ממשלת הפירוד
ימי שלושת השבועות הם זמן לחשבון נפש לאומי,
כיצד זה זנחנו איש את אחיו והקמנו ממשלה עם האויב הערבי.
ראש הממשלה נפתלי בנט צודק במחשבתו שהמשבר הפוליטי מבטא קרע בעם. חוסר היכולת של נבחרי הציבור לגשר על הפערים והמחלוקות שבניהם מדאיג ומנבא רעות לעתיד החברה הישראלית. אבל למרות זאת, במדינה מיוחדת כמו שלנו, ראוי להתבונן בסוגיה הזו מעט יותר לעומק. וכשצוללים לסוגיה, אפשר לומר שדווקא הקמת הממשלה הנוכחית, מחזקת את הפירוד בעם ישראל.
כל עוד מערכות הבחירות החוזרות ונשנות התקיימו בלעדי הערבים, היה אפשר לראות בהם מסר נפלא וחשוב מאין כמותו: אנחנו, את הבעיות שלנו - פותרים בעצמנו, לבד. גם אם קשה לנו ואנחנו לא מסתדרים, אנחנו עדיין אחים ולעולם לא נכניס מישהו זר בינינו. בתקווה שיום אחד נתעשת. נלמד לוותר ולהתפשר. אבל עד אז, אנחנו נשארים לחיות ביחד באותו הבית.
אבל, מה שהיה כנראה ברור במערכות הבחירות קודמות, כבר לא היה ברור לאחר הופעת רע"מ ומנצור עבאס. פתאום בא ערבי מחוייך, ומציע לצדדים את שירותיו. לא אכפת לי המחלוקות שלכם, הוא אומר. אני מוכן לתת לכם את האפשרות להקים ממשלה. עזבו אתכם אחד מהשני. רק מי שיבוא איתי יוכל להקים בית חדש.
הניסיון "לפתור" את הפלונטר הפוליטי באמצעות שיתוף מפלגה ערבית (ואנטי-ציונית), מלבד כל הסכנות הביטחוניות והמוסריות שיש בדבר - נושא בחובו גם מסר עצב מאוד. מסר של פירוד. מסר של הרמת ידיים ושל יאוש.
אצל חלקים בשמאל זה לא רעיון חדש. עוד לפני המשבר הפוליטי הנוכחי וההלצה של "ארץ נהדרת" לפתוח במלחמת אזרחים, ממשלות השמאל נשענו על מפלגות ערביות. עוד לפני דבריו של ירון לונדון שהאסון במירון אינו האבל שלו, "כי אנחנו לא בני עם אחד", נשמעו אמירות מצד שמאל המבטאות את חוסר הנכונות של השמאל לחיות יחד עם השונים מהם. כך למשל, בספרו "בן המאה העשרים" מצטט בן הכט את אחד מאנשי השמאל בזמנו שאמר: "רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים... אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל אביב שלנו תיהפך לעוד גטו בזוי".
אבל הפעם זה יותר חמוּר ומאכזב, כי לראשונה זה בא גם מהצד הימני של המפה. לראשונה מאז קום המדינה, מפלגות בימין סוברות שעל מנת להכריע בין המחלוקות הפנימיות שלנו, אנחנו צריכים לוותר אחד על השני (וכפועל יוצא מכך – לותר גם על יהדותה של המדינה). הקמת הממשלה הזו מכילה בתוכה את המסר: אנחנו כבר לא יכולים להיות עם אחד. אנחנו לא מסתדרים בינינו ואנחנו צריכים למסור את שלומינו וממשלתנו בידיים נוכריות.
הרעיון הזה בכלל לא נוגע לשאלה מי אשם בכך. אמנם, לי אישית יש דעה בנושא, אבל זה לא העניין. בימים אלה של שלושת השבועות, כולם מדברים על אחדות ואהבת חינם. הקמת ממשלה עם מי שלא מבני-ישראל צריכה להדליק אצל כולנו, ימנים ושמאלנים, בנטיסטים וביביסטים, נורה אדומה. איך לא השׂכלנו להתאחד. איך לא השׂכלנו לוותר.
שלושת השבועות זה זמן מצוין לחשבון נפש.








