פורום עבודת ה' (עמוד 15)

רוחב דעת זה משהו שבאמת יכול לתת כוחות כשמתעסקים באמצעים להשגת מטרות ולא תמיד רואים תוצאות ממשיות. לראות את המציאות מפרספקטיבה יותר רחבה יותר כללית, שמודעות לפרספקטיבה הא-להית ורגישה כלפיה.

מידות הזהירות והזריזות הם תולדות של תודעה ויש כמה דברים שמעצבים תודעה. בבחלט עבודה חשובה. נראה לי בכל עניין בפני עצמו צריך לראות איך נזהרים בו.

והוא אמר שהתוכן של השיר זה העיקר

וגם חשוב שזה לא יהיה סגנון של טראנס כזה יש מצב שזה גם משפיע לרעה על הנפש

אבל בכללי יש הרבה שירים באנגלית שהתוכן שלהם סבבה והם שירים ממש יפים ואם את מרגישה שזה מרגיע אותך אז אין בעיה

 

וגם אין לך את הבעיה עם השירת נשים חח אז זה מגדיל לך האפשרויות

אבל כאמור אם זה שיר חגבים(עגבים) אז כדאי להימנע 

ואשרייך שאת שמה לב לדברים האלה וזה מפריע לך..
העניין הקשה זה למצוא שירים דוסים שיחליפו תשירים הפחות טובים כי גם שירים חילוניים יש הרבה יותר משרים דוסים וגם לפעמים מרגיש ששירים דוסים מידי עדינים אין בהם מה שיש בשירים חלונים מה שלא כל-כך נכון פשוט צריך למצוא הרבה שירים דוסים..

ובשאלה שלך כבר נמצאת התשובה את מרגישה שה' לא רוצה את זה שיש שם משהו פחות טוב ..
דברים טובים שהם רצון ה' אין עליהם שאלה בכלל אז מראה שמרגיש לך שלא בסדר עצם זה שיש על זה שאלה.. ושבפנים את לא רוצה לשמוע אותו ..
אז אני ממש חפרתי בנושא וכותבת מה שהבנתי מקווה שתביני כי אנלא כ"כ יודעת לנסח תצמי טוב..
ששומעים שיר זה דבר מאוד רוחני שנכנס ישירות לנשמה לאדעת איך להסביר את זה אבל כל שיר שאת שומעת המהות של הזמר הנשומה שהוא מכניס בשיר מחשבות הרגשות והוא בכללי האישיות שלו נכנסים אליך.. זה קצת לוקח זמן להבין את זה וגם צריך מישהו שמסביר טוב שיסביר..
זה משפיע גם עם את לא שמה לב..יש כלל כזה בעבודתו ה' שדברים יכולים או לקרב או להרחיק אין באמצע ויכול להיות שעכשיו את לא רואה במה זה מרחיק וגם לא תראי זה דברים מאוד קטנים בעבודתו ה' שלא כ"כ שמים לב וחבל
וגם ההתרחקות יכול להיות הלחץ של לא לשמוע חילונים,שמישהו יש לו ממש אובססיה בזה קיצור צריך איזון בהכל..
ודבר ראשון ה' תמיד אוהב אותך גם עם עשית תעברה הכי גדולה..זה דבר שלא תלוי בכלום עצם זה שאת יהודיה הבת שלו הוא אוהב אותך..עכשיו ככל שעבודת ה' שלך תהיה יותר מדויקת אמיתית ומכל הלב אז אהבה שלו תהיה יותר מגולה פחות מוסתרת לפעמים אדם מרגיש שה' לא אוהבת אותו זה די קשור לרמת עבודת ה' שלו..וגם זה שה' אוהב אותך תמיד לא סותר את זה שאת רוצה להתקרב לה'..
מה אז אם ה' אוהב אותי תמיד גם שאני החוטא הכי גדול אני ימשיך לחטוא..?
אני ממש הרגשתי אחרי תקופה ששמעתי שירים ניטרליים זמר חילוני ששר מילים סבבה והוא בכללי יש לו שירי אהבה והחיים שלו זה לא חיים של מישו שאני ירצה ללמוד מימנו..ובהתחלה לא הבנתי מה מוריד בזה אני שומעת זה עושה לי טוב מרגיע אותי ואז שמתי לב שיש דברים שפחות באלי לעשות שאין כל-כך משיכה ורצון נגיד להתפלל,פחות שימת לב לברכות או ברמה פשוטה שהראש פחות בקדושה יותר בעיניים של סתם העולם הזה לשטויות כאלה.. קיצר זה לא משו ששמים לב ששומעים תשיר ויכול להיות שגם אחרי לא שמים לב..אבל מה בגלל שאת לא שמה לב תמשיכי לעשות את זה?
יש משל כזה של אדם שמגרדת לו הרגל ממש ממש ואז הוא מגרד ומגרד וזה עושה לו נעים ומרגיע אותו אבל יודעת מה קורה אחרי שהוא גירד מלא וכן באותו זמן זה ממש הרגיע אותו..?
כל הרגל שלו פצוע הוא לא יכול לדרוך עליה וכל צעד שהוא עושה כואב לו ...
זה מתקשר להרבה נושאים הבנת את ההקשר?
אז כן זה קשה לא לשמוע שירים מסוימים כי אנחנו די חיים על שירים..וגם כל אחד ואיפו שהוא נמצא,נגיד עכשיו את במקום של שומעת חילונים אז תישתדלי שרק מילים טובות ולא אהבה או גסות..ומשם אפשר תמיד להתקדם נגיד למחוק שיר אחד פחות טוב ולהוסיף כמה שירים יפים של דוסים שווה להשקיע על זה כמה דקות חיפוש ביוטיוב..
אני מכירה בנות שלא שומעות בכלל חילוניים זה קשה אבל בא לאט לאט ..
גם העבודה למצוא פולל שירים דוסים כאלה בכל הסגנונות ושהיה הרבה ומבחר אז יותר קל לשמוע אותם
קיצור עם באלך מתי שהיה לי זמן בע"ה אני יכולה לשלוח לך הרבה שירים אבל ממש מקווה שהיה לי זמן..

וואי וממש בהצלחה עם זה..

וואי תודה נשמה את מסבירה ממש ממש אחלה ממש עזרתי לי

ויאלה שלחי שירים מתי שיהיה לך זה כן? לא בלחץ (כאילו כן כי נגמר לי השירים אבל מתי שיהיה לך זמן...)

כי את בריה יקרה שלו
האהבה של ה' לבריותיו היא ללא תנאי ועל כן הוא אוהב גם את עוברי רצונו.
זה משהו שמאוד חשוב לומר.

ולגבי השיר - קשה לי לאמוד את העניין שמורכב מ:
הבעייתיות באותה מילה והצורך שלך בשמיעת.

ואפילו אם בתחום מסויים קשה לך ואת פחות פועלת בו על פי מה שראוי - זה לא צובע אותך באיזה צבע שאומר עליך שאת לא קרובה לה'. יש המון מישורים שבאמת מתקרבים לה' וכל החיים זה עליות וירידות ואסור שירידה תוריד לנו את המוטיבציה בעבודת ה' לתחומיה השונים והמגוונים.

כמו כן כל אחד צריך לראות באיזה מקומות הוא משקיע את הכוחות שלו שם הוא בוחר להלחם. השאלה מה מרכז הכובד היא קריטית. אסור שמנהג או הלכה חשובה ככל שתהיה תרחיק מאיתנו את המבט הכללי על עבודת ההלכה בכלליותה.
והמטרה של עבודת ה' היא לא שהקב"ה יאהב אותנו, כי זה בכל מקרה נכון, אלא שאנחנו נזכה לאהוב אותו (אמן!)

בס"ד

 

שירים באנגלית סגנון: ראפ היפ הופ

 

1. יש להקה של ראפר חב"דניק דסקרייב{מגוון שירים החל מלפני עשר שנים}

{מהחדשים יותר שלו יש set me free , הראשון ששמעתי מהם היה אני מאמין שלהם, וpure soul{

 

2. בערבון מוגבל יותר יש את מתתיהו אבל הוא חזר בתשובה וחזר בשאלה אז צריך לבדוק מאיזה תקופה אולי חלק מהשירים.

 

 

שירים בעברית:

 

אחד מהזמרים שאהבתי ששמעתי לאחורנה{לפני כמה שנים} יוסי נטיב 

 

ביותר ישנים יש את להקת העקבות  שיש להם שירים שאני מאד אהבתי{שים שלום, שמע ישראל}

 

מניח שאולי שמעת על האחים גת כשהופיעו בכוכב נולד או משהו לפני כמה שנים אז יש שרים מפעם מאברהם אבוטהול{מקווה שכתבתי נכון} שהם היו אצלו בלהקה גם יש אבל יש כמה שירים מאד טובים{אני אהבתי מאד את בא חזק, ואני מאמין שלהם}

 

 

ביחס לשיר עצמו שציון בלי לדעת את מילות השיר קשה לקבוע אבל תמיד יש צריך לדעת לחפש קצת מחוץ למיינסטרים לדעתי לפעמים..

למדת בדיוק את כל התאולוגיה שלהם במפורט בשביל לעלות במדויק על הנקודה שהם נכשלים בה? אני מניחה שלא.

אז אין סיבה לערוך השוואות מופרכות כאלו כאילו שאנחנו צריכים להוכיח את היהדות, ועוד זה מקטין את אותה שאתה חושב לעמיד אותה במבחן עם הסיכוי הגדול שמה שאמרת לא הגיוני בשום צורה מבחינת מה שהם מאמינים בו ואז יוצא שהיהדות נכשלה במבחן הזה.

הLent.

אבל כן יש קו כללי מכמה בחינות שמראה את הנקודה שאמרתי.
למשל, אצלנו העבודה בבית כנסת הוא עבודה שבלב. עבודה שחודרת לנבכי הלב והנפש. אצלם שיא הפולחן בבתי העבודה זרה שלהם, זה המיסה שבו הם אוכלים את בשר האל ושותים את דמו, שאין לך דבר חומרי מזה. הם הופכים את האל לדבר חומרי שהם יכולים לאכול.

אני אומרת שפשוט אין למה לחפש להשוות את היהדות לנצרות בלי באמת להבין בנצרות, ולמה שנבין בזה?

 

(חוץ מזה שהם יכולים לומר שגם אנחנו מקדשים את החול בברכות על האוכל או בקורבנות או בלא יודעת מה)

 

 

יותר הגיוני פשוט להיות בטוחים בצדקת היהדות ולהמשיך בחיינו כרגיל במקום לייצר דיוני איש קש עם צד שלא יכול להסביר את עצמו ואז הדיון מיותר.

 

אני יודע שבפורום דוסי כזה הם בכלל לא יודעים מה זה Ash Wednesday ו Lent ואפילו Easter אבל בחיים הרוחניים שלי הפנימיים אני כן חווה את המפגש והסתירה בין ראש חודש אדר ב' לימים שלהם ואני חייב לייישב את זה בנפש (בכלל לא ממקום להצדיק) ואולי אחד מהפורום ירווח לו מהתובנות.

(כשמברכים על האוכל לא מנסים להגשים את האל)

ומבחינתי זו עבודת גילולים נתעבת, עצובה וקודרת כבתוך קתדרלה גותית מאיימת.
לא הבנתי את הקשרים שאתה עושה, ואני בספק רב שיש עניין "להבין" אותם.
אם כבר, השמחה היהודית היא שורש ועיקר העניין.
ליהודים - דייקא - היתה אורה ושמחה וששון.
"שמחה" נוצרית - ולהבנתי, בין קתולית, בין אורתודוקסית, בין פרוטסטנטית - היא יגון אפל.
זה מלא בכל מיני המצאות ו"מסורות" משונות, של אמנויות קפדניות מהוקצעות עשויות בידי "ייקים" בוואריים מדושנים בסינור נפחים וניסורי עץ של נגרים סלאביים, או כמרי דת סמוקים מיין ומבשר לבן. איזו מין סנקטימוניה של טקסים מליקר ביצים ממרתף החווה ועד צביעת ביצים אמנותית במכחולים. או, כפי שבעצמך הזכרת, טקס האפר והתווייתו על מצחם של מאמינים מחוייטים ומעונבים, כמעשה כת.
שום משפחתיות, שום שותפות, שום פתיחת הלב והנפש.
אני לא מסוגל גם באלף שנים להשוות בין השמחה הפשוטה, האהבה העצומה, האחווה האדירה, הריקוד הסוער, הדבקות האינסופית, האור הפורץ בקרב הקהילה בבית הכנסת או תלמידי בית מדרש בליל פורים ממש עד דלא ידע, לבין איזה "חג" נוצרי תמוה והזוי נוסף, עמוס בכל הפחדים - וה"קונדסות" חמורת הסבר של ילדי כפר גרמניים על תעלוליהם ה"פומיקל" הקטנים - שמביא החורף, הקרח, הכפור.

וגם אין שום סיבה שתבין.

להגדיר מנהג כמוזר זה עניין סובייקטיבי לחלוטין ולכן לא רלוונטי לנושא.
אי אפשר לדעת עד כמה הם שמחים או מאושרים ביחס ליהודים כי אף אחד פה לא ראה תוצאות של מחקר בנושא.
אין שום סיבה לנסות לערוך השוואות כאלו בלי לדעת בכלל על מה אתה מדבר, פשוט תאמין ביהדות ואם יש שאלות תפנה למי שיענה עליהן.

כל אחד יכול להיות שמח.
לכן לא השמחה שונה אלא המניעים לשמחה.
 

עד עמקי הנשמה.

האם הן שונות? סביר להניח.
אבל החוויות הן אלו שוצרות את אותו הרגש בסופו של דבר.

אצלם דברים מעל הטבע אבל אני לא חושב שהשמחה חודרת כמו אצלנו.

אתה יכול למדוד רק מה שאתה חווה, לא מה שאחרים חווים.

להגיע לשמחה יהודית אמיתית שנוגעת פנימה ולא חקיינית ודלה.

בדקתם בדיוק מה זאת השמחה הנוצרית? אני מקווה מאוד שלא.
אין שום מניעה שהם שמחים בדת שלהם, לא אומר שזה הופך לצודקים. האמת היא עובדה קיימת ולא מתחייבת לרגש חולף וסובייקטיבי.

*"שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות" (מגילה יב ע,"ב)

*"עד שאתה מביט באלו שאוכלין ושותין ומקללין אותך, הביט באלו שאוכלים ושותים ומברכים אותך, ומשבחים לשמך. כך כשישראל אוכלים ושותים ומברכין ומשבחין ומקלסין להקדוש ברוך הוא, מקשיב לקולם ומתרצה, ובשעה שאומות העולם אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקב"ה בעריות שמזכירים." (שיר השירים רבה ח, יג)

פשוט זה לאו דווקא אומר שהמקורות האלו מדברים דווקא על הנוצרים שבימינו ואין טעם לערוך השוואה שכזאת אליהם בלי להבין בכלל מה הדבר שמשווים אליו.

 

יש לנו ביהדות שמחה וזהו.

למדתי את הברית החדשה. עשיתי קורסים באוניברסיטה על נצרות. ראיתי מלא דוקומנטריים על הנצרות. צפיתי בפולחן במלא כנסיות. הסתכלתי בהמון המון סרטונים שבהם הם משמיעים את דעותיהם ועימותים, אפילו בינם לבין עצמם. שמעתי מגוון רחב של שירים נוצריים.
גם אני נחשף לסרטונים שבהם הם פשוט מספרים את החוויות שלהם באופן ישיר או עקיף.

בנוסף דברתי עם נוצרים, ובעיקר אני מתכתב איתם. חלקם באופן חד פעמי או עראי וחחלקם באופן רציף וקבוע.

זה שבסופו של דבר הם מקללים לא אומר שהרגש שלהם שונה.
כלומר, רגש יכול להניע ולרגש יכול להיות מניע, הם שונים אצל הנוצרים בוודאות, אבל אף אחד לא יכול להבטיח לך שהרגש עצמו שונה.

חיי החומר הם חטא ולכן כל השמחות שבחיי היום יום לא באמת שמחות וכדי לחיות חיים אמיתיים של קדושה - צריך להיות נזיר/ה. ביהדות מקדשים את החומר ולכן גם שמחה בחיי החומר יכולה להיות פנימית ואמיתית כי יש בה קרבת ד'. לדעתי שמחה שאין בה קרבה לד' ונגיעה בנשמה, היא לא באמת פנימית.

מה זה אומר אמצעי שמסייע מבחוץ?

כאילו אם זה כלי או מטרה בפני עצמה?

יוכל לעבוד את ה' בשמחה ובחשק. (שבת ל ע"ב)

למי שיותר מתעמק בעבודת ה' אז הוא עושה מעצם בדיחות הדעת שעשועים להקב"ה כמו רב המנונא סבא.

את העניין של רב המנונא סבא

נשבר להם משו- הם מתחילים לשיר ולהגיד מזמור לתודה, כואב להם- ריקודים, מישו נפטר- אומרים תודה על מה שהיה וכו'...
יש בכך נקודה מאד חשובה, אבל צריך להיזהר לא להישאב, כלומר אני חושבת שבאיזשהו מקום מדחיקים רגשות קשים, במקום לחוות את החוויה, לתת לתסכול ולכאב מקום דוחקים אותם מיד ומשתיקים אותם.
אני חושבת שיש מקום להודיה ושמחה רק אחרי שחווינו את התחושה, צריך לשים לב שלא ברחנו לתחושה חיובית כמו השמחה והדחקנו את המציאות, כי וואלה מה שקרה לא באמת שמח ולעבוד על עצמי שזה כן שמח- לא בריא בכלל.

הם שני דברים שונים במקצת..
שמחה יותר קל לדבר כמה היא נצרכת..
בדיחות הדעת נשמע משהו יותר קיצוני.

מה המקום של כבדות ורצינות בעבודת ה', והאם הן אמצעי או מטרה? 

בס"ד
לרוב נעבוד מתוך כבדות כי באופן כללי זה נקרא עבודה כי יש פה מאמץ ויש הרבה השקעה, אבל בסוף התורה לימדה "וחי בהם" המצוות והתורה הם דרך חיים הם מייצרים את החיים שלנו, וזה עומק של עבדות ה' של המתיקות שלה..
אומנם זה שונה מבדיחות הדעת הרגילה, אבל מה העניין של בדיחות הדעת בעבדות ה'? לדעתי לפחות זה לשחרר את החיים ובנקודת העמוק הזו הם נפגשים כאשר עבודת ה' הופכת לאור החיים לזרימה של שמחה ואהבה שם מתגלה הקשר העמוק בין הבדיחות לקדושה בין פורים לכיפורים זה ההבנה של מה זה לחיות שמקשרת בין הדברים, הבדיחות היא כביכול פתח מיוחד לאור החיים מעין קיצור דרך להגיע באופן זמני לעמוק של שמחת חיים שקיימת בקצה עבודת ה'..
מקווה שמובן.

אני חושב, שכל קשר טומן בחובו קלילות וכבידות, ואין האחד שלם ללא השני. אם הקשר עם ה' יתברך הוא בכבידות בלבד, כך לבד יהיה ולא בשאר חיינו המלאים מקלילות גם כן.
כך שנשארת השאלה מה המקום של קלילות ובדיחות הדעת בחיים. כי החיים כולם הם לעבודתו יתברך. ובעצם גם מה מקומה של הכבידות. ונראה לי ששניהם מקומם בטוח ושהאיזון הנכון בניהם משתנה מאדם לאדם ובזמנים שונים.

אחד הפרקים היפים בספר. שווה לזכור בעל פה.

 

https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?style=1&f=194&t=26184

https://www.tora-forum.co.il/viewtopic.php?t=2692

 

*אגב המקור לאמירה הזו הוא מוסלמי, וקבל האמת ממי שאמרה

 

ולגישה שלי לאמירה ולעניין - אין סתירה הכרחית בין התנהגות קלילה ושמחה, לצחוק ולהתשעשע... לבין רצינות אמיתית ושיויתי ה' לנגדי תמיד. זאת עבודה, לדעת להכיל את שני הדברים יחד.

חוץ מזה שהיא משמחת אותך . אז נראלי שחשוב הבדיחותא לפעמים.

זה מעיד על עומק ואהבת ישראל

 

מימים ימימה הדרך להוראת הלכה בעמ"י היתה ע"י סמיכה רב לתלמיד.

מכשהתחלנו להגיע נפרד הניתוק בין הקהילות השונות וצריך להתמודד עם חיים משותפים ודעות חלוקות.

"ספר לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" - זה בדר"כ הכלל שמכווין בהערכה כלפי אישי ציבור שונים.

"כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה" והרב מדן שציינת לדוגמא הוא תלמיד של רבנים גדולים (הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין זצ"ל) ובעל תורה גדולה.

ואפילו אם תלמידי החכמים מתווכחים ביניהם בלשון קשה, לא להכניס ראשינו בין ההרים

כל יהודי שעושה משהו שאתה לא מסכים איתו, לא בהכרח פועל ממניעים שליליים.

אפשר להילחם בעוז בדרך ובשיטה ובמעשים, ולאהוב את העושים ולהבין שהם מכוונים לטוב

אבל זה היה ברור לי מאליו
אלא אם כן התלמיד חכם ממש מזלזל באנשים
ושם כבר הוא לא תלמיד חכם

אם תחשבי על כל הפעולות שלנו בעולם, הן מתחילות בעצמנו, ברצון שלנו, מתוכנו. תמיד זה יהיה ככה. רק עבודת ה' היא לכוון שהיעד יהיה בשביל אחרים. שכמה שיותר לא יהיו פניות אישיות.
רק להיות 'עם יד על הדופק' ולשים לב שתמיד זוכרים את המטרה.

אני רואה פה שני כיוונים להאיר:
א. לשים לב שהמטרה האלטרואיסטית, המבורכת בעיני, נשמרת ולא מתחלפת או משתלבת באיזשהו שלב במטרה אגואיסטית.
ב. לשים לב שהעושר לא גורם לגאווה. עושר עלול לגרום לזה, אבל לא מוכרח. כמו שכתוב "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה.. ורם לבבך" ועוד פסוקים נוספים שקושרים בין העושר לגאווה.

בלי קשר ללגיטימי

עכשיו תחשבי עלזה שבאמת אנשים עוזרים המונמון עם הכסף שלהם ובאמת יש בזה משהו

ושבחברה שלנו כסף זה דבר כמעט טמא וקשה להזכיר אותו- אבל בסה"כ אפשר לעשות איתו דברים גדולים

ואח"כ תזכרי שכסף כמו כל מתנה הוא נסיון 

אדם שיש לו כסף ברווח (רכב לו ורכב לאישות, בית גדול ומרווח משלו, כסף לבגדים ולאוכל ולמותרות מידי פעם וכו') יש לו יותר פניות נפשית לכל דבר, כולל כמובן לעבודת ה'.
אנשים נוטים להסתכל על עושר כרדיפת מותרות, אך זה לא חייב להיות ככה, אני מכירה אנשים שיש להם הרבה הרבה כסף, אז יש להם בית יפה, ומכונית טובה, אבל בהחלט לא מנקרת עיניים, פשוט איכותית וחסכנית, והם יכולים לאכול כל יום ארוחות גורמה, אבל הם נשארים בלבל של פיתה בחומוס...
אני מסתכלת על עושר כאמצעי ולא כמטרה.
כאשר אין לחץ כלכלי יש פחות לחץ נפשי, וכך יש יותר פניות נפשית גם לעבודת ה'.

חשבתי על זה פעם שאולי דווקא הרווח הזה גורם לרכב שאנחנו קצת "נרדמים" ולא משקיעים את כל הכוחות בעבודת ה', ואולי דווקא מתוך מחסור יש צד שיותר קל להתעלות.

אותי זה מביא לייאוש.
ותכל'ס ייאוש זו גאווה שאין כמותה (שהרי אם הייתי סומכת על ה' שיעזור לי- לא הייתי מתייאשת).
אני חושבת שלי יותר טוב לא להגיע לנקודות משבר האלו, אני לא מתמודדת איתם בצורה טובה...

כדי לנתק כמה שיותר בין הרצון לכסף לבין הרצון לעזור.

 

אם הרצון הוא נטו לעזור לאחרים, אז הייתי אומר שאני צריך לדעת כמה כסף אני צריך בשביל זה. למשל, לעשות חישוב שנגיד יוצא לי שמספיק לעשות מאה אלף בחודש בשביל לתרום לכל מה שמעניין אותי.

אבל אם זה רצון לעושר בלי הגבלה, אז כדאי לשים לב לעובדה שלא זה מה שיביא את המשיח בוודאות. כי תמיד יש למי לעזור ואי אפשר לתקן את כל העולם לבד. ואז זה נשמע לי שהרצון לא מבורר מספיק ולא בטוח שהוא קשור נטו ליכולת לעזור לאחרים.

שיש רצון לעושר, כי אפשר לעשות איתו טוב.

ויש רצון לעשות טוב, ואולי ה' גם יוביל בדרך בה יש גם כסף לעשות זאת.

 

וגם לראשון אני חושב שיש הרבה מקום ביהדות. חז"ל ספרו לפעמים בגדולת עשירות חכמים או מלכים ונראה שראו גם בכך כלי לעשות את רצון ה' בעולם.

רק ראוי לומר שעבודת המידות של העשיר מתאגרת במיוחד. וכידוע עשירות אינה מספר אלא תחושה שנובעת משמחה בחלק שניתן לי.

צדקה" (בבא בתרא ט: )

רצון לעושר צריך להיות כי זה דבר טוב ומועיל.

 

העובדה שזה מועיל לאחרים היא חשובה, וזאת הדרך שבה את יכולה לעשות טוב יותר את תפקידך בעולם. אבל חשובה מאד עצם ההבנה שאני צריך לדואג למלא את תפקידי בעולם ולא להסתפק בלהיות עבור אחרים. אולי חוץ ממקרים קיצוניים שבהם באמת מה שאני עושה עבור אחרים הוא משמעותי כל כך ש"עבד מלך - מלך"

שאלה ראשונה: רצון לעושר צריך להיות כי זה דבר טוב ומועיל - למי הוא מועיל, לעצמך, לאחרים? ולמה הוא מועיל - בשביל מה הוא נצרך?

שאלה שניה: מי אמר לך שתפקידך בעולם הוא להיות בשביל עצמך? ולא בשביל אחרים?
עכשיו להיות בשביל אחרים בכלל לא סותר את התפקיד האישי שלך. אבל אני לא בטוח שלחיות בשביל עצמנו זאת השאיפה הגדולה של יהודי.

שאלה אחרונה: כיצד אתה מגדיר מעשה כמשמעותי? הרי אם אתה מתייחס רק לתוצאה הגשמית - הרי שאתה מדבר על מקרים מעטים ביותר, וכך זה אכן נשמע מדבריך. כפי שכתבת "אולי חוץ ממקרים קיצוניים" ומהדוגמה שנתת. אבל אם אתה מתייחס גם למשמעות הפנימית של המעשה, זה כנראה הרבה יותר נפוץ...

1

מועיל = מנכיח את הטוב בעולם, אם טוב גשמי (עושר, כסף, רווחה כלכלית) ובוודאי טוב רוחני (עבודת ה' בכל תרי"ג מצוות)

 

2

חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם

בשבילי במובן שיש לי את גן עדן שלי "לעבדה ולשמרה" ואני מחוייב לפתח אותו, לכך נוצרתי

לפעמים השירות עבור האחר הוא עם תוצר גבוה כל כך שכבר עדיף שאעשה בשבילו ולא בשבילי - בין אם התוצר הוא בקיום המצוות של האחר (יששכר וזבולון) או בקיום המצוה אצלי (אם הקב"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן, כדי לזכות אותנו)

 

3

משמעותי מבחינת הטוב שהוא מנכיח, כמו שכתבתי בשתי התשובות הקודמות.

עבד מלך - מלך זה משל מצוין שמראה שגם אם אתה עושה עבור אחרים זה מקדם אותך, ואז השאלה מה הופך אותך למשמעותי יותר, ראש לשועלים או זנב לאריות. אבל בכל מקרה השאלה היא האם אני עושה את חובתי באופן בריא ומלא יותר כראש לשועלים או כזנב לאריות. פעם שאלתי רב חשוב המשמש כאדמו"ר בשעות הפנאי, והוא ענה שהרבה פעמים הפיתוח האישי חשוב יותר לפרט ולכלל מאשר העזרה לאחרים. אבל נכון, חשוב לקחת את שני הדברים בחשבון, ורב אחר שאיננו משמש כאדמו"ר בשעות הפנאי אמר לי שהשאלה תמיד צריכה להיות "מה מביא יותר כבוד שמים" וזה צריך להיות השיקול היחידי.

אבל זה עדיין לא עונה על השאלות. מהו הטוב שאתה צריך להנכיח, מבחינה מהותית ולא רק מבחינת פרטי ההלכה?
מהו גן העדן שלך שאתה צריך לפתח אותו?
וגם הדבר השלישי שכתבת, אני לא בטוח שהמוקד צריך להיות אתה למען עצמך. אלא אתה כשליח.

כל הדברים שכתבת אני מסכים איתם, אני רק חושב שעיקר התפקיד שלנו הוא להיות שליח להביא את הטוב האלוקי, ע"י הכלים שה' נתן לנו, כל פעם מחדש, לאחרים. להשפיע לאחרים. אם המוקד הוא הפיתוח האישי שלנו זה גם לדעתי עדיין לא האמת לאמיתה מבחינת התפקיד. הפיתוח האישי הוא למען הרחבת הכלים והשפעה גדולה יותר לכלל.
ככל שהצינור שלך יותר גדול ועובד בצורה טובה יותר - אתה יכול להזרים דרכו יותר מים. ככל שהצינור מחובר יותר למעיין - המים יהיו מים חיים ולא מים עומדים. אבל התפקיד שלנו הוא להיות צינור, אנחנו שליחים, לא מרכז המציאות.
כן, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, אבל כשכל אחד ואחד אומר את זה הכוונה היא שלכל אחד יש השפעה שונה לכלל, ומכאן חשיבותו העצומה של כל יחיד ויחיד. כך נלע"ד בתמציתיות

פרטי ההלכה הם הגבול, יש עוד הרבה טוב שההלכה לא מחייבת ואפשר לעשות

לכן אני חושב שמבחינה מהותית הפיתוח האישי הוא אמצעי אך לא מטרה. אבל לא ניתן לעקוף אותו או להתעלם.

אבל הנקודה שרציתי להדגיש היא שאסור לאדם לשכוח שהמטרה היא ש*הוא* יביא את התוצאות הכי טובות שהוא יכול, ולא רק לתת לאחרים

או שיש ברצון עוד סיגים משמעותיים

שיהודי בא לרבי לתרום מיליון דולר לדברים טובים (בית כנסת לימוד תורה וכו' )
והרב בירך אותו ששנה הבאה הוא יתרום פי חמש כי יהיה לו פי חמש. משהו כזה אם מישהו מכיר את הסיפור אשמח לדיוק

אז בהקשר שלך לדעתי כן

אולי לנסות לכוון שתהיה ביקורת אבל שתהיה מאו מדוייקת ועניינית.

כמו כן, לא רק להחליש אלא גם לחזק. אם עבודת ה' פוגשת אותנו לרוב בביקורת אנחנו נקשר בצורה חזקה למדי בין עבודת ה' לביקורת. אז הכיוון אולי לפתוח עוד אפיקים בעבודת ה' כדי שהמימד הזה יהיה נוכח אבל לא המימד המרכזי/היחיד.

 

למה ביקורת מחלישה אותנו?

כי צפינו מעצמנו ליותר ואז אנחנו מגלים שאנחנו לא עומדים ברף שלנו. 

אבל אם מסתכלים מלמטה למעלה אז אין פה צד כואב.

אולי זה דורש מאיתנו להציב יעדים שמתאימים למדריגה הנוכחית שלנו ולהיות כנים ביחס לכך.

זה גם עניין של ניסוי וטעייה, אני מגלה שאני במדרגה יותר נמוכה ממה שחשבתי.. טוב מה אני עושה מכאן?? (מה אני עושה באופן הכי פרקטי שניתן)

לאיזה עוד כיוונים אפשר לכוון?
אתה צודק. אני באמת לאחרונה תולה את כל עבודת השם שלי באם אני מצליחה או לא מצליחה במשהו ספציפי שאני עובדת עליו. ואם אני לא מצליחה אני מרגישה אוטומטית שהשם רחוק ממני ושאני לא ראויה לו. למרות שזו יכולה להיות נפילה אחת אחרי שבועות של התגברות. זה כל כך מתסכל.

תכלס עולה לי עוד שאלה מהשאלה שלי- יכול להיות שכל הקשר עם השם הוא פסיכולוגי אצלנו בלבד? כי תכלס לא יכול להיות שאלוקים כבר לא נמצא איתי גם אם נפלתי אבל אצלי בהרגשה זה כאילו זה נגמר. לעומת כשאני בתקופת הצלחה וההרגשה שהוא כל הזמן נמצא.

לראות כל מי דברים טובים שקורים (לך באופן אישי או לכלל) ולהודות לה' על כך, לראות בזה כמאור פניו שנשלח אליך. היה מי שאמר שעיקר עבודת ה' היא בזה ולא בהישגים רוחניים. אולי עצם פיתוח הרגישות להתגלות של הקב"ה בשפע הברכה שיורד לעולם הוא עיקר עבודת ה'. אולי.

תפילה - אם יש איזה משהו במציאות שדורש תיקון (מישהו חולה, צריך להצליח במבחן) להתפלל בתחנונים על כך.

 

יש מימדים נפשיים סובייקטיביים בקשר שלנו עם הקב"ה ויש מימדים אובייקטיבים. החלק הסובייקטיבי הוא באמת קשור לעבודת רגש גדולה שיש לעבוד בעבודת ה'.

 

תודה

מאד מסכים עם הנאמר שם

אולי,

אולי אשווה זאת לדיון גדול עוד יותר.

ההשלמה, ההכלה העצמית, נקרא לה 'אהבה'. ולמצפון נקרא 'יראה', אפשר?

ויש כמה סוגי יראות, ואולי אציע רק אחת בשביל להתמקד: יראת הרוממות.

 

יראה שכזו אינה מצפון וכעס פנימי על עצמי, כלל לא. יראה כזו היא מבט כלפי מעלה, מבט חלומי עם נס עצב דק מעליו. מבט אשר מסתכל על ה' יתברך כביכול, מביט בטוּב הגבוה מעט יותר, מביט בקדושה ובצדיקות - ורוצה גם; כואב את המרחק; תוהה כיצד בן מלך רחוק מהמקומות הכל כך נפלאים הללו. שואף למעלה.

 

מבט שכזה אינו כועס או מכאיב לעצמו ועל עצמו, אלא רק רוצה להיות גבוה יותר. מביט גבוה וכואב את המרחק. ממילא רוצה גם להתקרב. המרחק מכאיב, לא המקום.

 

(יש גם שיטות שונות ליראת הרוממות)

יראת הרוממות הזה אותי ספציפית מובילה להאשמה עצמית. כי מרוב שהיא גדולה והרצון חזק, הכעס על כל נפילה הוא חזק.

שאם היא מובילה אותך לכעס על עצמך כנראה איננו מדברים על אותו הדבר.

לשם הדגמא בן זוג שרחוק מן השני, מתגעגע אליו וכואב את המרחק לא מאשים או כועס על עצמו. בפשטות רק רוצה להיות קרוב יותר.

אך נראה שהגיבו לך תגובות המתאימות עבורך יותר אז אין צורך בתגובתי.

יכול להיות שזה לא אותו סוג. כי אם נלך על הדוגמא שלך אז אם בן הזוג יודע שיש לו דרך להתקרב והוא לא עושה זאת אפילו שהוא מתגעגע מאוד, זה יוביל אותו לרגשות אשמה....
אז אולי זה באמת משהו אחר.
תודה רבה על התגובה

זו או אחרת.
השכל קובע על פי הלב והרגש קובעים בסוף איך להתנהל.

קודם כל - זו שאלה שהיא ממש יסודית בכל הנושא של תשובה.
יש הרבה מקורות שמדברים על הנושא. מכיוונים שונים ועם דגשים שונים.
אני לא חושבת שאני מכירה את הכל, אבל כן רוצה לתת כמה כיוונים שאני פגשתי ושעזרו לי.


ב'אורות התשובה' הרב קוק כותב בכמה מקומות על המרירות שהאדם מרגיש מהחטא. אני חושבת שהנקודה העיקרית שהוא כותב היא שעצם הרגשת המרירות כבר מעידה על כך שהחטא לא שייך אלינו, והיא חלק מהתשובה.
אני מעתיקה פה פסקה אחת, אבל יש עוד המון, שכל אחת מפתחת את זה מכיוון נוסף. יש גם הרבה שיעורים שאפשר לשמוע בנושא ולהרחיב יותר-
"הָעֲווֹנוֹת הֵם עֶצֶם הַיָּגוֹן, וּכְשֶׁהַנְשָׁמָה מִטַּהֶרֶת, הִיא מַרְגֶּשֶׁת אֶת הָעַצְמִיּוּת שֶׁל הָעֲווֹנוֹת וְאָז הַיָּגוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה מִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ, וּבוֹעֵר בְּקִרְבָּהּ אֵשׁ הַצַּעַר שֶׁל הַחֲרָטָה וְהַבּוּשָׁה וְהַפַּחַד הָאָיֹם, וּבָזֶה עַצְמוֹ הִיא מִזְדַּכֶּכֶת, וְתוּכַל, אַחַר עֲבֹר הַזַּעַם, לָשׁוּב לְאֵיתָנָהּ, לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת בְּחָסְנָהּ וּבִכְבוֹדָהּ הָעַצְמִי." (אורות התשובה פרק ח', פסקה י"א).


בכיוון אחר, יש אפשר להתייחס לנושא הזה מתוך הסיפור של החכם והתם של רבי נחמן.
(אני כותבת פה מתוך הנחה שאת מכירה את הסיפור, אבל אם לא - אז ממליצה לקרוא את הסיפור ואז לחזור לקרוא פה…).
בספר 'בגן החכמה' של הרב ארוש, שבו הוא מרחיב ומפרש את הסיפור, הוא מתייחס למשפט הסיכום של רבי נחמן לסיפור - 'ואם התפילה אינה כראוי, הוא מנעל בשלושה קצוות, והבן'.
אני מעתיקה קטע שאני חושבת שמעביר את המסר בצורה ברורה (מתוך עמ' 145):
"עיקר כוונת הדברים היא לעניין הרוחניות, ששם מתגבר על האדם היצר הרע הרבה יותר, למצוא פגמים בעבודתו ולהחליש אותו, כמו שרבינו הקדוש רמז בעצמו אחרי שסיים את המעשה הזה, ואמר: ואם התפילה היא מנעל של שלוש קצוות… דהיינו שרימז שכל תכלית המעשה הזה היא ללמד את כל אדם ואדם מסר לעבודת ה' שלו, שזה העיקר, שישמח בעבודתו כמו שהיא, אפילו כשהיא יוצאת כמו המנעול הזה של התם, בעלת שלוש קצוות…
כי בכל העבודה של האדם, עבודת היום, תפילה, לימוד וכו', אם יסתכל על כל מה שעשה, הוא יראה שישנם בלי סוף חסרונות בעבודתו, ושזו למעשה נעל משולשת, ואם כן, עלול הוא ליפול בדעתו ולהיות מאוכזב (...) אבל רבינו מלמד אותנו שאלו חכמות, גאווה וכפירה, ושצריכים ללמוד מהתם שכל כך יגע וטרח, ובסוף יצא לו מנעל משולש, והוא שמח והתענג מאוד מהמנעל (...)
כך כל אחד צריך שישמח גם הוא בעבודתו, ויחיה באמונה שמה שכבר עבר, ומה שכבר עשה, זה הכי טוב. (...) רק אחרי ששמח בשלמות מהמנעל המשולש שלו, רק אז יוכל לעשות חשבון נפש מה צריך לתקן ולשפר בעתיד. אבל אם לפני שישמח בחלקו, יתחיל לחשוב מה לא בסדר בעבודתו, ומה שצריך לשפר, ויגש כך לעשות חשבון נפש ותשובה וכד', בלי שמחה, הוא יפול לעצבות ולמרה שחורה, וזה רק ירחיק אותו מהשם. (...)
זה הכלל: על מה שעבר מסתכלים רק באמונה! הבחירה היא רק מכאן ולהבא! והאדם צריך לעשות חשבון נכון: ככה היה? ככה השם רצה! אם ה' היה רוצה שיהיה אחרת, היה אחרת. כי על העבר מותר להסתכל באמונה בלבד (...) ובבחירה משתמשים להבא - לעשות תשובה על מה שנכשל בעבר ולבקש מהשם שיקרב אותו ויזכה לתקן מה שצריך לתקן"

אני חושבת שהיסוד להבנת הדברים פה, זה שבאנו לעולם בשביל לעבוד על עצמנו ולתקן את עצמנו. והקב"ה רוצה שנתמודד עם מחסומים ועם יצר הרע ועם כל מיני דברים שמרחיקים אותנו ממנו. זה עיקר העבודה שלנו פה.
אז כשאנחנו נכשלים, אם אנחנו מדברים מזה, ולא מבינים איך הגענו לחטא הזה, יש פה אפילו רמה מסויימת של גאווה נסתרת, כאילו אנחנו חושבים שעוד לפני שעבדנו על עצמנו אנחנו כל כך צדיקים שלא היינו אמורים לחטוא.
ורבי נחמן מלמד אותנו פה שעיקר העניין זה העבודה שלנו. וגם כשאנחנו נכשלים, עצם הניסיון שלנו והרצון שלנו להתקרב לה', זה צריך לשמח אותנו גם אם התוצאה לא היתה כמו שרצינו. וזה חלק מרצון ה' - שלא תמיד מצליח, ונתמודד גם עם הכישלונות שלנו, ונצמח דווקא מתוכם.


ועוד כיוון נוסף שמתחבר גם לקודמים.
שמעתי פעם שיעור של הרב ראובן ששון, על הווידוי (אם מעניין אותך לשמוע את המקור, אני יכולה לחפש קישור).
הוא דיבר שם על כך שלמרות שכביכול נראה שהוידוי הוא מצער וגורם לנו להרגיש רע על החטאים שעשינו, בעצם כשאנחנו מתוודים על החטאים, אנחנו מנתקים אותם מאיתנו - אנחנו מכריזים שהם לא באמת חלק מהרצון האמיתי שלנו, שאנחנו מצטערים על החטאים כי באמת היינו רוצים לפעול אחרת. ובעצם זה שאנחנו מבטאים את הרצון האמיתי, ואת הצער על החטא, זה מנתק אותנו מהחטא ומנקה אותנו ממנו.
אני חושבת שזה מתחבר לנקודה הראשונה שכתבתי, כי זה מבטא את זה שהצער על החטא כבר מראה שבעצם בפנים אנחנו מחוברים לטוב, והחטא נוגד את הרצון הפנימי והאמיתי שלנו.
וזה מתחבר גם לכיוון השני שהבאתי - שהחזרה בתשובה לא צריכה להיות מתוך כאב וצער, אלא מתוך שמחה. קודם כל אנחנו צריכים לשמוח בעצם העבודה שלנו, גם אם חלק לא היה הכי טוב ועל פי רצון ה'. וכשמתייחסים למה שלא היה טוב ומתוודים על זה, אז גם הווידוי הוא משמח, כי הוא מנקה אותנו מהחטא, ומראה שהוא לא באמת שייך אלינו.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את הדברים בצורה טובה. וסליחה שיצא כזה ארוך...

תודה רבה. עזרת לי ממש...
התחברתי מאוד לרעיון של על מה שעבר מסתכלים רק באמונה.

זה סוגיא עמוקה וארוכה,

אבל "האשמה עצמית" זה הדבר הכי מסוכן בעבודת ה'.

אדם צריך להתמקד בחיובי, במה שהוא כן הצליח,

ולשמוח בזה, ולהודות לה' על זה כל הזמן,

ורק כך, מתוך שמחה ועידוד עצמי, הוא יצליח להמשיך ולהתעלות.

כל חשיבה שלילית של אדם, על עצמו או של אחרים,

פועלת את ההיפך מהרצוי.

ההסתכלות על השלילי ובעיקר נקיפות המצפון זה הנשק הכי יעיל של היצר הרע

נגד אלו שבאמת רוצים להתקדם בעבודת ה', שאותם הוא לא מצליח בקלות לבלבל עם

התאוות והבלבולים של העולם הזה, כי הם ממוקדי מטרה ויודעים מה שהם רוצים,

לכן הוא מעסיק אותם בהאשמה עצמית, וכך גורם להם להרגיש עצובים ומדוכאים בעבודת ה',

ואז ממילא הנפילה לכל הדברים הלא טובים - קצרה ומהירה, משמחת ומשחררת רחמנא ליצלן.

כמו שכתבתי יש בזה הרבה להעמיק ולהרחיב, אבל זה רק על קצה המזלג.

 

בהצלחה רבה

בנוסף למה שכתבו כאן

מה שלמדתי עם הזמן זה שנקיפות מצפון אמורות לבוא רק מתוך גאווה טובה  (כמו שרואים באורחות צדיקים בשער הגאווה)

שקודם כל אנחנו באמת חושבים על עצמנו שהביצועים שלנו כרגע לא ראויים ליכולת שלנו

וממילא נרגיש לא נעים להיות ברמה שקיימת כרגע.

 

אם הקול בראש אומר לנו "עזוב, בוא נשלים עם מי שאני"  כנראה משהו חסר במהלך.

 

 

ממליץ על ספר שממש עשה לי סדר בראש בעניין הזה - "גן החכמה" של הרב ארוש על מעשה החכם והתם

אחרי שקראתי אותו הכל הסתדר לי בראש

 

 

צריך לחשוב "מה אני מסוגל לעשות ועדיין לא עשיתי" ולהאמין שאפשר להגיע מאד רחוק - "כל אדם יכול להיות כמשה רבינו"

 

את העבר צריך לזכור רק כדי ללמוד מה הטעויות שאנחנו עלולים לעשות

עזרתם ממש

איפה להשתיק את הקול הזה של נקיפות המצפון ואיפה לתת לו מקום .

למשל אם עזרת למישהי ולא הרגשת שעזרת לה כמו שצריך .. למרות שיכולת לעזור לה בצורה משמעותית הרבה יותר( בלי יותר מידי מאמץ ממך כלומר זה לא בא על חשבונך ..)
אז כן יש מקום לנקיפות מצפון .

לעומת זאת אם יש לך נושא שהוא רגיש אצלך וזה עולה לך בהמון מאמץ שם אפשר להיות הרבה יותר עדינה עם עצמך .
למשל רצית להקפיד על תפילה מסויימת
גם אם אמרת חלק .. לעודד את עצמך
להיות עדינה עם עצמך במקומות שהם יותר עדינים לך

ולהיות עם חוש ביקורת על מה שנראה שאינו כפי שצריך להיות, 

 

אבל בשום אופן זה לא קשור ל"לכעוס על עצמך" בקביעות.. אלא לנתב את זה לצד החיובי, הרצון להוסיף טוב.

 

צריך זמנים קצובים לצורך הבקרה - מה טוב ומה צריך שיפור - ובשאר הזמן להתקדם בשמחה.

 

וגם - הברירה אינה בין להיות מושלם כעת ועכשיו, או לא לעשות כלום...  צריך סבלנות לתהליך. כמו אדם שעולה על הכביש לכיוון מסוים: יודע שהוא על הדרך הנכונה, נוסע במהירות המותרת - ויגיע.

 

וגם חשוב לראות את הנקודות הטובות שיש בך. לא רק "נקיפות מצפון" (שזו תכונה טובה במינון הנכון. מראה על רגישות ואכיפתיות), אלא גם שמחה בכל דבר טוב שכבר יש. ולהודות על זה לה'.

 

 

 

ואולי כדאי בהקשר לזה, להביא דברים שכתב הרב קוק זצ"ל באורות-התשובה פרק ה:

 

"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת"

 

מצד אחד לפתח חוש מוסר שיכוון אותנו בדרך ויאותת לנו כשאנחנו לא בסדר ויעזור לנו לחזור למסלול.
מצד שני צריך לדעת לא "להיפגע" מהצער על מה שהיה (ואולי אפילו צריך לשמוח שזה כואב לנו ואנחנו לא מנותקים). אבל חשוב לדעת שלא משנה מה עשינו אנחנו עכשיו יכולים לחזור בתשובה ולהתקדם, וכשזאת המגמה שלנו - ההתקדמות אז המצפון ממילא רק מכוון אותנו ומקדם אותנו ולא מחליש.

בס"ד
מדובר על כך בעיקר אצל האדמו"ר מפיסאצנה והנועם אלימלך, אבל יש משהו מאד משמעותי בכך שמרחיבים את המחשבה והכוונה ליכולת להתלהב, שלחתי אתמול בלילה שירשור בו התחלתי לעשות סוג של דמיון והרחבתו ביחס לתחילת שמונה עשרה(יכול להסתכל כדוגמא), כשאתה רואה בעיני הדמיון את הבורא, את גודל הנס שהיו אז יותר קל להתלהב להתכוון ולהתרכז כי אתה רואה את הממשות. בלימוד זה לראות את המידות שמאוחרי המצוות לראות כיצד התורה מכוונת את חיינו.
לפחות אצלי זה ככה

והוא נענה "תקבל עול וההרגשה תבוא מאליה"

מתחבר...
אם כי לא יודע כמה מתאימה לדור

מי שיחליט שזה לא מתאים לו, כנראה זה לא יעזור לו.

בעצם כבר בשלב ה"לקבל עול" יש לו בעיה - אם הוא נמנע מפתרון שלדעתו לא מועיל לדור שלו

1. הרבה בעזרת דברים טכניים. כמו שאין שמחה- אלא בבשר ויין,

שחרית אחרי טבילה במקווה היא לא אותו הדבר בלי. נכון גם לגבי גרטל. או לבוש שני. ליישר את הבגדים לפני שמונה עשרה. או כל דבר אחר. (לא הכל אני נוהג, אבל מכיר בחשיבות של זה, ומכניס את זה לכלים אחרים)

לקיים מצוות לאחר אמירת 'לשם ייחוד', מכוונת את הלב ומזכירה שהמגמה יותר גדולה מהמעשה הטכני.

לימוד בענייני תפילה לפני התפילה.

2. כשיש כל יום לימוד במשהו מעבודת ה', זה פותח את הלב גם לענייני הפשט. כל אחד איפה שהוא מצא את זה. אני מוצא את זה בעיקר בצדקת הצדיק. שכל הספר הוא עקרונות בעבודת ה'. והרוב מבוסס על גמרות ממש. זה נותן כלים בהמשך גם ללימוד גמרא שונה.

3. ומהצד השני, לקחת נקודה בסוגיה ולפתח אותה. זה נותן חשיבות יתירה, ומשפיע על הלב.

מסופר על ר' צדוק הכהן, שהגיע מרקע מתנגד והיה גאון ובקיא ביותר בתורה כולה מגיל ממש קטן (אנקדוטה- מומלץ לעיין בליקוטי מאמרים בדרשת בר המצווה שלו)- שכשהלך לחפש היתר מאה רבנים, זכה לפגוש המון מגדולי הדור- מתנגדים וחסידים. בין היתר הגיע למי השילוח מאיז'ביצא. ר' צדוק הקשיב לשיעור שלו, ובסוף השיעור, פנה אל מי השילוח והשיג על איזו נקודה בדבריו. לא זוכר אם מי השילוח קיבל את דבריו או לא, אבל בסוף הוא שאל את ר' צדוק: "אולי הדין כך. אבל מה זה אומר לך לעבודה?".

ומאז ר' צדוק הבין שיש לו הרבה ידע, אבל יש לו עוד המון ללמוד- לעומק. הוא נשאר באיז'ביצא, התחיל להצניע יותר את הידע שלו (אומרים שקודם הוא היה ממש פלפלן), והתחיל לכתוב את צדקת הצדיק.

 

תודה על השאלה הזאת!

ונשמח לשמוע גם ממך עצות. אני בטוח שיש לך כאלה..

 

 

יותר כנה ביחס לתוכן
כוונה יותר טהורה ביחס למטרת הלימוד
יותר חיבור למקור ממנו לומדים
יותר לשקוע בתוך הלימוד

שדבקות זה דבר מדבק, אז להיות בחברה שמתלהבת מעבודת השם מאד מועיל.

הוא גם מחזק בללמוד מרב שמתחברים אליו, נושא שהוא אוהב וכדומה.

לדעתי, מעבר לזה חשוב גם לעבוד על השמחה באופן כללי- מודעות רגשית, לחדד מה רוצה מעצמי בחיים ובעבודה, תפתור בעיות בחיים וכדומה.

חושבים על דברים שאתה רוצה להודות עליהם /לבקש
ואז הלב נמצא במצב פתוח

א. אם יש לך "מוחין" ואתה במצב נפשי שמאפשר לך להתבונן אז להתבונן בגודל של התורה והקב"ה החשיבות והמעלה של הלימוד.
ב. אם אתה במצב שיש לך פחות כוח להתבונן אז כמו שאמר החינוך והרמח"ל אחריו במידת בזריזות, 'אחר המעשים נמשכים הלבבות, להתחיל לקרוא בקול ולהתנדנד ומתוך זה להגיע להתלהבות.

תשנני לעצמך את זה כל הזמן. שאת מספיק נוכחת ומספיק פועלת ומספיק חשובה גם כשלא רואים אותך.
ככה נראה לי, מניסיון אישי
בהצלחה!
מחכה לשמוע תובנות ושהצלחת

אבל בעיקרון אני לא בן אדם כזה שצריך שיראו מה שהוא עושה

בכיף אני מנקה תכיתה מרימה כיסאות אפחד לא יודעת מיזה ..וגם שאני מתפללת אז אף פעם לא בכיתה ומנגנת לא ליד אנשים 

אבל יש לי מין צורך כזה שהצוות שלה האולפנה יראה אותי בעבודת ה' שלי כאילו שיראו שאני באמת ולא בכאילו..לצערי קיצור זה ספציפי איתם רק עכשיו שכתבתי פה הבנתי את זה..

יכול להיות שהדרך "לפתור" את זה היא "לעשות מדיטציה" או מין חשבון נפש כזה, להתפלפל עם עצמך. לנסות להגיע ולגעת בנקודה הפנים פנימית שגורמת לך לחשוב ככה. תחקרי עם עצמך את השאלה "למה?".

וד"א, מסכת אבות היא תרופה טובה להגיע לענווה, אבל צריך ללמוד אותה ב"עיון", ללמוד כמה פירושים ולהשוות, לדקדק ולהבין כה שיותר את השיטות השונות. הרב חרל"פ כותב שההתעמקות הזו פועלת מאוד על הנפש.

וואלה האמת שממש עשית חושבים עם עצמי על הנושא והגעתי למסכנות טובות ממש 

וגם על הדבר האחרון שכתבת ממש צודק ב"ה התחלתי לעשות לימוד בנושא וזה פשוט משנה אותך בלי שתה שם לב בכלל

פתאום אתה יותר שם לב לנושא ויותר עובד על עצמך..

תודה על העצה

אפשר לנסות לעלות את זה ברמה העקרונית - מתי גאווה היא נצרכת ומתי לא. מתי היא טובה ומתי היא לא מזיקה.

ברמה האישית - איפה אני ביחס למידה הזאת, מה ה'מדריגה' האישית שלי ואיך אני עולה למדריגה הבאה.

כל אחד במדרגה שלו צריך לעבוד על זה שם ולפעמים לנסות להאחז במדריגה גבוה יותר זה מסוכן וזה יכול לדרדר. מצד שני לעבוד לפי מדרגה נמוכה יותר אז הוא נופל ממדרגתו לכן זה מאוד רגיש.

זה מצריך שיקול דעת צלול.. 

 

לא רוצה להוריד אלא רק להעלות אז מקווה שזה מחזק

איך באמת יודעים מתי גאווה נצרכת ומתי ולא..?
ואיך יודעים איפה אני ביחס למידה הזאת..?
זה מבלבל חשבתי על זה הרבה אני יכולה להרגיש שאני מדברת לא מגאווה אבל זה יכול להישמע גאווה...
קיצור מורכב העיניין

המידה לכשעצמה וההנהגה החיצונית, דרך גאווה.
אדם יכול להתנהג בענווה (כלפי חוץ) ועדיין להיות גאוותן מבפנים. זה לא מוריד בכלל את הטוב שלו שהוא מתנהג בענווה, אבל זה לא שלם. ואדם יכול להיות עניו לגמרי מבפנים ובחוץ להתנהג בגאווה.
אם את שואלת אותי אז הפנים יותר חשוב, אבל זה רק לענין סדר הקדימות ולא לענין מה צריך לשאוף ולעשות. צריך את כל החלקים של הענוה.
אבל הבלבול הזה נובע משני המישורים של הגאווה/ הענווה: הענווה כמצווה והענווה כמידה. מה שהסברתי פה עכשיו.

שנקראים ליקוטי אמרים/ מאמרים. יש שם כמה מאמרים על ענווה, תמצאי יותר ממה שכתבתי

לדוגמא - אורחות צדיקים שער הגאוה – ויקיטקסט

 

באמת דורש מחשבה והתבוננות עצמית - להרגיש מה זה עושה ומה ההשלכות של זה כל פעם שאני מרגיש.

חחח  סתם  לא שמעי זה יפה שת גרה במקום שלא מיתביישים לספר על עבודת ה בסביבה שלי זה לא מקובל  .

ופשוט תנסי כאילו להפוך את זה למשהו אישי כמו שלא ההית מספרת שחנש שלך עם אבא שלך לחברה ככה גם עבודת ה תנסי להגיד לך את זה אפילו בקול טיפה מורם זה אמור לעבוד

זה לא המקום שאני גרה זה האולפנה..ובאולפנה בהחלט לא מתביישים לפחות אני..

חכם ביותר אני ינסה בעזרתו תודה רבה!!

 

שנהיה יראי שמיים בסתר כבגלוי...

כי בתכלס? דבר שהוא יותר צנוע ופנימי ופחות מוחצן הוא יותר אמיתי ומעיד על חיבור יותר עמוק. ואם אדם דואג כל הזמן להראות ולהראות, ומרגיש בזה צורך, והמצווה שהוא עושה בחדרי חדרים לא מספקת אותו - זה מעיד על חוסר מסויים בחיבור שלו למצווה ולהבנת המשמעות שלה.. 

פשוט תתפללי על זה.. תבקשי מה' שיתן לך יראת שמיים טהורה וחיבור למצוות, ולא תרגישי שום צורך להחצין את זה.

 

(לא סגורה אם זה קשור אבל האמת שפעם היה לי מצב הפוך.. שמרוב הפחד שלי מ"החצנה" של עשיית מצוות ודברים טובים הייתי נמנעת מלעשות אותם מול אנשים וככה הייתי פחות מתקדמת בעבודת ה'... מן פחד מסויים שיחשבו שאני עושה כדי שיראו, כדי שזה לא יהיה ח"ו גאווה...

קיצור צריך להבדיל, לא כל החצנה היא שלילית... להיפך, יש עניין של קידוש ה', השאלה מאיזה מקום זה מגיע בנפש. שההחצנה לא תהיה לשם ההחצנה אלא לשם שמיים)

וואי נכון.צודקת.קודם כל לפני הכל צריך תפילה..

 

(וואלה זה ממש קשור הינה תראי מה כתבתי כאן וואי תודה אתה ממש צודק אני יעבוד על זה בעזרתו - עבודת ה'

גם לי זה היה ככה נורא הסתרתי כזה והנמכתי תאש שלי והייתי ילדה כזאת של עזות דקדושה הכל עושים לכבוד ה' ולא מתבישים בזה ומסתירים.. אבל הנמכתי  כי הרגשתי כמו שאמרת פחד שיחשבו שאני עושה והכל מוחצן בשביל שיראו ..ונכון זה חוסם בלהתקדם כי סתם נגיד עם הייתי חושבת על זה לפני ששאלתי תרב שאלה לא הייתי שואלת..

רק אחרי ששאלתי פחדתי שהוא יחשוב ששאלתי אותו בשביל שהוא יראה שהראש שלי במקום טוב ואני עובדת על עצמי..סתם כי היה לי קצת שם רע שנה שעברה..

אבל בתאכלס שקראתי משרשמת נפל לי האסימון שדבר ראשון שתה עושה משהו מכוונה מסוימת מרגישים אתזה מרגישים שזה לא לשם הגאווה שזה תמים מהלב נקי..

וגם יש עניין של עזות דקדושה לא לפחד.לברך בקול ובכוונה זה לא גאווה מהצד הרע.זה להתגאות בה' וזה מצווה..מה שכתבת קידוש ה'..מקווה שהגבתי קשור..)

 

 

הרמב"ם אומר שכחלק מתהליך ההתבגרות האדם עושה את רצון ה' למען מטרות משניות. ממתקים, כסף, כבוד ובסוף לשמה. זה חלק מהתהליך. לא צריך להתייסר יותר מידי, לדעת שאנחנו במדרגה הזו (וזו מדרגה) בדרך והמודעות העצמית חשובה. לאט לאט כשלומדים יותר ומעמיקים בידיעת הנפש שלנו רוכשים ענווה אמיתית יותר והדברים נעשים יותר ויותר לשם פעולם.

 

[לא הצלחתי להתאפק ולומר - אשרייך. רק אל תכעסי עלי;)]

אני חושב שזה יעיל כי במקום לנסות חזיתית להתמודד מול הרגשות והרצונות הטבעיים שלי,

לקחתי את זה למקום אחר לגמרי.

 

אני אתאר פשוט את הרעיון-

נגיד שאני מברך בקול ובסבלנות ומודע לזה שמישהו לידי רואה אותי, ומתחילות מחשבות על זה שהוא רואה אותי ומה הוא חושב עלי.

אז במקום לנסות להתנגד או להשתיק ואז זה גם מפריע לי להתרכז, חשבתי לעצמי- נגיד שזה נראה באמת שאני מברך בכוונה, ושבאמת זה מאד מרשים, - אני לא מרכז הסיפור כאן. אם מישהו שר ממש ממש יפה ואת מתפעלת מזה- אז מי יקבל את תשומת הלב- את או הוא?

אז אותו הדבר פה- להפנים שבעצם כל תשומת הלב בזה שאני מברך בכוונה היא בכלל לא אמורה להיות מכוונת כלפי אלא כלפי הקב"ה- בעצם עבודת ה' שלי היא שבח לה', ושמה את ה' במרכז המודעות- ולא אותך וזה בעצם גם מה שמי רואה אותך אמור לחשוב.

מוסיפה שכשזה קורה לי גם מוסיפה לעצמי שאפילו יותר מזה- כל המי ומי שמסביב זה אלוקות כי "אין עוד מלבדו" ו"מלוא כל הארץ כבודו"
כשה' במרכז, גם אין אני וגם האני וגם האחרים נכללים ב"אין עוד מלבדו" זה אומר שאלו שמסתכלים עלייך מסביב הם גם חלק מהאלוקות, הם התגלות של ה' בעולם(יש עניין של צניעות,בשביל עצמנו,שנהיה פנימיים ולא נעשה הכל חיצוני, שנהיה מחוברים לדברים באמת. אבל אם יש מסבבנו אנשיםאו שראו,לא צריך לחיות בחרדות ולהסתתר כי כמו שכתבתי.מי זה? זה ה' בעצם בהצתמצמות שיצרה נבראים.. ואז הם רואים אותי? אז ה' רואה אותי.ואותו אני עובדת, כשמחזקים את הקשר ,האמונה והעמידה התמידית מול ה' אוטמטית כל המתח השלילי מול הסביבה יורד)

לא להתרשם מזה.

כלומר, לברוח ולקבור את עצמך בשקט ובשלווה - לא תמיד זה רצון ה'. לפעמים ה' רוצה שנשמש דוגמא, או שילמדו מאיתנו.
כמה פעמים קורה שאנחנו רואים מישהו עושה משהו בעבודת ה' ומתרשמים באופן כל כך עמוק שזה משנה לנו את החיים?

אז נכון שכשאנחנו מספרים יש את העניין שמאבדים את השכר, אבל גם שם יש דקויות. הרי חז"ל בעצמם סיפרו דברים מופלגים, ויש על זה גם דיבורים של רבי נחמן להסביר את העניין. וכי חכמים החליטו לעבור על דבריהם? או להשליך את המצווה לפח חס ושלום?!

יש גם התנשאות (לא גאווה) של קדושה. פסוק מפורש ומפורסם, ויגבה לבו בדרכי ה'.

זה מתכתב עם שרשור אחר שפתחו פה, העניין הוא לא למשוך אלינו את הכבוד, ומאידך כשמקבלים אותו, על כרחנו, לא לתת לזה לגרום לנו להנאה עצמית. כי הכבוד הלא לאלוקים הוא (כדברי אגרת הרמב"ן).

כן, צריך לשים לב שאנחנו לא סתם מחפשים ליטוף לאגו או לגאווה. לפעמים זה סתם חוסר יישוב הדעת, וחבל.
אבל גם קורה שיש לנו חולשה בעבודת ה', ואנחנו רוצים חיזוק. במקרים כאלה, יתכן שעדיף למצוא דרך אחרת מלספר על שבחים שלנו, שהרי כשזה לשם שמים זה מותר, וזאת עבודה שחז"ל וצדיקים עצומים הלכו בה.
אבל אם זה כבר קרה? כמו כל פקשוש בעבודת השם, ממשיכים הלאה ומתפללים לה' שיכוון אותנו טוב יותר.

זו מדרגה גבוהה שחשוב לשאוף אליה אבל לא בלחץ. יש המון עבודה עד שמגיעים אליה והיא מאד חשובה וטובה למרות הפניות הזרות וכדומה.

הרב שטיינמן שאל גבאי צדקה כמה אחוז הוא לוקח לעצמו. הוא ענה מה שענה, והרב ענה לו "חבל שלא לקחת יותר אחוזים, ככה היית אוסף יותר צדקה"

אני מקווה שהנמשל מובן

 

אגב זה נקרא "קליפה" ששומר על ה"פרי" שבתוך הקליפה

ויודעת לענות רק על 2 -
אני חושבת שפורים מוצלח הוא פורים שבתוך כל הבלאגן
הצלחתי לתפוס קצת מהיום הגדול הזה לתפילה טובה.

שלא נפסיד את היום הגדול הזה..

1. הלימוד בענייני פורים סוחף אחריו גם את הנפש, וממילא יוצא מזה הרבה ברכה ועבודת הלב.

כשלומדים את הדברים שפועלים עליך, אז זה לא נשאר רק במסגרת של הספר- אלא פורץ ומשפיע על ההסתכלות והעבודה בימים האלה ובמשך השנה. כמובן שגם התכוננות טכנית מוסיפה להשפעה על הלב.

 

2. מבחינתי פורים מוצלח זה פורים שהרגשתי באמת שמחה, ושהרגשתי שהיום הזה עוצמתי מספיק כדי להאיר לי על כל השנה. (כמובן זה חוץ מהמצוות התלויות ביום)

1. טכנית - שיש לך את כל מה שאתה צריך, מה שיגרום לך להרגיש בנוח לקראת החג ולהרגיש שמח (להכין/לקנות אוכל שאתה אוהב, מקום נעים שיהיה לך טוב בו)

חברתית - למי כדי להביא משלוח מנות, איזה חבר מרגיש בודד לשמח אותו (במשלוח מנות או בהזמנה למסיבת פורים בישיבה או משהו אחר). 

עצמית - מה יצא ממני אהיה פחות רציני? מה בוער בתוכי ואולי אני לא נותן לו מספיק מקום?

 

2. דיבור שיוצא מהלב ונכנס אל הלב. חוויה חברתית טובה. שמחה במצוות החג ומימוש מטרתם על הצד הטוב ביותר (בפורים המטרה ברורה לכל מצווה). 

 

ממליץ מאוד ללמוד את משמעות פורים ע"פ פנימיות התורה, באופן אישי אני שומע את הרב יובל אשרוב

בס"ד
כל אדם לפי ממקומו ורמתו
יש מי שמה שחשוב בפורים עבורו יהיה הסעדוה המשפחתיות המשלוחי מנות והחשיבה על האחר בחינת האחדות של "לך כנוס את כל היהודים"

יש מי שיתמקד בתחפושות בחיפוש ובגילוי העצמי של הסתר (חייב אינש לבסומי, נכנס יין יצא סוד)
יש בזה גם את העניין טיפה של פורים וכיפורים הדור קיבלוה קבלת תורה מחדש קבלת עצמי עמוק יותר שמחה וקדושה של אני טהור יותר פשוט יותר ופנימי יותר(זה לרוב המיקוד במסיבות הפורים הישיבתית לדעתי)

יש את המיקוד בלימוד יש כאלה שלומדים כל הלילה בפורים, ומתחברים לעומק ההדור קבלה ליכולת לקבל תורה ללמוד להבנה של סיום התקופה בין הנבואה לסנהדרין שמרדכי בראשו ואסתר שה' נמצא איתנו בחיים ואפשר לגלות דרך הלימוד את הקשר עם ה'.

לכל אחד מהנקודות יש את ההכנות שלו, ותמיד בלימוד ההלכות ניתן להעמיק בכל אחד מהתחומים אך בסוף באמת זה גם בתפילה שנזכה לקבל במה שאנחנו צריכים ולהרגיש מהקדושה של היום , וכן בכל חג אחרי כל ההעמקה זה תלוי הרבה בתפילה..
המון בהצלחה

בשבילי (משתדלת) זאת הזדמנות לשבור חומות והגנות שאני שמה לעצמי. לקבל את המציאות איך שהיא, בשמחה ובאהבה. לחזק את התפיסה שדברים הם הרבה מעבר למה רואה. באנשים, במציאות, בהשגחת ה'.

 

תודה על השאלה הזאת. בא בטוב..

באווירת 30 יום לפני החג 

יאללה כיף כיף!!

הלימוד על המועדים מביא להבנה מסוימת שאיתה ניגשים לאותו מועד (או לאותה מצוה), והמעשים הנוגעים לאותו מועד מתחברים לאותה נקודה.

 

ולכן לשאלה מה תבחר ללמוד כהכנה יש השלכה משמעותית על התשובה

לא כל עובדי ה' נמצאים בכותלי בית המדרש.
פורום בית המדרש נשמע שמיועד לסוגיות ודיונים שקשורים לבית המדרש- עולם התורה.
פורום עבודת ה' מיועד לכל הנוגע לשיתופים, שאלות, פריקות, תהיות וכו' בעבודת ה'.
לאפשר יצירת מקום שיעודד התעלות והתחזקות בעבודה.
אבל ייתכן ויהיו שרשורים שיתאימו לשני הפורומים...מובן מאוד.

אינני מנהל.

רק לתחושתי השאלה אינה ספציפית לכאן אלא נכונה בכלל.

 

כביכול מחשבה כזו שעבודת ה' הינה בבית המדרש. ודווקא שם לענ"ד היא נמצאת הכי פחות. עבודת ה' אינה ללמוד גמרא בהכרח אלא להידבק במידות טובות למשל. וזה, לשם הדוגמא, נמצא מחוץ לכתלים הקדושים הרבה יותר.

 

נ.ב. אשרי הפותחים.

זה פשוט לא נכון, ומנוגד לכל המהות של לימוד תורה..

אם הלימוד מנותק מהרצון לעשות רצונו ית', אין בלימוד יותר מדי תועלת..

בית המדרש הוא התיאוריה, האקדמיה ליהדות אם תרצה. התיאוריה קריטית, אין בכך ספק. אך עבודת היצר הגדולה יותר, עבודת המידות הגדולה יותר, עבודת העולם הגדולה יותר נמצאת פחות באקדמיה.

הלימוד כלל אינו מנותק מרצון ה' יתברך. זו הסיבה שאיננו לומדים רק בבית המדרש אלא בשכבך ובקומך. לו מקום הלימוד היה אך שם אכן היה מנותק מעט לטעמי. אך לעניין, רצון ה' להבנתי אינו כולל רק לימוד, הפך הדבר הוא הנכון בעיניי.

וראוי להרחיב אך מרגיש לי ניצלו"ש וזוהי דעתי האישית בלבד. אז אעצור כאן לעכשיו אא"כ הפותח ירצה אחרת. הרי לעניין תגובתי לפותח נשמע שהיתה הסכמה.

בס"ד

אוסיף נקודה קטנה של קשר למשכן ולשבת קודש למי שרוצה.

 

ברצף הפרשות האלה יש משהו מעניין

בהתחלה מדובר על המשכן בתרומה תצווה

אחר כך  בכי תשא  אחרי שמסיימים על המשכן מוזכרת השבת.{פסוק י"ג}

לאחר מכן מוזכר חטא העגל

אחר כך פרשת ויקהל שוב מוזכרת שבת

ואז פקודי שוב המשכן

 

כלומר:

משכן

שבת

חטא העגל

שבת 

משכן

 

והדבר מלמד על קשר גדול בין המשכן לשבת קודש, אני שמעתי בהקשר הזה שניתן לומר ששבת היא המשכן שבזמן מלאכות שבת נלמדו ממלאכות המשכן והשבת הוא יום המנוחה כמו שהמשכן הוא מקום המנוחה לה', וכן שהשבת היא אות למעשה בראשית "ולא נתנו לגוי הארצות" אלא השאיר לעם ישראל רק את היום המיוחד הזה {שאגב רואים שהגווים רוצים לקבל מזה {הנוצרים לקחו את ראשון שלידו והמוסלמים לקחו את יום שישי שלידו מהצד השני אבל לא בשבת..}

 

 

למי שרוצה להרחיב עוד טיפה על הרעיון:

 

פרשת ויקהל פקודי השל"ה הקדוש כותב: "פרשת ויקהל פקודי זה שמו אשר יקראו לו 'שבת ומשכן' "

 

 

וכך מציין דבר זה הקדושות לוי(רבי לוי יצחק מברדיצ'ב} מתוך הפסוקים:
"ומה שנאמר גבי שבת "צוה ה' לעשות", וגבי משכן כתיב אשר "צוה ה' לאמר." וכן הקשה בעל הטורים. נראה, כי אף על פי שבמשכן שהיו עוסקים במצות מעשיות, דהיינו במלאכת המשכן אף על פי כן תקנו עולם הדיבור וזהו אשר צוה ה' לאמר.
ובשבת שאין עושין מלאכה רק מצות בדיבור כגון תורה ותפילה, כי עיקר תורה ותפלה בשבת אף על פי כן מתקנין עולם המעשה. וזהו אשר צוה ה' לעשות, כלומר תיקון עולם העשיה:"

רק שהפסוק אומר
" נר ה' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן"



אהבתי מאד את המהלך כולו
יישר כח
עלה והצלח!