לכבוד בנש'ע בחור כארז אשר ידיו כמסמרות נטועים, אשר מעשהו בפטיש יפוצץ סלע הבחור החשוב פינוקיו נ'י.
ענף ראשון - חיוב עץ בתו'מ
ראשית יש לעיין בגדר חיובו ובתו'מ ( א"ה יש שרצו לפרשו 'תרומות ומעשרות' אך אינו עניין לכאן אע'פ דמיירי בעץ, הוא אינו עושה פירות, ואת'ל יעשה, אכתי לא עשה. וראה בהמשך).
והיה נראה דלא שנא האי מגולם שנידון בו בשו'ת חכ'צ, וממילא אינו מחייב במצוות.
וחשבתי לומר ע'פ דברי החבר למלך כוזר שהמחייב את היהודי בתורה ומצוות הוא יציאת מצרים. והמשל על כך מפורסם ונקרא 'משל מלך הודו הראשון'. ואכמ'ל.
ובהשקפה ראשונה היה נ'ל שלא שייך האי טעמא לניד'ד דהוא גופא לא היה בעולם בזמן יציאת ממצרים.
אלא דשוב חשבתי לומר ע'פ מה דאיתא במדרש שבני ישראל הוציאו איתם עצים ממצרים לצורך בניין המשכן, ודלמא הוא צאצא דאותם עצים וממילא יהיה מחוייב במצוות מכח סברת החבר. ולא יצאנו מידי ספק. (ויעויין במנ'ח מצוה לב אות ו שדן בחיוב אסופי שהוא ספק ישראל במצוות בכלל ובשבת בפרט דמאידך 'גוי ששבת חייב מיתה' ותלה הדברים בחקירה בגדר החיוב הגוי במיתה ואכמ'ל)
ושמעתי הרוצים לתלות שאלתנו בחקירה האם הפרשת תרו'מ הויא חובת הפרי או האדם, דנסתפקו האם האדם מחוייב להפריש ואז יכול לאכול אך הפרי עצמו אינו איסור, או שהפרי עצמו הוי איסור כל עוד לא הפרישו ממנו אבל האדם לא מחוייב להפריש אלא אם רוצה לאכולו.
והביאו ראיה מהא דאיתא שחבר לא משאיר תחת ידו פירות שאינן מתוקנים, משמע שהוא הידור בלבד, א'כ זוהי חובת הפרי. ורצו לומר שה'ה בניד'ד דהוא בגדר פרי וכמו שהתרו'מ הם חובת הפרי כך ה'פרי' דידן מחוייב בתרו'מ.
ואחר המחילה לא דקו כלל. דהרי ניתן להביא ראיה להיפוך דהרי שרי להאכיל לבהמתו אכילת ארעי גם אחרי שהוקבע למעשר, וא'כ מוכח שאינו איסור שלא מצינו איסור שהותר בארעי, אלא הוי חובת הגברא וראייתם מחבר לא קשה מידי- דאיכא למימר שהוא רק מפני שרוב עמי הארץ אינם מעשרים אבל אכתי רמי חייובא אגברא. וממילא אזלא להו ראייתם.
ואף אי צדקו בראייתם הנ'ל אין דין תרו'מ דומה לניד'ד, דמה עניין שמיטה (וה'ה שאר מצוות התלויות בארץ) אצל הר סיני ואין זה עניין לסוגיין.
אולם היה נ'ל ללמוד מהא דאמר משה רע'ה למרגלים 'היש בה עץ אם אין' ובארו חז'ל שזהו צדיק המגן על דורו, ואי הוי גוי שאינו מחוייב במצוות מה שייכא ביה לשון 'צדיק', אלא שהוא 'עץ'- והיינו לומר דחייב במצוות ולכן הוי 'צדיק'. אמנם יש לעיין דלפי דברינו לעייל העצים דנתחייבו במצוות הם העצים שהוציאו בנ'י ממצרים, ואכתי הרי לא נכנסו שם, וכיצד יש עץ שחייב במצוות בארץ כנען טרם בואם?
וי'ל דבאמת כל עץ חייב במצוות מכח ערבות דיצא'מ. ואין להקשות מאי שנא עצים דמחייבא לכולהו מבני אדם שאין שייכא היציאה לכולהו, דבר מילתא דפשיטא שאין להשוות בין זרע ישראל לגויים ד'אתם קרואים אדם ואין עכו'ם קרואים אדם'.
ובזה ניתר הספק הנ'ל דודאי כל עץ מחוייב במצוות.
ענף שני - מדבר שקר תרחק
דבר שאין צריך לאומרו הוא שודאי שאין כל התר לשקר כדכתיב 'מדבר שקר תרחק', ואף שאין נ'מ ממונית ליכא למימר שיקרא בכדי. וכמבואר בסימן רכ'ח דאף גנבת דעת עכו'ם אסורה.
אך מתוך שאלתו, שאלת חכם, ניכר דת'ח הוא דשרי ליה לשנות ב-ג' דברים אושפיזא מסכתא ופוריא, ואעפ'כ אפיו מתארך. ואף אם יאמר שאינו ת'ח הרי שרי לשנות מפני השלום, ולמרות זאת קאמתארך אפו.
ואל תקשה אם התרנו לשקר מדוע מתארך אפו, שהוא פשוט, דיש כאן צורך לילך בדרך הקיצון כדי שיגיע לדרך האמצע. וק'ל.
והדברים פשוטים ולא באנו אלא להוציא מליבן של טועים.
ענף שלישי - מלאכת שבת
לאחר דאסקינן דמיירי (בגברא) [בחפצא] דמחוייב בתרו'מ, ואוקימנן בשיקרא דשרי, רמי אדידן לברורי גדר האיסור וחיובו משום מה.
עלה א' - מלאכת זורע
ההשקפה ראשונה היא לומר דאסור משום מלאכת זורע, דמצמיח את אפיו, וביחוד נראה שלאחר שמשקר ב'פ הרי גם יוצא עלה וודאי שהוא מצמיח.
וראיתי מי שרצה לחלק שאין זורע בתלוש, ודברים בטלים הם דוכי שרי בשבת לזרוע בעציץ שאינו נקוב?
וליכא למימר שאני עציץ שא'נ דאית ביה אדמה דנימא דומיא דמטה אהרן דכתיב ביה 'פרח מטה אהרן...ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים' הרי דתלוש מצמיח.
וכי תימא דווקא במוציא פירות ופרחים ולא עלים גרידא, איכר לשנוי דשני התם דעביד קב'ה הכי לרווחא דמילתא ובאמת בעלה אחד סגי אלא שרצה להראות חיבתו לאהרן.
אלא שבאמת מלאכת זורע [ומבשל] בשבת שניא מכל מלאכות שבת. דבמלאכות שבת התוצאה היא מידית ובזורע ומבשל התוצאה לא מתקבלת מיד אלא לאחר זמן.
א'כ נראה דבנד'ד שהתוצאה היא מיידית אינו בגדר זורע.
אלא דנחלקו האחרונים מתי החיוב על מלאכה זו, האגלי טל (זורע סק'ח) והמנ'ח מחייבים מיד אף שלא נקלט והשריש בקרקע, והרש'ש (שבת עג ע'ב) כתב שהזריעה מחייבת רק בגלל שישריש. והנ'מ פשוטה אם עקר הזרע מהקרקע לפני השרשה, דלאג'ט ולמנ'ח חייב ולרש'ש פטור. ונראה לומר דניד'ד הויא נמי נ'מ, שאם מתחייב מיד מה לי תוצאה מיידית מה לי רחוקה, שאם מתחייב ללא תוצאה כ'ש שמתחייב שיש תוצאה.
ונראה לפי זה שיתכן שיתחייב משום שתי מלאכות, שכתב המנ'ח דאם השריש בשבת חייב גם עליה, ובניד'ד השקר הוא פעולת הזריעה, והתוצאה היא כהשרשה ויהיה חייב משום שתי מלאכות.
והביא המנ'ח ראיה מהנוטע ל' יום לפני שביעית שצריך לעקור שלא ישריש בשמיטה. הרי שהשרשה מחייבת.
וראיתי להרב נבנצל שליט'א שדחה לראיתו, שבשמיטה החיוב הוא 'ושבתה הארץ' ולא מצד ההשרשה עצמה היא פעולת האדם. (ועי'ש שיקר בזה והעלה דדילמא הויא חומרא בעלמא בשמיטה)
אך עכ'פ הכא דברי המנ'ח מדוייקים, דחובת הגברא כאן לשבות דומיא דחובת הארץ בשמיטה, וממילא יהיה חייב שתים. (יש לדון מה הוא אב ומה התולדה אך אין נ'מ לדינא)
עלה ב- בונה
עוד שמעתי מי שירצה לחייבו משום בונה. ותמיהה לי טובא דמהיכי תיתי לה, אי משום שהוא כלי הלא קיי'ל שאין בניה בכלים,
ואף דעת תוס' (עד ע'ב ד'ה חביתא) דמה שאין בניין בכלים היינו במחבר חלקי הכלי, אבל העושה כלי חדש חייב משום בונה (ויעויין ברש'י דס'ל שהוא משום מכה בפטיש), הכא לא מיירי בבניין כלי חדש אלא בתוספת על כלי קיים ולכו'ע אין בניין בכלים בזה.
ואי משום שהוא אדם ויש בונה באדם כמבואר ברש'י דף קז ע'א ד'ה מפיס דכתיב שלעשות לה פה אסור משום בונה. גם הא ליתא דהרי אכתי לאו אדם הוא.
ואין לומר דאית ביה משום אוהל מתרי טעמי, חדא שאין ברוחבו טפח, ותו שהוא רק מוסיף על אוהל ארע תצוגהי וקיצרתי כי פשוט.
עלה ג- מכה בפטיש
אמנם מהמשך דברי רש'י הנ'ל דכתב 'או משום מתקן כלי' היה נראה שיהיה אסור משום מכה בפטיש.
ולכאורה קשיא דמאי מתקן שייך הכא, אדרבה מקלקל הוא לשיווי המשקל.
איברא די'ל דמתקן הוא אצל נפשו לקנות בה קניין 'מדבר שקר תרחק'. ודמי לקורע בגדים בחמתו דמתקן הוא אצל יצרו.
אמנם בהאי מילתא אכתי יש לעיין, האם תיקון הלכתי בכלי האם הוא בגדר מכה בפטיש או לא. כגון טבילת כלים -רבא אסר בגמ' (ביצה יח ע'א) מפני שנראה כמתקן מנא, שהוא רק מדרבנן.
וכן מצינו בעניין מיעוט ענבי ההדס ביום טוב שאסור למעטן, וכתבו רש'י (סוכה חג ע'א ד'ה עבר) ותוס' (שבת קג ע'א ד'ה לא) שהאיסור הוא רק מדרבנן.
ברם המרדכי (סוכה פ'ג ס' תשמ'ז) כתב שמיעוט ענבי ההדס הוי איסור דאו', דמתקן, וביאר המנחת חינוך (מוסך השבת, מכה בפטיש ג') שבהדס יש גם תיקון הניכר לעין כיון שעתה ההדס נראה יפה יותר
אמנם מדברי הרמב'ם (הלכ' שבת פ'י הט'ז) שכתב רק תיקונים שהם בדרך העולם - נראה שתיקון הלכתי אינו בכלל תיקון כלי ומה שאסרו הענבים ההדס משום שההדס עצמו נראה יפה יותר.
א'כ בניד'ד שמתקן ליצרו וניכר זה כלפי חוץ היה לנו לומר דלמרדכי יהא אסור מדאו' ולרש'י ותוס' מדרבנן, אלא שנראה שפה המרדכי יודה מכיוון שאינו נאה יותר משום שאפיו ארוך. ואילו להרמב'ם אין בזה משום מכה בפטיש כלל.
ואין לומר שרק בגמר תיקון יצרו נחייבו משום מכה בפטיש, שכל מכה ומכה ליצרו תיקון הוא בנפש.
עלה ד' -פסיק רישיה
העולה לבנתיים שיש לחייבו בזה משום זורע תרתי, משום בניין ליכא, ומשום מכה בפטיש אליבא דרש'י ותוס' אסור מדרבנן ואליבא דהרמב'ם מותר.
אך אכתי לא בריר דיו האי דינא, דאיכא למימר דהוי פס'ר דודאי יצמח אפו, אלא דלא ניחא ליה בכך דכולהו ידעו שהוא משקר. וידוע שהוא מח' הראשונים - דלהערוך מותר ולתוס' (קג ע'א ד'ה לא) אסור מדרבנן וכן דעת רוב הראשונים וכך משמע השו'ע בסימן שכ סעיף יח.
ואף דהכא הוא במקום צורך גדול כמו שאמרנו בענף ב' דבר מיירי הכא בשקר המותר - שהוא רק במקום צורך גדול, כגון מפני השלום, עכ'פ לא שרינן איסור תורה בפס'ר דל'נ במקום צורך.
עלה ה - גרמא
אלא שיש להוסיף שנראה הכא שהוא גרמא מכיון שלא ברגע שמשקר מיד צומח אפו, אלא כמה רגעים לאחר מכן, ובגרמא בשבת מצינו מח' הפוסקים דהט'ז (ס' תקיד ס'ק י) התיר ואילו רוב הפוסקים וכן פסק הרמ'א בסימן שלד סעיף כב, דשרי רק במקום מצווה או צורך גדול. עכ'פ הכא נראה דלכוע' שרי דהרי זה פס'ר דלא ניחא ליה במקום צורך גדול באיסור דרבנן.
עוד ראיתי מי שרצה לצרף להתיר הא דנח' בגמ' האם עקימת פיו הויא מעשה או לא, ולא נצרכה לן דכבר הותרה לו.
ואברכו שיזכה ....
הצמ'א.
תזהר שלא נפתח פה את הדיון על הדעת יחיד של המנחת
)
