פורום אימהות השלב הבא (עמוד 36)

את מה שאת מרגישה באמת.
שגם כשעושים את הדבר הנכון, לא תמיד בהכרח מרגישים שמחים.
שבחרת בדרך שלך כי היא מרגישה לך נכון, גם בלי אורות וברקים מהשמיים. מה מרגיש לך נכון? ספרי לה את מי שאת.
את לא צריכה לספר לה את "מה שנכון", את "מה שצריך",
האותנטיות והכנות שלך שווים הרבה יותר.
ואדרבא, לפעמים הילדים מעירים אותנו לחיפוש מחודש, לגילוי מחודש (רק לפעמים? תמיד, כל הזמן)
אפשר לומר לה "אני גם מחפשת את השמחה שלי מחדש, מדי תקופה זה קורה לי, כמו מה שקורה לך עכשיו. זה לא אומר שרע לי, או שאני עצובה, או מתחרטת. זו תקופה ואני אגלה דברים חדשים ואגלה את השמחה מחדש..."

היא תשאב מהאותנטיות שלך כוחות, וכיוון, לדרך שלה,
שתהיה המשך לדרך שלך, התפתחות ייחודית שממשיכה אותך,
היא עוד תאיר לך בעצמך מקומות שלא הכרת
היא תיקח את מה שהבאת לה בלב פתוח - הלאה, בכל מיני כיוונים מעניינים (ומבאסים, בסדר, מותר להתאכזב)
ההיפרדות שלה לא חייבת להיות חדה, אחרת, בועטת
כשאנחנו באים בכנות, נוכחים איתם בלי להתיימר, בלי "לחנך", בלי "לומר את מה שנכון",
הם לוקחים את האמת הפנימית, את הטוב הפנימי, את הרצון, וממשיכים.
כל הטוב שבך נטמע בה, וכשאת לא מסתירה או מכחישה - את לא נותנת לה סיבה לבעוט ולהתכחש לטוב, כדי להצליח ללכת עם הלב שלה.
אתם באותו מקום
של חיפוש
של שאלות
של מורכבות
היא לא צריכה להפריד את עצמה ממך, אם היא מקבלת הבנה ושותפות לתהליך שלה.


(כמובן שבאופן מעשי הבחירות שלה יכולות להיות שונות. אבל המהות יכולה להשאר בחיבור, הולך ומעמיק, דווקא מתוך המורכבות שצפה, ועל אף שיהיו רגעים של אכזבה וכעס בתוך הקשר. כי לא קל לפגוש מציאות מורכבת)

ממש לא קל לעזוב ולעלות לבד לארץ,ולפלס לך דרך.
אני כ"כ מעריצה נשים חזקות כמוך שעשו דבר כזה!
כל הכבוד 👋👋👋

זה דברים מאד עדינים ומשתנים ממשפחה למשפחה- קשה לכוון לדעת מה אפשר לקחת ממשפחה למשפחה. אז כותבת לך בזהירות כמה מחשבות - אולי חלק יתאים לך.

- אם אני לא טועה זה החזון אי"ש אבל יש עוד כמה רבנים שאמרו דברים באותו רעיון-
מכיוון שכל היהודים היו פעם דתיים ורק ב300 שנה החלה עזיבת הדת. לפני כמה דורות היתה סבתא דתיה שבכתה בהדלקת נרות והתפללה שהצאצאים שלה יהיו אוהבי ה' יראי אלוקים בה' דבקים...
זה שאתם זכיתם לחזור בתשובה זה בכח הדמעות והתפילות של הסבתא הדתיה ( לא משנה כמה דורות אחורה).
זה נראה לי חשוב לזכור את זה- אין יהודי תלוש,כולנו מחוברים בשרשרת הדורות לאבותינו שעמדו במעמד הר סיני, לשלושת האבות.

- ליהודי יש בדנ"א מידות טובות ( כל שיש בו 3 דברים אלו- מתלמידיו של אברהם אבינו...)
זה שסבתא לא שומרת תורה ומצוות- בכלל לא אומר שהיא לא היתה בעלת מידות טובות.
תנסי לחפש סיפורים שייקרו את הסבים ( הבת שלך לא עשתה עבודת שורשים מתישהו?)
איך נתנו צדקה לעניים/ ביקרו חולים/ נהגו ביושר בענייני ממון / עסקו בצרכי ציבור בקהילה שלהם/ייבשו ביצות / נלחמו בצה"ל-
בוודאי שתמצאי דברים טובים.

וזה נראה לי חשוב בעיקר בשבילך יותר מבשבילה- להעריך את השורשים שלך יעשה לך טוב,
וממילא היא תרגיש את הטוב הזה.

יש לי חברה גיורת שההורים שלה נוצרים אדוקים וכעסו מאד כשהתגיירה וניתקו איתה קשר. לאחרונה היא סיפרה לי בשמחה שאמא שלה יצרה איתה קשר.
והחברה שלי אמרה שזה מאד חשוב לה שהילדים יכירו את אמא הטובה שלה, ואני יודעת שאמא שלה- ממש זרקה אותה מהבית,היא היתה רעבה ללחם, וסרבה לניסיונות שלה ליצור קשר כשהיא פנתה אליה, ועדיין היא בטוחה שאמא שלה היא אישה טובה.
אני מרגישה שהתכונה הזאת של האמון וראיית הטוב באמא- מאד עוזרת לחברה לבנות משפחה שמחה, כי כשהלב מלא בכעס רעיל, זה מקרין על כל הבית.

מאד הגיוני שהצטברו בלב שלך רעלים צודקים ואמיתיים שקורים כשהורים כועסים כשהילד שלהם חוזר בתשובה,ואת לא אשמה בהם בכלל!!! אבל את זו שסובלת מהם😣😣😣
ואולי הבת שלך מרגישה את זה?
וזה דווקא הזדמנות בשבילך לעשות לך בעצמך יותר טוב בלב💗

סבתות של אמא שלי היו יחסית דתיות עד כמה שזה התאפשר במציאות שלהן .
לגבי עבודת שורשים. לא יודעת, לא זרם. קיבלנו דף עם שאלות שרובן היו על אוכל. מה מאכל מיוחד היה בפסח, מה מאכל מיוחד היה בשבת, איזה מנהג מיוחד היה בבית...
מצד שני גם לחברה שלה שהיא בת של רב זה לא זרם. ולא רק לה.
לגבי חברה שלך גיורת , אני אכתוב בכנות. אני לא בטוחה שזה יתרום לילדים שלה קשר הזה. אם הם נוצרים אדוקים הם בטוח ישתדלו להעביר מסרים האלו לילדים שלה , אם הם זרקו אותה מהבית כנראה שאין להם גבולות בנושא הזה.

מקווה שלא נפגעת ממה שכתבתי.
דווקא תמיד הרגשתי בסדר עם המשפחה שלי מבחינה שורשית יהודית. בילדות שלי זה היה נחשב קשר חזק מאוד ליהדות. אבל בעיניי ילד דתי זה לא נחשב ככה. הם חיים מציאות אחרת.

זה משמח שאת לא מרגישה תלושה. ככה הרגשתי ממה שכתבת בהתחלה,ממש שמחה שטעיתי.
לגבי זה שכתבת שבעיני ילד דתי זה לא נחשב אני חושבת שזה תלוי בך ולא בילדה.אם את תעצימי את זה גם הבת שלך תרגיש את זה.

(לגבי החברה שלי הגיורת- לא הילדים בקשר עם אמא שלה. רק היא- וזה חשוב לה בשביל החוזק הנפשי שלה בדרך שהיא בחרה)

עוד אין לי ילדים בגיל ההתבגרות, ולא מדברת מניסיון מהכיוון הזה.

אבל רציתי להתייחס למה שכתבת על זה שהיה לך קשה לשתף את הבת שלך בסיבה שנהיית דתיה, כי זה 'לא שגילית את האור' אלא פשוט כי זה מרגיש לך נכון.

האמת שאני חושבת שזו תשובה ממש חזקה. במידה מסויימת אפילו יותר ממי שחזר בתשובה מתוך חוויות רגשיות של 'לגלות את האור' (כמובן שאין פה מקום להשוואה, לכל אחד המסלול שלו ומה שהיה נכון עבורו. וכל אחד שחזר בתשובה זה מדהים בעיני. אבל אם לך זה נשמע 'פחות' לחזור בתשובה ממקום כזה כמו שתיארת, אז בעיני זה אפילו להיפך).

ואני יכולה גם לספר שגם הסיפור של אבא שלי די דומה. הוא גדל ברוסיה בלי שום רקע של יהדות (עד גיל 9-10 אפילו לא ידע שהוא יהודי). הוא בן אדם מאוד שכלי ורציונלי, מתמטיקאי בנשמתו, אבל בשלב מסויים כן התחיל להתעניין מעבר והגיע ללימוד תורה ולשמירת מצוות.
וגם אצלו הוא אף פעם לא סיפר על חוויות של 'לגלות את האור', אבל הוא עדיין בחר ללמוד תורה ולשמור מצוות, מתוך היגיון וחיבור שכלי (ואפילו שזה היה עוד בתקופה שהכל היה צריך להיות בסתר ובמסירות נפש).
ולי הסיפורים שלו היו משמעותיים. ההבנה של הבחירה שלו, דווקא מתוך היגיון והסתכלות רציונלית, ולמרות שזה גבה ממנו מחירים, גרמה לי להרבה ביטחון וחיזוק האמונה שלי.

לא גיליתי את האור בבום, עשיתי תהליך שכלי שרק אחריו הגיע תהליך רגשי שמחבר אותי לעניין
לא יודעת איך הייתי עונה על זה בדיוק, אבל מאחר והילדים שלנו גדלים למציאות אחרת כבר אז ברור לי שהם לא מבינים כמונו אבל בחינוך שלי מולם אני כן מצליחה לחבר אותם לפן פחות שכלי עד כה ב"ה.
יש מורכבות בעבודת השם שצריך לחבר לראייה שלהם עכשיו ולחוויות שהם חווים עכשיו שהן שונות משלנו. והעניין של השמחה לא חייב להיות מקושר תמיד לשורשים.
אפילו שבאופן כללי אנחנו שמחים מאוד שבחרנו בדרך שלנו ומאמינים בה, יכולים להיות מצבים שאנחנו לא הכי שמחים בעולם בגלל כל מיני דברים אבל השמחה הפנימית ישנה תמיד רק היא לפעמים מסתתרת.
אני חושבת ששיח ממקום רגשי יכול יותר לחבר אותך אליה.
מקווה שניסחתי נכון והבנתי למה התכוונת

נתרמתי

שהיית רוצה שהשיחה ביניכן תיראה אחרת, וזה באמת מבאס שדווקא הזדמנות ושאלות כטלה מתפקששות.

וגם, אולי אולי הרגשת
לא מספיק בנח עם התשובות שלך, עם זה שאולי את לא שמחה מספיק,
והיית רוצה שיהיו לך תשובות שהילדה שלך תוכל להתחבר אליהן.

אני חושבת שקודם כל את צריכה לדעת שעשית תהליך מדהים וראוי להערכה. לחפש את האמת, להתחבר אליה וללכת עליה זה לא מעשה מובן מאליו.

אז מציעה דבר ראשון להסתכל בהערכה אל עצמך ואל התהליך המדהים שעברת, ולא
לראות את עצמך מהעיניים השיפוטיות שנדמה שהילדה אולי מסתכלת בהן כלפייך.
לרוב כשאנחנו מרגישים בשיפוטיות כלפינו מדובר בעומק בשיפוטיות שלנו כלפי עצמנו.
אז קודם כל תתחברי את אל עצמך ואל התהליך שעשית,
ותעריכי מה שעברת!!

ואחרי זה, אם תרצי ותרגישי בשלה, תוכלי ליזום בעצמך שיחה עם הנערונת,
ולהגיד לה את זוכרת ששאלת אותי על זה ועל זה?
היה לי אז מורכב לפרט לך מכל מיני סיבות,
אבל כן הייתי שמחה להסביר לך לעומק כשאני פנויה מה שמעניין אותך.

נשמע שעשית דרך מדהימה!!

בס״ד

גם בלי נשיקות על השפתיים. בעיניי חיבוקים ונשיקות על הלחי לגמרי מביעים את זה 🙂

[אצלנו יש חיבוקים ונשיקות על הלחי. מעבר לזה, זה כבר לא מול הילדים. לי זה מרגיש כבר שייך לתחום שרק בינינו לבין עצמינו.

אני חושבת שהגבול עובר בין מגע של קרבה רגיל שיכול להתאים בין כל בני המשפחה (ואין מניעה שהילדים יראו שזה קורה גם בין אבא ואמא. ויכול להיות שזה דווקא חשוב ומבורך שהם דווקא יראו מגע מסוג הזה בין ההורים). לבין מגע שמתאים רק בין איש לאשתו (וברגע שמדובר במגע מהסוג הזה, ראוי בעיניי שהוא יהיה שמור רק למצבים שהם לגמרי לבד. בשבילי נשיקה על השפתיים נכנסת לקטגוריה השנייה הזאת)].

החלטות טובות ❤️

אצלנו אין מגע אינטימי ליד הילדים בכלל בינינו
אבל כן הבעת אהבה במילים.

מביעים  מולם חיבה שהיא חברית, לא אינטימית.

(אצלנו זה גם ככה אבל הוא קטן, ובאמת עולות לי הרבה תהיות איך זה יהיה כשהוא יגדל...)

לא מראים חיבה במגע בכלל ליד אחרים, כולל הילדים שלנו.
מביעים חיבה בהרבה דרכים אחרות, ואנחנו רואים שהילדים יודעים שאנחנו אוהבים ויקרים זה לזה.
הילדים עצמם - כמובן מקבלים הרבה נשיקות וחיבוקים (כולל הילדים הגדולים).
להרגשתנו כך נכון לנהוג.
ואנחנו גם משתדלים מאוד-מאוד לא להתווכח ליד הילדים.
לגביכם - באמת נשמע שכדאי לפחות להוריד את המגע הזוגי. (אלא אם כן הילדים שלכם חשופים לסרטים וכדומה שבהם יש מגע זוגי, ואז אולי כן כדאי להראות להם קצת איך זה מתקיים בקדושה... או להפסיק להראות להם סרטים כאלו )

שמגע של חיבה ואהבה זה רצוי וחשוב אבל לא מגע של משיכה.. אין בזה כללים וכל בית יש לו את הכללים שלו .
בעיני זה מאוד חשוב שהילדים יראו חיבה ואהבה גם בדרך של מגע כי יש ערך גדול לכך שהם רואים את זה בין אבא ואמא בקדושה ויודעים שיש לזה מקום גדול הזוגיות..
במיוחד בעולם שבו נחשפים כך כך הרבה ואם לא בגיל הזה אז בגיל בוגר יותר.

שמביעים חיבה חברית לא אינטימית-
חיבוק כן, ליטוף או צ'פחה כן
נשיקות בפה לא

ופשוט הסברנו שנשיקות על הפה זה רק בין אמא ואבא.
וגם הקטנה בת השנתיים וחצי יודעת להצביע על הפב שלי ולהגיד שרק אבא ואמא. ולנשק אותי בכל שאר הפנים 😍.

וכמו שציינו כאן, אני לא מתכוונת לחיבוקים ונשיקות של משיכה, אלא של אהבה וחיבה. אבל כן, גם על הפה

כן היו. מתנשקים בפה. לא עכשיו נשיקות שהם מוגזמות בקטנה.
בעייני זה דווקא יפה לדעת שיש דברים שרק ההורים עושים.

אני לא גדלתי בחברה דתית אז הבנתי מאיפה זה מגיע ולכן לא חשבתי לנשק אחים שלי ככה מעולם למרות שראיתי את זה בבית. אם כי הרגשתי עם זה חוסר נעימות.
אם כבר זה קורה בבית אז כשעולה מצב כזה, אולי כדאי להסביר אם זה הקו שממשיכים איתו כדי למנוע אי הבנות.

וגם זה מה שאני חושבת שכם טוב.
את באת מעולם חילוני אז הבנת שההורים נמשכים אחד לשני וכו.
בעיני נכון לדעת שזה גם קיים אצל ההורים ולדעת שהם יותר מחברים.
ואולי זה גם משהו שחשוב להגיד אם הפותחת תראה מצב שזה לא נעים לאחד הילדים שלה לראות אז אולי להפחית ולדבר איתם על זה.

מה שמיני - בחדרי חדרים.
מה שהוא נטו הבעת חום, קרבה, אהבה, חיבה, בלי משמעות מינית או רמיזה מינית - רצוי שיהיה נוכח בבית.

אני מאמינה ורואה ומרגישה
שמה שקורה בחדרי חדרים
משפיע לעומק על הדור הבא
בלי מילים, בלי מחוות, בלי להתאמץ.
מה שקיים באמת בין ההורים, עובר לילדים.
ביחס שלהם אל הגוף ואל ההנאה,
ביחס שלהם אל זוגיות.
יש זוגות שרבים ליד הילדים, ועדיין הילדים גדלים בבריאות נפשית. כי במהות, ובצניעות, יש אושר גדול. וזה עובר.
יש זוגות שלא מבטאים אהבה מול הילדים, ועדיין לילדים יש יחס בריא וטוב כלפי אינטימיות ואישות, כי זה קיים, ונוכח באווירה בבית, ועובר לילדים.

אני בעד לדבר, בעד לפתוח, בעד ביטויים של חום ואהבה,
אבל הם לא חזות הכל.

(לאחרונה קיבלתי פרוספקט מקצועי מבית היוצר של "מידע אמין על מין" שבו הכלל הנ"ל נכתב שוב ושוב. מה שמיני - לא מול הילדים. זהו ארגון סופר פתוח, אפילו במושגים של חילונים)

להביע חיבה בסיסית בדיוק כמו שמביעים כלפיהם (חיבוק, נשיקה על הלחי). בדיוק מהסיבה שילמדו שאבא ואמא אוהבים אבל את הקשר האינטימי שומרים לעצמנו...

נשיקה על הפה היא אינטימית ולכן לא עושים לידם. כן זה קשה, אבל זה דורש מאיתנו עוד יותר לקבוע לעצמנו את הזמנים האינטימיים שלנו... או "לגנוב" לרגע באמצע היום בחדר/במקלחת לשניה...

באמת זה מעסיק אותנו לאחרונה כי הילד כבר גדל ויותר מבין.

אני גם מאוד בעד שהילדים יראו שמביעים אהבה גם דרך מגע ואהבתי את הגבול ש @@קמה ש. הביאה

החלוקה היא כזאת:
אהבה וחיבה- כן
מיניות- בצורה פרטית.

לכן קרבה במילים במעשים ובמגע שאין בה מיניות (וגם לא בעיה שהילדים יחזרו עליה זה עם זה מתוך כך) היא בסדר
קרבה שהיא אינטימית יותר תשאירו בינכם לבין עצמכם. ילדים ביסודי כבר גדלים ומבינים, ובעיני זה לא נכון לשתף אותם כמו לא אנשים אחרים באינטימיות שלכם.

שניצל בחתיכות קטנות
מרק טחון אם כי בחום הזה..
אצלי אוהבים קובות מגיל קטן
תפוא ביצה מרוסקים
קציצות בשר

חוץ מזה פחות תפוא וביצה וכאלה

בשר גם לפעמים אוכל, הבעיה שאני רגילה יותר להכין פרווה/חלבי.. אבל רעיונות בשריים גם יתקבלו בשמחה

(וקובה.. סחטין)

להוציא לך מהראש את הטייטל הזה ומהר!
הוא לא בררן! הוא לא כותרת שאנחנו מדביקים עליו

אפשר לתת לזה אלף ניסוחים כמו שהוא אוהב דברים מסויימים כרגע
מתקשה להיתפתח לעוד טעמים
הלשון שלו רגילה למרקמים/טעמים מסויימים וקשה לו לשנות

לתת טייטל זה הדבר שהכי מקשה *עליו* לשנות משהו בהרגלים....

לא מגדירה אותו ככה..

אבל זה משפיע עלינו... וממילא על הילד...

הסתכלת במתכוניה? אתר ממש חמוד

לפורום הריון ולידה, הוא יותר פעיל אז אולי תנסי לפתוח גם שם ותקבלי יותר מענה

באמת לא ברורה לי החלוקה עד הסוף

עד גיל 5-6 זה שם
אחכ זה פה.

פחות או יותר

אני מוסיפה להודו טחון ירקות בכמות מכובדת, תבלינים וזהו, ומבשלת ברסק עגבניות.
הם אוכלים גם קציצות דגים באותו אופן...


נשמע בול הבן שלי, מקווה שייפתח יותר... אצלנו אוכלים המון ירקות, אז גם הבררנים בוררים מתוך זה, והקטן אוכל רק בצקים כל היום 🤦

אני פשוט פחות רגילה לבשרי. אבל ננסה אולי

כצו שכתבת אפשר לביבות ירק
קציצות דגים
קציצות עדשים

עוף בשר ירקות פירות חתוכים- הכל בשיפוד נחמד להם יותר
ואפשר גם במקלות ארטיק
ולהגיש את זה יפה.
אפשר לביבות של ירקות
שניצלונים
פנקייק עם קמח כוסמין או קמח שיבולת שועל וחלב שקדים זה יותר בריא.
העיקר לנסות, להנות מהנסיונות ולא להתיאש.
לשים על השולחן בלי להכריח אותו לטעום או לעשות עניין, בהרגשה של מי שאוכל מרויח ואיזה כיף לו, מי שלא- מפסיד.

ולא כדאי להגיד על ילד בררן...
הוא לא בררן הוא פשוט ילד מתוק.

ככה את מרוויחה גם חלבון

כמה רעיונות ממה שהיא כן אוכלת:
שניצלים
ציפס- שזה בעצם תפוא בתנור, חתוכים בצורת ציפס מתובלים בשמן ומלח.
זיתים טבעות
פיצה (אפשר להכין בבית)
צנימים- עם חמאה
חביתה
פרוסות לחם/חלה בתנור עם שמן זית וזעתר
טונה
שניצל תירס
פתיתים
פרכיות (אלה שבחבילה ירוקה)
קרקרים
מים של מרק עוף/ירקות
סלט ביצים של ביצים ותפוא מעוכים ביחד (מתבלים עם שמן ומלח)
חלווה- אהבה בתור תינוקת, עכשיו כבר לא.
פשטידת תפו"א/קוגל תפו"א- גם כבר לא אוכלת. אכלה קצת בעבר.

באמת רוב הדברים כאן הם בגזרת הפחמימות. גם הבת שלי לא אוכלת פירות וירקות מאז שהיתה תינוקת. לא אוהבת את המרקם והמגע שלהם. גם ממרחים לא אוהבת. עם השנים היא ואנחנו לומדים להסתדר עם מה שיש. היתרון שאין לה בעיה לאכול כל הזמן את אותו דבר. היא כבר בת 8 וחצי ולמדנו את התפריט שלה ומשתדלים לא לעשות מזה עניין וגם להעביג אליה את האחריות- שתדע שלא בכל זמן ומקום יהיה את הדברים הספציפים שאוהבת.

הרבה מהרשימה שכתבת הוא לא אוהב (כל מה שקשור לתפוא למשל)
אבל חלק הזכרת לי שכן כמו טונה, קרקרים, פיצה, שניצל לפעמים וחביתה לפעמים..

אני ממש כמוך.
היום הייתה לי התפרקות שאחריה קיבלתי עיצה
לשים בדמיון כמו מסך כזה בין הדברה ענייני לשפר, לבין "אני העצמי" יעני
הטכני הוא לשפר את 123 , זה לא קשור אליי אישית לדבורית שמצד עצמה מעולה עם יכולות מטורפות.
וככה את יכולה לסנן רעשי רקע מיותרים וגם פחות להיפגע כי זה לא אלייך אישית
וגם לפעמים זה פשוט הסגנון של אנשים שיותר בוטה או גס (מבחינה רגשית הסגנון לא עדין)

אז את מעולה כמו שאת
ואת בנאדם טוב
הרגישות שלך זאת מתנה שאני בטוחה
שהילדים והמשפחה שלך מרוויחים ממנה!

לדעתי
כדי לצלוח את ההתמודדות
כדאי לך אולי לקרא את הספרים (או רק להציץ בהם)
"אדם רגיש מאד"/איילין איירון
וגם ספר בשם "בוחרים להרגיש טוב"/ דייויד ברמס

לי באופן אישי יש אותם כבר הרבה שנים
והם עזרו לי מאד .

אנסה אולי להשיג את הספרים

זה לא היה תקופות, אלא תמיד הייתי מונעת (בשורוק) מביקורות של כולם, הייתי מתנצלת/ מסבירה/ מנסה להשביע את רצון כולם וזה דיכא אותי.

עשיתי שינוי בהסתכלות על עצמי ובתגובות לאחרים.

בהסתכלות על עצמי: הכרתי לעצמי את היתרונות והחסרונות שלי. את היתרונות כדי להיות גאה בעצמי ואת החסרונות כדי שאף אחד לא יפגע בי דרכם.

למדתי לאהוב את עצמי עם החסרונות ולא לנסות כל הזמן לתקן אותם. (זה סבבה לתקן חסרונות, אם וכאשר מתאים לי, אבל לא בגלל שמישהו חושב שאני צריכה לתקן)

בתגובות לאחרים: למדתי להפסיק להתנצל ולהסביר באופן גורף. אם משהו מעביר ביקורת גלויה/ סמויה אני לרוב מתעלמת וגם אם זה פגע בי או מעסיק אותי, אני אחשוב ע״כ אח״כ עם עצמי ולא אגיב.

אני משאירה את האפשרות להתנצל רק על טעויות אמיתיות ואת האפשרות להסביר רק אם זה קריטי ממש כמו לילד/ בעל/ בוס שלא הבין אותי.

בכל פעם שקורה לי מקרה שכן התנצלתי או הסברתי משהו בגלל שיפוטיות ולא בגלל צורך אמיתי, אני חושבת עם עצמי מה הפעיל אותי ומנסה לחשוב לפעם הבאה איך למנוע את זה.

להפסיק להתנצל להסביר להצטדק
במידה ואין צורך ממשי בזה
זה שיעור חשוב

אני קוראת על זה גם באינטרנט וגם בספרים
ומשתפרת לאט לאט
ומיידעת אנשים סביבי שקשה לי עם בקורת שיבינו

המנהל שלי לפני כל הערה כמה פרגונים וזה עובר יותר חלק 😁
למד...מעדיף לא לחטוף ממני 🙂

תודה ובהצלחה גם לך ❤️

אנינאנסה להזכר איםה קראתי על זה עוד ואעדכן

אני בתהליך ארוך עם עצמי בנוגע לזה
את לא לבד בזה בכלל ❤️

אני יכולה לומר שאצלי זה נובע מכך שכילדה לא היתה לי הרבה לגיטימציה להביע רגשות. היו חוסמים אותי בכל מיני דרכים, אמא שלי לא ידעה להתמודד עם הרגישות שלי ככ ולתת לה מענה וזה היה גורם לי להרגיש שאני לא בסדר. כאילו בלי מילים היא הייתה מבקרת אותי, רק מעצם זה שהיא לא הצליחה להכיל. גדלתי כילדה שמפחדת להיות לא בסדר, מאוד מרצה, מפחדת ממנה קצת אפילו.
בשנים האחרונות רק הבנתי את זה וגם אני הייתי כמוך נכנסת לעימותים, מאוד מתגוננת, מאוד צודקת כל הזמן.. לא ידעתי לפתח בעצמי את היכולת הרגשית להסתכל על הדברים הטובים שיש בי ולהעריך את עצמי כמו שצריך וכל דבר היה מערער אותי כי הייתי נתונה לחסדי הסביבה מה שנקרא. אם אני מקבלת פידבקים חיוביים - אני בהיי
ואם לא - אז אני מתרסקת.

עבדתי הרבה עם עצמי כדי להגיע למצב שאני רואה את מה שטוב בי, שאני מאמינה בכוחות שלי. ובמקביל אני גם יודעת מה החולשות שלי. וזה לא נורא ואיום שיש בי דברים פחות טובים. זה נקרא ענווה.
ובמקביל - עבדתי על וויסות רגשי. כל הזמן הייתי מוצפת בדיוק כמו שאת אומרת. למדתי לאט לאט לבודד את המקרה שקרה מאיך שאני מרגישה ולהרחיק את זה מהאינדיבידואל שאני, מהטוב שאני, להבין שזה לא חזות הכל ובטח לא משקף את מי שאני ולהיות בפרופורציות. לשמור על בלאנס רגשי ששומר עליי קןדם כל, ועוזר לי להגיב בצורה בריאה. ממש להבין גם שלא הכל זה אני. יש דברים שהם של האדם האחר ואני לא צריכה לקחת אליי וקודם כל ולפני הכל מקשיבה לעצמי ולמה שטוב לי. זה לא מונע ממני לעשות חשבון נפש ולחשוב איך ואיפה אפשר לשפר אבל זה לא מגיע מהלקאה עצמית ומחולשה, זה מגיע ממקום של לרצות להיות טובה ולפעמים, הרבה פעמים, אין מה לשפר כי לא היה משו לא בסדר .

אצלי בשנים האחרונות זה היה גם בשילוב הורמונים שלא עשו לי טוב בכלל ומרגע שהפסקתי היה לי הרבה יותר קל. אבל ברור שזה רק העצים ולא היה מהות הבעיה.

אבא שלי היה אדם ביקורתי מאוד מאוד מאוד
תוקפני משתלט אלים וחוצה גבולות
הוא גם אדם שנתן לי המון דברים טובים כמובן
ובמקביל אמא שלא הצליחה להכיל את העוצמות של הרגשות שהיית מביאה, והיתה סוג של "מכבה" אותי.
וזה ברור לי שזה משם
ואני אוהבת את הוריי.וכואבת במקביל את הילדות שלי
ויודעת שהם עשו מה שיכלו וידעו
תודה על השיתוף שלך

מה שכתבת בסוף לגבי "נתונה לחסדי הסביבה"
זה בדיוק זה

אני מאוד מבינה אותך. באמת.
וחולקת איתך את הרגשות המעורבים.

תרגישי בנוח.....

כולנו סופגים ביקורת מכל מי שסביבנו (גם רואים את זה בפורום - יש כאלו ישר ששופטים ומבקרים ועושים מבנאדם שכולם התיעץ - פושע.... וזה כואב לראות, אבל טוב לדעת שככה העולם , והבעיה בהם ולא בך )

- מההורים / עבודה/ חברים וכו'

 

לכעוס ולהגיב חזרה - בדרך כלל לא עוזר, רק מחמיר

להפנים שזה בעיה שלהם, להיות שלמה עם עצמך זה עבודת חיים

להפריד בין אם אמרו משהו נכון וצודק או סתם מוגזם בלי פרופורציות ולא נכון לגביך - להתעלם ולא לייחס לזה חשיבות, לחזק את עצמך שדברו שטויות

להתחבר לאנשים יותר תומכים ומחזקים שמסתכלים חיובי  ולא שופטים

 

המלצה שעוזרת לי :

1) להפריד בין הדברים -כשאת מפרידה ונותנת לעצמך מענה על כל דבר, זה מאוד עוזר

למשל דוגמא- עצוב שהתחיל לי מחזור - יש פה כמה נקודות : (1) כאב פיזי של מחזור (2) כאב על חוסר הריון (3) אין לך כח לטבול (3) פחד מהעתיד -שלא יהיו עוד ילדים  נניח חלילה (4) פחד מלחץ חברתי - לראות אנשים ש"עקפו" אותך (5) פחד שלא תהיי בחברה כי לא תוכלי לדבר עם חברות על הילדים (6) חוסר אמונה

 

2) אשמה/ נקיפות מצפון - 

מאחורי הרבה רגשות רעים, שמתי לב שעומדת האשמה שלי את עצמי - 

ואם חושבים על זה לעומק - אין טעם!

כי זה היה השלב שלי בחיים , ומותר לטעות, וזו הדרך הנורמלית, והחיים הם מסע ותהליך וכו' 

אני קוראת אותכן וזה עוזר לי מאוד
אתן אומרות לעשות עם זה עבודה
ואני מרגישה שאני צריכה תוכנית עבודה יותר ספציפית
איך לומדים לווסת הצפה רגשית?
להרגיע חרדה?
בהרבה פעמים אני מצליחה למצוא את העוקץ של העניין, לשלוף אותו, ואז מרגישה ממש הרבה יותר טוב והמקרה "חולף מעל ראשי ולא נכנס אליי"
ויש םעמים, אפילו שטותיים
שנכנסים לי ללב
וזה כמו לופ אינסופי
שאני לא מצליחה לצאת ממנו
היתה לי תקופה ככ טובה בתחילת שנה
הרגשתי מרופדת כמו בענן ורוד כזה
הצלחתי להאיר פנים לאנשים
להרגיש אהובה מוערכת מוגנת בטוחה
גם כשאנשים ציפו/ ביקרו/העירו/דרשו
הייתי מסוגלת להגיב עניינית/ לא להגיב/ לתקשר חיובי איתם תוך הצבת גבולות ללא צורך בהצטדקות
ולהישאר מתוחמת
וזה עבר 😔 התפוגג לי הענן הורוד
אוף

ומוסיפה שכשאני עייפה ועמוסה הכל מתעצם ומתפספס לי העניין של החשיבה והניתוח של הדברים וזה מאוד משפיע על מצבי הנפשי
היום נגיד היתה לי התרסקות קלה שנבעה מיומיים רגישים ועייפות מטורפת. קורה 🤷

את צריכה להבין שלמרבה הצער, צריך כל אדם להפנים את העובדה שבעולם המבוגרים
רוב האנשים שתפגשי
הם עסוקים/טרודים בבעיותיהם/לא מספיק נחמדים/ גרוע מכך

ואז כשאת מוצאת חברה טובה שיש לך חיבור איתה והיא כיפית - זה כמו נקודת אור בתוך בעולם הזה
ככה לא תתאכזבי

גם אני התאכזבתי מאוד כשגיליתי כמה אנשים/חברות/משפחה לפעמים לא מספיק נחמדות כמו שציפיתי
ממש מוכרת התחושה, מבינה ללבך.....
אבל אם מתרגלים לזה, חיים עם זה טוב.....

ויש לזה הסבר הגיוני-אנשים עוברים קשיים ולכן מוציאים החוצה על אנשים החוצה, בלי קשר
ולכן לא שווה להגיב להם, זה לא עוזר, זה בעיות אישיות שלהם, על פי רוב
מקסימום לשאול נקודתית אם הפריע משהו ולבקש סליחה ולהרגיע, אבל אם מישהי בעבודה התפרצה עליך בצורה לא הגיונית ובלי פרופורציות -
תדעי שזה בגלל הקשיים שלה, רק תרחמי עליה
אבל זה לא בעיה שלך, ממילא לא פוגע וממילא אין צורך להגיב
מי שפוגעת בך-היא מוציאה את עצמה דפוק, לא את

אני לא חושבת שיש אנשים שביקורת עושה להם טוב


לגבי השאלה שלך על רגישות, בדרך כלל כשמשהו מכאיב לנו,

זה בגלל שהוא נוגע בנקודה כאובה.
ככל שאנחנו במצב של בטחון ויציבות רגשית,

יהיה לנו קל יותר להתמודד עם דברים מבחוץ וזה פחות יערער אותנו.

כשאנחנו בתקופות שגם ככה יש לנו איזשהו עניין רגשי,
משהו שמעיב עלינו בין שאנחנו מודעות ובין שפחות,
יכול להיות בהחלט שכל דבר יערער אותנו יותר.

עוד דבר שיכול להשפיע על המצב זה הנושא ההורמונלי,

שיש תקופות שבהן אנחנו מרגישות טוב יותר ובטוח יותר,

ויש תקופות שבהן יש איזשהי התכנסות וכל רגש הופך למועצם הרבה יותר.




מה שיכול לעזור זה ללמוד להתנהל נכון מבחינה רגשית,
לבנות יציבות פנימית, לדעת לשמור על הגבולות שלך בצורה נכונה,
לדעת איך להתמודד עם סביבה שלא עושה לך טוב,
ובעיקר לבנות בטחון ועוגן פנימיים שיאפשרו לך את כל אלה❤

בס״ד

 

דבוריתוש אהובה!

 

התחלתי לקרוא אתמול וכבר רציתי לשלוח לך חיבוק ענק!!!

והיום, אחרי שקראתי את הדברים שהוספת, עוד יותר! ❤❤❤

 

 

 

את יודעת מה אני הכי רוצה להגיד לך?

שבעיניי, זה בסדר להיות רגישים לביקורת! ❤ 

 

כי בעולם מתוקן, האנשים היו שומרים את הביקורות שלהם לעצמם.

ואם היה להם חשוב מאד לשתף אותנו במשהו, הם היו מוצאים דרך נעימה ומכבדת לעשות את זה.

 

כי בעולם מתוקן, היינו:

 

- מפעילים עין טובה והכרת הטוב, בראש ובראשונה

- מכירים בכך שאדם הוא יצור שמתמודד עם המון דברים, ושלרוב הוא עושה את הכי טוב שהוא יכול בכל רגע נתון

- היו זוכרים שמילים עלולות לפגוע, והם היו נזהרים לא לגרום צער למישהו אחר חלילה

- היו זוכרים שסתם 'ביקורת' היא בדרך כלל חסרת תועלת, בגלל העובדה שהיא ישר מעוררת אצל השני כל מניני מנגנוני הגנה

- היו מביעים את הבקשות שלהם או את התובנות שלהם בצורה אוהבת ומכבדת...

 

כי זה צו התורה

כי זה צו ההיגיון

כי כשאנחנו פועלים ככה, אנחנו אנשים טובים הרבה יותר...

מה שאני מנסה להגיד, זה שביקורת היא לרוב דבר לא טוב! ולכן אני לא רואה בעייה עם להיות רגישה לזה. זה מראה שאת מרגישה מה נכון ומה לא! שהחושים שלך יודעים לזהות משהו שהוא לא ראוי...

 

***

 

אבל כמובן שהעולם הוא לא בדיוק כזה... ויש ביקורות לא נעימות, לצערינו...

[וגם אני, כמו רוב האנשים חוטאה בזה לפעמים (בעיקר עם המעגל הקרוב, הילדים, בעלי... 😞)]

 

לגבי ההתמודדות מול ביקורות, אני באופן אישי לא חושבת שהעבודה שלנו היא ללמוד לספוג ביקורת בלי להתרגש. בוודאי לא באופן גורף.

 

בוודאי שללמוד להתמודד בצורה טובה עם ביקורת, זה משהו שיש בו עבודה רוחנית מסוימת. כנ''ל עם לנסות להבין על איזו נקודה רגישה זה דורך לנו ולבדוק איפה אנחנו יכולים לעבוד שם וכו'. (אגב, כלי חזק לעבודה כזאת היא 'העבודה' של קייטי ביירון). או להפנים שהכל-הכל מאת ה', ושהם רק שליחים...

 

אבל באופן אישי, אני מעדיפה להתמקד בעבודה רוחנית מסוג אחר. אני מעדיפה להתמקד בלאהוב את עצמי, בלשמור על עצמי ובלהגן על עצמי (''ואהבת לרעך ''כמוך*'' - משמע שיש מצווה לאהוב את עצמינו ולהתייחס לעצמינו בצורה טובה). בפועל, בהקשר הזה, זה אומר לדאוג לכך שהסביבה שלי תהיה סביבה נעימה ופוריה ולא חלילה להיפך. כי ככה אני יודעת שהסיכויים שלי עולים להיות אדם מאוזן יותר, שמח יותר ועם יותר כוחות למשפחה שלי ולעולם.

 

אז אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שמטיבים עמי ושמתייחסים אלי בצורה מכבדת. ככה אני בוחרת חברות. וככה אני גם מתרחקת מבנות שהשהות איתן לא עושה לי טוב. אולי זאת גם אחת הסיבות שאני עובדת כעצמאית (בוודאי לא הסיבה היחידה. אבל זה אולי תרם לדרך חיים הזאת. בכל מקרה עובדת עם אנשים). 

 

איפה שאין לי באמת יכולת בחירה (קרובי משפחה לדוגמה), אני משתדלת להגן על עצמי על-ידי מינון ששומר על עצמי. וכשאני חייבת להתמודד עם מינון קצת יותר גבוה ממה שטוב לי, אני מנסה לפצות את עצמי עם דברים שעושים לי טוב ומוסיפים לי שלווה לפני / אחרי / תוך כדי.

 

ועדיין ביקורות מגיעות פה ושם... לי חשוב בדרך כלל להגיד שזה לא לא היה לי נעים / שחשתי פגועה או אם זה מישהו שזה מתאפשר איתו - לנסות ללבן את מה שהיה כדי לנקות את אי הנוחות ואת התחושות הלא טובות. במקרים נדירים, זה לא עוזר לכלום 😐. ואז, כמו ש@פרצוף כרית כתבה, באמת שאין מה לעשות וזה רק מצביע על כך שזה ''שלהם''. אבל יש הרבה אנשים טובים שאם רק נפתחים אליהם ומסבירים איך הרגשנו בעקבות המשפט שנאמר - פותחים את הלב בחזרה / מנסים להבין / מסבירים למה הם התכוונו / משתדלים לתקן / מחפשים איך לאחות את הקשר בחזרה / קצת מכל זה יחדיו...

 

אם זה כיוון שמדבר אלייך, אולי אפשר להתבונן קצת ב:

 

- מי הם האנשים האלה שמתייחסים אלייך בצורה ביקורתית?

- האם אלה אנשים שאפשר אולי להתנתק מהם? או להפחית את מינון המפגשים איתם?

- איך אני יכולה לעזור לעצמי במפגשים שעלולים לזמן סיטואציות ביקורתיות? אלה דברים יוכלו להרגיע אותי / למלא אותי / לשמח אותי / לנחם אותי במידה וסיטואציה כזאת תקרה?

- האם יש אנשים שאפשר לשחרר מהחיים שלנו? או לפחות במידה רבה מאד?

- מיהם האנשים סביבנו שכן מתייחסים אלינו בצורה מכבדת ושכן טוב לנו להיות בקרבתם?

- האם יש אפשרות שאלמד לשמור על עצמי בכך שאלמד את עצמי להגיב עם משפטים כמו ''זה לא היה לי נעים לשמוע'' / ''אשמח שלא נדבר על הדבר הזה יותר'' וכו'?

- האם יש אפשרות ללמד את האנשים סביב שהעידן שאפשר היה להעיר לדבורית חופשי תם ונגמר?

- וכו'

 

 

את אישה כזאת יקרה דבורית!

הלוואי ותרגישי רק כבוד, הערכה ואהבה מהסביבה ❤

ושאם, בכל זאת, ביקורות יקפצו לביקור פה ושם, הן יהיו כאלה נדירות שיהיה לך את כל החוסן בעולם להתנהל מולן בצורה טובה ובריאה.

 

 

אוהבת אותך ושולחת לך חיבוק ענק שוב ❤❤❤❤

תודה רבה אהובה על ההשקעה המפורטת ❤️❤️

כשקראתי עלה לי שאולי כיוון של חיזוק הבטחון העצמי יכול לעזור. 

כן לעבוד על הבטחון העצמי, אכן זה

למדתי שנה וזה נתן לי כלים שלדעתי קשה מאוד לחיות בלעדיהם
את לומדת בזום/פיזית?

לעידית שלו יש הקלטה שבועית.
בעבר למדתי בלייב, אבל לא הסתדר עם הלו"ז.

Building Instructions - Customer Service - LEGO.com US

יש פה מאות דגמי בניה להורדה

ומהממת שאת על היכולת שלך להתגמש ולדעת מתי להתעקש על התפקיד ומתי לא.

היא יתה ככ גמורה שלא היתה אופציה
ועדיין היה חשוב לי להגיד את זה
ולא שיישאר סתם. על הרצפה...🤭

צחקתי בקול!

מדמיינת אותה אומרת את זה... בובה אמיתית!

לגבי השאלה שהבלעת - אני חושבת שאין ברירה, ותמיד תצטרכי להזכיר לה את התפקיד שלה... אולי בגיל 13-12 יש סיכוי שהיא תזכור אותו מעצמה

נמסתי!🥰

אבל נשמע שהיא ממש לא אוהבת א זה, אולי אפשר לחשוב על ץפקיד אחר בשבילה?

איזה מתיקות ואוווווו

ניסיתי לחפש את השרשור ההוא, אבל גם אני משום מה לא מצליחה לגלול מעבר לדף הראשון... אולי באג כלשהו של הפורום
נדמה לי שמי שפתחה אותו זו @טל.. והגיבו שם @לפניו ברננה! ו @בארץ אהבתי.
זה בהנחה שאת מחפשת את השרשור של יצירות לחופש הגדול.
אם את מחפשת את השרשור על רעיונות ל"קייטנות" ביתיות בחופש - אז אני זו שפתחתי אותו. אנסה לחפש בכרטיס האישי שלי...

תודה רבה!
זהו הקיטנות נגמרו ורןצה לתכנן מה לעשות..

רעיון לחפש לפי כרטיס אישי..תודה!

אנחנו התחלנו בתחילת החופש בקייטנה משולבת של צבעים ושל מקומות בארץ - אבל היא נקטעה עקב הקורונה שלי...
בכל אופן - בכל בוקר סיפרתי להם על עיר אחרת בארץ (בעזרתו האדיבה של האינטרנט - בעיקר גוגל תמונות), ואז הם ציירו ציור לפי אחת התמונות בצבע של אותו יום... (זה לא החזיק ליום שלם, כמובן )

נשמח לשמוע!
אני רק עכשיו מתחילה את החופש האמיתי אז עוד אין לי רעיונות מנסיון

לעשות שיחה עם הילדים בפתיחת החופש, ולהעלות ביחד הרבה רעיונות של דברים שרוצים להספיק לעשות במהלך החופש (אצלנו זה היה בע"פ, זה קרה תוך כדי ארוחה. אבל לכתחילה הייתי מעדיפה שגם נכתוב את הרעיונות). ולא מדובר רק על רעיונות של מקומות שיוצאים אליהם, אלא על רעיונות של דברים שרוצים לעשות בבית - יצירות, משחקים מיוחדים, 'חוגים' שלומדים דברים ביחד, הצגה שמכינים ביחד, פעילויות שאחד הילדים מארגן לכולם, פיקניק, חוברות עבודה, וכדו'.

ואז גם לדבר על זה שכדי להספיק וליהנות ביחד, כדאי לקבוע סדר יום שעוזר לארגן את היום (זה משמעותי במיוחד בימים שנשארים בבית. כשיוצאים לאנשהו אז גם ככה הלו"ז משתנה, אבל בימים שנשארים בבית אצלנו יש נטייה למרוח את הבוקר, וזה מבאס אחר כך להרגיש שלא הספקנו כלום).

לי פחות מסתדר לעשות פעילות שנקבעת מראש (בסגנון קייטנה לפי נושא), כי אני מרגישה שזה כובל אותנו ולא מאפשר גמישות לפי מה שמתאים וזורם כל יום. אבל יש הרבה שזה עוזר להם ועושה להם סדר (בשרשור של מתואמת היו המון רעיונות טובים לדברים מהסוג הזה).

מה שאנחנו עשינו, זה סדר יום שרק נותן את המסגרת - באיזה שעה הכי מאוחר מתחילים להתלבש,
אחר כך תפילה,
ארוחת בוקר,
לימוד קצר,
זמן לסרט מערוץ מאיר (לכתחילה הייתי מעדיפה בלי, אבל מעדיפה שזה יהיה מוגדר לזמן מסויים ולא שכל היום יהיה סביב 'מתי אמא מרשה לראות איזה סרט'), אם מספיקים - חוברות עבודה,
ואז יש מקום ריק שבו כל יום עושים פעילות אחרת (או כמה פעילויות, תלוי כמה מספיקים ומה האורך),
אחר כך ארוחת צהריים,
זמן חופשי/נגינה (לילדה שלומדת לנגן),
יוצאים החוצה/נפגשים עם חברים/בריכה (רק מידי פעם),
מקלחות,
ארוחת ערב,
נכנסים למיטות.

בחלק מהמקומות הכנסתי שעות, וחלק זה רק רצף בלי שעה מוגדרת. וכמובן יש גמישות לפי הצורך, אבל אני מרגישה שזה מאוד עוזר לילדים.
(אני עשיתי על דף ולימנצתי - עם דף למינציה שגיהצתי. ואז מסמנים כל יום עם טוש מחיק - וי ליד כל שלב שעשינו, וגם כותבים את הפעילות המיוחדת של היום).

ביומיים הראשונים של החופש, לפני שעשינו את זה, היה ממש קשה. אחרי השיחות שעשינו, ואחרי שהתחלנו עם הסדר יום, זה ממש עזר (היו גם ימים מאתגרים, כמו תמיד, אבל בכל זאת אני מרגישה שזה עוזר ברוב הימים).

המון בהצלחה!

א. בתור סייעת לילד כזה , ועם הנחייה מהמורה-לבנות תכנית עבודה עם משימות מותאמות לה, שהיא צריכה לעשות (ש.ב, למלא דף, ליצור משהו, לשחק עם חברה קרובה בתיווך מבוגר)
הרבה חיזוקים ואיסוף הצלחות, ממש להנכיח ולתעד את העובדה שהיא הצליחה במשהו אפי' קטן, כדי לבנות לה את חוויית ההצלחה, בדרך כלל זה נותן מוטיבציה להמשך שיחזור חוויית ההצלחה וחיזוק הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות.

ב. לבקש ממנהל בית הספר אולי בחופש או בתחילת שנה הבאה ישיבת צוות עם גורמים מקצועיים (מנתחת התנהגות, פסיכולוגית, מחנך, את-האמא, צוות פרא רפואי מטפל אם יש) כדי למצוא פתרונות ודרכי עבודה.

וחיבוק גדול

דבר ראשון אני רואה שאת מתארת שיפור בגינה וכד' שזה דבר ממש נפלא ואומר שאתם עושים דרך נהדרת.

הדרך הכי טובה באמת לעזור לה זה אמפתיה.

אני ינסה לתאר לך מה היא מרגישה: למשל תדמייני סיטואציה שבה את אמורה לעבור בדיקת פאפ מול 10 סטודנטים. זהו זה מה שעלה לי לראש קיצוני קצת אבל נראה לי שזה מתקרב לחוויה של חרדה חברתית תחושה שאת מעורטלת מול אנשים זרים ...

פשוט כשאת שולחת אותה לבית הספר להחזק את החוויה הזאת בראש.

כי זה התחושה רואים לך מסתכלים עליך וכד'.

מעבר לזה ממש להסביר לה כמה את רואה שקשה לה ואיך קשה לך ונגיד אם הולכים לרופא אפשר לומר לה אחרי הרופא:

עכשיו אנחנו הולכות לעשות דבר שנורא קשה לך. אנחנו הולכות להיכנס לבית הספר ואת תרגישיש שכולם מסתכלים עליך.מפעמים קודמות אני כבר יודעת שזה נוראי עבורך. וגם יכול להיות שבאמת יסתכלו, תחבושת כזו הא דבר בולט ומסקרן....

להגיד לה שלא תמיד את יכלה להבין עד הסוף מה היא מרגישה אבל בעיקר את רואה שקשה לה ושהיא תצטרך להתגבר אבל בסוף את בטוחה שיהיה לה טוב...

וחיבוק זה קשה אבל רואים בעזרת ד' תוצאות נפלאות וטוב שאתם מטפלים בגיל צעיר.

מומלץ בהמשך טיפול רגשי קבוצתי.

ממש לבקש מהם הכוונה ספציפית לכך, לבקש כלים לכם ההורים בהתמודדות מול זה.

 

בנוסף, אולי כדאי לחשוב רגע *יחד עם הילדה*, וממש *להיכנס רגע לעולם שלה, לראש שלה, ללב שלה*, ולראות - מה מפריע לה שם בעצם?

 

למשל אם אני היא לרגע,

ואני נכנסת לכיתה

ואני יודעת שכולם הגיעו לפניי

ואז אני צועדת

ויודעת שכאשר אפתח את הדלת

כל העיניים יהיו נעוצות בי

אולי יהיו אמירות של ליגלוג או צחוק מצד ילדים

אולי יהיו הערות מצד המורה והילדים

אולי ארגיש שכל הפוקוס עליי

שכל העיניים אליי

ואז ממש לא יהיה לי נעים.

ואני לא רוצה את זה.

אז אני מעדיפה לא ללכת בכלל לבית הספר1

כי ככה לא אצטרך לעבור את כל זה

וארגיש טוב עם עצמי.

 

ז"א, שההבנה העמוקה שהילדה בעצם בעד עצמה.

היא עושה דברים שבעיניה יעשו לה טוב, ולא עושה דברים שבעיניה יעשו לה לא טוב.

 

ואז אם נרד רגע לגובה העיניים שלה ברמה שאנו יכולים להזדהות איתה ממש

ולהיות איתה

"באשר היא שם"

ממש בתוך הקושי

ואז לתת לגיטימציה לקושי הזה

ודיברור שלו

ושיקוף 

ותיווך

וכמובן אחר כך גם לשמוע אותה עד הסוף

ולנסות למצוא יחד פתרונות איך להגיע למצב שהיא תרגיש בנוח.

 

למשל, תרצי שאני אכנס איתך?

תרצי להיכנס עם חפץ כלשהו ולתת למורה?

תרצי לחלק לילדים צ'ופר קטן ואז כולם יתלהבו?

תרצי שהמורה תשוחח עם הילדים לפני שלא יהיה זלזול וכו'?

תרצי להיכנס אחרי ההפסקה שכולם כבר נכנסים גם ככה ואת לא במרכז העניינים?

משהו אחר?

 

ממש לחשוב יחד על רעיונות

 

אם הילדה תרגיש שזה לא כ"כ נורא, אולי ההתנגדות תפחת

 

ב"הצלחה רבה יקרה

מה שחשוב זה להסביר לה שככל שהיא נכנעת לפחד הוא יגדל וחשוב מאד שתתגבר גם אם מאד מאד קשה לה וזה ילך ויהיה קל יותר.

לדעתי תקראי על זה הרבה ויש ספרים מומלצים
וככה תדעי איך לנווט אותה

בהצלחה ( לא קל לראות את זה על הילדים שלנו 🙁)

בתור ילדה הייתי גם לפעמים ככה.
זה התבטא אצלי קצת אחרת, אבל בהחלט הייתי יכולה להימנע מדברים מהחשש שיסתכלו עלי.
לקח לי הרבה שנים והתנסויות כדי להשתחרר מהמקום הזה.
מה שמאוד עזר לי היה לדמיין את הדברים מהצד השני. למשל - אם הייתי חוששת להגיע מאוחר לכיתה, אז הייתי מנסה לחשוב 'אם אני הייתי נמצאת בכיתה ומישהי אחרת היתה מאחרת, איך זה היה נראה לי?'. החשיבה הזאת עזרה לי להבין שגם אם מסתכלים או אפילו אומרים משהו, לאחרים זה לא משהו מהותי, זה סתם עוד משהו שעובר מהצד שאפילו לא זוכרים רגע אחר כך, ולכן גם לי אין מה לחשוש מזה.
הגעתי לזה כמובן בגיל הרבה יותר גדול מהבת שלך. אבל לדעתי זה משהו שאפשר לנסות לדבר איתה עליו, כדי לעזור לה להפיג את עוצמת החשש.

כמובן, קודם כל ולפני הכל חשוב שתהיה אמפתיה. להבין שהיא באמת חוששת ולא סתם מנסה להתחמק. להבין את הקושי שלה, כמו ש@דיליה הצליחה להמחיש כל כך ברור.
אבל מתוך האמפתיה וההכרה בקושי שלה, חשוב לעזור גם לה להבין שאלו דברים שחשוב שהיא תלמד להתמודד איתם. יד ביד ולאט לאט, כי אתם לא תזרקו אותה למים. אבל אתם עושים את זה בשבילה, כדי שיהיה לה יותר טוב, כשהיא תהיה יותר משוחררת ולא תצטרף להימנע מדברים בעקבות הפחד שלה.
ואז אולי יכול לעזור לה אם לכוונו אותה להסתכל כמו שכתבתי - לדמיין את מי שמסתכל עליה, ולחשוב מה באמת קורה לו. לחשוב מה היא חושבת על אחרים בסיטואציה הפוכה. אולי זה יעזור לה.


בהקשר הזה, עולה לי גם הרצאה של אודליה אלקובי ששמעתי פעם, שמאוד עשתה לי סדר בנושא הזה.
היא דיברה על כך שבהקשר החברתי, יש כמה פרמטרים שהם מולדים ושונים אצל אנשים שונים, וזה בסדר להיות בהם בכל מקום על הסקאלה.
הפרמטרים שהיא דיברה עליהם היו *צורך חברתי - רמת הצורך של האדם להיות בחברה (יש אנשים שזה צורך בסיסי ומהותי אצלם, ויש אנשים שמידי פעם לראות אנשים ואפילו רק לצפות בהם מהצד יהיה להם מספיק לגמרי), ו*טמפרמנט - קצב התנהלות, חום (בהקשר האנושי), אנרגיה, וכו'.
לפעמים טועים לחשוב שמי שיש לו צורך חברתי חזק וטמפרמנט גבוה הוא אדם עם מיומנויות חברתיות טובות, ומי שעם צורך חברתי נמוך וטמפרמנט נמוך הוא אדם עם קושי חברתי. אבל זה לגמרי לא המדדים של יכולות חברתיות. אלו פרמטרים מולדים. ויכול להיות אדם עם צורך חברתי גבוה וטמפרמנט גבוה שכל הזמן יגיע למריבות, כי חסרות לו מיומנויות חברתיות. ויכול להיות אדם עם צורך חברתי נמוך וטמפרמנט יותר רגוע, שלא נמצא הרבה בחברה כי הוא פחות זקוק לזה, אבל הוא מסתדר מצויין בחברה, וכשהוא רוצה להיות שותף - הוא עושה מה שהוא רוצה בלי להימנע, וזה מצוין.

ובהקשר של חרדה חברתית - יש רמות שונות של שותפות בחברה. כל עוד לאדם טוב עם עצמו, והוא לא נמנע משום דבר חברתי כשהוא רוצה, אז גם אם מבחוץ זה נראה לנו מוזר, או שונה ממה שאנחנו מכירים וחושבים שהגיוני, אין סיבה או צורך לשנות אותו, אם לו טוב עם זה.
אבל כמובן ברגע שיש הימנעות - זה המקום עליו צריך לעשות עבודה. כי אדם צריך שיהיה לו טוב בחברה, שהוא יוכל לעשות מה שהוא בוחר, מתוך ביטחון.
והדרך ללמד את זה היא הכי בהדרגה - ממש יד ביד. להבין שעצם זה שניחשף לדברים, יפחית את החרדה. אבל בהתחלה נעשה את מה שמפחיד אותי ביחד עם מבוגר שמלווה אותי, ובהדרגה נפחית את רמת התיווך וההתערבות.


והאמת שיכול להיות שווה לפנות למרכז תעצומות (המרכז של אודליה אלקובי, שמטפל בכל הנושאים האלו של מיומנויות חברתיות, וביניהן גם בחרדה חברתית). יש להם כמה סניפים ואפשרויות התערבות שונות. אם אתם בעניין, ויש סניף באזור שלכם, זה נשמע שהעבודה שם היא מאוד מקצועית ואולי תוכל לעזור לכם.
הקליניקות שלנו - תעצומות

ובאמת גם אני שמעתי המלצות על תעצומות אז מצטרפת להתייעץ איתם!

אני גם הייתי כזאת כי פחדתי מתגובות של אנשים שהיו לא תמיד נחמדות. והייתי ילדה רגישה.
גם היום יש מורות צועקות על מאחרים, גם בכיתה א'. או לא מתחשבות עם פציעה, יש מורות עם בדיחות לא מוצלחות , יש ילדים מציקים.
אז לדעתי צריך לתת לה להעיז וכן להביא למקומות עם אנשים אבל מצד שני לא לשפוט ולתת לה גב במקרה הצורך.

כמה הצעות
א. כדי להבין את החוויה שלה מבפנים, הייתי מבקשת שיחה בנושא עם המטפלת הרגשית. משחררת רגע את המושג "חרדה חברתית" ומנסה להתחבר למה שעולה בטיפול. סביר להניח שיש קשר למה שאת רואה.
ב. שמה רגע סימן שאלה על המושג "חרדה חברתית" כדי לנרמל קצת את מה שאת מתארת. אם יש לה חברות והיא מקובלת ואהובה, גם אם היא מופנמת קצת בחלקים מסויימים, המצב סה"כ בסדר.
היא מעצמה תחפש דרכים להשיג מטרות על אף הקושי בניראות (שיראו אותה, שישימו לב אליה). יש אנשים ששוברים את מסך המופנמות, יש אנשים שמוצאים דרכים אחרות, מאחורי הקלעים, להתקדם, להביא את עצמם לעולם, להתבטא.
מה שאנחנו ההורים יכולים לתת, זה אמון ביכולת, בטחון ואהבה במי שהיא, ורצון לראות אותה פורחת ולא מוותרת על עצמה. תסמכי עליה שהיא קשובה לליבה, צועדת בקצב שלה, ובלי לחץ. הלחץ, הציפייה החזקה מדי, רק מחלישה את הרצון הפנימי להתגבר, ממלאת את הלב באשמה על היותי מופנם.
(אלא אם את רואה *נסיגה* בתפקוד החברתי)
ג. שווה להכיר את עמותת "רקפת". תעשי גוגל.

@נפש חיה. זה רעיון ממש טוב, ליזום חשיבה משותפת עם צוות ביה''ס. אחשוב על הדברים, תודה רבה!

@דיליה תודה על התיאור הזה. (אפשר לשאול אם את מדברת מניסיון קרוב?). הבעיה היא שאמפתיה לא מביאה לשום דבר במקרים כאלה. אני כן רואה שהיא חווה הקלה מסוימת מזה שאני מבינה אותה. אבל אז התחושה היא שזה בסופו של דבר מעודד את הדפוס הזה. זה כאילו משאיר אותה אסירה של ההימנעות. אם נזרום איתה כל פעם שקורה משהו, היא תישאר בבית כל פעם. מזל שזה קורה לעיתים רחוקות, אבל בכל זאת.. וחבל, כי בסוף היא נהינת מלהגיע לביה''ס. 

@נגמרו לי השמות תודה רבה. ננסה... אולי כדאי כשזה לא בזמן אמת כי בזמן אמת, אין הרבה מה לתקשר איתה :/. עכשיו בעקבות מה שכתבת עולה לי רעיון של סימולציות.. אולי זה יעזור.

@אור123456 תודה רבה על התגובה. יש לך ספרים מומלצים? זה מעניין כי זה קצת ההיפך ממה שדיליה כתבה.. אולי כל אחד מגיב קצת אחרת...

@בארץ אהבתי התגובה שלך עזרה לי מאד. אני רוצה לבדוק את הכייון של מרכז תעצמות. תודה רבה.

@פליונקה עזרת לי להבין עוד קצת. תודה רבה.

@תיתי2 תודה על מה שכתבת. לגבי רקפת, ראיתי פעם תוכנית על זה. נראה לי ששם מטפלים במקרים חמורים הרבה יותר. 

 

 

 

שניהם ממש עוזרים לי ומונחים בשידה לייד המיטה באורח קבע

על הקושי של הילדה
וזה כבר נקרא "לראות אותה"
זה בהחלט קשה, ולפעמים משבש תוכניות
ובעיקר מצריך הרבה פניות ומשאבים כדי להכיל ולתווך
מצטרפת להמלצה של @בארץ אהבתי לפנות למרכז תעצומות כדי לקבל תמיכה וכלים ❤️

חשבתי שאחרי אחד גמרנו עם הסיפור.
למה היו שניים?

הייתה לה שוב ירידה בשמיעה לאחריו. בניתוח השני הוציאו גם את השקדים, כי חשבו שגם הם מפריעים.
(ועד היום אחד החורים בעור התוף לא נסגר, וזה גורם לה לצרות... וחוץ מזה התגלה שיש לה פגיעה בעצב באוזן השנייה, אז היא זקוקה למכשיר...)

אבל זה נדיר...

פעם אחת בשתי האוזניים, ובפעם השניה באוזן אחת

רק אם הכפתורים יוצאים מוקדם מידי, ורק אם יש צורך...

זה לא מפחיד מה הפרוצדורה?מותר לנו להיות איתה בניתוח?

גם אני פחדתי.אבל- זה הניתוח הכי שכיח בילדים, והוא די פשוט...
את יכולה להיות איתה בהתחלה עד שהיא נרדמת, ואח"כ בהתאוששות. הם שומעים כבר בהתאוששות. יכולים להיות קצת מעוכים ומכווצצים מההרדמה. אבל זה עובר מהר...
באותו יום הבן שלי היה קצת מעוך,יום למחרת קם כמו חדש מלא אנרגיות...
בהצלחה! אם יש לך עוד שאלות- בכיף

עשיתי לשני ילדים, לאחד כולל פוליפים.
מדובר בניתוח פשוט וקצר שכולל ההרדמה הוא כחצי שעה.

אני מסבירה לה כל פעם שהיא מגיבה בחוסר סבלנות לקטנים שהיא היתה אותו דבר… מזכירה לה שגם היא לא נולדה מושלמת או יודעת.

זה עוזר קצת, כנראה.

משתדלת לא להעמיד אותה הרבה מדי בסיטואציות כאלה וכשאני צריכה אני מזכירה לה להיות סבלנית ונחמדה לאחרים. עוזר לי גם לשחד אותה בדברים שאני לא מרשה בשיגרה.

אבל בהחלט אשמח לטיפים נוספים כי זה מצב לא נעים בכלל.

אבל אולי מבצע?
שמקבלים מדבקה על מעשה של אהבת אחים לוקחים מדבקה על מעשה שלא מתאים לאהבת אחים?
אולי לקשר לשלושת השבועות שמגיע עוד מעט? מבצע של אהבת חינם?
וכמובן בסוף לקבל פרס.
אני זוכרת שאני ואחותי היינו קטנות (כיתה א' וכיתה ג') אז הורים שלנו קנו הפתעה שמאוד רצינו ואמרו שאם חודשיים לא נריב אז נקבל, ואז כל פעם שהתחלנו לריב מהר הזכירו לנו אם תריבו לא תקבלו את הפרס, ואצלינו זה ממש עבד, הפסקנו לריב כמעט לגמרי בעקבות החודשיים האלה.

אני הייתי לוקחת לשיחה נעימה על גלידה
ומניחה את העניין על השולחן: שמתי לב שאת מתנהגת כך וכך (המציאות. כמה שפחות פרשנויות) למה זה קורה לך?
קודם לשמוע אותה.
ואח"כ
להסביר לה שגם הם יגדלו בסוף. מה את רוצה שהם יזכרו ממך? שהם יאהבו אותך? שילמדו ממך כי את כזו בוגרת ואחראית? או שאת מדברת לא יפה...

דבר שני, להבין מה בדיוק מעצבן אותה ולהסביר שהם ילדים ולוקח להם זמן ללמוד, לגדול. וגם את היית בדיוק בדיוק ככה.

להבין אותה ולתת לה הזדמנות להסביר מה העניין, ומצד שני להסביר לה שיש לזה מחיר בסוף.

היא אומרת לי שהיא לא שולטת באי האהבה שלה אליהן..

אני חושבת שהיא צריכה להבין שגם אם היא ממש לא אוהבת אותן
יש דרך להתנהג, היא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.
הבית אמור להיות מקום בטוח ונעים גם לאחיות שלה
ואם זה כבר הגיע למקום הזה של טיפול מקצועי לאחות בגלל ההשפעה של זה אולי כדאי להיעזר בגורם מקצועי איך לא לעזור לה לא לפגוע בהן

הרבה הצלחה

תיקוני הקלדה...
כמה שאני לא עוברת בסוף יש עוד

היה מדבר לא יפה לאחיו הקטן, הוא אמר לי שזה בגלל שהוא מציק לו והוא מתנהג כמו תינוק ולא מחונך. זה היה נכון שהוא מציק (קשב וריכוז) וגם היה קצת תינוקי עם בעיות קלות בהתנהגות.

השינוי קרה כשהפרדתי אותם בחדרים, כל הבעיות נפתרו והוא התחיל להתנהג אליו יפה.

עכשיו ילד אחר מתייחס לאחיו הקטן בעצבים והוא מסביר שהקטן מציק לו, הסברתי לו שהוא צריך יותר סבלנות אליו ואני מוודאת כל פעם כשהוא שומר עליו, שיש לו מספיק סבלנות.

צריך לבדוק עם הילדה מה הסיבה ליחס השלילי שנותנת לאחיות שלה ולעזור לה למצוא פתרונות.

לא רק בחדר אבל גם להפריד בניהם.
שהיא תעשה דברים של גדולים והקטנים לא.
תביאו לה הרגשה שהיא גדולה ושתיקח אחראיות , אני חושבת שזה יעזור לה להבין שהיא הגדולה ולהיות יותר סבלנית.

שהיא מקנאה בהן

שהיא מרגישה אולי שהן מקבלות מההורים/ממך יותר צומי ?

 

ולכן הן כביכול "מכעיסות" אותה?

 

למעשה -

פשוט לתת לה יותר חיבוקים ותשומת לב ומחמאות מהרגיל,

זה מה שהיתי עושה במקומך

 

(*תקחי רק אם מתאים למקרה שלך... סתם מנחשת...

 

(*אני יכולה להגיד לך על עצמי, שכשאני מרגישה שאבא שלי יותר גאה בילדים אחרים מאשר בי, זה נותן לי הרגשה לא טובה, אין ספק....

כמה הן מעורבבות בחיים אחת של השניה? חדר משותף, מה קורה כשמגיעות חברה לגדולה?

היא מתנשאת מעליהן,
חושבת שמגיע לה יותר מכולם.
בכל דבר.
ניסיתי לדבר איתה על זה אבל היא בעצמה לא שולטת בזה כבר... זה נהיה דפוס של לחפש להגיד לאחת בת 9 ולשניה בת 6 כל הזמן דברים רעים.
פעם זה כבר יצא לה בלי קשר והיא חסמה את הפה מבושה שדיברה עליהן ככה. כי היא מבינה שהיא לא שולטת בזה כבר. כאילו נהיה לה מן משהו במוח נגדם . כל דבר היא אנטי אליהן.... פעם ב. תראו אותה פתאם הולכת איתן למקומות וכו, אבל עדיין היא תמשיך להתנשא מעליהן ולא לאהוב אותן ולזלזל בהן.
היא מאוד יפה ובטוחה שהיא הכי משולמת ומגיע לה יותר מהן.
מצד שני יש לה לב טוב, היא עדינה עוזרת לי.
קיצר זה מורכב מאוד איתה

ועל מה את חושבת שזה יושב אצלה? ניסיתם לשקול אולי טיפול רגשי בשבילה?

 

אני לא מבינה בזה
לכן משאירה את המקום למנוסות שיענו לך
מה שכן אני חושבת שחשוב לא לשדר שהיא לא שולטת בזה. זה בעייתי ומאםשר לה לא לקחת אחראיות על המצב.
אלו המעשים שלה והיא צריכה לשלוט בהם, כרגע היא לא יודעת איך.. היא צריכה ללמוד
איך ללמוד אני לא באמת יודעת
אולי טיפול כלשהו

הרבה הצלחה!

ולהבהיר לה שאין מקום להשפלות בבית שלנו. עם סנקציות. כמו שלא תאפשרי אלימות , זו אלימות לכל דבר. (חלילה אני לא אומרת שהיא אלימה, אבל ההתנהגות שלה כזו).
ועוד משהו - כתבת שהיא חושבת שהיא מושלמת. אולי כדאי לבדוק אם יש מקום באווירה של הבית לטעויות. היא שומעת ורואה אתכם ההורים שטעיתם? שאתם לא מושלמים? שיש לכם חולשות אנושיות? שהתנצלתם פעם בפני הילדים שהייתם לא בסדר?

אולי היא בטוחה שככה זה להיות בוגר וגדול כשאתה צודק תמיד. מעניין ממש לנסות לברר איך נהייתה לה העמדה הפנימית הזו.
מבינה מה אני מתכוונת?
ואולי זה משהו באישיות שלה.

נשמע שהיא רודה בהם ומשפיעה עליהם לרעה
אם שיחות איתה לא עוזרות, וצריך לקחת ילד קטן לטיפול רגשי בגללה, אז זה חמור מאוד בעיניי וצריל להציב גבולות מאוד ברורים בנושא הזה.
ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.
וחשוב מאוד ששיח חיובי ולא שיפוטי וביקורתי יהיה חלק מההווי הביתי. הומור וצחוק והקללה של סיטואציות. התערבות מיידית, לא לתת לדברים לשקוע ולעלבון להיצרב.

זה פוגע בנפש של הילדות אם זה הצגות מוגזמות
אני זוכרת שאמרתי מפורשות..תציק לבינוני אני אתן תשומת לב ןאתייחס רק אליו כדי לכסות על מה שאתה עושה לו ולהעצים אותו.
האמצעי ממש נפגע ממנו..התחיל גמגום ווטיליגו שאני מייחסת לזה..
מצטערת אם אני קשה אבל במקרים האלה אין ברירה!
הגדול היום בן 17 מלאך !! ילד מדהים ורגיש א ל בגיל 8-9 לא הבין כמה הוא פוגע באח שלו

יש לה חרדות וביטחון עצמי בריצפה.
התחלנו איתה טיפול רגשי. ובאמת אמרנו למטפלת בשיחה שאנחנו מרגישים שזה בעיקר בגלל האחות הגדולה וגם האח לא חסר לו לפעמים...
קיצר כל מילה

ככה שזה לא ישתלם להם!
ממש הייתי אומרת לו כשרתה מוריד אותו אני מעלה...לא משתלם לך..

אבל זה יעבור ב"ה היום הגדול 17 והוא 12 והם חברים טובים ומכבדים אחד את השני.
הגדול ממש נשמה טובה..זה היה רק שטיות של ילדים אבל שהיו לזה השפעות לא טובות 🙁

זה ביטוי למשהו פנימי שקורה בתוכה.
כמובן לא שהיא רעה אלא שהיא מרגישה כרגע לא טוב עם עצמה
נכנאמר אין ילדים רעים- יש ילדים שרע להם.
כנראה שיש משהו שמעיב עליה מבחינה רגשית.
הייתי משוחחת איתה לבדוק מה או שמה לב מה הטריגרים,
ומתווכת לה שכרגע נראה שמשהו מכעיס אותה וזה בטח לא נעים מצד אחד
מצד שני לאחיות שלה לא מגיע ליחס כזה ולכן שתמנע ממנו, ואם צריך שתלך להירגע בחוץ/בחדר/לשטוף פנים כדי שיהיה לה מרחב אישי ושזה לא יצא על אף אחד.

מעבר לזה אם היא באופן תמידי עוקצנית וקוצנית כדאי באמת לבדוק אם זה משהו שקורה נניח עם החברות והיא פורקת בבית
או אולי דווקא חויה בבית שהיא לא מוצאת את מקומה/מקנאה באחיות וכו

אני לא מבינה בכלל בארגון בר מצוות אבל נראה לי שזה השלב הראשון. מה הוא רוצה? מה הוא חושב? אצלנו נניח זה ברור שקוראים את כל הפרשה אלא אם כן יש קושי מסוים, אבל מן הסתם לא בכל מקום זה ככה

כמו ש@בוקר אורכתבה, הכי טוב לעשות איתו תיאום ציפיות.

קריאה בתורה-אצלנו זה ברור שקוראים את הכל, אבל זו מנטליות משפחתית. תתייעצי על זה עם בעלך ועם הילד.

בר מצווה-אפשר לעשות תכנית אבל לא שהילד צריך לתת נאום. בבר מצווה האחרונה במבפחה הכנו קופסאות בריחה (מושקעות בטירוף) שבכל חידה קיבלו מילה, ובסוף כל המילים הרכיבו את הפסוק שעל ההזמנה. (היחידות גם כן היו קשורות לילד החוגג. אם תרצי, אבקש מאחורי את ההסברים). אפשר לעשות עוד דברים בסגנון, שהילד לא חייב לעמוד מול כולם. קהוט/טריבו/מצגת חידות בשילוב תמונות וסרטונים.
ככה גם זה מסביב לילד, גם תוכן איכותי, וגם לא מעמיד את הילד במצב מבוכה.

לכן חשבתי שצריך להתחיל להתכונן כבר מעכשיו- אבל עדיין כל הפרשה זה ממש לא בשבילו.
תודה רבה @בוקר אור ו@אין לי הסבר על מה שכתבתן!!!
המשחק שכתבת נשמע טוב מבחינת זה שהוא לא צריך לדבר,מצד שני-אני חוששת שהוא יעמוד בצד ואחרים יתפסו את הבמה, יש לי חלום שפעם אחת הוא יהיה במרכז.
( ושכחתי גם לכתוב שהוא בחינוך ביתי,אז גם אין משהו שמקובל אצל החברים שלו או שחוגגים לכל הכיתה)

אני רק אשתף שחמי מלמד ילדים לבר מצווה, "רגילים", והוא מתחיל איתם פעם בשבוע בשבתות מגיל 12..... ברור שזה לא פק"ל פק"ל ככככל שבת אבל ממש הרוב...

אז מבחינת קריאה בתורה- זו מסוגלות אישית. הייתי בבי''כ שקרא ילד עם תסמונת דאון את כל הפרשה ממש! וגם ראיתי כמה ילדים שקראו רק את ההפטרה או רק עלייה אחת. (וגם כמה שבכלל לא. רק עלו וברכו).

הבת מצווה של חברה מיוחדת הקליטו אותה מראש מקריאה את הדרשה, ואז הקרינו את המילים (כי זה היה קצת מבולבל) וברגע שמעו אותה. והיא עמדה בזמן הזה מול כולם ובסוף מחאו לה כפיים. זה היה מאוד מרגש (מעיניים של מתבגרת בת 12, אז ק''ו).

ד''א, הריקודים אפשר שיכינו אותו על כיסא, והוא ירקוד באמצע וירגיש מאוד במרכז..
ואם עושים משהו כמו קהוט אז אפשר שהשאלות יהיו עליו, ואז הוא גם ירגיש במרכז...

מיוחדים בהתנדבות
ואם לא מתאים לו ממש לא חייב הבן שלי גם מתקרב לבר מצווה ובלי להיות ילד מיוחד הוא לא בעיניין לקרוא...ההורים שלי די לחצו אז הוא קורא רק משהו קצר של כהן ( לא מבינה בזה כלום..ככה אמרו לי)

עשו סרט על החיים שלה, עם כל ההתמודדות המורכבת. היא היתה מרכז הסרט- סיפרה את הסיפור, הציגה.. היו קטעים רציניים וקטעי הומור, וגם כתוביות כדי להקל על הקהל להבין. בבת המצווה עצמה הקרינו את הסרט והיה מהמם ומרגש. אולי משהו כזה גם יכול לתת לו להיות מרכז העניינים מצד אחד, ומצד שני לא צריך לעמוד מול כולם בזמן אמת.

קודם כול, אני יודעת שיש הרבה נערים, גם "רגילים", שקוראים רק חלק מהפרשה או רק את ההפטרה. זה שהוא בכור זה כבר יתרון - כי לו עצמו אין למי להשוות... (כמה שנים אחריו תהיה בר המצווה הבאה אצלכם - אם יש?) אז בהחלט אפשר מראש להכין אותו רק לקריאה חלקית.
אפשר כבר בקרוב למצוא הקלטה או להקליט בעצמכם את הקריאה המיועדת, ולהשמיע אותה בשנה הקרובה שוב ושוב - אולי זה יעזור לה להיקלט טוב יותר אצלו. וכמובן לחזור איתו על הקריאה, בנחת, בלי לחץ. ואולי אפילו להתחיל לגשש באיזה בית כנסת יהיה מתאים שיקרא. (ואולי באמת עדיף לא בשבת - כי בשבת יש נשים שבאות במיוחד לתפילת הבוקר בשביל הקריאה בתורה, ועלולות להתאכזב אם היא לא תהיה "מושלמת" - מניסיון טרי כואב...)
לגבי החגיגה עצמה -
יש משהו שהוא אוהב לעשות? איזושהי אומנות בידיים? אם כן, אז אולי הוא יכול ליצור משהו ולהציג אותו בחגיגה או אפילו לחלק כמזכרת.
או שאולי יש תחום עניין שהוא אוהב? אפשר לצלם אותו בסרט שהוא כאילו חוקר את תחום העניין הזה, ואז להקרין אותו באירוע - כמו שכתבו כאן, כך הוא יהיה במרכז אבל בלי לעמוד מול כולם...
ולגבי הריקודים - הוא בהחלט יכול לשבת על כיסא במרכז וכל החברים ירקדו סביבו. (אני עשיתי כך ככלה חלק מהזמן - בתור אחת שלא אוהבת להיות במרכז ולא אוהבת לרקוד 🙈)

אני כותבת את כל זה לא מניסיון אישי, אלא בתור העלאת רעיונות.
זכור לי שלפני שנים ראיתי סרט שתיעד בר מצווה של ילד עם תסמונת דאוו. לא זוכרת את השם, לצערי... אבל אולי בכל זאת תמצאי וזה ייתן לך רעיונות...
המון הצלחה, יקרה!

אז אם רוצים חלק אפשר ממש.
במשפחה שלנו היה את כל האפשרויות. היו כאלה שקראו הכל כאלה שקראו רק חלק וגם כאלה שרק עלו לתורה.
כתבת שהוא אוהב להיות במרכז העניינים אז,נראה לי ששווה לעשות אירוע של ערב כזה שיש בו ריקודים ואפשר לעשות מצגת, קליפ, לשיר לכבודו וכד. ואז הוא מקבל את המענה.

מקוה שעזרתי.

יכולה לפרט מה ההורים שלי עשו..
אז קודם כל שבת עשינו שבת רק עם סבא וסבתא משני הצדדים, לא משהו גדול.
הוא התאמן המון המון זמן על מפטיר. 3 פסוקים וגם זה קרא ביחד עם אבא שלי.
יש אצלו המון את העיניין שהוא יכול להיות מאוד מבלבל. שמצד אחד רוצה ומצד שני ברגע האמת חושש מאוד.

אפשר לנסות לחשוב על משהו שהוא אוהב לעשות. אצל אח שלי זה לעשות הצגות ולהופיע. אבל בסוף זה בלי באמת תוכן. אז אמא שלי הביאה הפעלה של בניית דגם בית המקדש ואח שלי ביחד עם המפעיל הנחו את זה. הוא כל פעם הזמין מישהו להניח חלק אחר.
לתמונות לפני הבאנו מלא מלא חפצים ודברים כדי להצחיק אותו ולהפוך את הזמן של התמונות לחוויה. הבאנו צלם שמכיר אותו ואת המשפחה וזרם עם כל השגעונות שלו.
דרשה הוא הכין משהו מראש אבל לא הצליח בזמן אמת להעביר אז רק הראנו את המצגת שהוא הכין.
והכנו גם סרטון עם תמונות שלו והדרך שעבר שהיה ממש מרגש..
בסוף הוא יצא מרוצה. אבל אמא שלי ממש התכוננה לזה שהוא לא, הכינה כל מיני גיבויים וגם חשבה על אופציה שהוא יחזור הביתה באמצע האירוע ונמשיך בלעדיו ושבוע יחזור כשטוב לו..
לריקודים הבאנו מלא שטויות, דרבוקות, בועות סבון, שרשראות וכו'..

אתן מקסימות כולכן ועזרתן לי מאד. מעריכה מאד את הפירוט 💗
@בימבה אדומה שימחת במה שכתבת!
@אין לי הסבר התחברתי ללהסריט ולהקרין מילים- ממש יכול לעזור גם להתרגשות בזמן אמת וגם לדיבור שיהיה יותר ברור.
@אור123456 ריגשת עם ההצעה!!! חבל שאנחנו לא מהאזור.
@norya תודה על הסיפור של החברה!
@מתואמת תודה על הברכות!
לקחתי את הרעיון להקליט ולהשמיע בבית עוד לפני שבכלל נתחיל ללמוד. ומצער הנסיון עם העזרת נשים שהיה לכם...נראה שעדיף להכין מניין בעצמנו ביום חול.
נחפש מה הוא יכול לחלק מזכרת- זה באמת יכול לשמח אותו לחלק לאנשים.
{ולגבי הבר מצווה הבאה- חסד ה' שגם אחיו שיהיה בר מצווה אחריו הוא "מיוחד" אז לא תהיה השוואה,ושניהם ירוויחו בר מצווה ייחודית שתהיה הנורמלית במשפחה שלנו}
@תהילה 4 עזרת מאד בתשובתך! כי במשפחה המורחבת כמעט כולם קראו את הכל,טוב לקרוא שיש הרבה מנהגים
@ואילו פינו תודה על השיתוף של אח שלך- כאילו פרטת על הבן שלנו! בדיוק את החששות שלי כתבת. ממש הרגעת אותי! משמח לקרוא שבסוף היה מרוצה.מתפללת שבעז"ה הוא יהיה מרוצה ב'זמן אמת'. איזה אמא משקיעה יש לך! אפשר לשאול- אם היה משמעותי לאח שלך דווקא עליה לתורה בשבת? או שגם מעליה לתורה ביום חול הוא היה שמח?
ותודה לכל מי שהתייחסה גם לריקודים- זו נקודה שבאמת חשובה לו- הוא ילד מאד מאד שמח וכל היום אוהב לשיר ולרקוד,אבל לרקוד במעגל מאד קשה לו,
הוא אוהב לעמוד בצד המעגל ולהשתתף משם- אז זה יכול להיות טוב שמראש נכין את ה"צד" שהוא אוהב שיהיה המרכז!

מה עם לנגן או להפעיל את הריקודים יחד עם התזמורת?. מצד אחד יתן לו את הספייס של לעמוד בצד אבל אנשים אמורים לרקוד וזה לא הופעה של לעמוד ולהסתכל, אז אולי פחות יביך אותו.

באמת יותר טוב שיהיה בתפקיד ולא סתם בצד,וגם באמת יכול להיות מובך מזה שיסתכלו עליו.

אז זה היה פחות רלוונטי לחגוג באמצע שבוע.

והוא מרגיש איתו יותר בנוח

וזה נכון גם לגבי כל כלי עם מים, אפילו ממש נמוכים.
לא להשאיר שום דבר כזה בלי השגחה

ערכתי את הקטע שעלול להיות פרסומת.

באינטרנט מצאתי מידע מגוון וסותר בנושא ככל הנראה מתקופות שונות.
לא הצלחתי להבין מה עדכני.

לא יודעת, ההורים שלי עשו את הבירור הזה בזמנו

תתקשרי לקופה ותשאלי אותם איך בדיוק

באסותא ת״א, לא שקדים אלא כפתורים ופוליפים, אבל זה ניתוח דומה (שקדים קצת יותר מורכב)
זה היה דרך הביטוח המשלים של מכבי, את יכולה לבדוק בכללית עם מי הם עובדים.

גם ביטוח בריאות אם יש לך. וגם הסדר. שווה להתייעץ עם מנהלת הסניף. אני לא בכללית אבל לרוב הן מבינות בזה. אנחנו עשינו אדנואידים בשר''פ הדסה אבל עם החזר מביטוח בריאות פרטי.

כפתורים ופוליפים, הלכנו לרופאה פרטית שבהסדר עם המושלם, שילמנו 300 ₪( יש לנו פלטינום)
עשינו באסותא ב"ש אם זה רלוונטי לכם.

בכללית.
עלה 250 מפגש עם המנתח
300 הניתוח והאשפוז. לילה אחד.
פרופ' אלישר.
מדהים. ממליצה מאד

לא אמור להיות במחברת שם ה' מפורש. כל השאר מותר לשים במיחזור.

הסיכוי שיש שם פסוק שלם עם שם ה' די קלוש. והגניזה במדינת ישראל עמוסה לעייפה. כך שמעתי פעם מרב שאפשר לעטוף בצורה מכובדת ולשים בפח.

נשמע לי אחלה דרך להעביר את הבקרים הארוכיייייים האלה

שהיא מרגישה שלא מספיק משתפים אותה
ואז מנסה להיות שותפה, בלי לשים לב - באופן מוגזם
אולי תתנו לה קצת צומי מיוזמתכם? לארגן לה מסיבת הפתעה ליומולדת, להתיעץ איתה על נושא מסוים מיוזמתכם-כדי לתת הרגשה שמעריכים אותה, להזמין אותה לצאת להופעה/הצגה/מסעדה, לארגן ערב חברותי מבית הספר בבית שלה? וכו'

יש לה הרבה קשר עם הילדים, וברור שאנחנו יוזמים גם.
הבית שלהם הרבה מהזמן מלא בילדים, נכדים ושאר קרובי משפחה. מכל קצוות הארץ באים אליהם. והכל טוב עד ש...

ולא להתרגש ממנה.....

בכנות שהבת שלי הייתה תינוקת אני ברחתי ממנה, היא כל היום העירה כל היום.
ובכללי על כל כל דבר למה את לומדת את זה ולא זה/ להתגייס/ לעבוד וכו.
אני אישית הבנתי שיש דברים שצריך שיהיו גבולות ממש ברורים. אתם ההורים להגיד לה חד משמעית *לא להעיר ליד על אוכל/מראה*
לדעתי ישיבה זה פחות נורא כי זה גיל שכבר צריך להגיד כןכן אני אחשוב על זה צודקת ולהמשיך הלאה. או כל פעם לבוא עם תשובה עוד שנה וככה החלטתי וזהו..

יכול לעשות נזק לילדים...

במיוחד בעניינים של דימוי גוף ואישיות וכו.. נשמע לא סתם חסר טאקט אלא גם קצת "רע"..

גם סבתא שלי כזאת. באיזשהו גיל אתה לומד להנהן "כן סבתא בסדר" עושה מה שאתה חושב שנכון
בגיל יותר קטן ההורים צריכים להציב את הגבולות

איך אומרים לאמא/לחמות אני לא מרשה לדבר כך/ על זה, עם הילד שלי? כשמנסים להסביר לה בנעימות היא פשוט לא מבינה למה מה שאמרה פוגע בילדים. היא רק מצדיקה את מה שאמרה.
כמה פעמים נתקלתי שאחד הגיסים העיר לה בנושא והיא ממש נעלבה, וכעסה ובמשך הזמן הבעיה גם הופיעה שוב, אולי בנושאים אחרים.

להעיר לילד על השמנה/ מראה זה פוגע.
אני בתור אמא הייתי אומרת חד משמעית שככה לא מדברים לילד שלי, אם היא רוצה להעיר היא מוזמנת להגיד לי ואני אחליט מה אני עושה עם זה.
ואני חושבת שעדיף שהיא תעלה ותכעס מאשר שילד שלא עשה כלום יפגע

כאחת שבאמת נפגעה מסבתא שלה בגילאים מאוד משמעותיים

לדבר איתה לא עוזר כמו שאת רואה.
אז אפשר אולי לנצל את ההזדמנות וללמד את הילדים לכבד אותה בכל זאת ולא לתת חשיבות למה שהיא אומרת.
הייתי עושה איתם שיחה ומסבירה שסבתא דואגת להם, בדרך שלה, שהיא לא הדרך שלנו אבל בכל זאת - זו שפת האהבה שלה ואנחנו הולכים אליה כדי לבקר כי היא חשובה לנו ואנחנו אוהבים אותה ולא צריך לקחת את ההערות שלה באופן אישי כי היא לא מבינה שזה פוגע. מבחינתה ככה היא מביעה אהבה.

וכמובן שאם הם לא רוצים הרבה ללכת אז לנסות אולי לרווח ביקורים קצת עד שיבינו את הרעיון ואז אולי אפילו קצת יצליחו לצחוק על זה בינם לבין עצמם

התחברתי למה שמקורית כתבה,
הייתי מוסיפה צד שלא יאשימו את סבתא,אלא הבנה שבדור שהיא גדלה היה יותר מקובל להעיר ואנחנו ב"ה כבר במקום יותר מתקדם,אבל זו לא אשמתה - כך היא גדלה.ולשמוח בדור והחברה שאנו חיים בה.
והייתי ממציאה שפת קודים משפחתית שלנו כדי להתמודד בזמן אמת-
לדוג' - היא מעירה על ישיבה- להגיד לעצמכם בצחוק- לפחות הוא לא צבע את השיער בירוק ומתבודד במנזר בהודו
היא מעירה על משקל - לסנן לעצמכם - כזאת יפה הבחורה שלנו- מסכנה סבתא שבדור שלה רצו שכולם יהיו רזות, אנחנו חושבים שאשה מלאה זה יפה וסמל לאשה גיבורה!
על נשיות- לחייך בינכם וללחוש- אוי,איזה נס שאנחנו לא חיים בחברה ששמה דגש על זה- ורק פה אנחנו שומעים את זה.

את יכולה להגיד לה בעדינות מה שהילדים מעבירים אבל אל תצפי שזה בטוח יעזור
יש פה הזדמנות ללמד את הילדים שלך לסנן
שאפשר לכבד את סבתא, להקשיב לה בנימוס, ועדיין לא לקחת כל דבר שהיא אומרת

לא בכל גיל זה אפשרי אבל נשמע שמדובר גם במתבגרים ואיתם זה כבר ממש מיומנות חשובה לחיים

נשמע שהסבתא דוגרית ולא מבינה רמזים, לכן מציעה בשלב א לדבר איתה
סבתא אנחנו אוהבים אותך, וממש שמחים לבקר אותך אבל יש נושאים שגורמים לאיקס להרגיש רע, וממש נשמח שלא תעירי לו על הגיוס וכן הלאה.

השלב הבא זה ללמד את הילדים בצורה מכבדת לעשות את זה. שמירה על גבולות זה אחד הכלים החשובים לחיים (אם כי סביר להניח שאם את תתנהלי ככה הם ילמדו ממך בלי שתצטרכי ללמד יותר מדי..)

אנחנו כל הזמן מדברים עם הילדים על כל מה שדובר פה. אבל כשילד נפגע, אז הוא נפגע. גם אם הוא יודע שסבתא אוהבת אותו. לא תמיד זה עלבון, לפעמים זה של דברים שלא רוצים שסבתא תתערב בהם או סתם שיחות שחוזרות על עצמם שוב ושוב בלי הבנה שצריך לרדת מהנושא.

לדעתי, הפתרון הוא לחזק את הילדים
ולא לחפש איך לתקן את סבתא
אולי ללמד אותם להסיט נושא שיחה
אולי לבקר פחות
אולי להסביר את העמדה שלהם באסרטיביות ובנעימות ובחיוך - תודה סבתא, השם ישמור אותך, אני בסדר עם זה, ככה טוב לי, תודה שאת דואגת לי

להגיד לו שזה באמת פוגע.
לשאול אותו מה הוא רוצה לעשות עם הפגיעה?
לספר לסבתא? לא לבוא בפעם הבאה? לבקש ממנה שלא תדבר על משהו וכן הלאה

שהאופי מוכר לעצמי הוא מאוד דומה לי בנושא הזה.
וזה בהחלט נושא שכילד מאוד מתסכל.
אבל התובנות והשינוי דפוסים הוא תהליך שעברתי בגיל דיי בוגר 20+ ובעיקר מניסיון חיי והבנה בוגרת, ואין לי את הכלים איך להקנות ולרדד את זה לילד בגיל מאוד קטן.
לפעמים אני חושבת שרק ניסיון חיים יביא אותו לשינוי אבל ממש לא רוצה שזה יזיק לו בילדות שזו תקופה מאוד חשובה ומעצימה בבגרות. בילדות זה בסיס לשלב שמתבגרים.
חשוב לי שהוא יאפשר לעצמו להשתחרר וליצור בלי פחד לקבל ביקורת, בגלל כאלה שהוא לא בא להם בטוב עכשיו.

אם לא מתאים אל תשימי לב.
לדעתי חלק זה אופי. חלק נוסף בא מהבית. האם אתם מרשים לו לטעות, איך מגיבים על זה? איך הייתם מגיבים אם הוא היה מוציא את האחות מכסא ובגיל הזה יש להניח שהוא לא היה מצליח להוריד אותה בעדינות?
לתת לו גב. אם אחות לקחה לו , לדעתי נכון להוציא אותה משם ולהחזיר לו את שלו .
לגבי גן. כמה זמן הוא במסגרת? אם הוא היה בבית עד גיל שלוש הגיוני שעדיין לא התרגל. טוב שאת בקשר עם גננת...
לגבי התארגנות לגמרי תואם גיל . כדאי לכוון אותו, קודם לאכול ולהתלבש ורק אם יישאר זמן להרשות לשחק. להגיד לו אם יש לו קצת זמן או הרבה זמן. אולי להעיר יותר מוקדם כדי שיוכל להספיק לשחק.

בס״ד

הי יקרה, שבוע טוב!

1. זה מהמם שעברת כזה התהליך עם עצמך ❤️. אני מבינה שזה תהליך שהוביל אותך למקום יותר שמח, יותר בריא ויותר בהלימה עם מי שאת באמת. זה בטח דרש לא מעט מאמץ ויציאה מאזורי הנוחות שלך. כל הכבוד על המודעות ועל השינויים שהכנסת לחיים שלך!


2. על פניו, מקריאת הדברים שכתבת, יש לילד שלך אופי מתוק מאד, ומלא בחוזקות! הוא אהוב בכיתה, הוא נערץ!!! זה ממש מדהים בעיניי... זה כמעט הכל אפילו...
זה מצביע על הלב הטוב שלו, על המידות הטובות שלו, על החינוך הטוב שהוא מקבל מהבית ועל הכישורים החברותיים הגבוהים שלו!


3. בעיניי, הקטע שבגן השעשועים הוא קודם מציג את אחותו הוא דבר תקין ואפילו חכם! כנ״ל כשאת מוסיפה שהוא ״יחפש משהו, נושא, חפץ שייתן לו ביטחון ושע'י זה הוא ירגיש שהוא אהוב״. אני חושבת רגע על התחלות של מערכות חברתיות בין אנשים בוגרים, וזה לרוב עובד בדיוק ככה. מחפשים איזשהו נושא / דבר שמאמינים שדרכו השיחה תוכל להתפתח עד לכדי התחלה של קשר. בעיניי זאת דרך נורמטיבית, רגילה וטובה ליצור קשר.

את מוסיפה שהחבר לא מבין מה הקשר. השאלה מה קורה אחר-כך באמת. האם החבר נשאר באינטראקציה עם הבו שלך (משוחח איתו, משחק איתו) או שמא הוא מתרחק ממנו ועוזב אותו. כל עוד הוא נשאר באינטראקציה איתו, אני ממש לא הייתי דואגת ולא מתערבת בכלל. אם את מזהה שזה איכשהו מרחיק את הילד מהבן שלך, אולי אפשר לעזור לו לבחור ״נושא״ יותר רלוונטי. אולי לדאוג להביא לגינה צעצועים שהוא יוכל להראות לחברים? או חבילת עוגיות / פריכיות שהוא יוכל להציע להם?


4. לגבי ההתארגנות בבוקר, אני מסכימה עם פליונקה שזה על פניו פשוט תואם גיל. כך לפחות ממה שאני רואה בבית, כולל עם ילדים גדולים יותר. עד שהם לא רואים אותי ממש עומדת לצאת, קשה להם להבין שהייתי רצינית ושבאמת התכוונתי שהגיע הזמן לצאת...


5. לגבי הבכי כתגובה לסיטואציות מתסכלות... אני בדיוק צופה בקורס על אגרסיבויות בגישה ההיקשרותית-ההתפתחותית (של ד״ר גורדון נויפלד). שם טוענים שדמעות היא הדבר הכי בריא שיכול לקרות לילד מתוסכל! ודווקא כשאין דמעות, ילדים מגיעים לכל מיני התנהגויות קשות הרבה יותר - אלימות, התחצפויות, קושי לאהוב את עצמם וכו׳.


6. עם כל הנ״ל, אני מסכימה איתך שצריך גם שהילדים שלנו ילמדו לעמוד על שלהם. זה חשוב. איך עושים את זה? מנסה לחשוב איתך...

נראה לי שבגדול אם הוא יראה שאבא ואמא יודעים לעמוד על שלהם, אז לאט-לאט זה יחלחל גם אצלו. גם אם זה לא יקרה מיד אלא בעוד כמה שנים.

חוץ מזה, אני חושבת שנכון להתערב פה ושם, כמו להחזיר לו את הכסא שאחותו לקחה לו. זה עשוי ללמד אותו שלא צריך לעצום עיניים מול מקרה לא פייר, ושניתן לפעול כדי שהמצב יתוקן.


7. ציינת שיש לו צד מרצה ושיש לו צורך להרגיש בטוח שהוא אהוב. כאן עלו לי כמה כיוונים:

* ברור לי שאתם אוהבים אותו כל הזמן, אהבה ענקית של הורים!!! אבל לפעמים ילדים (ואולי עוד יותר ילדים רגישים) עלולים לפקפק בזה. לפעמים הן מבינים שאוהבים אותם כשאנחנו ההורים עושים X או Y; אבל לעומת זאת כל ה- א או ב שאנחנו נעשה מתוך אהבה אליהם לא כ״כ יחדור לליבם ולא ימלא את ״מיכל האהבה״ שלהם. ואז, מתוך צורך מאד גדול, קיומי, לחוש אהבה, הם עלולים לפתח צד מרצה כזה. מה שיכול לעזור, זה להתבונן בילד כדי לנסות להבין מתי *הוא* מרגיש אהוב (מה ״שפות האהבה״ שלו). ואחרי שמצליחים לזהות מה מתפרש אצלו כאהבה, להרבות בסיטואציות שגורמות *לו* לחוש אהוב באופן יזום. (מבוסס על ספר שנקרא ״5 שפות האהבה״. שם המחבר ברח לי כרגע. יש לו גם ספר על שפות האהבה אצל הילדים אבל אותו לא קראתי).

* עוד כיוון הוא באמת מה ש@פליונקה כתבה - איך אנחנו, בתור הורים, מגיבים לדברים ה״לא בסדר״ שהילדים שלנו עושים? תגובות נוקשות מדי בשביל ילד עלולים ליצור בהם או להזין אצלם צד מרצה. (קצת לא מצליחה להרחיב כרגע, מפאת הזמן ומפאת מורכבות הנושא, אבל אלא דברים שאני ראיתי מקרוב. אם תרצי, אנסה להרחיב כאן או בפרטי בל״נ).

* אני מאמינה שאפשר לעזור לילדים שלנו להתחזק בביטחון העצמי שלהם ולהתגבר על הנטייה שלהם לרצות אחרים על-ידי זה שאנחנו בעצמנו נתחזק באהבה עצמית, בביטחון עצמי וביכולת שלנו לחיות בהלימה עם מה שאנחנו באמת רוצים. הילדים קולטים איפה אנחנו קצת מתוסבכים עם עצמינו. (לכולנו יש קטעים כאלה, כן? וזה בסדר! זה חלק מהחיים ומהגדילה שלנו. רק שולפעמים זה עלול להשפיע גם על איך הם רואים את עצמם ואם אנחנו מזהים שזה המקרה, **אולי** זה איתות שיש לנו עוד קצת עבודה לעשות שם).


8. כמה שהילדים שלנו יכולים להיות דומים לנו לפעמים, חשוב לזכור כל הזמן שממש לא הכרחי שהמסלול שלהם יהיה דומה לשלנו ושהם יתמודדו עם קשיים דומים למה שאנחנו התמודדנו. כשאני מזהה משהו אצל הילד שלו שדומה למה שאצלי / היה אצלי, וזה דבד שמטריד ואפילו מפחיד אותי - אני משתדלת להחליף את הפחדים באמון. אמון שהוא יגדל מצוין בע״ה, אמון שאני אצליח לתת לו את הכלים המתאימים בע״ה. ואמון שגם אם קשיים יופיעו, הם יהיו חלק מהמסלול שלו ויהפכו מחרתיים למה שיצמיח אותו ויכשיר אותו להאיר את האור המיוחד שלו בעולם...



מקווה שהדברים התייחסו למה שכתבת ושזה עוזר... הוא באמת נשמע ילד חכם, מתוק ומוכשר. וגם את נהדרת שאת חושבת על הגידול שלו, מזהה נקודות מסוימות וחושבת בקול על גבי הפורום מה לעשות כדי שהוא יגדל בצורה הטובה ביותר בע״ה. בע״ה תצליחו בכל! 💕

ואין ספק שהתכונות שיש לו הן מדהימות.
אולי אפשר לתת לא לבחור יותר. לתת לו להחליט בכל מיני דברים.
דוגמאות-
מה כל המשפחה תאכל בארוחת ערב
איזה בגדים הוא ילבש לגן
לאיזה גן שעשועים ללכת
ועוד כל מיני דברים שיתנו לו להבין שהוא יכול להחליט ולפתח אצלו דעה עצמאית.

בתור מי שהבן שלה היה בבית עד גיל 3 עם אחותו
זה שקודם כל, לא הייתי מתערבת אם הוא מציג את אחותו כדי ליצור קשרים. בעיניי זה מהמם שהוא מצליח לעקוף את הבושה בדרך למטרה, גם אם לא בדרך שנראית לי נכונה. אגב, גם אצלנו זה היה ככה שאחותו שברה את הקרח בשבילו. ולאט לאט עשינו איתו שיחות והוא יותר מסתדר.
בעיניי, ילדים שלא נמצאים במסגרת מגיל קטן משתלבים בהדרגה ולאט לאט צוברים ביטחון. זה לא מגיע מעכשיו לעכשיו, ולדעתי גם לא בתוך שנה אחת בגן.. זו מיומנות שהם צריכים ללמוד. והם כל פעם מנסים ובוחנים אופציות. ולכן, לדעתי את לא צריכה להוריד רגל מהגז. את צריכה להמשיך ללוות אותו בשיחות, לשמור על ערוץ פתוח ומכיל ומכווין כדי ללמד אותו איך להגיב. הרי עד לפני תחילת השנה הנוכחית הוא היה בבית אז פחות היה לו אינטראקציה עם ילדים אחרים, ובמסה כזו, בהקשרים של תחרות או מאבקים..
כן הייתי נותנת לו הרבה חיזוקים חיוביים, משבחת אותו המון, וממשיכה לתת לו לגלות את העולם מהמקום שלו עם הכוונה שלך. היינו עושים לו גם סימלוציות בבית לכל מיני תרחישים עם כל מיני פרשנויות, זה קרדיט ששייך לבעלי ואני חושבת שזה אחד הכלים שהכי חיזקו אותו

זה מה שאנחנו בכל מקרה עשינו, והילד ממש התקדם מאז. הוא היה חושש להתקרב לילדים שהוא לא מכיר, והיום ב"ה הוא מצליח להתחבר וליזום

הי בשורות משמחות יש לי 2 כיוונים שבעיני כדאי לבדוק.

1. לבדוק האם הוא רואה בבית מודל הורי של ריצוי, שממנו הוא לומד,
כמובן לא במודע את ההתנהגות הזאת?
לחילופין האם בבית יש טיפוח של ריצוי, שדר לילד שמקבל יחס טוב/אהבה/רצוי ואהוב רק כאשר הוא מרצה?
איך מתייחסים אליו בזמנים פחות פוטוגניים, כשהוא עצוב/בוכה/כועס?
2. להתבונן בעצמך, מה הנקודות שההתנהלות שלו מעירה בך.
הרבה פעמים יש לנו כל מיני שיעורים ללמוד דרך הילדים שלנו.

ולא בשמש ישירה

600 סחיטה...

ותולה הפוך.

אבל לא לכבס לבד במכונה- כי אין לבגד במה "להשתפשף", אני מכניסה גם מגבת או משו.

נראה לי שאכניס למכונה לכביסה עדינה ממש. אף אחת לא צידדה בניקוי יבש...