שמחיות אותנו, עם שלם
שכל מה ששלנו - שלכן ושל האיש שלכן הוא.
וכמובן כמובן לכל המגויסים הקדושים גיבורי החיל.
סיפורה של חיה
הכל התחיל משמחת תורה בשנה שעברה.
כמו כל העם שלה
והיא בתוכו
חיה והמלחמה
המלחמה וחיה
בעלה גויס.
מילואים.
נשמע ברור ומובן מאליו, רגיל, צפוי
אבל כל כך כל כך לא.
המילואים לא מילאו, הם רק רוקנו.
אותה.
אותו.
אותם.
ומה שהיה לה הכי קשה
זה הרגשת הלבד
זו לא הרגשה, זו עובדה
היא הייתה לבד
לבד לבד לבד
ו"כי חיות הנה"
היא המשיכה לחיות
ולהחיות
גם את ילדיה
לבד
לבד ביום
לבד בלילה
לבד כאשר הניחה ראשה על הכרית בסוף יום עמוס-עמוס וקשה-קשה
ושוב, הלבד הזה עלה
עלה וחנק והיא לא יכלה להירדם
לא יכלה לשחרר אפילו לרגע
היא כל כך רוצה
כל כך צריכה
לישון קצת
להרפות, לשחרר
אבל היא לא יכולה
לא יכולה לא יכולה לא יכולה
כי מי אם לא היא?
מי ידאג?
מי יהיה?
מי ירגיע?
מי יהיה בהיכון לילדים?
מי יהיה בהיכון למה שקורה במלחמה?
רק היא.
אין אחר.
אין.
אז היא לא יכולה גם להרפות.
אפילו לא לרגע.
וזה כ"כ קשה לה
אפילו חתיכת שלווה ביום או בלילה אין לה.
איך אפשר ככה בלי חתיכת שלווה אפילו?
היא כבר לא יכולה יותר
אבל היא חייבת
חייבת
אתה מבין עולם? חייבת. זה פיקוח נפש אתה מבין שזה פיקוח נפש עולם? היא צועקת בדממה בראשה.
שיעשו משהו, שיצילו אותה.
ובינתיים בחזית,
בעלה, חיים
נלחם. שומר.
מחייה את העם שלו, עוזר להעניק חיים.
מתמודד
עם כל כך הרבה
אי אפשר למנות כמה.
ומגיע הבוקר
אחרי לילה נטול שינה של חיה
והמציאות לא מחכה לה ולא מתחשבת בה
והשיגרה שוחקת ועמוסה יותר מתמיד
צוחקת לה בפנים ואומרת:
הופ הופ הופ תספיקי
הופ הופ הופ תעשי
זה לא מעניין שאת קורסת
זה לא מעניין שאת לבד
אבל רגע!!!
זה *כן* מעניין!!!!
היא מנסה לצעוק לשיגרה ולמציאות בחזרה.
אבל אז
אזעקה
רצה
בטירוף
את מי לקחת קודם?
התינוק. הפעוטה. לצעוק לגדולים.
כולם כאן? בואו נזדרז למקלט.
מנסה עוד איכשהו לשמור על טיפת שפיות וטיפת רוגע בקול שלה בשביל הילדים המבוהלים, למרות שבפנים הכל רועש וגועש ומפחד כ"כ.
אוי ה' מה זה הקול הזה של האזעקה?
בעצם גם בלב שלי יש אזעקה-זעקה עם קול יותר מחריד, היא חושבת.
מגיעים למקלט.
מחכים.
מקווים שמוגנים.
היא רואה שם שני בקבוקי מים שהשאירו השכנים.
שני בקבוקים, היא חושבת לעצמה,
כמו המציאות של חיים ושלי לפני המלחמה בבקבוק אחד והמציאות שלנו עכשיו בבקבוק השני.
בבקבוק הראשון חיים ואני בתוך קפסולה, והבקבוק מלא במים.
משקשקים אותנו, אנחנו מתערבבים לא מעט בחיים, הקפסולה שהיא אנחנו מיטלטלת אבל יכולה כל פעם לשתות קצת מים ולהירגע, ולחזור לנשום.
אבל בבקבוק השני יש קפסולה בלי מים, קפסולה עם רעל בבקבוק הזה.
ואנחנו, חיים ואני, הקפסולה, מיטלטלים ונחבטים שוב ושוב עוד ועוד ואפילו אי אפשר לאגור כוחות ולנשום אוויר ולשתות קצת מים קרים על נפש עייפה וגוף עייף כי הכל רעל שם בחוץ! טילים ואזעקות ומילואים ומלחמות ודם ואש ותמרון עשן ולבד לבד לבד והישרדות ופחד וחרדה ועוד פחד קיומי.
אני לא רוצה למות! לא רוצה לשתות את הרעל הזה!
אבל הוא בכל מקום!
לפחות כשהיינו בבקבוק עם המים הייתה לנו שגרה רגילה, עם הטלטלות הרגילות של החיים, עם הטלטלות הרגילות של זוג,
אבל עכשיו, כאשר אנו בתוך הבקבוק עם הרעל זו שגרת חירום מתמשכת.
זו טראומה מתמשכת.
בום. ועוד בום. וטראח. ושוב ושוב. כבר כמה פעמים התרסקנו? הפסקתי לספור.
התרסקנו קמנו
חיים התרסק – וקמנו
אני התרסקתי – וקמנו.
ומה עכשיו?
כמה בומים עוד נצליח לשרוד?
נישאר שם שלמים בבקבוק הרעיל הזה?
כן.
כן.
היא ענתה לעצמה.
נישאר שלמים.
כן.
נעבור את זה.
כן.
גם אם הוא ילך קצת לאיבוד כשיחזור,
כי גבר הולך לאיבוד לפעמים, ובטח גבר שהיה במלחמה
לאיבוד. לאי-בוד. אי בודד. רוצה רק לברוח מהכל ולהתנתק.
וכמה המוח, הראש, הזכרונות עובדים חזק וחזקים, אפשר ממש לחוש דברים בלי להיות שם ובלי לגעת, אפשר ממש להרגיש, להריח, לחוות.
גם חיים. גם את חיה.
את כל מה שעברתם
כל אחד במקומו
והזכרונות והמוח והראש יכולים לשרוף ולדפוק חזק בראש ולעשות חתיכת כאב ראש
ופחדים
וחששות
גם אם בהווה יותר טוב
הזכרונות שצפים
העתיד שמפחיד
וההווה שמצריך את ההתמודדות שלו עם כל מה שהיה ועברנו.
"יש שכר לפעולתך"
מבעד לכל המחשבות המפחידות והמתישות היא דמיינה את אבא שבשמים לוחש לה
את הקב"ה מלטף אותה שם, בתוך המקלט
יש שכר.
מנעי קולך מבכי בת שלי
אתם מקיימים את העם שלי, אני אקיים אתכם.
לא ינום ולא ישן שומר ישראל.
אני שומר עליכם.
את לא לבד.
אתם לא לבד.
אף פעם לא לבד.
יש לך אותי. תמיד.
יש לך אותך.
יש לך את חיים שגם כאשר הוא רחוק הוא קרוב קרוב בלב ומתוככם הוא יוצא לבחוץ, להגן, וחוזר, אלייך, אליכם.
תחזיקי מעמד ילדה שלי
אני לא עוזב אותך לעולם
ואת תראי,
כמה מתוק יהא שכרכם
כמה טוב גלוי ועצום עוד יפציע על שניכם
כמה אור שמחה וצחוק עוד יהיו מנת חלקכם
כי יש שכר לפעולתך.
