ורוצה להמליץ על טיפ שעוזר לי במצבים כאלו.
קודם כל לא לענות באותו רגע.
גם אם אמר משהו לא צנוע/ חצוף/ פרטי וכו.
כשילד זועק ממעמקי ליבו. תני למוגלה לצאת כמו שעשית.
אח"כ תני יום יומיים בלי להתייחס בכלל לאירוע. תני יומיים לכל הכעס/ תסכול/ אכזבה/ בהלה שלך לבעבע ולהירגע.
אח"כ אם יש עוד נפגעים בסביבה ועוד שותפים לאירוע חוץ מהילד המתפרץ ואלייך אז לפנות אליהם ולוודא מה מצבם ואם צריך טיפול/ שיחה.
האם מספיק רק שיחה שלך או לערב גם את אבא, יועצת או מחנכת אם זה קשור לבי"ס.
למשל במקרה שלך אם האחות שמעה את כל זה. אז לקחת אותה לשיחה לתת לה לאוורר רגשות.
אולי את לקחת א. האירוע קשה אבל מבחינתה זאת סתם עוד מריבה. אולי הפוך.
לתת לה לבטא את המקום שלה, ולא להסגיר את המקום שאת נמצאת בו.
לתת לה לספר את הסיפור שלה בעצמה.
אחרי שאת יודעת שאין נפגעים נוספים באירוע, להגיע לתחושות והמחשבות שלך ולפרק אותם לאט לאט.
עדיף בכתיבה אבל לוודא שאת משמידה ראיות אח"כ..
מה מפריע לי:
* דיבור לא צנוע
* השפלה של האחות
* הבת הגדולה נמצאת במקום לא יציב במרקם המשפחתי
* אולי טעינו בקריאת המציאות ואני זיהינו את המצוקה
* אולי לא טיפלנו ולא השקענו מספיק בטיפול שלקחנו אותה
* האמירה שלה מתערבת לנו בהחלטות שהם מאוד מאוד זוגיות ולחלוטין לא משפחתיות.
* בהחלטה על הילד הבא, המצוקה שלה עלולה לגבור על הרצון שלי לילד נוסף ואולי בגלל זה אחליט לא להביא ילד נוסף.
כמובן כל זה דוגמאות שממחישות איך כשמפרקים את התחושות והמחשבות לתתי סעיפים- כל סעיף בנפרד פחות מאיים.
עכשיו כשהאירוע אפשר לומר מאחורייך- ממליצה לך לעשות את התרגיל הבא על מנת להיערך לפעמים הבאות שתתיקלי במשהו שמערער אותך.
תקראי את ההודעה הראשונה שלך פה ותפרקי אותה לנקודות כמו בדוגמה שנתתי.
תקראי שוב ושוב עד שתהיי בטוחה שכיסית את כל הנקודות. (ואם יש דברים שלא כתבת פה אבל כן הרגשת- תוסיפי אותם לרשימת הנקודות)
עכשיו כשיש לך את שני הדברים מול העניים תדאגי מ1 עד 10 מול מה את מרגישה יותר חלשה ומכווצת וחסרת אונים לעומת מול מה טת מרגישה מאותגרת, חזקה, ועם אמונה שנצלח את המשבר.
מול האירוע כמכלול או מול הנקודות המפורקות?
בד"כ כשמפרקים לנקודות אפשר למצוא 2-3 נקודות שהן הפחות מאיימות. שאני יודעת בוודאות שאצלח אותן ואפילו אולי יש לי כבר תוכנת פעולה.
למשל דיבור לא צנוע- אולי אתם כבר בתהליך על זה ואת רואה מגמת שיפור. אז הייתה לילדה נפילה קטנה ואת מאמינה בה שהיא תחזור לדרך המלך והכל בסדר.
אולי את יודעת מאחים גדולים יותר שזה מאפיין גיל ויעבור לה כמו שבא.
או אולי דווקא הנקודה של ההחלטה על הילד הנוסף תהיה לך קלה יותר לעיכול- כי הנקודה משקפת לך שמה שבטוח זה שההחלטה בידיים שלך ולא של אף אחד אחר.
אולי ממקרים אחרים בעבר את יודעת שכשההחלטה בידיים שלך את מסוגלת לקבל החלטות מורכבות ולהיות שלמה ובטוחה איתן ואז הכל מסתדר.
אז גם אם היום את לא יודעת מה תחליטי, את יכולה להיות רגועה ובטוחה שיהיה לך טוב עם ההחלטה.
לכל אחת יש את נקודות החוזק והחולשה שלה, אין אמת קבועה מה קל ומה קשה לכל אחת. אבל בד"כ מה שמשותף לכולנו כחולשה אנושית, זה לעשות בליל מכל התחושות יחד ואז גם נקודות שאנחנו יודעים שיש לנו יכולת להתמודד איתם, בתוך הבליל אנחנו לא מוצאים את הדרך ומרגישים אבודים וזה גוזל מאיתנו המון כוחות נפש, ממש אפשר לראות פיזית איך הבטן מתכווצת והפנים נפולות.
אחרי שזיהינו את הנקודות שאנחנו כן יכולים להתמודד איתם נפריד אותם ברשימה משאר הנקודות ונרשום לידם את דרך הפעולה או המחשבה שיעצימו אותנו מול אותו אתגר.
למשל מול המחשבה שאולי עבור האחות טוב היה אם אחותה לא הייתה באה לעולם, אפשר לרשום את המחשבה שהכל מאת ה', שהאתגר בהתמודדות עם האחות יכין את הבכורה טוב יותר לחיים. כנראה זה הדרך שה' בחר עבורה וגם אם אנחנו לא יודעים למה, אנחנו בטוחים שרק טוב יצא מזה.
וככה על זו הדרך.
נגיד מול החוצפה אפשר לרשום עשר דברים שטובים בה. זה יעזור להסתכל עליה בעין טובה ויגמד מאוד את העובדה שהיא התחצפה עד שנוכל לסלוח על זה.
עכשיו מול הרשימה שנותרה- קודם כל כבר מקבלים כח נוסף. גם כי היא התקצרה וגם כי הצלחנו לפצח כבר כמה נקודות אז תחושת ההצלחה תתן לנו כוחות נוספים בהתמודדות.
בסוף בסוף, אם יש נקודה בלתי פתירה שלמרות שנתת לזה זמן, ולמרות שניסית לחשוב בכמה כיוונים עדיין את לא מוצאת דרך פעולה וזה עדיין גוזל ממך כוחות נפש- טוב להתייעץ עם מישהו נוסף. זה יכול להיות עם אבא או חברה טובה שיודעת להרים ולתמוך.
חשוב שזה לא יהיה מהמעגל אנשים שקשור לילדה. אף אחד שמכיר אותה ומדבר איתה מדי פעם לא צריך לשמוע עליה דברים שקשה לך להשמיע. לכן פחות כדאי להתייעץ עם סבא וסבתא או שכנה וכו'.
אלא אם את יודעת בוודאות מוחלטת שהם יעשו את ההפרדה בין זה שלך קשה איתה בסוגיה מסויימת לעומת מה שהם חושבים/ מרגישים כלפיה.
נושא נוסף שחשוב לשים לב אליו לדעתי, זה אחרי שהכל נרגע ואנחנו מצליחים להתמודד וכבר לא מקווצים מול האירוע ואולי גם דיברתם עם הילדה על חלק מההיבטים כחלק מתכנית ההתמודדות, אז לדבר איתה על עצם זה שהיא הוציאה הכל.
חשוב לעודד ילדים להוציא. אמנם אולי יש דרכים יותר ראויות כמי בשיחה פנים מול פנים עם ההורים או בכתיבה ולא בהתפרצות, אבל אם התחושות שלה לא יצאו החוצה לפני כן בצורה מבוקרת והאפשרויות הן או להמשיך לאגור, או להוציא, אז טוב שהיא הוציאה.
אולי גם לעודד אותה שאתם קשובים לתחושות שלה ושהיא מוזמנת לשתף אתכם גם בתחושות קשות ושאתם תצליחו להכיל את זה ולעזור לה להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלה.
אבל היא מסרבת... אחיה הגדולים רק חיכו כבר להזדמנות להיות עצמאיים - והיא לא...
שתרוו ממנה נחת, שתגדל בבריאות ובשמחה בע"ה 
אבל זה העיקרון)
