(זוכרת את זה?)
סיפור. מוקדש לשדות של אמת סתם ככה כי בא לי להקדיש לך סיפור. - נסיונות פעילים

זה קטע חזק שכתוב ממש יפה.

באופן כללי תמיד עדיף להגיב בשרשור הנוכחי ולא להקפיץ

נקודה למחשבה בשבילי. תודה.

פעם היו אנשים אומרים לי: השם ישמור אותך.
אחר כך הייתי הולכת בינות עצים (בשדרה) ושרה שירי ארץ ישראל יפה.
האירוניה הייתה עוטפת אותי, עם השיער השחור המקורזל וממדי הגוף הגדולים.
ואני הייתי יפה.
פעם היו אנשים אומרים:
תלכי לחדר כושר, תתפסי חתן.
אני הייתי צוחקת.
לא הגיע חתן ולא ניסיתי למצוא אותו.
רציתי לשיר שירי קריוקי ומצאתי את עצמי שרה חוה אלברשטיין על אדן החלון.
האירוניה תפסה אותי רגע אחד לפני שהתנדנדתי חזק מדי, אבל זה כבר היה מאוחר.
כשפגשתי באדמה חזיתי בתרצה מנידה את ראשה בעצב, כאומרת: שוב נפלה אישה קורבן לעלבונות.
לא צחקתי.
כשעברו הימים וזכר שיערי המקורזל נשתכח מרחובות תל אביב, חזרתי אדם חדש.
לא התעמלתי בחדר הכושר ולא חיפשתי חתן, אבל שרתי שירי ארץ ישראל יפה מתוך אהבה.

קרני שמש חודרות מבעד לתריסי החלון המאובק, ננעצות בעפעפיים העצומות שלי. אני משפשפף את העיניים בחוזקה, מנסה להקל על כאב הראש, להסתיר את האור. מכונית שצופרת ברחוב, שתי קומות מתחתיי, הורסת את הרגע האחרון בו עוד יכולתי לחזור לישון.
אני פוקח עיניים. החדר מואר באור צהוב עכור ואני תוהה כמה זמן עבר מאז ניקיתי אותו בפעם האחרונה. כמה זמן עבר מאז הגעתי לכאן.
אני מחכה. מישהו יתקשר מתישהו.
על הרצפה מונח קרטון ריק של פיצה. שני בקבוקי בירה שוכבים על יד הדלת. ארגזי הספרים סגורים בחבלים, מלבד הארגז העליון שפתוח לרווחה. אחד הספרים נח בשלווה על המדף הריק שבקיר הנגדי.
מה השעה עכשיו?
אין לי שעון, או פלאפון, אבל אני מניח שמוקדם מאוד בבוקר. אני לא יודע למה אני ער.
אני לא יודע כלום, בעצם.
אני יושב על המיטה כבר כמה דקות, אולי הגיע הזמן לקום. אני מתרומם בתנועה חדה והרגל שולחת אליי דקירות של כאב. אני עוצם עיניים, מנסה להתעלם, מתקרב אל הדלת.
איך יתקשרו אליי אם אני בלי פלאפון?
יש טלפון קווי בסלון, על שידת העץ הקטנה שקיבלתי בירושה מסבתא. גם את הדירה הזו קיבלתי ממנה, על ארגזי המסמכים שבה וקופסאות האוכל הריקות שבמקרר. גם רשימת הקניות האחרונה (פטרוזיליה, כמון, שלוש חתיכות פילה מושט, כמה תפוחי אדמה) עוד מונחת על השולחן, דהויה. לא עברו יותר מחודשיים, אז בטח ניקיתי את החדר בשבועות האחרונים.
שלי לקחה את הספה האפורה החדשה ואת הטלוויזיה, את כל השאר השאירה לי. אמרה שתרוויח קצת כסף מהזקנה העלובה ותוכל להתחתן עם נסיך חלומותיה שפגשה באוניברסיטה. צעקה שהגיע הזמן, שהיא כבר בת שלושים ונמאס לה לפחד שיום אחד הוא יקום וילך.
אני מגחך. בספה החדשה היו קרעים- פתחים למקומות מחבוא של כסף. סבתא לא הייתה חכמה במיוחד. הטלוויזיה לא עובדת כבר שנים.
אם שלי הייתה באה לבקר, הייתה יודעת.
הטלפון שעל השידה מצלצל. אני ממהר אליו ומרים את השפופרת.
"הלו?" מפתיע כמה הקול שלי חלש הבוקר.
"הפלאפון שלך אצלי." זה ליאור. תודה לאל על ליאור.
"אתה הבאת אותי הנה?" אני שואל.
"כן, היית גמור, אחי. בשבע בערב כבר התמוטטת אצלי בסלון. ואתה יודע איך אפרת... היא לא מסתדרת עם היפסטרים. לא קולטת את הטיפוס. אז הסעתי אותך לדירה של סבתא שלך, חשבתי שתסתדר משם. התעוררתי לפני איזה שתי דקות וראיתי שהפלאפון שלך כאן על השטיח אז התקשרתי מהר." אני שומע את ליאור מכין לו קפה תוך כדי שהוא מדבר איתי.
"אני לא היפסטר." אומר הפה שלי.
"אני יודע, אחי, אבל אפרת לא מבינה בדברים האלה. טוב, תן לי ללכת להתארגן לעבודה. אני אבוא בשתיים עם ארוחת צהריים. תעשה טובה, אל תצא מהבית. תנקה את המטבח אם משעמם לך. המקרר כבר מסריח לגמרי." הוא מנתק.
מפריע לי שהוא הציץ במקרר של סבתא. מפריע לי שהוא כיסה אותי כשישנתי. מפריע לי שהוא אומר לי מה לעשות.
אבל בינינו, ליאור הוא אחד האנשים הבודדים שיכולים להסתדר איתי והיחיד שגם רוצה להיות כזה.
תודה לאל על ליאור.
אני נכנס למטבח, מתיישב על הכיסא המתקפל שמול הדלת, צמוד לשולחן. התנור מאחוריי, המקרר לימיני, השולחן מצופה הפורמייקה מבריק. רק רשימת הקניות עוד מונחת עליו, מקופלת.
עברו חודשיים מאז שסבתא מתה, מה שאומר ששלי לקחה את הטלוויזיה בצעקות לפני חודש. אם היא בת שלושים, אני בן עשרים ותשע. גם ליאור בן עשרים ותשע. למדנו יחד באותה כיתה, בשנה היחידה בה הלכתי לבית ספר. כיתה ג'. אימא התעקשה שאתחיל עם בני הגיל שלי, אף על פי שלא ידעתי לקרוא או לכתוב. בסוף אותה שנה היא מתה ממנת יתר ועברנו לגור אצל סבתא. לסבתא היה כסף, ערימת שטרות שהשאיר לה בעלה השלישי שהיה מתנקש מבוקש, אבל היא העדיפה לבזבז אותו על סיגריות ועל סכיני מטבח בשביל הדגים שלה.
אני מפשפש במגירות, מחפש דף ועט. בסוף אני מוצא חצי עיפרון וספר מתכונים. אני חייב לרשום הכול כדי להבין מה אני עושה פה.
אבא עזב למקסיקו כשהייתי בן חמש. את זה אני זוכר היטב. כשהייתי בן תשע אימא נקברה באדמה, עם כל השיער השחור הארוך שלה אבל בלי הדיסקים ששמרה כל השנים. שלי אחותי הגדולה רצתה ששנינו נגור אצל ההורים של אימא, אנשים נורמלים שגרים ברחוב נורמלי, אבל היא לא הצליחה להסביר לעובדת הסוציאלית מה נורמלי ומה לא, וגם לא הייתה לה תעודת זהות. הרווחה ביררה מי המשפחה שלנו, וזרקו אותנו אצל אימא של אבא. שלוש שנים לקח לשלי להבין שלאימא לא היה מושג איפה ההורים שלה. במקום לכעוס, היא ריחמה עליה והחליטה לשנוא את סבתא שרק אמרה כמה הבן שלה מוצלח שהתחתן עם אישה מטומטמת מהרחוב. בגיל שמונה עשרה היא ברחה לצבא והשאירה אותי לבד עם סבתא.
שתים עשרה שנים עברו ואני עדיין כאן. אבל למה?
הדירה בבעלותי וגם המקרר, אבל שלי משלמת את החשבונות. אין לי כסף כי אין לי עבודה. אני לא יכול לעבוד.
הטלפון שוב מצלצל. הפעם זה מבהיל אותי. כל אחד יכול להיות בצד השני. מי יודע מה עשיתי.
"הלו?" אני עונה, הקול החלש שלי כבר לא מפתיע.
"שלום. הגעתי למשפחת עמר?" קול של אישה צעירה שאני לא מזהה.
דוד עמר היה הבעל השני של סבתא. הדירה הייתה שלו לפני שמת.
"כן." אני עונה.
"היי, מדברת אור מהמרכז לבני הגיל השלישי בתל אביב. דוד או שושנה נמצאים ויכולים לדבר איתי?" היא נשמעת נמרצת.
"שניהם כבר מתים."
"אוה. אוקיי. בסדר. אני ארשום את זה כאן. לא ידענו, כמובן. הרשימות אף פעם לא מעודכנות. תודה בכל מקרה, להתראות." היא מנתקת.
שושנה הייתה סבתא שלי, ולמרות הלק האדום המתקלף, הקול הצרוד מסיגריות והסטירות שחטפתי כשהעזתי להרים את הקול, עדיין אהבתי אותה. אהבתי אותה כי היא בישלה לי אוכל. כי היא חיבקה אותי לפני השינה. היא התחרתה עם שלי על הלב שלי.

תריסים\ שיר - נסיונות פעילים

שיר\ריעות - נסיונות פעילים

אשכרה.