל הזה רובץ על כתפיו – הוא לא בחר בנטייה הזו, הוא נקלע אליה, הוא נולד לתוכה, יתכן שהוא אפילו לא מימש אותה – הוא בוודאי לא אשם בכל התהליכים הגלובאליים המתרחשים בעולם. הוא ילד יחיד בעולם, הוא לא תנועה ולא דרך ולא אידיאולוגיה שצריך להילחם בה. בבקשה, תראו אותו, הניחו את כל האידיאולוגיות הציבוריות ותתבוננו בעיניו הקטנות והנבוכות.

9. סביבה מאפשרת – הוא ייגש אליכם רק אם הוא ירגיש מספיק בטוח, רק אם לא תיבהלו, רק אם תהיו אוזן קשבת, לא שיפוטית. הוא יודע להרגיש את האהבה שלכם ואת האמון שלכם בו. השיחים שלכם בכיתה בנושא הזה, או בכלל בהתמודדות שלכם עם נושאים רגישים, היא המבחן שלכם להיות כתובת עבורו. היו מזמינים ואמפתיים ורגישים – והוא יגיע אליכם.

10. הקשיבו להם, גלו אמפתיה, שהו איתם במקומם, אל תרוצו לפתרונות או להסברים תיאולוגיים – "תודה ששיתפת אותי", "איזה אמיץ אתה", "מה אתה מבקש ממני?" "איך אני יכול לעזור לך?". מחנכים מכוונים לפסגות גבוהות אך סולמותיהם מוצבים ארצה. מתוך הקשבה עמוקה, מתוך אהבה גדולה לתלמידיהם, באשר הם שם. מחנך אינו (רק) רב. מרחבי התוהו והבדיעבד לא צריכים להבהיל אותו, בכל מקום ניתן להושיט יד, לקדם, להאיר. כל תיקון ושכלול הוא נפלא. כל הדרכה שמניעה לטוב, גם כשהטוב קלוש, גם כשהוא לא הכי ולא מושלם ולא פסגת השאיפות הרוחניות. המחנך נוגע באהבה בחיים, במציאות הנוכחת, ללא מורא ופחד. ומשם הוא מציב אט אט פיגומים לשמיים.

11. המרחב הטיפולי – חשוב להפנות לטיפול ותמיכה רגשית מקצועית, זה מציל חיים. אך צריך להכיר לעומק את המרחב הטיפולי בתחום הזה – אנא היוועצו באנשי מקצוע לפני שאתם מפנים אותו לגורם מטפל. וודאו שהמטפל עומד בסטנדרטים מקצועיים, כפוף לאתיקה המקובלת בתחום, שהוא דואג לרווחתו הנפשית של התלמיד שלכם והוא קשוב לעולם הערכי-דתי שחשוב כל כך לתלמיד.

12. הסתרה היא חוויה מייסרת והיא תובעת המון אנרגיות שמתישות עד מכאוב. חשוב לשתף דמויות בוגרות ומיטיבות ולא להישאר עם זה לבד. אמנם ליציאה מהארון ברשתות חברתיות בגילאים צעירים מאוד עלולים להיות מחירים. חשוב לעבור מסע בירור עמוק ומקצועי לפני היציאה לעולם הרחב. בגיל ההתבגרות מתגבשת זהותו של הנער/ה וחשוב להבין גם את הרכיב המתפתח הזה לפני שיוצאים בהצהרות. כמובן ברגישות רבה ומתוך שיח כן, אוהב ומקבל ללא תנאי. כל מקרה לגופו.

ואחרי כל אלה כמה מילים על חינוך דיפרנציאלי – זכרו שהכיתה מורכבת מפרטים ולכל תלמיד יש את השביל שלו בעבודת ה', על פי דרכו, על פי קווי אישיותו וסיפור חייו. את שפת הפרסונליזציה בחינוך צריך לתרגם לעולם הרוחני שלנו ושל תלמידנו. צריך לחשוב בשפה של אבחונים דוסודידקטיים. צריך להתאים חליפה הלכתית ורוחנית לכל אדם. לא בדיעבד, לא בשעת הדחק, לא מכורח המציאות, אלא לכתחילה. שהרי הבדיעבד של זה הוא הלכתחילה של האחר. ובכלל מי רוצה להרגיש "בדיעבד", "שעת דחק", "חריג" ו"לא נורמלי"? אין השוואות או תחרות בעולם רוחני. כל אחד נמדד על פי אופיו ואישיותו, על פי יכולותיו וכישוריו הרוחניים, על פי עקומת הגדילה שלו ולא בהקבלה לאחרים. בחינוך ממוקד פרט – עבודת ה' של האחד לא תיראה כמו עבודת ה' של השני. אלה ואלה דברי אלוקים חיים, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים. בכיתה שהשפה הזו מוטמעת גם התלמיד המתמודד לא ירגיש שהוא "לא נורמלי" כשמדברים על בית, חינוך ומשפחה, כשדנים בערכי הנצח של העם היהודי, אלא הוא וחבריו יבינו כי לכל אדם יש את הלכתחילה שלו בעולם, את התיקון שלו – הוא לא פחות מאחרים בשום צורה, יש לו פשוט שביל אחר לפסוע בו ברגליים יחפות.