פורום נשואים טריים (עמוד 24)

מתחילים אנו מבראשית.

חשוב לזכור שכמו שבספר בראשית מתוארת בריאת העולם, בריאת האדם, הזוגיות הראשונה –

יש שם, בלימוד הזה של הבראשית הרבה מאוד אוצרות.

לפני שיש סדר – יש תוהו ובוהו.

לפני שיש לידה – יש משבר.

אבל אם נסתכל על המשבר בעיניים אמיתיות, נראה שבעצם הוא יכול להיות אפילו חיובי מאוד!

כי המשבר גורם לנו בעצם לעבור מנקודה לנקודה.

הוא מזיז משהו.

מה שהיה עד עכשיו כבר לא נכון. כבר לא מספיק. משהו שם בתוכנו מתחיל לזוז, לבעבע, לרצות אחרת, לרצות יותר.

גם אם יש כעס גדול - הכעס הזה שורש חיובי לו – כעס שאני לא רוצה את המציאות הנוכחית כי היא כבר לא טובה לי – אני רוצה מציאות אחרת, טובה יותר!

ורק מאותו המשבר, מאותה התנועה – נוכל לזוז באמת.

אז נכון זה קשה. מאוד מאוד מאוד.

זה שורף. מאוד מאוד מאוד.

זה משבר.

זה שבר.

ואנחנו הרבה פעמים נשברים בתוכו.

ומרגישים שאנחנו שבורים, שהזוגיות שבורה, שההורות שבורה, שהעולם כולו שבור.

אבל דווקא מתוך התוהו ובבוהו הזה –

נוכל להתחיל *ולסדר מחדש*

לסדר את החיים שלנו טוב יותר

נכון יותר

גדול יותר

נוכל לצמוח.

לצמוח אישית

לצמוח זוגית

לצמוח משפחתית.

נוכל להביא גם ללידה.

כמו אישה שיולדת ונמצאית במשבר של לידה – וכך תינוק חדש, חיים חדשים, באים לעולם.

גם אנו בכוחנו "ללדת" את הזוגיות שלנו. למקום גדול יותר. חי יותר.

להימצא במקום שיכול להכיל עוד ועוד רבדים.

להיות במקום שיש גם יכולת להביע את הפנימיות שלנו אחד בפני השנייה, בלב שיכול לשתף לא רק בטוב אלא גם בכאבים, בקשיים, בכעסים, בפחדים.

וכאשר אנו מצליחים להתייחס לכמה וכמה רבדים בו זמנית, אנחנו כבר לא חיים רק ב"שחור ולבן", אנחנו גדלים, העולם הפנימי שלנו מתרחב. אנחנו מתרחבים.

אנחנו נהיים הגירסא היותר משודרגת ומשופרת של עצמינו.

אנחנו בונים גירסא יותר משופרת ומשודרגת של הזוגיות שלנו.

אנחנו ממש בתהליכי בנייה. צמיחה.

וכמו שיש כאבי גדילה כאשר גדלים בגוף – יש כאבי גדילה שגדלים גם בנפש. וברוח. ובביחד הזוגי שלנו.

אז אם כואב לנו וקשה לנו, בתוך תוך הקושי נזכור – אנחנו עומדים כעת על המשבר. ובמשבר נורא כואב ונורא קשה ונורא חשוך ונורא אבוד ולפעמים אנחנו אפילו נשברים,

אבל אנחנו גם בלידה.

בלידה של משהו חדש וגדול יותר ביננו.

ונזכור –

אחרי התוהו ובבוהו

אפשר לסדר מחדש

אפשר להתחיל

מבראשית

אפשר לגדול

ולהיות יותר טובים

ביחד.

התחתנת לא מזמן

קשר עמוק צומח דווקא אחרי שצולחים יחד משברים.

מימוש עצמי זאת חתיכת דרך לכל החיים.

חסדים עם אחרים, זה לגמרי שלו🤷🏼‍♀️

ולוקח זמן, במיוחד בנישואים דתיים מהירים, להרגיש זוג, יחד וחברים הכי טובים.

נשמע שיושב עליך הרבה והמוח שלך רץ לפיתרונות מהירים.

הייתי הולכת לטיפול אישי לעשות סדר בדברים.

כל צד מגיע עם מטען חינוכי שונה, הרגלים והעדפות שונים מהבית בו גדלנו עד לנישואים, הרגלים והעדפות שקשורים לאופי שלנו, שאיפות שונות, הסתכלות שונה על ייעודינו בחיים, יחס שונה לכסף, לחסכון מול הוצאות, הסתכלות שונה מה חשוב יותר ומה פחות ועל חשבון מה כאשר יש התנגשות בין צרכים ומטרות, ועוד כהנה וכהנה הבדלים.

גם לזכור שיש הבדלים מולדים התנהגותיים ורגשיים ובתהליך החשיבה בין גברים ונשים:

תהליך החשיבה של גברים מכונה מערכתיות, ואילו תהליך החשיבה של נשים מכונה אמפתיות (Empathizing and Systemizing).

באופן כללי, גברים טובים מנשים באופן משמעותי בהתבוננות מערכתית על בעיה, הבנת הכללים המגדירים אותה, סיבה ותוצאה.

מערכתיות היא המוטיבציה לנתח או לבנות מערכת, או לנסות להגדיר את הכללים השולטים במערכת על-מנת לנבא כיצד היא תתנהג. מערכתיות מחייבת הקדשת תשומת-לב רבה לכל פרט, כיוון שכל מרכיב קטן במערכת הוא בעל תפקיד פונקציונלי. ניתוח מערכתי זה מאפשר הבנה של הסיבות מאחורי פעולה מסוימת ועל-ידי כך - הפיכת העולם ליותר צפוי. במקרים קיצוניים, המוח הגברי נוטה למערכתיות וחשיבה מכניסטית בהתייחסו לאחרים כמו היו מערכיות לוגיות או מכונות.

תהליך החשיבה של נשים, לעומת זאת, מתאפיין בהתבוננות אמפטית. אמפתיה מדגישה התבוננות הוליסטית והסתכלות רוחבית על הבעיה. להיות אמפתיים פירושו שימוש בכל רצף הכישורים המעורבים בבניית אינטראקציה בינאישית, המושתתת על יחסים אינטימיים ותקשורת הרגישה לזולת. ביסוד הכישורים הללו עומדת הבחנה במצבו הרגשי של האחר, ותקשור מסר מתאים. למשל, לדעת לא לשאול מה נאכל לצהריים מיד לאחר ששמענו שאביו של הקולגה שלנו נפטר.

יכולת מורכבת זו מצריכה אינטגרציה מסדר גבוה: ראשית, זיהוי תחושות האחר במצב נתון; שנית, פעולה בהתאם, בחירת התגובה המותאמת לסיטואציה. נשים מבחינות טוב יותר ברמזים סמויים באינטראקציה הבינאישית, כגון טון דיבור והבעת פנים. הן גם מבחינות טוב יותר מגברים בדרך-כלל במצבו הרגשי של האחר

אתם נשואים ממש טריים ורק מתחילים את החיים החדשים כזוג, ובאופן טבעי, כל יום מתגלים דברים חדשים ומגלים דברים חדשים על הצד השני.  

השנה הראשונה מוכרת וידועה כשנה שיכולה להיות קשוחה, במובנים מסוימים, בהסתגלות לצד השני, בכל המובנים השונים שרשמתי בתחילה.  בהסתגלות לאופי, להרגלים והעדפות, היחס לכסף - ובין השאר עניין החסד לאנשים.  

לא התחתנת עם עצמך… (למרות שיש מקרים כאלו מידי פעם בתקשורת… נשים שהתחתנו עם עצמן… )

קחי נשימה ארוכה ארוכה …

שחררי…

לא מצפים מבן / בת הזוג להיות שכפול שלנו.

הראשונות, מייד עלה לי לראש לשאול אם התחתנתם בגיל מאוחר יותר

ממליץ לשאול את עצמך מה שרשמה ' אשתו של בעלי' ומשם להתקדם

הצלחה רבה

התחתנת איתו מתוך חברות ואהבה אמיתית ?

סליחה שאני בוטה אבל מהפוסטים שלך נשמע שיש הרבה  דברים בניכם

למשל כתבת על הנושא של מניעת הריון - דיברתם על זה לפני החתונה ? איך הסתדרתם בין הרצונות של שניכם?

@סנדינה אם התחתנת איתו באמת ממקום שלם וידעתם על הכל בניכם מראש, אפשר ללכת לטיפול זוגי 

השאלה למה דווקא זה צף אחרי החתונה אם זה הייה ידוע מראש (בהנחה ש..)

ראיתי שכתבת שהיו אי הבנות בנוגע לסוגיית ההריון

דברים כאלה דנים בהם הרבה לפני חתונה

התחתנת ממקום שלם?

נשמע שכדאי לכם להפגש יחד עם איש מקצוע, ולברר יחד דברים שמשמעותיים לכם.

התופעה המעצבנת הזאת.

פשוט זלזול במי שנמצא מולך.

מראש לא אפנה למישו אם אני רואה שהוא עסוק בנייד.

ואם פניתי אליו(כשהוא היה פנוי) ובאמצע הדברים הוא מתחיל לשוטט בנייד,אני פשוט עוצרת והולכת משם.(כן..כן..גם אם הוא אומר לי:"אני איתך,אני שומע...")

את הפלאפון

נימוסי זה לא

מבחינת ריכוז וכבוד זה לא

האם בפועל נעשה? כן

בבית או בעבודה אם פונים אלי תוך כדי הודעות וכו , או מניח הפלאפון , או מודיע לחכות שאסיים בריכוז ענייניי ואז אתרכז בעניינם

ומצער, שלא תמיד מצליח שלא להגיב למכשיר תוך כדי שיחה

מכה רוחבית 

יש לנו 9 שעות ביום שבו עובדים עם מקדחה, מברגה, דיסק, קונגו וכו'

חצי שעה ביום יד אחת מסייעת לאכול ויד שניה בפלאפון מנסה להדביק את כל מה שפספסתי שקרה בעולם ותוך כדי הצוות מדבר בינו לבין עצמו, אם יש משהו חשוב מוריד את הטלפון אם לא מחלק קשב לטלפון.

וכן בניסעה אל ומהעבודה מדברים באוטו עם העיניים בטלפון, בעל הבית לא נעלב, להפך, הוא יודע ששעות היינו מנותקים.

לדבר אנחנו מדברים גם תוך כדי עבודה בתוך הצוות, בהפסקת צהריים אנחנו מדברים הרבה תוך כדי גם על החדשות שכולנו סופגים באותה חצי שעה וכנ"ל בנסיעות.

'אני שומע.. באמת! אני איתך! למה עצרת?' אני לא עונה. מחכה שיפסיקו עם הפלאפון פשוט.

זו שאלה רטורית מבחינתי.

אם אחרי פעם אחת הבנאדם חוזר שוב לפלאפון אני פשוט הולכת משם.

זה חסר דרך ארץ ממש.

אני עוצר את הדיבור שלי, מאט אותו, מסתכל על מי שמולי לראות אם ומתי הוא חוזר לדבר איתי.

אם הוא בוחר להמשיך עם הנייד שלו אני פשוט מפסיק וחותך את המצב.

זה ממש זלזול 

שתרגישי שאת לא בסדר.

קודם כל זכותך להרגיש איך שאת מרגישה, זה אצלך, זה שלך.

ובעיניי זה הכי הגיוני להרגיש ככה.

זלזול גדול.

לא?

ואם זה התחושה שאת מקבלת זה הכי בסדר שיש.

תכלס את לא צריכה באמת לקבל אישור ממישהו אם התחושה שלך בסדר או לא.

במקרה הזה אני חושב שרבים גם מרגישים זלזול

ובשמחה ממש

אף פעם אל תבטלי את הרגשות והתחושות שלך בגלל דעה של מישהו אחר.

תכבדי את עצמך ואת מה שעולה בך.

ותהי יותר אסרטיבית ככלל, וגם מולו.

אם הוא לא מכבד את הכאב שלך מול זה,

תנסי להציג את זה כסטנדרטים שלך ולא כגבול שהוא עובר.

אין צורך שתרגישי "לא בסדר" בגלל שמישהו אחר חושב או מרגיש שונה ממך באותה סיטואציה, כל אחד מתנהל אחרת וזה שזה שונה מאצלך לא אומר שאת לא בסדר.

ואל תתני לזה גם לגרום לך להרגיש פחות ממישהו אחר

או שאתה בטלפון או שאתה איתי.

אבל זה עובד לשני כיוונים,

למשל כשמישהו עסוק בטלפון שלו ורוצים לדבר איתו, צריך לוודא לפני כן שאפשר להפריע לו.

אבל גם מתעצבנת כשזה הפוך- אני עסוקה במשהו בפלאפון ומתחילים לדבר איתי על דברים אחרים.

אני לא באמת מצליחה להתרכז בשניהם,  ומפסידה את שניהם. תנו לי לסיים ואז

אם הוא צריך אותך. אם את צריכה אותו, זה כמובן שונה...

תמשיכי איתו את השיחה דרך הפלאפון

הייתי לוקח מסקנות לחיים כגון לזוגיות 

אבל בקשר לעצם השאלה אני מעיר לו ובפעם השנייה הולך, לא סובל את המשחקים האלה+פיוז קצר=ביייייייייייייי

אנחנו נותנים לאחד כזה, או לישיבה/תלמוד תורה שלנו, או למקימי, או לאחים לומדי תורה,  או לקמפיינים מזדמנים לפי הצרכים

ראשי - עמותת קול רנה

בשנים האחרונות אני עושה עם הכסף דברים בעצמי ולא ישירות דרך עמותות...

(העמותה עוזרת בשידוך ובקבלת סעיף 46, אבל לא מנהלת את הכסף שאני תורם)

הרגשה אחרת לגמרי, ממליץ בחום לכל מי שיש לו אפשרות.

ממה זה התחיל?

במשך שנים תרמנו ל"פעמונים", ואז עברנו ל"קול רנה".

תרמנו כסף שעבדנו קשה בשביל להשיג אותו, מתוך ידיעה שהוא יעשה טוב לאנשים שצריכים אותו.

אבל... משהו היה חסר לי.

לא ידעתי מי האנשים שאני עושה להם טוב, והרגשתי באיזה שהוא מקום שהכסף שלי "נבלע" בתוך תרומות של אנשים אחרים.

נניח אם עמותת "קול רנה" עושה סעודות שבת לאנשים עניים ובודדים,

אז אי אפשר להגיד שעם הכסף שלי הם קנו עופות ועם הכסף של משה הם קנו דגים ועם הכסף של נחמה הם קנו יין.

למה?

כי הכל נקנה בכסף של כולם. 

אדגיש שאין בזה שום דבר רע מבחינה אובייקטיבית! זה לא פחות חשוב ולא פחות עוזר ולא פחות מצווה.

אבל אני הרגשתי צורך לדעת מה הכסף *שלי* עושה, לדעת שיש מישהו בעולם שחייו טובים יותר ישירות בזכות התרומה שלי. 

חשבנו (אשתי ואני) מה אנחנו רוצים לעשות ואיך אנחנו רוצים לעזור, 

ואז חשבנו על עצמנו:

התקופה הכלכלית הכי קשה בחיים שלנו הייתה כשהיינו זוג נשוי, סטודנטים, וחיינו ממשכורת אחת מאוד מאוד נמוכה של משרת סטודנט חלקית בשירות לקוחות.

אם לא ההורים שלנו שעזרו לנו (במימון הלימודים ובכל מיני עזרות קטנות וגדולות כשהיינו צריכים), פשוט לא היינו מצליחים לשרוד את התקופה הזאת.

בזכות זה ששרדנו את התקופה, היום שנינו יכולים ב"ה להרוויח יותר ממה שהיינו מרוויחים בלי הלימודים.

לכן, החלטנו שאנחנו רוצים לעזור לזוג שנמצא במצב דומה, רק בלי אפשרות לקבל עזרה מההורים.

התרומה נעשית דרך עמותה מסוימת שעוסקת במלגות למי שעומד בתנאים (וכך אפשר להגדיל אותה בזכות סעיף 46), אבל הפעם - הכסף הולך ליעד ספציפי שאנחנו בחרנו, לאותה משפחה חודש בחודשו. וזה בנוסף למלגה שהם היו מקבלים גם בלעדינו.

אנחנו לא יודעים מי הם, והם לא יודעים מי אנחנו או שאנחנו בכלל קיימים. אבל הנתונים הכלליים שלהם ידועים לנו. סוג של שידוך שהעמותה עשתה. 

כך אנחנו יכולים לדעת שיש משפחה שבאמת השפענו על החיים שלה, ועזרנו לה לעבור את אחת התקופות המאתגרות של החיים, ובתקווה שבזכות זה הם יוכלו לעמוד על הרגליים תוך מספר שנים. 

כאמור, לי זה היה מאוד חשוב ומאוד חסר בדרך המסורתית יותר של התרומות. 

וזה אפילו לא דורש לתרום יותר... אפשר בכל סכום. אם תחשבי על זה, גם 1,000 ש"ח בחודש לזוג כזה - זה המון. זה אפשרות למלא את המקרר לא רק בלחם ושוקולד, זה אפשרות לקחת קצת חופש מהעבודה לפני מבחן גדול ומכריע, זה ממש אוויר לנשימה.

אני חושבת שהיום כמעט לכל אחד יש מכרים במצב כזה או אחר.

אני תקופה נתתי לאחותי שהיתה בדיוק במצב הזה של סטודנטים. מאמינה שעזר לה מאד.

כשאני הייתי במצב הזה, חברה שלי נתנה לי..

נראלי שעוד יותר כייף לדעת שעזרת למישהו קרוב.

מדגישה, שמצד המצווה לא חושבת שיש הבדל בין לשים בקופה או לתת אישית.

יש ענין למתן בסתר, ומצד שני יש קדימות למשפחה...

במיוחד שסטודנטים למקצוע יצרני זה לא "בור" כלכלי ואנשים שלא יודעים להתנהל עם כסף. הם עכשיו במצב קשוח אבל בעוד שנתיים יהיה להם טוב.

אלא באופן ישיר יותר.

אפשר דרך רב הקהילה שיודע מי צריך או כשאני נתקלת במישהו שאני מכירה אוסף כסף

אני יכול רק להניח,

שאם היא סיפרה לך את כל זה בעצמה אז היא גם רוצה לשמוע מה דעתך.

לפעמים אנשים בצרה יודעים שהם בצרה, אבל צריכים מישהו מבחוץ שיגיד להם את זה. מישהו שישמע אותם ויגיד ''זה לא דמיון ולא גוזמה, זה באמת מצב מאוד מאוד לא בריא ובסיס מאוד רעוע לבנות עליו בית''.

הייתי ממליץ לך להגיד לה זאת ישירות אם אתה מרגיש בנוח, ובכל מקרה - להמליץ לה לספר למישהי עם ניסיון חיים שהיא סומכת עליה. אמא, דודה, חברה שהיא שותה איתה קפה בחופשים...

אולי הדבר הכי חשוב שהיא צריכה לדעת, זה לא להאמין לו כשהוא מבטיח להשתנות. כשהוא נשבע שזו הפעם האחרונה. כשהוא מתחייב להפסיק.

זה האיש. אלה התכונות שלו, הטובות והרעות. מתאים לך?

תשובה לא פוליטי קורקט

יש אנשים שנמצאים במקום שזה התו'ל, ושאם ילמדו - זה יהיה דרך הרגליים 

שבדרך כלל אישה שנשארת בקשר כזה ולא בורחת ממנו,

זקוקה לחיזוק עמוק ופנימי של התפיסה והערך העצמיים שלה.

כמו שניתן לצערנו לראות במקרה של נשים מוכות, בסופו של דבר מדובר בדינמיקה שיש בו צד אחד עם נטיה אלימה וצד אחר עם נטיה קורבנית, כשהחיבור ביניהם מזין את 2 הצדדים.

יש עוד עומקים נוספים בעניין שזה לא המקום לגוע בהם,

הדבר היחיד שכן כדאי בעיני, זה להגיד לה שזה קשר בעייתי, ושכדאי לה מאד מאד ללכת לטיפול אישי שיעזור לה להבין למה היא חלק מהקשר הזה, ולאפשר לה לרפא את הנקודות שהופכות אותה לחלק ממערכות יחסים רעילות בע"ה ליצור מערכת יחסים בריאה וטובה ומכבדת

קשר כמו שלה.

ברור שאתה חייב לעשות עם זה משהו,

לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה.

אין לנו לגיטימציה לעמוד על הדם של מישהו, ובפרט כשהיא שיתפה אותך.

ברור שבסוף היא תעשה את הבחירות שלה, אבל זה שאתה שואל מה אתה צריך לעשות מעיד על זה שיש לך לב להבין שאתה אכן צריך לעשות משהו.

תציע לה ללכת לטיפול, היא נמצאת שם כי היא צריכה לעבור שיעורים, אבל אולי טיפול טוב יוכל לחסוך לה שיעורים כואבים על בשרה.

אני חושב שבציבור הדתי לאומי זה יותר מקובל.

ומההיכרות שלי עם העולם החילוני מסורתי (לא דיברתי על "תל אביבים")

זה די חריג לפנות לטיפול.. נראלי ממש קלוש שהיא תלך.

בכל זאת להציע?

בתתי מגזרים אבל בחברה החילונית מהיכרותי, לפחות בחלקים היותר אליטיסטיים שבה זה מאד מאד מקובל כבר עשרות שנים, ובטח בתקופה הזו, יותר מאשר בחברה הדתית

גם אם תגיד לה וזה יהיה זר לאזניה כרגע והיא לא תלך, כנראה היא תתקל בזה בהמשך שוב, ויום אחד כשתהיה בשלה לטפל בעצמה, היא תעשה מעשה.

לא עליך המלאכה לגמור...

ואני לא בטוחה בכלל שאתה צודק, מהיכרותי את המגזר.

אולי לא מצוי בחברה במצב סוציו אקונומי נמוך...

לרוב זה די מקובל ונפוץ היום כמעט בכל מקום...

(וזה תלוי גם איך מציגים את זה. אפשר להגיד מראש שהיום זה ממש "טרנדי", בסדר גודל של עיסוי ואפילו יותר)

ב. כשזרקתי מילה על אימון/ייעוץ אז כפי שחשבתי היא קצת נסגרה ולא הבינה למה..

בשורות טובות..

בינתיים תסיחי את דעתך עם ספר טוב או גלידה משובחת

בדרך כלל כאב נועד לסמן לנו על משהו בגוף שדורש טיפול. אז לפעמים זה גם עלול לגרום ללחץ, כי אנחנו לא תמיד יודעים מה הסיבה לכאב, ואז זה קצת מלחיץ.

אבל פה את יודעת מה הסיבה. זו תופעת לוואי ידועה אחרי הבדיקה שעברת, והיא חולפת לבד. זה לא מעיד על משהו שלא היה טוב בבדיקה, זה לא מעיד על משהו שמצריך טיפול, את יודעת מה הסיבה ואת יודעת שזה יעבור בעז"ה.

אז באמת מבחינה רציונלית אין סיבה להילחץ.

כמובן שהכאב לא נעים, וזה מבאס. משכחי כאבים עוזרים לך? את יכולה לקחת?

בכל מקרה, תנסי להזכיר לעצמך שזה לא כאב שמלמד על בעיה, זה לא משהו שמצריך בדיקה, זה סה"כ תגובה של הגוף לבדיקה שעשית, וזה יעבור לבד. באמת הכל בסדר...❤️

אבל בעזרת ה שיהיו תוצאות טובות

שתשמעי בשורות טובות

ואם יש עדיין כאבים גם לברר אם זה תופעת לוואי וגם לקחת משכך כאבים, חבל סתם לסבול.

בכל אופן, מקווה שעד עכשיו הצלחת למצוא רוגע ונחת 

אולי יד בנימין?

היישוב הוא דתי לאומי מפוני גוש קטיף אמריקאים ותורת החיים

שחור לבן יש בחפץ חיים הצמוד

יש עיר.

בני ברק, אלעד, בית שמש. 

את תומר ומיכל ויצמן.

אמנם זה לא שומרון אבל די קרוב לאזור גב ההר

אבל עם הבנתי נכון הם עובדים לפעמים ביחד ולפעמים לחוד.

מקוה שאני לא ממציאה

נראה שעברו לחריש…

ממש אשמח להמלצות ממי שהתנסה! או שמע דברים טובים… יעזור לי מאוד!

איפה עדיף לך לפתוח תיק, ואיך לעשות נכון את התהליך.

אם את חוששת מהתגובה שלו למהלך אולי כדאי להתייעץ גם עם עו"ס (יש עמותות שעוזרות בזה, בת מלך לדוג') איך לעשות את זה בצורה הכי נכונה

הוא גם לא נשמע אדם שאפשר לדבר איתו לעומק או להגיון כלשהו בעניין...

גם נשמע גירושין איתו יכולים להיות לא פשוטים ולצערנו הרבה מקרי גירושין הם לא פשוטים.

יצא לי לשמוע על "יד לאישה". אולי כדאי לפנות אליהם. הם נותנים מידע מועיל, מענה ריגשי וכו'

שמעתי לפני כמה שנים עובדת סוציאלית שעובדת שם והיה נשמע שעושה עבודה מקסימה וחשובה במסירות גדולה.

אפשר לקבוע איתם שיחת ייעוץ - ייעוץ וייצוג משפטי - יד לאישה

הרבה הצלחה ובשורות טובות.

תפני לייעוץ גם אצל יןעץ נישואין וגם עו"ד ותחשבי על הצעדים הבאים מה הכי נכון ואיך

אולי תמצאו דרך להמשיך יחד בטוב

אולי תחליטי לפרק אבל תעשי את זה נכון

זה מאוד רגיש ומשמעותי איך עושים ומה אומרים....

בהצלחה!

אולי קשור.

ואם כן צריך לפעול בחוכמה ולהתייעץ עם אנשי מקצוע.

הייתם רוצים שככה יעודדו את בן הזוג שלכם בשעת מריבה?

עשיתם טיפול זוגי? 
מיציתם את כל האפשרויות לשפר? 
ההחלטה שלך להתחתן היתה פזיזה והיום את משלמת על זה ? 
תזהרי מאוד, שההחלטה שלך היום לא תהיה פזיזה, כדי שלא תשלמי עליה מחר. 

הרבה זוגות במצבים הרבה יותר גרועים עשו טיפול והצליחו. 
גם את יכולה. 

מציע למצוא רב -מקומי !- , או עובד סוציאלי , שתוכלו להיעזר בו

עם ראש פתוח אפשר לפתור לא מעט דברים

הצלחה רבה 

מרגישה מה זה החגים האלה. איך מתחברים אליהם אם זה רק עבודה קשה.

הבנתי שצריך לשבת ללמוד על המשמעות של החג בשביל להתחבר

יכול להיות שיש דברים שלו הם ברורים ולך לא, וצריך יותר לבקש ולא לצפות או להיות פאסיבית כי הוא הדתי ואת לא

אם את לא אוהבת את החגים תנסי ליצוק לתוכם תכנים שמתאימים לך, נותנת דוגמאות, אם את אוהבת משחקי חברה, תשקיעי להכין משחקים שמתאימים לנושא של החג, אם את אוהבת לשיר אז תכיני שרונים. תשקיעי בלמצוא מה משמח ומחבר אותך לחג, ובעיקר תביעי את הקושי לבעלך וביחד תנסו למצוא את מה שיהיה לך משמח ומחבר

כדאי ללמוד על משמעות החגים, להקשיב לשיעורים שמתחברים אליהם וככה רואים יותר את מהות החגים ואת החיבור שלהם אלינו כעם ולארץ ישראל 

נק' דגש שונות.

א. אני היום מרגישה במבט לאחור שכמובן בהנחה שמדובר בבן אדם טוב עם מידות טובות, הכי כדאי לשים דגש על התקשורת בינכם. שאת מרגישה שאת נפתחת מולו בקלות, שאת מרגישה בנוח לשתף אותו דברים מליבך, שאת *רוצה* לשתף אותו. שהתקשורת בינכם זורמת וחברית. (על בסיס זה כדאי ללמוד גם לתקשר נכון, לא כל דבר אומרים בכל מצב, אבל שהבסיס הוא שקל לדבר ולפתוח את הלב איתו.

ב. בהחלט בא בחשבון, ויש זוגות כאלה. מעריכה שזוג כזה יודע להעריך אצל השני את נק' החוזק ולקבל את העובדה שבינהם האישה מובילה (ויש דברים שהם הובלה שהיא יותר עם ביטוי חיצוני ויש דברים שהם יותר פנימה, וזה לא בהכרח שחור לבן מי במהות יותר מוביל או של מי *צריכה* להיות ההובלה שם). מעריכה שגברים שזה גורם להם להרגיש לא גבריים או נשים שזה גורם להם להרגיש לא נשיות (או אשה שזה מוריד לה מהגבר וגבר שזה מוריד לו מהאשה)- לא ימשיכו קשר כזה מלכתחילה, ואלה שבנויים להצליח לראות, לכבד וליקר תכונות אחרות בתוך קשר כזה (למשל, האישה מרגישה הרבה יציבות וביטחון מצד הגבר, וזה מאפשר לה להתקדם בידיעה שהגבר שלה תמיד יהיה שם איתה, או לדוגמה שהגבר מעריך את היוזמה וההובלה שהאשה לוקחת על עצמה בלי להיפגע או להרגיש מזה נחות) הם אלה שיוכלו להקים בית שמסוגל לעמוד גם בשינויים ומשברים.

בהצלחה

הכי חשובים בעיניי

תקשורת טובה, כבוד הדדי וכימיה טובה.

אחרי זה

התאמה מסוימת ברמה האינטלקטואלית.

והתאמה מסוימת בהתפתחות האישית והמנטלית - לדעת שגם הצד השני משקיע, ומוכן לשינוי ולהתקדמות.

הדבר שהכי שמו דגש עליו בחינוך החרדי שקיבלתי הוא דעות משותפות.

דווקא הוא ממש לא בראש הרשימה בעיניי.

כשיש כבוד ותקשורת טובה אפשר לצלוח כל אי הסכמה.

א. תקשורת טובה וכבוד והערכה אחד לשני 

ב. מאוד תלוי אופי לא נראלי שיש לזה כלל קובע,

יכולה לומר שאצלנו למרות שבאופי היה מתאים שאני (האישה) אהיה כזאת מובילה

(סתם כי אני עם מלא ביטחון עצמי והוא יותר ביישן אבל בזוגיות זה מתבטא אחרת...)

בפועל טוב לנו שהוא המוביל והיוזם...

בריאות נפשית.
הבנה שזוגיות זה מקצוע שיש ללמוד אותו, וגם יש להשקיע בו הרבה, וכשיש את הנכונות לכך, זה בע"ה יכול להוביל לזוגיות טובה.

אחד הדברים הבסיסיים והחשובים, היא פשוט לרצות בזוגיות בכלל ובאדם שבחרתי בפרט...

כשאין רצון וחשק אמיתיים, כנראה שכל שאר הדברים החשובים כשלעצמם לא יספיקו...

1. אחד בשביל השניה . ואחת בשביל השני.

2. הערכה הדדית.

3. להרבה זמן.

ויש גם 4....

נראה לי כדאי לך לשאול את עצמך למה את מחפשת את המודל שבו את יוזמת והגבר תומך מהצד? יכול להיות שהתייאשת מלמצוא גבר יותר יוזם ממך?

אגב, מה זה בכלל אומר שאת היוזמת והוא תומך? הכוונה כלכלית? חינוכית? זוגית?

לרוב הנשים נעים להרגיש שיש על מי להישען כשצריך, גם אם בפועל הן מרוויחות יותר/דומיננטיות יותר בחינוך הילדים (שזה אפילו יותר נפוץ).

עונה לך בתור אישה מאוד דומיננטית, שנחשבת יותר מצליחנית מבעלה, יותר משפיעה בחינוך מבעלה, ובכל זאת בזוגיות בינינו בעלי יותר יוזם ודומיננטי. 

מוזמנת לאישי אם בא לך.

א. לב טוב, מידות טובות, רצון להמשיך וללמוד ולהשקיע אקטיבית כל הזמן בזוגיות (ובכלל), הערכה וכבוד הדדי וכמובן אהבה

ב. יכול בהחלט לעבוד אם זה מה שמתאים ונכון וטוב לנפשות הפועלות, וכמובן שווה להעמיק עוד ספציפית ולראות במה ואיך בפועל זה בא לידי ביטוי בדיוק, מה כל אחד מהצדדים מרגיש וחושב על זה וכן הלאה להרחיב שם ולראות את המכלול של האדם ושל הזוגיות ולהסתכל כך במבט רחב ושלם ולא רק נקודתית.

ב"הצלחה רבה רבה

ב. עובד לגמרי

אנחנו רמה דתית שונה מראה שונה וחושבים אחרת לגבי הרבה דברים

ובכל זאת נשואים באושר עם 3 ילדים

הזוגיות תהיה חזקה יותר אם הגבר יתפלל במניין ויקבע עיתים?

אני מבין את החשיבות של זה, גם אני חיפשתי להקים בית שמבוסס על ערכים תורניים, אולם אני לא מבין למה זה חשוב דווקא לזוגיות.

לעומת זאת אם השאלה הייתה מה חשוב לחינוך הילדים למשל, הייתי מבין אותך גם בלי לשאול

זה בעצם כמו תעודה חתומה שהבנאדם עומד בזמנים בסדר ויש לו משמעת עצמית גבוהה 

לא אומר שיש לו בנושא אחר...

למשל אדם יכול להקפיד על תפילות בזמן, אבל לא להצליח להפסיק לאכול ואז הוא עולה 10 קילו בשנה.

או להקפיד על לימוד תורה קבוע, אבל לא להקפיד על לדבר בבית בנחת בלי צרחות על אשתו והילדים.

(ולא מתפלל במניין לצורך העניין)

אבל היא שאלה מה הייתי בודקת ...אז את זה כי זה מראה קביעות והתמדה +ערך של עבודת ה'

למה ההתמדה ועבודת ה' משליכה על איכות הזוגיות?

יש זוגות לא שומרי תורה ומצוות וחיים באושר..

ואם הכותבת בפורום דתי מניחה שגם לה

לא אומרת שאיאפשר למצוא אושר בזוגיות חילונית אבל עבורי זה לא האידיאל

אלא על מה חשוב לזוגיות.

אני חושב שזה יכול להיות אפילו מסוכן, להניח שאם מישהו קובע עיתים ומתפלל במניין אז זה מעיד עליו שהוא בן אדם טוב גם בכל הקשור לבן אדם לחברו, ובסופו של דבר - זה מה שהכי חשוב לזוגיות.

וכמו שציינתי רשמתי מידות טובות חובה

נראלי שהדיון מוצה זו דעתי מניסיון החיים שלי

חג שמח לכולם

והיום הכי חשוב בעיני-

1. רצון והשתוקקות לתורה-כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם.

2. מידות טובות

3. תקשורת זוגית טובה.

היא מקבלת באפרת (שבגוש עציון), 20 דק' מירושלים.

מהממת ומעולה!

@נגמרו לי השמות 

על התיוג והפרגון המשמח ומחמם הלב ❤

אתם מנהלים בית משותף, ברור שצריך לשתף אחד את השני במצב הכלכלי ובקבלת החלטות על מה מוציאים כסף וכו'.

הכי הגיוני לעשות חשבון משותף, אבל גם אם נשארים בשני חשבונות נפרדים ברור שהכי בסיסי זה לשתף אחד את השני במצב העו"ש שלכם.

ברגע שמתחתנים באמת מוותרים על הרבה מהפרטיות, אבל זה שווה את הבית המשותף שמקימים.

בדרך כלל כשמתחתנים עושים חשבון משותף, וממילא יודעים מה המצב. אם לא, אז כדאי לשתף אחד את השני במצב החשבון, אחרת איך תוכלו לקבל החלטות כלכליות יחד? 

לחשבון שלו יותר מחצי משכורת ואין לו בעיה להראות אבל יש לו הלוואות שלקח לפני החתונה ועכשיו מחזיר 

הוא לא מחזיר הלוואות, *אתם* מחזירים הלוואות.

לך אין חיסכון מלפני החתונה, *לכם* יש חיסכון מלפני החתונה.

בחרתם להתחתן?

מזל טוב.

אתם כבר לא שני אנשים נפרדים, אלא גוף אחד. יש לכם בית אחד, ארנונה אחת, שכירות אחת, בעז''ה בעתיד יהיו לכם ילדים משותפים ששניכם חייבים לחנך ולזון ולפרנס ולכלכל... בבית האחד שלכם יש לכם מקרר אחד עם אוכל של כולם, אתם תסעו ביחד ממקום למקום ברכב של שניכם...

מה התוכנית בדיוק? להישאר עם חשבונות נפרדים עד מתי? במה זה מועיל בדיוק? איך תוכלו לחשב מי חייב למי כמה ולמה?

זה נראה לי כמו מתכון לצרות צרורות, ובאמת רק התחלתם את חייכם המשותפים ועוד אין ילדים - והצרות והמתחים סביב זה מתחילים להיערם. לא חבל?

אז בכל מקרה כל הכסף שלך הוא גם שלו (אם מדובר בסכומי כסף גדולים במיוחד אולי כן הייתי מבררת עם עורך דין אם בכל זאת אפשר לעשות משהו בדיעבד)

לדעתי בשביל לנהל משק בית בצורה בריאה המצב הכלכלי שלכם צריך להיות פרוס לפניכם כך שתעשו החלטות מושכלות כרגע כל אחד מכם רואה רק חצי מהתמונה. אני אישית חושבת שחשבון משותף יותר נוח אבל אם אתם רוצים להשאיר חשבונות נפרדים אני מכירה זוגות שפתחו חשבון נוסף זוגי ולשם מעבירים משכורת (מינוס חיסכון אותו מנהלים מהחשבון הפרטי) ומשם יורדות כל ההוצאות.

אולי תפתחו חשבון משותף ושהוא יעביר את המשכורת שלו לא כולל החזר ההלוואות ואת תעבירי את המשכורת שלך ותראו אם אתם מצליחים לחסוך בחודש וכמה. לא רואה היגיון שאת תחסכי בסוף חודש ואצלו יעמיק המינוס...

מה ששלך שלו ומה ששלו שלך.

אם יש לו בעיות בהתנהלות כלכלית צריך לפתור את זה, העובדה שיש לכם חשבונות נפרדים לא תעזור לך בטווח הארוך.

שהוא מאיים לחתוך את הקשר אם לא תראי לו את החשבון שלך???🤔

מה...הוא ילד??

נשמע ילדותי ולא בוגר בעליל!

אולי היא מרגיש שהיא לא נותנת בו אמון, לא משתפת אותו במשהו שמבחינתו הוא בסיסי והכרחי בצרכים הזוגיים...

אולי הוא פשוט רוצה להרגיש יציבות כלכלית? אולי זה ממש מערער אותו כשהוא לא יודע מה המצב?

כלל מאוד הגיוני- אם ההוצאות משותפות, גם ההכנסות משותפות.

אתם קונים דברים בשביל שניכם, משלמים בשביל שניכם. אז הכסף שהוא מכניס הוא גם שלך והוא מוציא גם בשבילך, ואותו דבר את אליו.

יכולה לשתף אותך שלי ולבעלי יש חשבונות נפרדים אבל לשנינו יש את הפרטים של כל חשבון ככה שאפשר להתעדכן על הכול. חסכתי המון כסף לפני החתונה, וגם לי בהתחלה היה קשה לשחרר ופתאום לתת למישהו אחר להתנהל עם החסכונות שלי. אבל למה חסכתי אם לא בשבילו? בשביל הביחד שלנו? ואני סומכת עליו שהוא משתמש בהכול בתבונה ולא בזבוזים ואנחנו לגמרי פתוחים בכל ההתנהלות הכלכלית אחד עם השני.

אולי הוא פשוט מבקש (בדרך שלו) שתסמכי עליו בהתנהלות הכלכלית? תני לו להוכיח לך שהוא מסוגל לנהל הכול, ובעז"ה הוא יהיה טוב בזה ולך יהיה ראש שקט.

וגם משתתף בהוצאות.

הוא מוציא יותר ממה שהוא מכניס? את יודעת על מה הוא מוציא? הוא משתף אותך בזה או שאין לך מושג לאן נעלם הכסף? זה כסף שהולך לדברים לשניכם, לבית?

את צריכה להעביר לו לא כי הוא נזקק, זה בעלך... אתם חיים באותו בית

כל זמן שלא מחזירים הלוואה הריבית תופחת... ובסוף זה גורע משניכם.

אם את לא סומכת עליו בעניין בסיסי אחר שקשור לכסף כדאי לפתור את זה מהר כדי להימנע מסכסוכים שרק יגדלו עם הזמן ויגבירו את חוסר האמון והריחוק

אז טוב שהוא מחזיר את החובות האלה.

אי החזר יגרור צבירה גדולה של ריבית והבור רק יגדל.

וכתבה את זה נכון @השתדלות !

נראה רק אולי שיש בינכם בעיית אמון ותקשורת שהיא יותר מהותית וחשובה וצריך לטפל בה מהשורש, זה אולי יפתור גם את בעיית התקשורת בתחום הכלכלי הזה.

יכול להיות?

מצד אחד הוא רצה הסכן ממון - שאומר הפרדה רכושית מוחלטת ומצד שני כרגע את משלמת לו חלק מהחובות - שזה בסדר.

בעיני, כמכלול יש פה כמה נקודות אדומות  שדורשות פנייה לייעוץ בעל פה. 

הוא מדבר על מצב של גירושין, וקובע שבמקרה כזה הרכוש שנצבר לפני החתונה (ובמקרים נדירים גם רכוש שנצבר לאחר החתונה) אצל אחד מבני הזוג, לא יחולק אוטומטית שווה בשווה אלא לפי מנגנון מסוים שנקבע בהסכם.

כל עוד בני הזוג נשואים, אין להסכם הממון משמעות.

אם חסכת הרבה כסף (במאות אלפים) והוא מאיים בגירושין, לא הייתי שוללת.

אבלזה לא ככ חכם כרגע וזה מחשבות של בדיעבד. לא ידעת לפני על החובות? בכמה כסף זה מסתכם כל חודש ?

התחתנתם כדי לחלוק את כל החיים. גם חובות. גם רווחים ממוניים.

הדרך שאתם הולכים בה תוביל אתכם לאבדון

מצטרפת לעצות של ייעוץ זוגי. ומהר.

שאם אין הסכם ממון, אז כל היתרות והחובות יתחלקו שווה בשווה, בלי קשר לשאלה מי הביא איתו מה לפני החתונה...

למרות שגם אחרי הנישואין אפשר לעשות אבלבמצב של הזוג הנל -- זה רק יהרוס לדעתי

יתרות שהגיעו מלפני החתונה. יכול להיות שלא יתחלקו

חובות. מהכרות. יש אפשרות שלא יתחלק. קצת יותר מורכב.

בכל מקרה. רצוי להתייעץ עם עו"ד על מקרה פרטי

בחרתם להיות ולחיות ביחד

יש לזה משמעויות רבות כולל גם כלכליות.

ואם אחד הצדדים הגיע עם איזשהו חיסכון מגיל צעיר או כל חיסכון שהוא מהחתונה הוא משותף.

לכן בעיניי יש עניין בחשבון משותף ובטח לא להסתיר דברים שכאלה מהצד השני.

הוא לא יכול לאיים עלייך בעזיבה בגלל תנאי שכזה אבל הוא צריך להיות יחד איתך בנטל הכלכלי.

בעתיד בעזרת ה' יהיו ילדים, ובית וכו' וכו' ולא יכול להיות שהכל יהיה עלייך או ממך.

אתם חייבים וצריכים להיות שותפים לדרך 

ולא היינו רואים אנשים קרחים סביבנו?

זה לא עוזר?

אם הסיבה היא תזונה לקויה או מחלות עור בקרקפת וכו', אז יש אפשרות למנוע התקרחות (במידת הצלחה זו או אחרת) בעזרת שמפו ייעודי.

אם הסיבה היא גנטיקה, אף שמפו לא יעזור...

דרך אגב, 

ממה שאני רואה אצל מבוגרים עם גנטיקה של התקרחות - השיער לא באמת נושר, הוא פשוט נודד לאוזניים ולאף...

וממש עצר לו את ההתקרחות

אבל זה השקעה כספית כי צריך לקחת כל הזמן

אני לא יודע אם זה חירטוט או מבוסס מדעית.

בכל אופן אני מתקלח כבר 17 שנה במים קרים כי התרגלתי לזה ובניגוד למשפחה שלי אין לי מפרצים.

אבל זה לא אומר כלום.

גם בעלי ניסה הכל 

התחלנו לחשוב על השתלות ודברים כאלו 

וגם אם יבטיחו לך שעובד זה לא משמעותי ולא לתקופה ארוכה

נסיון!!!ינ

מקבלים דרך רופא עור

אבל קודם תקראו על תופעות הלוואי / תוודאי שאת לא בהיריון 

ותחליטו 

שם ידעו לענות לך בטוח...

/forum/f58

כתבתי שם, אני חדשה יחסית חשבתי שכאן המקום המתאים...

אם הייתי מנהלת את המלחמה הייתי עושה הרבה מאוד דברים אחרת אבל אני לא

אפילו ההפגנות המשוגעות של הקפלניסטים לא משנות משהו

ובמקומות מסויימים קיבלו ראייה ברורה של יש רע בעולם ואנחנו צריכים להילחם בו.

לפני כן הייתי קצת בגישה של יותר להתעסק בטוב, כרגע אני מאוד מודעת לגבולות ושצריך למגר את הרע

לכן פחות סובלנית לדעות דורסניות והרסניות ופחות מתנצלת על דעותיי הפוליטיות וההסתכלות שלי על המציאות.

בנוסף, הראייה הלאומית שלי התחזקה והחלקיות שלי מתוך כלל עמ"י מורגשת הרבה יותר ונותנת לי כח והשפעה בתור יחידה.

כאן גם המקום לציין את קבוצת סוללים דרך שאני נמצאת בה וקוראת את התכנים שמסדרים מאוד ובצורה בהירה מהלכים שקורים במדינה ומה הדרך הראויה להסתכל עליהם

אישית הוצאתי רישיון לאקדם

כתושב העוטף שבאורח נס לא הגיעו אלינו אם היו מגיעים כנראה שלא הייתי פה היום ואם היה לי אקדח באותו יום אולי זה היה מציל משהו

אני לא זכאי לצערי.

לא רצו אותי.

עשיתי כמה מהלכים דרך גורמי צד ג' כדי לתקן עיוותים מטורללים בתחומים שאני מבין בהם.

אני עושה כל מה שביכולת שלי כדי למנוע עסקת חטופים נוספת (אפילו חיללתי שבת על זה פעם).

מה שבידיי - בידיי. ומה שלא - לא.

א - לשוחח, לא לריב

ב - להציף מייד כשזה רלוונטי, לא לצבור ולהגיע ל''פיצוץ''

כלומר,

אפשר להיות קוטרים ולעקוץ ולבקר כל הזמן (''למה תמיד בלאגן בבית הזה? איזו מן אישה את? אם את בבית כל היום, איך הוא עדיין מבולגן? פאדיחות להביא אנשים הביתה עם איך שהוא נראה!"), או שאפשר לומר בנימה של שיתוף בגוף ראשון, בזמן רגוע ונינוח ''אוף, מציק לי כשהבית מבולגן. גם לך זה מפריע באותה מידה?'' ואז להמשיך - ''מה אנחנו יכולים לעשות כדי להשתפר?"

מהצד השני, כשמבליגים על עקיצות בסוף מתפוצצים (או נכבים). ואז מגיעים למצב של ריב (או, אם נמשיך את הדוגמה, של אישה אפאטית ובעל שמתלונן שאישתו כבר לא מתנהגת בצורה אוהבת כלפיו והוא לא מבין מאיפה זה פתאום הגיע). אז בצד השני, אפשר להקפיד לשוחח ולא להבליג. לומר ''אני רגילה לסטנדרטים אחרים. אתה יודע איך הבית של ההורים שלי נראה. אז נכון, לי זה פחות מפריע בעין. ואני בבית, אבל אני בבית עם חמישה ילדים. כדי לסדר מספיק אני אצטרך להתעלם מהם וזה משהו שאני לא רוצה לעשות. אז אני יכולה להשתדל לסדר יותר ממה שאני רגילה, אבל אם זה משהו שמפריע לך הייתי רוצה שתשקיע זמן ומאמץ בסדר וניקיון. כי כשאתה מנסח את זה ככה, אני מרגישה שאתה ''מפיל'' את הציפייה, האחראיות והאכזבה, רק עלי. זה הבית שלנו. אני לא אוהבת את ההרגשה שאתה מצפה שאני אהיה האחראית הבלעדית על הנושא הזה''.

ומפתחים שיח.

כי המטרה היא לא ''אני צודק!" אלא, ''אני רוצה שיהיה *לנו* טוב''. לא - אני רוצה שיהיה את מה ש*אני* רוצה. אלא - אני רוצה הרמוניה, הדדיות, נינוחות, שמחה.

בכלל אני מציעה להפסיק את השימוש במונח ''ביקורת'' בתוך מערכת יחסים זוגית-משפחתית-חברית. אתה לא הבוס שלה. והיא לא הבוס שלך. אתה לא צריך ''לתת לה ביקורת'' כאילו שמדובר בהערכה רבעונית והיא צריכה לשבת ולרשום הערות ולהנהן ולומר ''כן אעשה מה שביכולתי כדי להשתפר''. מותר לך להרגיש שהיית רוצה שיהיה משהו שונה. אבל בבקשה אל תבוא אליה עם דרישות והתלהמות שמגיעה מהמקום של ''אני יודע איך דברים צריכים להיות ואם רק תקשיבי לי אז יהיה לנו (לי) יותר טוב''.

תמיד לשאוף להבנה.

לזקק את הרצונות האישיים ולברר איך הם מתאימים זה לזה.

ואם הם לא מתאימים, לשוחח ולהגיע להבנה והחלטה משותפת של ''אז מה עושים תכלס''.

ועוד נקודה,

לבקש במפורש ובעדינות. אם היא יודעת שהיא רוצה נופש - שתבקש במפורש ובעדינות. אם יש דברים שקריטיים לה והיא רואה שהוא לא ''מתקתק'', אולי עדיף שתעשה בעצמה במקום לתלות בו את כל התקוות שלה ולהתאכזב.

וגם,

אם הצד השני עושה משהו נעים וטוב, להבליג אם זה לא 100% ממה שרצינו. הוא שטף את הרצפה? אחלה! תפרגני לו. אם את תבואי ותדקדקי על כל סימן ובלטה, זה יוציא לו את כל החשק לשטוף את הרצפה אי פעם בעתיד. לקבל בחן ובשמחה. ואם זה משהו קריטי, לשקול לקחת את האחראיות על הנושא הספציפי הזה ולבקש ממנו להתמקד באיזורים אחרים.

אני רוצה להציע בעדינות שהשאלה היא לא: ''איך לבקר'' אלא ''איך נכון להביע משהו שהייתי רוצה שיהיה שונה''.

כי זה לא משנה מה ''נכון''. משנה רק מה נכון לכם. (בגבולות ההלכה והחוק). אין ''רצפה אמורה להיות נקיה'' יש ''מה אנחנו יכולים לעשות כדי לוודא שיש אווירה טובה בבית'' אין ''זוגות אמורים לצאת לנופש!'' יש ''אני רוצה לבלות זמן בחברתך ולהתאוורר. בוא נצא לחופשה ביחד''.

שכוייח על הבירור. רווקות זה אחלה זמן לעבוד על זוגיות. <ר>

איזו תגובה מדהימה ומחכימה, חוזרת על הכותרת - פשוט כל מילה זהב!

יש  כמה נקודות חשובות בביקורת

1- התדירות שלה.

אם מבקרים בתדירות גבוהה, פעם ביום יומיים, כנראה שהבעיה היא אצל המבקר ולא המבוקר.

2- היחס בין המחמאות הטובות לביקורת.

להרים לבן הזוג, להחמיא, שהשיח הכללי יהיה על הדברים הטובים שבן הזוג עושה.

3- הדרך.

לא כתלונה או הטחת אשמה.

״חשוב לי ש״ ״מפריע לי כש״

ולא ״אתה אף פעם לא״

והכי חשוב. לשחרר המון.

לבחור ביקורות בפינצטה, רק דברים עקרוניים שבאמת מפריעים לנו.

אצלנו בעלי קבוע משאיר את נעליים שלו בכל מקום, חוץ מבמקום. לדעתי פגם גנטי מולד.

ביקשתי פעמיים שלוש, הוא עדיין שוכח, אז סבבה,  ארים לו אותם במשך 70 שנה הבאות.

זה לא קריטי לי ברמה של לבקר ולהעיר כל יום.

נתת דוגמה לשטיפה לא מספיק טובה- העברת אחריות למישהו אחר, זה שלו, אל תצפה שיעשו את העבודה כמוך.

או שתעשה לבד או שתקבל את מה שהוא עשה.

אפשר לבקש, להדריך, לא כביקורת.

כאן אנסה לכתוב יותר ממוקד ולאחר מכן להרחיב ב"ה בתגובה נפרדת על ביקורת בזוגיות בכללי.

הבעיה העיקרית בביקורת היא ה"איך"וה"מה". 

כלומר איך אומרים אותה - ואיך הצד השני שומע אותה.

והמה אומרים - ומה הצד השני מבין מתוך הדברים.

ככלל, אפשר וכדאי ליצור לעצמנו זוגיות בה נרגיש פתוחים אחד עם השנייה, שאנו יכולים לדבר על דברים רבים, כולל על קשיים שלנו, בפתיחות, בכנות, בשקיפות.

מצב בו אנו "שומרים בבטן" ודאי שלא מקדם אותנו, לא לטווח הקצר ובטח שלא לטווח הארוך.

בד"כ סופה של השמירה בבטן הזו היא פיצוץ מאוחר יותר (גם אם זה יום אחרי וגם אם זה 10 שנים אחרי...) בצורה עצימה יותר ולא מבוקרת.

כאשר אנו מדברים בזמן אמת - ועל גבי זה יודעים גם *איך* לדבר - אנו מצליחים להביא את הדברים ואת עצמנו בצורה נכונה ומווסתת שתקדם אותנו ב"ה.

לכן, כאשר עולה בנו צורך לומר ביקורת -

קודם כל נבין את *עצמינו* רגע, לפני שנפנה לשני/ה.

מה *אני* בעצם זקוק לו כאן?

מה *אני* צריך כאן בעצם?

ממש לנסות להוציא את הצורך שלנו שנמצא באותה התלונה/הביקורת. כי הוא קיים. תמיד.

רק שלרוב אנו לא יודעים או לא מצליחים לומר אותו (אפילו לעצמינו) בשפה של צרכים - אז זה יוצא בתלונה או בביקורת.

אם נלמד (וכאמור זוגיות היא לימוד! הכל בסדר. אף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות. תורה היא ולימוד היא צריכה ואנו לומדים אותה לאט לאט)

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו - נוכל לעבור לתקשורת מקדמת שבה גם נוכל להיות אותנטיים ולהביע את עצמינו וגם נעשה זאת בצורה נכונה שלא פוגעת בצד השני.

בנוסף, בסוף המשפט שלנו שמתאר את אותו הצורך שלנו, נוכל במקום ביקורת להוסיף כמה סוגים של פתרונות שיכולים לגרום לצד השני להרגיש שהוא טוב ובסדר ולא מבקרים אותו אלא מביעים את אותו הצורך.

לדוגמא:

* להוסיף בסוף המשפט סימן שאלה

* להוסיף בסוף המשפט חיבוק/נשיקה

* להתחיל את המשפט עם מילת חיבה כמו "מאמי" וכו' 

כל הדברים הללו יכולים לגרום לצד השני להרגיש את הביטחון הזה שגם רוצים בטובתו, שהוא טוב ואהוב בלב של השני, שהוא בסדר גמור ורק לשני יש צורך שהוא רוצה להביע.

אז אם נתייחס רגע לדוגמאות שהבאת:

א. כתבת במקרה שהאישה מעירה שהבית לא נקי -

זה יכול להיראות או ככה:

"אוף איתך דני! תראה איך הבית נראה כמו דיר חזירים! תעשה עם זה כבר משהו עצלן אחד!"

או ככה:

"דני מאמי, אתה יודע, יש לי צורך להרגיש כאשר אני נכנסת הביתה או נמצאית בו שהוא נקי. הניקיון הזה גורם לי להרגיש ממש הרחבת הנפש וכיף כזה. איך לדעתך נוכל לייצר מרחב נקי יותר? תעזור לי בבקשה לחשוב ביחד על רעיונות?"

ב. כתבת על מקרה שהכלי לא במקום -

זה יכול להיראות או ככה:

"יאו דנה מה נסגר איתך מה?! כמה פעמים אמרתי לך שאחרי שאת שוטפת הכלי הזה צריך להיות במקום!!! את מחרפנת אותי כבר עם הבלאגניסטיות שלך!!!"

או ככה:

"אשתי האהובה, כאשר אני שוטף כלים ושם את הכלי במקום יותר קל לי לאתר אותו לאחר מכן כשאני רוצה להשתמש בו. הסדר הזה במיקום עושה לי גם סדר בלב ובראש. כנראה שכך אני מתוכנת

איך את יקרה שלי "מתוכנתת" לגבי מיקום של הכלים? לך זה מפריע או לא כ"כ?

ומה לדעתך נוכל לעשות כדי שאוכל להרגיש את הסדר הזה שחשוב לי?"

ג. כתבת על מקרה שהגבר לא סגר נופש -

זה יכול להיראות או ככה:

"זהו נמאס לי! אתה אף פעם אבל אף פעם לא יוזם דברים! רק לי אכפת מהזוגיות הזו! היית צריך לסגור נופש אבל במקום זה סגרת את השכל שלך שהלך לנפוש והשארת אותנו בלי כלום. אתה ממש מעצבן! מה הבעיה לסגור נופש?! ועוד הבטחת!!!"

או ככה:

"וואי מאמי כמה אני מחכה לנופש איתך. לזמן ביחד איתך. כמה אנו זקוקים לאוויר הזה ולקצת נשימה וכיף במירוץ החיים הזה וכמה אני סופרת את הדקות עד שנוכל להיות יחד בכיף שלנו.

אז מתי אתה חושב שתוכל לסגור? ויש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך בזה? רוצה אולי שנשב על זה יחד בשלישי בערב?

ואז חיבוק ובתוכו: יא איך אני מחכה לשמוע את התאריך שלנו"

ד. כתבת על מקרה שהשטיפה לא מספיק טובה -

זה יכול להיראות או ככה:

"טוב אם אתה כבר מרים את עצמך ושוטף אז בוא, תעשה את זה כמו בנאדם, לזה אתה קורה שטיפה?! הכל פה מלוכלך!"

או ככה:

"תודה רבה מאמי ששטפת! ממש כיף לחזור לבית ולראות אותו ככה נקי, זה עושה לי הרגשה ממש טובה בלב!"

ואז בזמן אחר, אפילו בסוף היום אפשר להוסיף: "אתה יודע מאמי יש לי משהו עם זה שהעיניים שלי רואות הכל לפרטי פרטים וגם נגיד אם אתה או אני שוטפים את הבית ונשארה נקודה מלוכלכת אני שמה לב לזה. אני יודעת שלא תמיד אפשר לראות הכל אבל האם זה יהיה בסדר שאם אחד מאיתנו יראה חלק שעדיין לא נקי הוא יוכל לנקות בעצמו/לבקש מהשני/לעשות ביחד/משהו אחר? מה דעתך?

ושוב ממש תודה ששטפת! מעריכה את זה מאוד, בתוך כל העומס מצאת זמן גם לזה ושימחת אותי מאוד!"

ביקורת היא באמת לא נעימה, לאף אחד.

אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",

או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",

וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.

אז קודם כל להבין את עצמנו - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.

ולגבי איך אפשר בתכלס לנסות לשפר את הדינמיקה הזוגית בינינו:

קודם כל ננסה להבין את השורש לדברים.

יכולות להיות הרבה סיבות יותר עמוקות, אחת מהן למשל יכולה להיות שלעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,

בסביבה מאוד ביקורתית,

בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד, 

גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,

למה אתה כזה,

למה אתה לא כזה,

תהיה כמו___

תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,

אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.

וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.

וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו

וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!

זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,

המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.

עכשיו איך זה עוזר *לצד השני ששומע את הביקורת* (וגם לו עצמו?)

אז אולי זה לא עוזר הרבה,

אבל קצת בטוח כן.

כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,

מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן *שלו עם עצמו*, ועוד מאז שהוא ילד...

ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה

גם שלנו כלפיו

ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,

עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.

וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.

אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,

לשנות את הדפוס.

ולגבי הצד ששומע את הביקורת:

לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,

ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.

כי אנחנו רק בני אדם...

ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.

ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,

ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!

למרות שזה בכלל בכלל לא שם.

למה זה קורה לנו?

אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*

ולכן יותר רגישים לזה.

או אולי כרגע אנחנו במקום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוג אלינו,

או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,

לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.

לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו

וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו

את הסיטואציה עצמה

ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.

ממש לשבת עם עצמנו כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם פניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.

לדוגמא:

קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"

את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,

לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,

פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -

ורואה *רק* את הקליפות בכיור

במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"

הוא רק רואה מה לא טוב בי,

הוא לא מעריך אותי

וכן הלאה וכן הלאה.

אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה.

ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?

היה כאן קילוף של גזר לכיור.

היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.

זהו.

בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.

בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.

בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.

בלי לנסות למצוא בה משהו רע -

אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.

לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!) ומנסה להציע הצעת יעול ש*לה* יהיה יותר קל!

וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...

ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,

ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.

וזהו.

זה מה שזה.

אז אם למרות כל זאת נפגעים -

שוב, 

לראות עם עצמנו למה.

לחזק את עצמנו.

לחזק את הזוגיות שלנו.

לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.

לתקשר את הצרכים שלנו,

את הרצונות שלנו,

וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -

"לי לא נעים שמבקרים אותי."

במקום: "למה אתה תמיד מעצבן?!"

או לומר לו בכנות ובפשטות:

"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת."

ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.

ואז להמשיך ולענות: "לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.

אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -

זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!"

עם שיח פתוח וכנה.

כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -

אבל אחרי שנרגעים,

להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,

להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -

ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.

לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,

לתת פתרונות חלופיים במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),

ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.

1. אין דבר כזה ביקורת בונה. ביקורת היא לא בונה. היא מצמיתה, היא מרחיקה, היא מכווצת את הצד השני, ולרוב גם לא תביא התקדמות וצמיחה אלא השתבללות וכעס או מקסימום ריצוי ומרירות.

2. בנוסף לזה, היא גם מגיעה ממקום לא מתוקן אצל הצד המבקר. ביקורת היא תוצר של כאב אישי שמושלך על הצד השני.

לדוגמא הבעל לא סגר נופש. סביר להניח שהאישה הרגישה אז אכזבה, וכאב. אולי הם דיברו על זה וסיכמו והוא לא סגר, אולי היא רק ציפתה. אבל בתוכה היא הרגישה שהוא פחות חשובה, שהזוגיות פחות חשובה, שאולי הוא לא אוהב אטתה.

הצעד הנכון יהיה אחרי עיבוד פנימי של התחושה העמוקה שלה ושל מה שזה העיר בה, לדבר.

להגיד שהיא נפגעה כשהוא בסוף לא סגר נופש כי זה גרם לה להרגיש לא חשובה ולא ראויה בזוגיות.

זו הנקודה האמיתית והמשמעותית, בסיפור ובמה שקרה.

אם במקום לעשות את ההתבוננות הפנימית הזאת, ואת התקשורת המחברת שבסופו, היא בוחרת לבקר,

קודם כל היא בעצם מפספסת את הנקודה הפנימית שלה,

שהתבוננות בה יכולה לעזור לה להגיע למודעות לגבי מה שמשמעותי בה, מה שפצוע בה, מה שחשוב לה ויעזור לה להרגיש אהובה בזוגיות.

שנית, בעצם במקום לנקות את עצמה ואת המרחב הזוגי מהכאב היא בעצם מגבירה אותו.

היא משליכה אותו על בעלה וסביר שיוצרת עוד ריחוק ועוגמת נפש

ותחושת כשלון אצל בעלה, ובעצם במקום לרפא את הכאבים (שקיימים לכל אדם, ולזוגיות יש את הפוטנציאל הכי גבוה לרפא אותם

כשהיא בריאה ומדוייקת, ולהעצים אותםצלרמה בלתי נסבלת כשהיא לא)

היא רק משאירה את הכאב המקורי שלה, מוסיפה עליו אכזבה נוספת, מוסיפה מרחק זוגי  מוסיפה תחושת כשלון לא מצמיחה לבעלה,

וסביר להניח שגם אם יצא נופש זוגי מהביקורת הזו התועלת שלו תהיה מועטת משמעותית...

העבודה שכתבתי כאן יותר נכונה לפן הנשי, לגברים יש צורת עבודה עצמית אחרת, אבל בכל מקרה

ביקורת היא לא דובר בונה, וגילוי לב היא בהחלט כן.

במקום לעשסוק בנקודת הקצה (סגירת נופש, גרביים על הרצפה, בית נקי)

להבין את נקודת העומק ולדבר אותה בצורה קרובה ומקרבת.

דברים מאוד עמוקים (קראתי כמה פעמים)

הייתי מאוד שמח אם תוכלי לכתוב על העבודה העצמית הגברית. 

העיסוק שלי הוא בעיקר בעבודה עם נשים, ובללמד וללוות אותן בדרך שלהן ללמוד

איך לעשות את העבודה העצמית הזו שמשפיעה גם עליהן וגם על הזוגיות,

ודרך העבודה הזאת נוצר ב"ה שינוי ושיפור בבית ובזוגיות.

אני כן יכולה לכתוב נקודה כללית לגבי העבודה הגברית-

בניגוד לעבודה הנשית שיותר עוסקת בהוויה והתבוננות וחיבור עצמי,

עניינה של העבודה הגברית (בעבודת ה' בכלל וכמובן בזוגיות)

היא ההתגברות.

כדי למנוע מצבים של כאב שמביאים להרבה תסכולים ופגיעות,

תשתדל להיות איש קשוב, שנותן לאשתו בטחון בכלל, ובטחון רגשי בפרט

להביא את עצמה, להביע את עצמה, להיות קשובה לעצמה, דרך זה שתהיה קשוב לה, ודרך זה שאתה תהיה במקום חזק ובטוח גם מול דברים שעבור אישה הם מורכבים ומערערים.

המקום שבו עושים "התגברות" ומוחקים את המערכת, זה בדיוק המקום שממנו מתחילות כל הצרות.

זה בסדר להיות חזק ובטוח אחרי דברים (וצריך להיות שם) אבל אם לא מודעים לאיך המערכת  שלי עובדת - אי אפשר לתת ביטחון כי הגוף ישדר את זה שגם אני לא בטוח איך זה עובד או שאני בכלל לא רוצה שזה יעבוד.

ממש לא...

היא היכולת להפעיל את המערכת נכון, לכבוש ולהגיע רחוק.

איש שפועל בגבורה נכונה, הוא איש מצליח, שמח ובטוח. ואיש שגם אשתו שמחה ובוטחת בו.

מדגישה גם שאני כותבת כאן רעיונות שהם בגדר מה ולאן בקווים כליים.

האיך, זה דבר שצריך ללמוד אותו לעומק ובפועל, ולזה אני לא נכנסת בכתב כי זה תהליך מעמיק ומשמעותי.

בטח לא בהקשר הגברי שאני מכירה את העבודה לצידו, אבל לא מנחה אליה בעצמי, אני עובדת עם נשים

"מה אני מרוויח מזה ש X דפוק"

אני עובד עם X, אני בחרתי לעבוד עם  X (אישה, מעסיק, לקוח, ווטאבר). למה אני בחרתי לעבוד עם מישהו שדפוק בX?

למה אני מרוויח מזה משהו?

בדוגמא הזוגית זה יכול להיות אדם שמרגיש חלש בעיני עצמו ואז "בחר" אישה שהיא חלשה ונוטה לדיכאון. אז אפשר לבוא ולהאשים אותה "למה את במיטה כל היום?" ואפשר לנסות להבין מה מלכתחילה הביא אותך לבחור אותה.

כנ"ל בוס קרציה - יש כאלה שזקוקים לקרציה כדי שהעבודה שלהם תקרה אחרת הם מתפזרים. אז אפשר להתעצבן על בוס קרציה אבל אפשר גם להבין שבחרתי אותו ואם הבחירה הזו לא נכונה לי היום אפשר להתפטר ולמצוא עבודה אחרת.

בגדול - תמיד להסתכל פנימה. על מה שבשליטה שלי. מה שיעשו אחרים? הם יגיבו. אבל זה לא בידיים שלי.

לומד את עצמו עם עצמו

תוך כדי החיים והאתגרים והפתעות המגיעים

בית ספר של החיים, ולומדים וחווים מצבים שלפעמים לא חשבת שקיימים או לא חשבת שיהיה לך

נכון לכל אחד, שחושב שהוא xyz ועלול להיות מופתע בבוקר בהיר אחד 

יש את ההמלצה של הרב אידלשטיין זצ"ל: כבד ושתוק.

אני הקטן חושב שאסור לבקר ולהעיר, אלא לנקוט בגישה של מחמאות ועידוד על מה שמשמח אותי, וממילא השני יבין מה אני אוהב ומה לא, ויהיה לו חשק לבצע זאת, את מה שמשמח אותי, וגם אני אלמד להתמקד בחיובי ולהנות ממנו, ופחות לשים לב למה שמפריע.
 

אם יש לי צורך זוגי, ואני רוצה לבקש אותו מהשני, אני עושה את זה בצורה הכי מכבדת, הכי בוגרת, מדבר רק על הצורך שלי, ולא על מה שהשני עושה, ומתוך כבוד והערכה, ומתוך מחמאות אמתיות לשני, ומתוך הבנה שאולי השני לא יוכל להעניק לי את מה שאני מבקש, ומתוך נכונות לשמוע מה הצורך של השני, וליישם אותו, [ואולי אפילו קודם להתחיל בצורך של השני ורק אח"כ לדבר על הצורך שלי], מתוך בקשה אם זה אפשרי, זה יכול לשמח אותי אפילו עוד יותר ממה שאת/אתה משמח/ת אותי.