לאחרונה היה כאן דיון על מעשית בן המלך ובת הקיסר , מעשיה חשובה מאד שכמעט ולא מדברים עליה ולא עוסקים בה.
המעשיה הזאת חשובה מאד, היא מגלמת בתוכה את כל הטבע והתכלית והמהות של העבודה הרוחנית והמדרגות.
אוקיי, אז אמרנו שבת הקיסר עושה מה שהיא רוצה, לא כפופה לשום רעיון או חוק, ולא נותנת לשום דבר להגביל את הרצון שלה. ודווקא על ידי זה נפתרות כל הבעיות, והכל בא על מקומו.
אבל אם אנחנו מסתכלים על המציאות , אנחנו רואים שמי שהופך להיות אדם אמיתי, משלם מחירים כבדים מאד.
אדם שמתנהל וחי בצורה כנה, אמיתית, פשוטה, הופך להיות רדוף ושנוא. אנשים שונאים אותו, כי הוא עושה מה שהוא רוצה, וזה מאד מפריע להם. הנוכחות שלו מפריעה להם, הנוכחות שלו מלחיצה אותם, כי הם גם היו רוצים להיות כמוהו, לנהוג כמוהו. רק שהם מדחיקים, הם מפחדים, גם אם היו רוצים, הם לא היו יודעים איך לעשות את זה.
איך אדם חי חיים אמיתיים, ובכל זאת ממשיך לחיות ולהתקיים בחברה, בין בני אדם, בלי לחוות סבל ואומללות?
אנחנו אומרים שהאמת משחררת, שהאמת מביאה גאולה, אבל אנחנו רואים שכל מי שדבק באמת משלם מחיר כבד, אנחנו רואים שאפילו הצדיקים והנאורים עשו פשרות וויתורים, ושיקרו לתלמידים ולציבור שלהם, שהיה טיפש ונבער.
רובנו חיים בחושך נוראי, לא יודעים הנאה מה היא. חיים באי שפיות, במתיחות, בסבל, באומללות, לא יודעים אפילו מה זה חיים אמיתיים ומה זו הנאה אמיתית. נדמה לנו שאנחנו יודעים, נדמה לנו שאנחנו חיים.
אנשים כל כך רגילים לחושך ולשקר, שהם מתעצבנים וכועסים על כל מי שמסרב לשקר להם, כל מי שמסרב לשחק את המשחקים הקטנוניים והמטופשים שלהם, כל מי שמסרב ללכת בעקבות החוקים והכללים שלהם.
תראו כמה אנשים משקרים בעבודה שלהם, כי הם מפחדים. יש להם חשבונות לשלם, יש להם ילדים, יש להם משכנתות, ואם הם יפסיקו לשקר, הם יאבדו את העבודה שלהם, הם ישלמו את המחיר.
נראה לי שהמעשיה הזאת באה ללמד אותנו שצריך דרך חדשה, שהיא לא נשית ולא גברית, היא לא כפופה לא לחסד ולא לדין.
הדרכים המקובלות של עבודה רוחנית נכשלו, אף דרך לא הייתה מושלמת. בכל דרך אנשים עדיין המשיכו לסבול.
חלק מהאנשים איבדו את כח הרצון שלהם, איבדו את האסרטיביות ואת השאיפות שלהם. הפכו להיות מאד כנועים ורכים ועדינים. הם התחילו לבטל את הרצון שלהם לא רק כנגד אלוהים והתכניות שלו, אלא גם נגד בני האדם.
הפכו להיות הפקר, עלה נידף ברוח, הניחו להכל לקרות, הניחו לכולם לכפות עליהם את הרצונות שלהם, והם המשיכו לוותר, המשיכו להכנע, עד שזה גרר תוצאות הרסניות.
זו הייתה הדרך של היראה, של האישה. כל דבר שאדם מתעסק ובא איתו במגע, חלק מהמהות שלו והטבע שלו נדבק באדם. כשאדם הולך ביראה, הוא הופך להיות נשי. לא מדובר רק באישיות ובתכונות, אלא גם בשינויים פיזיים , גופניים. שינויים ברמת האסטרוגן, שינויים במיניות, שינויים בקול.
ונשים לכל אורך ההיסטוריה דוכאו וסבלו, וככל שהעולם הפך להיות גברי יותר , גס יותר, אלים יותר, כך הן סבלו יותר ויותר. הן ידעו טוב מאד שמנצלים אותן, שמשתמשים בהן, שמדכאים אותן, אבל הן המשיכו לוותר, עד שאנחנו רואים שהייתה שבירת כלים היסטורית, והיום העולם כולו וגם הנשים הופכים להיות יותר ויותר גבריים, והעולם הפך להיות יותר גברי - מבוסס על כוחניות ועל אגו חזק.
זה כמו בספר של דוד פוגל 'חיי נישואים.' הגיבור של הספר הוא מאד פאסיבי. יש לו את היכולת לראות היטב אל הכוונות הפנימיות של האנשים מסביבו, הוא רואה ומבין היטב איך משתמשים בו ומנצלים אותו, הוא צופה את הכל מראש. הפאסיביות שלו בסוף מביאה לידי כך שהוא מאבד את השפיות שלו ומבצע רצח.
מה שנשים שכחו זה שהגברים לא יכולים בלעדיהן, כמו שאלוהים לא יכול בלי האדם. האדם לא צריך תמיד לבטל את הרצון שלו נגד הרצון של אלוהים, ולהיות תמיד כפוף לתכנית שלו. אלוהים צריך את האדם , כי הוא זה שעושה את העבודה שלו בעולם הזה. בלי נשים אין המשכיות, אין יישוב של העולם, אין סדר.
הדרך של היראה כשלה, כי אנשים איבדו את כח הרצון שלהם , ונרמסו ונדרסו על ידי ההמון הגס והנבער. אנחנו לא חיים בעולם הגון וישר, לאנשים אין בושה ואין הגינות. הדרך כשלה.
הדרך של החסד כשלה. אדם רצה לחיות חיים טבעיים, פשוטים, אמיתיים, לא להיות כפוף לחוקים ולכללים מטופשים.
אבל החברה לא יכולה לאפשר את זה את זה לאדם, בלי לגנות אותו , להוקיע , להרוג. הוא מהווה איום, מהווה סכנה.
כשמגבילים את האדם, כשגורמים לו להדחיק ולהסתיר ולחשוש, באופן טבעי נוצר סבל, נוצר ייאוש. מתוך הייאוש הזה האדם מאבד את המקום שלו בעולם ובחברה, בין אנשים. הוא לא מסוגל לסבול אותם, לא מסוגל לחיות ביניהם. השפה היא שונה, הפערים הם גדולים מדי.
שום דרך לא שלמה, שום דרך לא מובילה לפתרון ולגאולה. הסבל עדיין נשאר, השקר עדיין נשאר , גם אם אדם אמיתי.
אז איזו דרך המעשיה מנסה ללמד אותנו, מה המפתח?
