פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 405)

ומה אני יעשה אם אני אוהבת?

פשוט אוהבת?

זה כל כך מתוק וממכר,

אבל לא מציאותי.

 

אז עכשיו אני גם לא מציאותית

וגם אוהבת.

נקודות של כאב,
הן הזמנים שאנחנו מתקלפים
מגיעים לפנימיות של הלב.
למקום שעוד לא הצלחנו לעטוף באמונה.
למקום שבו השכל לא פועל
ואז מרגישים את הכאב בעוצמה הכי גדולה שרק אפשר
בלי הדחקות
וללא כדורים להרגעת הלב.
ובוכים. מהנשמה לה'
בכי אמיתי מתגעגע לטוב המוחלט.
בכי של אי הבנה מה אני עושה כאן בעולם ומה המטרה.
בכי שתוהה איך אפשר לכלוא אינסוף בתוך צורה גשמית.
ואז שוכחים

קצת ארוך אשמח לתגובות

 

בחזוני ירושליים על תילה עמדת

בית מקדש במרכזה לחן ולתיפארת

עליות לרגל וצבא קודש עליה למשמרת

לו רק פסקו משנוא זה את זה

לו רק השכילו וחברו יחדיו

קם והיה חזון זה למציאות מושלמת

 

כאב עמוק החמצה ורצון חזק מול אותה מחשבה

צעקה מפלחת את ליבי חוצאתו לשניים

עם זעקת המקדש נצרפת

נושאת קולה בבכי וכה אומרת

אל נא אחים אל נא אהובים

אל תהרסו בידכם אותי את מקדשכם

 

דקירת הכאב ההחמצה את הלב שורפת

הבנה חדשה בתוככי נוצרת

על קמצא ובר קמצא שהלשין לרומא

ירושלים חרבה

על פרוד ומילחמת אחים בעיר השלימה

ירושלים חרבה

על כיוסף בן מתיתיהו בוגד באומה

ירושליים חרבה

 

ובחזוני ירושליים על תילה עמדת

בית מקדש במרכזה לחן ולתיפארת

בפרוץ מרד בר כוכבה

ואהבת לרעך כמוך השיא על נס רבי עקיבא

לנושא כליו היה את התיקון והגאולה ראה

ושוב באותה הזדמנות הוחמצא השעה

בששת הימים נכבש שוב ההר

אותו חזון-חלום יכול היה ונתגשם

לו רק הסכלנו, הפנמנו, הבנו...

 

על היפוך השינאה יבנה

אם באהבה ואמונה נתאחד

אם את שורותנו נחזק ונלכד

אולי יהיה זה בכולתינו

בכוחנו ועוצם ידינו

לבנות שוב את בית הבחירה

להקים מחדש משכן לשכינה

לו רק יצאנו מכבלי הגלות

לו רק אהבנו נתרצנו נכספנו

ולמשוש חיינו שאפנו

קם והיה החזון למציאות מושלמת

בחזוני ירושליים על תילה עמדת

בית מקדש במרכזה לחן ולתיפארת

עליות לרגל וצבא קודש עליה למשמרת

בידנו הדבר

לו רק נגלה אהבתנו לו רק נוציא את כיספנו...

והגיעה העת לעזוב, אז תודה רבה
על ההכלה ; התגובות, הערות והארות
נפלאתי לקרוא את כתביכם , להזדהות , לכאוב ולעיתים
פשוט סתם להנות.
תודה שהייתם מקום בשבילי בעולם באיזשהו אופן,
וזהו.
שיהיה לכם המשך נפלא , קסום ומלא באור ושמחה!
אני השקית

ה' נכון שלילדים מותר לשאול שאלות אפילו אם להורים שלהם אין תשובות?
אתה יודע שהיום נקרע לי הלב?
ממש לשניים, וזה היה ממש כואב.
אתה יודע שהיום נהרסה משפחה? משפחה אמיתית אבא אמא וילדים.
עכשיו יש שתי אמהות ביחד, אבות גרושים וילדים שתקועים באמצע ולא מבינים.
אתה יודע?
כשעברתי בחדר מדרגות ראיתי שם ארגזים והיה בפנים בובות ומשחקים של ילדים קטנים.
וכל כך בכיתי מבפנים ולא רציתי להאמין.
ואולי רציתי לחיות כמו הבובות, בעולם של דמיונות, וקצת תמימות, ומציאות יותר ורודה.
ובמציאות הוורודה הזאת יש אבא ואמא וילדים.
אה וגם שכינה.

תזכורת אחרונה חביבה: מחר מפגש פסיפס!
מה בתכנית? סדנאות צילום, ציור, כתיבה ומוזיקה, כמה דיונים מעניינים אחלה חבר'ה.
בנוסף, הפעם תתקיים גם במה פתוחה – אסיף של יצירות של יוצרי פסיפס, מהמפגש וגם בלי קשר אליו. מוזמנים להכין מראש קטע נגינה/הקראה/הצגה. נשמח לראות את כולכם

מחר בשעה 15 בתחנה המרכזית בירושלים (נפגש ליד צומת ספרים) ובשעה 16 בבית אצ''ג, יפו 34. המפגש יימשך עד הערב. נשמח אם תביאו כלי נגינה וכלי כתיבה.

בס"ד

 

הנסיבות)

 

שוב לא יקומו, רבים וטובים

מגפיים כבדות וצחוק ילדים

רבנים עטורי כבוד וזקנים

אימהות מניקות ואבות לילדים

 

ממגש הכסף של זמר חכם 

שמנה ריבוא ועוד אלף אדם

זרמו להם בינתיים נהרות של דם

למילוי תעלת מבצר ארץ תם

 

ונעבור ונראה מתבוססים בדמיך 

ונאמר בדמינו קמים רוב אחיך

ולא ימוך לבבינו בקרב עמיך

והם יעטרוך ויהיו עדייך

 

ונאמר בדמינו חיית

נפלה עטרת ראשנו.
יודעת אנוכי שאינכם תבינו לנפשי.

וכי הדעת יכולה לצייר בנפשה זוועות החורבן?

וכי יכולים לשער אתם בנפשכם צער אמא שבניה מתחננים על נפשם לאכול, וְאָיִּן?
ובכן. מה אומר ומה אספר?

אהה בניה בני.

אהה אהובי הקטן. מי יבין לנפש אם?

הגידו נא לי, האם יש אם בישראל שעיניה היו יכולות לראות את ילדיה כלים מול עיניה ואין לאל ידה להושיעם?
האמינו שלב רחמן של אמהות אינו יכול לשאת צער זה.

בן שנה היה בני. 
וכולו אומר הדר. בניה קראנו לו. 
צופים את עתידו בעבודת הקודש בבית מקדשנו .

אלוקי השמיים עדי כמה חלמתי על היום בו אוביל אותו לצלילי שירת הלווים בדרך העולה למקדש.
בני. בני שלי. במו ידי לקחתי נפשך. איכה נשמע כדבר הזה? נפל דבר בישראל.
בנות ירושלים אנוכי יהודית בת יוחנן  לקחתי נפשו. הישמע כדבר זה? לב של אם יהודיה מפעם בקרבי. לב שאינו יכול לשאת בצער בניו המשוועים למעט אוכל.

 

צר לי עליך אישי יהונתן. נשמתך אינה יכלה לראות בחילול הבית ולהישאר מנגד.

עד יומי האחרון צעקתך האחרונה תהדהד בראשי.

 

השבעתי אתכם בנות ירושלים.

אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?

בנות ירושלים מסרו לדודי כי באו מים עד נפש. וכי כלתה עלינו הרעה.

כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי?

ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי?

אז בכה ה' בכי תמרורים, אוי לי שהייתי כאבות האכזרים, אוי לי שהגליתי בני האהובים, ועתה אנוכי מלא צער ומכאובים.
כעיוורים וסומים הולכים באפילה, עודם שותים מכוס התרעלה, באין מבין על מה הבכיה, על מה האבל בכל שנה.
הוי! הוי! איה נביאי, הוי! איה חכמי ואוהבי, איה החוזים ללמד דרכי, איה הרבנים להדריך בני.
מי יקיצם מתרדמה יעירם, יבינם על מה חרבו עריהם, על מה הלכו לשבי ילדיהם, על מה הוכו טובי בחוריהם. על מה חרבו שני מקדשים, על מה עלו כליל לאישים, על מה גלו שתי פעמים, ועדיין לא שבתי לבית עולמים.
בני האהובים פקחו עיניכם,
רצון אביכם לשוב אליכם, תקנו דרכיכם שפרו מעשיכם, או אז לעולמים אשכון בתוככם.

אופטימיות שכזאת..

 

--

כמו מתוך חלום

אני מביט אל חיי:

הרגעים הקטנים,

הבחירות הפשוטות.

 

כמו מתוך חלום, אני נזכר

בימים הטובים שהיו;

וישנם.

 

מתבונן סביבי

ובוחר להביט ולראות את הטוב.

 

לראות;

גם אם צריך זכוכית מגדלת.

 

טוב;

גם אם רק בסדר.

 

ובלב עמוק

מתנגן המשפט-

מעט מן הטוב

דוחה הרבה מן החושך.

מעט;

אך מכיל את המרובה.

 

כמו מתוך חלום

קם אל בוקר חדש;

חיוך.

מבט.

נוטשת עוברת עוזבת
אותי
ושוב חברה מחדש
שלה רק
או שלי
בכלל היינו זוג נשוי
בערך
עד כמה שאפשר אולי
ועכשיו לא אכפת לה
ממני
בכלל.

קומה 12, המרפסת.
הנה- כל הגולן נפרש לנגד עיניי
ועוד רע לי.
לחלוחית בעין. רוח נעימה מגרשת אותה.
צעד ועוד אחד
צרחה
ורגע לפני- שאני שם שרועה
ומרגישה את הקושי בנשימה
והשברים
והפגיעות
אני מחייכת. חיוך אמיתי.
כי עכשיו טוב לי.

והלב עוד פועם,

הוא דופק בחוזקה

והראש הוא כואב

מקבל עוד מכה

 

וסובל ושותק

ודופק ודופק

ומציף ופוגע

ושוטף הכל ונוגע

 

ומציק וצועק

מזדחל מתרפק

ומעיק לא עוזב

לא מרפה. והלב...

 

והלב עוד פועם 

קצת פחות בחוזקה

והראש עוד כואב

מאותה המכה

 

אני מאושרת סתם.

האושר שלי תלוי בדברים רגעיים. תקופתיים.

באושר אני מוצאת נחמה למצב של חוסר מהבית

אני אוהבת כי אני בחוסר.

זו אהבה אמיתית, והאושר אמיתי.

אבל רגעי.

 (הערה: איך אושר רגעי הוא אמיתי? מה נחשב אמיתי? מזה רגעי? עכשיו טוב לי אז אני יאהב אולי?)

החוסר מקבל כל מהנה כאושר.

זה טוב. טוב להיות שמחים, להסתפק במועט..

זה לא טוב כשזה מגיע מחוסר.

החיסרון מערפל.

מטשטש זהות אמיתית.

נאבד ברוח של טוב והנאות רגעיות.

למה רגעיות? כי זה לא נשאר.

זה רץ.

מכאן, לאחר.

ושוב לשונה..

וגם כאן נחמד.

ושם?

..

רצים רצים..

רודפים אחרי האושר המזוייף.

שיקל! שימלא את החוסר!

 

מתי אדע מי אני?

מתי לא אהיה נתונה לרדיפה אחר השלמת חסכים?

מתי אדע מה משמח את נפשי? (עכשיו אני מבינה מה ניסתי לבטא בזמן שאמרתי שאני פטתית)

מה אני מעדיפה?

ומה אני אוהבת?

אז נכון.. מתוך ברירה קל יותר לבחור, לומר, להשוות.

ואז האמירה? גם היא מאבדת משמעות.

כי מי יודע ואולי מחר אומר אחרת..

 

אף אחד לא מכיר את הצד הזה שלי.

 

 

(וואו זה נשמע צבוע.. אני לא משתנה מתוך צביעות. לא משנה את עצמי. מתאימה את עצמי למצב..)

 

 

 

אני הסטרית.

 

 

שירים.

ריגושים.

אהבה.

הבנה.

חבר.

חברה.

שינה.

אוכל.

חומר.

רוח.

לבוש.

חיצוניות.

 

יש בי גם מידות טובות קצת. כך נראלי.

ומוטב שאאמין בכך.

אבל חיי.. מאבדים משמעות.

משמעות חיי משתנה.

צריך ליישם אותם.

לחיות חיים אידיאלים!

להאמין במשו כל החיים.

 

 

 

 

חילונייה. כופרת. מאמינה. ליברלית. דתיה. חרדיה.

זה מה שאני.

ופתאום אני חושבת.. לא צריך לחיות את העבר הווה עתיד.

צריך לבחור מה לחיות בהווה.

להחליט אלו חלקים מהעבר לקחת לעתיד ולהתקדם בהווה אול דה טיים!

החיים הם עכשווים. תשקיעי עכשיו. אפשר גם למען העתיד. אפשר למען עצמי.

למען עיצוב הזהת שלי מכרגע, לכל החיים!

בניית קומה .

הוספת נופך לאישיות.

כו... החיים, העכשיו... זה כלי מטורף!

משורש. לגזע. לפיתוח ענפים.

לא לעבור מענף לענף עוד לפני עיצוב הגזע. כי משם הנוף קסום יותר, או לפי כיווני ה'רוח' ו'השמש'. תרתי משמע.

עוד לפני שהשורש חזק, אמיתי, נשאר..

שלב אחרי שלב בהליכי החיים וההתפתחות הטבעית.

'כי האדם עץ השדה'

עץ. מערכת חיים מופלאה ככ שבה הכל מחובר בהרמוניה. מתחיל מהלמטה. רוקם עור עוד לפני שמסוגלים אנו לראותו. מייצב מבסס את עצמו. ולאט לאט. שלב אחרי שלב בונה קומה ועוד.. ועוד..

וכל המערכת הזו מחוברת יחד! אין תהליך מיותר!

בהיררכיה יפהיפיה.

כל שלב הכרחי לעיצוב השלב הבא.

 

אפשר להקיש מזה עלינו. המשפט הזה לא נועד סתם.

 

אדם צועק כשאין לו. וכשיש לו, לא צועק.

מקיף את עצו בחום ואהבה.

כל רוח קטנה מורידה אותו.

משפילה.

משאירה חריטות ושוחקת.

ומהר!! לרוץ לאושר!

לסייפוק שירגיע את הרעש!

את המבוכה..

 

ואז מוצאים את האושר בשקר.

בעניין שולי של רגע.

 

הי! וואו!!

מותר להזמין אושר! מותר לרצות להיות שמחים!

מותר לשמוח!!! מותר לשמח!

ויש לי סוד..

זה גם יכול להיות אמיתי!

 

הבעיה מתחילה שדברים שנוגדים אותי משמחים אותי. שאני מחפשת נחמה במקומות שלא מתאימים לי.

ומי אני??

אוחח שוב. ביצה ותרנגולת.

לא שוב.

אני ממש אוהבת לכתוב ואני מחפשת משו כזה.. אשמח לרעיונות..

בוא כבר, בוא.

אתה רואה

שנכנעתי.

 

"אני לא יודעת אם יש עוד מה לעשות," היא אומרת. "אולי זה כבר אבוד."

"אל תגידי לי את זה," הוא לוחש. "פשוט אל תגידי. לא יכול היות שבדיוק עכשיו, נכון? כל הדרך הזו, המשוגעת.

"אומרים שיש כוח עד שזה קורה. כשזה קורה כנראה שכבר לא נשאר כוח.

יכול להיות שהגעתי מאוחר מידי? אלפית שניה מאוחר מידי?"

היא מביטה בו בעיניים רכות. "אני לא יודעת, אבל היא נראית לי כבר די אאוט.

תנסה, מה יש לך להפסיד."

הוא מביט בה בעיניים אדומות. "לנסות? מה הטעם. מי מבטיח לי שהלב ייפתח. אין לי מקום לעוד צלקת, אפילו לא אחת. זו הפעם האחרונה, אם זה לא יעבוד גם אני אלך."

"אז מה עדיף," היא שואלת, "שתישאר פה עם לב שותת דם, או שתלך איתה?"

הוא שותק, דמעות בגרון.

האישה הזו מביטה בו. "תחשוב," היא אומרת לו. "אולי בעצם אל תחשוב, תרגיש. אם אתה שלה אתה אמור להרגיש טוב. תרגיש מה נכון. אתה באמת רוצה להישאר פה לבד?"

היא מסתובבת ויוצאת, משאירה אותו לבד עם החלומות, ועם גוף קטן מתוק שרוע על הרצפה, כולו ייאוש.

הוא ידע שהיא שלו, הוא פשוט ידע את זה. אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי לפתוח שוב את העיניים היפות האלה, להביט לתוך האין סוף. לדעת.

הוא מתכופף, מה אכפת לו. אין לו מה להפסיד. לחיות בלעדיה הרי הוא לא יכול, גם לא עוד שניה. הרי לכל אדם יש את מספר הניסיונות המדויק לו. טיפה יותר מזה והוא איננו. אז אם הוא כבר פה, זה אומר שלא נשאר עוד הרבה זמן.

הוא מתיישב לידה, מקפיד לא לגעת. כמה מגוחך! לא לגעת בה עכשיו. אבל זאת האמת.

"הי," הוא לוחש לה. "קומי. אני פה."

היא לא מגיבה.

"בבקשה," הוא לוחש-מתחנן. "קומי. אני יודע שזה היה ארוך. אני יודע שלקח כל כך הרבה זמן. אני מצטער, זה לא בשליטתי, את יודעת. אנחנו מאמינים בני מאמינים."

הוא מביט בה, מילותיו אובדות בחושך הזה.

"קומי!" הוא צועק. "קומי כבר משוגעת אחת. את לא הולכת עכשיו. עד שמצאתי אותך!"

הוא צועק, הוא בוכה, הוא כועס. עליה, על אלוקים. לא עכשיו, לא עכשיו! הפצע הזה, הדם שלא מפסיק להישפך. אין מצב שהוא מפסיד עכשיו בקרב הזה. לא עכשיו. לא!

"קומי!" הוא שואג. "קומי מיד. קומי אורי כי בא אורך."

היא פוקחת עיניים.

הוא עוצר נשימה, לא מעז להאמין. כבר כל כך הרבה פעמים האמין והתאכזב..

אֶפְשָׁר לִפֹּל, יַלְדָּה
אֲנִי אוֹמֵר לָךְ:
אֶפְשָׁר לִפֹּל.
אֲפִלּוּ מְשׁוֹרְרִים
נוֹפְלִים, אֲפִלּוּ נְבִיאִים.

 

שָׁנִים, שָׁנִים הֵם
בּוֹרְאִים נִיב-שְׂפָתַיִם,
מִתְנַבְּעִים, מִתְנַבְּאִׂׂׂים
אֶל הַדַּף,
מִתְלַבְּטִים וְגוֹנְזִים.

 

כָּל לֵיל חֲמִישִׁי הֵם
מְשַׁנְּסִים מָתְנַיִם וְיוֹצְאִים אֶל הַשּׁוּק
(גַּם אֲנִי, אַתְּ יוֹדַעַת
אִלּוּ הָיָה לִי כֹּחַ)
לֶאֱהֹב:
לְהוֹכִיחַ וְלִכְעֹס וְלִשְׂנֹא
וְלִצְעֹק זַעַם וְחֻרְבָּן
וְנֶחָמָה בֵּין סְלִילֵי הֶעָשָׁן.

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֵין בָּהֶם כֹּחַ יוֹתֵר
לָדַעַת וְלִכְאֹב,
וְהֵם צוֹנְחִים בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק
לְצַד הַנַּרְקוֹמָנִים.

לִפְעָמִים מוֹצְאִים אֶת הַבֹּקֶר בְּתַחֲנַת מִשְׁטָרָה,
עֲצוּרִים בְּאַשְׁמַת נְבוּאָה.

 

אֶפְשָׁר לַעֲצֹר, יַלְדָּה
וּלְהֵעָצֵר, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ.
לֹא תָּמִיד חַיָּבִים לְהַמְשִׁיךְ
לֶאֱהֹב.

קְחִי לָךְ רֶגַע,
תִּפְּלִי אוֹתוֹ עַד הַסּוֹף
בִּצְנִיחָה חָפְשִׁית.
אֲנִי מְחַכֶּה לָךְ
לְמַטָּה

אתה אוהב לקרוא אותי;
כך אמרת לי פעם.
לקרוא את מה שכתוב מבפנים,
ולא את מה שבחוץ וכולם רואים.

 

ואני אמרתי,
שאתה אוהב להבין, את מה שמעבר לדברים.
ולא רק את הדברים שכתובים.

 

ולפעמים שהדף שבפנים כבר שחור מרוב קשקושים,
אני רק צריכה שתבוא עם טיפקס, או מחק
או עם דף לבן ונקי.

 

ואולי;
כך לפעמים אני חולמת:
יבוא יום,
ונצייר ביחד ציור צבעוני.

וְיֵשׁ
שֶׁאָדָם עוֹמֵד בְּצֹמֶת דְּרָכִים.
וְהַצֹּמֶת מַבִּיטָה בּוֹ
וְהוּא, מֵשִׁיב לָהּ מַבָּט.

 

וְיֵשׁ שֶׁהַשְּׁבִילִים צוֹעֲקִים אֵלָיו
מִתְחַנְּנִים שֶׁיֵּלֵךְ בָּהֶם.

 

וְרַגְלָיו מִתְלַבְּטוֹת: 
זֹאת אוֹמֶרֶת פְּנֵה לְכָאן
וְהַשְּׁנִיָּה טוֹעֶנֶת פְּנֵה לְשָׁם.

 

וְהָאָדָם?
מַבִּיט בְּצֹמֶת
וְהִיא-
מְשִׁיבָה לוֹ מַבָּט.

נכוותי,
שמלה אדומה של שכול
ועיניים זוהרות.
יחף בין השיבולים,
או פנטזיה אחרת.
של מקדש
ושמינית.
מה שנותר זה להיישיר מבט
לביצה הסרוחה
להתעורר לתוך הפיח
ולחשוק.
לסתות.

מחשבות שאחרי שבת. מזכיר קצת את שמים וארץ כשחושבים על זה.. פשוט נושא שקצת הרבה מעסיק אותי.

--

 

היא הייתה אי שם למעלה. בעולמות עליונים.

היה לה שם כל כך טוב, בין המלאכים והשרפים.

ויום אחד היא נקראה אל הדגל.

והיא כל כך בכתה, והתחננה שינסו למצוא מישהי אחרת.

כי.. כל כך טוב לה כאן וגם נעים וטהור,

ושם? איך לומר.. זה ייסורים וכאבים וגם בודד ואפור.

ואמרו לה- תראי את נשמה טובה סך הכל,

אבל אל תדאגי בשתיים עשרה שנה הראשונות יהיה לך טוב.

וגם אנחנו יודעים שאת כל כך רגישה וטובה, אז במיוחד בשביל זה דאגנו לך למשפחה מתאימה.

אבל לה היה קשה להכיל- שהיא יורדת מעולמות עליונים.

והיא ניסתה לפחות לקבל הקלה, אולי לרדת לתקופה יותר קצרה.

אבל השם אמר לה, שנכון זה מצער וברור שלמעלה טוב לה יותר,

אך אין מה לעשות זה סופם של הרבה נשמות טהורות.

ועוד הוא הוסיף ואמר לה בשקט, שזה משימה חשובה והגוף כל כך זקוק לה שם בעולם שלמטה.

וגם הוא לחש לה בסוד שפעם בשבוע, כל שבת, יש עוד נשמה שיורדת, איתה להיות.

ובכן, איך לומר?

מאז היא יושבת לה אי שם למטה, נזכרת בערגה בעולמות עליונים.

ומתפללת בשקט שתגיע שבת, ותגאל אותה קצת מהייסורים.