פורום בין שני בתים (עמוד 6)

נשמע מצב עצוב מאוד, ובטח שזה קשה לך ולאחים שלך

אז קודם כל קבלי חיבוק!!

אי אפשר ממש לראות את התמונה שלמה מתוך הודעה בפורום, ובכל מקרה אלה דיני נפשות שלא מתפקידנו לקבוע.

הייתי ממליצה לך קודם כל לחזק את אמא שלך, להראות לה שאתם איתה, אוהבים אותה ומעריכים אותה תמיד. לעזור לה להתגבר על המחסום ולגשת לייעוץ מקצועי. זה בשבילה ובשבילכם, למען הבריאות שלה. צעד קשה מאוד, וחשוב מאוד...

ואם לא היא אז גם את יכולה ללכת לייעוץ! את חלק מהמשפחה, ספגת את זה הרבה שנים ואת מושפעת מזה באופן מתמשך ("כותל הדמעות"...) ואת רואה הרבה ממה שקורה, וגם אם יש דברים שיודעים רק בין בני הזוג, יש דברים שיכולים להדליק נורה אדומה, שמחייבת יחס.

מציעה לך למצוא דמות חכמה ומנוסה, אפילו אם לא מקצועית בהתחלה, שתעזור לך לראות את התמונה השלמה והפרטים הקטנים והגדולים שמשפיעים ולראות לאן להמשיך. זו יכולה להיות רבנית שאת קשורה אליה, יועצת או מחנכת מהאולפנא שלך או אפילו מדריכת הכלות שלך בעצמך (הבנתי נכון שאת נשואה כבר?). אין שום סיבה שכולכם תסבלו כל הזמן. שינוי לאו דווקא יהיה למקום של גירושין, אבל כל שינוי קטן לטובה יהיה משמעותי.

בשורות טובות וב"הצלחה!

היא לא אחריות שלך.

בכלל.

לערב מישהו חכם בנושא. יעוץ תמיד עוזר. רב משפחה או משהו כזה יכול לעזור הרבה.

מה לגבי איש מקצוע? עורך דין לענייני גירושים, מטפל זוגי, מגשר... יש גם כאלו שיש להם הכשרה בכל אלו יחד (חפשי כאן זה הכי נוח: http://www.d.co.il/h-c9010108-e0-p0-l0-t40038737.na1) ותראי אולי זה יעזור. גם אם הם לא יחזרו לחיות יחד, לפחות זה יסתיים יותר יפה ושניהם יידעו בדיוק מה הם רוצים וצריכים... גם מצבים כאלו אפשר לסיים הרבה יותר יפה.

שאחים חורגים התחתנו 

בהם אח ואחות חורגים התחתנו. לי יש מלאי שלם אם תרצי.

שנית- אם את מרגישה קרבה, כמו שאמרת, זה יכול לבוא ממקום של חסר- אמרת שהוא היחיד שאת מסתדרת איתו. ויכול להיות מאוד שזה נובע מכך. זאת הרגשה של "שנינו ביחד מול כולם" והיא מאוד נפוצה אצל משפחות להורים גרושים-נשואים. אל תדאגי, זה יעבור. זה הקיצור הנמרץ, פירוט יתר באישי.

מה שאני ממליצה בכל אופן זה כן פה ושם להקפיד על נושא נגיעה. זה יכול לעזור לך בהרגשה.

וקיצר- שיהיה בהצלחה!

גם בין אחים אמיתיים. בשלב מסוים, בשיא גיל ההתבגרות בדרך כלל, אחד/ת מתאהב/ת בשני/ה. לא צריך לפחד מזה, כי זה עובר מהר מאוד.

אבל אצלך המצב קצת שונה, כי בעיקרון מותר לכם להיות ביחד, אז... יכול להיות שיצא מזה משהו אמיתי. 

בהצלחה בכל מקרה!

זה נורמאלי לחלוטין...

בהצלחה

צריך להבין פה שני דברים חשובים-

אחד- זה לא אסור, ולכן זה יותר מבלבל. מצד אחד גדלתם יחד, מצד שני מבחינה הלכתית הוא אדם זר לכל דבר (ולכן יש צורך בשמירת נגיעה, ייחוד, צניעות וכל המשתמע. וכן, זה קשה ומוזר..)

ודבר שני- מה זה אומר מה שאת מרגישה לגביו? זו בעצם השאלה העיקרית שלך.

זה מתחיל מהשאלה הפשוטה: בני כמה אתם? האם זה כבר גיל שחושבים על הנושאים האלה ברצינות?

אם כן, אז את צריכה להמשיך ולחשוב על זה כמו שהיית חושבת על כל קשר פוטנציאלי: האם ה"התאהבות" מתבטאת בקשר נפשי, הנאה מהזמן יחד, רצון להיות יחד? כל זה כמובן שחשוב בקשר, וזה נחמד, אבל לא לשכוח שאהבה המובילה לזוגיות קשורה גם בעוד נושאים אחרים. האם אתם שותפים לאותם שאיפות? האם אתם רואים את עצמכם מקימים בית יחד? ומה קורה בזמנים שאתם לא מסתדרים בהם? אולי הרגשות נובעים בכלל ממקומות אחרים, כמו שאת מסתדרת רק איתו, שניכם הבכורים בסיטואציה הזו, ושהגילאים שלכם קרובים? ואולי, בסופו של דבר, הוא פשוט אח שלך?

את היחידה שיכולה לענות באמת על השאלות האלה. אבל בלי לחץ קחי נשימה עמוקה ותנסי להבין מה קורה.

שוב, אני לא יודעת בת כמה את, אבל אם את בגיל שזה לא רלוונטי בכלל אז תעזבי את העניין כמה שיותר מהר ובלי שאלות.

אם זה לא העניין זה צריך בירור, ואולי בכל זאת יצא מזה משהו טוב..וכבר סיפרו פה על מקרים שקרו.

בכל מקרה ממליצה לשמור קצת מרחק הלכתי. זה מוזר בין אחים (וכבר היו לי מצבים משעשעים בגלל זה), אבל יש סיבה שההלכה מחייבת אותנו גם בין אחים חורגים.

ב"הצלחה!

אני ליל הסדר- אבא ושביעי של פסח בבית, אמרתי שאין לי כוח להיות בחג של 3 ימים אצלו.. זה סיוט ומעיק, אז "סימנתי וי" בליל הסדר (:

הייתי עם אמא שלי בליל הסדר וכל החג. היום ראיתי את אבא שלי וגם מחר אלך לפגוש אותם בעז"ה וקרובי משפחה נוספים בצד שלו. די זורם בינתיים... 

בדיוק ככה אצלינו. וזה אחד הבאסים. זה מוריד את כל המצברוחח

 אחד גדול....

כל המ שאת מרגישה זה נורמאלי והגיוני בהתחשב במצב שאת נמצאת בו. היה לי נס שלא הייתי צריכה להגיע למצב הזה. ב"ה.

הורי עשו את ההחלטה הנבונה עוד לפני שהבנו בכלל מה קרה. אבל אני מבינה אותך.

חזקי ועמצי

וה' יהיה בעזרך.

עצתי- שתפי חברות במה שעובר עליך, לא טוב לעצור הכל בפנים. את צריכה חברה טובה ותומכת. ה' בטח שתל חברה טובה בחייך. רק נשאר לך לחפש אותה. בהצלחה!.

וכמה נוקב!!

כנראה שזאת תופעה מוכרת...

תמיד יש את האנחה הזאת...

מה? מה איתם? אלה, ההורים התגרשו...

למה ציפית? לפרימיטיביים חשוכים כמוהם מבחינתי אין זכות לקבל ממני תגובה חיובית.

ולשאלה,ההורים לצערי לא הסתדרו אז התגרשו.

פשוט כתבת את כל מה שאני מרגישה

זה חינוך קלוקל בסופו של דבר,אני רק מקווה שזה לא ישפיע עלייך ולא על אף אחד אחר

זה מזכיר לי..

פעם ניהלתי שיחה עם מישהי מיישוב כלשהו, שאחסוך את שמו.

בשיחה דיברנו על זה שההורים שלי גרושים.. וגם אמרתי לה איפה אני גרה (יישוב אחר..)

והיא אמרה- "יפה ליישוב שלכם שהוא קיבל משפחה של הורים גרושים.."

היא אמרה את זה בטון מתנשא ומזלזל..

ואני נשארתי פעורת פה ולא ידעתי מה לומר..

אז אני ממש מבינה אותך..

אני רק יכולה להגיד שזה ממש לא תמיד ככה.

אני גרה ביישוב דתי נהדר.

אף פעם לא הרגשתי סוג ג', וגם אחים שלי הקטנים כך.

ההפך, היישוב מחבק ותומך, ויש אנשים נפלאים שעוזרים ממש כשצריך..

מקווה שכל אחד ימצא את המקום שטוב לו, עם אנשי אמת, שמבינים מה חשוב ומה לא..

בד"כ ביישובים המצב אחרת לגמרי

(14 שנים של קסאמים עשו את שלהם) אני לא מכיר את הקהילה שלך אבל אני חושב שכן יש בעניין הזה מכנה משותף אצל יישובים

רק אצל הדתיים והחרדים זה כ"כ נורא ומוזר,אצל החילונים זה מחזה שקורה הרבה.

כשההורים שלי התגרשו זה היה ממש נדיר אז חטפנו את היחס הזה קשה.... אבל היום גם ביישובים דתיים זה מתחיל להיות נפוץ

במיוחד שהמצב יותר נפוץ?

אני חושבת שבאיזשהו מקום זה כן משהו שמקבלים אותו ביותר פתיחות- תלוי ביישוב, באופי של החברה וכו...(חוץ מביישוב שאני גדלתי בו). אבל ברמה הכללית- ככה זה ביישובים דתיים ולא ניראלי שזה משהו שישתנה כ"כ.. לא רוצה שישמע ממש רע אבל זה דיי משהו שהוא אופייני ליישוב- כל מי שקצת שונה- למרות הקהילתיות שאמורה להיות- זה אות קין לתמיד..

אני נגיד מכירה את זה גם מהצד השני כי אח שלי התחתן עם גרושה עם ילד, ולפעמים זה סתם מתוך התעניינות ודאגה, ואני נגיד חולה על הילד שלה ויכול להיות שהוא מרגיש תקוע אבל אפחד לא חושב ככה.. לפעמים זה בראש אנחנו בונים דברים

אמרתי לך שהערצתי אותך בסתר

תודה ענקית.

לא הבנתי כמה הייתי צריכה את זה.

השאלה למה אנחנו נותנים את התחושה שזה כן ככה? למה מהפורום פה ניתנת ההרגשה שאנחנו לא מדהימים. שאנחנו קודם כל גרושיים?

בדיוק מה שרציתי לשמוע.

תודה

זה פשוט המקום היחידי שיש לאנשים לפרוק את הכאב .. זה לא שכל החיים הפרטיים כולם מתמסכנים אבל דווקא בפורום הזה כן! כי הוא נוצר בשביל שלאנשים יהיה מקום לשתף ויהיה אחרים שיבינו אותם שיהיה עם מי להתיעץ וכן, גם לפרוק...

בדיוק אמא שלי סיפרה לי איך היא הדליקה נרות חנוכה לבד וואי נשבר לי הלב...החברות שלי תמיד לא מבינות למה אני כל כך שונאת חגים...

בד"כ האמא היא זו שמקבלת את המשמורת העיקרית כי אין מה לעשות. *לרוב*- אמא זו אמא. ואין תחליף לדאגה ולטיפול שלה..

[לא אומרת שלאבא יש תחילף ושהוא לא שווה. חלילה. פשוט, זה אמא..]

אבל ממש לא חייב שהיא תדע מיזה עוד לפני שהיא מכירה אותך

אלא כעבור תקופה

לא טוב לשמור בלב..

אני חוויתי על בשרי 2 סיטואציות-

אחת, איכשהו נפלט לי למדריכה שבכלל לא  הייתה שלי וזה מאוד מאוד חיבר אותנו! הצילה אותי כבר כמה וכהמ פעמים מקריבה מוחלטת, והייתה שם ממש בשבילי בלי שום טיפת רחמים ובלי סטיגמות.. שמחה ממש שהיא ידעה מזה!

לעומת זאת, הייתה מדריכה אחרת שמאז שידעה הסתכלה עליי כאילו אני איזה מסכנה. כל הזמן שאלה אותי מה שלומי במבט מרחם ומעצבן ממש..

לדעתי זה מאוד תלוי מדריכה, אבל בהחלט לא לספר לפני שהיא מכירה אותך. אפילו שתכיר מעט..

בהצלחה!

בעה"י

לדעתי השאלות הראשונות לא רלוונטיות והתשובה שלהן לא תועיל לך אלא רק השאלות בסוף.

אסביר לך את עניין המשמורת אצל האמא מבחינתי לפחות - לרוב הגבר נמצא מחוץ לבית יותר זמן לעומת האישה שבד"כ אוספת את הילדים מהגן. האבא חוזר לקראת ארוחת הערב.

בנוסף, לאשה יש ראייה יותר כוללת במובן הביתי. לא דומה ילד שיוצא לטיול עם תיק שאמא הכינה(מים, אוכל, כובע, טישו, שקית, ממתקים) לאחד שיוצא לטיול עם תיק שאבא הכין(מים וממתקים)

נשים לרוב יותר רגשניות, חמות ומכילות לעומת הגברים שהם שכלתניים. לילד חשוב יותר החום והאהבה ופחות הציונים בביה"ס.

כמובן שמה שכתבתי זו הכללה גורפת ולכן החוק לא מטיל וטו על הנושא אלא מאפשר לאבא להציג את המצב מבחינתו ולקבל משמורת גם הוא אם אכן יוכח שהוא יותר יועיל לילדים.

שנמצאים עמוק בסיפור כדי להבין מה המצב במציאות, ולא רק מה אומרים אומרים אומרים..

ולכן נראה לי שהשאלות הראשונות כן חשובות, אבל כל אחד/ת יחליטו בעצמם על מה לענות ואם לענות...

ותודה על התשובה

כמובן שהכל תלוי בנסיבות החיים וכו', אולם נראה ונשמע שבתי המשפט נוטים בתחום באופן אוטומטי לצד אחד ולכן "Eשה" יותר להזיז אותם לכיוון השני - במקום שיבואו ממקום ניטראלי שבוחן מצב בפני עצמו במנותק מ"תפיסות עולם" בנוגע למה אישה יכולה או גבר יכול...

השאלה היא למה גבר יצטרך להוכיח דבר יותר ממה שאישה תצטרך להוכיח? נניח - אם שני הצדדים מעוניינים לגדל את הילדים - למה אוטומטית חובת ההוכחה תצטרך לפי מה שהבנתי, להיות על האבא שיצטרך להסביר למה יהיה לידלים יותר טוב אצלו? למה שחובת ההוכחה לא תהיה יותר על האם דווקא שתצטרך להוכיח למה לילדים יהיה טוב יותר אצלה?

בנוסף, קשה להכחיש שחזקת הגיל הרך עדיין קיימת..האם את חושבת שהיא הגונה או לא?

אפשר הסבר, מה זה אומר ניסה להשיג? כלומר - הוא ניסה בצורה משפטית להשפיע בחוזקה שהמשמורת תעבור אליו בצורה מלאה/חלקית? היו הסברים מסויימים בעניין?

(בימים האחרונים, גם בפייסבוק של ציפי לבני, נחשפתי המון לנושאים האלו - קואליציות של מתנגדים לחזקת גיל הרך, כולל קואליצית נשים בעד אבהות שמגבה את האבות הגרושים, ועוד...קראתי חומר רב על זה וזה עניין אותי - כבר שנים שזה מעניין אותי לאור המון מקרים מסביבי, אבל כעת זה החליט לצאת...)

לא ניסה. ולא ינסה גם.

מבחינתו זה מעולה שנהיה עם אמא שלי. אין לו טיפת רצון למשמורת עלי ואני שמחה בזה ב"ה.

אני בטוחה שאבא שלי מודע לזה שהוא לא יכול לגדל אותי בצורה טובה כמו שאמא שלי כן. וחוץ מזה,פשוט לא רוצה. החופשיות הזו מהילדים שלו טובה לו מבחינתו.

ואני לחלוטיין מאמינה שאמא יכולה לגדל את הילדים הרבה יותר טוב מהאבא. יש מקרים חריגים, אני יודעת. אבל הרוב הגורףף יגדלו טוב יותר עם האמא מאשר עם האבא. כמו הדוגמא שפעימה הביאה נגיד.

כל עוד אין לאמא בעיות נפשיות או משהו שמונע ממנה , אני לחלוטין חושבת שזה שיוויוני חזקת גיל הרך. אין מה לעשות. האמא ילדה את הילד הזה ומכירה את הצרכים שלו הכי טוב מכולם. לאמהות יש את הקסם הזה לגלות לבד מה כואב לתינוק, מה הוא צריך. למרות שהבכי שלו הוא בדיוק אותו בכי כל הפעמים. ובנוסף, לה יש את הכלים יותר לדעתי. כל החיים הרבה יותר מכינים את הבנות לחיי האמהות מאשר את הגברים לדעתי.

שממנו באמת נשמע דומה לחזקת הגיל הרך, אבל מצד שני גם אומר דבר שונה לגבי גיל גדול מ6, אצל בנים, ועל הזכות של האבא שהבן יגדל אצלו מעל גיל 6:

רמב"ם הלכות אישות כ"א

הלכה י"ז:

הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות. אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו. ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.

אולי כי האבא הוא היותר מעביר תורה בבית?

וטוב לי בימים שאני אצלו וגם אצלה ב"ה... זה קצת טרטור אבל אפשר לחיות עם זה בכיף

אולי תנסי לפנות לארגוני חסד כמו חסדי נעמי וכאלה.

הבנתי שהם מטפלים רק ביתומים.

חושבת שנוכל לעזור יותר כשזה יהיה ממוקד..

בנוסף,אפשר לפנות לאולמות אירועים ולבקש לאסוף את מה שנשאר מהבופה וכו' בסוף האירוע..

תודה על הרעיון.

כי תאמת זה נכון שהחיים שלי בעצם זה עם אמא ...אבל כל הזמן (ובמיוחד בחגים) יש לי כל הזמן תהרגשה המעצבנת הזאת שבמי לבחור ומי יפגע ומי יתעצבן ומי ישאר לבד וגם בגלל שאני הכי קטנה וכל האחים שלי כבר יצאו מהבית אז זה  תמיד יהיה להשאיר אחד מהם לבד וזה בעצם כל יום מחדש התלבטות ...

זה לא נראה לי שם שמשדר משהו שלילי כמו הסטיגמות למיניהן.

זה כן משדר הרגשה קצת של "נע ונד", מה שבאמת לא מאפיין את כולנו, אבל כן משמעותי מאוד בחיים של מי שכן חי ככה בקבות הגירושין של ההורים שלו.

"בין שני בתים" לא בהכרח אומר שיש לך שני בתים שהם הבתים שלך, אלא גם מתייחס לדעתי לבתים של שני ההורים, שני בתים שונים במקרה של כולנו, שביניהם אנחנו עוברים ואליהם אנחנו מתייחסים (הביטוי "הבית של אבא/אמא שלי" לא נמצא בלקסיקון של כולנו? ולי לפחות היו מקרים משעשעים של אנשים שבעקבות זה הבינו חלק מהמצב המשפחתי שלי והיו בשוק).

"נע ונד" לא חייב להיות רק יום ככה ויום ככה, אלא גם מתאפיין למשל בתקופות של החגים שחושבים בהם איפה להיות...

לא אני בחרתי את השם הזה (ומעולם לא הייתי ככה בעצמי באמת, גרתי 9 שנים בבית שלי- עם אמא והאחים, ומעולם לא עם אבא...), אבל אני יכולה בהחלט בעזרתו להבין קצת את המצב הזה.

אני הייתי מעדיפה לעבור. ברור.