ואז אשמח לכתוב המלצה מפורטת..

אמא שלי אומרת שהיא לא אהבה אותו.

ההדפסה מעצבנת, זה כאילו גופן יותר מודרני ו"נקי" אבל פחות כיף לקרוא ככה....

קיצר, חכו בסבלנות..

אני קצת קצרה בזמן, אעשה כמיטב יכולתי.

השפה של סטופל מעולה בעיני, יש אנשים שיאהבו את הסגנון של השפה ויש שלא. זה סגנון ששמתי לב שהרבה מהסופרים הצעירים בציונות הדתית אוהבים להשתמש בה.

התיאורים בספר של נופים ואנשים מעולים, מפורטים, פיוטיים לעיתים - ממש כיף לקרוא. הוסיף המון לספר ולקריאה.

העלילה עצמה, כאילו פשוטה, אבל היא יצרה ברקע שאלה שמצאתי את עצמי מתעסקת בה ממש כל זמן הקריאה. הניחושים שלי בקשר לסוף השתנו מדקה לדקה, בסוף פתאום מגיע כיוון מפתיע ואז סוף כיפי, כי הוא לא נורא צפוי, אבל גם לא נורא לא צפוי, והיא סגרה קצוות יפה, בלי למרוח ובלי לפחד מבנאליות. אני אהבתי, הסוף השאיר לי טעם טוב.

דבר אחד שהפריע לי בספר: זה בעצם ספר שמתמקד בעולם הפנימי של הגיבורה, שזה נחמד ויפה, אבל חסר שם משהו מהותי, תיאור טיפה יותר מפורט למה היא מרגישה עייפה וכד'... זה ברור למה, אבל היא יכלה לפתח את זה יותר. אם מישהו יקרא, אשמח לשמוע את חוות דעתו בעניין.

באופן כללי, זה ספר מעולה, בתור ספר ביכורים וגם בכלל, אם תשאלו אותי. 

אני ממליצה לקרוא, אני מניחה שיש כאלה שלא יתחברו בכלל - אמא שלי למשל, אבל שווה קריאה. ;)

(ניסיתי לתת ביקור עד כמה שיכולתי, בלי לחשוף מהספר, מקווה שהובנתי...)

שבוע טוב ונהדר!!

אביב

בעיקר - מומלץ לקרוא פעמיים.

מתגלות הפתעות...

.

שיש לי פוטנציאל!

אם כשאת קוראת ספר את מנסה להתחבר עם הכותב להתחבר לראש שלו להבין כל מילה אז כל קריאת ספר מפתחת מאוד את חוש הכתיבה.

אבל אם סתם לקרוא אז מן הסתם זה גם עוזר קצת..

מנסיון של תולעת ספרים עם ותק שלתשע שנים וכותבת לעיתים.

למשל זה משפר את האוצר מילי , סגנון אבל זה לא אומר שנהפוך כולם לסופר דגול..

כי ספרים מעניינים במיוחד ( כמו הארי פוטר... ) יש להם סגנון זורם, מושך, מעניין וכו'

צריך להיות מאד מקצועי בכדי להוציא ספר שיימכר בהרבה עותקים

וגם... צריך הרבה סיעתא דשמיא גדולה ( תחשבו על המנגינה של המילים האלו  סד"ג )

כבר הוצאתי ספר אחד, ועכשיו עוד שלושה בדרך.. ואני גם כותבת פוול סיפורים, וכשיש אירועים אז גם ברכות בחרוזים..

זה גם עניין של כישרון וגם עניין של קריאת ספרים.. כי דוגרי בן אדם שלא קורה ספרים לא יהיה לו מאיפה לשאוב את הכישרון שאולי יש לו!!

שלא קוראים בכלל כדי שהיצירה תהיה נטו מתוכם.

אגב,מי הם?

אבל לקרוא זאת לא השיטה היחידה להתמלא.

חוויה אישית יותר חורטת ונותנת לך סגנון משלך. צריך כמובן לדעת איך לחוות דברים, ולשים לב לפרטים. 

אני מכירה אנשים שקוראים מאד הרבה ולמרות זאת לא הפכו לאנשים מעניינים מספיק כדי שיוכלו לכתוב בעצמם, וגם אנשים שלא קוראים הרבה ונראה שיש להם עולם מדהים מבפנים שהם היו יכולים להעלות על הכתב.

ספציפית שמות של סופרים שלא קוראים אני לא יודעת. היה על זה פעם דיון בספרים רבותי ספרים, וזה די הדהים אותי בתחילה. אבל במחשבה שניה זה מאד מתבקש, הרי הזכרון יכול מאד לתעתע וכל סופר ירא מהאפשרות שיחשבו שהוא גנב רעיון מספר אחר.

יותר קטעים כאלה [כמו של צ'ופרים] או סיפורים קצרים, או שאני כותבת קטע קצר מתוך סיפור ארוך שהמצאתי ולא העלתי על הכתב.

וגם שירים, וגם קטעים בחרוזים, וגם צ'ופרים...

הכל!..

ואני יכולה להגיד שבתור דחיפה ראשונית, כן, עצם זה שאני כ"כ אוהבת לקרוא נתן לי את המחשבה "וואלה, אולי גם אני יכולה...?". אח"כ זה כבר לא משנה מעבר לאוצר מילים אבל ככל שאני מתבגרת ולומדת לנתח ספרים וסיפורים קצרים (יכולת שהשתפרה אצלי מאוד ועדיין משתפרת כיוון שאני חברה בפורום של כתיבת פרוזה באתר "כיפה" ושם נותנים לך ביקורת מאוד בונה וגם אתה נותן לאחרים, ולומד מאחרים איך לתת ביקורת בונה וכו'...) אני לומדת יותר ויותר מהספרים שאני קוראת, אני לוקחת נק' טובות בכתיבה, אני קוראת ספרים שדומים לסגנון הכתיבה שלי שמעשירים אותו אבל לא רק.

וכמובן, אנוכי הגאוותנית מודיעה לכם בנחרצות שזה לא יעזור אם אין איזשהו בדל קטנטן של כשרון שחבוי בכם (ולפעמים הוא באמת חבוי ושווה מאוד למצוא אותו. באמת.)

בכל אופן, אני מאמינה שבשביל להיות סופר טוב באמת, צריך להיות בך מידה מסויימת של גאונות. וכתיבה היא אומנות בפני עצמה, אמרתי את זה פעם?? 

 - והם עשו ממנה ספר אבל לדעתי רוב הסופרים זה אנשים שקראו הרבה ואז התחילו לכתוב.

אני מוכנה כמעט לחתום על זה שאין סופר נמכר / איכותי שלא שייך לסגנון שהיינו מגדירים כ"תולעי ספרים". זה הכרחי לדעתי.

בסיפור הקצר "סונטה ללא ליווי" [מאת א"ס קארד, נמצא בשני אוספים: "מפות במראה" ו"סונטה ללא ליווי וסיפורים אחרים"] מוצגת הדמות של כריסטיאן, שכדי למקסם את הפוטנציאל המוזיקלי שלו נשלח לחיות לבד בבקתה ביער, בלי שום אפשרות לשמוע מוזיקה, וכך הוא מצליח ליצור מוזיקה כנה ומיוחדת שלא מושפעת מאף יצירה קיימת.

מובן מאליו שבעולם הפיקטיבי הזה לא משתמשים באותה השיטה בשביל אנשים בעלי כישרון כתיבה, כי כדי למצות את היכולת הזו חייבים לקרוא ספרים ולדעת מהי ספרות איכותית. [אגב, אני לא יכולה להדגיש עד כמה הסיפור הזה מומלץ. השיגו אותו בהקדם האפשרי.]

לא זוכר ת'שם שלו בכל אופן " אוהל הדוד טום "  יש מצב שהוא שונה בקטע הזה 

מהעובדה שבאופן לא מודע הלחן של "ירושלים של זהב" הושפע משיר ששמעה. (במקרה נתקלתי בזה בויקיפדיה). 

אבל היא מדהימה בכל מקרה.

אחת ממליון.

בכלל לא הרבה....

והרבה פעמים אני חושב להתחיל לכתוב למרות שאין לי מושג אם יש לי את הכשרון לזה...

שווה לי להתחיל לכתוב?

(אם כן, לקרוא גם?)

בס"ד

זה יכול לשכלל אותה, היא לא תלויה בזה.

אני מכירה כאלה שקוראים מלא ואין להם כישרון כתיבה בשיט וכאלה שקוראים בקושי <למשל: אנוכי> שיש להם כישרון לכתיבה <לא שאני ממצה אותו במיוחד, אבל הוא קיים>

וכישרון בסיסי הוא לא משהו מיוחד.עם הזמן (והכתיבה והקריאה) הוא משתכלל.

לא קוראת הרבה בכלל!! 

ומתוך הספרים שאני קוראת נוצרת ההשראה שלי,וזה קרה לי כבר בשני סיפורים.

הוצאתי כבר שני סיפורים(שרוצה שהם יצאו לספרים).

אמרו לי על סיפור אחד שהוא מזכיר ספר מסויים אבל הוא ממש לא.

אני כותבת המון יש לי איזה 10 מחברות מכיתה ג' (אני בחטיבת ביניים) החברות שלי קוראות אותן בשקיקה (בצחוק...) ואני מאוד אוהבת גם לקרוא.

אבל זה לא כ"כ עוזר לי בגלל שאני דיסלקטית אז זה ממש לא משנה לי כמה אני קוראת יש לי המון בעיות הגהה... ובכלל אני קופצת המון מנושא לנושא בגלל זה...

אבח אני חושבת שלכול אדם זה בטוח עוזר כשהוא קורא המון ספרים בכתיבת ספרים שהיה ב"הצלחה בהמשך!

קיבלתי מתנה מהבית ספר. אומנם לא ברמה של הגדולים האלה... אבל סיפורים מקסימים, מפתיעים, מאוד ישראלים. אני ממליצה בחום! 

(ויש גם שלום עליכם.)

(מוצאים את הספרים בחנויות ספרים. לאחרונה הייתי בצומת ספרים בת.מ. י-ם והיו ארבע בעשר כשגם אלה כלולים במבצע. חוץ מזה, יש ספריה...)

ביקורת מאיפשהו:

בירשטיין הולך וסובב ברחובות ירושלים ונצרת עילית, עולה ויורד באוטובוסים, נכנס לדירותיהם של שכנות ושכנים, כדי לאסוף פכים וסיפורים קטנים. רוב הסיפורים בספר אינם ארוכים יותר משני עמודים קצרים בתוספת איור בשחור לבן, מעשה ידיה של נורית ענבר־שני. נטול כל יומרה, נקי ממנייריזם, בעל עין חדה ובוחנת, הומור דק מן הדקים, לב אוהב וכשרון של מכשף, כותב בירשטיין את סיפורם של זקנים וזקנות, ערירים, נשואים וגרושים, תלושי אירופה, מאמיני ירושלים וקבצני חיפה.

בשפה חפה מכל הצטעצעות והתנשאות, בלי לגלוש לציניות, רושם ומאייר יוסל בירשטיין את דמותם של האנשים אותם הוא פוגש ברחוב. כל סיפור הוא פנינה המאירה נקודה קטנה בעולמן של דמויותיו, ומשתקפת כאן איזו חמלה והבנה, כזו שאינה מנסה ללמד או להעביר מסר הרה גורל. סתם חיים, אך לא חיים סתמיים. "מה חבל שאנשים אינם נעצרים לשניות ספורות כדי להנות מהמראה. מוטרדים, עמוסים בדאגות הבוקר, בשרידי מחשבות מאתמול, הם ממהרים לעבודה ואינם ערים למתרחש סביבם", אומר לו האיש אותו פגש על האי בשדרות־הרצל.

בסיפור אחר מתלונן שכנו בן השמונים, חייט מזה שבעים שנה, על שכל מה שנותר לו לעשות כיום הוא "טלאי ועוד טלאי". "מלה ועוד מלה" משיב לו הסופר, וכך בדיוק הוא בונה את סיפוריו העצובים־שמחים. אפילו קבצנית עלובה לא מעוררת רחמים אלא קורטוב של עצבות, אולי דמעה סמויה בזוית העין, אפילו שמץ חיוך כשהוא מדווח ביובש עיתונאי שהיא "שיקשקה בקופסה לקצב הלהיט ביידיש:
כלה כלה מזל־טוב
דער חתן איז אן אבן־טוב"

באחד מסיפוריו מתוודה בירשטיין על כי "בעצם, רציתי להיות משורר - לכתוב שירים עצובים עם קצת חיוך בתוכם. אולם הצלחה רבה לא היתה לי. כשכבר חיברתי שיר עצוב, הוא יצא קצר מדי, והחיוך נשאר בחוץ". אל תאמינו לו. הסיפורים השיריים אמנם קצרים אך מרצדים כפנינים קטנות, העצב העדין עוטף אותם, והחיוך, החיוך נותר בקרבם.

למשל, הסיפור בו בירנשטיין מספר על זוג השכנים המבוגרים שקיבלו מכתב, ומכיוון שלא ידעו לקרוא עברית, ביקשו מיוסל לקראו עבורם. הזוג ציפה לשני מכתבים: האחד - אישור מעמידר לעבור לדירה חדשה, והשני - מבית החולים בקשר למחלת האשה. השכנה ישבה מתוחה, לא יודעת אם המכתב יגרום לה לצחוק או לבכות. יוסל פתח את המכתב ולמראה פניו צעק הבעל לאשתו "רוזה, רוזה, קענסט שוין ווינען! את יכולה כבר לבכות!"

מקור: http://www.haayal.co.il/story?id=1104&base=&NewOnly=2&LastView=2030-12-31

המון אושר!

לפי זכרוני אין כ"כ לאן להמשיך אותו..

כתוב על הכריכה את המספר"1",

מין הסתם שיש המשך......

הושלישי והאחרון בטרילוגיה - שנה אח"F

כאילו ברור שלא את הכל כאבל קראתי נגיד 20 בערך מה;סדרה ווואו אגדות רשומות ועוד משהו זה העיקר אבל יש המון מדהימים

יש בערך 800 ספרים באנגלית.

לדעתי מרגט ויס היא הטובה מביין הסופרים!

נ.ב.

כמה ספרים יש בעברית?

מזה בדיוק.???

זה 6 הראשונים, האגדות והרשומות.

אחרי זה זה נהיה מתוסבך וטלאי על טלאי.

גם דרקונים של שלהבות קיץ לא משהו.

מזה??

הרבה סופרים שכותבים מה?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%97_%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%9F

רומח הדרקון (מאנגלית: Dragonlance) היא סדרת ספרי פנטזיה אפית נרחבת הכוללת מעל ל-190 נובלות ספרותיות כמו גם תוסף של עולם מערכה בסגנון מבוכים ודרקונים. הספר הראשון בסדרה נכתב בשנת 1984 על ידי מרגרט וייס וטרייסי היקמן, במסגרת עבודתם של המחברים בחברת TSR. רומח הדרקון נכתב כעולם של משחק התפקידים מבוכים ודרקונים.

רומח הדרקון, סדרה שמתרחשת בעולם קרין- עולם שהומצא ע"י מרגרט וייס וטריסי היקמן, הפך להיות משהו ענק, היום יש בו המון ספרים (וכל הזמן יוצאים חדשים) ומעריצים בכל העולם.

מבוסס על משחק התפקידים- D&D (מבוכים ודרקונים)

הספרים העיקריים (לפי סדר כרונולוגי) :

- שישית המפגשים (נכתבו ע"י סופרים שונים)

- סדרת רייסטלין- כבשן הנשמה (המדהים) ואחים לנשק.

- רשומות- דרקונים של דמדומי הסתיו\ליל חורף\שחר האביב -> הטרילוגיה הכי טובה לדעתי. משם הכל התחיל..

-הרשומות האבודות (לא קראתי.. זה השלמה של רשומות)

- אגדות- עת התאומים, מלחמת התאומים ומבחן התאומים ->  מעולה, במיוחד למעריצי רייסטלין..

- דרקונים של להבת קיץ

- מלחמת הנשמות- דרקונים כוכב נופל\ירח נעלם\שמש גוועת-> כאן כבר מתחילה הרגשה של מריחה.. כאילו הם כתבו בשביל שיהיה עוד מה להוציא..

זה הספרים העיקריים שיצאו בעיברית. יש עוד ספרים מסביב (האחים מאז'ר, אגדות הומה, האלף האפל ועוד המון) אבל זה העלילה הראשית.

כלומר- אין שם משהו בוטה, אבל זה לא הכי נקי..

יש גם אגדות מלחמת הכאוס.

בכל פעם כמה סופרים כתבו, וכך נוצרו 800 ספרים!

ספר נקי-ללא סלנג,קללות,שפת רחוב,דברים לא צנועים

ספר לא נקי-ספר שיש בו את אחד מהנ"ל, גם אם זה בצורה עקיפה וכמעט בלתי מורגשת 

בס"ד

(או שאת לא יודעת לכתוב ספר...מממ בעיה קשה)

את יודעת לכתוב מ-ע-ו-ל-ה-!-!-! ויש לך כישרון מדהים!!!

שווה ממש להוציא לדעתי,

(אבל את חייבת קודם להביא לי לקרוא!!!(אהמ... אהמ....)

אני...

של ריק ריירדן.. אם אהבתם את שאר הספרים שלו, תאהבו גם את זה....

השמועה מספרת שהשני פחות טוב, אבל לא קראתי בינתיים....

הראשון חמוד והשני פחות.

אהבתי יותר את הספרים האחרים שלו P:

קוראים לשני 'תו קטלני'.

לי יש את הראשון והשני והשלישי עוד לא יצא

בס"ד

מי ששואל נראה אולי טיפש לחמש דקות, מי שלא שואל נשאר טיפש כל החיים

ובכלל, אין לי עניין לעשות עליכם רושם

עם מחפשים בגוגל בשביל מה הפורום?

הפורום הוא בשביל תגובות רציניות ומושקעות (כך על פי הערכתי) אומנם לא כמו כאן (http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=276). התגובה הזאת מפגרת. את אותו המידע אני יכול להשיג בגיגול קצרצר. מה שאני מחפש בהמלצה זה הדעה האישית של הכותב, למה הוא אהב את הספר, ניתוח של הספר קצת וכו'.

אוקיי, עכשיו אתם בוודאי תשאלו "אהל היא הרי כתבה - מי שרוצה עוד מידע שיפנה אלי בש''אש?"

אז אם יש לה עוד דבר(ים) פשוט שתכתוב אותם!

הזה לדעתי פשוט מעולה.  יש בו הכל- כתיבה מעולה דמיות מרתקות ויצירתיות של פגשתי בשום ספר אחר.

ההגדרה שלו היא ספר שונה הוא פשוט מרתק

והוא ממש כיפי לקריאה

מומלץ =)

זה עדיין מוריד את הרמה של הפורום. אני לא הולך לשים פה מודעות אבל (ע''ע הסטלן הקטן) אבל יש לי השיטות שלי.

עם זאת,  אני מתנצל קשישתי.!)

מה אני אגיד לך.... שלא יהיה גס..

תתן שמות של ספרים ואני אראה אם יש ספרים מתוכם שאני כבר קראתי או שמעתי עליהם וכך אני אדע על השאר...

תכתוב על כל ספר מה הרמה שלו..

תודה

יש דעות על ספרים. לא מצאתי המלצות..

אבל הספר הכי יפה (וארוך) שקראתי זה היה 'בלתי הפיך' ספר מהממם (לטעמי האישי בלבד!!!) ובאמת שהו נקי... 

אבל זה הכל ??

אין לי מה לקרוא!!!

של ספרים חרדיים כמובן, תעיין בכריכות, תדפדף, ובטוח שתמצא משהו שיעניין אותך. אפשר גם לבקש המלצות מהמוכר או הספרנית.

המלצה שלי: ספרים של חיה הרצברג, יעל רועי, יהודית פריינד.

"המירוץ" - על הבחירות הישירות בין נתניהו לפרס ב1996.

"אהוד ברק - מלחמתו בשדים" - ספר אוהד על אהוד ברק, בעיקר על כהונתו כראש ממשלה.

"שב"כ בין הקרעים" - ספר של כרמי גילון, ראש השב"כ בזמן רצח רבין. בספר מוקדש מעט מאוד לנושא הרצח עצמו.

יש את תיאום כוונות כעפעפי שחר.. ובואי הרוח של הר' סבתו (ספרים יפים+ )

אני אישית לא אהבתי את הסיגנון של הספר אבל הרבה אמרו שהוא טוב וזה 'אבדות' של מיכאל משהו(שם משפחה מסובך...) אני אהבתי 'בא מלבנון' של אותו סופר וגם רק חלק מהספר...יש לו עוד ספר 'מים שאין להם סוף.. לא קראתי אותו אני רק יודעת שיש אותו ואמרו לי שהוא .

אם את נוער אני ממליצה על ליאת רוטנר ('תנו לגדול בשקט'...'הרמת מסך', 'מעורב ירושלמי' וכו..) אבל רק אם את/ה

נוער... אפילו עד גיל 15 מעבר זה סתם משעמם ולא מעניין....

אלנקם/ עזרא יכין

ילדים זיגזג/ דיויד גרוסמן

לוחמי התמורות/ הרב ארז משה דורון

ספרי הרב סבתו

טוביה החולב/ שלום עליכם

טוביה בארץ המובטחת/ צבי פישמן

ולשרון כהן- את "אבדות", "בא מלבנון" ועוד כתב מיכאל שיינפלד...

"וקראתם דרור"- רונית לוינשטיין מלץ על דרור וינברג.

אולי אני יחשוב על עוד משהוא..

לא נקי. והוא ביקש נקיים..

וקראתם דרור - ספר מדהים על דרור ויינברג הי"ד

היינו כחולמים - ספר מאוד יפה של אורנה בורדמן

בלבב פנימה - ספר חדש על אהרון קרוב (הפציעה, התמודדות וכו'), - התחלתי לקרוא והוא נראה מעניין.

אחים מן המדבר - ספר של מי שכתב את אדון בלומנטל - מומלץ מאוד!

דרך הגב-אורנה בורדמן כתבה גם את "בודדה במערכה" וזה ספר ממש ממש טוב ויפה!! מומלץ! אני אישית אהבתי אותו יותר מהיינו כחולמים..אולי כציפיתי למשהו כמו "בודדה במערכה".

"תריסים ירוקים פתוחים" "ושם פס רחב " ספרים 100ממים~!

איזה כרכים? מתי יצאו?

פרטים בבקשה, דחוף!

אני מחפש כבר שנים את 'מחר כפול 9'!

אגב, המלצה - 'קץ כלזמן' - אחד הגדולים!

אחחחחחח......

פשוט תענוג לקרא!

הבנ"א גאון עולם, כל סיפור שלו- אפשר לחפור עליו שנים..

הם הספרים הכי טובים שלו שקראתי!

איך קוראים לסיפור שלו על צפיית זמן - כרונוסקופיה -

ואיך נקרא קובץ הסיפורים שבו הוא מופיע?

כדרך בני מאדים, קראת?

ו'מחר כפול 9' ו'קץ כל זמן' נקיים?

"כל כתבי אסימוב" כרך א

וגם ב"גדול ורחב הוא העולם"- זה הישן..

סיפור גאוני (אסימוב, לא?) וזכה ככל הזכור לי בתור סיפור מד"ב הטוב של כל הזמנים!

אני לא יודעת אם זה מה שהתכוונת להגיד, אבל אפשר להוסיף על זה....

וואו אחד הספרים הכי טובים שקראתי לאחרונה..   שלא לדבר על הספר הקודם שלה "שמחה גדולה בשמיים" .

לדעתי 2 ספרי חובה..

אבל יש לי כמה דברים קשים להגיד

על 'שמחה גדולה בשמים'...

אשמח לדון עליו.

לא קראתי.

קראתי, אשמח לדון עליו, ויש לי הרבה הרבה קושיות חסרות מענה לגביו...

ואני בדרך כלל לא קוראת ספרות ישראלית. מישהי שכנעה אותי [כלומר קנתה לי במתנה את הספר] והוא ספר נפלא עם ניחוח של פעם. נקרא בשקיקה . לא עוזבים עד שמסיימים.

מה שכן, ההתחלה לא מובנת כל כך. אבל אלו רק כמה דפים ראשונים.

מומלץ מאוד!

הספר עדיין ממשיך ללוות אותי לפעמים, הוא מעביר תחושות מאד חזקות.

את "שמחה גדולה בשמיים" (יותר נכון קראתי שליש ממנו ועצרתי שם).

מה שהכי הכי הפריע לי בספר.

הספר גדוש רגשי נחיתות עד מעל האזניים.

בראש ובראשונה - רגשי נחיתות פוליטיים.

מה הקשר בין העלילה לרצח רבין? מה זה התפירה הגסה הזו?

אין לעובדה הזו שום קשר לעלילה מלבד הרצון למצוא חן

בעיני קהל קוראים לא מגזרי.

רגשי נחיתות דתיים - החל מהכנסת קטעים לא צנועים לעלילה

שלא היתה חסרה כלום בלעדיהם, וכלה בהתמרמרות

חסרת תקדים על הממסד הרבני שהרס לה את החיים.

וכאן אני לא יודע אם זה מרצון למצוא חן, או חמור מכך -

השקפת עולם כפרנית כמעט.

רגשי נחיתות פמיניסטיים כמובן, ובמיוחד פמיניסטיים-דתיים,

שהיום הם חובה אצל כל סופרת מודרנית המכבדת את עצמה,

ולא עולה לי עכשיו דוגמה, איזה באסה...

על כל פנים, הייתי מצפה מסופרת דתיה/מתנחלת בעלת בשורה כלשהי,

שתפנה לציבור שלה בכתיבתה ולא תרמוס אותו כך.

הספר עצמו כתוב יפה מאוד, ובדיוק בגלל זה הוא כ"כ עצבן אותי!

אגב, המלצה:

אחת מאלף של מירה קדר.

נגעה בדיוק באותם נקודות כואבות - דת ושוביניזם -

ובצורה מדהימה!

ממקום הרבה יותר שלם ומאמין.

ממש המחשה לאמונה אלון - את רואה? ככה צריך לכתוב! 

אביב - קבוצת קריאה או לא - אם יש לך משהו לכתוב -

תכתוב!

אין טעם לזרוק לאויר קבוצות קריאה כדי שיפלו ארצה

בחבטה מקהת חושים ומדכדכת עד מצולות הנפש!

ניצלו"ש התפייטות...

גם אני מאסתי בכל הנחיתות מחד וריקוד ה'מה יפית' מאידך... כל התהיות שהמחברת מעלה לגבי ההתיישבות לגבי עתיד ההתיישבות לגבי מוסריות ההתיישבות, כשהיא עצמה מתיימרת לבוא מתוך המחנה, פשוט מאוס בעיני.

זה נראה שהמחברת רצתה שספרה יכנס 'לברנג'ה' בכל מחיר והחליטה לעשות זאת על גב הציבור ממנו היא באה.

ממש לא נעים ודוחה!

הכתיבה נחמדה קלילה וזורמת. אבל בעיני לא יותר מזה.

העלילה לוקה בחסר כשהיא מתעקשת שלא להמשיך את חיי הדמויות אלא להשאירן עמוק בעברן מבחינה רגשית. ואני מתכוונת  ליאיר(?) שהכותבת מגלה לאחר כעשרים שנה שהוא עדיין מאהב בה, ולא באשת נעוריו, לאהל'ה. שגם היא מאהובת בגבר אחר.

כ"כ קלישאתי! כ"כ מנוגד לחיים עצמם, לכוח החיים לשטף החיים לעוצמה שיש בחיים אמיתיים משותפים, לגבור על אהבת נעורים אם רק פותחים להם פתח קטנטן לעשות כן...

בקיצור, ההרגשה הכללית שליוותה אותי לאחר קריאת הספר, הלנו היא או לצרנו?

קשר לביקורת ששמת, ולא מצאתי.

השאיר אותי עם הרגשה ממש מעצבנת!!

חבל, בזבוז של כתיבה יפה ונעימה לקריאה.

כשקראתי אותו בפעם הראשונה בכיתי.

גם בפעם השניה.

הוא תפס אותי כ"כ חזק,

בנקודות שאף אחד שבא "מבפנים" לא העז להעלות אותן לפני אמונה אלון.

לדעתי עיקר העניין בו לא היה קריאה פמיניסטית

העיקר היה דין וחשבון שאלון נתנה לדור שגדל סביב "מרכז"- הישיבה, החברה, התופעה,

דין וחשבון על אידאליסטיות(כללית וקולקטיבית) שלפעמים באה על חשבון הצדדים האישיים, הנפשיים של הדור שבחר בה.

הדמות הראשית שלומציון היתה כביכול נורא קיצונית, וגם הבחירות שלה היו קיצוניות,

אבל מצאתי את עצמי וגם את חברות שלי בה,

אפילו שזה בכלל לא אנחנו, רק ההורים שלנו,

זה אנחנו. כשהספר יצא נורא התווכחתי עליו עם אנשים. הם בחרו לבקר אותו על שטויות,

והתעלמו מהשאלות האמיתיות שם.

עין הקורא- "אחד מאלף" נכתב ע"י אומנית, מירה קידר יודעת את המלאכה, היא משוררת.

ובכל זאת, דווקא את הכתיבה של אלון אהבתי יותר, במקרה הזה.

ב"]אחד מאלף" הכתיבה קפוצה, לאקונית, נורא מהודקת ונוקשה. דווקא אצל אלון היה משהו משוחרר יותר, זורם-

בכתיבה. הדמות של רחלק'ה אצל מירה קידר היא מושלמת מדי, נו באמת,

תעשה לי טובה, כמה נשים כאלה קיימות?!גם סופר-הלכתית, גם רומנטיקנית מהסרטים, גם אומנית מופלאה(תאטרון!) גם רגישה ובעלת מידות נעלות, גם רכה, גם פמיניסטית וגם לא מתלהמת.נו שוין.זה לא יצא אמין במיוחד.

דווקא הכתיבה ב"ותכתבו אהובתנו" תפלה בעיניי, והתאכזבתי.

זה כמו לקרוא עיתון ברפרוף, יותר מדי עובדות, כתיבה קצתפופולרית ולא ספרות טובה.

מה שכתבתי.

זה יעזור אם אני אכתוב שוב?

שמחה גדולה בשמים כתוב מדהים.

בגלל זה בדיוק הוא כ"כ מעצבן, דורך ומתנשא

על הציבור שעליו הוא כותב ואליו הוא מכוון.

אחת מאלף, לדעתי גם כתוב יפה מאוד,

אבל גם אם לא - הוא לפחות לא שוויצר, מתחנפן וגס רוח.

מה לנו ולך אמונה אלון כי באת אלינו לכתוב את כל רצונותייך הכמוסים

ע"מ להיות מקובלת בציבור החילוני?

'ותכתבו אהובתנו' לא קראתי, אבל אין ספק ש'שמחה גדולה בשמים'

מוצף פופוליזם זול.

אגב, לדעתי גם מיכאל שיינפלד חוטא בזה, לפחות ב'אבדות' -

גיבור אנמי והתרחשויות לא מחייבות ע"מ לא להשתייך באופן מובהק

לציבור זה או אחר.

ומענין לענין באותו ענין -

האם שמתם לב, שגיבורת 'אחת מאלף', לאחר חיפושים כה רבים

אחר בעל תלמיד חכם ורחב אופקים,

בחרה לבסוף במוזיקאי בעל קול חם ועיניים ירוקות?

האמנם מה שכבש אותה באותו תלמיד נכסף של אביה,

היה דוקא קולו וצבע עיניו, ולא כפי שפורסם?

נקודה למחשבה.

אשמח לדון על שמחה גדולה בשמים.

יודעים מה? אולי נעשה עליו את הקבוצת קריאה שאנא-קל ניסה להרים? נראה לי שזה מין ספר שיש בו הכל, קונפליקט וכתיבה ברמה מאוד גבוהה.. מה אתם אומרים??.. .

למה במקום?

היה פה נסיון לפני כמה חודשים לפתוח קבוצת קריאה

בכמה ז'אנרים. אפשר פשוט להוסיף.

לא אהבתי בכלל. הכתיבה שלה מאוד הפריעה לי.

עוד רלוונטי?

מוזמנת