התחתנו מתוך הבנה שלא נוכל לדבר על הכל ולסכם הכל מראש, כי ממילא החיים יקחו אותנו לכל כך הרבה כיוונים, ואין טעם "להתחייב" מראש לעניינים מסוימים, ויהיו קריטיים ככל שיהיו.
למשל, לא סיכמנו על מקצוע. לא על מספר ילדים. לא על סוג מקום מגורים. לא על חינוך ילדים. לא על חיי צבא ולא על חיי אברכות.
פשוט לא.
כי אין לנו מושג לגבי זה בתור שני רווקים שעוד לא חיים את מה שאנחנו מדברים עליו... נתחיל לחיות ונראה מה מתאים וכמה מתאים ואיך.
ומרגע שהתחתנו?
אנחנו מקבלים אחד את השני כמו שהוא, נקודה.
וכל אי הסכמה או מחלוקת או קושי להחליט החלטה משותפת, היא אתגר שבא ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החיים ועל איך חיים באהבה למרות השוני והמחלוקת.
לא סתם קיבלנו פער, זה מדוייק לנו, הרי עמדנו מתחת לחופה יחד בהכוונת הקב"ה וברצוננו שלנו.
באמת שלא עובר לי בראש "איך לא דיברנו על זה קודם"... לא יכולנו לדבר על זה קודם, לא הבנו את המשמעות, וגם - למה לחפור?! עם כל אדם בעולם יהיו פערים, למה להתבחבש בהם בשלב הדייטים?...
כן סיכמנו (בלי יותר מדי הצהרות) על בית עם יסודות יהדות בסיסיים - טהרה, שבת כשרות. אנחנו שנינו דוסים, מהבית ומעצמנו, אבל מתוך הבנה שהחיים ממש מורכבים ואין לנו ציפיה אחד מהשני להשאר כמו שהוא עכשיו, עד 120. היינו רוצים שהזוגיות תכיל ותעמוד בכל השינויים האישיים, כואבים ומורכבים ככל שיהיו, ולא תחנוק את האישיות הפרטית כי "ככה התחתנו אז אתה חייב לי". [כמובן ששינויים עמוקים צריכים להיעשות בחוכמה ובמתינות כדי לשמור על יציבות הבית, אבל אני מדברת ברמה העקרונית ובעיקר נותנת דוגמא קיצונית]
עוד דוגמא? עכשיו אתם יכולים לדבר על 12 ילדים. זה בנפשכם, חלום חייכם, האידיאל העליון. עוד חמש שנים וכמה ילדים, אחד מכם ידבר אחרת. אחד מכם ירצה לעצור. אז אין משמעות ל"התחייבת לפני החתונה" "דיברנו על זה".
נושאים יסודיים שכדאי לברר -
לב טוב.
לב טוב.
ולב טוב.
ושוב לב טוב.
אם יש לב טוב, הכל טוב. אפשר לעבוד על הכל.
(ואם קשה לך בעצמך לזהות לב טוב, הפגש את הבחור/ה עם אדם שכן יודע לזהות)
