פורום גרושים וגרושות (עמוד 5)

אני פשוט מפחדת.

אם הוא יגיד לי שהוא רוצה גם לפרק,

זה יעשה אותי למאושרת בנשים. 

אם סגורה על זה ב-100%, כדאי לקבוע שיחה רגועה ככל הניתן, ולהציב לו את העובדות, אפילו להציע פגישה עם יועץ/מגשר/מלווה גירושין (יש כל מיני מומלצים).

אם את לא סגורה - כדאי להוביל לייעוץ זוגי כ"ניסיון אחרון" כשגם זה על השולחן.

אזהרה - את אמנם מנסה בשלב זה לעשות את זה עדין, אבל קחי בחשבון שלפעמים מתפתחת דינמיקה של חוסר אמון הדדי, המובילה למערבולת של "מלחמת גירושין", גם אם אף אחד לא התכוון אליה.

מה שמחזק ביתר שאת את המלצתי לעשות את זה חכם, בשקיפות ועם ליווי.

עצם השאלה הזו מעידה על חוסר הבנה בסיסית בנפש האדם.

כמו שאין אדם לומד איפה שליבו חפץ.

הנפש צריכה להיות חפצה באדם שאיתה.

ואם לא, התולדה היא רעה ומרה.

זה מאוד בסיסי.

מה אכפת לך עוד חורף יחד זו שאלה מנותקת.

אכפת לי מהנשמה שלי, כן.

הלב שלי זקוק ליותר ומגיע לו יותר. 

אולי תתפשרי.

תעשי קטע של ענווה.

ותחיי כמה חודשים עכשיו

במוד של "מגיע לי פחות"

אל תתיחסי לטרולים. זכותך להשתחרר ממנו.

תפני ליישוב סכסוך בבית משפט.

ואם היה כאן גבר שהבטיח לאשה

אני ואת לנצח.

ואחרי כמה שנים אומר

מגיע לי יותר

נס שאני נשואה לבעל טוב

אחרת לא היתי רוצה להתחתן שוב בחיים

אתם נוראיים אתם רק רוצים לריב ורק רוצים לא לקחת אחריות.

וואו כל הגברים כאלה? איך ניצלתי, ה’ מזמור לתודה,

כולנו מסכימים.

כל השאלה אם קיימות נשים טובות

נחמדות והוגנות?

איך יש לך בעל טוב? 🤭😉

לא כל הגברים כאלה

גם לי יש בעל טוב ב"ה

היית רוצה לחיות עד 120 עם אישה שלא אוהבת אותך בגלל שהבטחתם הבטחה בגיל שבו לא הייתם בשלים לכלום?

תעשה לי טובה.

שנה גישה דחוף. 

שתאהב.

נישואין זה הסכם שאומר שאתה תאהב את הבן זוג.

מה זה כן בא לי לא בא

אם גבר היה פתאום רוצה אשה אחרת

כולכם היית צווחים כולם כאחד

בשמחה רבה עונים בכל רעש גדול:

"אין מגרשין את האשה בעל כורחה".

זה באמת נשמע ילדותי כן בא לי לא בא לי.

היא לא שיתפה בסיבות שלה, היא רק שאלה איך  מניעים תהליך.

נדון לכף זכות.

מישהו ביקש דעה בכלל? עצה?

ביקשתי עזרה לנושא ספציפי.

אף אחד לא מכיר את החרא שלי.

צאו לי מהחיים. תודה 

רק במילים מכבדות.

ואם לא בא לך שיביעו דעה- אל תכתבי בפורום

או-

תכתבי בדיוק מה בא לך שיענו לך ואולי אעשה קופי פייסט. אם יבוא לי. 

ואתם מתחילים לדון בהאם הרצון שלי בכלל לגיטימי.

זה לא הבעת דעה.

זה חיטוט בנפש האדם.

זה לפתוח את הקרביים שלי לעיני רבים.

אני אישה טובה.

אם הייתי יכולה להמשיך לחיות איתו, האמן לי, הייתי נשארת עד 120.

מספיק כואב וקשה.

דעתכם מכאיבה ומיותרת.

זה הכל

חכמינו אמרו את זה לפני,

ובמקום שאין דבריך נשמעים אל תשמיעו.

קצת ענווה 

את מבטלת את הדעות של האחרים

וכותבת על ענווה

ב. אף אחד פה לא מכיר אותך

ואת מה שעברת .

חוץ מהמעט שבחרת לשתף.

ואין את מה שכתבת עם הקרביים

אין אף אחד לא יודע כלום.

למרות האנונימי.

ומכירים אותי פה הרבה.

לא מבטלת שום דעה,

מבחינתי בין אם תטעה או תצדק, זה לא מעניין אותי.

אני עסוקה בכאב שלי ואין לי כח לדון בשום דבר מעבר לגופו של הדבר שמטריד אותי.  

זכותך לא להסכים.

זכותך לא לחבב אותי ואת שיטותיי.

ענווה זה לחשוב שאתה יודע הכל.

לבוא ולהגיד דברים כמו שאתה וחברך כתבתם, זה בדיוק ההפך מענווה.

אתם לא יודעים שיט על החיים שלי ועל מה אני עוברת במערכת הזוגית שלי.

באתי לכאן עם שאלה ספציפית,

אז כן, לבוא ולחנך אותי זה חוסר ענווה בצורה הכי בוטה שיש. 

הם טרולים ידועים פה

תקראי מה הולך כטן ותראי

הולכים לטיפול זוגי,

את צריכה לעבוד על לבטא את עצמך בצורה נכונה יותר, על הריצוי שבך אם אכן את מרצה.

ולבררביחד מה נכון ומה לא נכון.

אם עדיין תרצי להתגרש, אף מטפל לא יכול לגרום לו לרצות להתגרש, אבל יכול לעזור לך לשקף לו את הרצון שלך ולעזור לו לשחרר.

דודה שלי לצערי הייתה בדיוק כזאת מרצה וסובלת!

אחרי שבעה ילדים ו25 שנות נישואין היא פשוט קמה יום אחד והלכה מהבית וזה הדבר הכי חכם שהיא עשתה בחיים.

להגיד לך שזה היה קל ממש ממש לא!! אבל בה היום היא אחרי הגט ומתחילה לשקם את החיים.

יכול לשנות הרבה בדינמיקה המרצה ולהשפיע על הזוגיות ואם לא על הזוגיות לעזור לו להבין שזה לא מתאים...

אני לא יודעת מה הסיבה שהחלטת שאין מוצא אבל גירושין זה לא פיקניק בכלל....גירושין מתאימים רק במצב שברור לך שגם אם תשארי כל החיים לבד זה עדיף על פני להשאר יחד

ואל תתייחסי כאן לכל האנונימים החופרים...חושבת שצריך לעשות פורום סגור רק לגרושות או רק לגרושים גרושות נורמאלים בלי טרולים

אולי הסדרה הזאת תעניין.

https://youtube.com/playlist?list=PLnhAigjYU1PhzfMWXicgBu2vV9h8uxXcc&si=0dfhBbaB_g4kGwpl

איך זה?

האמא לא מתפקדת?

ואפילו לא דורשת משמורת עליהם

סיפור ארוך ועצוב

אני לא היתי רץ לחפש זוגיות.

1.היתי חושש שהאישה העתידית שלי תחשוב שאני מחפש שתהיה אומנת ומנקה

במקום שאגיע ממקום נקי של לרצות להשקיע בה.

2. נשמע ממש טראומתי מה שעברת וחשוב להתאושש

3. הרבה פעמים חוזרים לטעויות, למשל אולי לבחור אישה חלשה כי ככה מצליחים להרגיש טוב

או אישה חזקה מידי ואז נחנקים.

מציע

1. למצוא עזרה בבית קודם כל וגם לילדים

2. להתאושש

3. לטפל טיפול עומק

אכן עברתי דברים קשים אבל זה לא קרה אתמול 😄

אענה לפי הסעיפים 😉

1. אני לא מחפש אומנת או מנקה אבל ברור שארצה אישה שיש לה גישה לילדים. אחרת, זה ישפיע גם על הזוגיות.

2. אכן

3. לא חושב שיש לזה באמת פתרון ברור. הכל מלמעלה.

ולגבי ההצעות:

1. בינתיים מסתדרים יפה לבד. אני שומר על בית שמח ויציב. יש קצת קשיים של גיל ההתפגרות אבל נעבור את זה..

לאיזו עזרה אתה מתכוון? ומי אמור לתת עזרה בכלל?

2. עברתי את החלק הקשה.

3. עברתי את זה. בזבוז זמן וכסף.

הטיפול בבית ובילדים שלו היו מאד קשים לאמא החורגת

וזה היה גורם מתח גדול מאד בנישואים השנים

לכן מומלץ לדאוג מלפני כן שכמה שפחות יהיה העול שלה ולהתמקד בביחד שלכם.

דוגמאות? תורנויות של הילדים, לרכז סמכויות, לעשות מיקור חוץ

להביא מדיח, מייבש , אי רובוט ולא להתקמצן על חשמל ואוכל בחוץ

והכי הכי לזכור שהיא אישה , להגיע בהכרת הטוב ולראות אותה.

לפחות לא כרגע.

תדע שאתה לא היחיד

אין לי בעיה להמשיך להיות אבא ואמא אבל אני רוצה לדעת איך ואם בכלל אפשר לשלב זוגיות

לכן הייתי מעוניין לדבר עם גברים במצבי

אבל אני אישה שגם במשמורת די מלאה (פרט ליום אחד ששייך לאב ילדיי אבל גם ממנו הוא מבריז)

ואני יכולה לומר שאני אמרתי חדמש שאני לעולם לא אצא עם גבר שעזב את הילדים שלו בתהליך הגירושין אני אעדיף לגדל ילדים שלא שלי כאמא ולא להיות נשואה ל"גבר" שנטש את ילדיו

וזוגיות משלבים כמו שאלמנים לצורך העניין משלבים זוגיות

עם האישה הנכונה שתראה את ילדיך כילדיה בע"ה שה' ישלח לך כוחות

אם המטרה היא "ילדיך כילדיה"

עם השאר די מסכים

התחושה שלי היתה שנשים מעדיפות גבר פנוי. שהילדים שלו אצל הגרושה וכך הוא מתפנה אליה.

הילדים איתי כרגיל

שרציתי לצאת לחופשה דאגתי לילדים לסידור (הצעתי לו שיהיו איתו לא רצה)

ההעברות אצלי עוברים די חלק (בפעמים שהוא מגיע לזמני שהות) כי אני בקשר טוב עם האבא

יכול להיות שיהיו כאן תגובות, כאילו "זה לא קשור לילדים", ועוד - וזה כמובן שטויות.

לגיטימי לגמרי לכעוס.

יחד עם זאת, אם אנשים חיים בסבל 24/7, גם אם זה לא "אלימות" ברמה המילונית, לא בטוח שהם חייבים להמשיך, ולא בטוח שזה תורם לילדים...

נ.ב. הערה קטנה שאולי נראית שולית יחסית, אבל לא שולית למי ש"בתוך" העניין.

נקודה למחשבה - בגלל שהמחשבה הרווחת היא כאילו גירושין הם "לגיטימיים" רק במקרי קצה כמו אלימות כפי שכתבת, זה לפעמים טריגר לכך שכשכן מתגרשים, כל צד מנסה לצייר את הצד השני כאדם זוועתי ואלים שאי אפשר לחיות אתו, וכך "להצדיק" בעיני עצמם ובעיני הסביבה את הגירושין.

כמובן שנטייה זו לא מקלה בלשון המעטה על הילדים, שברור שהיה עדיף להם שגם אם מתגרשים כבר שזה ייעשה עם כמה שפחות משקעים.

כן, אני יודע שבכל המגזרים יש גם גירושין מכוערים, ועדיין - אנשים בתוך התחום אומרים שבמגזרים היותר "דוסיים" פחות נפוצים מקרים של גירושין ללא קונפליקט גבוה וכנראה שזאת הסיבה...
הנה דוגמה (לא זוכר לצערי באיזה חלק בדיוק הוא מדבר על זה):

אני כמובן לא אומר שלכן את לא צודקת, רק מציג נקודה למחשבה (יש לי בעיקר שאלות בנושא, לא תשובות מוחלטות)

כרגע זה שוק/ הלם הבחירה של ההורים.

תור בת להורים גרושים שלא הבינה על מה ולמה הם נפרדים, הם הרי מעולם לא רבו בפנינו (הילדים) ולא היו קונפליקטים...

היה בי כעס ותרעומת.

עבר לי.

אני בטוחה שלפני שההורים סיפרו לכם על המהלך, הם ישבו ודנו בזה בינם לבין עצמם.

עם כל הכבוד ל"טובת הילדים" שמצוייר בחברה, הילדים ירוויחו הורים נוכחים יותר עכשו, בגלל ההסדרים שיהיו להם.

ילדים שגרים בבית שמתפרק להם יקבלו את התמיכה הריגשית והחברתית (לעומתי, שבשנות ה-90' לא היתה הבנה והכלה ו"נתקעתי" עם המצב).

אז תכעסי ותזעמי ותשתוללי... אבל קחי בחשבון שההורים לא עושים את זה "לכם".

לשם שינוי הם בוחרים בעצמם.

ויהיה בסדר.

חיבוק

הם לא ישבו והחליטו.

צד אחד החליט שנמאס לו.

השני עודנו בהלם בדיוק כמוני.

האחד שהחליט שנמאס לו, כמובן מתרץ את זה במלא תרוצים.

לא אמרתי ולא חושבת שטובת הילדי בהכרח הורים ביחד.

חד משמעית כשאתה עושה מהלך כזה אתה נוטש את הילדים שלך.

ברמה כזאתא ו אחרת.

כל עוד אתה לא מתנהל בעדינות מטורפת ומתאם להם כל רגע מה קורה ומסביר ומנגיש.

אבל כשאתה עושה צעד כזה,

אתה בעיקר מרוכז בעצמך,

ואז הילדים 

נותרים בצד

עצובים

מבוהלים

ונטושים.

אם יש כאן מישהו אחד שהצליח להתגרש בצורה ראויה באמת בלי שהילדים שלו סבלו שירים יד.

וגם אם יש - לא קרה.

דיברו על לגמור יפה וגומרים מכוער.

כי האגו עצום כשאתה עושה צעד למען עצמך והעתיד שלך.

איכס

התגרשנו בלי לפגוע בילדים בכלל!

עשינו הכל כמו שצריך הסבר מלא של המצב החדש

תמיד אפשר לדבר ולפגוש גם את אמא וגם את אבא

וגם שהיה ריבים ביננו על כספים מעולם לא אמרתי מילה וחצי מילה לילדים

אז אפשרי כן זה אפשרי

וההורים שלך הביאו ילדים נכון אבל אם הקשר הזוגי ביניהם לא עבד ככ הרבה שנים אין סיבה שימשיכו לחיות בסבל כי אתם הילדים תקומו ותתחתנו בע"ה תפרחו מהקן והם יצטרכו להשאר יחד למה? כי לא נפרדים בגלל הילדים

החיים לא עובדים ככה

ולא הכל בשליטתנו צריך לדעת לקבל את זה

בלי לפגוע בכלל

הילד נפגש מעצם היותו ילד להורים גרושים

זה תווית

וזה גם תלוי חברה אבל בגדול זה מביא הרבה התמודדויות וקשיים שאין לילד רגיל

יפגע בילדים שלי לצערי אין לי שליטה בכך

כל דבר שהיה בשליטתי ויתרתי שתקתי והבלגתי על עשרות אם לא מאות אלפי שקלים כדי שלילדים שלי יהיה הורים שנפרדו יפה ובטוב

אז כן מהצד שלי אני יודעת שעשיתי הכל כולל הכל כדי לתת לילדים שלי את החיים הטובים ביותר שיכלתי

והאמת שבמקרה שלי סביר להניח שאם הייתי נשארת נשואה לאבא שלהם הם היו סובלים מהחברה בה הם גדלים הרבה יותר 

איני גרוש ולא בן להורים גרושים, אם לא מתאים לא חייבים לקרוא את מה שאני כותב. אני כן מכיר מקרוב מאוד כמה וכמה מכל הכיוונים.

מותר לכעוס, באמת. מותר להתאבל, באמת. מותר לחשוב מה יעשה טוב במציאות המורכבת.

אבל אחרי שתגמרי לכעוס, תקראי בבקשה שוב את דברייך:

"לא מספיק גרים כבר שנים בבית עם הורים שלא טוב,

צריכים עכשיו להתמודד עם הורים גרושים."

אולי להפך? אני מכיר כמה אנשים שונים, שמאוד קרובים לליבי, שלא סולחים להורים על זה ש*לא התגרשו*. את מתארת בית שלא טוב בו, לא להורים אחד עם השני וממילא, גם אם אין מריבות, לא טוב בבית הזה לא להורים וגם לא לילדים.

כמובן, הכי טוב היה עם ההורים היו מצליחים לעשות עבודה זוגית ולהגיע למערכת טובה ואוהבת. אבל אם לא מצליחים - בכלל לא בטוח שטובת הילדים לגור בבית כבוי ולהתרגל לחיים לדגם זוגי כזה של חוסר אהבה ואדישות. הרבה פעמים סליחה על הדימוי, בית של גירושים אמוציונליים זה סוג של מחלה כרונית, לעומת זאת גירושין דומים לפטירה - מצד אחד נעלמת התקווה שיהיה כאן תיקון, מצד שני אפשר להתאבל על מה שהיה - ולקום.

בעז"ה אחרי הטלטלה של הגירושין יהיו שני בתים, לא שלמים, אבל כן נעימים ושמחים במה שיש.

בהצלחה רבה

לטעמי לא מדובר בדיוק בכעס,

אבל אוקיי כעס על בני אדם שיגרמו לך עכשיו לשבר גדול

להרבה שנים קדימה, משיקוליהם, ואפילו אם החליטו במשותף כחנן ודומיו.

הוא לגיטימי ומוצדק אפילו ברמה מסויימת

כי ברגע שהולדת מישהו,

והוא קרא לך אבא / אמא,

אחד המובנים של המילה אבא  בין היתר

הוא - "אתה כאן בשבילי"

ובתור שכאלה הם היו צריכים להתחשב בכם בסולם ההעדפות במקום גבוהה.

לטעמי התחושה שצריכה להרגיש היא אבל / אכזבה

ואכן הצד השני של אותו מטבע.

הורים שככל הנראה שמו אותי ואת הרגשות שלי לא בראש מעייניהם. ויש על מה להתאבל.

בעזרת ה' ועם הרבה סייעתא דשמיא את תנסי לצאת מזה

ולחתור לבנות בעצמך מערכת יחסים חזקה יותר

שמתחשבת בהקשרים יותר רחבים

ה' ישלח לך ולאחים כוחות לשנות או לקבל 

על זה את כואבת את הקשיים של אחייך, וזה באמת מאוד מובן ולגיטימי להרגיש קושי גדול. נקרא לזה כעס.

רק שימי לב שרציונלית יש איזה כשל בטענה שלך. את אומרת "יש לכם בעיה, למה אתם פותרים אותה בצורה שפוגעת בנו", ואת שוכחת שהילדים שטוענים כך, בעצם אומרים להוריהם "יש לנו בעיה, את תיפגעו כדי לפתור את הבעיה שלנו". זה נשמע שכלי, אבל זה מאוד מאוד רגשי, כי נראה לי שאת ממש רחוקה מלהבין עולם של מבוגרים וקשיים שמובילים לגירושין (ואני כותב את זה כשיש לי קשר עם כמה גרושים ובני גרושים והתייעצתי ארוכות עם אחד מהם...). קל לילד הגיד: "התחתנת, הבאת ילדים, עכשיו תסבול". אבל בעולם המוזר שלנו, גם אדם בן 100 לא מוכן לקבע לעצמו חיי סבל. זה נשמע לך הזוי? את חושבת שאת באמת מבינה מה מרגיש כל אחד מההורים שלך? אני מבטיח לך שאת טועה. בהנחה שמדובר באנשים נורמלים (לא איזה אישה אימפולסיבית שמצאה חבר בעבודה ואמרה ביי - במקרים כאלה צריך לתהות ואף לערער על הפקחות של אותה אישה, וזה כמובן מקהה את הכעס כלפיה, כי מראש היא אישה לא אחראית ולא רצינית). המבוגרים הם בדיוק כמוך, ואם יש להם סבל יומיומי והם קמים בבוקר כבולים וסובלים וכואבים, אין שום הגיון לאפשר להם את זה. נהפוך הוא, כילדים הציפייה היא שתתמכו בהם בכל צעד שמוציא אותם מכאב וקושי!!!

אז ברור שקשה לכם ואני מאחל לכם את מירב ההצלחה בהתמודדות, אבל דווקא בשביל שתתמודדו טוב, חשוב שתדעו לכוון את החיצים שלכם ובמקום לשקוע בטינות לא הגיוניות, תחשבו איך להתמודד ואיך לרפא את עצמכם.

בהצליה יקרים, שיהיה לכם "עוד יותר טוב ועוד יוצר טוב" ❤️‍🩹

אםהיתי יודעת לא היתי יולדת

צער ענק

סליחה בשמם.

ברור שלכתחילה מחויבות ההורים היא להתאמץ מאוד לתת לילדים בסיס בטוח ובריא ככל הניתן.

אבל אחרי שהדברים קרו, חושב שנכון יותר לקום ולהקים גם אותם.

אני חושב שגם הם שמחים בסוף על עצם הקיום שלהם למרות הקשיים, ובחרת בחיים.

כתבתי מה שהרגשתי על הילדים *שלי* לפותחת

מרגישה שאתה והחבר שלך מטרילים פה את הפורום

יש לך מה לומר , יש לך דיעה אחרת בקשה תכתוב לפותחת ישירות

מה אתה מתערב לי? מי שמך לדרוך לי על הפצעים??

מצטער על ההרגשה שלך.

את כתבת משפט שקשה מאוד לקרוא

הילדים הם המתנה הכי יפה וגדולה שקיבלנו

מאלוקים.

כל פעם כשאני מרים אותם אני מודה לאלוהים

שיש לי אותם.

ואת כתבת שאת מתחרטת שהולדת אותם.

לא כותבים דבר כזה כי הוא לא נכון.

ומי שכותב משפט כזה הוא בעצמו מטריל

או ממשפחת ערפדי הרגש.

תכתבי מייד שאת אוהבת אותם.

ומי זה "החבר שלך" שהתכוונת אליו?

אני לא נענית לפקודות. ואין קשר לאהבה

אחרי שהם נולדו זה משהו אחר

אם היתי יודעת מראש את הקריעה והכאב לב שהם יעברו

לא היתי עושה את זה לעולם.

אשתף - כמובן שגם לי יש חששות במיוחד לאחר הניסיון הקודם שנכשל.

מצד שני, אני מאמין שיש הרבה מה לעשות גם כשנראה שאין וזה באיזה שהוא מקום מחזק אותי, כי מרגיש שהרבה הוא בידיי.

לדוגמה -תובנה חשובה שקיבלתי מהכישלון שלי, הוא על הצורך לוודא שיודעים איך להתנהל בזמן קונפליקט ולהישאר אוהבים, מה שנקרא "לריב נכון", אם יכולים להתמודד מול משברים, זה אחד העוגנים המשמעותיים להבנתי.

מניח שיש כמה עקרונות בכיוון זה, שאם את יודעת שיש לכם אותם, כמובן שאף פעם אין ביטוח על העתיד, אבל לי אישית זה נותן הרגשה כאמור שהדבר תלוי הרבה בי.

ספרים מומלצים העוסקים בעקרונות החשובים להבנתי כאמור - חוקי הזוגיות של הרב הפסיכולוג יצחק מנדלבאום, ספרים של ג'ון גוטמן, ובחוויה האישית שלי יש גם את "שיטת הקוטביות" של יונתן ומרים קליין, שאותי אישית מאוד קידמה.

יש כל כך הרבה מטפלים ומטפלות...

במה צריך לטפל?

חררדה?

דימוי עצמי?

עיבוד טראומות?

חוץ ממטפל עם הכשרה מקצועית

הטרנד החדש 🙂.

במדגם שעשו מתיקים שנידונו בבתיה"ד ובתי משפט בשנים האחרונות, ב-70% מהתיקים הסדרי השהות היו לפחות מה שנקרא "9:5".

אגב, אפשר לשאול איך חווים את הסדרי השהות בפרק ב' עם הילדים של בן הזוג?

הם בדרך כלל בימים נפרדים, או שלהיפך וכיו"ב?

אצלנו זה מתחלק ממש 7:7 במחזור של 14 יום.

.

שם זה מורכב יותר...

כרגע בדיוני הרחבת הסדרים 

בהסתכלות ראשונה - לפי מה שאת מציגה אין מה לעשות, במיוחד שאף פעם לא הייתה אהבה (למה התחתנתם? לא היה ניצוץ בהתחלה?).

אבל:

1. אתם לא רבים וכן מצליחים לתקשר, שזה לא מובן מאליו בכלל, ואולי בכל זאת כדאי לנסות לבדןק איך לעורר כן אהבה ומשיכה.

2. לכל גירושין יש מחיר משמעותי, במיוחד כשיש ילדים ברקע.

אני מתחבר בגדול לגישה האומרת שבדרך כלל כדאי להתגרש רק אם ברור לך שעדיף אפילו להיות לבד מאשר להישאר עם בן הזוג הנוכחי (אני מברך את כל הגרושים שיזכו לבנות בית יותר טוב, אבל זה לא פשוט בכלל ולא בא ברגע).

כדאי לך לבדןק עם עצמך אם זה המצב או קרוב לכך.

בכל מקרה,חושב שכדאי לנסות טיפול זוגי אצל מטפל מוסמך(דהיינו שהוא מןגדר עוס/פסיכולוג קליני, ובנוסף בעל הכשרה לטיפול זןגי ממקום מוסמך) ,מהסוג שלא דוחף מהר לגירושין.

לגבי בחירת מטפל - כמובן תלןי בסגנון הבן אדם, הסגנון שלכם והכימייה ביניכם, אבל למיטב ידיעתי, באופן כללי שיטת הטיפול הנקראת "טיפול ממוקד רגש(eft)", היא המבוססת ביותר מחקרית.

אם בן הזוג לא מוכן ללכת אפילו לטיפןל - זאת בעייה, השאלה אם הןא מבין שזה באמת צעד אחרון מבחינתך לפני פירוק.

 ממליץ גם להכיר את יונתן ומרים קליין, העוסקים הרבה בקוטביות נשית וגברית שחסרה היום להבנתי, והיא טריגר להרבה קשיים, חוסר משיכה ןכיו"ב.

אולי את יכולה להיפגש איתה לבד לפני שמחליטה סופית (ככל שבן הזוג באמת לא מוכן ללכת לטיפול זוגי).

לגבי פער דתי - אני חושב שהרבה פעמים ההרגשה כאילו זה "הדבר" שתוקע, זה בעיקר תסמין נוסף לזוגיות שהיא לא טובה.

כשיש זוגיות טובה, אפשר להסתדר אפילו כשאחד מבני הזוג דתי ואחד לא (יש עמותה בשם התקשרות העוזרת לזוגות כאלו).
 

בהצלחה.

והסיבה שהתחתנתי היא שילוב של רצון נואש לברוח מהבית של ההורים ולחץ מאסיבי מצידו תוך כדי התכחשות מוחלטת לעצמי וללב שלי שצרח לי לא לעשות את זה

זה נשמע כמו נושא שקצת גדול עלי.

כן כנקודה למחשבה,  יש אמירה כללית שכדאי לבדוק אם יש משהו שאת יכולה לשפר אצלך, גם אם את חושבת שנפלת לבן אדם הלא נכון (סתם לדוגמה אם יש לך חסימות בלי קשר דווקא אליו, אם ברירת המחדל שלך היא שכל קשר מלחיץ ואת רוצה לברוח ממנו וכו'.

אין לי כמובן שום מושג, רק זורק רעיונות למחשבה).

ממליץ מאוד לקרוא את הספר של יונתן ןמרים קליין.

כאן

להשתחרר מהנחש - הקוטביות הבריאה

אשתדל לכתוב עד הערב

אבל בסופו של דבר את מתארת שיח נשי מאוד: "אני לא מאוד צריכה אותו, אני לא כזה אוהבת אותו (בדרך כלל הכוונה בשני המשפטים האלה היא איכשהו ליחסי מין, ולרוב זה מתוך תפיסה שהגבר רוצה וצריך וכופה ואני בכלל לא בעניין), אני מוצאת כל מיני בעיות שמהוות צידוק רציונלי להתרחק ממנו".

את המשפטים האלה, באחריות, את יכולה לשמוע מהמוןןןן נשים, אולי רוב הנשים חושבות ככה בדרך זו או אחרת (אגב לא אשכח שככה בערך, ואולי אפילו חריף יותר, אמרה לי פעם אישה, שכשהכרתי את בעלה וגם כשיותר שמעתי ממנה עליו - אני אומר לך שהוא הגבר הכי הכי מדהים בעולם בכל מובן).

עד כאן לא עניתי על שאלתך, אלא יותר עוררתי את תשומת ליבך, שאם את מאמינה בנוסד הנישואין אז יש כאן שאלה תיאורטית ועקרונית על עולם הנישואין ולא על הזוגיות שלכם.

בהסתכלות גברית, אני חושב שנשים שאומרות ככה (אני בדבר בכלליות, לא עלייך), מנסות להתמקד בפרטים או מתעלמות מחלק גדול מהתמונה ולפעמים מרגישות טוב בזה שהן לא מנסות מספיק להנות מיחסי מין. עובדתית, רוב הנשים שאומרות שהבעל שלהן בכלל מיותר, שוכחות שהוא מפרנס אותן ועושה עוד המון דברים, וגם לא באמת היו רוצות שהוא יפסיק לרצות יחסי מין.

יכול להיות, שכל מה שאת מתארת זה איזה לופ של טינות. אלו דברים שמאוד מאפילים על הקשר, אבל לכאורה טיפול טוב אמור לפתור אותם. אם בעלך לא רוצה ללכת לטיפול ומבחינתך אין שום מוצא, אז תסבירי לו שאלו שתי האפשרויות. אבל כן חשוב שאת מצידך תאמיני בטיפול כי אולי הוא באמת יכול לעזור.

אתחיל ממשפט קיצוני: להתגרש זו אופציה לאנשים שאין להם אופציה.

כמובן שתמיד אפשר לגשת לרבנות ולפתוח תיק.

ההמלצה שלי לכל האמור לעיל (וככה הנחיתי חברה לעשות- וזה הציל להם את הזוגיות)-

את מוכנה להילחם על הנישואים?

- גשי לעורך דין עם בעלך ותנסחו חוזה טרום גירושין.

כל אחד כותב דברים שהם דיל-ברייקר מבחינתו בנישואים, ועליהם עובדים.

כותבים כבר הסכם גירושין - מה עם הילדים/ נכס/ מזונות/ הסדרי ראיה.

שמים דד ליין לביצוע הדברים ואם אחד שני הצדדים לא מכבד את ההסכם- ניגשים עם זה לבית הדין/ בית משפט ומתחילים הליך.

החיים כגרושה יכולים להיות קשים יותר .

(אני יצאתי מקשר אלים ובאמת לא היתה לי ברירה)

גרוש כביכול

"בישיבה יגידו שרווקות היא מצב זמני שצריך לפתור, בעיניי היא עולם קסום"

אתה הרוח החיה של הפורום.

יום בלי כתיבה שלך בפורום הוא יום מבוזבז עבור כולנו.

חוץ מזה, שבגדול, את עושה מה שאת יכולה, אבל אין זה תפקידך להיות אחראית על הפגת הבדידות שלה עד 120 (זה גבול דק ועדין ואולי כדאי להתייעץ עם רב/מטפל שמבין בהלכה בנוגע להלכות כיבוד אב ואם...).

(אגב, את ילדה יחידה?).

מה שכן, תוכלי לפרט קצת על חוויותייך כשאביך התחתן בשנית?

נראה שבאופן כמעט גורף, הילדים אולי מבינים את הצורך, אבל בשורה התחתונה הנישואין בשנית מקשים עליהם יותר ממה שהם עוזרים, או שבסופו של דבר גם את רואה תועלת בכך שאת חווה גם נישואין תקינים (בתקווה שזה המצב אצל אביך), כדי לתקן את החוויה של נישואי הורייך?

אך יש אמירות עוקצניות.. ולא יש עוד אחים גדולים.. לא נשואים- כל אחד חי את החיים שלו וזה לא כ"כ בסדר העדיפויות של אף אחד.

לגבי החתונה של אבא.

זה קצת מסובך.. הם היו הרבה מאוד שנים יחד ולא היו נשואים.

כשהייתי יותר קטנה זה היה סיוט, במיוחד כשיש ילדים גם לצד השני... ואבא היה יותר בצד שלהם ואותנו מפטם בכסף בכדי שלא נתלונן.

אפס קשר רגשי.

ידענו שבאיזשהו שלב הם יחתנו ובאמת כל החודשיים- שלושה לפני החתונה היה סיוט שאין כדוגמתו.. אני אישית באותה תקופה הרבה זמן לא הלכתי אליהם (וגם חודש פלוס אחרי החתונה).

אני לא רואה בזה שום חוויה מתקנת, זה קשר שונה לחלוטין. ותא משפחתי שונה לחלוטין.

יש לי פז"מ רציני בתור בת להורים גרושים, עם הזמן באמת יותר רוצים שההורים יהיו מאושרים בלי שום קשר אלינו, מה קורה בדרך? זה משתנה בין משפחה אחת לאחרת.. תלוי מאוד גם באיזה צורה הגירושים הסתיימו וכו'.

אצלנו לפני שהם התגרשו זה היה סיוט ואחרי זה הסיוט היה פעם בבית של אבא עם ריבים בלתי נגמרים איתו ועם אישתו.

ולפעמים עם אמא על הרבה מאוד דברים אחרים.

כיום, לא כזה אכפת לי- שכל אחד מהם יהיה עם מי שהוא רוצה.. רגשית התנתקתי בהרבה מאוד דברים, מנסה לכבד אותם כמה שיותר- אך כבר לא על חשבוני... ובעיקר, אם יש לי משהו להגיד- אני פשוט אומרת ולא מתחילה לחשוב מה כל אחד יחשוב (אם נודה על האמת.. יש לנו שבט יותר גדול מקבוצת כדורגל בכל צ) ובסוף מישהו תמיד נפגע, אז מה אכפת לי?

וגם הביקורים.. לאבא אני כמעט לא הולכת, או נפגשת איתו... ועם אמא אני גרה.

ברוך ה' בשנתיים האחרונות לא הייתי כ"כ בבית אז זה גם הועיל לכל המצב.

נ.ב. 

הייתי מוסיפה על החתונה, שזה פשוט אירוע מוזר. אצלנו הם רצו שנהיה איתם מתחת לחופה, אני אישית לא נתתי לזה יד.. אבל אחים שלי כן.

ועוד כל מיני דברים שנראו לי מוזר ובחלק התפשרתי כי אני גם ככה הכבשה השחורה בבית שמתנגדת להכל.

ואחרי שזה נגמר, פשוט קיבלתי את המצב- ושכל אחד יעשה הטוב עינייו.

אני אמרתי מראש שאחרי החתונה הזאת אני פחות אגיע ואם אבא רוצה להיפגש, אז לבד.

ומפגשים משפחתיים עם כל האחים וכו' זה יוצא פעם בחודש- חודשיים.

(יצא קצת מבולגן.. מחילה)

ובהצלחה.

עדיין תלכי לשם כל שבוע שהיא לבד?

לא יודעת מה להגיד על זה, זו באמת דילמה. אבל מצד שני, את לא יכולה באמת לקחת אחריות על הלבד שלה 

אולי בכלל היא זו שנשארת כי את בבית, ואם לא היית היא הייתה נוסעת למשל לאחים לסעודה או פוגשת חברות?( אם אני זוכרת כתבת שהיא לא דתייה)

אני בת להורים גרושים , ווהייתי גרושה 7 שנים .

ממש מבינה את מה שכתבת.

אני חייביית לכתוב שאת לא יכולה לשאת מצפונית את אמא שלך.

זה לא מתפקידך.

כיף לך להיות אצלה- מהמם.

את רוצה שבת עם חברות/ לבד? - לכי על זה.

יגיע היום שבו תתחתני ולא תמיד זה יסתדר לכם להגיע.

היא אישה בוגרת, עם חיים מלאים. אני מאמינה שהיא תהיה בסדר אם היא תשמע שאת נהנית במקום אחר

שהכיבוד הורים שלך מדהים, הרגישות שלך,

את מדהימה.

רק קצת צריך למצוא איזון במקומות שאת מרגישה שזה פוגע בך בחיים שלך.

תעשי דברים שטובים לך, גם כיבוד הורים טוב לך וגם עוד דברים. איזון

את לגמרי בדרך הנכונה❤

רק מוודאים שיש מרחב מוגן לא רחוק.

נכון שזה מעצבן, אבל חייבים לנשום קצת...

כי אני מצונן עכשיו חולה

שבת לבד בבית

מקלט עם כל השכנים

ביום חמישי בלילה הם סגרו את החוסר בידע על הגירושין, ואז בשבת כבר לא היה צריך להסביר.

הרגשה כמעט משפחתית כשכולם מגיעים בפיג'מות בלי ניסיון להסוות

בע"ה שיוביל לדרך חדשה וטובה.

את במחשבותיי ❤️

"אין למי להתקשר"..

ילדים?

הורים?

אחים?

חברים?

לאף אחד אי אפשר להיתקשר?

עם הסטטוס החדש, ואז מגלים שזה לא בדיוק כמו שחושבים...

ומכל רגע כזה ומכל קושי בסוף צומחים, גם אם זה לא נראה לעין בהתחלה.

בגירושין יש תקווה לבנות שוב לא? בדידות בנישואין היא כלא שקוף ללא מוצא.
בתהליך התפכחות ופירוד.. אבל מאמינה שכלים שבורים הם הכי שלמים.

וכשאתה לבד, אתה לא חייב להיות בודד (גם ובעיקר מנטלית)

יש הרבה קבוצות של גו"ג שחולקים חוויות דומות כדי לא לחוות בדידות.

וזו אחת הסיבות שפתחתי את הפורום.

@מוסתר2 אם אתה חש צורך לפרט יותר, אתה מוזמן פה.

אני לא יודע אם זה מתאים לכתוב בפירוט ככה , לא יודע מה גבולות השיח 

שנוכל לעזור ולתת לך להרגיש חלק

לא להאמין כמה שזה יכול להיות חסר,

לא חשבתי לעצמי

ואז נזכר איזו בדידות הרגשתי בתוך ה"זוגיות" בשנים האחרונות, (רק שאז הייתה תמיד מחשבה כאילו "עוד רגע זה יסתדר", במשך שנים...).

וזה מרגיע אותי קצת, אבל באמת לא טוב היות האדם לבדו, וכדאי לדעתי לחשוב על פרק ב' כשמרגישים מוכנים...

נפגש עם חברים/ות?

יוצא לפגישות/ דייטים?

פה ושם

בעיקר פה

הילדים אצלי כמעט חצי מהזמן ב"ה.

אז כשיש לי הזדמנות להתאפס פעם בשבועיים ולחוות כמו שצריך את מצבי החדש יחסית, אני נוטה לקחת אותה בשני ידיים...

חשוב שיהיה את הזמן הזה לבד

נהנה משבת לבד

יכול לשיר עם ה' ועם עצמי.

כמובן הלוואי שהיו מגיעים הילדים 

עם הילדים בכלל?

לא נוח לי לכתוב עליו

נושא רגיש

לכן גם מחקתי את הכותרת של ההודעה הקודמת שלי

קשה לי לההתכתב על זה כאילו זה השוואה בין מכוניות.

הקשר שלי עם הילדים הוא יחודי מאוד ועבר הרבה 

מורדות בגלל הגרושה, ועליות בזכות השאר

מעדיף לא לפרט

אתה לא חייב פה כלום לאף אחד